יהודה המכבי

יהודה המכבי
	פטר פאול רובנס, "ניצחונו של יהודה המכבי", 1636.
לידה	האלף ה־0.5 לפנה״ס; מודיעים
נהרג	160 לפנה"ס; אלעשה, ישראל
מקום קבורה	מודיעים
עיסוק	מצביא
	→ מתתיהו הכהן יונתן הוופסי ←
	→ מתתיהו הכהן יונתן הוופסי ←

יהודה המכבי (או המקבי, ביוונית: Ἰούδας ὁ Μακκαβαῖος‏;^[א] נהרג בשנת 160 לפני הספירה) היה מצביא ומנהיג יהודי שעמד בראש מרד החשמונאים, שהחל בתגובה לגזירות אנטיוכוס הרביעי. הוביל את המורדים במחוז יהודה להקמת צבא ולהישגים צבאיים ופוליטיים שסללו את הדרך להקמת ממלכת החשמונאים.

ביוגרפיה

יהודה המכבי נולד למשפחת כהנים ממשמרת יהויריב, שמושבה היה במודיעין שבהרי יהודה, והיה השלישי מחמשת בניו של מתתיהו החשמונאי. הוא הרים את נס המרד כנגד שלטונו של אנטיוכוס הרביעי.

מקור השם מכבי

יש סברות אחדות למקור השם "מכבי".^[1] המילה העברית המקורית אינה ידועה, וכל שנותר הוא המילה היוונית Μακκαβαῖος (תעתיק: "מקבּאיוס"),^[2] שניתן לתעתקה לשפה העברית בחזרה כ"מכבי" או כ"מקבי". במהלך הדורות הוצעו פירושים שונים לשתי הצורות:

מקבי

לדעת רוב המפרשים, נגזר הכינוי "מקבי" מן השם "מקבת" (פטיש)^[3] והוא מורה על גבורתו של יהודה,^[4] (בדומה לכינויו של קרל מרטל – קרל הפטיש).
יש הסוברים כי כינוייהם של בני מתתיהו ניתנו להם בעת היוולדם, ועל בסיס הפירוש "מקבת" וסברה זו, יש המשערים כי הכינוי מורה על צורת ראש הוולד, שהייתה דומה לצורת קרדום (פטיש שראשו משוך לפניו ולא לאחוריו), על פי הוראת השם "מַקָּבָן" בלשון חז"ל,^[5] לפי הפירוש הניתן לכך בגמרא.^[6]^[4] לפי הנחה אחרת, מקור השם הוא בפסוק "פּי ה' יִקֳּבֶנּוּ",^[7] והכינוי הוא קיצור של "מקב – יה" ופירושו נקיבת ה', כלומר, ה' נקב (ציין) אותו.^[4] א' מברך הציע כי מקור השם בטעות של התרגום הרומי: במקום יהודה "המצביא" העתיקו "המקבי", בחילוף צ' בק', כרגיל ברומית (כגון ציצרו-קיקרו).^[8]

מכבי

בכתבי היד הטובים של ספר יוסיפון (פרק טז ואילך) מופיעה הצורה "מכביי" (עם שני יו"ד), כתעתיק עברי של הצורה הלטינית, ומספר יוסיפון עבר הכתיב בכ"ף לספרות העברית של ימי הביניים. הצורה "מכביי" (עם שני יו"ד) מופיעה גם בתרגום עברי שנעשה מלטינית במאה ה-12 לספר מקבים א ("שריד ופליט").^[9] היו שהציעו לפרש את המילה כראשי תיבות של הפסוק "מי כמוך באלים יהוה" (שמות, ט"ו יא), פסוק שעל פי האגדה, היה רשום על סמל המורדים.^[10] הצעה אחרת היא כי מדובר בראשי תיבות של שמו של ראש משפחת החשמונאים, אביו של יהודה המכבי, מתתיהו כהן בן יוחנן.^[11]

יהודה כמנהיג המרד

במהלך מרד החשמונאים מרדו קבוצות שונות מתושבי אזור יהודה הן בשלטון ההלניסטי ששלט בארץ באותה עת, הן בשלטון היהודי המקומי המתייוון, שניסה להשליט בארץ את מדיניות ההתבוללות שלו. עוד לפני פרוץ המרד, כאשר מנלאוס, הכהן הגדול המתייוון, פרע פרעות באוכלוסיית ירושלים בסיוע כוחות צבא סלאוקים, נמלט יהודה מהעיר בלווית תשעה חברים,

ויברח את המדבר. כחיות בהרים חי הוא ואשר אתו, והעשׂב היה מאכלם כל העת, לבלתי-היות להם חלק בטומאה.

