פיוט

הפיוט הוא שירת קודש שבמקורה נועדה להוות נוסח חלופי שירי לתפילות, במקום נוסח הקבע, בדרך כלל בימים מיוחדים (שבתות וחגים) אך גם בימי חול ובשמחות.

הגדרה

מקור המילה פיוט בשורש היווני ποιητής (יוצר, משורר). הפיוט התפתח החל מסוף תקופת התלמוד ועד ימינו. בתקופות מאוחרות יותר נכתבו גם פיוטים שלא נועדו להחליף את נוסח הקבע של התפילה אלא להתוסף לו, ואף פיוטים שלא נועדו למסגרת ליטורגית מחייבת כלשהי. הפיוט מאופיין בלשון גבוהה, מליצית, ציורית ופיוטית היוצרת אמצעים ספרותיים אמנותיים מורכבים ועמוקים. הפיוט מהווה שיא אמנותי של כתיבת יצירה ספרותית מבחינת הספרות בפרט והאמנות בכלל.

חוקרים שונים הציעו הגדרות שונות לפיוט:

עזרא פליישר סקר את תולדות הפיוט החל מהפייטנות הקדם-קלאסית, פייטנות קלאסית, הפייטנות מזרחית מאוחרת, האסכולה הפייטנית בספרד והאסכולה האיטלקית-אשכנזית ואפיין את הפיוט כשירת קודש שמטרתה לשרת טקסים דתיים ותפילות בבתי הכנסת על ידי שליחי הציבור או מפי הציבור עצמו.

אפרים חזן ציין את מקורה היווני של המילה, וטען שמשמעות המילה התפתחה לציין יצירה שירית בכלל. בתקופה הקדומה (עד למאה ה-16) היצירה השירית הייתה שירת הקודש בבית הכנסת, והחל מהמאה ה-16 נוצרו גם מסגרות נוספות מחוץ לבתי הכנסת לשירת הקודש, ומכאן ואילך כוללת המילה 'פיוט' בתוכה את כלל שירת הקודש.

אהרן מירסקי הגדיר את הפיוט כשירה עברית שלאחר המקרא, אשר ניצניה במקרא. המאפיין הבולט של הפיוט הוא הבאת דברים שיש בהם פירוש והסברים למקרא במטרה ללמוד באמצעותם מוסר. מירסקי סקר את התקופות שקדמו לפיוט הארץ ישראלי הקדום במאה החמישית והשישית והצביע על ניצני הפיוט במקרא, השירה לאחר תקופת המקרא והשירה בתקופת התלמוד.

היסטוריה

כבר בתלמוד נמצאים קטעי שירה שסגנונם דומה לסגנון הפיוט. הפייטן הראשון הידוע בשמו הוא יוסי בן יוסי, שחי ככל הנראה בארץ-ישראל במאה ה-5. מתקופה זו ואילך הייתה פריחה של יצירה פיוטית בארץ ישראל, כאשר בין חשובי הפייטנים היו יניי ורבי אלעזר בירבי קליר. בין החידושים שהונהגו על ידיהם ואשר התקבלו גם בתקופות המאוחרות יותר היו האקרוסטיכון והחריזה.

החל מן המאה ה-10 הופיעו מרכזים חדשים של יצירה פייטנית. המרכז החשוב ביותר שקם היה בספרד ובפרובאנס (דרום צרפת). משוררי תור הזהב של יהודי ספרד סללו להם דרכים חדשות ביצירתם ודחו כמעט לחלוטין את שיטת הפיוט הארץ ישראלית. ביתר ארצות אירופה (כגון: צפון צרפת, אשכנז, איטליה, יוון) ההשפעה הארץ-ישראלית הייתה חזקה יותר והמשיכו ליצור פיוטים בצורות הפיוט הארץ-ישראליות, אם כי נכתבו גם יצירות בהשפעת המרכז הספרדי. חלק מן הפיוטים, בעיקר פיוטי סליחות וקינות, משקפים את תנאי החיים הקשים של יהדות אשכנז, ועוסקים בתיאור הצרות והרדיפות שעברו עליהם. בתקופה זו הפיוטים כבר אינם מחליפים את נוסח הקבע של התפילה, אלא משולבים בתוכו. פיוטים שנכתבו במאות מאוחרות יותר כבר לא שולבו בכלל בתפילה אלא נאמרו בהזדמנויות אחרות, למשל כזמירות בסעודות השבת.

