רבי מאיר
 | |
| מתחם קבר רבי מאיר בטבריה, על פי זיהוי עממי מהמאה ה-13 | |
| לידה |
המאה ה-1 פרובינקיה יודיאה, האימפריה הרומית |
|---|---|
| פטירה |
המאה ה-2 בבל, האימפריה הפרתית |
| שם מלא | מיישא (או נהוראי) |
| כינוי |
מאיר (האיר פני חכמים בהלכה) מאיר בעל הנס (זיהוי מהמאה ה-18) |
| מקום קבורה |
"אסייא" (לפי התלמוד) קבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה (זיהוי מהמאה ה-13) |
| מקום מגורים | טבריה |
| מקום פעילות | טבעין, ערדסקין, אושא, טבריה |
| תקופת הפעילות | דור רביעי לתנאים |
| השתייכות | בי רבי עקיבא |
| תחומי עיסוק |
לבלר (מקצוע) דרשן; הלכה, אגדה, משלים |
| מעסיק | הסנהדרין |
| תפקידים נוספים | חכם הסנהדרין באושא |
| רבותיו | רבי עקיבא, רבי ישמעאל, אלישע בן אבויה, אליעזר בן הורקנוס, יהודה בן בבא |
| תלמידיו | סומכוס, יהודה הנשיא, דוסתאי ברבי ינאי, יוסי בן פרידא |
| בני דורו | יהודה בר אילעאי, יוסי בן חלפתא, שמעון בן יוחי |
| חיבוריו | משנת רבי מאיר |
| בת זוג | ברוריה בת חנינא |
| צאצאים | שני בנים |
| מספר צאצאים | 2 |
| חותנים | חנינא בן תרדיון |
רבי מאיר (נולד בשם מיישא) היה מגדולי התנאים בדור הרביעי, מתלמידי רבי עקיבא, וממנהיגי הדור בתקופת מעבר הסנהדרין לגליל לאחר מרד בר כוכבא.
תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
שמו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגמרא (בנוסח כתבי היד) נאמר כי שמו המקורי היה מיישא[1] (בנוסח הדפוסים נאמר שרבי נהוראי שמו, כנראה בהשפעת המשך התלמוד שם, העוסק ברבי נהוראי ככינוי דומה לחכמים אחרים: רבי נחמיה או רבי אלעזר בן ערך). ונקרא מאיר היות ש"האיר פני[2] חכמים בהלכה"[3] .
משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי התלמוד[4] רבי מאיר היה צאצא של נירון קיסר שהתגייר. אשתו ברוריה, בתו של רבי חנינא בן תרדיון, נחשבה לתלמידת חכמים. נולדו להם שני בנים, שנפטרו בנערותם[5].
פרנסתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפרנסתו עסק רבי מאיר בלבלרות.[6] הוא כתב ספרי תורה ומגילות. כדי לשפר את עמידות הכתב הוא הוסיף לדיו קנקנתום.[6] הוא היה בעל זיכרון טוב וגילה בקיאות בכל ספרי הקודש. בתלמוד מסופר עליו כי פעם נקלע למקום ללא ספרי קודש וכתב את כל מגילת אסתר מזיכרון בלבד[7].
הוא היה מרוויח שלושה סלעים בשבוע: סלע אחד היה מוציא לאכילה ולשתייה, סלע אחד ללבוש, וסלע אחד לתלמידי חכמים עניים[8].
רבותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
רבי מאיר שימש לפני רבי עקיבא, והלך לרבי ישמעאל וגמר ממנו גמרא, ושב לרבי עקיבא ולמד ממנו סברא, וגם קיבל ממנו הלכות.
רבי עקיבא הוא רבו המובהק של רבי מאיר, הנמנה בין חמשת התלמידים הגדולים, עם רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון, ורבי אלעזר. רבי מאיר הוסמך לרבנות על ידי רבי עקיבא, אך מאחר שהיה צעיר לא קיבלו את סמיכתו, והוא הוסמך לאחר מכן על ידי רבי יהודה בן בבא במסירות-נפש בתנאים מחתרתיים באזור שבין אושא לשפרעם (כיום צומת סומך).[9]
כן למד אצל אלישע בן אבויה (המכונה "אחר"), התנא שיצא לתרבות רעה. על כך אומרת הגמרא[10]: "רבי מאיר - רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק". כלומר, למד ממנו רק את הדברים הטובים. יש אומרים שרבי מאיר אף למד אצל רבי אליעזר[11].
פעולותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
רבי מאיר היה בין החכמים שייסדו מחדש את הסנהדרין באושא, לאחר שנעקרה ונסגרה ביבנה, בעקבות מרד בר כוכבא. בתלמוד הבבלי מתואר כי שם מונה להיות ה'חכם', התפקיד השלישי בחשיבותו בישיבה הגדולה: זה שידע לשאול ולהשיב בכל ענייני התורה, וברוחב שכלו ועומק בינתו היה עורך ואומר את כל צדדי איסור והיתר חיוב ופטור, להעמיד את הדין על בוריו[12]. בתקופת מעבר הסנהדרין לאושה ישב רבי מאיר בעיירות טבעין וערדסקין הסמוכות לחיפה[13].
רבי מאיר נודע כדרשן, ובכל ליל שבת היה דורש בבית הכנסת בחמת. על פי התלמוד היה רבי מאיר מחלק את דרשותיו לשלושה חלקים: שליש הלכה, שליש אגדה ושליש משלים. לפי רבי יוחנן ידע רבי מאיר "שלוש מאות משלי שועלים".[14] משכך אמרו: משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלים.[15]
בתלמוד הבבלי[16] מסופר על קנוניה שרקמו רבי מאיר ורבי נתן כנגד הנשיא רבן שמעון בן גמליאל. הרקע למעשה היה רצונו של רבן שמעון בן גמליאל לאכוף את ההלכה המבדלת את הכבוד שמקבל הנשיא לכבוד של שאר החכמים, שנתפסו בעיני רבי מאיר כפגיעה בכבודו. רבי מאיר ורבי נתן רצו להראות את עליונותם הלמדנית על פי רבן שמעון בן גמליאל בכך שישאלו אותו שאלה במסכת עוקצין הקשה, ומשלא ידע להשיב להם יווכח לעין-כל שהם עדיפים עליו בידיעותיהם התורניות, ובכך יירשו את מקומו. תוכניתם סוכלה לאחר שחכם נוסף, רבי יעקב בן קרשי, שמע אותה והחליט לשנות את מסכת עוקצין ליד חלונו של רבן שמעון בן גמליאל, ובכך לעורר אותו לחזור עליה מבלי לביישו. רבן שמעון בן גמליאל הבין שנרקמת מזימה מאחורי גבו, וכאשר רבי נתן ורבי מאיר שאלו את שאלתם הבין כי הם ניסו לקשור כנגדו. כעונש על כך, ציווה רבן שמעון להוציאם מבית המדרש, והם היו כותבים קושיות ותירוצים על פתקים ומשליכים לבית המדרש בעד החלון. רבי יוסי התקשה לראות את גדולי החכמים בחוץ ופנה לרבן שמעון בתמיהה: "תורה מבחוץ ואנחנו מבפנים?", ולאור זאת הסכים רבן שמעון בן גמליאל להכניסם לבית המדרש, אך קבע שלא יאמרו הלכה בשמם, אלא רבי מאיר יכונה בשם "אחרים אומרים" ורבי נתן יכונה "יש אומרים".
בתלמוד הירושלמי[17] מסופר שרצו לנדות את רבי מאיר, אך לא מסופר מהי הסיבה לכך, יש חוקרים שקישרו בין שני הסיפורים, וטענו כי הרקע לכך שרצו לנדות את רבי מאיר הוא הקשר כנגד הנשיא[18]. החוקרים חלוקים האם הסיפור משקף סיפור שאירע באמת[19] או שהוא בעל אופי אגדתי ולא היסטורי[20].
תרומתו לעולם ההלכה ולכינונה של המשנה משמעותית היא. אחד מהקבצים העיקריים מהם הורכבה משנתו של רבי יהודה הנשיא היא 'משנתו של רבי מאיר', עד כי רבי יוחנן טבע את הכלל "סתם משנה רבי מאיר... אליבא דרבי עקיבא" (כלומר סתם משנה היא משנת רבי מאיר שקיבל מרבי עקיבא שקיבל מרבותיו)[21]. וכתב רב שרירא גאון באגרתו שרבי יהודה הנשיא ניסח את המשנה בנוסח משנתו של רבי מאיר, שדרכו קצרה, וקרובה ללמוד, ודבריה מחוברים חיבור יפה כל דבר ודבר עם מה שדומה לו, ומדוקדקין דבריו הרבה יותר מכל התנאים, ואין בהן שפת יתר, ובכלל כל מילה ומילה טעמים גדולים ונפלאים.
