המערכה בסוריה ולבנון (1941)

המערכה בסוריה ובלבנון
הגנרל ז'ורז קאטרו, מצבא צרפת החופשית, מכריז על עצמאות סוריה ב-14 ביולי 1941
עימות: מלחמת העולם השנייה תאריך: 8 ביוני 1941 - 14 ביולי 1941 מקום: סוריה, לבנון תוצאה: ניצחון לבעלות הברית הצדדים הלוחמים בריטניה ומושבותיה אוסטרליה והודו כולל השתתפות הפלמ"ח צרפת החופשית צרפת של וישי מפקדים הנרי מייטלנד וילסון אנרי פרנן דנץ כוחות 29,000 חיילים מבריטניה ומושבותיה, 5,000 חיילים מצרפת החופשית 8,000 חיילי צרפת של וישי, 25,000 חיילים סורים ולבנונים. אבידות אוסטרלים - 416 הרוגים 1,136 פצועים. בריטניה והודו - 600 הרוגים ופצועים. צרפת החופשית - 300 הרוגים ופצועים. 3,341 הרוגים ופצועים. 3,004 שבויים.

המערכה בסוריה ולבנון היא פלישת הצבא הבריטי מארץ ישראל ביוני 1941 לסוריה ולבנון, על מנת לשחררן משלטון וישי.

הרקע

עם נפילת צרפת ביוני 1940 וכינון משטר וישי נשארו מושבות צרפת ושטחיה מעבר לים תחת שלטון צרפת של וישי ובראשה הפילדמרשל אנרי פיליפ פטן. משטר וישי היה מחד גיסא לאומני, ומאידך גיסא תבוסני ושיתף פעולה עם גרמניה הנאצית. הנציב העליון של צרפת בסוריה ולבנון היה הגנרל אנרי פרנן דנץ. בימי מרד ראשיד עלי אל-כילאני בעיראק במאי 1941, התיר הגנרל דנץ לחיל האוויר הגרמני, הלופטוואפה, לתדלק בסוריה את מטוסיו שחשו לעזרת המורדים העיראקים. הדבר הגביר את החשש של הבריטים כי סוריה ולבנון עתידות להיות לקרש הקפיצה של הנאצים לכיבוש ארץ ישראל מצפון ולהתקדמות לעבר תעלת סואץ ומצרים. החשש הוגבר עם כיבוש האי כרתים על ידי כוח גרמני מוצנח, והתגברה הדאגה שמא כוח מוצנח גרמני שיגיע מכרתים יוצנח בסוריה ולבנון.

לאחר שהבריטים דיכאו את המרד בעיראק הם החליטו לצאת למבצע לכיבוש סוריה ולבנון מידי כוחות וישי. למבצע המיועד ניתן השם Operation Exporter. למפקד המבצע נתמנה הגנרל הבריטי הנרי מייטלנד וילסון, שהיה מפקד חיל המשלוח הבריטי ליוון במלחמת איטליה-יוון שהסתיימה בכיבוש יוון על ידי הגרמנים באפריל 1941. מפקד העל שחלש על המערכה היה הגנרל ארצ'יבלד ויוול, מפקד הכוחות הבריטיים במזרח התיכון.

הכוחות

בנות הברית

תחת פיקודו של גנרל וילסון הועמדו 18,000 אנשי צבא אוסטרליים, 9,000 בריטים ו 2,000 הודיים, אנשי חטיבת חיל הרגלים ההודית החמישית, שהייתה חלק מדיוויזיית חיל הרגלים ההודית ה-4. לצידם פעלו 5,000 מאנשי צרפת החופשית, כשמנהיגם הגנרל דה גול נמצא בירושלים, בה קבע את מטהו. מפקדם הצבאי היה הגנרל פול לואי לז'נטיום. כסיירים ומורי דרך ההולכים לפני כוחות הפלישה שימשו אנשי הפלמ"ח.

הציר

מול כוחותיו של הגנרל וילסון עמדו 35,000 אנשי צבא וישי שנקרא צבא הלבאנט - בפיקודו של הגרל דנץ, מהם 8,000 אנשי צבא צרפתים, ביניהם אנשי לגיון הזרים ויתרם מגויסים מקומיים מתושבי סוריה ולבנון.

