לדלג לתוכן

משתמש:Yosihait/טיוטה – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
שורה 396: שורה 396:


====יוזמות למחקר רפואי====
====יוזמות למחקר רפואי====
ניקסון ביצע שתי יוזמות בנושא מחקר רפואי שהוגשו לקונגרס בפברואר 1971.<ref>{{cite web| last=Nixon| first=Richard| title=Special Message to the Congress Proposing a National Health Strategy| date=February 18, 1971| website=Online by Gerhard Peters and John T. Woolley, The American Presidency Project, University of California, Santa Barbara| url=http://www.presidency.ucsb.edu/ws/?pid=3311| accessdate=June 29, 2017}}</ref> הראשונה כללה את העברת חוק הסרטן הלאומי, שהזריק כמעט 1.6 מיליארד דולרים (שווה ערך לתשעה מיליארד בערכי 2016) מתקציב הממשלה למחקר בנושא הסרטן למשך שלוש שנים. החוק גם הקים מרכזים רפואיים, בתחילה חמישה עשר, שפעלו לחקר הסרטן.<ref>{{cite web| title=Nixon's War on Cancer: Why it mattered| date=September 21, 2016| last=Russell| first=Sabin| url=http://www.fredhutch.org/en/news/center-news/2016/09/nixons-war-on-cancer-and-why-it-mattered.html| publisher=[[Fred Hutchinson Cancer Research Center]]| location=Seattle, Washington| accessdate=June 29, 2017}}</ref><ref>{{cite web| title=History of the National Cancer Institute| publisher=National Cancer Institute{{snd}}National Institutes of Health| location= Bethesda, Maryland| url=https://www.cancer.gov/about-nci/overview/history#1971| accessdate=June 29, 2017}}</ref> היוזמה השנייה התמקדה בהגדלת התקציב למחקר, טיפול וחינוך בנושא [[אנמיה חרמשית]], מחלה הנפוצה אצל אנשים ממוצא מערב אפריקני. לאחר מכן חתם על החוק הלאומי לפיקוח על האנמיה החרמשית ב-[[16 במאי]] [[1972]].{{הערה|[https://web.archive.org/web/20120131185453/http://www.nhlbi.nih.gov/resources/docs/scd30/scd30.pdf National Heart, Lung, and Blood Institute], עמ' 2}}. רבים התעלמו מהמחלה לפני העברת החוק, שכן היא נתפסה כמחלה "שחורה".<ref>{{cite book| last=Wailoo| first=Keith| year=2001| publisher=University of North Carolina Press| title=Dying in the City of the Blues: Sickle Cell Anemia and the Politics of Race and Health| url=https://books.google.com/books?id=r2PqCQAAQBAJ&printsec=frontcover&source=gbs_ge_summary_r&cad=0#v=onepage&q&f=false| isbn=978-0-8078-4896-8| pages=165–166}}</ref><ref>{{cite journal| last=Wailoo| first=Keith| title=Sickle Cell Disease — A History of Progress and Peril| journal=New England Journal of Medicine| pages=805–807|date=March 2, 2017| volume=376| issue=9| url=http://www.nejm.org/doi/full/10.1056/NEJMp1700101| doi=10.1056/NEJMp1700101| accessdate=June 29, 2017}}</ref>
ניקסון קרא עוד להגדלת התקציב למחקר, טיפול וחינוך של [[אנמיה חרמשית]], מחלה הנפוצה אצל אנשים ממוצא מערב אפריקני. לאחר מכן חתם על החוק הלאומי לפיקוח על האנמיה החרמשית ב-[[16 במאי]] [[1972]].{{הערה|[https://web.archive.org/web/20120131185453/http://www.nhlbi.nih.gov/resources/docs/scd30/scd30.pdf National Heart, Lung, and Blood Institute], עמ' 2}}.


==== זכויות האזרח ====
==== זכויות האזרח ====

גרסה מ־19:31, 30 באוקטובר 2017
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
דף זה הוא טיוטה של Yosihait.
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
דף זה הוא טיוטה של Yosihait.

נשיא ארצות הברית (1969–1974)

ניקסון כיהן כנשיא מה-9 בינואר, 1969, עד להתפטרותו ב-9 באוגוסט, 1974. בניגוד לקודמו, ג'ונסון, שמימן תכניות רווחה, דגל ניקסון במדיניות ה"פדרליזם החדש". תכניתו כללה ביזור העוצמה והחזרת הסמכויות בחזרה למדינות.

ניקסון התמקד בעיקר במדיניות חוץ. מדיניותו, שכונתה דוקטרינת ניקסון, דרשה סיוע בלתי ישיר לבעלות הברית האמריקניות במלחמה הקרה, כשהדוגמה המרכזית היא ה"וייטנאמיזציה"[1] במלחמת וייטנאם. ניקסון הוביל לדטאנט עם סין, וניצל את הפיצול הסיני-סובייטי כדי לחדש את היחסים עם סין ולשנות את המלחמה הקרה. בנוסף חתם על הסכמי סאל"ט ועל הסכמים נגד טילים בליסטיים עם ברית המועצות לצורך בקרה על נשק.

הישגיו של ניקסון כנשיא נשכחו עקב השערוריות בממשלו, והוא נאלץ להתפטר לאחר פרשת ווטרגייט.

השבעה ראשונה

נשיא בית המשפט העליון, ארל וורן, משביע את ריצ'רד ניקסון לנשיא ארצות הברית ה-37 בגבעת הקפיטול, 20 בינואר 1969

ניקסון הושבע לנשיא ארצות הברית ב-20 בינואר 1969, על ידי יריבו הפוליטי, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית ארל וורן. פט ניקסון החזיקה את הביבליה המשפחתי שלהם פתוח על ספר ישעיהו פרק ב', פסוק ד': ”וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת”. בנאום השבעתו, שקיבל ביקורות חיוביות כמעט אחידות, אמר ניקסון: ”הכבוד הגדול ביותר שההיסטוריה יכולה להעניק הוא התואר 'משכין שלום'.[2]” - ביטוי שייכתב מאוחר יותר על מצבתו.[3] הוא דיבר על כניסת הפוליטיקה המפלגתית לעידן חדש של אחדות:

”בשנים הקשות הללו סבלה אמריקה מקדחת של מילים; מרטוריקה מנופחת שמבטיחה יותר ממה שיכולה לספק; מרטוריקה זועמת, שמשיבה אי שביעות רצון לתוך שנאה; מרטוריקה בומבסטית שעושה הצגות במקום לשכנע. אנחנו לא יכולים ללמוד אחד מהשני עד שנפסיק לצעוק, עד שנדבר בשקט מספיק כדי לשמוע את המילים שלנו - כמו שאנו שומעים את הקולות שלנו.[4]”

ממשל

קבינט

ערך מורחב – הקבינט של ארצות הברית בממשל ריצ'רד ניקסון
הקבינט, 1971

עבור ההחלטות המרכזיות במהלך כהונתו, הסתמך ניקסון בעיקר על משרד הרשות המבצעת של נשיא ארצות הברית ולא על הקבינט. יועציו הקרובים בתקופת נשיאותו היו בוב הולדמן וג'ון ארליכמן, שאף כונו "חומת ברלין" בשל נטייתם לשמור על דיסקרטיות ולהגן על הנשיא מאישים אחרים, אפילו כאלה מתוך הבית הלבן. הם היו אלו שקישרו בין הנשיא לבין אחרים.[5] בניגוד לחברי קבינט רבים, היה התובע הכללי ג'ון מיצ'ל משפיע בבית הלבן, והוא היה זה שבחר במועמדים לבית המשפט העליון.[6] מדיניות החוץ הושפעה בידי המועצה לביטחון לאומי, שבראשה עמד הנרי קיסינג'ר, אז יועץ לביטחון לאומי.[5] מזכיר המדינה הראשון של ניקסון, ויליאם רוג'רס, מודר מקבלת ההחלטות. ב-1973 מונה קיסינג'ר לתפקיד מזכיר המדינה במקביל להיותו היועץ לביטחון לאומי. בכהונת ניקסון שולב אגף התקציבים לתוך משרד הניהול והתקציב, מה שריכז את הכוח בבית הלבן.[5] במקום להתמקד בוועדה הרפובליקנית הלאומית, הסתמך ניקסון בעיקר על הוועדה לבחירה מחדש של הנשיא (מתנגדי הנשיא קראו לוועדה CREEP, "שרץ"), שבה כיהנו כמה אנשים מהבית הלבן, כולל מיצ'ל.[7] למרות ריכוז הכוח בבית הלבן, נתן ניקסון לקבינט שלו חופש במדיניות פנים ובנושאים שלא היו חשובים לו, כמדיניות בנושא איכות הסביבה.[8] ב-1973, עם חשיפת פרשת ווטרגייט, קיבל ניקסון את פיטוריהם של הולדמן, ארליכמן ושל יורשו של מיצ'ל כתובע כללי, ריצ'רד קליינדינסט.[9] הולדמן הוחלף באלכסנדר הייג, שהפך לדמות הדומיננטית בסוף כהונת ניקסון בבית הלבן.[10]

סגן הנשיא

עם חשיפת פרשת ווטרגייט באמצע 1973, הפך סגן הנשיא ספירו אגניו למטרה לחקירה אחרת בנושא שחיתות בקרב נבחר ציבור ויזמי ארכיטקטורה, הנדסה וסלילת כבישים במחוז בולטימור, מרילנד. הוא הואשם בקבלת שוחד הכולל תשלומים של יותר מ-100,000 דולר בתמורה לחוזים בעת שכיהן כראש הממשל של מחוז בולטימור, כמושל מרילנד וכסגן נשיא ארצות הברית. [11] ב-10 באוקטובר, 1973, התפטר אגניו, סגן הנשיא השני לאחר ג'ון קלהון שהתפטר מתפקידו. באותו היום, סירב אגניו להעיד בנושא העלמת מס בסכום של 13,551.47 דולרים ב-1967. הוא נקנס ב-10,000 דולרים.[12] ניקסון השתמש בסמכות שניתנה לו מכוח ניקסון השתמש בסמכותו לפי התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית ומינה את ג'רלד פורד לסגן הנשיא חדש. מינויו של פורד אושר על ידי הקונגרס האמריקני ונכנס לתפקידו ב-6 בדצמבר 1973.[13] הייתה זאת הפעם הראשונה מאז 1789 שבה מונה סגן נשיא חדש. במהלך חמישים ושבעת הימים ללא סגן נשיא, היה קרל אלברט, יושב ראש בית הנבחרים של ארצות הברית, הבא בתור לרשת את הנשיא.

מינויים לבית המשפט

וורן ברגר, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית ה-15 במספר (1969-1986).

