מחנות המעצר בקפריסין
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
מחנה מעצר  |
| מדינה |
קפריסין |
  | |
מחנות המעצר בקפריסין היו מחנות שהקימה ממשלת בריטניה בקפריסין לצורך כליאת המעפילים המגיעים לארץ ישראל. המחנות פעלו החל מאוגוסט 1946 ועד נובמבר 1949.
רקע להקמת המחנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר תום מלחמת העולם השנייה חידשו ביתר שאת ארגון "ההגנה" והנהגת היישוב את ההעפלה אל חופי ארץ ישראל של היהודים ששהו במחנות העקורים באירופה. ממשלת בריטניה, שהייתה נחושה למנוע שינוי במדיניות הספר הלבן של מניעת העלייה לארץ ישראל, חיפשה דרכים למנוע את ההעפלה. באוקטובר 1945 הציע מפקד כוחות בריטניה במזרח התיכון לעצור אניות מעפילים גדולות בדרכן לארץ ישראל ולהוביל אותן לקפריסין. לעומתו, הדיפלומט הבריטי ג'ורג' ויליאם רנדל הציע להחזיר את המעפילים למקומות מהם הגיעו, כצעד שירתיע מעפילים נוספים. אולם הנציב העליון, אלן גורדון קנינגהם טען שמדובר בצעדים מוגזמים, לאור ההיקף הדל עד אז של ההעפלה, שניתן היה פשוט לקזזה ממכסת הסרטיפיקטים. פקידי המנדט הבריטי גם חששו מתגובת היישוב היהודי לגירוש המעפילים ובמיוחד במקרה של אסון כמו שאירע לסטרומה ולפאטריה[1]. בפברואר 1946 הציעו ראשי הצבא הבריטי במזרח התיכון לגרש את המעפילים לארצות מהן באו ולצורך כך לכלוא אותם באופן זמני בקפריסין. משרד המושבות התנגד למהלך זה ובמקום זאת הציע לכלוא את המעפילים בארץ ישראל ולשחרר אותם כנגד סרטיפיקטים מהמכסה החודשית. מושל קפריסין הביע גם הוא התנגדות לכליאת מעפילים באי[2].
בקיץ 1946 הגיעה ההעפלה לממדים כאלו שכבר לא יכלה בריטניה לקזז ממכסת הסרטיפיקטים. בהיעדר מקום במחנה המעצר בעתלית, שלטונות המנדט היו משחררים מעפילים על חשבון סרטיפיקטים שהוקצבו שלושה חודשים קדימה, וההנחה הייתה שהכליאה לא הייתה אפקטיבית. בנוסף, בעקבות השבת השחורה ביוני 1946, הרגישו שלטונות המנדט שגירוש המעפילים לא יוכל להרע את היחסים עם היישוב היהודי הרבה יותר משהיו ממילא. בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד, הוחלט כצעד מרתיע לשבור את רוחם של המעפילים על ידי הרחקתם מארץ ישראל. האי קפריסין, שהיה גם הוא תחת שלטון בריטי, נבחר כמקום מתאים לכליאת המעפילים שנתפסו, בגלל קרבתו לארץ ישראל, ומעפילים הועברו אליו החל מאוגוסט 1946.
קפריסין שימשה עוד במהלך המלחמה לאירוח פליטים, בהם יהודים. לאחר טביעת האונייה "ויטרול" והסירה "דורה" ניתן לניצולים לשהות בקפריסין[3][4].
מעפילים שהופנו לקפריסין[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסך הכל גורשו לקפריסין כ-52,000 מעפילים שהובאו לשם ב-39 ספינות.
הספינות הראשונות שנוסעיהן גורשו לקפריסין היו "יגור" ו"הנרייטה סולד" שכ-1,300 המעפילים שהיו עליהן גורשו באניית הגירוש מדגם ליברטי "אמפייר ריוול" (Empire Rival) ושוכנו במחנה אוהלים ליד קראולוס.
רוב המעפילים שהגיעו לקפריסין היו יוצאי פולין ורומניה. בנוסף היו קבוצות קטנות יותר ובהן יוצאי בולגריה שהגיעו לחופי ארץ ישראל באונייה "בונים ולוחמים" וגורשו לקפריסין, ויוצאי צפון אפריקה שהגיעו באוניות "יהודה הלוי" ו"שיבת ציון".