גלותו וקבורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
על אף שהיה ממחבבי וממדגישי קדושתה של ארץ ישראל[22], וקדושתו של מי ששוכן בה, נאלץ ככל הנראה לגלות לבבל. גלותו מוסברת בעיסוקו בפדיון שבויים מידי הרומאים,[23] אך בפירוש רש"י מופיעה אגדה שמקורה אינו ברור, שלפיה יזם ר' מאיר שאחד מתלמידיו ינסה לפתות את אשתו ברוריה, כדי להוכיח לה את דעתו ש"נשים דעתן קלה" ומשהצליח התלמיד ונודע הדבר לברוריה, שלחה יד בנפשה ובשל כך הגלה רבי מאיר את עצמו.[24]
ערך מורחב – קבר רבי מאיר בעל הנס
מקום קברו, מצוי לפי ספרות חז"ל באסייא. לפי התלמוד בסוף ימיו נאלץ לגלות לבבל ונקבר באסייא, אך ביקש להניח את ארונו על חוף הים, כדי שילחכו גלי ימה של ארץ ישראל את ארונו.[25] אמנם, החל מהמאה ה-13 החלו לציין את מקום קבורתו בתחומי ארץ ישראל. רבי שמואל ב"ר שמשון, כנראה הראשון מבין עולי הרגל לתעד את קברו בטבריה, בסמוך לחוף הכנרת. אמנם, אותו נוסע מתאר את קברו גם בנבוריה. החל מהמאה ה-18 הקבר נקרא על שם "רבי מאיר בעל הנס". כיום, הקבר בטבריה נחשב לאחד מקברי הצדיקים המפורסמים בארץ ישראל ובעולם. במתחם הקבר מצוי בית כנסת גדול וכולל.
תכונותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
רבי יוסי היה משבח את רבי מאיר: "אדם גדול, אדם קדוש, אדם צנוע"[26]. ואיסי בן יהודה מנה את שבחיו: "חכם וסופר"[27].
רבי מאיר היה אוהב שלום ורודף שלום. פעם אחת נודע לו, שהשטן מתגרה בשני בני אדם, שהיו קודם לכן ידידים זה עם זה. נזדמן רבי מאיר אצלם, עיכבם מלהתקוטט שלושה ערבי שבתות עד שנעשה שלום ביניהם[28]. פעם אחרת, לאחר שהתבזה כדי להשכין שלום בין איש ואשתו, אמרו לו תלמידיו: "רבי, כך מבזים את התורה?", והשיב להם: "לא יהא כבוד מאיר גדול מכבוד קונו, ומה אם שם הקדוש שנכתב בקדושה, אמר הכתוב שיימחה על המים בשביל שלום בין איש לאשתו, וכבוד מאיר לא כל שכן?"[29].
חריפותו של רבי מאיר הייתה ידועה במיוחד, עד שאמרו עליו[30]: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו כמותו. ומפני מה לא קבעו הלכה כמוהו? שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טהור טמא ועל טמא טהור ומראה לו פנים". ואמרו: "רבי מאיר ארוך בדורו"[31]. כמו כן אמרו עליו: "כל הרואה רבי מאיר בבית המדרש כאילו עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה"[32]. למרות חריפותו, ועל אף שחבריו לא יכלו לעמוד על סוף דעתו, בענוותנותו קיבל את דברי חבריו, ואמר: "אע"פ שאני אומר כך וחבירי אומרים כך מימי לא מלאני לבי לעבור על דברי חבירי"[33].
לרבי מאיר היה רגש פיוטי, שבא לידי ביטוי בפתגמיו ודרשותיו. לדוגמה, הוא אמר: "כשאדם בא לעולם, ידיו הן קפוצות, כלומר כל העולם כולו שלי הוא, אני נוחלו. וכשהוא נפטר מן העולם, ידיו הן פשוטות, כלומר לא נחלתי מן העולם הזה כלום"[34]. ואמר: "כל המקיים מצות ציצית כאלו מקבל פני שכינה, מגיד שהתכלת דומה לים והים דומה לעשבים ועשבים דומין לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד והכסא דומה לספיר"[35].
