לדלג לתוכן

קונסטנטינוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המונח "קונסטנטינוס הראשון" מפנה לכאן. לערך העוסק במלך יוון בתחילת המאה ה-20, ראו קונסטנטינוס הראשון, מלך יוון.
קונסטנטינוס הגדול
Gaius Flavius Valerius Aurelius Constantinus
לידה 27 בפברואר 272
נאיסוס, האימפריה הרומית
פטירה 22 במאי 337 (בגיל 65)
ניקומדיה, האימפריה הרומית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם מלא גאיוס פלביוס ואלריוס אאורליוס קונסטנטינוס
שם לידה Flavius Constantinus עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רומא העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה כנסיית השליחים הקדושים, קונסטנטינופול
בן או בת זוג מינרבינה
פאוסטה עריכת הנתון בוויקינתונים
קיסר הקיסרות הרומית המערבית
312324
(כ־12 שנים)
קיסר האימפריה הרומית
324337
(כ־13 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מדליון של קונסטנטינוס הגדול משנת 313 על מצד אחד מוטבע קונסטנטינוס כפרש בשריון מלא ולצידו סמל הצלב
מטבע של קונסטנטינוס המציין את ייסוד העיר קונסטנטינופוליס.
מטבע של האוגוסטוסית פאוסטה, אשתו השנייה של קונסטנטינוס. מצד אחד דמות ראשה של פאוסטה מצד שני דמותה עומדת ובזרועותיה שני בניה קונסטנטינוס השני וקונסטנטיוס השני

גַּאיוּס פְלַאבְיוּס וַלֶרְיוּס אוֹרֶלְיוּס קוֹנְסְטַנְטִינוּסלטינית: Gaius Flavius Valerius Aurelius Constantinus) המוכר גם כקוֹנְסְטַנְטִינוּס הראשון או כקונסטנטינוס הגדול (27 בפברואר 27222 במאי 337) היה קיסר הקיסרות הרומית המערבית משנת 312 עד 324, וקיסר האימפריה הרומית כולה משנת 324 עד מותו בשנת 337.

קשה להפריז בחשיבותו ההיסטורית, בהשפעה של מפעליו, ובחשיבות המורשת שהותיר אחריו. ב-31 שנות שלטונו שינה קונסטנטינוס את מהלך ההיסטוריה של האימפריה הרומית בסדרה של רפורמות מרחיקות לכת, שהעיקרית שבהן הייתה אימוץ של הנצרות לדת המדינה של האימפריה הרומית. בתהליך מדורג אך מהיר התנתקו קונסטנטינוס והאימפריה שבשליטתו מהעולם הדתי-פגני שהיו חלק בלתי נפרד מהמהות של התרבות הרומאית, ואימץ את הדוגמה הנוצרית מתוך הכרה שהוא נושא בשליחות להציל את האימפריה על ידי הכנסתה אל תחת כנפי הנצרות. סדרת רפורמות דתיות אלו נעשו בהדרגה וללא צעדי כפייה אגרסיביים, ובעטיין הפכה האימפריה הרומית לאימפריה נוצרית.[1] מהלך זה השפיע באופן עמוק על ההיסטוריה של אירופה ועל ההיסטוריה העולמית.

לצד הרפורמה הדתית יזם קונסטנטינוס מספר רפורמות מהותיות, שנועדו להבטיח את קיומה ושגשוגה של האימפריה הרומית. הרפורמות כללו שבירת מסורות רומאיות והתנתקות מהעקרונות שהנחו את שליטי האימפריה הקודמים. בכך נפתח עידן חדש בתולדות העמים והפרובינציות שלחופי הים התיכון.[2] קונסטנטינוס יזם רפורמות ששינו את המרקם החברתי של האימפריה הרומית וקבעו מבנה חברתי על בסיס קבוצות של בעלי תפקידים מוגדרים וקבועים שעברו בירושה מאב לבן. הרפורמות הצבאיות שינו את הרכב הצבא הרומי וביססו אותו על יחידות-עילית שהורכבו משכירי חרב, רובם פרשים שגויסו מקרב שבטים ברברים שמקורם מחוץ לגבולות האימפריה במקום לגיונות חיל הרגלים שחייליהם היו אזרחי רומא.

קונסטנטינוס בנה עיר בירה חדשה, קונסטנטינופוליס, שבניגוד לערי בירה אחרות שנבנו לצידה של רומא, תוכננה כבירתה החדשה של האימפריה הרומית, וכונתה "רומא החדשה". קונסטנטינוס העביר לקונסטנטינופוליס את מרכז השלטון של האימפריה והדיח את רומא ממעמדה ההיסטורי.

עמדת המחקר ההיסטורי המודרני היא שתקופת שלטונו של קונסטנטינוס הגדול מסמנת קו פרשת מים היסטורי ברור ודרמטי - העולם הרומי שלפני קונסטנטינוס והעולם שאחרי מותו שונים באופן כה מהותי זה מזה, עד שמדובר בשני עולמות שונים בתכלית.[2] מורשתו מכתיבה את מהלך ההיסטוריה האנושית, ומקרינה על האנושות עד ימינו.

קורות חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קונסטנטינוס ואימו פלביה הלנה על גבי איקונה מבולגריה
ערך מורחב – משבר המאה ה-3

במהלך המאה השלישית לספירה חוו שליטי האימפריה הרומית קושי מתמשך בקיום מערכת שלטון ריכוזית אחת אחידה על כלל שטחי האימפריה, שהשתרעה בשלב זה משטחי הבריטניות וההיספניות (בריטניה ופורטוגל של ימינו, בהתאמה) במערב ועד מסופוטמיה (עיראק של ימינו) במזרח. גודלה של האימפריה סיפק אתגרים רבים לקיומה בהם מלחמות ופלישות רבות, ריבוי טוענים לכס הקיסרות ומשברים כלכליים שונים. גם לפיחות המתמשך בערך המטבע הרומי היה חלק ביצירת אי-יציבות באימפריה במהלך המאה השלישית לספירה.[3] גורמים אלו בשילוב עם גורמים נוספים הובילו למשבר מתמשך באימפריה הרומית, שנמשך עד עלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס (284–305 לספירה), שניסה לפתור את משברי האימפריה באמצעות שורה של רפורמות, המרכזית בהן הייתה כינון מבנה שלטוני חדש שזכה לשם 'טטררכיה' ("שלטון הארבעה"). לצורך כך, בראשית שלטונו, בשנת 285, צירף דיוקלטיאנוס אליו לשלטון את איש הצבא מקסימיאנוס. דיוקלטיאנוס אימץ אותו כאח, ויש לשער כי שמו המלא של מקסימיאנוס, מרקוס אורליוס ולריוס מקסימיאנוס (Marcus Aurelius Valerius Maximianus) אומץ כאשר ניאות להצטרף לשלטון דיוקלטיאנוס.[4]

קונסטנטיוס כלורוס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונסטנטיוס כלורוס, אביו של קונסטנטינוס נולד בפרובינציה דַּרְדָּנִיה, אביו יוטרופיוס היה ככל הנראה אציל מקומי ואמו קלאודיה הייתה ככל הנראה אחיינית של הקיסרים קלאודיוס השני גותיקוס וקווינטילוס. מחקר מאוחר מטיל ספק בשושלת יוחסין זו, וישנה השערה כי קישור זה הומצא ונכתב בתקופה מאוחרת יותר, ונועד לשפר ולפאר את מוצאו של קונסטנטינוס הגדול. לפי השערה זו, מוצאו של קונסטנטיוס כלורוס היה פשוט וצנוע, ולא ראוי למי ששאף להנהיג את האימפריה. הוא הצטרף לצבא הרומאי ובזכות כישוריו טיפס בסולם הדרגות וזכה להיות חלק מיחידת שומרי הראש של הקיסר אורליאנוס שהייתה קרויה פרוטקטורה אגוסטי נוסטרי (לטינית: Protectores Augusti Nostri). על פי הכתבים ההיסטוריים בני התקופה הוא נלחם במערכות הצבאיות כנגד האימפריה התדמורית שנערכו בשנות השבעים של המאה השלישית. בעת תקופת שלטונו הקצרה של הקיסר קארוס הוא התמנה למושל הפרובינציה דלמטיה. עם פרוץ המאבק על השלטון בין קארינוס לדיוקלטיאנוס הוא הימר תמך בדיוקלטיאנוס, עובדה שאיפשרה לו להתבסס כדמות מפתח בממשל החדש.

בטקס שנערך ביולי 285 בעיר מילאנו הכתיר דיוקלטיאנוס את מקסימיאנוס לתפקיד אוגוסטוס נוסף שימלוך לצידו. בשנת 286, מינה דיוקלטיאנוס את מקסימיאנוס לתפקיד אוגוסטוס כשליט במעמד שווה לצידו. התאוריה הרווחת היא שבמהלך שנות שלטונו הראשונות של דיוקלטיאנוס, וכחלק מתוכנית אב שהתבססה על תקדימי העבר בהם חילקו קיסרים רומאיים את השלטון על האימפריה כדוגמת ולריאנוס ובנו גליאנוס, חילקו מקסימיאנוס ודיוקלטיאנוס את השלטון תוך בניית מערכת שלטונית ייחודית הידועה בשם טטררכיה - מיוונית טטרא (ארבע) + ארכה (שלטון) - "שלטון הארבעה", על פי הסדר הזה אמורה הייתה האימפריה להיות מנוהלת על ידי ארבעה שליטים: שני שליטים ראשיים שאחזו בתואר האוגוסטוס ושני שליטים משניים האוחזים בתואר קיסר. על פי תאוריה אחרת[5]

בשנת 293 לספירה, נתמנו שני שליטים זוטרים ('קיסרים') תחת שני השליטים הבכירים המכהנים ('אוגוסטים'): קונסטנטיוס כלורוס תחת מקסימיאנוס בחלקים המערביים של האימפריה, וגלריוס תחת דיוקלטיאנוס בחלקים המזרחיים של האימפריה. ארבעת השליטים ששלטו במקביל באימפריה, הובחנו במעמדם על ידי שימוש בתארים 'אוגוסטוס' ו'קיסר': התואר 'אוגוסטוס' שימש בתקופה זו לתיאור השליט הרם יותר בכל צמד, בעוד התואר 'קיסר' שימש לתיאור השליט הזוטר בכל צמד. לצורך יצירת קשרי משפחה על מנת למנוע תחרות עתידית על השלטון בין הקיסרים, שני הקיסרים החדשים אומצו כבניהם של האוגוסטים, ונשאו לנשים את בנותיהם של שני האוגוסטים.[6] על פי ציווי השליטים הבכירים גירש קונסטנטיוס את אשתו הראשונה פלוויה יוליה הלנה ונשא לאישה את פלאביה מקסימיאנה תיאודורה (Flavia Maximiana Theodora) בתו של מקסימיאנוס. מינויו של קונסטנטיוס כלורוס לתפקיד קיסר תחת מקסימיאנוס כאוגוסטוס הוא מינוי תקדימי בהיסטוריה של האימפריה הרומית: אין מקרה קודם מתועד שבו בן מאומץ של שליט זוכה לקדימות בשלטון על פני בן ביולוגי.[7] במקביל, נעלמה פלביה הלנה מדפי ההיסטוריה והופיעה שוב אחרי 30 שנה כיועצת ומלווה רוחנית-דתית נוצרית לקונסטנטינוס עם מינויו לאוגוסטוס.[8]

קורות חייו עד למינויו לקיסר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
"החזיונות של קונסטנטינוס הגדול" איקונה מהמאה ה-17

קונסטנטינוס נולד בנאיסוס ביום 27 בפברואר 272, לאביו קונסטנטיוס כלורוס, אז עדיין קצין צבא ולאימו פלוויה יוליה הלנה, שנתנו לו את השם פלביוס ולריוס קונסטנטינוס.