ניקסון הצליח למנות בהצלחה ארבעה שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית במהלך כהונתו, ונכשל במינויים של שניים. הוא מינה שופטים שמרנים יותר ששינו את בית המשפט מהליברליזם שאפיין אותו בתקופת ארל וורן.[14] הוא מינה את:

  • וורן ברגר, מונה לתפקיד נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית (כדי להחליף את ארל וורן),
    נבחר ב-23 במאי, 1969 ואושר בידי הסנאט ב-9 ביוני, 1969.[15] נחשב לשופט שמרן יחסית.[14]
    • קלמנט היינוורט (כדי להחליף את אייב פורטס),
      נבחר ב-21 באוגוסט, 1969, אולם נדחה בידי הסנאט ב-21 בנובמבר, 1969.[15]
    • הרולד קרסוול (כדי להחליף את אייב פורטס),
      נבחר ב-19 בינואר, 1970, אבל נדחה בידי הסנאט ב-8 באפריל, 1970.[15]
  • הארי בלקמן (כדי להחליף את אייב פורטס),
    נבחר ב-15 באפריל, 1970 ואושר בידי הסנאט ב-12 במאי, 1970.[15] בתחילת דרכו נחשב לשמרן, אולם הפך לליברל יותר במהלך כהונתו.[14]
  • לואיס פאוול (כדי להחליף את הוגו בלאק)
    נבחר ב-22 באוקטובר, 1971 ואושר בידי הסנאט ב-6 בדצמבר, 1971.[15] נחשב לשופט שמרן.[14]
  • ויליאם רנקוויסט (כדי להחליף את ג'ון מרשל הארלן),
    נבחר ב-22 באוקטובר, 1971 ואושר בידי הסנאט ב-10 בדצמבר, 1971.[15] היה שמרן וירש את ברגר כנשיא בית המשפט העליון ב-1986, ונשאר בתפקיד עד ל-2005.[14]

ניקסון גם מינה 231 שופטים ממשלתיים, יותר מפרנקלין דלאנו רוזוולט. בנוסף לארבעת השופטים שמינה לבית המשפט העליון, מינה ניקסון גם ארבעים ושישה שופטים לבית המשפט לערעורים ועוד 181 שופטים לבתי המשפט המחוזיים.

מדיניות חוץ

הדמות המשפיעה ביותר בתחום מדיניות החוץ הייתה הנרי קיסינג'ר, שתחילה כיהן כיועץ לביטחון לאומי, ולאחר התפטרות ויליאם רוג'רס מתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית בספטמבר 1973, כיהן במקביל גם בתפקיד זה.

אירופה

כמה שבועות לאחר כניסתו לתפקיד, נסע ניקסון לשמונה ימים לאירופה, ונחת בבריסל ב-23 בפברואר, 1969. הוא נפגש עם ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון בלונדון ועם נשיא צרפת שארל דה גול בפריז. בנוסף עצר בבון, ברלין וברומא, ונפגש עם האפיפיור פאולוס השישי בקריית הוותיקן. בנוסף לכך נסע למדינות קומוניסטיות במזרח אירופה, כולל רומניה (1969), יוגוסלביה (1970) וברית המועצות עצמה (1972 ו-1974).

אסיה

סין העממית
ניקסון עם ראש הממשלה הסיני ג'ואו אנלאי בעת ביקורו בסין, 25 בפברואר 1972
ערך מורחב – ביקור ניקסון בסין

גם מתנגדי ניקסון זוקפים את ביקורו בסין לזכותו. ניקסון הכין את היסודות לביקורו בסין העממית לפני שהפך לנשיא, וכתב במגזין "Foreign Affairs" שנה לפני בחירתו: "אין מקום על הפלנטה הקטנה הזו למיליארד אנשים החיים בבידוד זועם".[16] מי שסייע לניקסון במיזם זה היה יועצו לביטחון לאומי ומזכיר המדינה של ארצות הברית לעתיד, הנרי קיסינג'ר, שעמו עבד הנשיא באופן הדוק, ושעקף את פקידי הממשלה. היחסים בין ברית המועצות לסין העממית הגיעו לשפל המדרגה עם סכסוך הגבולות הסיני-סובייטי ב-1969. במהלך שנתו הראשונה בתפקידו שלח ניקסון שליחים עם המסר כי הוא מעוניין ביחסים קרובים יותר בעזרת תיווך פקיסטני, מדינה שהייתה מיודדת עם שתי המדינות.[17] פריצת הדרך הפומבית הגיעה בתחילת 1971, כאשר מאו דזה-דונג הזמין קבוצה של שחקני טניס שולחן אמריקאים לבקר בסין ולשחק נגד שחקנים סינים מובילים. ביולי 1971 ביקר הנרי קיסינג'ר בחשאי בבייג'ינג, והכשיר את הקרקע לביקורו של הנשיא ניקסון בסין.[18] ב-15 ביולי 1971 הוכרז בו-בזמן על ידי בייג'ינג וניקסון (בטלוויזיה וברדיו) כי הנשיא יבקר בסין בחודש פברואר הבא. הכרזות אלו הדהימו את העולם.[19] החשאיות אפשרה לשתי קבוצות המנהיגים להכין את האקלים הפוליטי בארצם למגע.

בפברואר 1972 נסעו ניקסון ורעייתו לסין. קיסינג'ר תדרך את ניקסון במשך יותר מ-40 שעות הכנה.[20] עם נחיתתם בסין על האייר פורס 1, הם התקבלו על ידי ראש הממשלה ג'ואו אנלאי. ניקסון לחץ את ידו של ג'ואו, מעשה שמזכיר המדינה לשעבר ג'ון פוסטר דאלס סירב לעשות ב-1954 כשהשניים נפגשו בז'נבה.[21] למעלה ממאה עיתונאים מהטלוויזיה נלוו לנשיא. על פי הוראותיו של ניקסון, הייתה לטלוויזיה עדיפות על פני פרסומים מודפסים, מאחר שניקסון חש כי המדיה תסקר את הביקור הרבה יותר טוב מאשר העיתונות המודפסת. הוא גם ניצל את ההזדמנות להעליב את עיתונאי הדפוס שלהם בז.[21]

ניקסון וקיסינג'ר נפגשו במשך שעה עם מאו וג'ואו במעון הפרטי והרשמי של מאו, שם דנו במגוון נושאים.[22]. מאו ראה את ניקסון כאדם כנה מאוד.[23] בנוסף, חשד מאו בקיסינג'ר,[23] אם כי היועץ עצמו טען שפגישתם הייתה היסטורית.[21] סעודה רשמית נערכה באותו ערב באולם הגדול של העם. למחרת נפגש ניקסון עם ג'ואו; ההודעה המשותפת שלאחר פגישה זו הכירה בטייוואן כחלק מסין, וציפתה לפתרון של שלום לבעיית האיחוד מחדש.[24][25] כאשר לא היה בפגישות, סייר ניקסון באתרים ייחודיים, שכללו את העיר האסורה, קברי שושלת מינג והחומה הגדולה של סין.[21] האמריקאים קיבלו הצצה ראשונה לחיי הסינים דרך המצלמות אשר ליוו את פט ניקסון, שסיירה בעיר בייג'ינג ובקהילות, בתי ספר, מפעלים ובתי חולים.[21]

הביקור פתח עידן חדש ביחסי ארצות הברית-סין.[26] מתוך חשש מברית סינית-אמריקנית, הסכימה ברית המועצות לדטאנט.[27]

מלחמת וייטנאם
ערך מורחב – מלחמת וייטנאם

כשניקסון נכנס לתפקידו, כ-300 חיילים אמריקנים נהרגו כל שבוע בוייטנאם,[28] והמלחמה הייתה לא פופולרית בארצות הברית, וכן נערכו הפגנות אלימות נגד המלחמה (גם במהלך טקס ההשבעה של ניקסון). ממשל ג'ונסון הסכים להשעות את ההפצצות תמורת משא ומתן ללא תנאים מוקדמים, אך הסכם זה מעולם לא נכנס לתוקף במלואו. לדברי וולטר אייזקסון, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, הגיע ניקסון למסקנה כי לא ניתן לנצח במלחמת וייטנאם, והוא היה נחוש בדעתו לסיים את המלחמה במהירות.[29] אחרים טענו שניקסון קיווה לשחזר את הצלחתו של אייזנהאואר בסיום מלחמת קוריאה.[30] הוא חיפש הסדר שיאפשר לכוחות המזוינים של ארצות הברית לסגת, תוך השארת דרום וייטנאם מוגנת מפני התקפה.[31]

באמצע 1969 החל ניקסון לנהל משא ומתן לשלום עם הצפון-וייטנאמים, ושלח מכתב אישי למנהיגי צפון וייטנאם, ושיחות השלום החלו בפריז. אולם השיחות הראשוניות לא הביאו להסכם.[32] במאי 1969 הוא הציע בפומבי להוציא את כל הכוחות האמריקאים מדרום וייטנאם, בתנאי שצפון וייטנאם תעשה זאת גם, ובדרום וייטנאם יתקיימו בחירות חופשיות בפיקוח בינלאומי ובהשתתפות הוייטקונג.[33] ביולי 1969, ביקר ניקסון בדרום וייטנאם, ונפגש עם המפקדים הצבאיים ועם ראש ממשלת דרום וייטנאם. בשל המחאות שדרשו נסיגה מידית, החל ניקסון באסטרטגיה בה החליף חיילים אמריקנים בחיילים וייטנאמיים, תהליך שנקרא "וייטנאמיזציה".[26] ניקסון החל לתכנן נסיגה מדורגת[34] אולם גם המשיך בהפצצות בלאוס והורה על פלישה לשטח קמבודיה על מנת לחסום את נתיב הו צ'י מין ששימש לאספקת הווייטקונג בשנת 1970. הוא הודיע על הפלישה לציבור ב-30 באפריל, 1970.[35] תגובת ניקסון למוחים כללה פגישה מאולתרת איתם ליד אנדרטת לינקולן ב-9 במאי, 1970.[36][37] מסמכים מהארכיון הסובייטי שפורסמו ב-1991 חשפו שממשלת צפון וייטנאם ניסתה לפלוש לקמבודיה ב-1970 לבקשת הקמר רוז' ולבקשת סגנו של פול פוט. הבטחתו של ניקסון לעצור את המלחמה והגברת ההפצצות הובילו לפגיעה באמינותו.[34]


ערך מורחב – פרשת מסמכי הפנטגון

ב-1971, קטעים מתוך "מסמכי הפנטגון", שהודלפו על ידי דניאל אלסברג, פורסמו בניו יורק טיימס ובוושינגטון פוסט. כאשר הופיעו לראשונה הידיעות על הדליפה, ניקסון לא עשה דבר. המסמכים, שכללו את היסטוריית המעורבות של ארצות הברית בווייטנאם, עסקו בעיקר בשקרים של ממשלים קודמים ולא חשפו הרבה. הוא השתכנע על ידי קיסינג'ר שהמסמכים היו מזיקים יותר מכפי שנראו וניסה למנוע את פרסומם. בסופו של דבר פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית לטובת העיתונים. בניסיון לערער את תדמיתו ואמינותו של אלסברג פרצו אנשיו של ניקסון שנודעו בשם "השרברבים", למשרדו של הפסיכיאטר של אלסברג בחיפוש אחר דרכים להביך אותו. מאוחר יותר נטלו אותם אנשים חלק בפרשת ווטרגייט.[38]

עם נסיגת הכוחות המזוינים של ארצות הברית מווייטנאם, צומצם הגיוס ולבסוף גיוס החובה בוטל ב-1973. הצבא הפך לצבא מתנדבים.[39] לאחר שנים של לחימה, הושג הסכם שביתת הנשק בין הצדדים הלוחמים ב-27 בינואר 1973 בפריז. ההסכם קבע הפסקת אש וכי ארצות הברית תפנה את כל כוחותיה מווייטנאם מבלי לדרוש מהכוח הצבאי הצפון-וייטנאמי שנמצא בדרום לסגת.[40] מאוחר יותר באותה שנה, נאסרה כל פעילות צבאית אמריקנית בהודו-סין על ידי הקונגרס האמריקאי.לאחר שהסתיימה תמיכתה הצבאית של ארצות הברית, הייתה הפסקת אש קצרה, לפני שפרצה שוב הלחימה. צפון וייטנאם כבשה את דרום וייטנאם ב-1975.[41] גם לאוס וקמבודיה נפלו לידי הקומוניסטים.