— מק"ב ה כז; בתרגום אברהם כהנא

בשנת 165 לפנה"ס, שנה לאחר תחילת המרד, נפטר מתתיהו, שהיה המפקד ויוזם המרד. מתתיהו מסר את הנהגת המרד ליהודה, אף על פי שהוא לא היה בנו הבכור. ההסבר שנתן מתתיהו לבחירה זו היה:

יהודה המכבי איש גיבור ובן חיל מנעוריו, הוא יהיה לכם לראש במלחמה.

— ספר חשמונאים א', ב, סח; בתרגום יצחק זעקיל פרענקיל

בספר החשמונאים מתואר יהודה (כהסבר נוסף לבחירתו כמנהיג):

"כגור אריה ישאג לטרף, וימוגו הפושעים מפחדו."

עם בחירתו למנהיג, שינה את טקטיקת הלחימה של המורדים. בעוד שבשנת המרד הראשונה נלחמו המורדים במלחמת גרילה, ולא העזו להתייצב בקרב גלוי נגד הסלאוקים (עיקר אופי פעולתם של המורדים בהנהגת מתתיהו היה התנפלויות פתע על כפרים ועיירות, כדי להרוס את מזבחות היוונים), למד יהודה את שיטות הלחימה של הצבא היווני, והחל ליזום מתקפות פתע כנגד הכוחות הסלאווקים. זאת מאחר שלחימה פנים מול פנים חזיתי מול הצבא היווני המאומן והגדול הייתה חסרת-סיכוי. יהודה ניצל בצורה מתוחכמת את אזורי ההר בהם ניתן להסוות כוחות גרילה, וערך מארבים, פשיטות והתקפות פתע, תוך התמחות בקרבות לילה.

ניצחונות ראשונים

ההזדמנות הראשונה של יהודה המכבי לבחון את טקטיקת הלחימה שלו הייתה בקרב בואכה שומרון. צבאו של אפולוניוס, מושל שומרון שהגיע מצפון, שיצא לפעולת עונשין או ניסה להגיע לירושלים, הותקף והושמד כולו במארב שערך יהודה המכבי בציר שמוביל משכם לירושלים (לפי אבי-יונה במעלה לבונה או בוואדי חרמיה לפי אבישר). לפי המסופר, יהודה הרג את אפולוניוס בקרב זה ולקח ממנו את חרבו והשתמש בה בכל קרבותיו. בעקבות הקרב שלח אנטיוכוס כנגד יהודה את המצביא סירון. סירון, בראש צבא הגדול פי שניים מצבאו של אפולוניוס, התקדם לעבר ירושלים מכיוון השפלה.

בעוד שחיילי יהודה חששו ממפגש עם צבא סירון עודד יהודה את חייליו באמרו:

הם בוטחים על המונם ועל רוב חיילם להשמידנו עם נשינו וטפנו ולבוז את שללינו. ואנחנו נעמוד על נפשנו להילחם בעד חיינו ותורתנו. לכן אל תיראון ואל תעצרון מפניהם, כי השמד ישמידם ה' לעינינו.

סירון וצבאו הופתעו על ידי כוחותיו של יהודה במעבר הרים ליד בית חורון – קרב הידוע כקרב בית חורון – וניגפו והובסו באופן מוחץ.

קרב אמאוס

בקרב אמאוס (בשטח מנזר אמאוס ליד לטרון), שנחשב לאחד מניצחונותיו החשובים של יהודה, נלחם יהודה בצבא בראשותו של הגנרל גורגיאס. על פי ספר מקבים א, הכוחות הסלאוקים מנו כ-40 אלף רגליים וכ-7,000 פרשים (מספר שהחוקרים מטילים בספק) בעוד שליהודה היה כוח שמנה כ-6,000 לוחמים. כוחו של יהודה התארגן במצפה הסמוכה. גורגיאס היה כה בטוח בניצחונו, עד שהביא עמו לקרב סוחרים פיניקים במטרה שאלה ייקנו ממנו עבדים יהודים לאחר הניצחון בקרב.

