חוק חינוך ממלכתי

חוק חינוך ממלכתי

פרטי החוק
תאריך חקיקה	20 באוגוסט 1953
תאריך חקיקה עברי	ט' באלול תשי"ג
גוף מחוקק	הכנסת השנייה
תומכים	39
מתנגדים	36
חוברת פרסום	ספר החוקים 131, עמ' 137
הצעת חוק	ממשלתית
משרד ממונה	משרד החינוך
מספר תיקונים	17
נוסח מלא	הנוסח המלא

חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953 הוא חוק שאושר בכנסת ב-12 באוגוסט 1953, ואשר נועד לבטל את שיטת הזרמים בחינוך ולעבור לחינוך ממלכתי. החוק נחקק בעקבות דיון סוער שנערך ב-13 בפברואר במליאת הכנסת, ובסופו הורתה הכנסת לממשלה להכין הצעת חוק לביטול הזרמים המפלגתיים ולהנהגת חינוך ממלכתי בעל שתי מגמות – "אחת דתית ואחת אחרת".

מערכת החינוך לפני חקיקת החוק

ערך מורחב – שיטת הזרמים בחינוך

עם הקמת מדינת ישראל נחקק חוק לימוד חובה, תש"ט-1949 המחייב כל ילד מגיל חמש ועד גיל שלוש-עשרה ללמוד במוסד חינוכי מוכר. עד לחקיקת חוק חינוך ממלכתי, היה חייב כל אזרח ישראלי (פרט לעולים במחנות העולים) לבחור עבור ילדיו את הזרם האידאולוגי בו יתחנכו: זרם העובדים, הזרם הכללי, זרם המזרחי או באחד מן הזרמים הקטנים שהשתייכו לאגודת ישראל, או לאחד מן הזרמים שלא היו משויכים פוליטית. חוק זה עיצב למעשה את דמות בתי הספר בישראל כבתי ספר ממלכתיים-לאומיים ולא כבתי ספר פוליטיים. בתחילה הוחל החוק רק על בתי הספר היסודיים ובהמשך הוא הורחב גם לבתי הספר התיכוניים.

הרקע לחקיקת החוק

רקע היסטורי

החוק שנחקק רק ב-1953 היה בגדר משאלת לב שהועלתה עוד זמן רב קודם לכן. כבר ב-1948 במסגרת דיוניה של הוועדה לתכנון החינוך שהקימה מפא"י בסוף 1947, הועלתה ההצעה לבטל את זרמי החינוך החילונים, ולמעשה לאחד את זרם העובדים עם הזרם הכללי. לבסוף החליטה הוועדה להתעלם מן השאלה ולהשאיר את ההחלטה "לבירור חופשי בין גורמים ציבוריים שונים, בעיקר מורים ומחנכים". עם זאת חלק מחברי הוועדה ראו "צורך דחוף בבירור שאלת הזרמים", וביקשו לקבל החלטה בעניין זה.

עם ייסודה של מדינת ישראל נמנע בתחילה הממסד מלהתעסק בשאלה זו, בשל כך גם לא מונה שר חינוך עד למרץ 1949. הנושא עלה שוב כחלק ממדיניות הממלכתיות של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה. בן-גוריון טען שהמצב שהיה קיים ביישוב היהודי בטרם הוקמה המדינה לא יכול להמשיך ולהתקיים גם אחריה. בטרם הוקמה המדינה עסקו המפלגות בכל תחומי החיים - הן הקימו ארגוני ספורט, כדוגמת הפועל של הסתדרות העובדים, בית"ר של הרוויזיוניסטים וכן הלאה, יישובים, כדוגמת הקיבוצים והמושבים שהיו ועודם משויכים אידאולוגית לתנועות שונות, בנקים, כדוגמת בנק הפועלים ומערכות חינוך שהנחילו לתלמידיהן את האידאולוגיה של המפלגה לה הם השתייכו. המפלגתיות נבעה מכך שלישוב היהודי לא היה קשר ישיר לשלטונות המנדט הבריטי ומדינה יהודית ריבונית לא הייתה, על כן נטלו על עצמן המפלגות תפקידים שבדרך כלל, ברחבי העולם, שמורים לממסד.