קמבודיה
ניקסון מספק הסבר לאומה על הפלישה לקמבודיה, 30 באפריל 1970

ניקסון אישר מבצע סודי של הפצצות מסיביות בצפון וייטנאם בקמבודיה במרץ 1969, ללא הסכמתו של נורודום סיהאנוק, מלך קמבודיה.[42] ההפצצות המשיכו בשנות השבעים וניסו לתמוך בממשלתו של לון נול שלחמה מול הקמר רוז' במלחמת האזרחים בקמבודיה. בין 50,000 ל-150,000 אנשים נהרגו בהפצצות בין 1970 ל-1973.[43] ההיסטוריונים בחנו את הקשר בין הפצצת קמבודיה לבין צמיחת הקאמר רוז' והעלייה בתמיכה בו. רבים טענו שהאיכרים החלו לתמוך בקאמר רוז' לאחר ההפצצה. אחרים טענו שההפצצות הרחיקו את הקומוניסטים מפנום פן.[44] ההפצצה הייתה הגיונית מבחינה צבאית כיוון שהרחיקה את הקאמר רוז' מפנום פן ומנעה השתלטות קומוניסטית בתקופה בה דרום וייטנאם הייתה חלשה.[45] נטען שההתערבות בקמבודיה מנעה ממנה לקרוס בין 1970 ל-1973.[46][47] לא ניתן לדעת האם מעורבותה של ארצות הברית סייעה לקאמר רוז'.[48] אולם ברור שהיו כאלו שהצטרפו לקאמר רוז' עקב שנאתם להפצצות האמריקניות.[49]

אמריקה הלטינית

נשיא מקסיקו גוסטבו דיאס אורדס וניקסון בשיירה הנשיאותית בסן דייגו, קליפורניה, 4 בספטמבר 1970
קובה

ניקסון תמך בפעולותיו של ג'ון פיצג'רלד קנדי ​​במהלך הפלישה למפרץ החזירים ומשבר הטילים בקובה ב-1962; עם כניסתו לתפקיד הוא הגביר את פעילותו החשאית נגד קובה ונשיאה, פידל קסטרו. הוא שמר על קשרים הדוקים עם קהילת הגולה הקובנית-אמריקנית באמצעות חברו, איש העסקים ביבה רבוזו, שלעתים קרובות הציע דרכים להרגיז ולהתגרות בקסטרו. בברית המועצות וקובה עלה החשש שניקסון יתקוף את קובה ויפר את ההבנה בין קנדי ​​לניקיטה חרושצ'וב, שסיימה את משבר הטילים. באוגוסט 1970 ביקשו הסובייטים מניקסון לאשר מחדש את ההבנה. למרות מדיניותו הנוקשה כלפי קסטרו, הסכים ניקסון. התהליך טרם הושלם כאשר החלו הסובייטים להרחיב את בסיסם בנמל העיר סיינפואגוס באוקטובר 1970. אז התפתח עימות קל, שהסתיים בהבנה כי הסובייטים לא ישתמשו בסיינפואגוס לצוללות נושאות טילים בליסטיים. בנובמבר אושררו ההבנות מ-1962.[50]

צ'ילה
עמוד ראשי
 ראו גם – ההפיכה הצבאית בצ'ילה (1973)

בחירתו של המועמד המרקסיסטי סלבדור איינדה לנשיא צ'ילה בספטמבר 1970 דחפה את ניקסון וקיסינג'ר לתמוך במסע נמרץ של התנגדות חשאית לאיינדה. השגריר בצ'ילה טען שאין חלופה לאיינדה, אולם ניקסון סירב להכיר בכך.[51] בפרט עודדו קיסינג'ר וניקסון שביתות מאורגנות נגד איינדה ומימון מתנגדי איינדה.[52] אנשי ה-CIA עודדו הפיכה צבאית בצ'ילה ותמכו במתנגדי איינדה.[53][51] בתמיכת ארצות הברית, רצחו המהפכנים את הגנרל של איינדה.[51]

עם כניסתו של איינדה לתפקידו, החלה ארצות הברית לממן תעמולה נגדו. בספטמבר 1971 אישר ניקסון באופן אישי להקצות 700,000 דולר להפלת איינדה.[51] אנשי ה-CIA הונחו לתמוך בהפיכה צבאית,[52] אולם הם ידעו שההפיכה תהיה אלימה.[52]

ניקסון תמך בפגיעה בכלכלה הצ'יליאנית והקצה עשרה מיליון דולר לפעולות חבלניות.[54] בעקבות תקופה ממושכת של תסיסה חברתית, פוליטית וכלכלית, נטל הגנרל אוגוסטו פינושה את השלטון בהפיכה אלימה ב-11 בספטמבר 1973;[55] בין המתים נמנה איינדה. לאחר עליית החונטה לשלטון תמכה בה ארצות הברית וממשלת ארצות הברית הואשמה בהתערבות בנושא.[56] ההאשמות הוכחו בשנת אלפיים, כשמסמכים שוחררו לציבור.[51] המסמכים תיעדו את פעילות ניקסון וקיסינג'ר כנגד איינדה. הממשל תמך בפינושה למרות האלימות שהפעיל ולמרות מבצע קונדור.

ברית המועצות

ליאוניד ברז'נייב, המבקר בארצות הברית, בחברת ניקסון בחדר המזרחי בבית הלבן, 19 ביוני 1973

בימיו של ניקסון התחולל במלחמה הקרה עם ברית המועצות תהליך הדטאנט. ניקסון השתמש בסביבה הבינלאומית המשתפרת כדי לעסוק בנושא השלום הגרעיני. לאחר ההודעה על ביקורו בסין, ניהל ניקסון משא ומתן לקראת ביקורו בברית המועצות. הנשיא והגברת הראשונה הגיעו למוסקבה ב-22 במאי 1972 ונפגשו עם המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב, ראש הממשלה אלכסיי קוסיגין ועם ראש המדינה ניקולאי פודגורני. בין השאר נועד ניקסון עם מנהיגים סובייטים אחרים.[57]

ניקסון עסק במשא ומתן אינטנסיבי עם ברז'נייב.[58] הם הגיעו להסכמים להגדלת הסחר ולשני הסכמי בקרת נשק משמעותיים: הסכם סאל"ט-1 שנחתם בין שתי המעצמות[26] והסכם הטילים האנטי-בליסטיים, אשר אסר על פיתוח מערכות ליירוט טילים נכנסים. ניקסון וברז'נייב הכריזו על עידן חדש של "דו-קיום בשלום". באותו הערב התקיימה סעודת ערב בקרמלין.[57]

ניקסון בקייב ב-1972

למען יחסים טובים יותר עם ארצות הברית, הפסיקו ברית המועצות וסין את תמיכתן בצפון וייטנאם ותמכו בהגעה להסכם.[59][60][61] ניקסון טען שכל שלום בצפון וייטנאם יזדקק לתמיכת הסינים והסובייטים, ולכן הדטאנט וההתקרבות לסין סייעו לסיום המלחמה ולהפעלת לחץ על צפון וייטנאם.[62]

בעקבות התקדמות ניכרת בשנתיים הקודמות ביחסים הדיפלומטיים בין ארצות הברית וברית המועצות, ניקסון יצא למסע שני בברית המועצות ביוני 1974.[63] במוסקבה התקבל לטקס קבלת פנים, להמון מריע ולארוחת ערב חגיגית בארמון הקרמלין הגדול באותו ערב ב-27 ביוני.[63] ניקסון וברז'נייב נפגשו ביאלטה, שם דנו בהצעה של הסכם הגנה הדדי, בנושאי הדטאנט וטילים מרובי ראשי נפץ. בעודו שוקל להציע אמנה למניעת ניסויים מקיפים, חש ניקסון שלא יהיה לו זמן כנשיא להשלמת תהליך זה.[63] לא היו פריצות דרך משמעותיות במשא ומתן זה.[63]

ניקסון רצה להעניק לברית המועצות מעמד של מדינה מועדפת במסחר עם ארצות הברית, אך הסנאטור הנרי ג'קסון וחבר בית הנבחרים צ'רלס ואניק תבעו לעשות זאת רק אם ברית המועצות תאפשר הגירה חופשית מתחומה ובפרט הדבר נגע ליהודים שרצו לעלות לישראל. סביב תיקון בחוק הסחר שלא אפשר לנשיא להעניק מעמד כזה למדינה שאינה מאפשרת הגירה מתחומה התחולל מאבק בין ניקסון לחברי הקונגרס שסופו בהעברת התיקון. המאבק גרם לברית המועצות לבטל את מס ההשכלה שרצתה להטיל על המהגרים היהודים.

המזרח התיכון וישראל

עמוד ראשי
 ראו גם – מלחמת ההתשה, תוכנית רוג'רס
ניקסון ואנואר סאדאת במצרים, יוני 1974

בתחילת כהונתו של ניקסון התחוללה מלחמת ההתשה בין ישראל ומצרים. מצרים הייתה אז בחוג ההשפעה הסובייטי עם יועצים רבים ואף חיילים מברית המועצות. כחלק מדוקטרינת ניקסון, שלפיה ארצות הברית תימנע מסיוע קרבי ישיר לבעלות בריתה במידת האפשר, ובמקום זאת תיתן להן סיוע להגנה עצמית, הגדילה ארצות הברית מאד את מכירות הנשק למזרח התיכון - בעיקר לישראל, איראן וערב הסעודית. בפרט ניקסון הסכים לספק לישראל מטוסי פנטום. מטוסים אלה אפשרו תקיפות למרחקים גדולים במצרים עד גבול סודאן. ניקסון תמך בישראל אולם הציב גם כמה תנאים. הוא סבר שעל ישראל לחתום על שלום עם מדינות ערב ושעל ארצות הברית לסייע לכך. הוא האמין שפרט למלחמת סיני, לא הצליחה ארצות הברית ללחוץ על ישראל ועליה להשתמש בסיוע הצבאי כדי ללחוץ על המדינות לדון בנושאי השלום. בכהונתו הראשונה של ניקסון, הוא לא התמקד בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי, והרגיש שבלי קשר למה שיעשה, יהודי ארצות הברית יתנגדו לבחירתו מחדש.

ניקסון מינה את מזכיר המדינה ויליאם רוג'רס להיות מתווך בסכסוך הישראלי-ערבי מטעמו והוא הציע מספר תכניות שידועות כתכנית רוג'רס. במסגרת תכנית רוג'רס השנייה ביוני 1970 היה אמור להתנהל משא ומתן בין ישראל ומצרים בחסות שליח האו"ם השוודי גונאר יארינג. תוכנית זו התבססה על נסיגת ישראל משטחים (לא הוגדר בדיוק אם מכולם או חלקם) שכבשה במלחמת ששת הימים בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 242, הכרה הדדית של כל הצדדים בריבונותן של המדינות, שלמותן הטריטוריאלית, עצמאותן המדינית והסכמי שלום.