לא ידועים בבירור הגורמים שהובילו להתפתחות הפיוט. מתנגדי הפיוט, בהם פירקוי בן באבוי וספר העתים סברו כי הפיוט נוצר בעקבות גזרות שמד על לימוד תורה או על תפילה בציבור ונועדו לעקוף את מגבלות הגזירה.

היתר אמירת הפיוטים בתפילה

כאמור, מתחילתם נועדו הפיוטים להוות נוסח חלופי לתפילת הציבור. אולם, בקרב גאוני בבל, ולאחר מכן בין הראשונים הייתה מחלוקת בשאלה האם הדבר מותר. יש סוברים שמותר בלבד שאומרים מעין הפתיחה והחתימה שתקנו אנשי כנסת הגדולה, ויש שסוברים שאסור וכל ההיתר היה רק בשעת השמד, אבל אחרי שעברה שעת השמד- חזר הדבר לאיסורו. לבסוף, נחלקו בכך רבי יוסף קארו והרמ"א בשולחן ערוך.

שמות הפיוטים

הפיוטים נחלקים לסוגים ושמות שונים, בהתאם למקום שבו נועדו להשתלב בתפילה. בארצות אשכנז נהגו לקרוא לכמה סוגי פיוטים בשם "קְרוֹבֶ"ץ", ובדורות האחרונים יש שקוראים ל"קרובות" (עיין לקמן) בשם "יוצרות", ולכן נוצר בלבול גדול בין סוגי הפיוטים.

יוצרות

המושג "יוצרות" במשמעותו המקורית מציין את מערכות הפיוטים שנאמרו בברכות קריאת שמע שהראשונה שבהן היא "יוצר אור", ומכאן נובע שמם.

מערכת היוצר

בעבר, בתקופת הפיוט הארצישראלית ואחריה בפיוט הבבלי והאיטלקי שלפני תקופת שירת ספרד, היוצר היה בנוי משבעה חלקים רצופים ששולבו בהכנה לקריאת שמע, או, לפי הוכחת החוקרים וביניהם אלבוגן, החליפו לחלוטין את ההכנה לקריאת שמע המקובלת כיום בשחרית.

חלק זה בתפילה, בהמשך למזמורי התהלים ושירת המקרא הנקראים פסוקי דזמרא, בנוי לפי הבקשה המקראית להלל את "שם קדשו" כלומר להזכיר את שם האל בריגוש, ולהללו על חסדיו לעם ישראל בעבר ובעתיד. הוא פותח בהודיה על "הוד" השמש כלומר קרני אורו, תוך הדגשה שהשמש אינו אל, אלא "מעשה ידיו" של הקב"ה, וכך גם "צבא השמים", ובהקשר לזה מובאים מראות המרכבה של הנביאים המביעים את גדולת האל במונחים של תופעות גרמי השמים.

חלקי מערכת היוצר הם:

לפני קריאת שמע

א. יוצר - הקדמה לברכת יוצר אור ובורא חושך.

ב. אופן - הקדמה לאמירת מראות המרכבה. אזכור האופנים מחזון יחזקאל - שראה מרכבה בעלת אופנים ובה כרובים מכונפים, ושילוש הקדושה: "קדוש קדוש קדוש" מנבואת ישעיהו שראה שְׂרָפִים מכונפים. אזכור ה"אופנים" הוא הנותן את שמו של חלק זה.

ג. מאורה - הכנה לברכת יוצר המאורות, המדגישה את היות השמש והירח גרמי שמיים נבראים, שאינם אלים. בברכה זו מוזכרת גאולת ישראל בביטוי "אור חדש על ציון תאיר".

ד. אהבה - הכנה לברכת אוהב עמו ישראל, שלפני קריאת "שמע!".

אחר קריאת שמע, ההכנה לתפילת העמידה:

ה. זולת - סדרת אמירות על אמת ובלעדיות הבורא הנאמרים עם סיום קריאת שמע, תוך ציטוט הנביא שמואל "וְאֵין אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ". בדרך כלל נגמר עם בקשה על הגאולה, וכך מתחבר להמשך הברכה.

ו. מי כמוכה - על יציאת מצרים ושירת הגאולים. קטע תפילה זה מתחיל: אמת ממצרים גאלתנו, ומסתיים בסיום שירת הים: "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד!". במרכזו ציטוט מובלט משירת הים אותו אומרים החזן והקהל: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'? מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ? נוֹרָא תְהִלֹּת! עֹשֵׂה פֶלֶא!"

