יחסי ארצות הברית–גרמניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
יחסי ארצות הברית–גרמניה
ארצות הבריתארצות הברית גרמניהגרמניה
Germany USA Locator.svg
ארצות הברית גרמניה
שטחקילומטר רבוע)
9,833,517 357,022
אוכלוסייה
329,256,465 80,457,737
תמ"ג (במיליוני דולרים)
19,490,000 4,199,000
תמ"ג לנפש (בדולרים)
59,194 52,189
משטר
רפובליקה נשיאותית פדרלית רפובליקה פדרלית

יחסי ארצות הברית–גרמניה הם היחסים השונים בהיסטוריה בין גרמניה וארצות הברית ברמה הרשמית, כולל דיפלומטיה, עוינות וכריתת בריתות. הנושא כולל גם יחסים כלכליים כגון סחר והשקעות, דמוגרפיה והגירה, ואינטראקציות תרבותיות ואינטלקטואליות מאז שנות ה-80 של המאה ה-17.

סקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני 1900, הגורמים העיקריים ביחסי גרמניה-אמריקה היו תנועות גדולות מאוד של מהגרים מגרמניה למדינות אמריקאיות (במיוחד פנסילבניה) ולמערב התיכון ומרכז טקסס לאורך המאה ה-18 והמאה ה-19.

הייתה גם תנועה משמעותית של רעיונות פילוסופיים שהשפיעו על החשיבה האמריקאית. הישגים גרמניים בהשכלה הציבורית ובחינוך הגבוה הרשימו מאוד את המחנכים האמריקנים ומערכת החינוך האמריקנית התבססה על מערכת החינוך הפרוסית. אלפי סטודנטים אמריקאים, בעיקר למדע והיסטוריה, למדו באוניברסיטאות מובחרות בגרמניה. עם זאת הייתה תנועה בכיוון ההפוך. בעוד שלרוב סטודנטים מארצות הברית היגרו לגרמניה, כמה אנשי רוח גרמנים היגרו לארצות הברית לפני 1933. ליחסים הכלכליים היו חשיבות מועטה לפני 1920. היחסים הדיפלומטיים היו ידידותיים ביותר אך בעלי חשיבות משנית לשני הצדדים לפני שנות השבעים של המאה ה-19.

לאחר איחוד גרמניה ב-1871 הפכה גרמניה למעצמה עולמית. שתי המדינות בנו צי ברמה עולמית והחלו בהתרחבות אימפריאליסטית ברחבי העולם. זה הוביל לסכסוך בקנה מידה קטן על האיים הסמואים ולמלחמת האזרחים השנייה בסמואה. מה שהגיע למשבר בשנת 1898, כאשר גרמניה, בריטניה וארצות הברית הסתכסכו בנוגע לשליטה על הטריטוריה. הסכסוך נפתר עם האמנה המשולשת (אנ') ב-1899, כאשר שני העמים חילקו ביניהם את סמואה.

אחרי 1898, ארצות הברית עצמה הפכה להרבה יותר מעורבת בדיפלומטיה הבינלאומית ומצאה עצמה לעיתים במחלוקת, אך לעיתים קרובות יותר בהסכמה עם גרמניה. בתחילת המאה ה-20, עליית כוחו של הצי הקיסרי הגרמני רב העוצמה, ותפקידו באמריקה הלטינית והקריביים, הטרידו את האסטרטגיים הצבאיים האמריקנים. היחסים היו לפעמים מתוחים, כמו במשבר בוונצואלה של 19021903 אבל לכולם נמצא פתרון.

