יחסי טאיוואן-ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי טאיוואן-ישראל
טאיוואןטאיוואן ישראלישראל

לחצו כדי להקטין חזרה

רוסיהיפןקוריאה הצפוניתקוריאה הדרומיתמונגוליההרפובליקה העממית של סיןטאיוואןהפיליפיניםמלזיהאינדונזיהפפואה גינאה החדשהאוסטרליהניו זילנדאיי שלמהקלדוניה החדשהפיג'יוייטנאםלאוסקמבודיהתאילנדמיאנמרבנגלדשבהוטןנפאלהודוסרי לנקהפקיסטןאפגניסטןאיראןקזחסטןאוזבקיסטןטורקמניסטןקירגיזסטןטג'יקיסטןעומאןתימןערב הסעודיתאיחוד האמירויות הערביותקטרבחרייןכווייתעיראקירדןסוריהישראללבנוןקפריסיןאזרבייג'ןארמניהגאורגיהטורקיהמצריםלובתוניסיהאלג'יריהמרוקוסהרה המערביתמאוריטניהמאליניז'רצ'אדסודאןדרום סודאןאריתריאהג'יבוטיאתיופיהסומליהקניהאוגנדההרפובליקה הדמוקרטית של קונגוהרפובליקה המרכז-אפריקאיתקמרוןניגריהבניןטוגוגאנהבורקינה פאסוחוף השנהבליביריהסיירה לאוןגינאהסנגלגמביהכף ורדהגינאה המשווניתגבוןהרפובליקה של קונגוטנזניהבורונדירואנדהאנגולהזמביהמלאווימוזמביקמדגסקרזימבבואהבוטסואנהנמיביהאסוואטינידרום אפריקהלסוטומאוריציוספינלנדשוודיהנורווגיהנורווגיהדנמרקהממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדתאירלנדפורטוגלספרדצרפתצרפתאיטליהאיטליהאיטליהמלטהשווייץבלגיההולנדגרמניהפוליןבלארוסליטאלטביהאסטוניהאוקראינהמולדובהרומניהבולגריהיווןאלבניהמקדוניה הצפוניתסרביהמוטנגרובוסניה והרצגובינהקרואטיהסלובניהאוסטריהצ'כיהסלובקיההונגריהאיסלנדגרינלנדקנדהארצות הבריתארצות הבריתמקסיקוקובההקריבייםבליזגואטמלההונדורסאל סלוודורניקרגואהקוסטה ריקהפנמהקולומביהונצואלהגיאנהסורינאםגיאנה הצרפתיתברזילאורוגוואיאקוודורפרובוליביהפרגוואיארגנטינהצ'ילהאיי פוקלנדIsrael Taiwan locator.svg
אודות התמונה
טאיוואן ישראל
שטחקילומטר רבוע)
35,980 20,770
אוכלוסייה
23,545,963 8,424,904
תמ"ג (במיליוני דולרים)
1,189,000 317,100
תמ"ג לנפש (בדולרים)
50,497 37,638
משטר
דמוקרטיה נשיאותית דמוקרטיה פרלמנטרית

בין טאיוואן ומדינת ישראל לא מתקיימים יחסים דיפלומטיים רשמיים לאור מעמדה הבינלאומי של טאיוואן, אם כי שתי המדינות מקיימות יחסים כלכליים ומסחריים, ולישראל יש משרד ייצוגי בטאיוואן, שנפתח בשנת 1993[1].

בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 לישראל היו יחסים דיפלומטיים רק עם שבע מתוך עשרים ושמונה מדינות אסיה. המדינות שלא קיימו יחסים כלשהם עם ישראל היו מדינות מוסלמיות או קומוניסטיות ועליהן נוספה טאיוואן. בחודש מאי 1993 נפתח בתל אביב-יפו "משרד הכלכלה והסחר של טאיפיי" ובחודש אוגוסט של אותה השנה פתחה ישראל בטאיפיי את "משרד הכלכלה והסחר של ישראל", ובכך קיבלו יחסי המסחר בין שתי המדינות גושפנקה[2].