רוג'רס הציע שהשלב הראשון בתוכנית יהיה סיום מלחמת ההתשה וחידוש הפסקת האש בין ישראל למצרים. ממשלת ישראל דחתה תחילה את ההצעה ב-21 ביוני, אולם הממשלה המצרית הודיעה שהיא מסכימה לדון ביוזמה. לאור ההסכמה המצרית החל ניקסון ללחוץ על ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר להסכים להצעה. הוא הבטיח שארצות הברית תערוב לריבונותה, שלמותה וביטחונה של מדינת ישראל ותשמור על מאזן החימוש באזור והבהיר למאיר כי הדרישה היא לנסיגה ישראלית לגבולות בטוחים ומוסכמים ולא לגבולות הקו הירוק ושלא תיכפה על ישראל נסיגה לפני שייחתם הסכם שלום חוזי מחייב. כמו כן סוגיית הפליטים תטופל באופן שלא יפגע בקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. בעקבות ההבטחות וההבהרות האמריקאיות הסכימה גם ממשלת ישראל לכך. הסכם הפסקת האש בין ישראל למצרים שסיים את מלחמת ההתשה נכנס לתוקף ב-7 באוגוסט. בו ביום הפרו המצרים את סעיף 3 בהסכם המחייב שימור הסטטוס קוו הצבאי כאשר קידמו טילי נ"מ לתוך תחום 50 הקילומטרים ממערב לתעלה וישראל, בתגובה, השעתה את השיחות בתיווכו של יארינג. השיחות חודשו חצי שנה מאוחר יותר בפברואר 1971). בסופו של דבר, מגעים אלה נכשלו גם בשל תמיכה מועטה מצד ניקסון לתוכניתו של מזכיר המדינה שלו, והעדפתו במקום זאת את עמדת היועץ לביטחון לאומי שלו, הנרי קיסינג'ר, שלא להמשיך ביוזמה. קיסינג'ר סבר שכל נסיגה ישראלית תשרת את הסובייטים, ולכן לא כדאי בשלב זה לתמוך בנסיגה ישראלית.

נשיא מצרים אנואר סאדאת גירש במפתיע את אלפי היועצים הסובייטיים ממצרים ביולי 1972, ואותת בכך לוושינגטון את נכונותו לשאת ולתת, אך הדבר לא הוביל לפריצת דרך.

ב-28 בפברואר 1973, בעת ביקורה בוושינגטון, הסכימה ראשת ממשלת ישראל גולדה מאיר להצעת השלום של הנרי קיסינג'ר, המבוססת על "ביטחון מול ריבונות": ישראל תקבל את הריבונות המצרית על כל חצי האי סיני, ומצרים תקבל את נוכחותה של ישראל בכמה עמדות אסטרטגיות בסיני.

עמוד ראשי
 ראו גם – מלחמת יום הכיפורים, מבצע ניקל גראס

ב-6 באוקטובר 1973, תקפה קואליציה ערבית בראשות מצרים וסוריה, בתמיכה צבאית ואפסנאית מצד ברית המועצות, את ישראל ומלחמת יום הכיפורים פרצה. ישראל ספגה אבדות כבדות וניקסון ציווה על רכבת אווירית כדי לחדש את מלאי צה"ל. אף שהיה ברור כי ארצות הברית תחמש את ישראל בסופו של דבר, ניקסון הורה לקטוע את המריבות והביורוקרטיה הבין-משרדית ונטל אחריות אישית לכל תגובה של מדינות ערב. יותר משבוע לאחר מכן, כאשר ארצות הברית וברית המועצות החלו לנהל משא ומתן על הפסקת אש, כבר חדרה ישראל עמוק לתוך שטח האויב. המשא ומתן על ההפוגה הפך במהירות למשבר של מעצמות-העל; כאשר ידה של ישראל הייתה על העליונה, ביקש נשיא מצרים אנואר סאדאת הפסקת אש. כאשר המנהיג הסובייטי ברז'נייב איים באופן חד-צדדי להעביר כלי שייט סובייטים לים התיכון, ניקסון ציווה על הצבא האמריקאי להעלות את הכוננות לרמת DEFCON ‏ 3[64] ולהכין את כל אנשי הצבא ואת בסיסיה בכוננות למלחמה גרעינית. הייתה זו התקופה הקרובה ביותר שהגיע העולם למלחמה גרעינית מאז משבר הטילים בקובה. ברז'נייב נסוג כתוצאה מפעולותיו של ניקסון. מדינות אופ"ק הערביות הגיבו בסירוב למכור נפט למדינות שראו כתומכות בישראל ובפרט לארצות הברית, וכתוצאה מכך החל משבר האנרגיה העולמי. אמברגו זה גרם למחסור בבנזין וקיצוב בארצות הברית בשלהי 1973, ובסופו של דבר הסתיים על ידי המדינות המייצרות נפט, עם תהליך השלום במזרח התיכון.[65] לאחר ביטול תקן הזהב בידי ניקסון, אגרו מדינות העולם יתרות מטבע חוץ בציפייה להצפת השוק, מה שהוביל לדפלציה. מדינות אופ"ק הרוויחו פחות כסף מהדולר ונאלצו להעלות מחירים.[66]

הנשיא ניקסון עובר ברחובות העיר לוד בדרך מנמל התעופה בן-גוריון לירושלים

בעקבות המלחמה עברה מצרים לחוג ההשפעה האמריקני. אחד הצעדים שהובילו לכך היו הלחץ האמריקני על ישראל לאחר שצה"ל כיתר את הארמייה השלישית של מצרים לאפשר לאספקה מצרית להגיע לחיילים הנצורים. לאחר המלחמה נחתם הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים בינואר 1974 וביוני אותה שנה הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה שהובילו לסיום משבר הנפט. ההסכם האחרון נחתם לאחר מסע דילוגים של קיסינג'ר.

ניקסון ערך את אחד מביקוריו הבינלאומיים האחרונים כנשיא במזרח התיכון ביוני 1974, והיה לנשיא ארצות הברית הראשון שביקר בישראל.[67] בנוסף לכך ביקר במצרים, וחידש את היחסים איתה לראשונה מאז 1967.[68]

ביקורים בינלאומיים

ניקסון נסע מחוץ לארצות הברית חמש עשרה פעמים לארבעים ושתיים מדינות שונות במהלך כהונתו.[69]

מדינות בהן ביקר ניקסון במהלך נשיאותו.
תאריכים מדינה מיקום פרטים
1 23-24 בפברואר, 1969 בלגיהבלגיה בריסל נכח בפגישה ה-23 של המועצה הצפון אטלנטית. נפגש עם בודואן, מלך הבלגים.
24-26 בפברואר, 1969 הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת לונדון ביקור בלתי רשמי. נאם כמה נאומים ציבוריים.
26-27 בפברואר, 1969 גרמניהגרמניה מערב ברלין,
בון 		נאם כמה נאומים ציבוריים. נאם מול הבונדסטאג.
27-28 בפברואר, 1969 איטליהאיטליה רומא נפגש עם הנשיא ג'וזפה סארגאט ועם ראש הממשלה מריאנו רומור ועם עוד אנשי ממשל.
28 בפברואר-
2 במרץ, 1969 		צרפתצרפת פריז נפגש עם הנשיא שארל דה גול.
2 במרץ, 1969 ותיקןותיקן ארמון האפיפיור ביקר את האפיפיור פאולוס השישי.
2 26-27 ביולי, 1969 הפיליפיניםהפיליפינים מנילה ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא פרדיננד מרקוס.
27-28 ביולי, 1969 אינדונזיהאינדונזיה ג'קרטה ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא סוהארטו.
28-30 ביולי, 1969 תאילנדתאילנד בנגקוק ביקור ממלכתי. נפגש עם המלך.
30 ביולי, 1969 וייטנאםוייטנאם סייגון,
די אן 		נפגש עם הנשיא וביקר אנשי צבא אמריקנים.
31 ביולי-
1 באוגוסט, 1969 		הודוהודו ניו דלהי ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא בפועל.
1-2 באוגוסט, 1969 פקיסטןפקיסטן לאהור ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא יחיא חאן.
2-3 באוגוסט, 1969 רומניהרומניה בוקרשט ביקור רשמי. נפגש עם הנשיא ניקולא צ'אושסקו.
3 באוגוסט, 1969 הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת בסיס חיל האוויר. פגישה בלתי רשמית עם ראש הממשלה הרולד וילסון.
3 8 בספטמבר, 1969 מקסיקומקסיקו אקוניה חנך את סכר אמיסטד עם הנשיא גוסטבו דיאס אורדס.
4 20-21 באוגוסט, 1970 מקסיקומקסיקו פוארטו ואיארטה ביקור רשמי. נפגש עם הנשיא גוסטבו דיאס אורדס.
5 27-30 בספטמבר, 1970 איטליהאיטליה רומא,
נאפולי 		ביקור רשמי. נפגש עם הנשיא ג'וזפה סארגאט. נכח במפקדה הדרומית של נאט"ו.
28 בספטמבר, 1970 ותיקןותיקן ארמון האפיפיור ביקר את האפיפיור פאולוס השישי.
30 בספטמבר-
2 באוקטובר, 1970 		יוגוסלביהיוגוסלביה בלגרד,
זאגרב 		ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא יוסיף ברוז טיטו.
2-3 באוקטובר, 1970 ספרדספרד מדריד ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא פרנסיסקו פרנקו.
3 באוקטובר, 1970 הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת צ'קרס נפגש באופן בלתי רשמי עם המלכה אליזבת' השנייה ועם ראש הממשלה אדוארד הית'.
3-5 באוקטובר, 1970 אירלנדאירלנד לימריק,
טימהו
דבלין 		ביקור ממלכתי. נפגש עם הטישך ג'ק לינץ'.
6 12 בנובמבר, 1970 צרפתצרפת פריז נכח בהלווייתו של שארל דה גול.
7 13-14 בדצמבר, 1971 פורטוגלפורטוגל טרסיירה שוחח על נושאים כלכליים עם נשיא צרפת ז'ורז' פומפידו ועם ראש ממשלת פורטוגל מרסלו קייטאנו.
8 20-21 בדצמבר, 1971 ברמודהברמודה המילטון נפגש עם ראש הממשלה אדוארד הית'.
9 21-28 בפברואר, 1972 סיןסין שנגחאי,
בייג'ינג
האנגג'ואו 		ביקור ממלכתי. נפגש עם מזכ"ל המפלגה מאו דזה-דונג ועם ראש הממשלה ג'ואו אנלאי.
10 13-15 באפריל, 1972 קנדהקנדה אוטווה ביקור ממלכתי. נפגש עם המושל הכללי רולנד מיצנר ועם ראש הממשלה פייר טרודו. נאם בפני הפרלמנט. חתם על הסכם המים הטהורים של הימות הגדולות.
11 20-22 במאי, 1972 אוסטריהאוסטריה זלצבורג ביקור בלתי רשמי. נפגש עם הקנצלר ברונו קרייסקי.
22-30 במאי, 1972 ברית המועצותברית המועצות מוסקבה,
לנינגרד
קייב 		ביקור ממלכתי. נפגש עם ראש הממשלה אלכסיי קוסיגין ועם המזכיר הכללי ליאוניד ברז'נייב. חתם על הסכמי סאל"ט.
30-31 במאי, 1972 איראןאיראן טהרן ביקור רשמי. נפגש עם מוחמד רזא שאה פהלווי.
31 במאי-
1 ביוני, 1972 		פוליןפולין ורשה ביקור רשמי. נפגש עם ראש המפלגה אדוורד גרק.
12 31 במאי-
1 ביוני, 1973 		איסלנדאיסלנד רייקיאוויק. נפגש עם הנשיא כריסטיאן אלדיארן ועם ראש הממשלה אולאפור יוהאנסון ועם הנשיא הצרפתי ז'ורז' פומפידו.
13 5-7 באפריל, 1974 צרפתצרפת פריז נכח בלווייתו של הנשיא ז'ורז' פומפידו. נפגש לאחר מכן עם הנשיא הזמני, עם נשיא איטליה ג'ובאני לאון, ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון, קנצלר גרמניה וילי ברנדט, ראש ממשלת דנמרק, הנשיא הסובייטי ניקולאי פודגורני וראש ממשלת יפן קקואיי טנאקה.
14 10-12 ביוני, 1974 אוסטריהאוסטריה זלצבורג נפגש עם הקנצלר ברונו קרייסקי.
12-14 ביוני, 1974 מצריםמצרים קהיר,
אלכסנדריה 		נפגש עם הנשיא אנואר סאדאת
14-15 ביוני, 1974 ערב הסעודיתערב הסעודית ג'דה נפגש עם פייסל, מלך ערב הסעודית.
15-16 ביוני, 1974 סוריהסוריה דמשק נפגש עם הנשיא חאפז אל-אסד.
16-17 ביוני, 1974 ישראלישראל תל אביב,
ירושלים 		נפגש עם הנשיא אפרים קציר ועם ראש הממשלה יצחק רבין.
17-18 ביוני, 1974 ירדןירדן עמאן ביקור ממלכתי. נפגש עם חוסיין, מלך ירדן.
18-19 ביוני, 1974 פורטוגלפורטוגל שדה התעופה. נפגש עם הנשיא אנטוניו דה שפינולה.
15 25-26 ביוני, 1974 בלגיהבלגיה בריסל נכח בפגישת המועצה הצפון אטלנטית. נפגש עם המלך בודואן ועם פביולה, מלכת הבלגים, עם ראש הממשלה ליאו טינדמנס, ועם קנצלר גרמניה הלמוט שמידט, ראש הממשלה הבריטי הרולד וילסון וראש ממשלת איטליה מריאנו רומור.
27 ביוני-
3 ביולי, 1974 		ברית המועצותברית המועצות מוסקבה,
מינסק
אורנדה 		ביקור רשמי. נפגש עם המזכיר הכללי ליאוניד ברז'נייב, הנשיא ניקולאי פודגורני וראש הממשלה אלכסיי קוסיגין. חתם על אמנת האיסור על ניסויים גרעיניים.