כשדווח ליהודה כי גורגיאס לקח 5,000 איש מצבאו והשאר נותרו במחנה, הבין שבכוונת גורגיאס להפתיע אותו בלילה, והורה לאנשיו לנטוש את המחנה אך להשאיר את מדורות המחנה דולקות על פי גרסת יוסף בן מתתיהו. כשגורגיאס הגיע למחנה המכבים הוא הסיק שהם מיהרו לברוח, כך שלא הספיקו לכבות את המדורות, ולכן החליט לרדוף אחריהם לתוך ההרים בעוד שיהודה וצבאו היו כבר בדרכם למחנהו שלו. יהודה חיכה בלילה מדרום לאמאוס מספר שעות, גם כדי לאושש את אנשיו מהמסע הקשה והנמרץ, ויצא למתקפה עם עלות השחר.

כשהתקרבו למחנה הסלאוקי נדהמו לוחמיו של יהודה מאיכות כלי הנשק וממספרם של לוחמי הצבא היווני שנותרו במחנה. יהודה הבחין בחששות של צבאו ופנה אליהם:

אל תיראו מפני המונם, ואל תחפזו מפני רוב כוחם. זכרו את אבותינו אשר הצילם ה' על ים סוף ברדוף פרעה אחריהם ברכבו ובפרשיו. קומו נא ונצעק אל ה' אלוהינו לתת לנו חסד ורחמים, ויזכור את בריתו אשר כרת את אבותינו, וישמיד את כל החיל הזה לעינינו. למען ידעו העמים כולם כי ה' הוא האלוהים הפודה את עמו ישראל מכל צרותיו.

— מקבים א ד 8–11

הצבא היווני שנשאר במחנה הופתע, 9,000 לוחמים סלאוקים נהרגו על פי מקבים א, והיתר נמלטו אל השפלה. כאשר גורגיאס וכוחותיו שבו למחנה מותשים מהחיפוש, חיכו להם במחנה המכבים, והצבא הסלאוקי המופתע שראה מראש ההר את כל המחנה עולה באש, סבר כי כל החיילים שהיו במחנה נהרגו, ולכן כוחות אלה נמלטו ללא קרב.

קרב זה הביא להתמוטטות השליטה הסלאוקית ביהודה, ולניתוק כל הדרכים לבירה. הניצחון העלה את קרנו וחיזק את מעמדו של יהודה המכבי בקרב העם, וחוגים רחבים שהיססו להצטרף אליו לפני כן עשו זאת אז. על פי ברוך קנאל תוצאות הקרב היו הצטיידות בציוד ונשק שהספיקו לכל לוחמיו ולכל אלו שהצטרפו אליו. כל העם מלבד המתיוונים בירושלים היו עתה לפקודת יהודה, והמצור על החקרא הושלם אף מכיוון דרום.

על פי משה דוד הר לקרב הזה היו תוצאות פוליטיות חשובות. מערכת אמאוס ותוצאותיה על האוכלוסייה היהודית הבהירה לשליטים הסלאוקים כי גזירות הדת של אנטיוכוס היו שגיאה מדינית קשה, שקוממו כנגדם כמעט את כל תושבי יהודה, דבר שהשלטון לא ציפה לו. ולכן יש מקום להשערה של החוקרים כי איגרתו של אנטיוכוס אפיפנס לגרוסיה (מועצת הזקנים) של היהודים (מקבים ב יא כז-לג), לביטול הגזרות הדתיות וחנינה לאיכרים, נשלחה בעקבות קרב זה.

ביסוס השלטון העצמי ביהודה

שחרור ירושלים וכיבושים אחרים

יהודה המשיך בניצחונותיו, הצליח לשחרר את כל ירושלים, פרט לחקרא, ששימשה מפלט ליוונים ולמתיוונים היהודים, טיהר את בית המקדש. בעקבות הטיהור חגגו כוחות החשמונאים את חנוכת המקדש – לימים חג החנוכה – בשנת 164 לפנה"ס.