המערכה

הפלישה החלה במוצאי שבת, ה-7 ביוני 1941. קדמה לה מערכת תעמולה ברדיו ששודרה על ידי קציני צרפת החופשית ממשדר שהוצב בביתו של דוד הכהן בחיפה וההערכה הייתה כי אנשי וישי לא יגלו התנגדות עזה, ואפילו כי יגלו התנגדות סמלית בלבד. עד מהרה גילו כוחות בעלות הברית כי טעו. הפלישה החלה במספר צירים; החטיבה השישית האוסטרלית יצאה מראש הנקרה ונעה לאורך כביש החוף בכיוון ביירות וטריפולי, החטיבה השביעית האוסטרלית יצאה ממטולה לעבר בקעת הלבנון, חטיבה הודית מתוגברת על ידי חיל הספר העבר ירדני ועל ידי יחידה של צבא צרפת החופשית יצאה מדרעא שבדרום סוריה לכיוון דמשק.

ראש החץ של כוחות צרפת החופשית שהתקדם לעבר דמשק נבלם במרחק של כ-16 קילומטרים מן העיר. החלה התקפת נגד שאיימה עליהם ממזרח. ב-19 ביוני כיתרו כוחות וישי שני גדודים הודיים וגדוד בריטי ליד דמשק וקיבלו את כניעתם.

בקרב קשה שנערך ב-9 וב-10 ביוני הצליחו כוחות צרפת החופשית להשתלט על גשרי הנהר ליטני. הכוחות האוסטרליים התקדמו בכביש החוף צפונה לעבר ביירות, במסלול קשה ובתנועה אטית. גדוד בריטי שנע לעבר קוניטרה נבלם בהתקפת נגד של שני גדודי טנקים.

ביום הראשון למערכה יצרו כוחות הצי המלכותי הבריטי מגע עם משחתות של וישי אך הללו נמלטו. למחרת ב-9 ביוני התחוללו קרב ימי נוסף ומשחתת בריטית נפגעה קשה. ב-15 ביוני, בתום השבוע הראשון למערכה, ניזוקו קשה שתי משחתות בריטיות בתקיפה מן האוויר בעת שהפגיזו את צידון, אך משחתת של וישי טובעה על ידי מטוסי הזרוע האווירית של הצי המלכותי. כמו כן טובעה צוללת של וישי.

בתום השבוע הראשון של הקרבות, כשנוכחו הבריטים בעוצמת ההתנגדות הווישאית, החליט הגנרל ויוול להחיש תגבורת מעיראק. התגבורת שכללה שלוש חטיבות בריטיות וחטיבה הודית, עלתה במעלה הנהר פרת לכיוון העיר חאלב ובזאת החלה הכף לנטות לטובת בעלות הברית. הכוחות האוסטרליים כבשו את דמשק ב-21 ביוני, בתום שלושה ימי לחימה של קרבות קשים בהם נעזרו בכוחות קומנדו שהונחתו מעבר לקווי האויב ולאחר קרבות רחוב בעיר שבהם נלחמו צרפתים בצרפתים, אנשי צרפת החופשית באנשי וישי. לעומת זאת ביירות, שהייתה הבירה המינהלית של שטחי המנדט הצרפתיים בסוריה ולבנון, לא נכבשה בשלב זה. מ-5 ביולי עד ל-12 ביולי התחולל בעיירה דאמור, השוכנת כ-20 ק"מ דרומית לביירות, קרב קשה בין הכוחות האוסטרליים לבין כוחות וישי, שהוכרע בכיבוש העיירה. תוך כדי הקרב הגיעו כוחות חלוץ אוסטרלים לפאתי ביירות. כיבושה הסופי של ביירות היה כבר עם כניסת כוחות בעלות הברית לעיר ב-15 ביולי, לאחר הפסקת האש.

ב-25 ביוני הגיע הכוח הבריטי לתדמור שבמדבר הסורי וניהל במשך 9 ימים קרבות עזים עם חיל המצב של צבא וישי. דיוויזיה הודית העמיקה חדירתה לחלק הצפון מזרחי של סוריה.

