ישיבת וולוז'ין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
ישיבת "עץ חיים", ישיבת וולוז'ין
Volozhin yeshiva.jpg
תצלום של בנין הישיבה
תאריך סגירה ה' בשבט ה'תרנ"ב
מיקום וולוז'ין
השתייכות (זרם) אם הישיבות המודרניות, זרם ההתנגדות לחסידות
מייסדים רבי חיים מוולוז'ין
ראש הישיבה כיום ראה בהמשך
מבנה הישיבה כיום

ישיבת וולוז'ין (בשמה הרשמי ישיבת עץ חיים, וכונתה תדיר אם הישיבות) הייתה הישיבה המודרנית הראשונה, ושימשה אב טיפוס למבנה הישיבות הליטאיות שבאו אחריה. הישיבה נוסדה על ידי רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו המובהק של הגר"א, ב-1802 בעיירה וולוז'ין שבפלך מינסקרוסיה הלבנה), בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס), והתקיימה עד 1892. בשנת 1895 נפתחה הישיבה מחדש והתקיימה עד תקופת השואה.

יסוד הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית המאה ה-19, לאחר פטירתו של רבו, ייסד ר' חיים את ישיבת עץ חיים בוולוז'ין ובכך הפך לאבי הישיבות הליטאיות הגדולות. לקראת ייסודה של הישיבה, יצא ר' חיים בעשרת ימי תשובה שנת ה'תקס"ג, במכתב גלוי אל "אוהבי התורה" בליטא, ובו הכריז על הקמת הישיבה[1].

גם רבני וילנה ביניהם רבי אברהם בן הגר"א, רבי אבלי אב"ד וילנה, ורבנים אחרים יצאו במכתב למען ישיבת וולוז'ין[2].

הישיבה הוקמה על ידי רבי חיים על פי הדרכת רבו המובהק הגר"א, במטרה לרכז בתוכה את טובי הלומדים בליטא. בעיתונים שפורסמו באותה תקופה נכתב שלא ישלחו לוולוז'ין תלמידים שלא יודעים ללמוד לבדם דף גמרא, רש"י ותוספות.

סדר הלימוד בישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרטים מדויקים על דרכה הלימודית של הישיבה ישנם רק מימי הנצי"ב, ולפיהם שילבה הישיבה לימודי עיון ובקיאות ברמה גבוהה. בישיבה הקפידו על סדר לימוד בקיאות בו למדו את כל הש"ס בהספק של דף ליום בימי השבוע, וחזרה על כל דף שתים עשרה פעם בממוצע‏[3]. בימי שישי למדו את פירוש הרא"ש על חמשת הדפים שלמדו כל השבוע. לרוב התלמידים הייתה נקודת פתיחה טובה בלימוד ולפי עדות החפץ חיים (שרבו היה מתלמידי ישיבת וולוז'ין) הרבה מתלמידי ישיבת וולוז'ין כבר בגיל ארבע עשרה ידעו ש"ס דבר שהיוה בסיס לימודי רחב לקראת הלימוד בישיבה. על בסיס זה היוותה הישיבה את המוקד להתפתחות העיון האשכנזי המרכזי בישיבות עד היום, על בסיס שיטת הלימוד המחודשת של רבי חיים מבריסק.

רבי ברוך אפשטיין מספר בספרו "מקור ברוך" שראש הישיבה (הנצי"ב-דודו) לא הרשה לתלמידים ללמוד מעבר לגפ"ת כלימוד ראשוני. ישיבת וולוז'ין הייתה "ישיבה ללא הפסקה" והתקיימו בה משמרות לימוד עשרים וארבע שעות ביממה. בישיבה התקיים פולמוס בנוגע ללימוד המוסר, וכאם הישיבות הליטאיות הנאמנות לדברי הגר"א התנגדו בישיבה זו לחסידות.

בתקופת כהונתו של הנצי"ב, שרחש אהדה רבה למפעל ההתיישבות בארץ ישראל, והיה חבר פעיל בתנועת "חיבת ציון", הוקמו אגודות סתרים של "חיבת ציון" בישיבה. הראשונה נוסדה בשנת תרמ"ה בשם "נס ציונה" (שהרוח החיה שבה היה הרב איסר זלמן מלצר), שלא בידיעת הנצי"ב, ונסגרה לאחר שהמשטרה גילתה את פעולתה, והשנייה בשם "נצח ישראל" נוסדה בשנת תר"ן בידיעתו.

שקיעת הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהנצי"ב ביקש למנות את בנו הרב חיים (שהיה הרב של מוסקבה) לראשות הישיבה במקומו, ניסו קבוצת יהודים חברי תנועת ההשכלה לגרום לסגירת הישיבה, ולשם כך הלשינו לשלטונות שבישיבה אין לימודי חול. שר ההשכלה, שבדק את המצב, החל לתבוע שהישיבה תעמוד בעיקר בדרישה של לימוד של השפה הרוסית, אך לאחר שתביעה זו לא התממשה על פי רצונו, הוא הפעיל לחץ בלתי פוסק על הנצי"ב, דבר שהביא לסגירתה של הישיבה, בה' בשבט ה'תרנ"ב (1892).