ביום 1 במרץ 293 קיבל קונסטנטיוס כלורוס את המינוי לקיסר והוסיף לשמו את השם פלאביוס. הוא קיבל לשליטתו את הפרובינציות גאליה בריטניה והיספניה וקבע את מושב שלטונו בעיר אוגוסטה טרוורורום (טריר) בעמק נהר המוזל. קונסטנטיוס קיבל לידיו נתח בעייתי מאוד של האימפריה. מולו עמדו גנרלים רומאיים ששלטו ללא תמיכת הסנאט ושימשו קיסרים מורדים בחלקים מהפרובינציות, בעיקר בבריטניה, שנקרעה הלכה למעשה מגוף האימפריה הרומית ותפקדה כיישות מדינית עצמאית. גנרלים אלו הסתמכו על תמיכת הלגיונות שהיו תחת פיקודם ועל מערכת בריתות מורכבת עם השבטים המקומיים. ראשי שבטים אלו, שהיו בעלי שאיפות משלהם וראשי שבטים ששלטו באזורי הספר של הפרובינציות, השתמשו בשעות כושר על מנת לנסות ולמרוד בשלטון של האימפריה או לעסוק בפשיטות שוד וביזה על מרכזי שלטון ומסחר.

בין השנים 303 ל-305 החלו מאבקי כוח וירושה בין השליטים של הטטררכיה. על פי ההיסטוריה הרומאית ולמעשה הנוצרית, הקיסר גלריוס, שהיה מקורב לדיוקלטיאנוס, החל לפעול בחצר האוגוסטוס על מנת לקדם את מעמדו ובעיקר להשפיע על סבב המינויים העתידי, שבו ייקבע זוג האוגוסטוסים והקיסרים המולכים על האימפריה. על פי ההיסטוריה הנוצרית, ניצל גלריוס את העמדה האנטי נוצרית של דיוקלטיאנוס ואת הצווים האנטי נוצריים שלו מחד גיסא, ואת עמדתו הסובלנית לכאורה של קונסטנטיוס כלפי הנוצרים, על מנת לקדם את מעמדו ועמדותיו.

בשנת 304 נפגשו מקסימיאנוס וגלריוס ובהיעדרו של קונסטנטיוס קבעו כי תפקיד הקיסרים העתידיים יעבור למועמדים מוסכמים ולא בשושלת המשפחתית, לפיה קונסטנטינוס בנו של קונסטנטיוס אמור היה לרשת את מקומו. כך נבחר מועמדו של גלריוס, פלביוס ולריוס סוורוס, לתפוס את מקום הקיסר המערבי ומקסימינוס דאיה נבחר לקיסר המזרחי של האימפריה. מהלך זה, שחתר תחת רצונם ותוכניותיהם של קונסטנטיוס ומקסימיאנוס, הוביל בסיכומו של דבר לפירוק הטטררכיה השנייה. ב-1 במאי 305 ויתרו האוגוסטוסים על הכיסא והעבירו את שרביט השלטון לקיסרים. בטקס שנערך במילאנו, מול לגיונות הצבא, מינה מקסימיאנוס את סוורוס לקיסר והכריז על קונסטנטיוס כלורוס לאוגוסטוס. טקס מקביל נערך בניקומדיה שם העביר דיוקלטיאנוס את שרביט השלטון בתואר אוגוסטוס לגלרינוס ומינה את מקסימינוס דאיה לקיסר.

במהלך תקופה זו שהה קונסטנטינוס בניקומדיה, מרכז השלטון של הטטררכיה, על מנת להתחנך באמנות השלטון והמלחמה וגם על מנת לשמש כבן ערובה לנאמנות של כלורוס, תחילה כלפי דיוקליאנוס ולאחר מכן כלפי גלריוס. בשנת 306 פנה כלורוס לגלריוס וביקש שקונסטנטינוס יישלח אליו לגאליה על מנת לעזור בפיקוד על מסע מלחמה כנגד פלישות של שבטים ברברים בצפון בריטניה. גלריוס לא יכול היה לסרב וקונסטנטינוס הצטרף לאביו למערכה שהסתיימה בניצחון מזהיר.[9]

עלייתו לשלטון כאוגוסטוס

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטבע של קונסטנטינוס משנת 307. מצד אחד ראשו של קונסטנטינוס עטור בזר עלי דפנה, מהצד השני אל המלחמה מארס

קונסטנטיוס כלורוס לא הספיק לנוח על זרי הדפנה ונפטר ממחלה ביום 25 ביוני 306, בעת שהצבא הרומאי חנה בעיר אבורקום (יורק). הצבא שהיה תחת פיקודו הכריז על בנו קונסטנטינוס כאוגוסטוס ובכך נטרפו קלפי הפוליטיקה הרומאית, והחלה סדרת מאבקי כוח בין נושאי התארים "קיסר" ו"אוגוסטוס", שבסופם נותר קונסטנטינוס שליט יחיד. הכתרתו של קונסטנטינוס לתפקיד אוגוסטוס הייתה מנוגדת לסדר העברת מושכות השלטון והתארים המלכותיים שקבע דיוקטליאנוס, והזכירה את תקופת האנרכיה, כאשר לגיונות מינו על דעת עצמם את המתמודדים על השלטון. מהלך מסוג זה היה מלווה בדרך כלל במסע מלחמה כנגד השלטון המרכזי, אבל קונסטנטינוס נקט בצעד שונה ופנה לגלריוס שיאשר את מעמדו כאוגוסטוס, ובאותה נשימה החל לפעול כשליט של גאליה והפרובינציות המערביות, תוך שהוא יוצא למלחמה מול השבטים הפרנקיים. גלריוס הבין שעימות גלוי מול קונסטנטינוס המבוסס בעמדתו עלול לפגוע בשיווי משקל העדין בטטררכיה, והסכים למנות אותו לקיסר תחת סוורוס. קונסטנטינוס נאלץ מצדו להסכים למתווה, אך למעשה שלט בגאליה, ספרד ובריטניה. שלטונו נשען על לגיונות נאמנים והוא התנהג כשליט עצמאי לכל דבר.[8]

הטטרכיה התפוררה ויצרה מלחמת כל בכל: גלריוס, מקסימינוס דאיה ופלביוס ולריוס סוורוס מצד אחד ומקסימיאנוס ובנו מקסנטיוס מצד שני. מהלכיו הצבאיים של גלריוס כנגד מקסנטיוס נחלו סדרת כישלונות, שבעקבותיהם יצא מקסימיאנוס לגאליה, למשא ומתן עם קונסטנטינוס. מטרתו הייתה לאחד כוחות. תמורת תמיכתו בתביעות מקסנטיוס והבטחה לנייטרליות במקרה של מלחמה עם גלריוס, הובטח לקונסטנטינוס כי הוא ימונה לאוגוסטוס כיורשו של מקסנטיוס. על מנת לחתום את העסקה התחתן קונסטנטינוס עם פאוסטה, בתו הצעירה של מקסימיאנוס.[10] מקסימיאנוס חזר לרומא בחורף של 307–308 וזמן קצר לאחר מכן ניסה להדיח את בנו מהשלטון, מול אספה של חיילי הלגיונות שבעבר היו נאמנים לו. החיילים לא התרשמו מדבריו באספה והעבירו את תמיכתם למקסנטיוס, מקסימיאנוס נאלץ לעזוב את איטליה בבושת פנים.

ועידת קרנונטום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 11 בנובמבר 308 נפגשו גלריוס ומקסימיאנוס עם דיוקלטיאנוס בעיר קרנונטום, שם כפו המשתתפים על מקסימינוס לוותר על תארו המחודש כאוגוסטוס. קונסטנטינוס הורד לדרגת קיסר ומקסימינוס דאיה לקיסר במזרח לִיקִינְיוּס (Licinius). נאמנו של גלריוס התמנה לתפקיד אוגוסטוס של המערב.[11]

החבילה הלכה והתפרקה. בשיא המשבר נשלטה האימפריה הרומית על ידי 6 קיסרים ואוגוסטי, שבמקביל הקדישו את מיטב מרצם ומאמציהם - כל אחד לקידום שלטונו, ולמלחמה בשליטים האחרים. בשנת 313, עם סילוקו של מקסימינוס דאיה ומותו של גלריוס הפך ליקיניוס לשליט יחיד בחלק המזרחי של האימפריה, הוא פעל במהירות בנחישות וללא רחמים להסיר כל התנגדות אפשרית לשלטונו. הוא הוציא להורג את פלביוס סווריאנוס בנו של הקיסר המת פלביוס ולריוס סוורוס ולאחר מכן הוציא להורג את קנדידיאנוס בנו של האוגוסטוס המת גלריוס ואת אשתו ובתו של האוגוסטוס המת דיוקלטיאנוס ששהו בחצרו תחת הגנתו.

מטבע זהב נדיר שהוצא לאחר החתימה על צו מילאנו. קונסטנטינוס בשריון רוכב על סוס, לפניו אלת הניצחון ומאחריו חייל אוחז בנס מלכותי

על מנת ליצב ולחזק את מעמדו באימפריה המחולקת התחתן ליקיניוס במרץ 313 עם פלאביה יוליה קונסטנטיה (אנ'), אחותו למחצה של קונסטנטינוס. נישואים אלו הובילו לשיתוף פעולה בין שני השליטים שהוביל לפרסום צו מילאנו (בלטינית: Edictum Mediolanensium), המכונה "צו הסובלנות של גלריוס וקונסטנטינוס", כתב הכרזת סובלנות דתית שפורסם באימפריה הרומית בשנת 313. הצו קובע כי הדת הנוצרית הפכה מדת אסורה (Religio Illicita) לדת מותרת (Religio licita) באימפריה, וכי יש לאפשר לנוצרים, ולבני כל הדתות אחרות, חופש לקיים את דתם בגלוי, מבלי שהדבר יוביל להתנכלות מצד מוסדותיה הרשמיים של האימפריה, ובכך אסר על רדיפות על רקע דת.[12]

מלחמה עם מקסנטיוס

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קרב גשר מילביוס
חלום קונסטנטינוס לפני קרב מיליביוס. כתב יד מהמאה התשיעית
חזיון הצלב של קונסטנטינוס, חלק מפרסקו של רפאל בוותיקן

במהלך שנת 308 הצליח מקסנטיוס לשכנע את הלגיונות של ספרד להעביר את נאמנותם ואת השליטה על הפרובינציה מקונסטנטינוס אליו בכך באה הברית בין שני האוגוסטוסים לסופה, באותו זמן הסתכסכו מקסימיאנוס ומקסנטיוס ששלטו ביחד ברומא ומקסימיאנוס נמלט מאימת בנו לחצר של חתנו קונסטנטינוס בגאליה.