היחסים הבלתי-רשמיים בין שתי המדינות מתבטאים בעיקר בתחום המדע, המסחר והתעשייה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד לפני ניצחונם של הקומוניסטים במלחמת האזרחים הסינית היה מאבקה של המפלגה הלאומית הסינית (קוומינטנג) במפלגה הקומוניסטית הסינית שהונהגה על ידי מאו דזה-דונג בבחינת שאלה קיומית. לפיכך, הרפובליקה הסינית הסתייגה מישראל ונמנעה מלהכיר בה או לקיים עמה קשרים בתקווה שתשמור לצדה את ארצות ערב שנוכחותן באומות המאוחדות הלכה וגדלה[3].

ב-29 בנובמבר 1947 ישראל הגישה בקשה להתקבל לאומות המאוחדות ולהיות חלק מהמדינות החברות בארגון. נציג הרפובליקה הסינית נמנע יחד עם חמש חברות נוספות במועצת הביטחון. לאור זאת בקשת ישראל לא קיבלה את מרב הקולות הדרוש, ורק עם קבלת החלטה 273 של העצרת הכללית של האו"ם ב-11 במאי 1949 ישראל הייתה לחברה באומות המאוחדות. בגלל התנהגות זו טען ולטר איתן, אז מנכ"ל משרד החוץ, כי לישראל לא הייתה שום סיבה להכיר תודה לרפובליקה הסינית. עם זאת, לאבא אבן היה יחס חיובי וחם יותר כלפי טאיוואן[3]. לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות בין ישראל לארבע מדינות ערב הגובלות בה ולפני ניצחון הקומוניסטים במלחמת האזרחים בסין הכירה הרפובליקנית הסינית בישראל[3].

בשנת 1950 הכירה ישראל ברפובליקה העממית של סין, שבינתיים השתלטה על כל המדינה. עקב כך נותקו כל הקשרים שעוד היו קיימים בין ישראל וטאיוואן. טאיוואן אף סירבה להעניק אשרות שהייה לישראלים[4]. למרות כל זאת, ישראל סירבה לתמוך בהצעות שהועלו לאומות המאוחדות שקראו לקבל את סין העממית כחברה באו"ם במקומה של טאיוואן, ונמנעה בהצבעות על עניין זה[3]. באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 ישראל הצביעה בְּפֵירוּשׁ נגד הוצאת טאיוואן מהאומות המאוחדות. בתמורה, ככל הנראה, התרככות בנוקשתה של טאיוואן נגד ישראל. בשנים אלו נוצר אז שיתוף פעולה עקיף בתחום אחד - מכירה תת-מקלעים מסוג עוזי על ידי בית החרושת הבלגי שייצר אותם ברישיון ישראלי[5]. ישראל לא התנגדה לביצוע עסקה זו[6][7].

שנות השישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אַף שסירבה לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל ואף הקשתה על קיום יחסי מסחר, ניסתה טאיוואן להפיק תועלת מדעית וטכנולוגית מישראל, בעיקר בתחום המחקר הגרעיני. מגעים בין נציגים טאיוואנים לבין נציגי מערכת הביטחון הישראלית התקיימו לראשונה ב-1961 ולאחר מכן שוב ב-1965[5]. בשתי הזדמנויות אלו ביקר בטאיוואן יושב ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, פרופסור ארנסט דוד ברגמן כאורחו של המזכיר הכללי של הוועדה הטאיוואנית לאנרגיה אטומית. טאיוואן ניסתה לבדוק האם ישראל תהא מכונה לשתף עמה פעולה בתחום המחקר הגרעיני ולארגן במשותף השתלמויות וחילופי מדענים. בביקורו הראשון בטאיוואן התבקש ברגמן לייעץ לוועדה הטאיוואנית לאנרגיה אטומית ובביקורו השני הופגש עם שר הביטחון של טאיוואן ועם אביו, נשיא הרפובליקה הסינית צ'יאנג קאי שק[5]. ברגמן הסביר לנציגים הטאיוואנים כי יהיה קשה להגיע להסכם רשמי עם מדינה שאינה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל. שר החוץ אבא אבן כתב לפרופסור ברגמן שאין להסכים עם טאיוואן על שיתוף פעולה בשטח הגרעיני[8].