יהודה יצא למזרח לכיבוש הגלעד, הרי אדום ופלשת, ושלח את שמעון התרסי אחיו לצפון לטהר את הגליל. קרבות אלה אפשרו תחום יהודי אוטונומי של שטח רציף בשליטתם של יהודה ואחיו.

בתגובה לניצחונותיו של יהודה נערך קרב נוסף בבית זכריה, ובפיקודו של המצביא ליסיאס השתתפו על פי מקבים א 100,000 רגליים, 20,000 פרשים ו-32 פילי מלחמה,^[ב] מטעם הכוחות הסלאוקים שנשלחו על ידי אנטיוכוס החמישי. בקרב בית זכריה נהרג אחיו של יהודה, אלעזר החורני, לאחר שנרמס על ידי פיל. בקרב זה הפסידו כוחות החשמונאים וליסיאס צר על ירושלים. המצור הסתיים בשל הפיכה שנערכה בסוריה שבה פיליפוס תפס את השלטון וכלא את אנטיוכוס החמישי. בשל הפיכה זו נאלץ ליסיאס להגיע להסכם עם יהודה, ולפיו ירושלים ניתנה ליהודים. כמו כן, ליהודים ניתן בה חופש דתי.

זמן קצר לאחר השבת השלטון בסוריה לאנטיוכוס ה-5 מידי פיליפוס, מרד באנטיוכוס דמטריוס הראשון ותפס את השלטון. דמטריוס שלח את המצביא בקכידס לכבוש את ירושלים. יהודה נמנע מלהתעמת עם בקכידס בשל כוחו העודף, ובקכידס הסתפק בפעולת עונשין בבית זית.

דמטריוס שלח את ניקנור, אחד ממפקדיו המנוסים להילחם בחשמונאים. בהתחלה חשש ניקנור מקרבות ישירים עם יהודה המכבי (ניקנור נכח בקרב אמאוס בצעירותו) ועל כן פתח בשורת פגישות עם יהודה במטרה, לדברי יוסף בן מתתיהו, לרכוש את אמונו וכך להורגו בהפתעה. בעקבות הפגישות הרבות רחש ניקנור הערצה ליהודה. ניקנור היה כנראה היחיד בין המפקדים הסלאוקים שאיים להחריב את בית המקדש. בעקבות איום זה יהודה נמנע מלצור על ירושלים, וחיכה לשעת כושר בה יוכל לתפוס את ניקנור מחוץ לירושלים. למרות השיחות לבסוף נערכו ביניהם מספר קרבות. בקרב האחרון קרב כפר שלמא נחל ניקנור תבוסה, ונהרג על ידי יהודה.

הניצחון בקרב חדשה דחק את הסלאוקים להיאחזות בודדת שנותרה בידם, מצודת החקרא ואילו כל ארץ יהודה נפלה עתה תחת שלטונם הישיר של המורדים. בהפוגה שארכה כשנה ניסה יהודה המכבי לבסס את מעמדו. שיאו היה שליחת משלחת לרומי וכריתת ברית איתה, ההסכם נחתם ברומא ונכתב על לוחות נחושת שנשלחו לירושלים.

מות יהודה המכבי

הכוחות הסלאוקים בפיקודו של המצביא בקכידס תקפו שוב את יהודה. על פי מקבים א מרבית חיילי יהודה (2,200 מתוך 3,000) נסו מפני צבאו של בקכידס שמנה כ-20,000 רגליים ו-2,000 פרשים. על פי חוקרים מודרניים חיילי יהודה מנו כ-3,000 איש.^[ג] אנשי יהודה התחננו לפני יהודה שלא יצא לקראת בקכידס, אלא ייסוג וידחה את הקרב. אולם יהודה שכנראה חשש שבקכידס יעשה שפטים באנשי יהודה, כפי שכבר עשה באנשי הארבל, אם ישתמט מהקרב, אמר:

חלילה לי מעשות זאת – לנוס מהם, ואם קָרֵב יומנו – ומתנו בגבורה בעד אחינו, ואל יהי כבודנו לכלימה.