בשנת 310 חזר התוהו למערכת השלטונית הרומאית ומאבקי הכוח בין השליטים השונים התחדשו ביתר שאת. מקסימיאנוס ניצל את העדרו של קונסטנטינוס והחליט לתפוס את מקומו תוך שילוב של מרמה וכוח הוא פנה ללגיונות שהושמו תחת פיקודו בעיר ארל במטרה להגן על דרום גאליה כנגד תקיפה אפשרית והודיע כי קונסטנטינוס מת ונטל את תואר האוגוסטוס. למרות כל מאמציו שגובו בהבטחות לתשלום לכוחות הנאמנים לו, הוא לא הצליח לזכות בתמיכת הצבא וגורש מהעיר. קונסטנטינוס ששמע על ניסיון ההפיכה פנה מידית לעצור את מקסימיאנוס והדביק אותו בעיר מרסיי, שם הסגירו אותו תושבי העיר לידי קונסטנטינוס, הוא נשפט והורשע בבגידה, ניתנה לו האפשרות להתאבד במקום להיות מוצא להורג ובחודש יולי 310 הוא תלה את עצמו.[13]

המסע לרומא והתנצרותו של קונסטנטינוס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקסנטיוס הכריז על מארס כעל בן לווייתו, ואף התפלל לרוחה של האלה רומא, פטרונית העיר, שתגן על עירו. קונסטנטינוס אף הוא נעזר באל מארס. הוא ראה בו את פטרונו האלוהי, אך כבן לווייה בחר באל השמש. יחס המקורות לשני אישים אלו שונה בתכלית: מקסנטיוס הואשם על ידי דובר פגאני בן זמנו באמונה טפלה מרושעת (Superstitiosa maleficia) ומקורות פגאניים ונוצריים בני זמנו תיארו אותו כמחפש כל דרך-טקס, כישוף, פנייה לנבואה של האורקל (Sibylline) ועוד-כדי להטיל קללה על מסעו של קונסטנטינוס לרומא. אותו דובר עצמו, שתיארו באורח שלילי את נוהגיו של מקסנטיוס, תיאר את קונסטנטינוס כהולך אחר "האמת האלוהית" (Divina Praecepta). הן מקורות פאגניים והן מקורות נוצריים בני הזמן תיארו אותו כמחפש הדרכה מהאל העליון, או מ"ההכרה האלוהית" (Devine Mind) עבור המערכה על רומא.[14] אף על פי ששם מבטחו באל השמש, לא היה קונסטנטינוס יכול לשכוח את גורלו של גלריוס, שאף הוא שם מבטחו באל זה. ייתכן כי עובדה זו, יחד עם נחיתותו הצבאית אל מול כוחותיו של מקסנטיוס, והמתח הנפשי בו היה נתון, גרמו לו להפתח לסוג אחר של אלוהות.[15]

קונסטנטינוס החל את מסעו בטרייר, גרמניה של ימינו, אל רומא. בדרכו חצה את האלפים תוך כיבוש כמה ערים בשליטתו של מקסנטיוס, והמשיך דרומה עד לאלפים האפנינים בחצי האי האיטלקי עצמו. מקסנטיוס נשאר בתוך חומותיה המאסיביות של העיר רומא והשאיר כחצי מכוחותיו בלאציו ושמם מבטחו ביחס הכוחות שהיה כ-1:2 לטובת מקסנטיוס. מקסנטיוס בחר לפגוש את צבאו של קונסטנטינוס מחוץ לגבולות העיר רומא ולהימנע מהאפשרות של מצור על העיר, ועל כן יצא עם כוח צבאי לקראת קונסטנטינוס באזור "הסלעים האדומים" (Saxa Rubera), ליד אבן המיל התשיעית מהעיר רומא, בקרבת גשר מילביוס (Pons Mulvius) שעל נהר הטיבר. ההיסטוריוגרפיה הנוצרית של התקופה טוותה מיתוסים סביב הקרב שמצויר כניצחון הנצרות על עבודת האלילים. על פי הסיפורים של אבות הכנסייה, ערב הקרב שזכה לשם קרב גשר מילביוס זכה קונסטנטינוס לחזיונות, חלומות והתגלויות שניבאו על ניצחונו, מעטים מול רבים בתנאי שייקח על עצמו להילחם כשליט נוצרי, תחת סמל הצלב.[16]

אב הכנסייה אוסביוס מקיסריה, שכתב את הביוגרפיה "חיי קונסטנטינוס" (אנ'), מספר שהקיסר נתן לו לראות את הצלב וכך הוא מתארו: "הקיסר ראה לנכון להראות לי [את הצלב]. זה היה בנוי כך: מוט גבוה מצופה זהב, עם מוט שחוצה אותו ויוצר צורת צלב. בקצהו העליון מוצמד זר קלוע עשוי אבנים טובות וזהב. עליו שתי אותיות המכריזות על שם המשיח בעזרת שתי האותיות היווניות כי [X, מקביל ל-CH באנגלית] ורו [P, מקביל באנגלית ל-R] המשתלבות האחת בשנייה. את אותיות אלו נהג הקיסר לשים על קסדתו מאוחר יותר [...] הסימן המושיע היה תמיד בשימוש הקיסר להגנה מפני כל התנגדות ומפני כל כוח עוין והוא ציווה שהעתקים ממנו יהיו בראש כל כוחותיו."[17]

על פי לקטאנטיוס (אנ'), סופר רומי שהיה יועצו של הקיסר קונסטנטינוס, נמסר לקונסטנטינוס בחלום, לילה לפני המלחמה, שיסמן את מגני חייליו בצלב הכי רו.[18] אוסביוס מתאר גרסה אחרת, לפיה קונסטנטינוס ראה סימן בשמים בצורת צלב הנובע מאור השמש נושאת את ההודעה "בסימן זה תנצח".[19]

הצבאות התנגשו ב-28 באוקטובר 312 לספירה בקרב גשר מילביוס. קונסטנטינוס ביצע תמרון צבאי ושלח חלקים מכוחותיו לתקוף את צבא מקסנטיוס מהצד, מהלך שצלח. כוחותיו של מקסנטיוס שהחלו לסגת, ניסו לחצות את נהר הטיבר באמצעות שני גשרים: גשר מולוויוס וגשר נוסף עשוי רפסודות שנבנה מבעוד מועד על מנת להקל את תנועת החיילים של מקסנטיוס צפונה אל הקרב. במהלך חצייתם את הגשרים, גשר הרפסודות התמוטט ורבים מחייליו של מקסנטיוס, ומקסנטיוס עצמו - טבעו בנהר. הניצחון של קונסטנטינוס היה מוחלט, והוא עלה עם צבאו לרומא בתהלוכת ניצחון כאשר ראשו של מקסנטיוס נישא על חנית של אחד מחייליו.[20] ניצחונו של קונסטנטינוס, שנחשב לאחד מן המאורעות ההיסטוריים החשובים בהיסטוריה הנוצרית, מוצג בלוח המוצב בחלקה הדרומי של קשת קונסטנטינוס ב'ויה סקרה' ברומא, ושימש כהשראה לציור הקיר מראשית המאה ה-16 בוותיקן, שתוכנן בידי רפאל והוצא לפועל בידי הצייר ג'וליו רומנו.[21]

הקרב האחרון של המשמר הפרטוריאני. חיילי המשמר טובעים בנהר בשיא קרב גשר מילביוס, פרט מתבליט קשת קונסטנטינוס

אוגוסטוס של האימפריה המערבית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטבע משנת 320 שעל צידו האחד מוטבע ראשו של קונסטנטינוס כאוגוסטוס ומצד שני ראש של קריספוס וקונסטנטינוס השני כקיסרים

קונסטנטינוס וליקיניוס שלטו על האימפריה הרומית משנת 314 עד לשנת 324, קונסטנטינוס כאוגוסטוס של המערב וליקיניוס כאוגוסטוס של המזרח. הם נשאו את התואר אוגוסטוס, פרסמו חוקים ותקנות שנחתמו על ידי שניהם והנפיקו מטבעות שהיו מקובלים בכל רחבי האימפריה, מזרח ומערב והיו קשורים בקשרי משפחה מאחר שליקינוס היה נשוי לקונסטנטיה, אחותו למחצה של קונסטנטיוס אך למעשה האימפריה נוהלה כשני חצאים נפרדים ועצמאיים ובמשך תקופה זו התגוששו האוגוסטוסים אחד עם השני בניסיון למצוא שעת כושר שתאפשר לאחד מהם להפיל את השני ולשלוט ללא מצרים.[22]

מלחמה עם ליקיניוס

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטבע של קונסטנטינוס, מצד אחד דיוקן האוגוסטוס מהצד השני הנס הצבאי לאבארום עליו הכריסטוגרם כי-רו ו-3 "מגליונים" שעליהם היו דיקנאות האוגסטוס ובניו. בתחתית הלבארום נחש המסמל את תבוסתו של ליקיניוס וניצחון קונסטנטינוס והנצרות.
מטבע של קונסטנטינוס לציון הניצחון על השבטים הגרמאנים הפולשים בשנת 322, מצד אחד ראש האוגוסטוס עם זר דפנה ומהצד השני אלת הניצחון אוחזר בזר ורומסת שבוי ברברי

בשנת 314 פרץ עימות גלוי בין שני השליטים של האימפריה, קונסטנטינוס האשים את גיסו בסיאנוס, אותו מינה קודם לכן לקיסר בחתירה תחת שלטונו והאשים גם אציל המקורב לליקיניוס בתמיכה ועידוד המרד ומשסירב ליקיניוס להסגיר את הקושר לכאורה האשים קונסטנטינוס את ליקיניוס בתמיכה בקושרים בשלטונו, העימות הידרדר לכדי קרב הידוע כקרב סיבלאה שנערך ביום 8 באוקטובר 314 ובו הייתה ידו של צבא קונסטנטינוס על העליונה. המחקר המודרני מנסה לפזר את ערפל המידע מכתבי ההיסטוריונים הרומאיים-נוצרים שמצדדים בכל מעשי קונסטנטינוס וקובעים כי המלחמות מול מתחריו נערכו ביוזמת קונסטנטינוס בעת שלפי חישוביו הקרים יכול היה להפיק את המירב מעימות.[23]

ליקיניוס נסוג לאדריאנופול ושם חבר לגנרל רב השפעה במזרח ולריוס ולאנס ובעזרתו גייס צבא חדש וככל הנראה בתמורה ומתוך תקווה לגייס את נאמנותו העלה את ואלאנס לדרגת קיסר בדצמבר 316. בסוף שנת 316 נפגשו ליקיניוס וקונסטנטינוס שוב בעימות צבאי הידוע בשם קרב מרדיאה שהתחולל ליד חארמאנלי בבולגריה. הקרב היה עקוב מדם ואף על פי שהלגיונות של קונסטנטינוס דחקו את הלגיונות של ליקיניוס לכלל נסיגה, הקרב הסתיים ללא הכרעה. ושני האוגוסטוסים חתמו על הסכם שלום בסרדיקה במרץ 317. לאחר חתימת ההסכם הוציא ליקיניוס את ואלאנס להורג ונסוג מרוב חלקי אירופה מלבד תרקיה.[24]