במרץ 1947 הופנתה אוניית המעפילים מולדת ועליה כ-1500 מעפילים אל מחנה מעצר בקרבת ניקוסיה.
בדצמבר 1947, הופנו הפאנים, אוניות המעפילים "עצמאות" ו"קיבוץ גלויות", עם יותר מ־15,000 מעפילים הפליגו מנמל בורגס שבבולגריה, ישירות לנמל פמגוסטה בקפריסין. הפאנים יורטו על ידי הצי בריטי בנמל המוצא שלהן. בתיאום עם ההגנה ודוד בן-גוריון הם הופנו להפליג ישירות לנמל פמגוסטה מבלי להגיע לחופי ארץ ישראל, מתוך כוונה למנוע שפיכות דמים.
תנאי החיים במחנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
על אף שהרעיון לכלוא מעפילים בקפריסין הועלה כבר שנה לפני תחילת הגירוש, לא נעשו במקום הכנות לקבלת המעפילים. הצבא הבריטי בנה 12 מחנות בארבעה אתרים - פידולס, קראולוס, קסילוטימבו ודֵחֶליה. מחנות בהם הוקמו אוהלים כונו לרוב "מחנות קיץ", וכאלה שכללו צריפי פח כונו "מחנות חורף".
הצבא הבריטי סיפק לעצורים מים, מזון, טיפול רפואי וצרכי יום יום אחרים, אולם אלו סופקו במידה לא מספקת ואף לא היו במחנות אמצעי בישול מתאימים למצרכי המזון שסופקו כך שהכלואים היו על סף רעב רוב התקופה. על כן הג'וינט שלח לקפריסין משלחת לעזרה ליושבי המחנות. בלחץ של משה (מוריס) לאוב (נכתב גם לויב), מנהל פעולות הג'וינט בקפריסין, הוקמה במחנות מרפאת שיניים, שהעניקה טיפולי שיניים לעצורים במימון משותף של הצבא הבריטי והג'וינט. רבים מאנשי הצבא הבריטי שניהלו את המחנות הרגישו אי נוחות מכך שהם מתעסקים במעצר של אזרחים, סייעו לעצורים בלחץ על הדרגים הגבוהים לשיפור תנאי העצורים ואף נתנו לעצורים הקלות בניגוד להוראות. למשל, אחד המפקדים התיר לילדי מחנה 64 בקסילוטימבו לרחוץ בים בניגוד להוראות[5].
הוועד למען גולי קפריסין ארגן בארץ ישראל, בסוף שנת 1947, משלוחים של בגדי חורף ונעליים לעצורים במחנות. מכונית סבבה בתל אביב וקראה ברמקול לתושבי העיר לתרום ציוד למעפילים שגורשו. ההיענות של תושבי תל אביב הייתה גדולה מהציפיות ובאולם המרכזי של ארגון כסות חורף הצטברו כמויות גדולות של בגדים ונעליים. אלה מוינו, ותוקנו במידת הצורך, לפני שנשלחו לקפריסין[6].
למחנות הגיעו שליחים תושבי ארץ ישראל, שהגיעו בעיקר מהקיבוצים. עקב כך, השליחים ניהלו את המחנות בדומה לקיבוץ והקימו בתי ילדים וכפרי נוער. המתנדבים לימדו עברית, נגינה, מלאכה, לימודי יהדות וארץ ישראל, והכירו לעצירים את הווי הארץ. הם הפעילו בתי ספר, הקימו תנועות נוער, ואף יסדו סמינר למבוגרים.
עם הגידול במספר השוהים במחנות והקמת מחנות החורף, הוחלט ב"ועד למען גולי קפריסין" ובתנועות המפלגתיות בארץ ישראל שצריך לדאוג יותר לתחום התרבותי של המעפילים, לשם כך נשלח ב-1947 המחנך והמוזיקאי ד"ר ארנסט הורביץ מבית השיטה שמונה כאחראי על כל פעילות התרבות במחנות ואף הקים מקהלה ותזמורת.
באחד מהפרויקטים נפתחו סדנאות אמנות שניהלו האמנים זאב בן-צבי ונפתלי בזם. בן-צבי הפעיל בצריף עץ סדנה לפיסול ובה פעלו מעל 50 פסלים חובבים שיצרו דיוקנאות בגבס וחומר וכן ריקוע נחושת. הפיסול נועד, בעיני בן-צבי, לשמש ביטוי לחוויית השואה והעקירה. בזם יצר עם תלמידיו אלבום של הדפסים ובהם השתקפות של חיי המחנה[7]. בנוסף הובאו לקפריסין הופעות של יוצרים מארץ ישראל. באפריל 1948 הגיעו לקפריסין שושנה דמארי ומשה וילנסקי לסבב הופעות[8][9].