ז. גאולה - הכנה לברכת גאל ישראל: פיוטים שהחלו בדרך כלל במילים "ה' מלכנו...". ברכת "גאל ישראל" מסיימת את קריאת שמע וההכנות לתפילה כולן, ומיד לאחריה מתחילה התפילה עצמה - היא תפילת העמידה ("שמונה עשרה" ברכות).

בשירה הבבלית והאיטלקית שלאחר הפיוט הארצישראלי הקלאסי, קובעו ושונו נוסחאות מערכת היוצר כך שיתאימו לנוהג מעגל הקריאה החד-שנתי בקרב יהדות בבל, והושם דגש על שלושה חלקים בלבד: האופן, מי כמכה, וה' מלכנו.

שינוי משמעות הביטוי יוצר ושימושו

עם צמצומו המשמעותי של השימוש במערכת היוצר, עברו להשתמש בשם "יוצר" כדי לציין פיוטים מיוחדים לחגים ושבתות מיוחדות, הנאמרים בעיקר בחזרת שליח הציבור של תפילות העמידה של שחרית ומוסף, בקהילות האשכנזים והחסידים שבהם עדיין אומרים אותם. ויש שבתוכם גם פיוטים קצרצרים לפני ברכת יוצר אור. הפיוטים הארוכים המיוחדים לחזרת הש"ץ של שחרית ומוסף נקראים קרובות, ועל התפתחותם ראו להלן. על מנת לבדל בין "יוצרות" אלו שלפני ברכת יוצר אור, ל"קרובות" שבחזרת הש"ץ, ממשיכות דרכן של מערכת-היוצר הקדומה, כונו אלו "גוף היוצר".

קרובות

ערך מורחב – קרובה

הפיוטים הנאמרים על ידי שליח הציבור בחזרתו על תפילת העמידה מכונים "קרובות".

הקרובות מתחלקות אף הן לשני סוגים עיקריים, שנובעים מהמנהג הארץ-ישראלי הקדום שלא כלל קדושה בכל חזרת הש"ץ, אלא רק בימים שיש בהם חגיגיות מיוחדת, כגון שבתות וימים טובים, ורק בתפילת שחרית:

• קדושתא: לתפילות בהן נאמרת קדושה נכתבה קדושתא - היא קרובה בעלת מבנה מורכב, המכילה מספר רב של פיוטים לשלוש הברכות הראשונות של חזרת הש"ץ, עד הקדושה.
• שבעתא: לתפילות בהן לא נאמרה קדושה נכתבו (בתפילת שבע) - קרובות לתפילה שלא כללה קדושה, ובהן מוקדש קטע קצר לכל אחת מהברכות, אך לפעמים קיימת גם הרחבה לחלק מהברכות.
• קדושת י"ח היא סוג ביניים בין קדושתא לקרובת י"ח, ונועדה לימים בהם מתפללים תפילת שמונה עשרה אך אומרים בהם קדושה עקב חגיגיותם, כמו חנוכה, ראש חודש וחול המועד. בקדושתות י"ח המבנה דומה לקדושתא בתחילת התפילה עד הקדושה, אם כי קצר יותר, ולאחר הקדושה המבנה הופך דומה לזה של שבעתא.

מנחם זולאי שיער שתפילת ישמח משה במתנת חלקו - הפותחת את החלק המרכזי של תפילת העמידה בשחרית של שבת, היא חלק של קדושתא או שבעתא, באמצעו של אל"ף בי"ת עולה, אחרי קטעים של שלוש אותיות כל אחד בשלש הברכות הראשונות של העמידה.

מערבית

ערך מורחב – מערבית

פיוטים הנאמרים בברכות קריאת שמע של תפילת ערבית.

סליחות וקינות

סליחות הן פיוטים שנאמרים לפני הימים הנוראים ובמהלכם ובתעניות ציבור, והקינות הן הפיוטים הנאמרים בתשעה באב. הסליחות והקינות היו בתחילה הרחבה של הקרובות (הסליחות נאמרו בתוך הקרובה בברכת סלח לנו והקינות בתוך ברכת בונה ירושלים), ורק בתקופה מאוחרת הוצאו מחזרת הש"ץ ברוב המנהגים.