במהלך הפסקת מעשי האיבה בין שני האוגוסטי מינה קונסטנטינוס את בנו הבכור מנישואיו לאשתו הראשונה מינרווינה קריספוס ואת בנו הבכור מנישואיו לפאוסטה קונסטנטינוס השני לקיסרים. במקביל מינה ליקיניוס את בנו לקיסר במפגן של שיתוף פעולה והבטחה להעברה מסודרת של השלטון בעתיד. קונסטנטינוס המשיך לקדם ולבסס את בניו ומינה אותם לקונסולים מבלי לקבל, כמסוכם, את הסכמת ליקיניוס והמינויים לא הוכרו במזרח - עדות לקרע בין השליטים שהולך ומתרחב. על רקע אירועים אלו ומשמעותם החל ליקיניוס לשנות את יחסו לנצרות ולמערכת הנוצרית הוא אסר על מפגשים של אנשי דת הטיל איסור על פולחן בכנסיות והגביל אותו אל מחוץ לשערי העיר ואסר על תפילות משותפות של נשים וגברים ובהמשך גירש את היועצים והפקידים הנוצרים מחצר המלוכה ודרש ממי שנכנס לשירות הציבורי להקריב קרבן לאלי רומא. כל זאת נעשה בטענה שנוצרים חשודים בחוסר נאמנות לקיסרות ולליקיניוס.[25] הפגיעה בנצרות ודיכוי הפולחן הנוצרי איפשרו לקונסטנטינוס להפוך את העימות בינו לבין ליקיניוס למלחמת קודש של הנצרות כנגד עובדי האלילים, הוא קרא לבישופים להתכנס לעזרתו והקים במחנה הצבא אוהל ששימש ככנסייה ניידת והקפיד להתפלל בה לפני כל מהלך. הוא הנהיג ביחידותיו לאבארום (Labarum) - ניסים ועליהם צלבים מוזהבים מקושטים באבנים יקרות ומעוטרים באותיות כי רו,[26] מונוגרמה המצליבה את שתי האותיות הראשונות במילה "כריסטוֹס", או "משיח" ביוונית. ובנוסף נתלו על הנס תמונות רקומות של קונסטנטינוס ובניו, הנס נשמר על ידי יחידה מיוחדת של 50 חיילים שנשאה את הנס בשדה הקרב על פי המומנטום של הלחימה.[25]

חילוקי הדעות בין האוגוסטוסים שעיקרם מאבק על עמדת ההשפעה העליונה באימפריה חזרו והתפרצו בשנת 321 כאשר כוחות צבא מהלגיונות של קונסטנטינוס חדרו מספר פעמים לשטחים שתחת שלטון ליקיניוס במהלך קרבות עם שבטים גרמאניים. חדירות אלו נתפסו על ידי ליקיניוס כערעור תחת מעמדו הנחות מלכתחילה, הוא העלה טענות כי אירועים אלו מהווים הפרה של ההסכם משנת 317. קונסטנטינוס פעל בנחישות על מנת למצות את ההזדמנות להסיר את המתחרה היחיד על השלטון באימפריה. באביב של שנת 324 ריכזו הצדדים את הכוחות העומדים לרשותם: קונסטנטינוס גייס כ-120,000 חיילים כולם עם ניסיון קרבי עשיר במלחמות בלתי פוסקות על גבולות האימפריה שהיו תחת פיקודו של קונסטנטינוס וצי של כ-200 אוניות מלחמה ו-2000 אוניות סוחר לצורך אספקה והנחתת גייסות על חופי האויב שהיו תחת פיקודו של קריספוס. הצבאות היריבים נפגשו ליד אדריאנופול שבתראקיה ( אדירנה שבטורקיה) ב-3 ביולי 324, וקונסטנטינוס הביס את ליקיניוס אשר נמלט והסתגר בביזנטיון הסמוכה. במהלך הקרב נפצע קונסטנטינוס בירך. לדברי אוסביוס, הלאבּארוּם שליווה את הצבא הנוצרי חולל ניסים בשדה הקרב ושינה את מאזן הכוחות לטובת קונסטנטינוס.[27]

לאחר הקרב החליט ליקיניוס להדיח את קונסטנטינוס באופן סמלי מתפקידו כאוגוסטוס המערב ומינה לתפקיד זה את סקסטוס מרסיוס מרטיניאנוס (Sextus Marcius Martinianus) והטיל עליו את הפיקוד של חלק מהצבא. בינתיים הצי בפיקודו של קריספוס חדר לתוך ההלספונטוס והנחיל תבוסה לצי של ליקניוס.

הקרב השלישי והמכריע בין הטוענים לשלטון באימפריה קרב כירוספוליס, התחולל ב-18 בספטמבר 324, הפעם בצידו האסייתי של הבוספורוס, סמוך לאיסקידר של ימינו, ובקרב זה ביסס קונסטנטינוס את ניצחונו. בתום יום הקרב הצליח ליקיניוס לברוח עם 30,000 מחייליו ולמצוא מחסה בין חומות העיר ניקומדיה, עם זאת משהוברר כי אבדה כל תקווה להתמודד מול הצבא המנצח של קונסטנטינוס החליט ליקיניוס להיכנע ולבקש רחמים, בקשתו קיבלה משנה תוקף על ידי אשתו - אחותו של קונסטנטינוס אשר פנתה לאוגוסטוס המנצח בבקשה לחוס על חייו והוא הושם במעצר בסלוניקי. מרטיניאנוס הוצא להורג בשנת 325 בקפדוקיה וליקיניוס הוצא להורג זמן קצר לאחר מכן תחת האשמה שפעל לקשור כנגד שלטונו של קונסטנטינוס.

בתום הקרבות הפך קונסטנטינוס לשליט היחיד של האימפריה הרומית, חודשיים לאחר הקרב מינה קונסטנטינוס את בנו השלישי קונסטנטיוס השני - ילד בן 7 לקיסר ומחק לחלוטין את עקרונות הטטררכיה של מינוי שליטים וקבע אוגוסטוס אחד מושל על כל האימפריה ולצידו 3 בניו שנועדו מילדות להיות היורשים לשלטון.[28]

שנות שלטונו האחרונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 326 יצא קונסטנטינוס לרומא על מנת לערוך בעיר הבירה של האימפריה הישנה חגיגות לציון 20 שנה לשלטונו. בדרך הוא עצר בעיר פולה, שם ערך משפט בזק לבנו בכורו הקיסר קריספוס, חרץ את דינו למוות ופקד להוציאו להורג ללא דיחוי. בעת הגיע הפמליה לרומא נרצחה האוגוסטה פאוסטה, על ידי הטבעתה באמבט מים רותחים. הלכה למעשה אין מידע העשוי לשפוך אור על נסיבות של אירועים דרמטיים אלו ואין מידע של ממש העשוי לקשור בין האירועים. [29]

היסטוריונים מאוחרים "מחברים את הנקודות" בין רציחת פאוסטה והוצאתו להורג של קריספוס. לפיי גרסה אחת פאוסטה חיזרה אחרי קריספוס ומשהלה דחה את חיזוריה היא האשימה אותו בפגיעה בכבודה. הוא נשפט והוצא להורג אך ברומא דרשה פלביה הלנה לערוך חקירה שהעלתה את שקרי פאוסטה והיא נענשה. לפי גרסה אחרת פאוסטה האשימה את קריספוס בפגיעה בכבודה מאחר שרצתה להבטיח את עתידתם של ילדיה ולסלק את קריספוס מהתחרות על השלטון, ברומא נחשפה מזימתה והיא הומתה.

הביקור ברומא, הטקסים והחגיגות לא התפתחו טוב יותר עבור קונסטנטינוס הוא נכנס לעימות עם הסנאט ואזרחי העיר מאחר שסירב לעלות לגבעת הקפיטול, בסיכומו של דבר עזב קונסטנטינוס את רומא ולא חזר אליה יותר.

את השנים הבאות העביר קונסטנטינוס בלחימה בלתי פוסקת עם שבטים ברבריים לאורך הגבולות הצפוניים של האימפריה, המלחמה נוהלה באופן רשמי על ידי הקיסר קונסטנטינוס השני, ילד בן 12 שלאחר המערכה שנסתיימה בניצחון מכריע קיבל את התואר "אלמניקוס". בשנת 332 ניהל קונסטנטיוס השני, אף הוא עול-ימים, מערכה מוצלחת מול השבטים הגותיים תוך שיתוף פעולה עם שבטים סרמטים, ושנתיים מאוחר יותר ביקשו חלק משבטים אלו את חסות האימפריה וקונסטנטינוס הושיב אותם בתרקיה ובמקדוניה, איטליה וגאליה, מהלך שבסופו האיץ תהליכים של השתלבות שבטים "ברבריים" בתוך פרובינציות רומאיות והשפעה הולכת וגוברת של בני שבטים אלו באימפריה וצבאה.[30]

בשנת 333 עברה תשומת הלב של האימפריה הרומית ושל קונטנטינוס לגבול המזרחי של האימפריה, לאחר 36 שנים של שקט לאורך הגבול עם האימפריה הסאסאנית החליט שאפור השני שהגיע הזמן הנכון לעימות מול הרומאים. על מנת לייצג את בית המלוכה והשלטון הקיסרי של קונסטנטינוס את בנו הקיסר קונסטנטיוס לאנטיוכיה לעמוד בראש הלגיונות במזרח ובנו הצעיר ביותר קונסטנס ילד כבן 13 הוכתר כקיסר ונשלח למשול בגליה. בשנת 334 נפל טירן מלך ארמניה בידי הסאסאנים ושאפור השני כבש את ארמניה. קונסטנטינוס מינה את אחיינו וחתנו חניבעליאנוס כמלך על ארמניה, בשנת 336 הצליח חניבעליאנוס לנצח את הסאסאנים אך המערכה לא נסתיימה ושני הצדדים התכוננו לעימות מכריע.

מותו של קונסטנטינוס הגדול

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הטבלתו של קונסטנטינוס הגדול, ציור רנסאנס של כריסטופרו רונקאלי. המאה ה-16
הטבלתו של קונסטנטינוס, פרסקו של האסכולה של רפאל מהמאה ה-16

באפריל 337 חגג קונסטנטינוס את חג הפסחא בקונסטנטינופול ומיד לאחר מכן נפל למשכב, הוא יצא למעיינות מרפא ומשאלו לא הצליחו לשפר את מצבו הוא התכונן למסע עלייה לרגל לנהר הירדן לטבול בו בעקבות ישו. מצב בריאותו החמיר והידרדר והוא ביקש מבישוף של ניקומדיה להטביל אותו לנצרות וזמן קצר לאחר מכן הוא נפטר בפנטקוסט, 22 במאי 337.[31]

הלוויה הייתה אירוע גדול שנערך ברוב עם ובלווי גייסות צבא. קונסטנטינוס היה האוגוסטוס הרומאי הראשון שנקבר בטקס נוצרי, הוא נקבר במאוזוליאום שנבנה מראש בצמוד לכנסיית השליחים הקדושים בקונסטנטינופול.

הטבלתו של קונסטנטינוס לפני מותו עוררה תמיהה בקרב חוקרים שחלקם קובעים כי הוא התנצר רשמית וסופית רק לפני מותו עם זאת קובע פרופסור משה עמית כי עד לסוף המאה הרביעית טקס הכניסה לכנפי האמונה הנוצרית כלל הצהרה על האמונה באלוהים וישוע, וקבלת עול הדת הנוצרית. טקס הטבילה נועד לטהר אדם שקיבל עליו את הדת הנוצרית מכל חטאיו, לכן דחו נוצרים רבים את הטבילה לשעות האחרונות של חייהם על מנת לכפר על עוונותיהם ולהופיע טהורים בפני הבורא.[32]

קונסטנטינוס והנצרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטבע זהב של קונסטנטינוס, על המטבע דמותו של קונסטנטינוס אוחזת במגן ולצידו סול אינוויקטוס. על המגן תבליט של כרכרה המובילה את השמש

על פי ההיסטוריוגרפיה הנוצרית התייחסו קונסטנטינוס ואביו בסובלנות לנוצרים ולא ביצעו את גזירות דיוקטליאנוס כנגד הדת הנוצרית והכנסייה, מובן שעדויות אלו נכתבו על ידי היסטוריונים שרצו להציג את קונסטנטינוס באור החיובי ביותר. המחקר ההיסטורי והארכאולוגי מצביעים כי עד למסע לאיטליה אין כל עדות לקרבה בין קונסטנטינוס לנצרות נהפוך הוא בכתובות רשמיות ובעיקר במטבעות הוא מופיע כתומך ומאמין באלי רומא עם הדגשה מיוחדת לקרבתו לסול אינוויקטוס אל השמש שהיה נערץ על ידי הקיסר אורליאנוס הוא הציג את עצמו כשולט בחסותו של סול אינוויקטוס, ועיטר את קשת קונסטנטינוס בשלוש דמויות נושאות נס עם דמות האל. גם במהלך שלטונו הוא המשיך לשאת בתואר הכוהן הגדול (pontifex maximus) שהעניקה לו שליטה על הדת והפולחן הרומאי ברחב האימפריה הוא המשיך לממן בתחזוקת המקדשים מקופת הקיסר, למעשה רק בתום תקופת שלטונו הוטלו הגבלות על טקסים פגאניים.