מדיניות פנים

דיוקן נשיאותי רשמי של הנשיא ניקסון, 8 ביולי 1971

מבחינת יחסי הפנים של ארצות הברית התיימר ניקסון לייצג את מה שהגדיר כ"רוב הדומם" של אמריקנים שמרנים שלא אהבו את תרבות הנגד של ה"היפים", וראו בעין לא יפה את המפגינים כנגד המלחמה בווייטנאם ובעד זכויות האדם. כמה מפעולותיו של ניקסון בענייני פנים:

כלכלה

בתקופה בה ניקסון נכנס לתפקידו ב-1969, עמדה האינפלציה על 4.7% - השיעור הגבוה ביותר מאז מלחמת קוריאה. תכניות "החברה הגדולה" נחקקו תחת ממשל הנשיא לינדון ג'ונסון, אשר יחד עם עלויות המלחמה בווייטנאם, גרמו לגירעונות תקציביים גדולים. שיעור האבטלה היה נמוך (3.3%[70])), אך שיעורי הריבית היו הגבוהים ביותר מזה מאה שנים.[71] היעד הכלכלי העיקרי של ניקסון היה לצמצם את האינפלציה; האמצעי הברור ביותר לעשות זאת היה לשים קץ למלחמה.[71] דבר כזה יכול לא היה להיעשות בן לילה, וכלכלת ארצות הברית המשיכה במסלולה הקודם לאורך שנת 1970. ניקסון הגביל את הגדלת היצע הכסף לשם בלימת האינפלציה. בפברואר 1970, כחלק מניסיון להוריד את ההוצאה הממשלתית, מנע ניקסון את העלאת משכורתם לעובדים ממשלתיים במשך חצי שנה. כששירות הדואר שבת, השתמש ניקסון בצבא לצורך שבירת השביתה. לבסוף נאלצה הממשלה לוותר לעובדי הדואר ולפגוע באיזון התקציבי.[72] האינפלציה, האבטלה ודרישת המפלגה הדמוקרטית להקפאת מחירים תרמו להפסדים המתונים של הרפובליקנים בבחירות האמצע לקונגרס (הדמוקרטים שלטו על שני בתי הקונגרס במהלך כל נשיאותו של ניקסון).[73] לדברי הכלכלן הפוליטי נייג'ל בולס ב-2011, הנשיא החדש עשה מעט כדי לשנות את מדיניות ג'ונסון בשנה הראשונה לנשיאותו.[74]

ניקסון גילה עניין רב יותר במדיניות חוץ מאשר במדיניות הפנים, אך סבר שהבוחרים נוטים להתמקד במצבם הכלכלי, וכי התנאים הכלכליים מהווים איום על בחירתו מחדש. במסגרת השקפותיו של "הפדרליזם החדש", הוא הציע מענקים למדינות ארצות הברית, אך הצעות אלו אבדו ברובן במסגרת העברת התקציב בקונגרס. עם זאת, ניקסון קיבל קרדיט פוליטי על תמיכה בהן. ב-1970 העניק הקונגרס לנשיא את הסמכות להקפיא משכורות ומחירים, אם כי הרוב הדמוקרטי בקונגרס לא סבר שניקסון ישתמש בפועל בסמכות זו. כשמשבר האינפלציה לא נפתר עד אוגוסט 1971, בשנת בחירות, החליט ניקסון (לאחר פגישה עם יועציו הכלכליים בקמפ דייוויד) על הקפאה זמנית של משכורות ומחירים, ביטול תקן הזהב וניוד הדולר לעומת מטבעות אחרים.[75] באמצעות מאבקו באינפלציה הקשה ניקסון על הדמוקרטים לבקר אותו. הם לא הצליחו להציג מדיניות חלופית לזאת שלו. מדיניותו של ניקסון מתנה את האינפלציה עד 1972, אולם האינפלציה חזרה במהלך כהונתו השנייה ובמהלך ממשל פורד, עקב השפעות הצעדים שנקט בהם.[75]

לאחר שזכה בבחירות 1972, ראה ניקסון כי האינפלציה חוזרת לאחר נפילת הבורסה במהלך כל שנת 1973 ו-1974, והסנאטורים הדמוקרטים המליצו להקפיא את המחירים ושיעורי הריבית למשך תשעים ימים.[76] ניקסון הטיל פיקוח על מחירים ביוני 1973, פיקוח שהוגבל לשישים ימים.[76] הפיקוח על המחירים הפך לבלתי אהוד בעיני הציבור ואנשי העסקים.[76] בעלי העסקים חשו כי הקפאת המחירים היא קבועה, ולכן לא שיתפו פעולה עם המדיניות.[76] הקפאת המחירים - שהובילה למחסור בבשר ולכך שהאיכרים הטביעו עופות במקום למכור אותם במחיר הפסד - רק הגדילה את האינפלציה.[76] ההקפאה בוטלה בהדרגה, ופגה ב-30 באפריל, 1974.[76] עד לסוף השנה עלתה האינפלציה ל-12.1%.[70] בין היתר קיצץ ניקסון בהוצאות הממשלה הפדרלית של ארצות הברית לתכניות רווחה וקרא לערים ולמדינות כאחד להקים קרנות לחלוקת רווחים לצורך פיתוח עירוני, חינוך, תעסוקה ואכיפת החוק.[77]

ארגון מחדש של הממשלה

ניקסון דגל ב"פדרליזם חדש", שיגביר את סמכויותיהם של נבחרי ציבור מקומיים וארציים, אף על פי שהקונגרס היה עוין לרעיונות אלה וחוקק מעט מהם.[78] הוא קיווה להקטין את מספר המחלקות הממשלתיות לשמונה: המדינה, המשפטים, האוצר וההגנה, לצד הקמת מחלקות לנושאים כלכליים, למשאבי טבע, לכוח אדם ולפיתוח קהילתי. הוא אמנם לא הצליח בכך,[79] אולם הצליח לשכנע את הקונגרס לחסל מחלקה אחת - הוא הפך את מחלקת הדואר של ארצות הברית לשירות הדואר של ארצות הברית ביולי 1971. השירות היה רשות עצמאית בתוך האגף הביצועי של הממשלה.[80]

רגולציה ממשלתית

ניקסון הצטרף מאוחר יותר לתנועת השימור, תנועה פוליטית, סביבתית וחברתית שמטרתה להגן על המשאבים הטבעיים, כולל מינים של בעלי חיים וצמחים וכן על בתי הגידול שלהם. מדיניות הסביבה לא הייתה נושא משמעותי בבחירות 1968; לעתים נדירות התבקשו המועמדים להביע את דעותיהם בנושא. הוא ראה כי יום כדור הארץ הראשון באפריל 1970 העלה בבוחרים גל של עניין בנושא, וביקש להשתמש בכך לטובתו - בחודש יוני הוא הודיע ​​על הקמת הסוכנות להגנת הסביבה (EPA). ניקסון עשה מעשה חלוצי כשדן במדיניות הסביבה בנאום מצב האומה שלו; יוזמות אחרות שנתמכו על ידי ניקסון כללו את חוק האוויר הנקי של 1970 והקמת "המנהל לבטיחות וגיהות בעבודה" (OSHA). בנוסף תמך בחוק שדרש מכל פרויקט ממשלתי להצהיר על השפעתו על איכות הסביבה.[81] בנוסף הועברו חוקים לבטיחות הצרכנים, להגנה על יונקים ימיים ולהגנה על זנים בסכנת הכחדה.[70]

למרות תמיכתם בהתקדמות הסביבתית במהלך תקופת ניקסון, ביקרו אותו רבים מפעילי איכות הסביבה.[70] הממשל תמך בכמה פרויקטים מזהמים. בנוסף לכך, הטיל ניקסון וטו על חוק המים הנקיים של 1972 - לא כי התנגד למדיניות החקיקה, אלא כי התקציב הנדרש לכך נראה לו מופרז. לאחר שהקונגרס עקף את זכות הוטו שלו, החרים ניקסון את הכספים שהוא ראה כבלתי מוצדקים.[82] הקונגרס הדמוקרטי היה ליברלי מאוד, ותמך בהגדלת ההוצאות,[83]) ולכן ניקסון החרים כספים כמה פעמים בכהונתו.[84] הקונגרס חוקק ב-1974 חוק שקבע הליך תקציבי חדש וסיפק בקרה של הקונגרס על החרמת התקציב. ניקסון, שהיה שקוע בפרשת ווטרגייט, נאלץ לחתום על החוק ב-12 ביולי.[85]

בהתייחסו לשכיחות השימוש בסמים הן מבית והן בקרב החיילים האמריקאים בווייטנאם, קרא ניקסון למלחמה בסמים, והתחייב לנתק מקורות אספקה ​​מחוץ לארצות הברית ולהגדיל את הכספים לחינוך ולמתקני שיקום.[86]