ארצות הברית ניסתה להישאר נייטרלית במלחמת העולם הראשונה, אך היא סיפקה הרבה יותר תמיכה מסחרית ופיננסית לבריטניה ולמדינות ההסכמה, ששלטו על נתיבי האוקיינוס האטלנטי. גרמניה פעלה לערער את האינטרסים האמריקאים במקסיקו. ב-1917 נחשף מברק צימרמן בו הצעה גרמנית לברית צבאית נגד ארצות הברית, מה שהוביל את האמריקאים להצטרף למלחמה נגד מעצמות המרכז. הצוללות הגרמניות אשר תקפו ספינות בריטיות, במיוחד טביעתה של אוניית הנוסעים לוסיטניה, מבלי לאפשר לנוסעים האזרחיים להגיע לסירות ההצלה, פגעה קשות בדעת קהל האמריקאית בנוגע לגרמניה. גרמניה הסכימה לדרישות האמריקניות להפסיק את ההתקפות הללו, אך שינתה את עמדתה בתחילת 1917 כדי לנצח במלחמה במהירות. ברלין הייתה שבויה בסברה המוטעית כי צבא ארצות הברית וחיל הים האמריקאי היו חלשים עד כדי כך, שלא יהיה להם תפקיד מכריע בלחימה.

הציבור האמריקאי התנגד להסכם ורסאי של 1919, ושתי המדינות חתמו על הסכם שלום נפרד ב-1921. בשנות ה-20 של המאה ה-20, דיפלומטים ובנקאים אמריקאים סיפקו סיוע משמעותי בבנייה מחדש של הכלכלה הגרמנית. כאשר היטלר והנאצים עלו לשלטון ב-1933, דעת הקהל האמריקנית הפכה שלילית ביותר. היחסים בין שני העמים הפכו קשים ביותר לאחר 1939.

מספר גדול של אינטלקטואלים, מדענים ואמנים מצאו מקלט מהנאצים בארצות הברית, אך מדיניות ההגירה האמריקנית הגבילה באופן חלקי את מספר הפליטים היהודים. ארצות הברית סיפקה סיוע צבאי ומדיני משמעותי לבריטניה ולצרפת. גרמניה הכריזה מלחמה על ארצות הברית בדצמבר 1941, כך שוושינגטון הפכה את התבוסה של גרמניה הנאצית לעדיפות הגבוהה ביותר שלה. ארצות הברית מילאה תפקיד מרכזי בכיבוש גרמניה ושיקומה לאחר 1945. ארצות הברית סיפקה סיוע של מיליארדי דולרים באמצעות תוכנית מרשל כדי לבנות מחדש את הכלכלה הגרמנית. היחסים בין שני העמים נעשו חיוביים מאוד, במונחים של אידיאלים דמוקרטיים, אנטי-קומוניזם וסחר כלכלי ברמות גבוהות ביותר.

כיום, ארצות הברית היא אחת מבעלות הברית הקרובות ביותר של גרמניה מחוץ לאיחוד האירופי. העמים של שתי המדינות רואים אחד בשני כבעלי ברית מהימנים; עם זאת, הם חלוקים בכמה נושאים מרכזיים במדיניות שלהן. האמריקאים רוצים שגרמניה תמלא תפקיד צבאי פעיל יותר, אך הגרמנים מסרבים נחרצות. בנוסף, הגרמנים טוענים כי אירופה כבר לא יכולה לסמוך על ארצות הברית[1] וממשלו של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, קוצר רואי שעומד בניגוד לאינטרסים של האיחוד האירופי[2].

הגירה גרמנית לארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך יותר משלוש מאות שנה, ההגירה מגרמניה היוותה חלק גדול מכלל המהגרים האמריקאים. לפי מפקד האוכלוסין של ארצות הברית לשנת 2000, יותר מ-20% מכל האמריקאים, ו-25% מהאמריקאים הלבנים, טוענים שהם ממוצא גרמני. אמריקאים גרמנים הם קבוצה הנטמעת בחברה האמריקאית ומשפיעה על החיים הפוליטיים בכל ארצות הברית. הם הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בארצות הברית בחצי הצפוני של ארצות הברית, במיוחד במערב התיכון. ברוב מדינות הדרום, האמריקאים הגרמנים נפוצים פחות, למעט בפלורידה ובטקסס.