קונסטנטינוס קיבל עליו את ההכרה בדת הנוצרית במהלך ומיד אחרי ניצחונו על מקסנטיוס וכניסתו לרומא בשנת 312. אוסביוס מתאר בספרו את קונסטנטינוס כצדיק נוצרי שקיבל עליו מצווה משמיים. מלומדים אחרים כמו אדוארד גיבון רואים בו מדינאי קר רוח חסר אמונה דתית של ממש שראה באימוץ הנצרות כדרך ליצור שינוי כולל באימפריה, שינוי שנשען על ארגון קיים ומנגנון יעיל [33] חוקרים אחרים מציירים תמונה שונה לחלוטין, את קונסטנטינוס כאדם מלא אמונה אך חסר תחכום מקיאווליסטי, [34] מחקרים נוספים מעלים שאלות נוספות לגבי המהלך של אימוץ הנצרות כצעד אופורטוניסטי, לפי מחקרים אלו מוקדי הכוח באימפריה של דיוקטליאנוס ויורשיו היו קשורים לפולחן הפאגאני, הצבא ככלל, הקצונה והפקידות הבכירה והאצולה של רומא היו נאמנים לפולחנים המסורתיים. [35]

החוקר הישראלי פרופסור משה עמית קובע בספרו המקיף על תולדות האימפריה הרומית כי אימוץ הנצרות על ידי קונסטנטינוס לא היה תוצאה של חישוב קר רוח אלא מהלך שנבע מתוך דחף פנימי אותו הוא מיחס לחרדה מפני העתיד העת מבחן גדול כמו גם לחיפוש דרך. פרופסור עמית קובע כי גורמים סביבתיים ונסיבתיים הביאו את קונסטנטינוס אל תחת הנצרות - קרבתם של אנשי דת נוצרים לחצר המלוכה כמו הוסיוס מקורדובה (אנ') מחד ואירועים כגון מותו בייסורים של גליאנוס שרדף עד חורמה נוצרים אך לכאורה בעת מותו פנה אל הנצרות בבקשת עזרה ומחילה. פרופסור עמית קובע כי קונסטנטינוס העמיד את עצמו ואת צבאו תחת כנפי הנצרות ולאחר הניצחון על מקסנטיוס הוא פעל מתוך מודעות מלאה לגבי השלכות הצעד אך לא ברור אם יכול היה לחזות את ההשלכות של המעשה על הדת הרומאית.[36]

החוקרת אנה וילסון (Anna Wilson) טוענת שחיבורו של אאוזביוס "חיי קונסטנטינוס" הוא אמנם ביוגרפי, אך משלב מוטיבים דתיים. סוגה (ז'אנר) זו מכונה "הגיוביוגרפיה", "ביוגרפיה קדושה". היא כותבת כי אאוזביוס משווה את סיפורו של קונסטנטינוס לזה של משה. לפי זה, החיזיון שחווה קונסטנטינוס מושווה לסיפור הסנה הבוער (שמות, ג'). אלוהים התגלה לשניהם: למשה דרך הסנה הבוער ולקוסטנטינוס דרך החיזיון השמיימי. "בסימן זה תנצח" מקביל ל"ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים (שמות, ג', י'). מקסנטיוס מושווה על ידי אאוזביוס לפרעה ותפקידו של קונסטנטינוס, כמו זה של משה, הוא לשחרר את העם משלטון העריצות. המטה אשר ניתן בידי משה על ידי האלוהים הוא הצלב שבעזרתו מנצח קונסטנטינוס את אויבו. הצלב יהיה גם מקביל בהמשך הדרך לעמוד האש ולעמוד הענן שהגנו על בני ישראל בצאתם ממצרים. לאחר שקונסטנטינוס מתעורר מחלומו הוא מזמן אליו בעלי מלאכה מומחים ונותן להם הוראות כיצד לבנות את הצלב. זה מזכיר את פרשת "תרומה" (שמות כה ואילך), בה משה ממנה את בצלאל ואליהב לבנות את המשכן, חושן המשפט, אך מעל לכל את ארון הקודש, שבו מצוי החוק האלוהי.[37]

הפילוג הדונטיסטי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופסור משה עמית מציין במידה של אירוניה כי קונסטנטינוס לא הספיק להנות מן הברכות להן ציפה מהדת החדשה שאימץ הוא נאלץ להתמודד על מחלוקת קשה בין סיעות נוצריות באפריקה, ויש מקום להרחיב ולציין כי לאורך תקופת שלטונו כאוגוסטוס נוצרי הוא נאלץ להיכנס אל הזירה ולהתערב במחלוקות וסכסוכים בין פלגים נוצריים שונים.[38]

תחילת הסכסוך בשנת 303 בעת שהבישופים של קרתגו שיתפו פעולה לכאורה עם השלטונות הרומאיים ומסרו לידיהם ספרי קודש במסדרת הגזירות. הוויכוח בין הבישופים על מידת הדבקות בדת של מי שכונו "המוסרים" התלהט עד שהפלגים בחרו שני בישופים נפרדים והקימו 2 כנסיות נפרדות, המחלוקת הידרדרה למעשי אלימות קשים. על פי בקשת מושל הפרובינציה פסק קונסטנטינוס לטובת "המוסרים" שבראשם עמד הבישוף קייקיליאנוס כנגד המתנגדים שבראשם עמד הבישוף דונאטוס ודרש מהמושל לנשל את מתנגדיהם מנכסיהם ומעמדם ולנקוט בכל האמצעים הנדרשים להשיב את הסדר על כנו. למרות הוראות מפורשות אלו נדרש קונסטנטינוס ל-2 מועצות של בישופים שקבעו כנגד הדונטיסטים אך גם במצב זה הסכסוך רק החמיר. קונסטנטינוס קרא לראשי הפלגים להופיע לפניו ופסק שוב לטובת קייקיליאנוס והטיל צעדי עונשין על הדונטיסטים בתגובה החמירו המהומות באפריקה וקונסטנטינוס ציווה על המושל לנקוט יד קשה כנגד הממרים את הצו, מנהיגי הדונטיסטים נאסרו והוגלו והכנסיות הוחרמו. הדונטיסטים לא השלימו עם רוע הגזירה והעונשים הוחמרו עד כדי כך שבפברואר 321 החלו הוצאות להורג כך התנהלה רדיפת הנוצרים בידי השלטון הנוצרי הראשון. כעבור 3 חודשים של יד קשה נשבר קונסטנטינוס וציווה להפסיק את הרדיפה הוא ביטל את הגזירות והכריז שהוא מטיל את השיפוט והעונש בידי האלוהים.[39] הפילוג באפריקה נמשך עד לכיבוש המוסלמי במאה ה-7.

למרות הכישלון לאחות את הקרע ולכפות את הצו המלכותי קבע קונסטנטינוס מספר תקדימים חשובים: הוא קיבל את הסמכות מידי מוסדות הכנסייה לפסוק בסכסוכים בין מאמינים נוצרים ישירות או באמצעות שליחים ממונים הוא קיבל את הסמכות להעניש אנשי דת נוצריים ולאסור או להתיר פולחן בכך הפך השליט של האימפריה הרומית לאדון של הכנסייה הנוצרית.

המינות האריאנית וועידת ניקאה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – אריאניות, ועידת ניקיאה

הפולמוס האריאני החל כאשר אריוס, החל להפיץ את תורתו ברבים, לפיה ישו בן האלוהים אינו נצחי אלא נברא על ידי האל האב, ולכן אינו בעל טבע אלוהי זהה לאל האב, אלא פחות ממנו. בשנת 320, ועידת אלכסנדריה, בראשות אלכסנדר בישוף אלכסנדריה, הכריזה על האמונה שלו כמנוגדת לטוהר האמונה, אך הוא סירב לחזור בו, ועל כן נודה. המחלוקת בין המחנות הניצים הפכה לאלימה, ואף יצאה מגבולות מצרים כשבישופים נוספים הפכו למעורבים בה, ביניהם אוסביוס מקיסריה. קונסטנטינוס חשש לאחדות האימפריה, ושלח את הוסיוס בישוף קורדובה, כדי שילמד את המצב ויברור בין המחנות. כדי ליצור האחדה בקרב הנהגת הכנסייה והמאמינים, כינס הקיסר את ועידת ניקיאה, הוועידה האקומנית הראשונה.[40]

הוועידה התכנסה בשנת 325 לספירה בעיר ניקיאה שבאסיה הקטנה (בימינו העיר איזניק בטורקיה) כ-1,800 בישופים מכל רחבי האימפריה הרומית - 1000 מהמזרח ו-800 מהמערב; ברם, לוועידה עצמה הגיעו רק כ-300 איש (אוזביוס מקיסריה גורס 250, אוסטתיוס גורס 270, ואתנסיוס, הירונימוס ואחרים גורסים 318). היה זה הכינוס הכללי הראשון של הכנסייה מאז כנס השליחים. הוועידה נפתחה ב-20 במאי בדיונים על גישתו של אריוס, שהייתה הנושא המרכזי שלה. במקביל ובצמוד לכך, התנהלו הדיונים על הצהרת האמונה הנוצרית, שלניסוחה היו הצעות רבות. בתום הדיונים, ב-19 ביוני, התקבלה דעת מתנגדיו של אריוס ברוב קולות מוחץ. לאחר יישוב סוגיה זו, הוועידה דנה בתאריך חג הפסחא. כן נקבע כי הארגון הטריטוריאלי של הכנסייה יהיה חופף לארגון המנהלי של האימפריה. רומא הפכה למחוז הכנסייתי החשוב ביותר, ואחריה אלכסנדריה ואנטיוכיה. לבישוף ירושלים הוענק מעמד מיוחד מכוח המסורת: התקנה השביעית קובעת כי לבישוף של ירושלים "זכויות הולמות את מעלת כבודו, וזאת אגב שמירת מעמדו של המיטרופוליטן". הוועידה ננעלה ב-25 ביולי, שהיה גם יום השנה לתחילת מלכות קונסטנטינוס, אשר אישר את החלטות הוועידה והביע את רצונו לראות את הכנסייה אחת ומאוחדת. השפעותיה ארוכות-הטווח של הוועידה היו חשובות ביותר, שכן היא קבעה את התקדים של קבלת החלטות מקיפות ומחייבות את כלל הכנסייה בוועידות אקומניות. כמו כן נקבע בוועידה זו התקדים של התערבות קיסרית במהלך הוועידה ואכיפת החלטותיה על ידי הסמכויות החילוניות. [41]

מתן הטבות לכנסיות וקביעת יום מנוחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שעד לניצחון על ליקיניוס ביסס קונסטנטינוס את המעמד המועדף של אנשי הדת ושל מוסדות הדת הנוצריים הוא פטר אותם מתשלום מיסים והעביר לידי הכנסייה סמכויות משפטיות בדיני ירושה, בניית כנסיות ומוסדות דת בכל האימפריה קיבלה תנופה של ממש וקרקעות הועברו לידי הכנסייה לצורך ייצור הכנסות לכיסוי הוצאות הכנסייה והכמרים.