מאפייני הפיוט

אפרים חזן מתאר את המאפיינים הסגנוניים העיקריים של הפיוט לתקופותיו:

• הפיוט הקדם קלאסי - בין המאות השלישית ועד החמישית בארץ ישראל. מאפיינים בולטים הם העדר חריזה, אקרוסטיכון אלפביתי ושימוש בלשון המקרא. פייטן: יוסי בן יוסי (אֲהַלְלָה אֱלֹהַי אָשִׁירָה עֻזּוֹ).
• הפיוט הקלאסי - במאה השישית ועד למאה השמינית בארץ ישראל. מאפייני תקופה זו הם הלשון הפייטנית המיוחדת הכוללת כינויים וחידושי לשון רבים, ומקורות הפיוט מהמדרש והאגדה. פייטנים: ייני (וְכֹל מַאֲמִינִים), אלעזר ברבי קליר (אָץ קוֹצֵץ).
• הפיוט המזרחי המאוחר – בארץ ישראל, עם התרחבות למצרים ולבבל. הקצנה של מאפייני הפיוט שקדם לו, פייטן: רבי סעדיה גאון.
• הפיוט באיטליה – במאות התשיעית והעשירית. המאפיינים העיקריים הם המשכו של הפיוט הקלאסי אך פחות דגש על מדרש ואגדה, ומעבר לרעיונות אישיים וגעגועים לארץ ישראל. פייטנים: שפטיה, אמיתי (אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה).
• הפיוט באשכנז וצרפת – המשכו של הפיוט האיטלקי עם פיתוח מאפיינים ייחודיים בהשפעת נסיבות חיים קשות בגלות, שילוב של אוצר מילים הלכתי-תלמודי. פייטנים: רבי שמעון ברבי יצחק, רבי יוסף טוב עלם, רבי מאיר ברבי יצחק ש"ץ.
• הפיוט הספרדי מימי הביניים - החל מהמאה העשירית בספרד המוסלמית (אנדלוסיה). התפתחות שירת החול השפיעה גם על שירת הקודש (למשל שימוש במשקל), אך היא לא קבלה לחלוטין את כללי השירה הערבית כפי שנמצא בשירת החול. הלשון היא מקראית ונמצא פחות שילוב של מדרש ואגדה. מקום רב ניתן כעת בפיוטים להגות וליחיד ביחסו לאל. סוג זה השפיע על הפיוט בארצות המזרח עד ימינו. פייטנים: דונש בן לברט (דְּרוֹר יִקְרא), שלמה אבן גבירול (שַׁחַר אֲבַקֶּשְׁךָ),יהודה הלוי (צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי), אברהם אבן עזרא (כִּי אֶשְׁמְרָה שַׁבָּת) ועוד.

ביקורת על לשון הפיוט

משוררי תור הזהב הסתייגו מלשון הפייטנים הארצישראליים וממגמת קיצוצן וקיצורן של המילים בכלל. אברהם אבן עזרא הביע את דעותיו בנושא זה בספרו "שפה ברורה" ובפירושו לקהלת (ה, א). ראב"ע ראה בכך ניסיון מלאכותי לכפות על המילים את סד האקרוסטיכון והחרוז. סגנון זה פגם לדעתו בשלמותה וביופיה של שפת הקודש, ולכן היה פסול בעיניו. כדי להדגים את רתיעתו מסגנון זה הציע באירוניה תֶפֶל כתחליף לתפילה.

גם אנשי תנועת ההשכלה ואנשי תחיית הלשון העברית הקלו ראש בסגנונו של הקליר, הבכיר שבפייטני ארץ ישראל. מנדלי מוכר ספרים טבע את הפועל "מתאצקוצצים", על רקע הפיוט שנאמר בשבת זכור שלפני פורים, אץ קוצץ, כדי ללגלג על סגנונם הסתום - בעיניו - של הפייטנים. ביאליק כינה את הסגנון "אבני חצץ של אץ קוצץ".

בעקבות המחקר שהחל במאה ה-19 והתגבר במאה ה-20, בעיקר לאחר גילוי אוצר גדול של פיוטים בגניזת קהיר, התבררו עושרו ומורכבותו של סגנון הפיוט בכלל ושל סגנונו של הקליר בפרט. מילים רבות שנתחדשו בפיוטיהם של הקליר ושל בני דורו נכנסו אל העברית החדשה.