ביטוח בריאות

באוגוסט 1970, הגיש הסנאטור הדמוקרטי טד קנדי חקיקה לביסוס ביטוח בריאות ממלכתי, שימומן ממסים וללא השתתפות עצמית.[87] בפברואר 1971, הציע ניקסון רפורמה מוגבלת, שבה המעסיק היה מחויב להציע ביטוח בריאות פרטי אם העובדים התנדבו לשלם כרבע מהפרמיות, כולל הלאמת תכנית מדיקאייד למשפחות עניות עם ילדים מוגבלים, ותמיכה בקופות החולים.[88] ניקסון טען שכל מערכת שמבוססת על השוק תזכה ליתרונות המערכת הפרטית.[89] הסנאט ובית הנבחרים בדקו את הנושא ב-1971, אולם לא נקטו בצעדים.[90][88] באוקטובר 1972, חתם ניקסון על חוק לתיקון הביטוח הלאומי, שהרחיב את תכנית מדיקר לאלו מתחת לגיל שישים וחמש שהיו נכים קשים במשך מעל שנתיים או שחלו במחלות כליות סופניות. בנוסף, הוא העלה את מס הבריאות מ-1.1 ל-1.45% באופן הדרגתי, העלאה שהסתיימה ב-1986.[91] בדצמבר 1973, חתם ניקסון על חוק קופות החולים, שהקים מערכת ממשלתית ניסיונית לתמיכה בקופות החולים.[92]

הרצון בביטוח רפואי גדל ב-1974. בינואר, הציג בית הנבחרים חוק לביטוח בריאות ממלכתי שיספק שירותי בריאות ללא השתתפות עצמית.[90] כעבור חודש שוב הציע ניקסון חוק פשרה - חיוב המעסיק להציע ביטוח פרטי בתנאי שהעובדים התנדבו לשלם רבע מהפרמיות, החלפת מדיקאייד בתכנית ממשלתית, והחלפת מדיקר בתכנית ממשלתית שתסיר את ההגבלה על ימי אשפוז, תוסיף מגבלת תשלום מבוססת הכנסות, ותכסה את עלויות התרופות.[90][93] באפריל, הציע קנדי חוק שנועד למסד ביטוח בריאות אוניברסלי, עם הטבות כמו בתכנית ניקסון, אולם עם חיוב המעסיקים והעובדים להשתתפות באמצעות מס מהמשכורת והשתתפות עצמית נמוכה.[90] התכניות זכו לביקורות מצד איגודי העובדים, הצרכנים והגמלאים, ולא צברו תאוצה.[94] באותו הקיץ, לאחר התפטרות ניקסון וקריאתו של פורד לרפורמה בביטוח הבריאות, שוב עלתה תכנית ניקסון, אולם היא נזנחה לאחר שסירבו לתמוך בה.[90][95]

יוזמות למחקר רפואי

ניקסון ביצע שתי יוזמות בנושא מחקר רפואי שהוגשו לקונגרס בפברואר 1971.[96] הראשונה כללה את העברת חוק הסרטן הלאומי, שהזריק כמעט 1.6 מיליארד דולרים (שווה ערך לתשעה מיליארד בערכי 2016) מתקציב הממשלה למחקר בנושא הסרטן למשך שלוש שנים. החוק גם הקים מרכזים רפואיים, בתחילה חמישה עשר, שפעלו לחקר הסרטן.[97][98] היוזמה השנייה התמקדה בהגדלת התקציב למחקר, טיפול וחינוך בנושא אנמיה חרמשית, מחלה הנפוצה אצל אנשים ממוצא מערב אפריקני. לאחר מכן חתם על החוק הלאומי לפיקוח על האנמיה החרמשית ב-16 במאי 1972.[99]. רבים התעלמו מהמחלה לפני העברת החוק, שכן היא נתפסה כמחלה "שחורה".[100][101]

זכויות האזרח

עמוד ראשי
 ראו גם – התיקון לשוויון זכויות

בתקופת נשיאותו של ניקסון בוצעה בפועל האינטגרציה הגזעית המשמעותית של בתי הספר הציבוריים בדרום. ניקסון חיפש דרך אמצעית בין ג'ורג' ואלאס הבדלני לבין הדמוקרטים-ליברלים, שתמיכתם באינטגרציה גרמה לניכור של לבנים דרומיים רבים.[102] בתקווה לנצח בדרום ארצות הברית בשנת 1972, הוא ביקש להיפטר מההפרדה הגזעית כבעיה פוליטית לפני כן. זמן קצר לאחר השבעתו הוא מינה את סגן הנשיא ספירו אגניו להנהיג כוח משימה, שעבד עם מנהיגים מקומיים - לבנים ושחורים כאחד - כדי לקבוע כיצד לשלב את הגזעים בבתי ספר מקומיים. אגניו לא התעניין כלל בעבודות, ורובן נעשה על ידי מזכיר העבודה ג'ורג' שולץ. בספטמבר 1970, פחות מ-10% של ילדים שחורים למדו בבתי ספר נפרדים[דרוש מקור]. אולם ב-1971 התעוררו מתחים על ההפרדה הגזעית בערים בצפון ארצות הברית, עם מחאות זועמות על הסעת ילדים לבתי ספר מחוץ לשכונה שלהם כדי להשיג איזון גזעני. ניקסון התנגד לאוטובוסים באופן אישי, אך אכף צווי בית משפט המחייבים שימוש בהם.

נוסף על המלחמה בהפרדה הגזעית בבתי הספר הציבוריים, ניקסון יישם את תוכנית פילדלפיה ב-1970 - תוכנית העדפה מתקנת פדרלית ראשונה.[103] הוא גם אישר את התיקון לשוויון זכויות לאחר שעבר בשני בתי הקונגרס ב-1972 והגיע לאשרור במדינות ארצות הברית. ניקסון הצטייר כתומך בתיקון ב-1968, אם כי הפמיניסטיות מתחו עליו ביקורת על כך שעשה מעט כדי לעזור לתיקון או לענייניו לאחר בחירתו. עם זאת, הוא מינה יותר נשים לעמדות מנהל מאשר לינדון ג'ונסון.

מדיניות חלל

ניקסון מבקר את האסטרונאוטים של אפולו 11, 24 ביולי 1969

לאחר מאבק לאומי של כמעט עשור, זכתה ארצות הברית במירוץ להנחתת אסטרונאוטים על הירח ב-20 ביולי 1969, עם שיגור אפולו 11. ניקסון שוחח עם ניל ארמסטרונג ועם באז אולדרין במהלך נחיתתם על הירח. הוא כינה את השיחה "שיחת הטלפון ההיסטורית ביותר שנעשתה אי פעם מהבית הלבן".[104]

ניקסון לא היה מוכן המשיך לתקצב את מנהל האווירונאוטיקה והחלל הלאומי (נאס"א) בסכומים הגבוהים להם זכה בשנות השישים, כאשר נאס"א התכוננה לשלוח אנשים לירח. מנהל נאס"א, תומאס פיין, הגה תוכניות שאפתניות להקמת בסיס קבוע על הירח עד סוף שנות השבעים והשקת משלחת מאוישת למאדים כבר ב-1981. ניקסון דחה שתי הצעות אלו בשל ההוצאות.[105] ניקסון גם ביטל את תוכנית MOL (Manned Orbital Laboratory - מעבדה מסלולית מאוישת) של חיל האוויר ב-1969, משום שלווייני ריגול לא מאוישים היו דרך יעילה יותר להשגת אותה מטרת איסוף מודיעיני.

ב-7 במרץ 1970, ניקסון הודיע ​​על סיום המאמצים המסיביים של תקופות קנדי-ג'ונסון במסגרת המרוץ לחלל. לאחר מכן הוא ביטל את שלושת משימות הירח המתוכננות של תוכנית אפולו שנועדו למקם את מסלול סקיילאב בצורה יעילה יותר וללא כלות עד לתכנון ובנייה של מעבורת החלל.

ב-24 במאי 1972 אישר ניקסון תוכנית שיתוף פעולה בת חמש שנים בין נאס"א לתוכנית החלל הסובייטית, שהגיעה לשיאה במשימתם המשותפת של אפולו אמריקאי וסויוז סובייטי בשנת 1975.

בחירה מחדש, פרשת ווטרגייט והתפטרותו

הבחירות לנשיאות 1972

ניקסון פוגש ציבור במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1972
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1972

ניקסון האמין שעלייתו לשלטון הגיעה לשיאה ברגע של התכנסות פוליטית. "גוש הדרום" (אנ') הדמוקרטי היה מזה זמן רב מקור לתסכול לשאיפות הרפובליקניות. בארי גולדווטר זכה בכמה מדינות דרומיות על ידי התנגדות לחוק זכויות האזרח מ-1964, אך ניכר ממנו את הדרום המתון יותר. מאמציו של ניקסון להשגת תמיכה דרומית ב-1968 נחלשו בגלל מועמדותו של ג'ורג' ואלאס. בתקופת כהונתו הראשונה הוא ניהל אסטרטגיה דרומית במדיניותיו, כדוגמת תוכניותיו להפסקת האש, שתהיה מקובלת בקרב הלבנים הדרומיים, ותעודד אותם להתפייס עם הרפובליקנים תומכי התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח. הוא מינה שני שופטים דרומיים, קלמנט הינסוורת' וג'ורג' הרולד קארסוול לבית המשפט העליון של ארצות הברית, אך אף אחד מהם לא אושר על ידי הסנאט.

ניקסון זכה במועמדות המפלגה הרפובליקנית ללא קושי. בבחירות המוקדמות במפלגה הדמוקרטית המועמד המוביל תחילה היה הסנאטור אדמונד מאסקי ממיין, כשהסנאטור ג'ורג' מקגוורן מדקוטה הדרומית אחריו במקום השני. ניקסון העדיף להתמודד מול מקגוורן שבו ראה מועמד חלש ולכן הפעיל שורה של תרגילים על מנת להכפיש את מאסקי. תרגילים אלה נחשפו בעקבות פרשת ווטרגייט. נושא מרכזי בבחירות היה התמשכות המלחמה בויאטנם.

לאור הצלחתו בבחירות במוקדמות זכה מקגוורן במועמדות הדמוקרטית לנשיאות ביולי 1972. ניקסון דחה את המצע הדמוקרטי כפחדני ומפלג. מקגוורן התכוון לצמצם בצורה חדה את הוצאות הביטחון ותמך בחנינה למשתמטים מגיוס, וכן בזכויות הפלה. כמה מתומכיו תמכו בלגיטימציה לסמים, ומקגוורן נתפס כמצדד ב"חנינות, הפלות וLSD". מקגוורן נפגע גם הוא מכך שהתגלה כי המועמד שבחר כעמיתו למרוץ, הסנאטור תומאס איגלטון ממיזורי, קיבל טיפול בדיכאון קליני בנזעי חשמל. התפטרות איגלטון לא סייעה לדמוקרטים. ניקסון הוביל בסקרים במשך רוב תקופת הבחירות, והוא נבחר מחדש ב-7 בנובמבר 1972 באחד הניצחונות הגדולים בבחירות בהיסטוריה האמריקאית. הוא ניצח את מקגוורן כשלו יותר מ-60% מהקולות הכשרים, והפסיד רק במסצ'וסטס ובמחוז קולומביה.