1683–1848[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיעוד הראשון של ההגירה הגרמנית לארצות הברית מתוארך למאה ה-17 ולייסוד ג'רמנטאון (שפירוש שמה הוא "עיירה גרמנית") ליד פילדלפיה בשנת 1683. ההגירה מגרמניה לארצות הברית הגיעה לשיאה הראשון בין השנים 1749 ל-1754 כאשר כ-37,000 גרמנים הגיעו לצפון אמריקה.

1848-1914[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז 1848, כ-7 מיליון גרמנים היגרו לארצות הברית. רבים מהגרמנים האלה התיישבו בערים שיקגו, דטרויט וניו יורק. המהפכות הגרמניות הכושלות ב-1848 האיצו את ההגירה מגרמניה, ובין המהפכה לבין תחילת מלחמת העולם הראשונה התיישבו יותר ממיליון גרמנים בארצות הברית.

גרמנים אלה סבלו ממצוקה עקב ספינות צפופות; קדחת הטיפוס התפשטה במהירות ברחבי הספינות בשל התנאים הצפופים. בממוצע, נדרשו לגרמנים שישה חודשים להגיע לארצות הברית, ורבים מהם מתו בנסיעה לעולם החדש.

ב-1890, יותר מ -40% מאוכלוסיית הערים קליבלנד, מילווקי, הובוקן וסינסינטי היו ממוצא גרמני. בסוף המאה ה-19, הגרמנים היוו את הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בארצות-הברית, ומנהגיהם הפכו לגורם חזק בחברה ובתרבות האמריקנית.

השתתפות פוליטית של אמריקנים גרמנים התמקדה במעורבות בתנועת העבודה, ולגרמנים באמריקה הייתה השפעה חזקה על תנועת הפועלים בארצות-הברית. איגודים מקצועיים חדשים אפשרו למהגרים מגרמניה לשפר את תנאי עבודתם ולהשתלב בחברה האמריקאית.

מאז 1914[עריכת קוד מקור | עריכה]

שילוב של פטריוטיזם וסנטימנט אנטי-גרמני במהלך שתי מלחמות העולם, גרם לרוב הגרמנים-אמריקנים לנתק את קשריהם הקודמים ולהיטמע בתרבות האמריקנית. בתקופת הרייך השלישי הייתה בגרמניה עוד גל הגירה גדול של יהודים גרמנים ופליטים פוליטיים אחרים.

היום, הקהילה הגרמנית-אמריקאית מהווה את הקבוצה האתנית הגדולה בגודלה בארצות הברית, ובקליפורניה ובפנסילבניה מתגוררים המספר הגבוה ביותר של אמריקאים גרמנים.

סחר ודיפלומטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המהפכה האמריקאית (1775-1783) פרידריך השני, מלך פרוסיה היה עוין לבריטים, משום שאלו נטשו אותו במלחמת שבע השנים בשנת 1761. הוא העדיף את צרפת ופגע במאמץ המלחמתי של בריטניה בדרכים מתוחכמות, כגון חסימת מעברם של חיילי הסן. עם זאת, הסחר עם בריטניה היה חשוב מדי, וכן היה חשש להתקפה מאוסטריה, לכן המשיך פרידריך השני במדיניות השלום ושמר על נייטרליות קפדנית רשמית.

לאחר המלחמה, התרחב המסחר הישיר בין הנמלים האמריקניים בבולטימור, נורפוק ופילדלפיה, לבין הנמל הישן של ברית ערי הנזה בברמן, המבורג וליבק. האמריקנים ייצאו טבק, אורז, כותנה, סוכר, טקסטיל מיובא, מוצרי מתכת, בשמים, ברנדי ומוצרי טואלטיקה. המלחמות הנפוליאוניות (1803–1815) וחוסר היציבות הגובר במדינות הקונפדרציה הגרמנית הביאו לירידה ביחסים הכלכליים בין ארצות הברית להנזה. רמת המסחר עם האמריקאים מעולם לא התקרבה לרמת המסחר עם בריטניה, והיא התנודדה משום שארצות הברית עיכבה חוזה מסחרי עד 1827. הדיפלומטיה האמריקאית הייתה בלתי יעילה, אבל הקונסולים המסחריים ואנשי העסקים המקומיים ביצעו את עבודתם באופן טוב כל כך עד שארצות הברית יצרה קשרים דיפלומטיים עם פרוסיה. עם זאת, הסחר היה מינימלי.