הפרק השישי במסכת אבות הוא ברייתא שנתווספה לאחר חיבור המשנה, העוסקת במעלות הלומד תורה לשמה ובדרכים לקניין התורה. הפרק מיוסד על דברי רבי מאיר, ומאמרים שבאו לבארם[36]. מכאן למדו חכמים, כי הברייתא נשנתה על יסוד דברי רבי מאיר, מאחר שהוא למד תורה לשמה וכל מה שכתוב בה התקיים בו[37].
תורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
רבי מאיר אמנם נחשב למחמיר בעמדתו ההלכתית, אך גישתו כלפי עמדות וקולות אחרים, שאינם מהעולם הרבני, סובלנית וקשובה. הוא ניהל שיחות עם פילוסופים,[38] ומוזכר כי היה מושל משלים, ז'אנר מוכר בעולם ההגות הרומאי.[14] הוא מוזכר גם כמי שנשלח לנהל שיחות עם הרומאים ברומי. עובדה נוספת התורמת להתרשמות כי עמדתו הייתה פתוחה וסובלנית, היא הישארותו נאמן ותלמיד לרבו אלישע בן אבויה גם לאחר שיצא זה לתרבות רעה, וכונה בגנאי "אחר".[39]. אמנם לפי מקורות מסוימים הייתה תוכניתו לנסות ולהחזירו בתשובה, אך גם בהם ניכר כי לא הייתה זו כוונתו היחידה[דרושה הבהרה].
יחסו לאנשים פשוטים, שכונו באותם ימים עמי ארצות, היה מורכב: מחד, החמיר ביחסו אליהם ותבע שלא לסעוד אצלם, מאחר שלא הקפידו בדרך כלל על הפרשת תרומות ומעשרות ולא נזהרו מטומאה[40]. הוא אף גינה באופן נמרץ את המשיא את בתו לעם הארץ, מחשש שהיא תהפוך לאשה מוכה[41], וסבר שאשה הנישאת לעם הארץ הופכת לחשודה על אי קיום פרטי ההלכה, משום שהאשה מושפעת ממנהגי בעלה יותר מאשר היא משפיעה עליו.[42] מאידך, היה נוהג לעמוד בפני זקן עם הארץ.[43]
רבי מאיר סובר שחיישינן למיעוטא. כלומר - למרות הכלל אחרי רבים להטות, אין הכוונה שכוחו של הרוב מוחלט וכוחו של המיעוט מתבטל, אלא קביעת התורה היא רק שכוחו של הרוב עדיף מזה של המיעוט, ומכאן עדיפותו, ולכן במקום שלטובת המיעוט עומד כלל אחר כמו למשל חזקה, יש גם לו חשיבות.
כלל הלכתי אחר שטבע רבי מאיר בדעת יחיד, הוא נתקל פושע הוא. לפי כלל זה אדם שצעד ברחוב ונתקל בדבר מה ונפל, האחריות המלאה של המעשה ותוצאותיו מוטלת עליו בלבד, כאילו עשאו בידיים. כלל זה מתייחס להלכות שונות בענייני מזיק וניזק ובכללי שומר חינם במשפט העברי.
בניגוד לדעת רבי אלעזר, סבור רבי מאיר שעידי חתימה כרתי, כלומר: החתימה היא עיקר השטר ולא המסירה, שכן היא מבססת את חלותו וכוחו המשפטי בכך, שהעדים מעידים שהכתוב בשטר אמת, ואכן בעליו של השטר הוא זה שכתב אותו.
רבי מאיר סובר ש"כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה מנה הרי זו בעילת זנות"[44], כלומר אדם שמתגורר עם אשתו הנשואה לו ללא שיש בידה שטר כתובה בסכום שקצבו חז"ל, הרי זו בעילת זנות, כי האישה אינה בטוחה שהיא תהיה אשתו לאורך זמן והיא תמיד חוששת שמא יגרשה בעל כרחה, ללא כל תשלום בהיעדר שטר כתובה. מכיוון שיחסיהם אינם כיחסי אישות של בני זוג נשואים אלא כיחסי זנות, הם אסורים.