שר החוץ אבן לא התנגד להמשך המגעים בין ארנסט דוד ברגמן עם טאיוואן בתחומים אחרים. עקב פגישותיו של ברגמן בטאיוואן ב-1965 ביקרו בסוף חודש דצמבר של אותה השנה שני מדעני אטום טאיוואנים וראש המרכז למחקר גרעיני ועוזרו במרכז למחקר גרעיני בנחל שורק, בטכניון שבחיפה ובועד כמה מפעלים תעשייתיים. לאחר הביקור, בחודש מרץ 1966 פנה אחד משני המדענים הטאיוואנים לארנסט דוד ברגמן בבקשה לאפשר לתריסר משתלמים ללמוד בטכניון. תחילה שר החוץ אבן סירב לבקשה, אך כעבור זמן מה הוא אישר את בואם של חמישה טאיוואנים למכון ויצמן למדע[5].

בחודש אוקטובר 1967 ביקרה בישראל קבוצה קטנה המונה כשבעה אנשי משרד הכלכלה של טאיוואן. כוונתם המוצהרת של אנשי משרד הכלכלה הטאיוואנים הייתה ללמוד את מבנה החברה והכלכלה הישראלית וכן את ההיסטוריה של מדינת ישראל. נוסף על כך, הקבוצה ביקשה פגישות עם אנשי מערכת הביטחון הישראלית. לקראת סוף שנת 1967 פנה סגן שר הביטחון של טאיוואן לפרופסור ברגמן וביקש ממנו שתינתן לו ולכמה מעמיתיו אפשור להגיע לישראל במוסדות המדע שלה, במתקנים לאנרגיה אטומית וכיוצא בזה. גם משרד הביטחון וגם משרד החוץ אישרו ביקור זה[5]. בכך הגיעה לארץ משלחת טאיוואנית בלתי רשמית ששהתה בישראל מ-25 בפברואר עד 12 במרץ 1968. המשלחת התעניינה בעיקר במבנה מסגרות המחקר בישראל ובניסיון שרכשה ישראל בהקמת תעשייה אלקטרונית ובסיכוי לחילופי ידע או קנייתו ממוסדות מחקר ופיתוח של התעשייה הישראלית[9]. משלחת זו עוררה בארץ רושם שטאיוואן מעוניינת להשתחרר מתלותה המחקרית והביטחונית בארצות הברית[9] וכי היא רואה בישראל תחליף אפשרי[10][11]. לפי מחקר שפורסם בארצות הברית ב-2018, הסיוע הישראלי החשאי למאמציה של טאיוואן לפתח נשק בלתי קונבנציונלי נמשך כשני עשורים, עד שנות ה־80[12].

פרופסור ארנסט דוד ברגמן, שהיה האיש העיקרי למגעים עם טאיוואן סבר שעל ישראל להתייחס לטאיוואן כלמדינה שחשיבותה הולכת וגוברת ועל כן יש ליצור איתה קשרים ויחסים בכל התחומים[9]. במשרד החוץ הועלו חששות בנוגע להרחבת הקשרים עם טאיוואן "מעבר לגבול הטעם הטוב" והוחלט כי יש לפקח על מגעים אלו עם טאיוואן[13][14].

לעומת תחומי המדע, התעשייה והטכנולוגיה שבהם חיפשה טאיוואן דרכים לשיתוף פעולה עם ישראל, בתחום הדיפלומטי-מדיני וגם בתחום המסחר הגלוי הוסיפה להתנכר ולהערים מכשולים. טאיוואן קיבלה את הנפט שלה מאיחוד האמירויות הערביות ולכן לא רצתה להסתכן בפעולות תגמול ערביות לנוכח סימני ההתקדמות בינה לבין ישראל[9]. מנהל מחלקת אסיה דאז, משה אראל היה אמור לנסוע לטאיפיי באביב 1967 לשיחות גישוש חסויות עם ממשלת טאיוואן לגבי שאלת הסיכוי לכינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות. הבנה על עניין זה הושגה בין השגרירויות של ישראל טאיוואן בטוקיו שביפן. כשאראל הגיע לפגישה עם שגריר טאיוואן בטוקיו, שמע ממנו כי העיתוי לביקור "אינו נוח" ושהנסיעה של אראל לטוקיו בוטלה[9]. בחודש נובמבר 1968 נפגש אראל עם הנציג הקבוע של טאיוואן באומות המאוחדות. אראל הביע בפניו צער על כך שטאיוואן מזדהה עם הגוש הערבי באו"ם והציע לפתח קשרים בין שתי המדינות, אך הנציג של טאיוואן השיב שמספר הקולות של הערבים באו"ם הוא זה שקובע את דפוסי ההתנהגות של טאיוואן בנידון[15].