בשנת 1834 ממשלת פורסיה גילתה יוזמה ושלחה מומחי סחר לוושינגטון. הדיפלומט האמריקני הקבוע הראשון הגיע ב-1835, כשהנרי וויטון נשלח לפרוסיה. שר החוץ של ארצות הברית אמר כי "לא קיימת נקודה אחת של מחלוקת בין שתי המדינות הקוראות להסדר, וכי הקשר המסחרי שלהן, המבוסס על תנאי האמנה, מתנהל על אותן עקרונות ליברליים ונאוריים של הדדיות... בהדרגה עושות את דרכן נגד הדעות הקדומות הצרות וההשפעות המזיקות של המערכת המניעתית."

במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית (1861-1865), כל המדינות הגרמניות העדיפו את האיחוד הצפוני, אך לא מילאו תפקיד מרכזי. ב-1876 הצהיר הנציב הגרמני לתערוכת המאה בפילדלפיה, כי החימוש, המכונות, האמנות והמלאכה הגרמניים המוצגים בתערוכה היו באיכות ירודה ביחס למוצרים בריטיים ואמריקניים. לאחר איחוד גרמניה תחת הקנצלר אוטו פון ביסמרק בשנים 18701871 גרמניה התפתחה במהירות, אבל התחרות שלה הייתה יותר מול בריטניה מאשר ארצות הברית. היא קנתה כמויות גדולות יותר של מוצרים חקלאיים אמריקאיים, בעיקר כותנה, חיטה וטבק, אבל ניסתה לחסום את הבשר האמריקאי.

לאחר האיחוד בשנת 1871, האימפריה הגרמנית החדשה הקימה צי ברמה עולמית, שהיה לשלישי בגודלו בעולם, אחרי הבריטים והאמריקאים, והחל להתפשט ברחבי העולם. המיקום האסטרטגי של סמואה בדרום האוקיינוס השקט משך את האינטרסים הבריטים, האמריקאים והגרמנים. הם נכנסו לקונפליקט בשנות השמונים של המאה ה-19 ובשנת 1899, האיים חולקו בין ארצות הברית וגרמניה. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה ניו זילנד כבשה את סמואה הגרמנית, בעוד שהאמריקאים נותרו נייטרליים.

הקריביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקולניות הגרמניות, חלקן בקריביים

במאה ה-19 הגרמנים גילו עניין באיים הקריביים לצורך הקמת תחנת פחם. מנהיגי הצבא וחיל הים הפרוסי שקלו הקמת תחנת פחם בקריביים והציעו לרכוש את האי קוראסאו מהולנד. אמנם גרמניה בנתה במהירות צי ברמה עולמית, אך ספינות המלחמה שלה צרכו פחם רב ונזקקו תכופות לתדלוק בשל כך יכלו לפעול רק בטווח של תחנת פחם. הגרמנים הציגו סדרה של הצעות בנקודות שונות בקריביים אשר כולן נכשלו. עם זאת הקנצלר ביסמרק התנגד משום שרצה להימנע מחיכוך עם ארצות הברית. ביסמרק ירד מהשלטון בשנת 1890 והאסטרטגים של הצי הגרמני שוב הפנו את תשומת לבם אל הקריביים, אך לא הצליחו להקים בסיס על האי מרגריטה (ונצואלה).