עם הקמת מדינת ישראל החל מעבר איטי ממפלגתיות לממלכתיות, מעבר אותו הנהיג ביד רמה בן-גוריון. בן-גוריון פחד מכך שהאינטרס המפלגתי יעלה על האינטרס הלאומי ולכן התחיל בתהליך הלאמה של מוסדות שנטלו על עצמם את תפקידי המדינה. אחד השיאים של התהליך היה חקיקת חוק חינוך ממלכתי.

בפברואר 1951 נערך בכנסת דיון בנוגע לחינוך האחיד של ילדי העולים. הדיון גלש לשאלת הזרמים ובסופו הטילה הכנסת על הממשלה "להכין תוך חודש ימים הצעת חוק, המבטל את הזרמים המפלגתיים בחינוך ומבטיח הנהגת חינוך ממלכתי אחיד במדינה, בעל שתי מגמות - מהן אחת דתית". כבר בבחירות לכנסת השנייה (יולי 1951) הדגישו המפלגות את נושא הזרמים במצעיהן. במהלך הכנסת השנייה המשיכו הוויכוחים בנושא עד להכרעה במליאת הכנסת באוגוסט 1953.

מספר חודשים לפני ההכרעה צץ מכשול חדש: חברי הקיבוצים ביקשו לשמור על המאפיינים הסוציאליסטים בתוך קיבוציהם, להמשיך ולהניף את הדגל האדום, לשיר את תחזקנה ואת האינטרנציונל ולקיים את חגיגות אחד במאי. בן-גוריון התנגד בתוקף לבקשה הזו. בתחילה התנגדה לו מפא"י, מפלגתו, אבל לאחר שבן-גוריון הכריז שהוא לא מתכוון לוותר בעניין זה ואיים בהתפטרות - התקבלה עמדתו.

החוק נחקק ב-12 באוגוסט 1953 בתמיכת שלושים ותשעה חברי כנסת אל מול שלושים ושישה מתנגדים.

סיבות ישירות לחקיקת החוק

מעבר לרצון להחליש את כוחן של המפלגות ולהקטין את הפוליטיזציה של החיים הציבוריים היו כמה סיבות ישירות שהניעו את הממשלה לחקיקת החוק:

• הזרמים השונים בחינוך יצרו מערכות כפולות ומסורבלות שבזבזו כסף רב. בשל התחרות הרבה בין הזרמים קרה לא אחת שבישוב קטן בו לא היה צורך ביותר מבית ספר אחד היו קיימים שלושה בתי ספר ויותר. המעבר למדיניות הכלכלית החדשה הצריך צמצום בתקציב המדינה.
• החל להתפתח "ציד נפשות" - נציגי הזרמים רדפו אחרי ההורים המבולבלים שחלקם, בעיקר העולים החדשים, כלל לא הכיר את המציאות הפוליטית ולא ידע אילו ערכים מונחלים לילדיו. התפתחה גם שנאה עזה בין הזרמים והיה חשש שהדבר יעיב בעתיד על התנהלותה של המדינה.
• בהדרגה החלה להישמע מחאה ציבורית כנגד שיטת הזרמים. בעיקר מהציונים הכלליים שביטול הזרמים היה אחד מסעיפי ההסכם הקואליציוני שנחתם איתם בעת הכניסה לממשלה, ומשאר המפלגות הליברליות והמרכזיות.
• העלייה ההמונית אילצה את הזרמים השונים לגייס מורים רבים במהירות. גיוס המורים המהיר נעשה תוך חוסר תשומת לב למחויבות האידאולוגית שהם רכשו לזרם בו הם לימדו. כך למעשה התרופפה האידאולוגיה של הזרם וייחודו לעומת הזרמים האחרים.
• מפא"י, מפלגת השלטון ויוזמת החוק, שינתה את דעתה ותמכה במעבר לחינוך ממלכתי.

הוויכוח על המעבר משיטת הזרמים לחינוך הממלכתי

החינוך היה אחד הכלים המרכזיים שעמדו לרשות המפלגות בבניית מאגר אלקטורלי עתידי. החינוך היה מרכז כח אדיר וויתור עליו לא היה משוש המפלגות. הוויכוח על ביטול הזרמים היה אחד הוויכוחים העמוקים והמרכזיים שהתקיימו במדינת ישראל וזאת בעיקר בשל חשיבותו - עיצוב דור העתיד. כל צדדי הוויכוח השתמשו במשפט העברי על מנת להצדיק את עמדותיהם, מחד, המשפט העברי דוגל בחינוך לטובת הילד עם שמירת ה"אני" שלו בתו המערכת שתהיה מאוחדת ומאוגדת, מאידך, ההיגיון הבריא טוען כי המצווה לחנך את הילד מן הסתם שתבקש חינוך על פי מצוות התורה.