גם בתחום המסחר טאיוואן התנכרה לישראל. דוגמה בולטת לכך היא התייחסותה לחברת מפעלי ים המלח, שבמשך שנים השתתפה במכרזים לאספקת אשלג לטאיוואן. על אף שהצעותיה של חברת מפעלי ים המלח הייתה מהזולות ביותר, החברה לא זכתה מעולם במכרז[9]. במרוצת השנים התברר שהסיבה לכך היא פוליטית וכי משרד החוץ של טאיוואן אסר על ייבוא סחורה שמקורה בישראל. לשם בדיקת עניין זה נשלחה משלחת כלכלית ישראל בראשותו של סגן המנהל הכללי לעניינים כלכליים במשרד החוץ, אביעזר שלוש. ביקור המשלחת נערך בימים 2528 באפריל 1968[9]. המארחים הרשמיים של המשלחת היו אנשי "התאחדות המסחר הבינלאומית" בטאיפיי ולא ממשלת טאיוואן. לאוזניהם של חברי המשלחת הישראלית הגיעה הידיעה כי ממשלת טאיוואן נתונה בקשיים מדיניים המחייבים אותה לנהוג בזהירות רבה כלפי ישראל, שכן מעמדה באו"ם תלוי על חודו של קול[9]. נוסף על כך, התמיכה הנלהבת של התקשורת הטאיוואנית בישראל לאחר ניצחונה במלחמת ששת הימים רק הוסיפה לקשיים המדיניים והובילה למחאות ערביות רשמיות וגם כי לטאיוואן יש אינטרסים כלכליים בארצות ערב אחדות - היא מייבאת דלק מערב הסעודית ומאיחוד האמירויות הערביות ופוספטים ממרוקו, ולכן לא יכולה לסכן את אינטרסים אלו. ניסיונות המשלחת הישראלית לדון עם פקידי משרד החוץ הטאיוואני עלו בתוהו ונכשלו[16].

משנות השבעים עד לשנות התשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל הבהירה את מדיניותה כלפי טאיוואן בתשובה של שר החוץ אבא אבן לשאילתה שהועלתה במליאת הכנסת על ידי חבר הכנסת זבולון המר ב-25 בנובמבר 1970. אבן אישר שבשטחים שונים קיימים קשרים עסקיים ומסחריים בין אזרחים ומוסדות בישראל לבין טאיוואן במישור שאינו ממשלתי[17]. במישור הממשלתי, לדבריו, מתקיימים מפעם לפעם מגעים מצומצמים בעיקר באומות המאוחדות. אין לישראל קשרים דיפלומטים עם טאיוואן, זאת לאחר שישראל הכירה בסין העממית ב-1950. אבן הוסיף ואמר כי אין מניעה להמשך הקשרים העסקיים בין שתי המדינות אך עניין כינונם של יחסים דיפלומטיים עם טאיוואן אינו עומד על הפרק[18].

טאיוואן המשיכה במאמציה לרכוש מישראל ציוד צבאי. בשנת 1971 ברצונה של ממשלת טאיוואן היה לרכוש בישראל טילים מסוג גבריאל, שהוא טיל נגד ספינות[17]. לשם כך היא רצתה לשגר משלחת רשמית לישראל. מנכ"ל משרד החוץ דאז, גדעון רפאל התנגד לעסקה זו ולביקור המשלחת בטענה שרפובליקה העממית של סין תראה בכך פרובוקציה חמורה ומיותרת[17]. רפאל האמין שעל ישראל להתרכז בניסיון לכונן יחסים דיפלומטיים עם סין העממית על אף שהסיכויים אז לעשות כן היו קלושים. שר החוץ אבא אבן קיבל את דעתו של רפאל וביקש מראשת ממשלת ישראל גולדה מאיר ומשר הביטחון משה דיין שיעכבו כל פעולה בנוגעת לטאיוואן עד להתייעצות נוספת[19].