לקפריסין נשלחו גם אנשי "ההגנה" והפלמ"ח, שאימנו בחורים צעירים אימוני קרב ושימוש בנשק על מנת להכשירם להיות לוחמים בעת עלייתם ארצה וכן לשם שמירה על הביטחון הפנימי במחנות. התארגנות סודית זו נקראה "שורות המגינים". כמו כן נחפרו בחשאיות שמונה מנהרות מתחת לגדרות המחנות, דרכן הצליחו לברוח כמה עשרות עצירים. במשך שלוש שנות הפעילות של המחנות שהו בהם 52,000 מגורשים, ו-2,200 ילדים נולדו במקום[10].
במהלך כל התקופה יצאו מעפילים ותיקים מהמחנות ועלו לארץ ישראל על חשבון מכסות העלייה, כך שלא היה זמן בו שהו בו זמנית במחנות למעלה מ-35,000 נפש.
הליך פינוי המחנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל במאי 1948 היו במחנות קפריסין כ-24,000 מעפילים[11] שהיו משוכנעים כי תוך ימים ספורים תבואנה ספינות שתקחנה אותם לישראל[12]. הסוכנות היהודית ביצעה הכנות לקליטת העולים, ולאור סירוב הבריטים להביא את העצורים באוניות בריטיות, היה על הסוכנות לארגן אוניות להבאת העולים[13]. משעברו שבועיים והעלייה לא החלה, פנו עצורי קפריסין לאו"ם בדרישה ללחוץ על בריטניה לשחררם[14] וב-7 ביוני קיימו שביתת רעב של יום אחד[15][16]. לבסוף החלה העלייה מקפריסין בתחילת יולי 1948. שתי אוניות גדולות, "עצמאות" ו"קיבוץ גלויות", הביאו מקפריסין מעל ל-4,100 עולים[17], אולם על מנת שלא לסייע לישראל במלחמת העצמאות, אסרו הבריטים על עליית הגברים בגילאי גיוס, 18–45[18]. בין השלטונות הבריטיים לבין העצורים התנהל מאבק סביב הדרישה לאפשר עליית אבותיהם של 170 תינוקות יחד עם התינוקות. למרות הסירוב הראשוני של הבריטים, העלייה אושרה לבסוף[19].
במחנות בקפריסין נותרו בסוף יולי 1948 כ-11,000 עולים שלא הורשו לעלות[20]. המתווך פולקה ברנדוט הציע בתחילת אוגוסט 1948 שישראל תקלוט 100,000 פליטים פלסטינים והוא ישפיע על בריטניה לשחרר את עצורי קפריסין[21]. העצורים פנו לדעת הקהל בישראל ובעולם[22], איימו בשביתת רעב[23] ופנו לערכאות משפטיות. ב-17 בספטמבר 1948 פורסם בקפריסין חוק חדש שנועד להכשיר את המשך החזקת העצורים במחנות[24]. בדצמבר 1948 הוסכם על מתן רשות ל-300 בחורי ישיבה לעלות לישראל, אולם הדבר התעכב בגלל רצונם של הבריטים להיות בטוחים שאכן בחורי הישיבה לא יתגייסו לצבא[25]. בסוף דצמבר 1948 הגישו עצורי קפריסין תביעת הביאס קורפוס כנגד השלטונות[26]. בסוף ינואר 1949, במקביל להכרה הבריטית במדינת ישראל, שוחררו שארית עצורי קפריסין והועלו לישראל[27].
בפברואר 1949 הסתיים באופן רשמי פינוי המחנות שבקפריסין[28] וזה היה גם המועד בו עזבו אחרוני השליחים הארץ-ישראלים, אם כי היו משפחות ובודדים שהתעכבו, בעיקר בשל סיבות בריאותיות או מפני שהיו להם תינוקות רכים, עד נובמבר 1949.