פרשת ווטרגייט

ניקסון מכריזה על שחרור התמלילים הערוכים של קלטות הבית הלבן, 29 באפריל 1974
מפגינים דורשים להדיח את ניקסון, 22 אוקטובר 1973
ערך מורחב – פרשת ווטרגייט

המונח פרשת ווטרגייט מתייחס לשרשרת אירועים שהתחוללו במשך כשנתיים. האירועים כללו פעולות חשאיות ולעתים בלתי חוקיות שבצעו חברי ממשל ניקסון. הביטוי הפומבי הראשון של פעילויות אלו היה כשחמישה גברים נתפסו פורצים למטה המפלגה הדמוקרטית שבמתחם ווטרגייט בוושינגטון הבירה ב-17 ביוני 1972. באותה עת החלו שני כתבים צעירים של העיתון "וושינגטון פוסט", בוב וודוורד וקרל ברנסטין, לסקר ולחקור את הפרשה. וודוורד וברנסטין נשענו על מארק פלט, ששימש כמשנה לראש ה-FBI וסייע לוודוורד בחשיפת הפרשה. המודיע המסתורי זכה לכינוי "גרון עמוק", וה"טיפ" הראשון שמסר לוודוורד היה הימצאות מספר הטלפון של האנט בפנקס הטלפונים של מקורד.[106] פעילותם של וודוורד וברנסטין, שזכתה לעידוד מעורך העיתון בן ברדלי, מנעה את ירידתה של הפרשה מעל סדר היום הציבורי. ניקסון הפחית בערכה של הפרשה והציג אותה כפוליטיקה גרידא, תוך שהוא קורא למאמרים חדשותיים מוטים ומטעים. סדרה של גילויים הראו כי הוועדה לבחירה מחדש של הנשיא ניקסון, ולאחר מכן הבית הלבן, היו מעורבים בניסיונות לחבל במסע הבחירות של הדמוקרטים. כמה מעוזריו הבכירים של ניקסון, בהם ג'ון דין, עמדו בפני תביעה ובסך הכול 48 פקידים הורשעו בעבירות פליליות.

ביולי 1973 העיד אלכסנדר בטרפילד, עוזרו של הנשיא, בפני ועדת הקונגרס של ארצות הברית כי לניקסון הייתה מערכת הקלטה סודית שהקליטה את שיחותיו של הנשיא ניקסון ואת כל מה שנאמר בחדר הסגלגל. קלטות אלה הוזמנו לבית הדין על ידי התובע המיוחד בעניין ווטרגייט, ארצ'יבלד קוקס. ניקסון סיפק תמלילים של הקלטות, אך לא את כל הקלטות בפועל, תוך ניצול חסינותו. באוקטובר פתח הנשיא ב"טבח מוצאי שבת" והורה לפטר את קוקס. בנובמבר, עם מסירת הקלטות לתובע, עורכי הדין של ניקסון גילו כי ישנה קלטת שמע ובה חסרות כ-18.5 דקות, שנמחקו מחמישה מקומות שונים. מזכירתו של ניקסון לקחה על עצמה את האשמה וטענה שמחקה את הקטע בטעות, כאשר לחצה על הכפתור הלא נכון בעת שענתה לטלפון. צילומי עיתונות הפריכו טענות אלו, כשהראו שלא ייתכן שהייתה יכולה לעשות את שתי הפעולות באותו זמן.[107] הדקות החסרות, שאמנם לא היוו הוכחה חותכת לעבירה שנעשתה בידי הנשיא, הטילו ספק בהצהרתו של ניקסון שלפיה הוא לא היה מודע לטיוח דקות אלו.

אף על פי שניקסון איבד תמיכה רבה, אפילו ממפלגתו, הוא דחה האשמות בדבר עבירות שנעשו לכאורה על ידו והקדיש את מאמציו להישאר בתפקידו. הוא עמד על כך שעשה טעויות, אבל לא ידע מראש על הפריצה, לא הפר חוקים, ולא ידע על טיוח הדקות מהקלטת שיחותיו מהחדר הסגלגל עד תחילת 1973. ב-10 באוקטובר 1973 התפטר סגן הנשיא ספירו אגניו - שלא היה קשור לפרשת ווטרגייט - והורשע בעבירות שוחד, העלמת מס והלבנת כספים עת כיהן כמושל מרילנד. ניקסון בחר בג'רלד פורד, מנהיג המיעוט בבית הנבחרים של ארצות הברית, להחליפו.

ב-17 בנובמבר 1973, במהלך מסיבת עיתונאים, אמר ניקסון, ”זכותם של האזרחים לדעת האם הנשיא שלהם נוכל. ובכן, אינני נוכל! הרווחתי ביושר את כל מה שיש לי.[108]”

המאבק המשפטי על שחרור הקלטות נמשך עד תחילת 1974, ובאפריל אותה השנה ניקסון הודיע על שחרורם של 1,200 עמודים של תמלילי שיחות מהבית הלבן שנוהלו בינו לבין עוזריו. הוועדה המשפטית של בית הנבחרים פתחה בדיונים להליך הדחה נגד הנשיא ב-9 במאי 1974, אשר שודרו בטלוויזיה ברשתות הטלוויזיה הגדולות. דיונים אלה הגיעו לשיאם בהצבעה על פתיחת הליך ההדחה. ב-24 ביולי פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית פה אחד כי יש לשחרר את ההקלטות המלאות, לא רק את התמלילים הערוכים.

למרות שהתמיכה הציבורית בו פחתה בשל סדרת מתמשכת גילויים בפרשה, קיווה ניקסון להילחם בהאשמות. עם זאת, אחת הקלטות החדשות, שהקולטה זמן קצר אחרי הפריצה, הוכיחה כי ניקסון היה מודע לקשר של הבית הלבן לפריצות למחתם ווטרגייט זמן קצר לאחר שהתרחשו, ואישר תוכניות לסיכול החקירה. בהצהרה שהתלוותה לשחרור של מה שכונה "האקדח המעשן" ב-5 באוגוסט 1974, קיבל ניקסון על עצמו את האשמה בדבר הטעיית האומה. מנהיג המיעוט בסנאט, יו סקוט, הסנאטור בארי גולדווטר, ומנהיג המיעוט בבית הנבחרים ג'ון רודס נועדו עם ניקסון זמן קצר לאחר מכן. רודס אמר לניקסון כי הוא עומד בפני הליך הדחה מסוים בבית הנבחרים. סקוט וגולדווטר אמרו לנשיא, כי לכל היותר עומדים לרשותו רק 15 קולות בסנאט - הרבה פחות מ-34 הקולות שנדרשו למניעת הדחתו.

התפטרותו

האזינו לנאום ההתפטרות של ניקסון (באנגלית)
ערך מורחב – נאום ההתפטרות של ריצ'רד ניקסון

לנוכח אובדן התמיכה הפוליטית בו והוודאות הקרובה כי הוא יודח מתקפידו, התפטר ניקסון מנשיאות ארצות הברית ב-9 באוגוסט 1974, לאחר שפנה לאומה בטלוויזיה בערב קודם לכן. ניקסון בחר להתפטר לאחר שגילה שדעת הקהל הייתה נגד הישארותו כנשיא. נאום ההתפטרות נמסר מהחדר הסגלגל בשידור חי ברדיו ובטלוויזיה. ניקסון הצהיר כי הוא התפטר לטובת ארצות הברית וביקש מהעם לתמוך בנשיא החדש, ג'רלד פורד. ניקסון המשיך לסקור את הישגי נשיאותו, בעיקר במישור מדיניות החוץ. בנאום הגן על הרושם וההיסטוריה שהשאיר כנשיא.

הנאום של ניקסון קיבל תגובות ראשוניות חיוביות במיוחד מפרשני רשתות הטלווזיה, כאשר רק רוג'ר מוד מרשת CBS אמר כי ניקסון לא הודה בעבירה.[109] הנאום כונה "יצירת מופת" בידי קונרד בלאק, אחד מהביוגרפים של ניקסון. בלאק סבר כי "מה שהיה אמור להיות השפלה חסרת תקדים עבור כל נשיא אמריקני, ניקסון הפך להכרזה פרלמנטרית וירטואלית ללא תמיכה כמעט מוחלטת בו והוא עזב בעודו מקדיש חצי מנאומו לדקלום הישגיו".[110]