בחודש אוקטובר 1971 כתב יעקב שמעוני, סגן המנהל הכללי של משרד החוץ לענייני אסיה ואפריקה לשגריר ישראל בוושינגטון דאז יצחק רבין והסביר לו את מהות היחסים בין ישראל וטאיוואן[17]:

"ממשלת טאיוואן לא ביקשה מעולם להקים יחסים רשמיים עם ישראל ואף נקטה, בדרך כלל, קו עוין לישראל בהופעותיה ובהצבעותיה באו"ם בזירה הבינ"ל. נכון שבשנים האחרונות גילתה יתר עניין בהקמתם של קשרים בלתי רשמיים ומעשיים בשטחים שונים - אם כי עתה היא עושה זאת 'מתחת לשולחן' ומבלי להסיר את כל הקשרים הפורמליים, למשל בקשרי מסחר.

בשנים האחרונות נענתה ישראל בצורה די מרחיקה לכת לרצונה של טאיוואן להקים קשרים לא-רשמיים. יושב בארץ נציג רשמי למחצה של מערכת ההסברה הטאיוואנית שהיה קשור, כנראה, גם למערכת המודיעין שלה... יש קשרי מסחר מסוימים; יש מכירות בשטח הביטחוני; יש ביקורים של אישים.

אין לישראל בשלב זה עניין להגביר מערכת יחסים זו עד כדי הפיכתה למערכת רשמית יותר, אם כי אין התנגדות להגברת המסחר ולהמשכת שיפור הקשרים הבלתי רשמיים".

י' שמעוני אל י' רבין: "קשרים עם טאיוואן", 12 באוקטובר 1971, ארכיון המדינה

חרף היעדרם של יחסים דיפלומטיים ועל אף מכשולים שונים שהציבה ממשלת טאיוואן, נמשכו מאמצים, בייחוד של אנשי עסקים מישראל לקשור קשרי מסחר עם טאיוואן, שחשיבותה הכלכלית הלכה וגברה משנות ה-70 של המאה ה-20 ואילך. ב-1971 ביקרה בטאיוואן משלחת ישראלית במסגרת מסע במדינות אסיה שונות. במרוצת השנים התפתח שיתוף פעולה בתחום הטכנולוגיה בין שתי המדינות[17]. בשנת 1977 נחתם הסכם בין טאיוואן לישראל אשר לפיו הורשתה טאיוואן לייצר לשימושה נשק ישראלי, טילי גבריאל. לפי פרסומים שונים שהתפרסמו אז באמצעי תקשורת בעולם, נודע כי ישראל רצתה למכור לטאיוואן ארבעים מטוסי כפיר[17]. העסקה לא התבצעה בסופו של דבר הן משום התנגדותה של ארצות הברית שכן המטוס מכיל רכיבים אמריקאיים והן בשל התנגדותו של משרד החוץ הישראלי.

ניסיון נוסף למכירת מטוסי כפיר לטאיוואן שנעשה בקיץ 1991 נכשל גם הוא. כמו כן, התפרסמו אז ידיעות על סירות פטרולים מהירות וטילים תוצרת ישראל שנמכרו לישראל[20]. תזוזות בקשרים בין שתי המדינות ניכרו גם בתחומים אחרים: בטאיוואן נפתחה נציגות חברת הספנות "צים". בקיץ 1990 הוסכם בין ישראל וטאיוואן על הקלות במתן אשרות וישראל הוצאה מרשימת המדינות המופלות לרעה בשיעור המכס[21][22].

