מבשרי הציונות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משה מונטיפיורי

מְבַשְׂרֵי הציונות הם הוגי הדעות אשר יצרו את עולם הרעיונות והמונחים של ההגות הציונית ממחצית המאה ה-19, והציגו אותו בחיבוריהם, שהתפרסמו כמאמרים בעיתונות ובספרים, כתפיסות עולם ותוכניות להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. לדעת חלק מההיסטוריונים שחקרו את תופעת 'מבשרי הציונות', העיקריים שבהם פעלו בשנים 1860-1874, בטרם ההכנות לעלייה הראשונה בתרמ"ב (1881), והופעת הציונות המדינית (1896) והציונות המעשית.

הגדרה וזהות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריונים חלוקים בשאלת הגדרתם וזהותם של "מבשרי הציונות". חלקם, המרחיבים, ראו כמבשרים, כל מי שרעיונותיו או הצעותיו צורפו אל מארג הרעיונות הציוני לאחר מכן, מאז תנועת "חיבת ציון" ואילך. ואילו, המצמצמים, טענו, כי אף אם קדמו לתנועת "חיבת ציון" הוגים ויזמים, באותם מסלולים שהציונות נעה בהם לאחריהם, הרי שהתואר "מבשר ציונות" הולם רק את ההוגים שהשפיעו באופן ניכר על הציבור. ההיסטוריונים חלוקים גם בשאלה: האם "מבשרי הציונות" באשר הם, הושפעו, מרעיון הלאומיות המודרנית שפשט באירופה במהלך מאה ה-19, אם לאו. במחצית המאה ה-20 היה החוקר דב ויינריב מבין הטוענים לראשונה, כי מחקר תולדות הציונות, ובכלל זה העיסוק בשאלה מי הם "המבשרים", הושפעו במידה רבה מעמדותיהם של עורכי המחקרים, רובם ככולם ציונים בהשקפתם.‏[1]

בין "מבשרי הציונות" המוסכמים על ההיסטוריונים נמנים:

בהיסטוריוגרפיה של הציונות הוזכרו בשל תרומתם לרעיון הציוני מספר הוגי דעות ויזמים נוספים, יהודים ושאינם יהודים, כמבשרי הציונות, שהופיעו בטרם שהייתה לתנועה המונית; נחום סוקולוב, כתב על משה מונטיפיורי, אדולף כרמיה, אליעזר בן יהודה, בעל השל"ה, מנשה בן ישראל, ואף משיח השקר שבתי צבי שעלילותיו טלטלו את היהדות בעשור השביעי של המאה ה-17 ומאז נטבע בזיכרון הלאומי הקיבוצי. אדולף ביהם הציע בספרו את מרדכי עמנואל נח, בעל תוכנית "אררט", אשר פעל במחצית הראשונה של המאה ה-19, ועד פרץ סמולנסקין שנפטר ב-1885, ומבין הלא-יהודים זיהה כ"מבשרים" מבחר הוגי דעות ויזמים, כגון ג'ורג' אליוט ולורנס אוליפאנט.

ההיסטוריוגרפיה של המבשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריוגרפיה שעסקה במבשרי הציונות ובציונות רחבה ומגוונת. בין כותבי ההיסטוריה של הציונות ומסמני המבשרים שלה נמנים: הוגה הדעות והעסקן הציוני נחום סוקולוב.‏[3] על פי ההיסטוריון יעקב כ"ץ, כינה סוקולוב "מבשר הציונות" "את כל אחד מבני הדורות הקודמים, מבני ברית ושאינם בני ברית, שהגה הגות כלשהי בכיוון המחשבתי של התנועה הציונית".‏[4] הגדרה רחבה זו הובילה אותו לכלול ברשימתו אישים שפעלו עבור היישוב הישן והחדש במשך המאה ה-19,