— מקבים א ט 10

יהודה המכבי תקף את האגף הימני של הצבא הסלאוקי בניסיון להרוג את בקכידס. האגף נסוג ויהודה ניהל מרדף אחריו. בינתיים האגף הימני של הצבא הסלאוקי שניצח בצד שלו, כיתר בתנועת מלקחיים את יהודה ואנשיו, והאגף שנסוג חזר והתקיף שוב. נראה כי היה זה מהלך טקטי מזהיר של בקכידס. וכך יהודה מצא את עצמו בקרב מלפנים ומאחור, בלי יכולת ליסוג, כנגד הכוחות העדיפים עליו. בקרב זה, קרב אלעשה (160 לפנה"ס) נהרג יהודה המכבי.

אחיו לקחו את גופתו מהאויב על פי הסכם, ונשאו אותה למודיעין עיר הולדתו, לקבורה לצד אביו.^[12]

על מותו של יהודה נאמר בספר מקבים א:

וַיִסְפְּדוּ לוֹ וַיִבְכּוּ אוֹתוֹ כֹּל-יִשְׂרָאֵל בְּכִי גָדוֹל וַיִּתְאַבְּלוּ יָמִים רַבִּים וַיֹּאמֵרוּ: 'אֵיךְ נָפַל רַב מוֹשִׁיעַ יִשְׂרָאֵל!'; וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוּדָה וְהַמִּלְחָמוֹת וְהַגְּבוּרוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה וּגְּדוּלָּתוֹ לֹא נִכְתָּבוּ, כִּי-רַבִּים הָיוּ מְּאֹד.

— מקבים א ט 20–22

לטענת יוסף בן מתתיהו, יהודה קיבל את הכהונה הגדולה לאחר מותו של הכהן הגדול אלקימוס.^[13] הוא מוסיף לכך שיהודה "מת לאחר שהחזיק בכהונה הגדולה שלוש שנים" ומסכם את מהות פועלו:

”איש גיבור ובעל־מלחמה גדול... קיבל עליו לפעול ולסבול הכול למען חירות בני עמו. וזו גבורתו של האיש שהניח אחריו מצבת זיכרון גדולה ביותר – שגאל את עמו, והוציאו משעבודם של המוקדונים.”^[14]

אחיו של יהודה יונתן הוופסי ושמעון התרסי נסוגו אל המדבר וקיבלו על עצמם את הנהגת המרד. בקכידס ניסה לנצל את המומנטום ולהילחם גם בהם, אולם לא השיג את התוצאה שקיווה לה, והחל להתרכז בביצור ערי הארץ, כהגנה מפני המורדים. למשך מספר שנים שרר ביהודה מצב ללא הכרעה ברורה, כאשר הערים המרכזיות ובהן ירושלים תחת שליטת הסלאוקים, בעוד המורדים שולטים באזורי הספר. ואז בלחץ יריבי החשמונאים ביצע בקחידס טעות גורלית והחליט לנסות ולחסל את המורדים מבלי לדעת שבינתיים מספרם גדל בהרבה. בקרב בית צורי ספג בקחידס תבוסה וכמעט קיפח את חייו. בשובו מובס לירושלים פרק את זעמו וביצע טבח במתייוונים, בהם ראה אחראיים לכישלונו. אחר כך עזב את יהודה בהשאירו מאחוריו חיל מצב. יונתן התיישב במכמש הסמוכה לירושלים, כשהוא נושא מעמד מנהיגותי לא רשמי, שהיה הפתח לעצמאות מדינית בהמשך.

מורשתו

בכל האזכורים הרבים בספרות חז"ל את החשמונאים, שמו של יהודה לא נזכר ולו פעם אחת, ובדרך כלל מוזכר הביטוי "חשמונאי ובניו" ולעיתים "מתתיהו ובניו" או "בני חשמונאי". השאלה אם מדובר בהשכחה מכוונת (מתוך רצון לטשטש כל אזכור למרידות לאחר התוצאות הרות האסון של מרידות יהודה ברומא, או לחלופין מתוך איבה של חז"ל לשושלת החשמונאית, שאחרוני שליטיה אחזו בעמדות צדוקיות) או באדישות פשוטה ללא בסיס מיוחד, או במקריות לא מכוונת, שנויה במחלוקת בין החוקרים. שמו של יהודה נזכר שוב בספרות היהודית רק מאות שנים לאחר ספר מקבים ויוסף בן מתתיהו, עם תרגום ועיבוד "ספר יוסיפון" במאה העשירית, והוא נותר דמות זנוחה וכמעט בלתי-מוכרת גם אחר כך.^[15] במגילת אנטיוכוס שמו של יהודה כמפקד הלוחמים אמנם מוזכר, אך עיקר ההתמקדות היא במתתיהו כמפקד המרד והלוחמים^[16].