שנות התשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנת 1990 הגלגל התהפך. ישראל, שעמדה באותם הימים בשלבים מתקדמים של משא ומתן עם סין העממית לקראת כינון יחסים דיפלומטיים לא רצתה עוד ביחסים דיפלומטיים עם טאיוואן. לעומת ישראל, טאיוואן, שעד אז נמנעה מכל קשר דיפלומטי עם ישראל וסירבה להכיר בה, החלה לחזר אחרי גורמים במשרד החוץ במטרה לכונן יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות. חיזורים אלו הפכו לעיתים למטרד שישראל השתדלה לחמוק ממנו[20]. בראשית חודש דצמבר 1990 שלח שר החוץ של טאיוואן לישראל את סגן מנהל המחלקה לענייני מערב אסיה במשרד החוץ הטאיוואני, ובפיו היה מסר. במשרד החוץ לא קיבלו את פניו, ואיש משרד החוץ נפגש עמו שלא בתוקף תפקידו בביתו הפרטי[23]. הדיפלומט הטאיוואני אמר שהגיע לישראל בשליחות שר החוץ שלו במטרה להציע כינון יחסים דיפלומטיים מלאים ופתיחת שגרירויות. אם דבר זה לא ייתכן אז האפשרות השנייה הייתה לפתוח קונסוליה כללית ואם גם זה לא ייתכן, אז הטאיוואנים יעדיפו לפתוח "משרד מסחרי". הדיפלומט הטאיוואני סיפר כי סגן שר החוץ שלו מתכוון לערוך סדרת ביקורים במזרח התיכון ובכוונתו לבקר במסגרת סדרת הביקורים בישראל.

אותו הדיפלומט הטאיוואני הסביר שבמשך שנים רבות השיקול העיקרי של ממשלתו היה - ארצות ערב, בייחוד בגלל הנפט. רק כעבור זמן רב גילתה טאיוואן שאפשר היה לפתח בְּאֹפֶן סִימוּלְטָנִי יחסים עם ישראל מבלי שהיחסים של טאיוואן עם ארצות ערב לא יינזקו[20]. לדבריו, ישראל הציעה לטאיוואן כינון יחסים דיפלומטיים בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20, אך הם דחו זאת. בן-שיחו הישראלי השיב שישראל תהיה מוכנה לשקול את האפשרות השלישית - משרד מסחרי, אך לפני זה ישראל תבדוק כיצד נוהגות מדינות אחרות בעניין זה[24].

המשא ומתן על מתכונת היחסים בין שתי המדינות נמשך קרוב לשנתיים. ישראל לא הייתה מוכנה לגרום נזק ליחסים החדשים והמבטיחים עם סין העממית שהתנגדה לכל קשר מדיני או פוליטי עם טאיוואן. למרות זאת, סין העממית לא ראתה לנכון לנהוג אחרת מכפי שנהגו מדינות רבות בעולם, ולהימנע מהרחבת קשרי המסחר עם טאיוואן, שהצליחה לפתח עוצמה כלכלית איתנה[20]. ב-8 בנובמבר 1992 הגיע לישראל סגן שר החוץ הטאיוואני אף על פי שמשרד החוץ הישראלי ניסה למנוע את ביקורו[20]. סגן השר הגיע לישראל כדי לחתום על הסכם לפתיחת משרד כלכלי. משרד החוץ הישראלי לא אירח אותו והוא נחשב לאורח של מכון היצוא הישראלי. ישראל התנגדה לכל סממן דיפלומטי שהטאיוואנים ניסו לשוות לנציגותם[20].

ישראל הבטיחה לסין העממית שתקיים עם טאיוואן אך ורק קשרי כלכלה, תיירות, מדע ותרבות, לכן יחסי טאיוואן-ישראל לא מעכירים על יחסי ישראל-סין. לפי הבטחה זו, בין ישראל וטאיוואן לא יתקיימו שום קשרים צבאיים, פוליטיים או מדיניים. מוסכמה זו הייתה נהירה לממשלת טאיוואן. למרות זאת הטאיוואנים ניסו מדי פעם לעקוף מוסכמה זו[25]. למשל, נשיא הרפובליקה הסינית לי טנג-הואי ניסה לבקר בישראל בחודש אפריל 1995 ובכמה ארצות במזרח התיכון. נראה שלחוגים כלכליים ישראלים היה עניין בביקור זה. תעשיינים ישראלים פנו למשרד ראש הממשלה בבקשה להתיר לנשיא הרפובליקה הסינית לבקר בישראל[26]. משרד החוץ הישראלי התנגד בתקיפות לביקורו של הנשיא, והביקור לא יצא לפועל[27]. דובר משרד החוץ בבייג'ינג הביע את הערכתו כלפי ממשלת ישראל על ההחלטה לביטול הביקור. בחודש פברואר 1996 דחה משרד החוץ בקשה של סגן שר החוץ הטאיוואני להגיע לביקור בארץ שהוגדר גם כן כ"פרטי". ישראל הבהירה כי היא לא מעוניינת בביקורים של אישים פוליטיים מטאיוואן וכי רק נציגים שאינם פוליטיים יורשו לבקר בישראל ללא הגבלה[25].