עמדת מפא"י

עמדתה של מפא"י, מפלגת השלטון, הייתה מאוד מתלבטת ולא אחידה בעניין. במצעה לבחירות הראשונות (ינואר 1949) הבטיחה מפא"י לשמר את זרם העובדים בחינוך איתו הייתה מזוהה. היא עמדה בהבטחה במהלך הכנסת הראשונה. עמדה זו הייתה מנוגדת לדעתו של מנהיג המפלגה, דוד בן-גוריון שדגל בממלכתיות ובכלל זה בהלאמת החינוך וביצירת מערכת חינוך אחת ויחידה. במצעה לקראת הבחירות השניות (יולי 1951) שינתה מפא"י את עמדתה והחליטה לתמוך בהנהגת חינוך ממלכתי. השינוי בעמדה נבע משתי סיבות:

• "זרם העובדים" היה משויך לתנועת הפועלים כולה, דהיינו גם למפא"י וגם למפ"ם. בתקופה האמורה חלה התרחקות בין שתי התנועות. בעוד שמפא"י התגבשה סביב הממלכתיות ושמה דגש על לאומיות, התגבשה מפ"ם סביב הסוציאליזם ושמה דגש על מעמדיות. השוני הזה גרר כמה וכמה ויכוחים ספציפיים יותר בעניין החינוך, לדוגמה: מה צריך להיות היחס לקומוניזם ולברית המועצות. המחלוקות הרבות הביאו לדילמות של בתי הספר שנקרעו בין האידאולוגיה של מפא"י לזו של מפ"ם. לאור מצב עניינים זה הבינה תנועת העבודה שזרם העובדים לא יוכל להמשיך ולהתקיים כזרם אחד, דבר שהשפיע על ההחלטה לבטלו.
• הגידול המשמעותי במספר התלמידים הלומדים ב"זרם העובדים" גרם לה להאמין שעד מהרה "הכל יהיה זרם העובדים" ובביטול הזרמים היא לא תוותר על הנחלת האידאולוגיה הסוציאליסטית אלא להפך - תנחיל אותה לכלל התלמידים.

גם לאחר השינוי במצעה של מפא"י נמצאו בה כאלה שעדיין התנגדו להנהגת החינוך הממלכתי. הם טענו שהנהגתו תמוטט את תנועת הפועלים ותביא לקץ הסוציאליזם במדינת ישראל. התנגדותם התגברה כשבן-גוריון סירב לאשר את המשכם של המאפיינים הסוציאליסטים (הדגל האדום, שירת האינטרנציונל, חגיגות אחד במאי וכדומה) בבתי הספר של הקיבוצים. בן-גוריון החזיק בעמדתו וסירב להתחשב בדרישותיהם של אלו. הוא אף איים בהתפטרות אם לא תתקבל עמדתו. לאחר דיונים רבים החליטה המפלגה לתמוך בעמדתו.

עמדת המפלגות הדתיות

בבחירות לכנסת הראשונה התמודדה מפלגה דתית אחת - החזית הדתית המאוחדת שהיוותה איחוד של המזרחי, הפועל המזרחי, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל.