עד 1900 מתכנני הצי האמריקאי היו אובססיביים לעיצובים הגרמניים ותמכו במאמצים נמרצים לאבטחת אתרי הצי באיים הקאריביים. בין השנים 18901910 מתכנני הצי הגרמני גינו את דוקטרינת מונרו וראו בה יומרה אגרסיבית שנועדה לשלוט על חצי הכדור המערבי. הם דאגו עוד יותר מהאפשרות שתיחפר תעלה אמריקאית בפנמה, משום שזו תוביל להגמוניה אמריקנית מלאה באיים הקריביים. האינטרסים הגרמניים הוצגו במטרות המלחמה שהוצעו על ידי הצי הגרמני בשנת 1903: "עמדה איתנה באיי הודו המערבית", "יד חופשית בדרום אמריקה" ו"ביטולה הרשמי של דוקטרינת מונרו" יספקו בסיס איתן ל"סחר שלנו אל איי הודו המערבית, מרכז ודרום אמריקה". במשבר ונצואלה (1902–1903) בריטניה וגרמניה שלחו ספינות מלחמה כדי לצור על ונצואלה לאחר שזו לא החזירה את ההלוואות שלה. גרמניה תכננה להנחית כוחות ולכבוש נמלים בוונצואלה אבל נשיא ארצות הברית תיאודור רוזוולט אילץ את הגרמנים לסגת. הוא שלח את הצי שלו ואיים במלחמה מול גרמניה אם אלה ינחתו בוונצואלה. בשנת 1904 הגרמנים קיוו להקים בסיס ימי בנמל מקסיקני בקריביים, אך לבסוף התוכנית נזנחה. בשנת 1917 הם שלחו את מברק צימרמן ובו הציעו למקסיקו ברית צבאית נגד ארצות הברית. יירוט המברק האיץ את כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העולם הראשונה הצי הגרמני ניהל לוחמה בלתי מוגבלת על פני האוקיינוס האטלנטי, וכתוצאה מכך נפגעו אמריקאים. ברלין סירבה להפסיק את ההפצצות הימיות הבלתי מוגבלות. ארצות הברית אשר חפצה בהתבדלות, הצטרפה בסופו של דבר למדינות ההסכמה. זאת לאחר יירוט מברק צימרמן, מסמך גרמני מוצפן ובו מסר סודי ביותר למקסיקו המציע ברית עם גרמניה נגד ארצות הברית. פרטי התוכנית הרתיחו את האמריקנים; גרמניה הציעה גיבוי למקסיקו כדי שזו תפתח במלחמה מול ארצות הברית, במטרה לכבוש את שטחי דרום-מערב ארצות הברית, שטחים שהיו בריבונות מקסיקנית בעבר. בכך, רצו הגרמנים למנוע מהאמריקאים לפרוש כוחות באירופה וגרמניה תוכל עדיין להמשיך בלוחמה ימית בלתי מוגבלת כדי לקטוע את האספקה ה​​בריטית.

הנשיא וודרו וילסון שכנע את הקונגרס להכריז מלחמה על גרמניה באפריל 1917. ארצות הברית ציפתה לספק כסף, תחמושת, מזון וחומרי גלם, אך לא ציפתה להעביר את אותן יחידות צבא גדולות, עד שבוושינגטון התברר עד כמה חלשות מדינות ההסכמה בחזית המערבית. לאחר יציאתה של רוסיה מהמלחמה בשלהי 1917, גרמניה יכולה להקצות מחדש 600,000 חיילים מנוסים לחזית המערבית שלהם. הכוחות האמריקנים הגיעו במספרים גדולים בקיץ 1918, והחליפו את כל האבדות של בעלות הברית, בעוד הצבא הבריטי הצטמצם מיום ליום.