תקרית נוספת, בלתי מכוונת אירעה בחודש אוגוסט 1998. בתערוכת היובל להקמת מדינת ישראל היה ביתן שהיה שייך למשרד החוץ הישראלי בשם "ישראל והעולם". במפת הנציגויות הדיפלומטיות של ישראל בעולם הוצג גם דגל הרפובליקה הסינית. שגריר סין העממית בישראל הבחין ובכך ומחה[25]. משרד החוץ נענה לבקשתו: אנשי המשרד הסתירו את הדגל הטאיוואני באמצעות מדבקה והסבירו כי הצגת הדגל נבעה מתקלה[28].

אירועים אלו לא העיבו על התפתחות המגעים בין שתי המדינות בתחומים המוסכמים. בחודש אוגוסט 1994 חתם נשיא האקדמיה הטאיוואנית למדעים על הסכם לשיתוף פעולה עם האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים[29]. ב-29 באפריל 1996 משלחת סחר טאיוואנית גדולה המונה כ-67 נפש הגיעה לישראל בראשות סגן שר הכלכלה של טאיוואן, לי שו-ז'או[30]. המשלחת בדקה אפשרויות להידוק שיתוף הפעולה בין טאיוואן וישראל בתחומי הביוטכנולוגיה, הטלקומוניקציה, התעופה, הכימיקלים וכיוצא בזה[25]. חברי המשלחת לא נפגשו עם שר התעשייה והמסחר דאז מיכה חריש אלא עם המנהל הכללי של המשרד ועם פקידים, נציגי חברות ובנקים שונים. היקף הפעילות הכלכלית בין ישראל לטאיוואן הגיע בסוף 1995 לכ-400 מיליון דולר. עד סוף שנת 1997 גדל היקף היצוא הישראלי לטאיוואן ב-51%[25]. בשנת 2000 הגיע היקף הייצוא הישראלי לכ-860 מיליון דולר[25].

פתיחת המשרדים מטעם שתי המדינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסופו של דבר, בחודש מאי 1993, נפתח בתל אביב-יפו "משרד הכלכלה והסחר של טאיפיי". בחודש אוגוסט של אותה השנה פתחה ישראל בטאיפיי את "משרד הכלכלה והסחר של ישראל"[20]. בכך קיבלו יחסי המסחר של ישראל וטאיוואן גושפנקה רשמית. בחודש ספטמבר 1995 שונה שם המשרדים - כדי להלום את מאפייני פעולתם - והם נקראים מאז "משרד הכלכלה והתרבות" ולא "משרד הכלכלה והסחר"[25]. בשני המשרדים יושבים דיפלומטים מקצועיים ממשרדי החוץ של שתי המדינות[25].