כלל נוסף של רבי מאיר הוא ש"אין אדם מוציא דבריו לבטלה",[45] הכלל קובע כי אם אדם הוציא דבר מפיו, ודאי התכוון לדבר בעל משמעות ועניין, ואשר על כן ניתן לפסוק לפעמים הלכה על פי דיבור זה, כגון אם תחול עליו נזירות או לא, הכלל הנגדי לכלל זה הוא "בגמר דבריו אדם נתפס", שהוא שיטת רבי יוסי.
מאמרותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי ולשקוד על דלתי תורתי נצור תורתי בלבך ונגד עיניך תהיה יראתי שמור פיך מכל חטא וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועון ואני אהיה עמך בכל מקום" - מסכת ברכות, דף י"ז, עמוד א'
- "בין כך ובין כך אתם קרוים בנים" (בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים ובזמן שאין אתם נוהגים מנהג בנים) - מסכת קידושין, דף ל"ו, עמוד א'
- "בזמן שאדם מצטער, שכינה מה הלשון אומרת, קלני מראשי, קלני מזרועי." - מסכת סנהדרין, פרק ו', משנה ה'
- "הווי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והווי שפל רוח בפני כל אדם." - מסכת אבות, פרק ד', משנה י'
- " כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו" - מסכת אבות, פרק ג', משנה ח'
- " לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה, ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו, שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות, שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות, אלא הכל לפי זכותו" - מסכת קידושין, פרק ד', משנה י"ד
- " גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו" - מסכת יומא, דף פ"ו, עמוד ב'
- "כל הדר בארץ ישראל, וקורא קריאת שמע שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש, הרי הוא בן העולם הבא" - ספרי דברים סימן שלג
תלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם תלמידיו נמנים: סומכוס[46], רבי יהודה הנשיא[46], רבי שמעון בן מנסיא, רבי יוסי בן משולם, רבי יוסי בן פרידא[47], רבי דוסתאי ברבי ינאי[48], רבי יהודה בן שמוע, אפרים מקשאה.
רבי מאיר בעל הנס[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – רבי מאיר בעל הנס
בתלמוד מסופר על מספר ניסים שנעשה לרבי מאיר - חיילים רומאים שרדפו אחריו הוכו בסנוורים; הוא הבטיח לסוהר ששחרר את גיסתו מבית בושת, שבו הוחזקה על ידי הרומאים כעונש, שיינצל מעונשה של מלכות אם יאמר "אלהא דמאיר ענני", והבטחתו התקיימה (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ח, עמוד א'). בעקבות מעשה זה, יש הסבורים שהכינוי רבי מאיר בעל הנס, המופיע במקורות החל במאה ה-18, מתייחס אליו. עם זאת, לדעת רבי ראובן מרגליות ואחרים[49] אין רבי מאיר בעל הנס זהה עם רבי מאיר, לאור העובדה שמצייני הקברות בארץ ישראל ציינו גם את קבר התנא רבי מאיר וגם את קבר רבי מאיר בעל הנס, ושכינוי זה כלל אינו מופיע במקורות, וכי רבי מאיר התנא אינו ידוע בתור בעל מופתים גדול. לדעת הרב מרגליות, למעשה כלל לא היה תנא בכינוי כזה, ואין הוא אלא אגדה.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יוסף יחיאל פרידמן, ספר מאמרי התנאים - התנא רבי מאיר, לורנץ - ניו יורק, תשס"ז
- יואל אהרן שוורץ, רבי מאיר ורבי שמעון בן יוחי, ירושלים
- שמעון ואנונו, מבי מדרשתא דרבי מאיר, ירושלים תשפ"ב.