בארצות הברית, נאמנותם של גרמנים-אמריקנים הייתה נתונה תחת מעטה כבד של חדשנות. כל השפעה תרבותית גרמנית ניכרת התקבלה בעוינות עזה. גרמניה הוצגה כאיום על חופש החיים ואורח החיים האמריקאי. בגרמניה הייתה ארצות הברית אויב נוסף והוקעה כ"משחררת כוזבת" אשר למעשה רוצה לשלוט באירופה עצמה. עם תום המלחמה, העם הגרמני אימץ את הבטחות וילסון להסכם השלום הצודק. האכזבה מחוזה ורסאי, שלא התנהל ברוח האידיאליזם של "ארבע עשרה הנקודות" אלא ברוח האירופאית הנושנה של מאזן הכוחות, הביאה את וילסון להסדר שלום נפרד עם גרמניה ובעלות בריתה במסגרת ועידת השלום בפריז. בקביעת תנאי הכניעה של גרמניה, ארצות הברית, שלא הייתה מעצמה מרכזית לפני המלחמה, הפכה יחד עם בריטניה וצרפת לאחת המעצמות המרכזיות בעולם.

בין מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-20 של המאה ה-20 היחסים הכלכליים והדיפלומטיים בין המדינות היו טובים למדי. ממשלת ארצות הברית דחתה את הסכם ורסאי האנטי-גרמני משנת 1920, וחתמה על הסכם שלום חדש שלא היה בו כל עונש על גרמניה. כמו כן, ארצות הברית עבדה עם בריטניה כדי ליצור מערכת שלום אירו-אטלנטית. השגריר אלנסון ב' הווטון (19221925) האמין כי שלום עולמי, יציבות אירופית ושגשוג אמריקני תלויים בשיקום כלכלת אירופה ומערכותיה הפוליטיות. הוא ראה בתפקידו את קידום המעורבות הפוליטית של ארצות הברית עם אירופה. הוא התגבר על אופוזיציה פנימית, וחוסר עניין בוושינגטון. הווטון הבין במהרה כי שהנושאים המרכזיים על סדר היום קשורים כולם בכלכלה, במיוחד חובות המלחמה של מדינות ההסכמה לארצות הברית, פיצויים שחייבת גרמניה למדינות ההסכמה, האינפלציה העולמית והשקעות וסחר בינלאומי. הפתרונות, כך האמין, מחייבים מדיניות חדשה מצד וושינגטון ושיתוף פעולה הדוק עם בריטניה וגרמניה. הוא היה היזם המוביל של תוכנית דוז.

אף על פי שאנשי התרבות הגבוהה בגרמניה זלזלו בתרבות האמריקאית, הג'אז היה מקובל ביותר על הדור הגרמני הצעיר. להוליווד הייתה השפעה עצומה, וכך גם דטרויט כמודל של יעילות תעשייתית. ההשפעה הגרמנית על החברה האמריקאית הייתה מוגבלת באותה תקופה. זרימת ההגירה לארצות הברית הייתה קטנה, ורק לעיתים נדירות חוקרים אמריקאים צעירים השתתפו באוניברסיטאות בגרמניה. ממשלת ארצות הברית קיבלה את ההובלה באמצעות תוכנית דוז ותוכנית יאנג. הבנקים בניו יורק מילאו תפקיד מרכזי במימון הבנייה מחדש של כלכלת גרמניה. עם זאת, הימין הגרמני חשד במודרניות המיוצגת על ידי ארצות הברית.

גרמניה הנאצית 1933–1941[עריכת קוד מקור | עריכה]