מאז ואילך קיימת תנועה רבה של משלחות תיירות ומשלחות אחרות, לרבות כלכליות משני הצדדים. כמו כן, השתתפו במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 כמה משתלמים טאיוואנים בקורסים שונים בישראל[31][32][33].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המשרד נקרא תחילה "משרד הכלכלה והסחר של ישראל" וב-1995 שונה שמו ל"משרד הכלכלה והתרבות". על הרקע לפתיחת המשרד ראו: משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 287-292
  2. ^ הערך "גושפנקה" בויקימילון
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 משה יגר, המסע הארוך לאיסה, 2004, עמ' 287
  4. ^ טאיוואן הפסיקה לתת אשרות כניסה לישראלים, מעריב, 4 באוגוסט 1974
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 288
  6. ^ זאב שיף, "פורמוזה הציעה לישראל שיתוף במחקר גרעיני", הארץ, 3 בדצמבר 1963
  7. ^ הלשכה לקשרי מדע: "ביקור המשלחת הסינית הלאומית בארץ", 6 במאי 1968, ארכיון המדינה
  8. ^ א' אבן אל א"ד ברגמן, 7 בספטמבר 1966, ארכיון המדינה
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 9.5 9.6 9.7 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 289
  10. ^ ישראל באסיה - סקירת מחלקת אסיה, נובמבר 1967, ארכיון המדינה
  11. ^ עיתון הארץ, 17 במרץ 1966
  12. ^ יוסי מלמן, ‏תושבי הדרום הפכו לבני ערובה של ממשלה פחדנית, באתר מעריב השבוע, 17 בנובמבר 2018
  13. ^ א' לוריא אל המנכ"ל: "טאיוואן - שיחה עם פרופ' א"ד ברגמן", 1 בספטמבר 1968, ארכיון המדינה
  14. ^ באמצע שנת 1970 ביקר בטאיוואן באורח פרטי חיים הרצוג, שלא מילא אז תפקיד ציבורי. הביקור הוסדר על ידי ארנסט דוד ברגמן. הרצוג היה אורחו של ראש ממשלת טאיוואן, ג'יאנג ג'ינג-גואו, בנו של הנשיא צ'יאנג קאי שק. כל זאת לפי הספר של חיים הרצוג, דרך חיים, 1996, עמ' 244-245
  15. ^ משה אראל, צילינדר וחרב, 1992, עמ' 96
  16. ^ א' שלוש אל המנכ"ל: "דו"ח על ביקור בטאיוואן", שלהי אפריל 1968, ארכיון המדינה
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 17.3 17.4 17.5 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 290
  18. ^ דברי הכנסת, 25 בנובמבר 1970, עמ' 297
  19. ^ המנכ"ל אל שר החוץ: "מכירת 'גבריאל' לטאיוואן", 2 באוגוסט 1971, מרכז אבא אבן לדיפלומטיה ישראלית, מיכל C-20, תיק F-1987
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 20.3 20.4 20.5 20.6 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 291
  21. ^ מנחם רהט, "ישראלי בקרב 'נידחי ישראל' בטאיפה", מעריב, 22 בדצמבר 1998
  22. ^ שנתון הממשלה ה'תשל"ב, עמ' 114
  23. ^ אותו האיש היה משה יגר, אז סמנכ"ל וראש אגף אסיה ואפריקה
  24. ^ מ' יגר אל המנכ"ל: "טאיוואן", 29 בנובמבר 1990, הארכיון הציוני המרכזי
  25. ^ 25.0 25.1 25.2 25.3 25.4 25.5 25.6 25.7 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 292
  26. ^ לגבי הניסיון לארגן לנשיא טאיוואן ביקור בישראל פורסמו בעיתונות שונים בישראל ידיעות על ניסיונות שנעשו לקשור בין הביקור לעסקה גדולה בין שתי המדינות. טאיוואן הבטיחה להשקיע בישראל השקעות גדולות בסכום של מאות מיליוני דולרים בעבור הזמנת נשיאה לביקור בישראל. לפי הפרסומים, את הידיעות הדליף ראש אגף אסיה במשרד החוץ דאז נחום אשכול לשגרירות סין העממית בישראל במטרה לסכל את הביקור.
  27. ^ אלוף בן, "התנגדות במשרד החוץ ל'ביקור פרטי' של נשיא טייוואן", הארץ, 26 במרץ 1995
  28. ^ נורית ריגלר, "תערוכת היובל: דגל טאיוואן הורד לבקשת השגריר הסיני", ידיעות אחרונות, 24 באוגוסט 1998
  29. ^ האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, דו"ח שנתי 96–1995, עמ' 46
  30. ^ דוד ליפקין, "משלחת סחר גדולה מטאיוואן מגיעה לארץ", מעריב, 28 באפריל 1996
  31. ^ חמי שלו, "סגן שר החוץ של טאיוואן יגיע לישראל", דבר, 25 באוקטובר 1992
  32. ^ גד מודעי, טיוואן: מדריך ליצואן, 1996, עמ' 20-21
  33. ^ שנתון המסמכים הרשמיים 1999, עמ' 378
  34. ^ המסע הארוך לאסיה: פרק בתולדות הדיפלומטיה של ישראל, באתר כותר