- הרב עמוס שושן, "רבי מאיר", בספרו: מאורות התלמוד, כרך שני, 2018, עמ' 260-281
- בנימין לאו, "תורת ר' מאיר: אורות מאופל", בספרו: חכמים, כרך שלישי: ימי גליל, ידיעות ספרים, 2008, עמ' 233-216.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הרב אהרן הימן, "רבי מאיר", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ג, עמודים 878-865, באתר היברובוקס
- רבי מאיר, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- רבי מאיר בעל הנס באתר שאו מרום עיניכם
- צבי הירש מסליאנסקי, רבי מאיר, באתר פרויקט בן-יהודה
- אלברט כץ, רבי מאיר, באתר פרויקט בן-יהודה
- רבי מאיר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- הערך "רבי מאיר", באתר המכלול
מאיר תנא, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ראו דקדוקי סופרים, עירובין יג עמוד ב אות ש. אין מדובר בחכם רבי מיאשא המוזכר במשנה, שחי בתקופת הזוגות
- ^ כך בנוסח כתבי היד. בדפוסים: עיני.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף י"ג, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ו, עמוד א'
- ^ מדרש משלי, פרק ל"א
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף י"ג, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד ב'
- ^ קהלת רבה, פרשה ב: י"ז.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"ד, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ט"ו, עמוד ב'
- ^ המכונה רבי אליעזר הגדול - רבו של רבי עקיבא, רש"י בבלי סנהדרין דף נח עמוד ב
- ^ יעקב בריל, מבוא המשנה, חלק א, פרשבורג, תרל"ו, עמ' 161
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף כ"ט, עמוד א'. תוספתא עירובין פ"ו ה"ב, תוספתא מגילה פ"ב ה"ב.
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ח, עמוד ב'.
- ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ט', משנה ט"ו.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י"ג, עמוד ב'
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת מועד קטן, פרק ג', הלכה א'
- ^ זכריה פראנקל, "דרכי המשנה", עמ' 190 ושם הערה 1; אייזיק הירש וייס, דור דור ודורשיו חלק ב, עמ' 157 - 158; גדליה אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, חלק ב עמ' 74 - 75. הרב אהרן היימאן, תולדות תנאים ואמוראים, חלק ב' עמ' 877 ועוד. ראו רשימה מלאה אצל גודבלאט, עמ' 357 - 358, ובהערה 26.
- ^ ראו רשימה ארוכה ומפורטת אצל גודבלאט, עמ' 349 הערה 1
- ^ דוד גודבלאט, על סיפור ה'קשר' נגד רבן שמעון בן גמליאל השני, ציון ד, תשמ"ד, עמ' 349 - 374. ראו שם, עמ' 350 הערה 2 חוקרים נוספים שכתבו כך.
- ^ אגרת רב שרירא גאון, עמ' 102-103, מהדורת הרב בנימין מנשה לוין, חיפה, ה'תרפ"א.
- ^ "היה רבי מאיר אומר: כל היושב בארץ ישראל - ארץ ישראל מכפרת עליו... וכן היה רבי מאיר אומר: כל הדר בארץ ישראל וקורא קריית שמע שחרית וערבית ומדבר בלשון הקדש - הרי הוא בן העולם הבא" (ספרי דברים, שלג). וראה גם דבריו בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קי"ב, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ח, עמוד ב'
- ^ רש"י, מסכת עבודה זרה, דף י"ח, עמוד ב', ד"ה ואיכא דאמרי. וראה איתם הנקין, "תעלומת 'מעשה דברוריא'", אקדמות כא (תשס"ח), עמ' 140–159, המפקפק במהימנות האגדה.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת כלאים, פרק ט', הלכה ג'.
- ^ תלמוד ירושלמי, מועד קטן, פרק ג, הלכה ה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף סז, עמוד א
- ^ מסכת גיטין, דף נ"ז, עמוד א'
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק א, הלכה ד
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף י"ג, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף כד, עמוד ב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ד, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קלד, עמוד א
- ^ קהלת רבה, פרשה ה: יד
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק א, הלכה ב
- ^ דון יצחק אברבנאל, נחלת אבות
- ^ מסכת אבות, פרק ו', משנה א'
- ^ ראו רות רבה, פרשה ב', פסקה י"ג
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ט"ו, עמוד א'–דף ט"ו, עמוד ב'
- ^ תוספתא דמאי פרק ב הלכה ב-ג; תוספתא עבודה זרה פרק ג הלכה ט-י
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ"ט, עמוד ב'
- ^ תוספתא דמאי פרק ב הלכה יז
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ביכורים, פרק ג', הלכה ג'
- ^ משנה, מסכת כתובות, פרק ה', משנה א'.
- ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף ט', עמוד א'.
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף י"ג, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף י"א, עמוד ב'.
- ^ משנה, מסכת אבות, פרק ג', משנה ח'
- ^ אנציקלופדיה יהודית דעת, מאיר בעל הנס