דעת הקהל בארצות הברית הייתה שלילית מאוד כלפי גרמניה הנאצית והיטלר, אך הייתה גם סלידה עזה מכניסה למלחמה ולהסתבכות בפוליטיקה האירופית. ב-1938 ממשל רוזוולט בירך באופן פומבי על הסכם מינכן, על מנת להימנע ממלחמה, אך בחשאי הובהר כי אין זה אלא דחייה הדורשת התחמשות מהירה. היחסים הפורמליים היו קרירים עד נובמבר 1938, אז נעשו קרים מאוד. האירוע המרכזי היה ליל הבדולח, התקפה גרמנית על יהודים ומוסדותיהם, שגררה סלידה אמריקאית עמוקה. גם קבוצות דתיות שהיו פציפיסטיות הפכו לעוינות גם כן. בעוד שהזרם הכולל של פליטים מגרמניה לארצות הברית היה קטן יחסית בשנות השלושים, אינטלקטואלים רבים ברחו והתיישבו מחדש בארצות הברית, רבים מהם היו יהודים. האוניברסיטאות הקתוליות התחזקו עם הגעתם של אינטלקטואלים גרמנים קתולים גולים, כגון ולדמאר גוריאן בנוטר דאם.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, מדיניותה הרשמית של ארצות הברית הייתה נייטרלית, עד 11 בדצמבר 1941, כאשר גרמניה הכריזה מלחמה על ארצות הברית[3]. זאת בעקבות מדיניות החוץ של פרנקלין רוזוולט, מדיניות שפעלה לטובת בריטניה (וצרפת) מאז פרוץ המלחמה. ארצות הברית מילאה תפקיד מרכזי בתבוסת מעצמות הציר, מה שאומר שבאופן בלתי נמנע בלתי היחסים בין ברלין לוושינגטון היו איומים ונוראים. כבר בתחילת מרץ 1941 הנשיא רוזוולט היה מודע לעמדותיו של היטלר על ארצות הברית. רוזוולט היה חייב לאזן הצורך להכין את מדינתו למעורבות במלחמה בקנה מידה עולמי לבין הרצון העז של רבים מהאמריקאים להימנע ממלחמה בכל מחיר. זאת עד שההתקפה על פרל הארבור הכריעה את הסוגיה.

גרמניה הנאצית השתמשה בהשתתפות אמריקנית כאחת ממנהיגי בעלות הברית כדי להפיק ערך תעמולתי נרחב - הכרזה הידועה לשמצה "LIBERATORS" משנת 1944 עשויה להיות דוגמה טובה לכך. בכרזה זו ארצות הברית מתוארת כמכונת מלחמה מפלצתית ומרושעת המבקשת להשמיד את התרבות האירופית. הכרזה מרמזת על היבטים שליליים רבים בהיסטוריה האמריקאית, כולל קו קלוקס קלן, הדיכוי של אינדיאנים, ולינץ' בשחורים. הכרזה מגנה את הקפיטליזם האמריקאי, את הדומיננטיות לכאורה של יהודים באמריקה ומראה פצצות אמריקאיות שהורסות כפר אירופי חסר אונים. עם זאת, אמריקה השיקה כמה מסעות תעמולה נגדיים המציגים לעיתים קרובות את גרמניה הנאצית כמדינה עם מורל נחות המחרחרת מלחמה, שטופת מוח הקושרת קשרים הרסניים.

בעקבות תבוסת הרייך השלישי, הכוחות האמריקאיים היו אחד מכוחות הכובשים בגרמניה שלאחר המלחמה. במקביל עם תהליך הדה-נאציפיקציה ופירוק גרמניה מנשקה אזרחים אמריקאים התרועעו עם הגרמנים. הרכבת האווירית לברלין בשנים 19481949 ותוכנית מרשל (1948–1952) שיפרו עוד יותר את תפיסת האמריקנים בעיני הגרמנים.

ארצות הברית ומזרח גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית פעלה בהתאם לדוקטרינת הלשטיין, של קונרד אדנאואר משנת 1955, לפיה כינון יחסים דיפלומטיים עם 'הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית' תהיה מעשה לא ידידותי אל מערב גרמניה. היחסים בין שתי הגרמניות הפשירו מעט בשנות ה-70, כחלק מהדטאנט הכללי בין הגוש המזרחי למערבי. ארצות הברית הכירה במזרח גרמניה רשמית בספטמבר 1974, כשאריך הונקר עמד בראשה. כדי להדוף את הסיכון לליברליזציה פנימית במשטרו, הגדיל הנקר את השטאזי מ-43,000 סוכנים ל-60,000 סוכנים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]