בורות הריגה
שיטת השמדת יהודים בשואה בבורות הריגה (בגרמנית: Tötung Gruben באנגלית: Slaughter pits) אפיינה את השלב הראשון בהתפתחותו של תהליך השמדת היהודים על ידי הנאצים, ובשיטה זו נרצחו מרבית יהודי ברית המועצות,ואחוז ניכר מיהודי פולין ורומניה.
הגרמנים היו אוספים את כל יהודי המקום אל גיא הריגה מרכזי. כשהיהודים הגיעו לשם הם היו צריכים לחפור בורות ואחר כך להתפשט, הנאצים ועוזריהם המקומיים היו יורים בהם והקורבנות היו נופלים לתוך הבורות. לאחר מכן היו הבורות מכוסים בעפר. קיימות עדויות רבות על אנשים שהפילו עצמם לבורות למרות שלא נפגעו מן הירי ולאחר שעות חילצו עצמם מתחת להררי הגופות.
בשיטה זו נרצחו קרוב ל-2,500,000 יהודים, מרביתם באזורים שנכבשו על ידי הנאצים בשטחי ברית המועצות (שכללו את מזרחה של פולין, המדינות הבלטיות וחלקים מרומניה). אתרים ידועים של בורות ירי הם באבי יאר, שבו נרצחו יהודי קייב והסביבה, פונאר שבו נרצחו יהודי וילנה והפורט התשיעי בקובנה שבליטא.
הנאצים הגיעו להכרה שהשיטה איננה יעילה מספיק, בזבזנית מבחינת תחמושת, ומותירה צלקות בנפשותיהם של החיילים הגרמנים בגלל הקשר הבלתי אמצעי שנוצר בין הרוצח לבין קורבנו. כמו כן לא ניתן היה להעתיק אותה למדינות מרכז ומערב אירופה בשל צפיפות אוכלוסיה והיעדר שטחי יער. לכן, כאמצעי עיקרי להשמדה המונית, הכניסו הנאצים לשימוש בסוף שנת 1941 שיטה חדשה של הרג באמצעות גז, שהלכה והשתכללה במרוצת הזמן. בשל כך הוקמו מסוף שנת 1941 מחנות השמדה בפולין. באופן מקומי המשיכו הנאצים לעשות שימוש בשיטת הירי לבורות עד סיומה של המלחמה - למשל, בעיירה בוצ'אץ' (שחלק מיהודיה גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ) נורו למוות אחרוני היהודים בגטו על גבעת הפדור שבפרברי העיר. בבוצ'אץ' נחפרו הבורות בסמוך למקורות המים של העיר ודם הקורבנות חלחל למי השתייה של העיירה. היהודים אולצו להוציא את גופות הנרצחים מן הבורות ולהעבירם למקום קבורה חלופי כדי להפסיק את זיהום המים.
גם יהודי העיירות יוזפוב ולומז'י שבאיזור לובלין נורו למוות בבורות ירי, בחודש יולי 1942 בניגוד למרבית יהודי העיירות במחוז שנשלחו למחנות השמדה, וזאת בשל ריחוקם ממסילות ברזל.
עדות על ירי בבורות של אלפי יהודי העיר דובנו בחבל ווהלין שבמערב אוקראינה ניתנה במשפטי נירנברג על ידי המהנדס הגרמני (שלימים יוכרז חסיד אומות העולם) הרמן גרבה, שנכח אישית באירוע ב-5 באוקטובר 1942.