הניצחון והכניעה בעכו

במחצית יולי נראתה כבר לעין תבוסת כוחות וישי. הגנרל דנץ נוכח כי לא יוכל להמשיך בהתנגדות. מכוחו האווירי, שעמד בתחילת המערכה על 90 מטוסים, נותרה חמישית בלבד ואנשי וישי החלו בגישושים להפסקת אש. ב-10 ביולי, כאשר החטיבה האוסטרלית עמדה על סף הכניסה לביירות פנו שליחיו של הגנרל דנץ רשמית לבעלות הברית לבקש שביתת נשק. ב-12 ביולי 1941 החלה פגישת נציגי וישי בראשות הגנרל ג'וזף דה ורדילק, שהגיע לעכו במקום הגנרל דנץ משום שהיה פחות קיצוני ממנו ביחסו לבריטים ולאנשי צרפת החופשית, עם מפקדי כוחות בעלות הברית, הגנרל וילסון הבריטי והגנרל ז'ורז' קאטרו מפקד כוחות צרפת החופשית (ששלטונות וישי דנו אותו בהיעדרו לעונש מוות). המפגש נערך במחנה הצבאי בריטי, שנקרא "מחנה סידני סמית" (על שם האדמירל הבריטי שעזר לכוחות הטורקיים להדוף את התקפת צבא נפוליאון על עכו), ששכן בפאתי העיר עכו (היום היישוב בוסתן הגליל ומוסד הנוער חופים). נציגי הצדדים נפגשו באולם ההתכנסות של הקצינים בבסיס. בפתיחת המשא ומתן גילו אנשי וישי עקשנות וסרבנות, אולם נאלצו לקבל את תנאי הצד המנצח.

כשלושים כתבי עיתונות הוזמנו לסקר את המשא ומתן, ביניהם עשרה כתבי חוץ של עיתונים בריטים, אמריקאים ואוסטרלים וכן כתבי הבי בי סי ורשות השידור האוסטרלית, שהובאו לשם כך מירושלים.

כשהמשא ומתן הושלם, הגיע יום החתימה על הסכם הכניעה, ב-14 ביולי (יום הבסטיליה, למגינת לבו של הגנרל דנץ), הגנרל דנץ חתם בעכו על כתב הכניעה. מורת רוחו לא נבעה רק מן התאריך הסמלי; אלא גם משום שהייתה זו הפעם השנייה בה חתם הגנרל על כתב כניעה, לאחר שכשנה קודם לכן ב 14 ביוני 1940 חתם כמפקד האזור הצבאי של פריז, בירת צרפת, על כתב הכניעה של הבירה לכובשים הנאצים. יתר על כן, השפלתו גברה באשר בכתב הכניעה, עליו חתם, הוא הביא את כניעת כוחות וישי בסוריה ולבנון לא רק לכוחות הבריטים אלא גם לכוחות צרפת החופשית.

כשנטל הגנרל דה ורדילק את העט, על מנת להוסיף את חתימתו על הסכם הכניעה, כבו האורות באולם עקב קצר חשמלי והבריטים נאלצו להאיר את המקום באורותיהם של אופנועים שחנו מחוץ לאולם.

בהסכם הכניעה צויין אומץ לבם של אנשי וישי והותר לחייליהם לחזור לצרפת. מיעוט של כ-6,000 מביניהם, שבחר בכך, הורשה להצטרף לכוחות צרפת החופשית. שארית ספינות הקרב ומטוסי הקרב של וישי מצאו מקלט, עוד טרם הכניעה, בנמלים ובשדות התעופה של טורקיה הנייטרלית, בהם הוחזקו על ידי הטורקים בריתוק.

ב-25 ביולי נכנס הגנרל דה גול לדמשק וב-27 ביולי נכנס לביירות. אמנם כוחות צרפת החופשית היו חלק קטן מן הכוחות שפעלו במבצע, אך דה גול בעל חוש לדרמה ולפאר, הופיע בביירות כמנהיג מעצמה, הוא נסע במכונית פתוחה ברחובות העיר מלווה במשמר פרשים נושאי כידונים, כשההמונים מריעים לו משני צידי המסלול.