הטענה הרווחת היא שהנצי"ב החליט לסגור את הישיבה, כדי שלא ילמדו בה רוסית. גרסה זו אף נהפכה למיתוס בעולם הישיבות החרדי על חשיבות ההתנגדות ללימודי חול בישיבות. אמנם, לפי מקורות מסוימים, הוא הסכים ללימוד של השפה הרוסית מחוץ לכתלי הישיבה, כפי שנעשה על פי עדויות שונות, וכפי שהוא כותב בשו"ת משיב דבר (א, סי' מ"ד): "אם יצטרכו על פי המלכות ללמוד למודי חול גם כן, יהא בהשגחה מהרב וראשי ישראל, שיהא המורה ירא אלוהים.", אך נתקל בהתנגדות עזה של ראשי הישיבה האחרים. לימוד הרוסית שנעשה באופן רשלני, לא סיפק את שר ההשכלה הרוסי, שהכביד בתגובה את דרישותיו ודרש בנוסף:

  1. להקדיש יותר ממחצית הלימוד ללימודי חול, משעה 9 ועד שעה 3,
  2. שלא יהיו לימודים בערב,
  3. שלא ילמדו יותר מעשר שעות ביום,
  4. שכל הצוות של הישיבה יהיו בעלי דיפלומות רשמיות.

תביעות אלו סתמו את הגולל על הישיבה‏[4]. 3 שנים לאחר סגירת הישיבה, בשנת תרנ"ה (1895) היא נפתחה שוב. אך לא הייתה זו ישיבה ברמה ובמעמד של "ישיבת וולוז'ין" המקורית. במהדורתה החדשה נוהלה הישיבה על ידי חתנו של הנצי"ב הרב רפאל שפירא, מחבר "תורת רפאל", אשר נפטר במינסק בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. אחריו כיהן בראשות הישיבה בנו הרב יעקב שפירא, מחבר "גאון יעקב", ולאחר פטירתו כיהן חתנו הרב חיים וואלקין בראשות הישיבה. יד הכורת בשואה שמה קץ מוחלט לישיבת וולוז'ין. לאחר השואה, הקים הרב שמעון לנגבורט, חתן נוסף של הרב יעקב שפירא, את ישיבת "גאוני וולוז'ין", בתחילה בתל אביב ולאחר מכן בבני ברק.

בשנת 2013 יזמו יורם דורי, יועץ אסטרטגי לנשיא המדינה שמעון פרס, וחיים צ'סלר, גזבר הסוכנות היהודית לשעבר, קריאה לשקם ולהנציח את הישיבה‏[5].

כולל בראדסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסגרת לימודים שהתקיימה בוולוז'ין החל משנת תרמ"ו התקיימה בזכות תרומתו של הנדיב הידוע ישראל ברודסקי, בעל בית חרושת לסוכר בקייב. במסגרת זו למדו עשרה מהמובחרים בתלמידי ישיבת וולוז'ין שנקראו "הברודסקאים" לתקופה של חמש שנים, תלמידים אלה התחייבו לכללים תובעניים יותר משאר תלמידי הישיבה. לרוב לא נשארו ברודסקאים למשך כל חמש השנים ולפני סיום מסלול הכולל נתמנו לרבני ערים.

ראשי הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשנים לראשי הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשי הישיבה בתקופה החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלמידים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישיבת וולוז'ין למדו הרבה תלמידי חכמים שהתפרסמו אחר כך, ובהם:

בתקופת הגר"ח מוולוז'ין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הנצי"ב והגר"ח מבריסק[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו כן למדו בה גם כאלו שהתפרסמו בתחומים שונים (לא תורניים):

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הישיבה הליטאית בהתהוותה - שאול שטמפפר.
  • ישיבות ליטא- פרקי זכרונות - עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי
  • תולדות בית ה' בוולוז'ין - ר' תנחום פרנק.
  • מקור ברוך - זכרונותיו של הרב ברוך אפשטיין מישיבת וולוז'ין.
  • מוולוז'ין עד ירושלים - ר' מאיר בר-אילן.
  • אבי הישיבות - דב אליאך.
  • הגדה של פסח וולוז'ין
  • עץ חיים - תולדות ישיבת וולוז'ין - משה צינוביץ, תשל"ב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המכתב התפרסם לראשונה בירחון הפלס שנה שנייה, חוברת שלישית (טבת תרס"ב), בשם "לחוקרי קדמוניות", עמ' 143-140, המכתב נדפס גם ב'תולדות ר"ח מוואלוזין', מאת הרב מ. ש. שמוקלר ווילנא תרסי'ט, מעמ' 38, ובמקורות לתולדות החנוך בישראל, מאת הר"ש אסף, כרך - ד', ירושלים תש"ג, עמ, ק"ע.
  2. ^ הפלס, שם, עמ' 293, שמוקלר שם, אסף שם עמ' קעג
  3. ^ לפי עדות הרב איסר זלמן מלצר
  4. ^ מקור ברוך עמ' תתר"ג
  5. ^ הקריאה התפרסמה לראשונה באתר התחדשות יהודית של הסוכנות היהודית