  • אדולף ביהם, סופר והיסטוריון יהודי גרמני,‏[5] בספרו הובאה לראשונה, על פי כ"ץ, אבחנה בין הציונות ומבשריה, לבין שלל התנועות והרעיונות, שהציונות "ירשה מהן את הכרת הקשר ההיסטורי בין עם ישראל וארץ-ישראל".‏[6] המשותף להן היא "ארצישראליות" (המונח המקורי בגרמנית: "Palestinismus"), כלומר קשר הדוק רוחני, נפשי וגשמי עם ארץ ישראל. ביהם זיהה כ"מבשרי הציונות", יהודים ושאינם יהודים, בכל מי שהטיפו לשיבה של יהודים לארץ ישראל, בשל מניעים וסיבות שונות.
  • ההיסטוריון פרופ' יעקב כ"ץ, טען שהמבשרים הם רק מי שיצרו השפעה חברתית ניכרת בתנועה הציונית, עמדתו השפיעה על ההיסטוריוגרפיה הישראלית, אולם גם עוררה התנגדות. ואילו, ההיסטוריון פרופ' שמואל אטינגר היה מבין המרחיבים, שגם כלל הוגים ויזמים אלו בקרב "המבשרים", או המקדימים את תנועה הציונית ברעיונות שישובו ויועלו בה מגובשים ומעודכנים, וגם אם לא בכינוי זה; אטינגר גם הזכיר כי "החסידים הנאמנים ביותר של שיבת היהודים למולדתם ההיסטורית היו בעבר דווקא בני כיתות נוצריות שונות, שהזכירו בכתביהם במאות ה-17 וה-18 תוכניות מעין אלו. במאה ה-19 נתוסף על כך גם הגורם המדיני - כמה מדינאים באנגליה ובקונטיננט (יבשת) האירופי חשבו שבהסדר המדיני שיקום במזרח לאחר מותו של 'האיש החולה', כלומר לאחר התפוררות הקיסרות העות'מאנית, רצוי שתקום מדינה יהודית בארץ-ישראל, שתשמש מחיצה בין טורקיה למצרים"".‏[7]

תמורות בתפיסת העולם של המבשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעקב כ"ץ טען כי הרבנים אלקלעי וקלישר שינו את תפיסת עולמם הדתית, בזונחם את "היסודות הלא-מציאותיים בתפיסת המשיחיות המסורתית"; הוא סבר כי בתקופה שפעלו מבשרי הציונות: "לא עמדה על הפרק בעיה של העדר זכויות ליהודים או הפליה חברתית",‏[8] ולכן רעיון הלאומיות המודרנית היהודית לא זכה להצלחה בשנים בהם פעלו. החל מסוף שנות ה-70 של המאה ה-19, בעקבות מצוקתם הכלכלית הגוברת של יהודי מזרח אירופה וגל אנטישמיות גואה, עזבו שני מיליון וחצי יהודים (עד מלחמת העולם הראשונה) את מזרח אירופה; רק אחוז קטן מתוכם עלו לארץ ישראל.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שלמה אבינרי, הרעיון הציוני לגווניו, (עורך: אהוביה מלכין), תל אביב, הוצאת עם עובד, 1980.
  • יהודה ואלך, אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל, מראשית ההתיישבות ועד קום המדינה, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974, עמ' 20.
  • בן ציון דינבורג-דינור, שמואל יבנאלי (עורכים), מבשרי הציונות: התהוות התנועה הציונית וראשוני מפעליה בגילוייהם ובהשתלשלותם ההיסטוריה מימי כשלונה של התנועה השבתאית עד ראשית "חבת ציון": (מקורות ותעודות בתוספת מבואות, הערות וביאורים), בתוך: ספר הציונות, א-ב, תל אביב: הוצאת מוסד ביאליק על ידי דביר, תרצ"ט-תש"ד - 1939-‏1944. ‬
  • יעקב כ"ץ, לבירור המושג "מבשרי הציונות", לאומיות יהודית, ירושלים: הספרייה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, תשמ"ג-1983, עמ' 263-‏284.
  • אסתי ברהולץ, מבשרי הציונות - מהפכה ברצף המסורת, טללי אורות, ה', תשנ"ד-2004, 237-253.
  • יוסי גולדשטיין, בין ציון לציונות, תולדות התנועה הציונית 1914-1881, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1995, יחידה 2, פרק 2.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דב ויינריב, יסודות הציונות ותולדותיה, תרביץ, תש"ז-1947.
  2. ^ שמואל ליב ציטרון, רבי יהודה אלקלעי, אתרפרויקט בן-יהודה.
  3. ^ N. Sokolov, History of Zionism, 1919.
  4. ^ יעקב כ"ץ, לבירור המושג "מבשרי הציונות", לאומיות יהודית, עמ' 263.
  5. ^ Adlf Bohm, Die Zionistische Bewegung, 1920.
  6. ^ יעקב כ"ץ, לבירור המושג "מבשרי הציונות", לאומיות יהודית, עמ' 263.
  7. ^ שמואל אטינגר, תולדות עם ישראל, ג: תולדות עם ישראל בעת החדשה, תל אביב: הוצאת דביר, 1969, עמ' 180-179.
  8. ^ יעקב כ"ץ, התנועה היהודית הלאומית: ניתוח סוציולוגי, בתוך: ראובן כהנא ושמחה קופרשטיין (עורכים),בעיות של זהות ולגיטימציה בחברה הישראלית, מקראה, ירושלים: הוצאת אקדמון, תש"ם 1980, עמ' 18–32.