מגן אבות (פיוט)

מגן אבות הוא סוג פיוט, המיועד להרחיב את ברכה מעין שבע הנאמרת בתפילת ערבית של שבת, לפני הפסקה "מגן אבות בדברו" או בתוכה.

תולדות הסוג

בשונה ממרבית סוגי הפיוט, סוג זה אין מקורו בארץ ישראל, והוא הומצא באירופה בימי הביניים ונהג בעיקר באשכנז. פייטני מרכז אירופה חיבבו את תפילות ערבית של החגים וכתבו עבורם פיוטים רבים. לכן, סביר למדי שיבקשו לעטר בפיטים גם ברכה זו. ככל הידוע לנו, הראשון שכתב פיוט לברכת מעין שבע היה יוסף קמחי, שאמנם נולד בספרד המוסלמית, שם לא נהגו לכתוב פיוטים לתפילת ערבית, אך חי רוב חייו בנרבונה שבפרובאנס, וייתכן ששם הושפע מדוגמאות אשכנזיות שקדמו לו.

קמחי כתב שני פיוטים לקישוט תפילה זו: הראשון, "יום שבת זכור", אמור להיאמר לפני תחילת הפסקה הליטורגית הסטנדרטית "מגן אבות", וכל שורה מסתיימת בהברה "-הו", כדי לחרוז עם סיום השורה הראשונה של "מגן אבות" ("האל הקדוש שאין כמוהו"); השני, "יום שבת שמור", נועד להיאמר בתוך פסקה זו לפני השורה השנייה ("המניח לעמו ביום שבת קדשו, כי בם רצה להניח להם"), וכל שורה מסתיים בחרוז '-להם'. שני פיוטים אלה עוסקים בנושא הכללי של שבת, ואינם מכוונים בפירוש למועד מסוים. הפיוט "יום שבת זכור" זכה לתפוצה רבה באשכנז, בניגוד לחברו "יום שבת שמור". עזרא פליישר משער שקל יותר היה בעיני הקהילות להוסיף פיוט לפני תחילת הפסקה "מגן אבות" מאשר לקטוע אותה בפיוט באמצעה.

אף על פי שר"י קמחי חי בפרובאנס, הסוג הפך פופולרי רק באשכנז (המערבית) ובקצת קהילות צרפת. בסוף המאה ה-13 כתב ר' שמואל דוולין מארפורט פיוט מגן אבות המתחיל "שפרם רם ברוחו". הפיוט כתוב במבנה זהה לשל "יום שבת זכור", ונועד להחליף אותו. בדומה לפיוטיו של ר"י קמחי, גם פיוט זה עוסק בענייני שבת בכלל. פיוט זה לא זכה לתפוצה רבה.

מועדי אמירת פיוטי מגן אבות

בימי הביניים היו קהילות באשכנז המערבית שאמרו את הפיוט "יום שבת זכור" כתוספת קבועה ל"מגן אבות", מדי שבת ושבת. בקהילות אחרות אמרוהו כנראה בשבתות מצוינות בלבד או ביום טוב שחל בשבת. פייטנים אשכנזים כתבו בתים נוספים המרחיבים את הפיוט "יום שבת זכור" עבור מועדים מסוימים, שמזכירים בפרט את המועד או החג שלשמו נכתבו. עזרא פליישר אסף, מכתבי יד אשכנזים, לא פחות משמונה עשר פיוטים כאלה, מאת משוררים שונים, לאירועים במשך כל השנה, כגון: פסח, שביעי של פסח, שמיני עצרת, שבת ראש חודש, שבת חנוכה, שבת ראש השנה ושבת שבת נחמו; ואירועי מחזור חיים, כגון שבת שבה חוגגים חתונה או ברית מילה בקהילה.

במנהגי מהרי"ל מופיע פיוט זה כמיועד ליום טוב שחל בשבת בלבד. המהרי"ל מזכיר שני מנהגים: מנהג רוב הקהילות בזמנו לאומרו בכל יום טוב שחל בשבת, ומנהג מגנצא לאומרו דווקא אם יום טוב שני של גלויות חל בשבת (כלומר היום השני של שבועות והיום האחרון של פסח). הוא מנמק את המנהג האחרון בכך שמטרת הפיוט היא להזכיר לציבור שהיום השני של יו"ט הוא שבת ומעתה אסור לבשל בו אף לצורך אוכל נפש, תזכורת שאינה נחוצה כאשר היום הראשון חל בשבת. עם זאת, המהרי"ל מציין שנהוג לומר את שתי השורות הראשונות של הפיוט בלבד. בוורמייזא נהגו כמנהג מגנצא לומר את הפיוט כאשר חל יום טוב שני בשבת. מנהג פפד"מ וקהילות נוספות היה לאומרו רק ביום השני של שבועות שחל בשבת, משום שנאמר בו "יום שבת זכור השמיע בסיני", וכן נדפס במחזורי רוו"ה כמנהג אשכנז המערבי, אך בקהילות אחדות (אף הנוהגות כמנהג המערבי) נהגו שלא לאמרו כלל.

בסידור כמנהג קוצ'ין, בשבת חול המועד ישנו פיוט הנאמר באמצע הקטע מגן אבות, לאחר המלים "ונודה לשמו בכל יום תמיד". פליישר משער כי מדובר בגלגול של המנהג האשכנזי להוסיף פיוטים בברכת מגן אבות שהגיע לסידור קוצ'ין.

לקריאה נוספת

• עזרא פליישר, "עיטורי פיוט לתפילת 'מגן אבות'", תרביץ מה [א-ב] (תשרי תשל"ו), עמ' 89–105. במאמר גם נדפסו כל הפיוטים הידועים מסוג זה.