_street_in_Lod.JPG)
הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקומות אחדים בקפריסין הוקמו אתרי הוקרה לסיוע של בני קפריסין לעצורים במחנות. בכניסה לנמל לרנקה נקבע לוח "לאות תודה והוקרה בשם העם היהודי לידידים הקפריסאים הרבים אשר עודדו וסייעו ל-52,384 הפליטים היהודים אשר היו עצורים במחנות שהקימו הבריטים באי". שלט ברוח דומה נקבע בכפר קסילוטימבו[29]. בניקוסיה הוצב לוח "לכבוד 2,200 הילדים שנולדו בקפריסין להורים ניצולי שואה בשנים 1946-1949"[30]. בלרנקה הוקם אתר הנצחה סמוך לבניין הקהילה היהודית ובו מוצג הצריף האחרון שהועתק מהמחנות ובו מוצגים עדויות. הקהילה בשלבי הקמת מוזיאון העפלה בקפריסין[31].
163 מעפילים מתו במחנות ונקברו באי. ב-1970 הועלו עצמותיהם לקבורה בחיפה.
ארגון מעפילי קפריסין שהחל פעילותו ב 2016 פועל למען הנצחת המעפילים ותומכיהם והנחלת מורשתם, גיבוש קהילה של כלל המעפילים, המסייעים להם ובני משפחותיהם. פועל להעלאת המודעות הציבורית לנושא ההעפלה ומחנות קפריסין כולל במדיה ובאינטרנט וכולל מפגשי הנחלה והנצחה בבתי ספר ובמפגשים עם קבוצות אוכלוסייה שונות.
השיר נשוטה נשוטה נכתב על ידי חיים גורי על גירוש המעפילים מחיפה לקפריסין, ומתאר את תחושות הזעם וחוסר האונים לנוכח הגירוש לצד ההבטחה לחזור ארצה ואף לנקום.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דוד שערי, גירוש קפריסין 1946-1949: ההעפלה, המחנות וחברת המעפילים, ירושלים : הוצאת הספרייה הציונית, 1981
- מנחם אורן, להתחיל אחרת, לחיות אחרת: תנועות הנוער במחנות המעפילים בקפריסין 1948-1946, יד טבנקין, 1984
- מנחם אורן, מנגד תראה את הארץ: חינוך נוער בקפריסין, הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, 1985
- נחום בוגנר, אי הגירוש, מחנות המעפילים בקפריסין 1946–1948, תל אביב : הוצאת עם עובד, 1991
- דוד שערי, מאפייני חברת המעפילים במחנות הגירוש בקפריסין בתוך משואה כרך כ"ה 1997
- מנחם ויינשטיין, ציונות דתית בשולי ארץ ישראל, תנועת תורה ועבודה במחנות המעצר בקפריסין, הוצאת בית העדות בניר גלים, 2001
- דורית וייס, שליחות בלבן, שירותי הבריאות לעולים במחנות המעצר הבריטים, הוצאת רסלינג, 2022
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הארכיון של מחנה קפריסין, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים, סימול החטיבה: J21
נחום בוגנר, גירוש קפריסין, 1948-1946, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח- חגית ששר, למען אחי, באתר News1 מחלקה ראשונה, 9 בספטמבר 2011
- מידע על מחנות המעצר בקפריסין בקטלוג הספרייה הלאומית
- מחנות קפריסין, אתר הפלי"ם ההעפלה והרכש
- מחנות המעצר של המעפילים בקפריסין, באתר הפלמ"ח
- חפצים מתוך מחנות המעצר בקפריסין, באתר יד ושם
- אוסף קפריסין של ארכיון הג'וינט
תערוכה: המעפילים במחנות הגירוש והמעצר בקפריסין, באתר אז, רשת ארכיוני ישראל, ינואר 2016- דיוויד סלע, 300 בתי מלאכה הוקמו במחנות המעצר בקפריסין, באתר ישראל היום, 9 מרץ 2018
- יעקב גולדמן, ה"תקרית" עם יוצאי מרוקו במחנה קפריסין, חרות, 7 באוגוסט 1959
- נתי גבאי, ילדים יהודים במחנות המעצר בקפריסין מספרים על הכמיהה להגיע ארצה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, מרץ 2019
הישוב למען הגולים, באתר ארכיון הסרטים הישראלי - סינמטק ירושלים, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים- שחרור פליטי קפריסין ממחנה קריית שמואל, יומני כרמל דצמבר 1946