לעומת זאת, הכנסייה שימרה את ספרי המקבים ואת זכרו. יהודה הפך לדמות חשובה ביותר בעולם הנוצרי, סמל לגבורה ולקנאות למען האל. הירונימוס, אוגוסטינוס ובדה ונרביליס הציגוהו כפרה-פיגורציה של ישו, וטיהורו את המקדש הוקבל לגירוש חלפני הכספים בידי ישו.^[17] הכינוי "הפטיש" (כלומר "המקבי") שניתן לקרל מרטל,^[18] לאדוארד הראשון^[^{דרוש מקור]} ולמצביאים אחרים נבע משמו. רבנוס מאורוס תיארו כארכיטיפוס של הקנאי השש אלי קרב עוד במאה התשיעית, פרשנות שהפכה פופולרית בימי מסעות הצלב, כשיהודה היה אחת הדמויות האהודות ביותר בקרב היוצאים אל ארץ הקודש: בלדווין מבולון וצלבנים אחרים העריצוהו עמוקות וראו עצמם כממשיכיו. יחד עם יהושע בן נון ודוד מלך ישראל, נמנה יהודה המקבי על תשעת המכובדים של תרבות ימי הביניים, שנועדו להוות דוגמה לכל אביר. הוא היה נושא ליצירה ספרותית ענפה, דוגמת ה-Chevalerie de Judas Macabé מ-1285, אפוס שירי בן 8,000 שורות. יהודה נזכר קצרות ב"סיפורי קנטרברי" ("הסיפור על מליבאוס") לג'פרי צ'וסר, ב"קומדיה האלוהית" של דנטה, ב"עמל אהבה לשווא" לשייקספיר ואינספור יצירות קלאסיות; גאורג פרידריך הנדל הקדיש לו את האורטוריו "יהודה המכבי", והנרי וודסוורת' לונגפלו חיבר מחזה טרגי בשם זהה.^[17] אזכור חשוב של יהודה במורשת הנוצרית הוא התפילה והקרבן עבור המתים שערך (ספר מקבים ב יב), המצוין כהוכחה קדמונית לאפשרות של החיים לכפר על המתים המתענים בעולם הבא. הקטע מן הספר מוקרא תדיר במיסה של יום כל הנשמות.

עם עליית הציונות בסוף המאה התשע-עשרה, הועלתה דמותו של יהודה מתהומות הנשיה של היהדות והפכה למרכזית וחשובה. היותו לוחם אמיץ שנטל את גורלו בידיו, לחם בצבאות זרים והביסם, הייתה הדמות שרבים מהוגי הציונות חיפשו: יהודי חדש, לוחם, בריא, גברי שאינו (לפי ראייתה) מחכה לביאת המשיח אלא מביא בעצמו את הגאולה. לכן אימצה הציונות את חג החנוכה כחג לאומי המציג את החשמונאים כיהודים פעילים, תוך טשטוש המימד האמוני-קנאי של המרד וגם של היותו מלחמת אזרחים. תפיסתו של יהודה כלוחם גברי וחזק הובילה ליצירת תנועת הספורט "מכבי" שנקראה על שמו, כחלק מהניסיון ליצור יהודי חדש על פי דגם יהדות השרירים. שני רומנים היסטוריים נכתבו אודות יהודה המכבי ואחיו על ידי יהודים: ספרו של הווארד פאסט מ-1948 "אחי גיבורי התהילה" מספר את סיפורו של מרד המכבים מפיו של האח היחידי ששרד, שמעון. הספר תורגם ויצא לאור בעברית בשנת 1959; בשנת 2014 יצא לאור ספרו של עמית ארד "אריות יהודה – סיפורם המופלא של המכבים".

ספר עיון הסוקר את קרבות יהודה המכבי הוא ספרו של בצלאל בר-כוכבא "מלחמות החשמונאים – ימי יהודה המכבי" משנת 1980.