תוצאות המלחמה

התוצאה המיידית של המערכה הייתה הסרת הסכנה ליישוב היהודי מפני פלישה נאצית לארץ ישראל מצפון. אולם לא חלף זמן רב ועל היישוב עברו מאתיים ימי חרדה, בעת שקורפוס אפריקה של הגנרל ארווין רומל התקדם לכיוון מצרים וארץ ישראל ממערב. סכנה שחלפה עם ניצחון הבריטים בקרב אל עלמיין השני ב 3 בנובמבר 1942.

התוצאה ארוכת הטווח של הניצחון במערכה בסוריה ולבנון, הייתה הכרזה, בתום המערכה, על עצמאותן של סוריה ולבנון, שעד שמומשה בשנת 1943 הועמדו שתי הארצות תחת שלטונה של צרפת החופשית, בראשות הגנרל ז'ורז' קאטרו, שפעל כנציב עליון.

הסכם הכניעה שנחתם בעכו אפשר לבריטים לסלול בשנים 1942-1941 את המשך המסילה מחיפה צפונה לראש הנקרה, ולחבר את מסילת הרכבת בארץ ישראל, לרשת מסילות הרכבת בלבנון, ובכך ליצור רצף של מסילות ברזל ממצרים, עבור דרך ישראל, לבנון וסוריה, עד לטורקיה ומשם לאירופה. קו זה הידוע גם בשם מסילת הברזל חיפה-בירות-טריפולי הוקם בלחץ מלחמת העולם השנייה לצורך העברת חיילים, אספקה ונשק.

גורלו של הגנרל דנץ

זמן לא רב לאחר הכניעה התברר כי שבויים בריטים, שנפלו בידי אנשי וישי במערכה, נשלחו בחפזון לצרפת שבשלטון וישי. הבריטים חששו כי הם יוסגרו לידי הגרמנים. כאשר נתגלה הדבר הושם הגנרל דנץ, יחד עם קצינים בכירים נוספים, במעצר כבני ערובה. המעצר פעל את פעולתו והשבויים הבריטים שוחררו. דנץ חזר לצרפת ולאחר שצרפת שוחררה מידי הנאצים הוא הועמד לדין בפני בית דין צבאי באשמת בגידה ונדון למוות ב-30 באפריל 1945. הגנרל דה גול המתיק את עונשו למאסר עולם, והוא מת בכלא זמן לא רב לאחר מכן, ב-13 בדצמבר 1945.

השתתפות אנשי הפלמ"ח במערכה

לפני פתיחת המבצע חיפשו הבריטים מורי דרך מבין ערביי ארץ ישראל, השולטים בשפה הערבית, מכירים את תנאי האזור הטופוגרפיים והאקלימיים וכן את המנטליות של תושבי האזור, שידריכו את כוחות הפלישה. מה גם שהדיוויזיה השביעית האוסטרלית, שהוזעקה ממצרים זמן קצר לפני פתיחת המבצע להשתתף בו, לא הספיקה לערוך סיור מוקדם בשטח. כאשר ערבים שנשלחו על ידי הבריטים לבצע פעולות חבלה מקדימות נמלטו , החליט המודיעין הבריטי, בשיתוף פעולה עם הנהגת היישוב, לצרף כמורי דרך, לכוחות הפולשים, את אנשי הפלמ"ח שנוסד זמן קצר קודם לכן, ב-15 במאי 1941. את ההצעה לשתף את אנשי הפלמ"ח במבצע העביר איש המודיעין הבריטי ג'וליאן אמרי (בנו של לאופולד אמרי ממנסחי הצהרת בלפור) אל משה שרתוק (לימים שרת) ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית.

פעולתם הראשונה של אנשי הפלמ"ח, קדמה לתחילת המערכה, הייתה זו הפלגתם של כ"ג יורדי הסירה, 23 לוחמי פלמ"ח בליווי קצין בריטי שהפליגו ללבנון ב-18 במאי 1941 בסירה "ארי הים", על מנת לבצע פעולת חבלה בבתי הזיקוק בעיר הצפונית טריפולי, ונעלמו מבלי שנודע גורלם.

גם פעילות חשאית של הפלמ"ח קדמה למבצע. קבוצה של 12 מסתערבים מאנשי הפלמ"ח, בפיקודו של יהושע פלמון נשלחה סמוך לפתיחת הפעולה לביירות ולדמשק למטרת איסוף מודיעין לקראת הפעולה.