- מעפילי האניה The Four Freedoms מגורשים לקפריסין, 1946, ארכיון הסרטונים של AP
- ילדים גולים מקפריסין שבים למולדת, 1947, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
- פינוי מהמחנות בקפריסיון, ארכיון הסרטונים של AP, יולי 1948
"מחנות קיץ וחורף" – תנאי המחייה הקשים של המעפילים בקפריסין, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, נובמבר 2020- עמית נאור, ילדי היישוב תורמים את דמי הכיס שלהם למען עצורי קפריסין, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, פברואר 2022
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Arieh J. Kochavi, Post-Holocaust Politics: Britain, the United States & Jewish Refugees, 1945-1948, Univ of North Carolina Press, 2001, pages 61-63
- ^ Arieh J. Kochavi, Post-Holocaust Politics: Britain, the United States & Jewish Refugees, 1945-1948, Univ of North Carolina Press, 2001, pages 64-65
- ^ מבקשים רשיונות עליה לפליטי רומניה, דבר, 21 באוקטובר 1942
- ^ לקפריסין, דבר, 27 באוקטובר 1942
- ^ משה לויב, יחסם של הבריטים למעפילים במחנות קפריסין, משואה יא (1983), עמ' 216–221
- ^ ירון דרוקמן, חדרים לבחורים ובחורות. החיים עצמם בכ"ט בנובמבר, באתר ynet, 28 בנובמבר 2015
- ^ גליה בר אור, "שיח זיכרון, עקורים ופליטים, בתוך: הנ"ל וגדעון עפרת גדעון (עורכים), העשור הראשון: הגמוניה וריבוי, משכן לאמנות עין-חרוד, 2008, עמ' 122-130.
- ^ שושנה דמארי נוסעת לקפריסין, הַבֹּקֶר, 30 במרץ 1948
א. כנרתי, שושנה דמארי בקפריסין, דבר, 28 במאי 1948 - ^ נתי גבאי, סיפור ביקורה של שושנה דמארי במחנות המעצר בקפריסין, באתר הספרייה הלאומית, פברואר 2018
- ^ על פי נתוני הג'וינט, באתר ארכיון הג'וינט העולמי (ארכיון)
- ^ חסל סדר העפלה, התחילה פרשת העליה, דבר, 18 במאי 1948
- ^ ש. גובנליאן, גולי קפריסין חוגגים את הקמת המדינה, על המשמר, 21 במאי 1948
- ^ המנדט הבריטי יסתיים בליל שבת, דבר, 11 במאי 1948
- ^ שואה תתחולל במחנות קפריסין, מעריב, 4 ביוני 1948
- ^ ישראל 50, בעמוד על יוני 1948
- ^ לקראת הפסקת האש, על המשמר, 9 ביוני 1948
- ^ 4100 מעולי קפריסין חזרו לארץ, דבר, 7 ביולי 1948
- ^ ש. גובנליאן, החלה עליית קפריסין, על המשמר, 4 ביולי 1948
- ^ ש. גובנליאן, איך ניצחה הדיפלומטיה הבריטית 170 תינוקות, על המשמר, 18 ביולי 1948
- ^ יעקב מלכין, הקץ למחנות הריכוז בקפריסין, על המשמר, 3 בספטמבר 1948
- ^ המתווך דורש להחזיר לארץ לפחות מאה אלף פליטים, מעריב, 5 באוגוסט 1948
- ^ הרעישו עולמות, הצילו אותנו!, מעריב, 12 באוקטובר 1948
- ^ מעפילי קפריסין לפני שביתת רעב, על המשמר, 27 באוגוסט 1948
- ^ רצח בראנדוט עורר זעמם של עצורי קפריסין, על המשמר, 21 בספטמבר 1948
- ^ התעכבה עליית 300 בחורי ישיבה מקפריסין, דבר, 7 בדצמבר 1948
- ^ החל משפט הביאס קורפוס שהוגש בשם עצורי קפריסין, על המשמר, 30 בדצמבר 1948
- ^ צי ישראל מברך פדויי קפריסין בלב ים, דבר, 26 בינואר 1949
- ^ יציאת קפריסין הושלמה, על המשמר, 11 בפברואר 1949
- ^ קפריסין- אתרי מחנות המעצר למעפילים, באתר "ותוליכנו לשלום"
- ^ אריה יואלי, סגירת מעגל מרגשת: 70 שנה להקמת מחנות המעצר בקפריסין, באתר "סרוגים", 9 בנובמבר 2016
- ^ Jewish Museum of Cyprus
_1939.jpg)