עץ משפחה של השושלת

לקריאה נוספת

פרופסור חיים גבריהו, יהודה המכבי – סמל לגבורה בישראל, מחניים פז, תשכ"ד (1964) (באתר דעת)
פרופסור בצלאל בר-כוכבא, ‏תאור קרב זכריה: המצאה ספרותית או מציאות היסטורית?, קתדרה 86, ינואר 1998
יהודה המכבי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יהודה המכבי בוויקישיתוף

פרופסור בצלאל בר-כוכבא, יהודה המקבי: סיכום חמישים שנות מחקר, סרטון בערוץ "המחלקה ללימודי ארץ־ישראל וארכיאולוגיה של אוניברסיטת בר-אילן", באתר יוטיוב (אורך: 48:36), 24 בדצמבר 2017
'מאי חנוכה? על מרד המקבים', פרק מהפודקאסט 'הסיפור שלנו'
מידע על יהודה המכבי בקטלוג הספרייה הלאומית
יהודה המכבי, דף שער בספרייה הלאומית

ביאורים

^ ההגייה ביוונית: יוּדאס מקבַּאיוֹס. העיצור ק' מצוין ביוונית בשתי קפא
^ על פי החוקרים המודרניים מדובר במספר מוגזם ביותר, שעלה על כל כלל הכוחות שעמדו לידי הסלאוקים באותה עת.
^ על פי החוקרים המודרניים לא היה סביר ש-800 איש יוכלו להתעמת במשך שעות עם כוחות כבדים ומיומנים של הסלאוקים בהפרש כוחות כה גדול, ולכן הם מציעים להגדיל את מספר חיילי יהודה לגרעין לוחמיו המובחרים, כפי שהיה למשל בקרב אמאוס. את הסיפור במקבים א על בריחת האנשים הם מסווגים כאפולוגטיקה שבאה לתרץ את הפסדו של יהודה

הערות שוליים

^ חשמונאים, מכבים, מקבים – פשר השמות
^ ספר מקבים א, ב, ד
^ יוחנן טרייוויש, מחזור כמנהג בני רומא עם פירוש קמחא דאבשונא, הפירוש בצד שמאל, מול השורה הראשונה של הבית של האות נ: ” מקבא"י בקוף על שם ותשם המקבת בידה.”, באתר היברובוקס
^ ¹ ² ³ א. ש. הרטום, חשמונאים א, פירוש לפרק ב, פסוק ד, עמ' 18–19. הרטום משער כי במקור העברי השם היה "מקבַי או מכבַי" (בי"ת פתוחה ורפה)
^ משנה, מסכת בכורות, פרק ז', משנה א'
^ תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף מ"ג, עמוד ב'
^ ספר ישעיהו, פרק ס"ב, פסוק ב'
^ "הצופה" ד, חנוכה תש"ם
^ דוד פלוסר, ספר יוסיפון, עמ' 79
^ יוחנן טרייוויש, מחזור כמנהג בני רומא עם פירוש קמחא דאבשונא, הפירוש בצד שמאל, מול השורה האחרונה של הבית של האות מ: ”מכב"י יהוד"ה. כך שמו בספר יוסיפון. ושמעתי שהיו כותבין על תריסו מ"י כמכ"ה באלי"ם ה".”, באתר היברובוקס; אלעזר מגרמייזא, פירושי סידור התפילה לבעל הרוקח, עמוד רי"ט בפסקא המתחילה במילים "מי כמכה נאדר בקדש, באתר היברובוקס
^ משה סופר, חידושי תורת משה, בראשית – חנוכה
^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12, פרק יא, פסקה ב, סעיף 432
^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12, פרק י, פסקה ו, סעיף 414
^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12, פרק יא, פסקה ב, סעיפים 433–434
^ Reuven Firestone, Holy War in Judaism: The Fall and Rise of a Controversial Idea, Oxford University Press, 2012. עמ' 38; Yael Zerubavel, Recovered Roots: Collective Memory and the Making of Israeli National Tradition, University of Chicago Press, 1997. עמ' 62.; להרחבה: Vered Noam, Lost Historical Traditions: between Josephus and the Rabbis, בתוך: Sybils, Scriptures, and Scrolls: John Collins at Seventy, הוצאת בריל, 2017
^ מגילת אנטיוכוס
^ ¹ ² ראו: Judas Maccabeus, בתוך: David L. Jeffrey, A Dictionary of Biblical Tradition in English Literature, Wm. B. Eerdmans Publishing, 1992. עמ' 420-422
^ Pierre Riche, The Carolingians: A Family Who Forged Europe, University of Pennsylvania Press, 1993, p. 44: "In the ninth century, when chroniclers gave him the epithet Martellus, "the Hammer," they seem to have been consciously recalling Judas Maccabaeus, "the Hammerer"".