בשנת 321 קבע קונסטנטינוס את יום ראשון כיום המנוחה הכללי באימפריה, על פי הצו ביום זה לא פעלו בתי המשפט. צעד זה היווה חידוש שמבוסס על המנהג היהודי של השבת, עד למועד הצו לא היה יום מנוחה בלוח השנה הרומאי, עד למועד הצו השנה הרומאית הייתה מחולקת לחודשים ושנים בלבד ועם הצו נוסף השבוע כיחידת זמן רשמית. קונסטנטינוס נתן את השם "יום השמש" ליום ראשון ( Dies Solis) ולא יום האדון על פי המסורת הנוצרית (Dies Domini).

ייסוד קונסטנטינופוליס

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קונסטנטינופול
קונסטנטינוס מחזיק בידיו את קונסטנטינופול, פסיפס מתוך ההגיה סופיה
ההיפודרום ומונומנטים מרכזיים בקונסטנטינופוליס. מיניאטורה עות'מאנית מהמאה ה-16

אחד מהמפעלים הגדולים של קונסטנטינוס היה ייסוד העיר קונסטנטינופוליס על האתר בו עמדה העיר היוונית ביזנטיון. יש מחקר ענף העוסק בעיר ומחקרים רבים הדנים בשאלה של ייסוד העיר, מניעיו של קונסטנטינוס וההשלכות של המפעל. סיכום התשובות מעלה תמונה מורכבת ומשכנעת: משקל הכלכלי של האימפריה נטה לכוון הפרובינציות המזרחיות העשירות יותר, סיבות אחרות שמתמקדות בקונסטנטינוס מצביעות שמאז ומתמיד הוא הרגיש לא נוח ברומא, כיליד הפרובינציות שגדל מרוחק מהאצולה הרומאית היה קונסטנטינוס זר לרומא ואדם זר למוקדי הכוח בעיר שהיו מטבעם עוינים למי שלא היה רומאי - הסנאט שראה עצמו מתאים וראוי להיות בעל דריסת רגל בשלטון ובמנעמיו ושכבות האצולה שהיו מוכנות לתת יד לכל מורד במלכות. סיבה אפשרית נוספת הייתה הרצון להתחיל את התקופה הנוצרית של האימפריה הרומית במרחק מרומא שהייתה מרכז פולחן וסמל של עבודת אלילים.[42]

המקורות הרומאיים בני התקופה לא מפרטים את הסיבות והנסיבות לבניית קונסטנטינופוליס אך מדגישים כי ההחלטה הייתה של קונסטנטינוס, ההחלטה הייתה פתאומית והתקבלה לאחר הניצחון על ליקיניוס ולפי דברי ההיסטוריונים הרומאיים נעשתה בעקבות פקודה אלוהית. בנובמבר 324 נערכו בביזנטיון טקסים להקדשת האתר והעבודה החלה בקדחתנות תוך שוד רחב היקף של מקדשים ומבנים מכל רחבי האימפריה. שליחיו של קונסטנטינוס שדדו שערים, קישוטים ועיטורים, פסלים וחפצי אומנות ואלו שולבו במבני הציבור הרבים בעיר החדשה שכללו מספר בזיליקות מפוארות וגדולות ממדים שהמפורסמת שבהן הגיה סופיה, שבנייתה הושלמה רק על ידי בנו קונסטנטיוס, בזיליקת השלום הקדוש ובזיליקת השליחים הקדושים. העיר תוכננה להיקרות רומא החדשה אך בשנת 326 היא קיבלה את השם קונסטנטינופוליס[43] על מנת לשרת את הצד המנהלתי נבנה בעיר פורום שצורתו אובלית ובו הוצב פסל של קונסטנטינוס על עמוד אבן פורפיר ששדרה רחבה הובילה ממנו אל כיכר מרכזית ובסמוך אליה הארמון. בסמוך נבנה היפודרום קונסטנטינופול. קונסטנטינוס גם בנה לעצמו מאוזוליאום שבו לצד הסרקופג שיועד עבורו הוצבו במעגל 12 סרקופגים עבור השליחים.[44]

העיר נחנכה ב-11 במאי 330 וקונסטנטינוס התיישב בעיר עם פמלייתו מאז הוא שלט באימפריה מהעיר שנקראה על שמו ביולי 330 הוא חקק את החוק הראשון שנוסח ונחתם בקונסטנטינופול ומאז הפכה עיר למרכז החקיקה של האימפריה. תושבי קונסטנטינופול קיבלו את כל הפריוולגיות שמהם נהנו אזרחי רומא בעבר - קונסטנטינוס העניק לתושבים פטור ממיסי קרקע הידוע כזכויות האיטלקיות (Ius Italicum) קונסטנטינוס הנהיג חלוקת חיטה חינם לאזרחי קונסטנטינופוליס, זכות שהייתה שמורה לאזרחי רומא, מעתה ואילך הגיעו משלוחי החיטה ממצרים לקונסטנטינופוליס וחדלו מלהגיע לרומא. קונסטנטינוס הקים בעיר סנאט ומינה סנאטורים מפקידים רמי מעלה מערים שונות באימפריה ואצילים מרומא שהוזמנו במיוחד לעבור ולהתיישב בעיר הבירה החדשה, שנוהלה לפי חוקים רומאיים ושפת הממשל בה הייתה לטינית.

מתחילת שלטונו של קונסטנטינוס כבר הייתה האימפריה בעיצומו של תהליך רפורמה עמוק שהתחיל דיוקלטיאנוס והקיף את כל תחומי הממשל החל מאופי המשטר שסיים את תקופת הפרינקיפט והחל תקופה שזכת לשם דומינט (Dominate) - שלטון אבסולוטי חסר מצרים שדומה לשלטון שהיה נהוג בממלכות הלניסטיות שקדמו לקיסרות הרומית והיו בזויות בעיני בני הרפובליקה הרומית. הרפורמות של קונסטנטינוס היו עמוקות ורחבות והתניעו תהליך ששינה את הכלכלה, המנהל הצבא ונגע בכל תחומי החיים. קונסטנטינוס ירש וכבש אימפריה שהייתה כבר בתוך בתהליכי שינוי מהותיים והוסיף במו ידיו תיקונים ושינויים. המחקר המודרני קובע שבעת מותו של קונסטנטינוס, לאחר 31 שנות שלטון הייתה האימפריה הרומית מעבר לפסגה של תהליך רפורמות שמיוחסות בנשימה אחת לשני האוגוסטוסים.[45]

רפורמה במעמד השליט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונסטנטינוס הלך בעקבות דיוקטליאנוס והרחיק את השליט הקיסר והאוגוסטוס מנתיניו והפך אותו למורם מעם והכתיר את עצמו ל"שליט ואלוה" (Dominus et Deus), מלך וכוהן גדול בעת ובעונה אחת אשר כיאה לאל אינו נראה בציבור. מבקרים שנועדו עמו נדרשו שלא להביט בו ולעיתים נישקו את שולי גלימתו. אמצעים אלה ואחרים שימשו ליצירת הילה של מסתורין ועוצמה סביב הקיסר שהכריז את עצמו אל.[46] קונסטנטינוס לא הכריז על עצמו כאל אבל הכריז על עצמו כקדוש בחסד האל, כל מה שידו נגעה בו היה קדוש. הסנאט הרומאי איבד את כל סמכויותיו ההיסטוריות והפך למועצת העיר של רומא, התהליך הושלם עם הקמת קונסטנטינופוליס והקמת הסנאט החדש.

אחד מהחידושים שקבע קונסטנטינוס היה תואר ה "ידידים" (comes) שתחילה היו אכן מקורבים לכס המלוכה, אצילים שלא נשאו בתפקיד מסוים ומביניהם בחר קונסטנטינוס שליחים לביצוע משימות בפרובינציות או שליחים לצווים שהופצו באימפריה, ידידם אחרים ישבו במועצה הקדושה ( missi domestici) כיועצים. קונסטנטינוס העניק את התואר "פטריקוס" (Patricus) למספר מקורבים במיוחד, שהיו כביכול בני משפחתו או אביו של השליט הם לבשו בגדי שרד מיוחדים והופיעו בטקסים רשמיים.

רפורמה במנהל הפרובינקיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקטליאנוס החל בתהליך מורכב שחילק מחדש את האימפריה ליחידות מנהלתיות קטנות ביחס לפרובינקיות הקודמות, המסגרת הייתה חלוקת האימפריה ל-4 יחידות-על שתיים במזרח ושתיים במערב. בראש כל יחידת ממשל אזרחי עמד פקיד שנשא את התואר פרפקט פרטוריאני אף על פי שהמשמר הפרטוריאני עצמו פוזר על ידי קונסטנטינוס לאחר כיבוש רומא. 12 דיוקסיות הרכיבו את כל אחד מ-4 חלקי האימפריה, ונוהלו על ידי פקידים שנשאו את התואר ויקריים "ממלאי מקום" של הפרפקט הפרטוריאני. כל דיוקסיה חולקה למספר פרובינציות קטנות ביחס לפרובינציות של תקופת הפרינקיפט וכל פרובינציה נוהלה על ידי פקיד בתואר "פרייסס (praeses) חלוקה זו התקבעה לדורות וקבעה את גבולות אירופה גם בתקופת ימי הביניים ובמידה רבה גם את פני אירופה המודרנית. חלוקת ניהול האימפריה בין מנהל אזרחי למפקד צבאי שהחלה בתקופת דיוקטליאנוס התגבשה בתקופת קונסטנטינוס תוך שילוב על הרפורמות בצבא.[47]

רפורמות בצבא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונסטנטינוס גדל והתחנך בתוך הצבא של האימפריה של המאה השלישית שעוצב על ידי דיוקטליאנוס וכבנו של איש צבא מובהק ולאחר מותו הותיר צבא ששונה מהותית מצבא האימפריה של המאה השלישית לפני שלטון הטטררכיה. מדובר בסדרת רפורמות מעמיקות שהביאו לשינויים משמעותיים באופיו של הצבא הרומאי. מספר החיילים שהיו מוצבים לאורך הגבולות פחת באופן משמעותי והלגיונות הפכו לחיל מצב מקומי. יחידות העילית שהיו מבוססות על חיל רגלים במשך מאות שנים הפכו ליחידות חיל פרשים. הרכב החיילים ביחידות הצבא השתנה אף הוא: החיילים שהיו אזרחי רומא - עמוד השדרה של הלגיונות המסורתיים איבדו את מקומם וחשיבותם ואת מקומם תפסו חיילי יחידות שבעבר הוגדרו כיחידות עזר או יחידות משלימות ( auxillia) שהורכבו מחיילים ממוצא גרמאני רובם גותים או סרמטים. רפורמה זו הייתה מחויבת המציאות לאור הדלדלות האוכלוסין בגין מחלות ומגפות שהיו סימן היכר של המאה השלישית ובגין מלחמות אזרחים בלתי פוסקות, החלטתו של קונסטנטינוס לשנות את הרכב כוח האדם נסמכת על דרך שהתווה מרקוס אורליוס.[48] אחת מהתוצאות של הרפורמות הייתה הגדלת מצבת כוח האדם של הצבא הרומאי, ההערכה במחקר המודרני היא צבא הפרינקיפט מנה כ-250,000 חיילים הצבא תחת פיקוד דיוקלטיאנוס מנה כ-400,000 חיילים וצבאו של קונסטנטינוס מנה כ-500,000.[49]

על מנת למלא את שורות הגדלות של הצבא הונהגו מספר ערוצים של גיוס טירונים, ערוץ אחד היה גיוס בכפייה של עובדי חווה ואריסים, שכירי חרב בעיקר גרמאניים שמילאו את שורות יחידות העילית אך היו ללא זיקה לתרבות או המסורת של האימפריה הרומית ומקור שלישי היה גיוס בנים של חיילים ותיקים, מנהג שהיה קיים בצבא הרומאי מזה דורות אך התקנות של קונסטנטינוס שכפו מערכת של מעמדות כפתה על בנים להמשיך במקצוע של אביהם הנציחו תהליך זה.