סוגי פיוטים

מקובל לחלק את הפיוטים לסוגים שונים, לפי מיקומם בתפילה, תוכנם או סגנונם. להלן רשימה חלקית של כינויים, לפי סדר א"ב:

• אהבה - פיוט שנאמר לפני חתימת "הבוחר בעמו ישראל באהבה".
• אופן - פיוט שנאמר לפני הקטע "והאופנים וחיות הקודש" בברכת יוצר.
• אלקיכם - פיוט שנאמר לאחר "אני ה' אלקיכם" בקדושה של מוסף.
• אזהרות - פיוטים לשבועות המונים את תרי"ג מצוות, מאוחר יותר התרחב שם זה לכל הפיוטים לחגים העוסקים בהלכות החג.
• גאולה - פיוט שנאמר לפני החתימה "גאל ישראל" בברכות קריאת שמע. בארץ ישראל הקלאסית היה סוג פיוט זה מכונה ה' מלכנו.
• הושענות - פיוטים הנאמרים בסוכות במהלך ההושענות.
• זולת - פיוט שנאמר לאחר "אין אלהים זולתך" בברכה שאחרי קריאת שמע של שחרית. לפעמים, בהיעדר שם יותר טוב, מכנים לפיוט הארוך של מערבית (אחרי "משה ובני ישראל לך ענו שירה") בשם "זולת" משום שגם הוא הפיוט אחרי שמע.
• יוצר - פיוט שנאמר בברכת יוצר שלפני קריאת שמע של שחרית. במחקר מקובל לכנותו "גוף היוצר", ולתת את השם "יוצר" (או "מערכת יוצר") לכל מערכת הפיוטים בברכות קריאת שמע של שחרית. יש שמכנים את כל הפיוטים (או לכל הפיוטים הנאמרים בבוקר) בכינוי "יוצרות", מה שיוצר לפעמים בלבולים בסוגי הפיוטים.
• מאורה - פיוט שנאמר לפני חתימת "יוצר המאורות".
• מגן - פיוט הנאמר בברכת אבות ("מגן אברהם").
• מגן אבות - פיוט הנאמר בברכה מעין שבע בליל שבת.
• מחיה - פיוט הנאמר בברכת גבורות ("מחיה המתים").
• מי כמוך - פיוט הנאמר אחרי "מי כמוך באלים ה'" בברכת גאל ישראל. בתקופה מאוחרת, העבירו בקהילות מסוימות פיוטים מסוג זה לנשמת כל חי (בדרך כלל לפני הפסוק "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך") משום שלא רצו להפסיק בפיוטים בברכות קריאת שמע.
• מערבית או מעריב - פיוטים שנאמרים בברכות קריאת שמע של תפילת מעריב.
• משולש או משלש - סדרת פיוטים הנאמרים בתחילת ברכת קדושת השם לפני קדושה (ובו קדושה משלושת: "קדוש, קדוש, קדוש"). הפיוט האחרון הסמוך לקדושה מכונה "סילוק". הביטוי "משלש" יכול להתייחס גם לפיוט הראשון שבסדרה זו, כלומר ל"פיוט ג" של הקדושתא.
• נשמת - פיוט הנאמר לפני תפילת נשמת כל חי.
• סילוק - הפיוט האחרון שלפני קדושה בסדרת פיוטים קדושתא. סילוק מפורסם הוא "ונתנה תוקף".
• סליחה - פיוט העוסק בבקשת מחילה על חטאים.
• עבודה - פיוט המתאר את סדר עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים.
• עקידה - פיוט שעוסק בעקדת יצחק.
• פזמון - פיוט המכיל פזמון חוזר.
• פתיחה - פיוט הפותח סדר סליחות, לפני אמירת י"ג מידות.
• קדושתא - פיוט הנאמר בברכות הראשונות של חזרת הש"ץ, עד הקדושה.
• קינה - פיוט המביע אבל כבד, נאמר בעיקר בתשעה באב.
• קרובה או קרובות (לפעמים קרובץ) - שם כללי לפיוטים שנאמרים בחזרת הש"ץ.
• רשות - בקשת רשות של החזן לפני תחילת אמירת הקרובות. קיימות גם רשויות לנשמת ותפילות נוספות, שאינן קשורות לקרובות.
• שבעתא - שבעה פיוטים לחזרת הש"ץ של תפילה שלא אמרו בה קדושה בארץ ישראל הקלאסית כנגד שבע הברכות שכלולות בה.
• שלישייה - פיוט המורכב מבתים של שלוש פיסקאות.
• שלמונית - פיוט המורכב מבתים של ארבע פיסקאות.
• שנייה - פיוט המורכב מבתים של שתי פיסקאות.
• תקיעתא - פיוט הנאמר בברכות מלכויות זכרונות ושופרות בתפילת מוסף של ראש השנה.