  1. ^ וייטאנמיזציה - מדיניות לפיה תעביר ארצות הברית באופן הדרגתי את סמכויותיה לצבא דרום וייטנאם, אשר תאפשר לה את יכולת השליטה והלחימה העצמאית כנגד צבא צפון וייטנאם והוייטקונג, אשר פעלו יחדיו במטרה לאחד את וייטנאם תחת שלטון קומוניסטי.
  2. ^ Black, pp. 567–68
  3. ^ ריצ'רד ניקסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
  4. ^ 1969 YEAR IN REVIEW, באתר UPI
  5. ^ 1 2 3 Leuchtenberg, pp. 478-481.
  6. ^ Leuchtenberg, pp. 474, 483.
  7. ^ Leuchtenberg, pp. 514-515.
  8. ^ Leuchtenberg, pp. 490-491.
  9. ^ Leuchtenberg, pp. 523-524.
  10. ^ Weiner, Tim (פברואר 20, 2010). "Alexander M. Haig Jr., 85, Forceful Aide to 2 Presidents, Dies". The New York Times. אורכב מ-המקור ב-21 בפברואר 2010. נבדק ב-20 בפברואר 2010. {{cite news}}: (עזרה); פרמטר לא ידוע |deadurl= (הצעה: |url-status=) (עזרה)
  11. ^ ריצ'רד סנדומיר, George Beall, Prosecutor Who Brought Down Agnew, Dies at 79, באתר ניו יורק טיימס, 18 בינואר 2017
  12. ^ שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם Sandomir
  13. ^ ג'רלד פורד, באתר ערוץ ההיסטוריה (באנגלית)
  14. ^ 1 2 3 4 5 Galloway, Russell (1 בינואר 1987). "The Burger Court (1969-1986)". Santa Clara Law Review. 27 (1). נבדק ב-28 בפברואר 2016. {{cite journal}}: (עזרה)
  15. ^ 1 2 3 4 5 6 "U.S. Senate: Supreme Court Nominations: 1789-Present". www.senate.gov. נבדק ב-15 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ "Richard Nixon:Foreign Affairs". Charlottesville, Virginia: Miller Center of Public Affairs, University of Virginia. נבדק ב-22 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ "Nixon Travels – China". ushistory.com. Florence, Oregon: Online Highways. נבדק ב-22 ביוני 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ קיסינג'ר יצא לפקין, דבר, 17 באוקטובר 1971
  19. ^ Ambrose 1989, p. 453.
  20. ^ Black, p. 778.
  21. ^ 1 2 3 4 5 תבנית:Cite serial
  22. ^ בפגישה מפתיעה עם מאו נפתח ביקור ניקסון בסין, דבר, 22 בפברואר 1972
  23. ^ 1 2 Black, pp. 780–782.
  24. ^ Ambrose 1989, p. 516
  25. ^ Tucker, Nancy Bernkopf (2005). "Taiwan Expendable? Nixon and Kissinger Go to China". Journal of American History. 92 (1): 109–135. doi:10.2307/3660527. JSTOR 3660527.
  26. ^ 1 2 3 שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם RNlibrarypresident
  27. ^ Dallek, p. 300.
  28. ^ Vietnam War Deaths and Casualties By Month
  29. ^ Drew, p. 65.
  30. ^ Black, p. 572.
  31. ^ Black, p. 569.
  32. ^ Ambrose 1989, pp. 281–283.
  33. ^ Address to the Nation on Vietnam
  34. ^ 1 2 "Again, the Credibility Gap?". Time. New York: Time. 97 (14). 5 באפריל 1971. נבדק ב-29 ביולי 2011. {{cite journal}}: (עזרה)
  35. ^ "8,000 Move Into Cambodia". St. Peterburg Independent. AP (Saigon). 1 במאי 1970. {{cite news}}: (עזרה)
  36. ^ "Nixon Up Early, See Protesters". Beaver County Times. Beaver, Pennsylvania. UPI. 9 במאי 1970. {{cite news}}: (עזרה)
  37. ^ Black, pp. 675–676.
  38. ^ Ambrose 1989, pp. 446–448.
  39. ^ Evans, Thomas W. (Summer 1993). "The All-Volunteer Army After Twenty Years: Recruiting in the Modern Era" (PDF). Army History. Washington, D.C.: Center of Mililary History: 40–46. PB-20-93-4 (No. 27). נבדק ב-26 ביוני 2017. {{cite journal}}: (עזרה)
  40. ^ Ambrose 1991, pp. 53–55.
  41. ^ Ambrose 1991, p. 473.
  42. ^ Making More Enemies than We Kill? Calculating U.S. Bomb Tonnages Dropped on Laos and Cambodia, and Weighing Their Implications
  43. ^ Owen, Taylor; Kiernan, Ben (באוקטובר 2006). "Bombs Over Cambodia" (PDF). The Walrus: 32–36. {{cite journal}}: (עזרה)
  44. ^ Chandler, David (2000). Brother Number One: A Political Biography of Pol Pot (Revised ed.). Chiang Mai, Thailand: Silkworm Books. pp. 96–97.
  45. ^ Ponniah, Kevin (2014-09-09). "US bombing defended". The Phnom Penh Post. נבדק ב-2017-07-14.
  46. ^ Rodman, Peter W. (23 באוגוסט 2007). "Returning to Cambodia". Washington, D.C.: Brookings Institution. נבדק ב-2017-07-14. {{cite web}}: (עזרה)
  47. ^ Lind, Michael (1999). Vietnam: The Necessary War: A Reinterpretation of America's Most Disastrous Military Conflict. New York: Free Press. ISBN 0684842548.
  48. ^ Etcheson, Craig (1984). The Rise and Demise of Democratic Kampuchea. Westview Special Studies on South and Southeast Asia. Westview Press. p. 97. ISBN 0865316503.
  49. ^ Shawcross, William (1979). Sideshow. Simon & Schuster. p. 396. ISBN 0671230700.
  50. ^ Ambrose 1989, pp. 379–383
  51. ^ 1 2 3 4 5 Kornbluh, Peter (2003). The Pinochet File: A Declassified Dossier on Atrocity and Accountability. New York: The New Press. ISBN 1-56584-936-1.
  52. ^ 1 2 3 Kinzer, Stephen (2006). Overthrow: America's Century of Regime Change from Hawaii to Iraq. New York: Times Books. ISBN 978-0-8050-8240-1.
  53. ^ Weiner, Tim (2007). Legacy of Ashes: The History of the CIA. New York: Anchor Books. p. 361. ISBN 978-0-307-38900-8.
  54. ^ Richard Helms, released during the Chilean Declassification Project. "MEETING WITH PRESIDENT ON CHILE". The National Security Archive. נבדק ב-21 באוקטובר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  55. ^ Black, p. 921.
  56. ^ Black, pp. 920–921.
  57. ^ 1 2 1972: President Nixon arrives in Moscow, באתר BBC‏, 11 ביוני 2004
  58. ^ שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם RN72USSR
  59. ^ Gaddis, pp. 294, 299.
  60. ^ Guan, pp. 61, 69, 77–79.
  61. ^ Zhai, p. 136.
  62. ^ {{cite book| last = Nixon| first = Richard| date = 1985| title = No More Vietnams| pages=105–106| publisher = Arbor House Publishing Company| location = Westminster,
  63. ^ 1 2 3 4 Black, p. 963.
  64. ^ DEFCON DEFense CONdition
  65. ^ Original URL, archived on July 12, 2008, "Second Arab Oil Embargo, 1973–1974". U.S. Department of State. Retrieved on July 17, 2011.
  66. ^ Black, pp. 923–928.
  67. ^ דניאלה רגב, מהסיפתח של ניקסון ועד הפרידה של אובמה מפרס. נשיאי ארה"ב בישראל, באתר ynet, 21 במאי 2017
  68. ^ Black, pp. 951–52, 959.
  69. ^ "Travels of President Richard M. Nixon". U.S. Department of State Office of the Historian.
  70. ^ 1 2 3 4 "Richard Nixon: Domestic Affairs". Charlottesville, Virginia: Miller Center of Public Affairs, University of Virginia. נבדק ב-24 בפברואר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  71. ^ 1 2 Ambrose 1989, pp. 225–226.
  72. ^ Shinkoskey, Robert Kimball (2014). The American Kings: Growth in Presidential Power from George Washington to Barack Obama. Eugene, Oregon: Wipf and Stock. p. 290. ISBN 978-1-62564-194-6.
  73. ^ Ambrose 1989, pp. 431–432.
  74. ^ Bowles, Nigel. "Economic Policy" in "A Companion to Richard M. Nixon", pp. 235–251
  75. ^ 1 2 Aitken, pp. 399–400.
  76. ^ 1 2 3 4 5 6 Hetzel, Robert L. (2008). The Monetary Policy of the Federal Reserve. New York: Cambridge University Press. p. 92. ISBN 978-0-521-88132-6.
  77. ^ nrg מעריב, סיפור נשיאותי - ריצ'רד מילהאוס ניקסון, באתר nrg
  78. ^ Aitken, p. 395.
  79. ^ Black, p. 846.
  80. ^ "Postal Reorganization Act Law and Legal Definition". USLegal. נבדק ב-26 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  81. ^ Aitken, pp. 397–398.
  82. ^ Aitken, p. 396.
  83. ^ Fisher, Louis (2000). Congressional Abdication on War and Spending. Joseph V. Hughes Jr. and Holly O. Hughes Series on the Presidency and Leadership (Book 7). College Station, Texas: Texas A&M University Press. p. 117. ISBN 0-89096-951-5.
  84. ^ Campbell, Ballard C. (2008). Disasters, Accidents, and Crises in American History: A Reference Guide to the Nation's Most Catastrophic Events. New York: Infobase Publishing. pp. 348–351. ISBN 0-8160-6603-5.
  85. ^ Kosar, Kevin (21 באוקטובר 2015). "So... this is Nixon's fault?". Politico. נבדק ב-29 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  86. ^ Ambrose 1989, p. 418
  87. ^ "National health insurance". Congressional Quarterly Almanac 91st Congress 2nd Sessionתבנית:Snd1970. Vol. 26. Washington, D.C.: Congressional Quarterly. 1971. pp. 603–605. ISSN 0095-6007. OCLC 1564784.
  88. ^ 1 2 "Health insurance: hearings on new proposals". Congressional Quarterly Almanac 92nd Congress 1st Sessionתבנית:Snd1971. Vol. 27. Washington, D.C.: Congressional Quarterly. 1972. pp. 541–544. ISSN 0095-6007. OCLC 1564784.
  89. ^ Stockman, Farah (23 ביוני 2012). "Recalling the Nixon-Kennedy health plan". Boston Globe. Boston, Massachusetts. נבדק ב-26 ביוני 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  90. ^ 1 2 3 4 5 Mayes, Rick (2004). Universal Coverage: The Elusive Quest for National Health Insurance. Ann Arbor, Michigan: University of Michigan Press. pp. 88–97. ISBN 0-472-11457-3.
  91. ^ "Welfare reform deleted from Social Security bill". Congressional Quarterly Almanac 92nd Congress 2nd Sessionתבנית:Snd1972. Vol. 28. Washington, D.C.: Congressional Quarterly. 1973. pp. 899–914. ISSN 0095-6007. OCLC 1564784.
  92. ^ "Limited experimental health bill enacted". Congressional Quarterly Almanac 93rd Congress 1st Sessionתבנית:Snd1973. Vol. 29. Washington, D.C.: Congressional Quarterly. 1974. pp. 499–508. ISSN 0095-6007. OCLC 1564784.
  93. ^ "National health insurance: no action in 1974". Congressional Quarterly Almanac. 93rd Congress 2nd Sessionתבנית:Snd1974. Vol. 30. Washington, D.C.: Congressional Quarterly. 1975. pp. 386–394. ISSN 0095-6007. OCLC 1564784.
  94. ^ Hall, Kevin G. "Democrats' health plans echo Nixon's failed GOP proposal". Washington, D.C.: McClatchy Washington Bureau. נבדק ב-28 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  95. ^ Wainess, Flint J. (באפריל 1999). "The Ways and Means of national health care reform, 1974 and beyond". Journal of Health Politics, Policy and Law. 24 (2): 305–333. doi:10.1215/03616878-24-2-305. ISSN 0361-6878. OCLC 2115780. PMID 10321359. {{cite journal}}: (עזרה)
  96. ^ Nixon, Richard (18 בפברואר 1971). "Special Message to the Congress Proposing a National Health Strategy". Online by Gerhard Peters and John T. Woolley, The American Presidency Project, University of California, Santa Barbara. נבדק ב-29 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  97. ^ Russell, Sabin (21 בספטמבר 2016). "Nixon's War on Cancer: Why it mattered". Seattle, Washington: Fred Hutchinson Cancer Research Center. נבדק ב-29 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  98. ^ "History of the National Cancer Institute". Bethesda, Maryland: National Cancer Instituteתבנית:SndNational Institutes of Health. נבדק ב-29 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  99. ^ National Heart, Lung, and Blood Institute, עמ' 2
  100. ^ Wailoo, Keith (2001). Dying in the City of the Blues: Sickle Cell Anemia and the Politics of Race and Health. University of North Carolina Press. pp. 165–166. ISBN 978-0-8078-4896-8.
  101. ^ Wailoo, Keith (2 במרץ 2017). "Sickle Cell Disease — A History of Progress and Peril". New England Journal of Medicine. 376 (9): 805–807. doi:10.1056/NEJMp1700101. נבדק ב-29 ביוני 2017. {{cite journal}}: (עזרה)
  102. ^ Why Richard Nixon Deserves to Be Remembered Along with Brown, באתר History News Network
  103. ^ Nixon Plan for Negro Jobs In Construction Is Lagging, באתר ניו יורק טיימס, 20 ביולי 1970
  104. ^ Parmet, p. 563
  105. ^ Just another Apollo? Part two, באתר The Space Review
  106. ^ כתבה באתר הוושינגטון פוסט
  107. ^ ראו כאן. המזכירה טענה לאחריות על חמש דקות בלבד מתוך המחיקה, וטענה שאינה יודעת מה אירע בשאר הזמן. הקלטת הדקות האבודות לא נמצאה מעולם.
  108. ^ ניקסון מכריז במסיבת העיתונאים: "אינני נוכל!", סרטון באתר יוטיוב
  109. ^ Ambrose 1991, p. 437
  110. ^ Black, p. 983
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:Yosihait/טיוטה&oldid=21858100"