עם זאת הרפורמות של קונסטנטינוס סטו במידה רבה מהמתווה של השליטים הקודמים, על תפיסתו לגבי הצעדים הנחוצים להגנה על האימפריה. הוא ביסס את צבאו על יחידת שדה גדולה, (בניגוד ליחידת חיל מצב או יחידות מקומיות) ששמה היה קומינטאטנסס (comitatenses) מאחר שהיו חלק מהחצר הנודדת של הקיסר (comitatus) ושם אותה תחת פיקוד של 2 קצינים ראש חיל הרגלים (Magister peditum) ומפקד חיל הפרשים (Magister equitum),יחידות המשנה של קומינטאטנסס נקראו בשמות המסורתיים: לגיונות, חיילות עזר אבל היו למעשה יחידות ומנות לחלוטין באופיין: הלגיון היה יחידה צבאית בת 1000 חיילים ובראשו עמד טריבון צבאי החיילים ללגיון גויסו בעיקר מיחידות חיל מצב שהוסטו מהגנת הגבולות וחלקם מקוהורטות של חיילות עזר שקיבלו מעמד של לגיון. יחידות העזר היו יחידות העילית שגויסו משבטים גרמאניים או גאלים, כל יחידה מנתה 500 פרשים. חיל המצב הלימיטאני (limitanei) שהיווה כוח שהיה מסופח לפרובינקיה ספציפית ובדרך כלל היה מוצב בגבולה ותפקידו על לשמור עליה מפלישה, כוח זה היה תחת פיקודו של המפקד האזורי (dux) ולעיתים חלשו על פרובינקיה אחת ולפעמים על מספר פרובינקיות. הסדר זה השלים את התהליך של ניתוק המנהל האזרחי של הדיאוקסיות והפרובינקיות מהפיקוד הצבאי. [50]

רפורמות כלכליות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
סולידוס זהב של קונסטנטינוס ממטבעת סלוניקי
מטמון של מטבעות פולס שנמצא ביער בצרפת
מטבע פולס של קונסטנטינוס
נומוס של קונסטנטינוס

בתקופת קונסטנטינוס נוהלו כספי האימפריה על פי מתווים מרפורמות דיוקטליאנוס עם שינויים שנבעו מהעדפות של קונסטנטינוס הקשורים בעיקר לבניית מנגנון חצר המלוכה והכרח שנבע מתהליכים שהזמן גרמם.

מחצר המלוכה נוהלו כספי האימפריה על ידי 2 משרדים. המשרד הראשון comitiva sacrarum largitonum "המשרד למתן בחסד" פיקח על המטבעות על מכרות המתכות היקרות ועל המיסים ששולמו בכסף בניגוד למיסים ששולמו בסחורות. ההכנסות ממיסים אלו שימשו את קונסטנטינוס ל"מתנות בחסד" שהיו למעשה תשלום משכורות לחיילים ולפקידים של השלטון וכן למענקים שקונסטנטינוס העניק בהזדמנויות חגיגיות. עיקר התקציב של האימפריה מימן את צורכי הצבא על ידי תשלום המיסים בסחורות ושווה ערך לכסף תהליך איסוף המיסים החלפת הסחורות ולעיתים מכירתם נעשו על ידי הפרפקטים הפרטוריאניים בכל פרובינציה שניהלו גם את צד ההוצאות של תקציב הצבא.[51]

גם בתחום הטבעת הכסף הלך קונסטנטינוס בעקבות דיוקטליאנוס. הוא הנפיק מטבעות זהב וכסף ממתכות טהורות שהיו בעלי ערך על פי משקל המתכת היקרה וכן הוטבעו מטבעות נחושת עם כמות קטנה של כסף שערכן נקבע על ידי השלטון המרכזי. קונסטנטינוס ערך בהדרגה שינויים שמשקל ושם המטבעות החידוש העיקרי היה הנפקת מטבע זהב במשקל של 4.5 גרם שנקרא סולידוס, מאפייני מטבע זה, טוהר המתכת ומשקלה נשמרו למשך 1000 השנים שלאחר שלטון קונסטנטינוס והיה מטבע עובר לסוחר באימפריה הביזנטית ואף מחוץ לה. קונסטנטינוס הטביע מטבע מכסף טהור שנקרא סיליקווה (Siliqua) במשקל 2.7 גרם וערכו נקבע על 1/24 של מטבע הסולידוס, מטבע כסף נוסף היה המיליארנסה שמשקלו היה 5.5 גרם וערכו היה 1/14 מערכו של הסולידוס ושימש בעיקר על מנת לתת מענקים לחיילים ופקידי החצר. בקביל המשיכו להנפיק מטבעות מסוג פולס שנוצק מארד שערכו היה כאלפית הסולידוס, כן הונפק מטבע נחושת במשקל 3.4 גרם שנקרא נומוס או דנריוס שערכו היה מחצית הפולס.[52]

המשרד השני פעל בניהולו comes rerum privatarum והיה אחראי לנהל את אדמות ונכסי הנדל"ן של המדינה ושל השליט כולל גביית דמי חכירה תפיסת רכוש חדש על ידי החרמה, מתנות, ירושות, ורכוש של נידונים למוות ולעיתים מכירה של נכסים. ההכנסות נקראו res privatae דהיינו רכוש הכתר וקונסטנטינוס יכול היה לעשות בו ככל שראה לנכון והם שימשו לכיסוי הוצאות כגון מפעלי בניה מתנות ומענקים למי שהשליט חפץ ביקרו ולעיתים הועברו סכומים לקופת ה-largitonum

מפעלות קונסטנטינוס בארץ ישראל וירושלים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת ועידת ניקיאה התקבע מקום חשוב לארץ ישראל בכלל ולירושלים בפרט, כמקום התרחשותם של אירועי ספרי הקודש ושל ישו ושנים-עשר השליחים.

עולת הרגל הראשונה לעיר הייתה הלנה הקדושה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, שביקרה בירושלים בשנת 326 בעקבות בקשתו של בישוף ירושלים מקאריוס בוועידה, לחשוף את קבר ישו. הלנה זיהתה את מקום צליבתו של ישו, את מקום קבורתו וקימתו לתחייה, את מקום עלייתו השמימה (בהר הזיתים), את מקום מותה של מריההר ציון) וקבורתה (במורדות הר הזיתים), ואת מקום לידתו של ישו בבית לחם. היא החלה למעשה להפוך את ירושלים לעיר נוצרית ולמוקד לעלייה לרגל של מאמינים נוצרים. רבים מתושבי האימפריה היו כבר נוצרים באותה עת, ובמהלך מאה השנים הבאות התנצרו רבים נוספים, ובכללם רבים מתושבי ארץ ישראל וירושלים, שקודם לכן היו עובדי אלילים. שמה של העיר שונה מהשם האלילי "איליה קפיטולינה" לשם הנוצרי "אגיה ירוסלימה" (יוונית: Αγία Ιερουσαλήμ, ירושלים הקדושה).[53]

אחד המאפיינים המרכזיים בתפיסה הביזנטית בנוגע לארץ ישראל בכלל ולירושלים בפרט, הוא אימוצה של "גאוגרפיה קדושה" ("גאוגרפיה סקרה"), שבה נעשה מאמץ לזהות בשטח את מקום התרחשותם של אירועים המוזכרים בספרי הקודש, ולהקים בהם כנסיות. מאמץ זה הוביל לחקירות ברחבי הארץ ולתיאור שלה מנקודת מבט נוצרית-דתית. חלק מהמחקרים הניבו ככל הנראה זיהויים תקפים (כגון זיהוי מקום צליבתו וקבורתו של ישו, או מקום לידתו בבית לחם), וחלקם הרחיקו לכת (כגון זיהוי מאר אליאס שבדרך חברון בדרום ירושלים עם מערת אליהו שבהר הכרמל). כתוצאה ממעמדה הדתי של ירושלים הוקמו בה מבני דת רבים, בראשם כנסיית הקבר בירושלים שעל מקום הקבר המשוער נבנתה בזיליקה עגולה מכוסה כיפה ובזיליקה נוספת עם שדירת עמודים מפוארת, כנסיית המולד שהוקמה במקור בעקבות ועידת ניקיאה, על ידי בישוף העיר ירושלים מקאריוס (Makarios of Jerusalem), בשנת 325, ובהנחיית פלוויה הלנה, וכן כנסיית האלאונה המשמרת את זיכרון אירוע העלייה לשמיים של ישו.

זמן מה לאחר ביקורה של פלוויה הלנה עלתה לרגל לארץ הקודה אוטרופיה אמה של האוגוסטה פאוסטה היא גילתה שבחברון במקום שמזוהה על אלוני ממרא פועל מקדש פגאני. משהגיע הדבר לאוזני קונסטנטינוס הוא שלח איגרת לבישופים של ירושלים ודרש מהויקריוס של הדיאוקסיה לטהר את המקדש מן המזבחות ופסלי האלילים ולבנות עליו בזיליקה.

בעקבות התנצרותו של קונסטנטינוס וקבלת הנצרות כדת המדינה הפכה ארץ ישראל מפרובינקיה זעירה שגם לאחר מאתיים שנה ממרד בר כוכבא סבלה מהרס האדיר שנגרם בעת דיכוי, עם אוכלוסייה דלילה מאחר שרבבות, אם לא מאות אלפי מורדים ואזרחים יהודיים נהרגו במהלך דיכוי המרד ומאות מקומות יישוב נחרבו, לארץ קודש בה הופיע ישו המשיח והיא מרכז העולם עבור כל הנוצרים ובמהלך שנות דור הפכה ארץ ישראל למטרה לעולי רגל נוצריים מכל המעמדות חלקם אימצו אורח חיים של נזירות וכנסיות ומנזרים נבנו בכל חלקי ארץ הקודש. התהליך סחף גם קהילות של עובדי אלילים שהתנצרו ברובם. עם מותו של קונסטנטינוס היהודים שעד אז היו רוב בארץ ישראל היו מיעוט נרדף בתוך פרובינציה נוצרית.[54]

בשנת 1998 גילה הארכאולוג יוסף סטפנסקי מרשות העתיקות בחצר בית במע'אר בגליל שני חלקי אבן משקוף מבניין מונומנטלי, ועליה שמותיהם של הקיסר קונסטנטינוס ובניו. כתובת זו היא היחידה המזכירה קיסר זה בארץ ישראל. תרגומה מיוונית: "למען הישועה והניצחון והחיים הנצחיים של אדוני העולם קונסטנטינוס אוגוסטוס ושל הקיסרים הגיבורים".[55]

קונסטנטינוס והיהדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנצרותו של קונסטנטינוס החלה תהליך שחז"ל מגדירים כמעבר מ"מלכות למינות" שמהותו מפנה בין היחסים בין שלטונות האימפריה הרומית ליהודים בתפוצות ובארץ ישראל, מדובר בשינוי שהחל עם קונסנטינוס והמשיך עם יורשיו הם הכתיבו בהשראת אבות הכנסייה פגיעה ביהודים בכל התחומים.