פייטנים מפורסמים

• ארץ ישראל: יוסי בן יוסי, יניי, רבי אלעזר הקליר
• בבל: רב סעדיה גאון, רב האי גאון, דוד בן חזקיה
• איטליה: רבי שלמה הבבלי, רבנו שפטיה, ר' אמיתי בן שפטיה, ר' אליה בן שמעיה
• אשכנז: מאיר ברבי יצחק ש"ץ, שמעון בן יצחק, רבנו גרשם מאור הגולה,
• ספרד: דונש בן לברט, רבי יהודה הלוי, רבי שלמה אבן גבירול, רבי אברהם אבן עזרא, רבי משה אבן עזרא
• תימן: רבי שלום שבזי
• מרוקו: רבי דוד חסין, רבי דוד בוזגלו, רבי חיים שושנה
• ארם צובא: רבי אברהם ענתבי, רבי מרדכי עבאדי, רבי רפאל ענתבי טבוש, רבי משה אשקר הכהן, רבי חיים שאול עבוד
• מקובלים: האר"י, רבי ישראל נג'ארה, רבי שמעון לביא, רבי אלעזר אזכרי, רבי יוסף חיים
• נשים פייטניות: פריחא בת יוסף, אסנת ברזאני

פיוטים מפורסמים

• אגדלך אלהי כל נשמה
• אדון הסליחות
• אדון עולם
• אהבת הדסה
• אהוב מהר המור
• אקדמות
• בר יוחאי
• ברח דודי
• ואמרתם כה לחי
• ויהי בחצי הלילה
• ונתנה תוקף
• חביבי יה חביבי
• יגדל אלוהים חי
• ידיד נפש
• יום ליבשה
• לך אלי תשוקתי
• מעוז צור
• עת שערי רצון להפתח
• שחר אבקשך
• שיר הכבוד (אנעים זמירות)
• שלום עליכם

ראו גם

• שירת ימי הביניים של יהדות ספרד
• שירת הבקשות
• שירת הקודש של ביתא ישראל
• תקופת הביניים של העברית

לקריאה נוספת

• עזרא פליישר, היוצרות בהתהוותם והתפתחותם, הוצאת מאגנס, 1984 (הספר בקטלוג ULI)
• אהרן מירסקי, הפיוט - התפתחותו בארץ ישראל ובגולה, הוצאת מאגנס, תש"ן (הספר בקטלוג ULI)
• עזרא פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים:הוצאת מאגנס, 2007 (הספר בקטלוג ULI)
• אפרים חזן וישראל רוזנסון, דרושה, פקודה, שקולה: דיוקן ארץ-ישראל בפיוטיה, הוצאת כרמל, 2014 (הספר בקטלוג ULI)
• שולמית אליצור, סוד משלשי קודש: הקדושתא מראשיתא ועד ימי רבי אלעזר בירבי קליר, הוצאת האיגוד העולמי למדעי היהדות, 2019 (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• אתר הפיוט והתפילה מבית הזמנה לפיוט של הספרייה הלאומית ועמותת סנונית
• הפיוט מהו? הגדרות ותולדות, מאת אפרים חזן, באתר הזמנה לפיוט
• ראשית הפיוט - סדרת מאמרים של פרופ' אהרן מירסקי.
• בשמת חזן, הפיוט - מוזיקת הנשמה היהודית, דעות 25, שבט תשס"ו – באתר נאמני תורה ועבודה
• פיוט, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת".
• הורדת פיוטים ממסורת יהודי מרוקו באתר תורת אמ"ת
• שולמית אליצור, ‏לגלגולי החידתיות בפיוט המזרחי – מראשיתו עד המאה הי"ב, פעמים 59, אביב תשנ"ד
• יאיר הראל, עשרה דברים שהראוני הפיוטים, דעות 30, באתר נאמני תורה ועבודה
• פיוט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)