[1] ההגייה ביוונית: יוּדאס מקבַּאיוֹס. העיצור ק' מצוין ביוונית בשתי קפא

[13] על פי החוקרים המודרניים מדובר במספר מוגזם ביותר, שעלה על כל כלל הכוחות שעמדו לידי הסלאוקים באותה עת.

[14] על פי החוקרים המודרניים לא היה סביר ש-800 איש יוכלו להתעמת במשך שעות עם כוחות כבדים ומיומנים של הסלאוקים בהפרש כוחות כה גדול, ולכן הם מציעים להגדיל את מספר חיילי יהודה לגרעין לוחמיו המובחרים, כפי שהיה למשל בקרב אמאוס. את הסיפור במקבים א על בריחת האנשים הם מסווגים כאפולוגטיקה שבאה לתרץ את הפסדו של יהודה

[2] חשמונאים, מכבים, מקבים – פשר השמות

[3] ספר מקבים א, ב, ד

[4] יוחנן טרייוויש, מחזור כמנהג בני רומא עם פירוש קמחא דאבשונא, הפירוש בצד שמאל, מול השורה הראשונה של הבית של האות נ: ” מקבא"י בקוף על שם ותשם המקבת בידה.”, באתר היברובוקס

[הרטום_18-5] ¹ ² ³ א. ש. הרטום, חשמונאים א, פירוש לפרק ב, פסוק ד, עמ' 18–19. הרטום משער כי במקור העברי השם היה "מקבַי או מכבַי" (בי"ת פתוחה ורפה)

[6] משנה, מסכת בכורות, פרק ז', משנה א'

[7] תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף מ"ג, עמוד ב'

[8] ספר ישעיהו, פרק ס"ב, פסוק ב'

[9] "הצופה" ד, חנוכה תש"ם

[יוסיפון_79-10] דוד פלוסר, ספר יוסיפון, עמ' 79

[11] יוחנן טרייוויש, מחזור כמנהג בני רומא עם פירוש קמחא דאבשונא, הפירוש בצד שמאל, מול השורה האחרונה של הבית של האות מ: ”מכב"י יהוד"ה. כך שמו בספר יוסיפון. ושמעתי שהיו כותבין על תריסו מ"י כמכ"ה באלי"ם ה".”, באתר היברובוקס; אלעזר מגרמייזא, פירושי סידור התפילה לבעל הרוקח, עמוד רי"ט בפסקא המתחילה במילים "מי כמכה נאדר בקדש, באתר היברובוקס

[12] משה סופר, חידושי תורת משה, בראשית – חנוכה

[15] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12, פרק יא, פסקה ב, סעיף 432

[16] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12, פרק י, פסקה ו, סעיף 414

[17] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12, פרק יא, פסקה ב, סעיפים 433–434

[18] Reuven Firestone, Holy War in Judaism: The Fall and Rise of a Controversial Idea, Oxford University Press, 2012. עמ' 38; Yael Zerubavel, Recovered Roots: Collective Memory and the Making of Israeli National Tradition, University of Chicago Press, 1997. עמ' 62.; להרחבה: Vered Noam, Lost Historical Traditions: between Josephus and the Rabbis, בתוך: Sybils, Scriptures, and Scrolls: John Collins at Seventy, הוצאת בריל, 2017

[19] מגילת אנטיוכוס

[ג'פרי-20] ¹ ² ראו: Judas Maccabeus, בתוך: David L. Jeffrey, A Dictionary of Biblical Tradition in English Literature, Wm. B. Eerdmans Publishing, 1992. עמ' 420-422

[21] Pierre Riche, The Carolingians: A Family Who Forged Europe, University of Pennsylvania Press, 1993, p. 44: "In the ninth century, when chroniclers gave him the epithet Martellus, "the Hammer," they seem to have been consciously recalling Judas Maccabaeus, "the Hammerer"".

[א]

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[ב]

[ג]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]