קונסטנטינוס עצמו נקט עמדה בלתי מתפשרת וברורה ביחס ליהודים והפולחן היהודי במכתב הדן בחג הפסחא ששלח, לאחר ועידת ניקאה, לכל ראשי הכנסיות הוא כתב כי מטרתו היא לנתק מגע בין היהודים לנצרות: "אין זה רצוי לקבוע את החג הקדוש ביותר על פי מנהגי היהודים שטימאו את ידיהם בפשע הנורא ביותר. הם שרויים בטמטום ועיוורים בנפשם".[56]

למרות דעותיו הנחרצות לא פעל קונסטנטינוס לערער את הסטטוס קוו ותקדימים שנקבעו על ידי קיסרים קודמים שאיפשרו ליהודים פולחן חופשי אך במקביל נשמרה גם התקנה על גיור עבדים והתקנה שאסרה על כניסת יהודים לירושלים או מגורי יהודים בירושלים שמקורה מימי אדריאנוס נאכפה בקפדנות.

בניגוד לניסיון לקרב עובדי אלילים לנצרות על ידי תמריצים ופיתויים שונים קונסטנטינוס לא ניסה לקרב יהודים לנצרות אך פעל להגן על מומרים ובשנת 328 פרסם תקנה להגנה אל אלו שהמירו את דתם מיהדות לנצרות בה נאמר "אם מישהו יעז לתקוף... את מי שיברח הן הכת הפראית ויכבד את עבוד האל יינתן מיד באש ויישרף", ואיסור על גיור: "ואם מישהו יתחבר אל הכת המקוללת שלהם יישא עימם את העונשים הראויים".

קונסטנטינוס ועבודת אלילים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במעשיו ודבריו קונסטנטינוס הראה אמונה בעיקרי הדת הנוצרית ובמקביל פסל מכל וכל את הפולחן של עובדי האלילים. עם זאת הוא לא ניהל מדיניות של כפית הנצרות ונקט בצעד סלחני ואפילו סובלני כלפי אמונות פאגאניות שהיו נפוצות בפרובינציות של האימפריה, זה היה צעד מתבקש לאור העובדה כי הרוב המכריע של החיילים בצבא האימפריה רוב פקידי הממשל שניהלו את האימפריה היו עובדי אלילים והיה זה בניגוד לאינטרס של קונסטנטינוס לפעול כנגדם או כנגד אמונתם הוא בחר במדיניות של קידום מדוד של הנצרות בעיקר על ידי אפליה מתקנת ומתן פריבילגיות לנוצרים ולמוסדות הכנסייה מחד וביטויים מוגבלים של פגיעה בפולחן הפאגאני הוא סגר מספר מקדשים בהם לפי טענתו נעשו מעשי כישוף וזנות מקודשת, הוא ציווה על החרמה של אוצרות ואדמות של מקדשים פאגניים לטובת אוצר המלכות אך לא אסר את הפולחן אלא ציווה על הגבלות שונות כגון הקרבת קורבנות באופן פרטי ואת פעילות האורקל, חיזוי העתיד על ידי כוהנים או כוהנות במקומות מקודשים לאלילים כן צומצמו הפולחנות והקורבנות הציבוריים.

קונסטנטינוס הקדוש

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פסל מהמאה ה-19 על כניסה קתדרלת ישו המושיע האורתודוקסית במוסקבה המתאר את קונסטנטינוס כקדוש נוצרי

הכנסייה הנוצרית אורתודוקסית קבע את קונסטנטינוס כקדוש בדרגה של שווה ערך לשליחים (Equal-to-apostles) ולעיתים הכתובים מתייחסים אליו כאל "השליח ה-13". ההתייחסות בתואר זה משווה את קונסטנטינוס בחשיבותו לנצרות ולהפצתה כשווה לשנים-עשר השליחים.[57] הנצרות קתולית מזרחית מכירה בו כקדוש בשם "קונסטנטינוס הגדול"[58] יום החג של קונסטנטינוס הקדוש הוא 21 במאי.

קשת קונסטנטינוס

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קשת קונסטנטינוס
ערך מורחב – קשת קונסטנטינוס

קשת קונסטנטינוס (לטינית: Arcus Constantini) היא שער ניצחון הממוקם בעיר רומא בין הקולוסיאום לבין גבעת הפאלאטיום. הקשת, אשר נחנכה בשנת 315 לספירה, הוקמה כדי לציין את הניצחון של קונסטנטינוס על מקסנטיוס בקרב גשר מילביוס ב-28 באוקטובר, שנת 312 לספירה. בעקבות ניצחון זה, הושלמה השתלטותו של קונסטנטינוס על הקיסרות הרומית, שלטון אשר החליף את שלטון הטטררכים.

הקשת, אשר גובהה הוא 21 מטרים, רוחבה 25.7 מטרים, ועומקה 7.4 מטרים, עוצבה במתכונת של שלוש קשתות פנימיות, מהן הקשת מרכזית גדולה יותר (בגובה של 11.5 מטרים ובאורך של 6.5 מטרים). בחזית השער, הנמצא באורכו של המבנה, מוצבים ארבעה עמודים מדומים הנשענים על גבי מבנה הקשת. מבנה זה דומה למבנה של "שער ספטימיוס סוורוס", הממוקם בקצה הצפון מזרחי של פורום רומאנום ברומא. סברה אשר העלו חוקרים טוענת כי חלקה התחתון של הקשת עושה שימוש במונומנט ישן יותר, כנראה מתקופתו של הקיסר אדריאנוס[59] במרכז החזית של הקשת, מעל הקשת המרכזית, נקבעה כתובת בשפה הלטינית, העשויה אותיות ברונזה. אף על פי שאותיות אלו לא שרדו ניתן לקרוא את הכתובת בעזרת סימני החיבור של האותיות לקשת.

אימפרטור והקיסר, פלביוס קונסטנטינוס הגדול האדוק והמבורך, (מקדישים את השער) הסנט והעם הרומאי, בזכותו, [הוא] המונחה על ידי האלוהי,[60] ובזכות גדולת חשיבתו, העביר את המדינה [משלטון] הטיראנים וכל ההולכים בעקבותיהם באותה עת, בעזרת צבאו וכוחו הצודק, הקשת המעוטרת בזרי ניצחון".

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, 2nd edition. Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 ISBN 0521301998

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קונסטנטינוס בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 876
  2. ^ 1 2 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 874
  3. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 791-794.
  4. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמ' 793.
  5. ^ Charles Odahl. Constantine and the Christian Empire (Roman Imperial Biographies). Routledge (September 24, 2004) pp 43-45
  6. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2002, עמ' 795.
  7. ^ Hekster, Olivier: "The city of Rome in late imperial ideology: The Tetrarchs, Maxentius and Constantine", Pp. 1. Mediterraneo antico : economie, società, culture. 1999 v. 2 (2):717-748.
  8. ^ 1 2 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2002 עמוד 827
  9. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2002 עמוד 826
  10. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2002, עמ' 828.
  11. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337,University of Cambridge 2005 page 92
  12. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, University of Cambridge 2005 page 93
  13. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2002 עמוד 828
  14. ^ Charles Matson Odahl, Constantine and the Christian Empire, New York, N.Y,USA: Routledge, 2004, עמ' 100
  15. ^ Charles Matson Odahl, Constantine and the Christian Empire, New York, NY, U.S.A: Routledge, 2004, עמ' 100-101
  16. ^ , )Cavendish, Richard: "The Battle Of The Milvian Bridge", Pp. 8 Inside: History Today, October 2012, 62(10.
  17. ^ Cameron, Averil & Stuart, George Hall, Life of Constantine, Oxford: Clarendon Press, 1999, עמ' 81 book 1.30-31
  18. ^ "Lucius Caecilius Firmianus Lactantius". Online Catholic Encyclopedia. New Advent.
  19. ^ Eusebius. "1.28". Vita Constantini (PDF). www.documentacatholicaomnia.eu. p. 944.
  20. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2002 עמ' 831–833.
  21. ^ Speidel, Michael: "Maxentius and His 'Equites Singulares' in the Battle at the Milvian Bridge", Pp. 253. Classical Antiquity, Vol. 5, No. 2 (Oct., 1986), pp. 253-262, University of California Press
  22. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 840
  23. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, 2nd edition. Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 page 93
  24. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 840–841
  25. ^ 1 2 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2002 עמוד 842
  26. ^ רובין, זאב, התנצרותה של אירופה, משרד הביטחון, 1991, עמ' 107, מסת"ב 9650505466. (בעברית)
  27. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, University of Cambridge 2005 page 94
  28. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, University of Cambridge 2005 page 104
  29. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2002 עמד 862
  30. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 863
  31. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, University of Cambridge 2005 page 106
  32. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 864
  33. ^ Averil Cameron, Stuart George Hall Life of Constantine Clarendon Press, 1999 pp 4-6
  34. ^ Timothy David Barnes Constantine and Eusebius Harvard University Press, 1981 pp 272-275
  35. ^ A. H. M. Jones Constantine and the Conversion of Europe Read Books Ltd, 2011 pp 85-90
  36. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2002 עמודים 836–837
  37. ^ Anna Wilson, Samuel N.C. Lieu & Dominic Montserrat (ע), Constantine: History, Historiography and Legend, London: Routledge, 1998, עמ' 116-117
  38. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 846
  39. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337,University of Cambridge 2005 page 95
  40. ^ ואלה ז'ראר, הנצרות הקדומה: היסטוריה וספרות בתקופת כינונה (800-100), רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 90-91
  41. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, University of Cambridge 2005 page 98
  42. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2002 עמוד 861
  43. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2002 עמוד 860
  44. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, University of Cambridge 2005 page 101
  45. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, University of Cambridge 2005 page 102
  46. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 800
  47. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, University of Cambridge 2005 page 103
  48. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2002 עמוד 869–870
  49. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 871
  50. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 870.
  51. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2002 עמוד 868
  52. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2002 עמוד 868–869
  53. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, University of Cambridge 2005 page 99
  54. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 859
  55. ^ התרגום על פי עמנואל דמתי. סייע בקריאת הכתובת וסיליוס צפיריס. לפרסום ראשוני ראו : י' סטפנסקי, 'מע'אר - כתובת הקדשה לקיסר קונסטנטינוס', חדשות ארכיאולוגיות 110 (1999), עמ' 111 - 112; י' סטפנסקי, מע'אר - גילויים ארכאולוגיים, קתדרה 97 (2000), עמ' 169 - 171; ע' דמתי, עתיקות 46 (2004) עמ' 51* - 53*.
  56. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 856
  57. ^ קונסטנטין הגדול באתר ויקיפדיה של הכנסייה האורתודוקסית
  58. ^ קונסטנטין הגדול באתר האנציקלופדיה הקתולית
  59. ^ Maria Letizia Conforto et al., Adriano e Costantino. Le due fasi dell'arco nella Valle del Colosseo, Milano 2001
  60. ^ inspired by the divine