37 אנשי פלמ"ח השתתפו כלוחמים במערכה לכיבוש סוריה ולבנון (ובסופו של דבר הצליחו הבריטים לצרף אליהם 5 מורי דרך ערבים). מספר חוליות של אנשי פלמ"ח פעלו בגזרות מטולה וראש הנקרה. בין הלוחמים היו משה דיין ויגאל אלון לימים מפקדים בכירים בצה"ל ושרים בממשלת ישראל. חוליה אחת בפיקודו של יגאל אלון תפסה את הגשרים שמצפון לראש הנקרה, על הדרך לביירות, כדי למנוע את פיצוצם על ידי כוחות וישי. החוליה החזיקה בגשרים למעלה מיממה, כדי לאפשר את מעבר הכוחות הבריטיים צפונה אל צור וצידון. לבסוף, החוליה נאלצה לסגת, מאחר שהכוחות הבריטיים איחרו לבוא. חוליות אחרות ניתקו את קווי הטלפון לביירות. כח סיור בפיקודו של משה דיין, שצורף כמורה דרך ללוחמי הדיוויזיה השישית האוסטרלית, העביר חוליית לוחמים אוסטרלים אל עורף העמדות של אנשי וישי בכביש החוף מצפון לראש הנקרה. בפעולה זו פגע צלף מאנשי וישי במשקפת שאחז משה דיין בידו, כשצפה מראש מבנה גבוה אל עבר שטח האויב. דיין נפגע בעינו השמאלית שהתרסקה וכן התרסק חלק קטן מגולגלתו מסביב לעין. מאז ענד דיין את הרטייה השחורה מעל ארובת העין, דבר שהפך לסמלו. מלבד משה דיין נפצע בקרב, ברגלו עוד לוחם פלמ"ח. כל שאר הלוחמים חזרו לארץ בשלום.

על השתתפותו של הפלמ"ח במבצע כתב חיים חפר בשירו "רבותי, ההיסטוריה חוזרת" את הבית האומר:

"רבותי, ההיסטוריה חוזרת.

שום דבר לא אבד לא נשכח.

עוד נזכור: תחת גשם עופרת

איך בסוריה צעד הפלמ"ח"

תקופה זו בתולדות הפלמ"ח נזכרת גם ב"שיר הוותיקים" של חיים גורי:

"עת אויב התקרב למולדת

והצר כבר השחיז סכינים

אז נשבענו: למות, לא לסגת!

והלכנו להיות חבלנים."

קישורים חיצוניים

• נוסח הסכם הכניעה, דבר, 16 ביולי 1941

לקריאה נוספת

• תולדות ההגנה כרך ג' חלק ראשון. הוצאת עם עובד, 1972.
• יגאל עילם ההגנה - הדרך הציונית אל הכוח. הוצאת זמורה ביתן מודן, 1979.
• בריגדיר פיטר יאנג מלחמת העולם, 1939-1945. הוצאת מערכות, 1969.
• ספר הפלמ"ח כרך ראשון. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1956.
• וינסטון צ'רצ'יל מלחמת העולם השנייה חלק שלישי הברית הגדולה. הוצאת "עם הספר", 1960.
• שארל דה גול מאבק לחירות חלק ראשון אל הדגל. הוצאת עם הספר, 1958.
• ירוחם כהן לאור היום ובמחשך. הוצאת עמיקם, 1969.
• ירוחם כהן איך בסוריה צעד הפלמ"ח. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1973.
• מגן בסתר - מפעולות המחתרת הארץ-ישראלית במלחמת העולם השנייה. הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית, 1952.

• E. Bauer History of World War II. Orbis London, 1985
• Julian Jackson, France, the dark years 1940 - 1945, Oxford University Press, 2003.
• Time Magazine in partnership with CNN, "Mixed Show", 23 June 1941
• Time Magazine in partnership with CNN, "Acre Pact", 21 July 1941
• Time Magazine in partnership with CNN, "Exit with a Flourish", 28 July 1941
• Time Magazine in partnership with CNN, "Free Again", 8 December 1941