החזית הדתית המאוחדת התנגדה לביטול הזרמים בשל הרצון לשמור על מערכת חינוך דתית. מבחינה אוטופית התנגדה המפלגה לקיומם של הזרמים וקיוותה ליצור מערכת חינוך אחת שמושתת על היהדות לכל ילדי ישראל, אולם מאחר שהיא ידעה שלא כך יהיה ומערכת החינוך תושתת גם על עקרונות חילוניים, התנגדה החזית לביטולו של החינוך הדתי ומכאן לביטול הזרמים. עם הזמן החלה להיסדק העמדה הנחרצת נגד ביטול הזרמים והאחדות של החזית הדתית. חלק מהציבור הדתי חש שההפסד בשיטת הזרמים עולה על הרווח ממנה. הציונים הדתיים הרגישו שהם לא חלק מהמדינה ושידם תהיה כמעט תמיד על התחתונה בוויכוחים על הזרמים לאור העליונות של זרם העובדים שנתמך על ידי מפלגת השלטון. להרגשה זו תרם הוויכוח על זרם העובדים הדתי. במהלך הדיון על החינוך האחיד ב-פברואר 1951 העלה חבר הכנסת דוד צבי פנקס, מבכירי החזית הדתית, את ההצעה להטיל על הממשלה לנסח הצעת חוק שתיצור מערכת חינוך דתי לצד מערכת חינוך ממלכתי. בהצעה זו תמכו כל חברי החזית הדתית. בסוגיה זו הצביעה החזית הדתית בניגוד לעמדת הממשלה לה השתייכה. בן-גוריון ראה בהצבעה הצבעת אי אמון, התפטר וביקש להקדים את הבחירות ליולי 1951 (כפי שאכן קרה).

בבחירות לכנסת השנייה התפצלה החזית הדתית חזרה למפלגות שהרכיבו אותה. במהלך המשא ומתן הקואליציוני עם הפועל המזרחי סוכם על הקמת שתי מערכות חינוך ממלכתיות, כאשר המערכת הדתית זוכה לאוטונומיה מרובה המתבטאת בחינוך ממלכתי דתי.

עמדת מפ"ם

מפ"ם שהייתה משויכת לשמאל הציוני התנגדה למעבר לחינוך הממלכתי. מפ"ם שהייתה מזוהה עם זרם העובדים לא ששה לוותר על מאגר הקולות האדיר שהיה טמון בהמשך קיומו. פרט לכך מפ"ם רצתה לשמור על ייחודיות של זרם העובדים - על הנפתו של הדגל האדום לצד דגל ישראל ועל שירתו של האינטרנציונל לצד התקווה.

עמדת הציונים הכלליים

הציונים הכלליים, שהיו משויכים למרכז הליברלי תמכו ועודדו את המעבר לחינוך ממלכתי. זאת על אף העובדה שהם היו מזוהים עם הזרם הכללי. במצעה של המפלגה בבחירות לכנסת השנייה (יולי 1951) הוכנסה הדרישה לאחד את זרמי החינוך כחלק מדרישה כוללת למתן את הפוליטיזציה של החברה הישראלית. התנגדותם להכנסת סממנים של זרם העובדים לחינוך הממלכתי הובילה למשבר הדגל ולפרישתם מהממשלה במאי 1953, עקב החלטת מפא"י לדרוש שבחוק המוצע יתאפשר להניף את הדגל האדום ולשיר את האינטרנציונל בבתי ספר שבהם רוב ההורים ירצו בכך. הם שבו לממשלה לאחר שסוכם על שינוי החלטה זו.

עמדת המפלגה הפרוגרסיבית

המפלגה הפרוגרסיבית שהייתה משויכת לימין המתון תמכה במעבר לחינוך ממלכתי. המפלגה טענה שיש להקים "בית ספר אחיד שימזג את כל החיובי והמשותף בשלושת הזרמים". המפלגה הפרוגרסיבית דרשה ליצור רשת חינוכית אחת לדתיים ולחילוניים. זאת בניגוד לניסוח הסופי שקבע את היווצרן של שתי מערכות חינוך "פורמליות" - חינוך ממלכתי וחינוך ממלכתי דתי ועוד שתי מערכות חינוך "מוכרות" - המערכת החינוכית של אגודת ישראל ומערכת "החינוך העצמאי" של הזרמים החרדיים.

עמדת חירות

חירות שבאותה תקופה הייתה כח זוטר במערכת הפוליטית והשתייכה לימין הציוני תמכה ועודדה את המעבר לחינוך ממלכתי. חירות הייתה המפלגה הראשונה שהעלתה במצעה את עניין ביטול הזרמים. בבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו בנובמבר 1950 הצהירה חרות: "נילחם בעד ביטול שיטת הזרמים בחינוך... ובעד הבטחת מקום בגן הילדים ובבתי ספר לכל ילד". חירות תמכה בהשתת החינוך הממלכתי על "מסורת ישראל" כעל גורם מרכזי. זאת בניגוד לניסוח הסופי שקבע שהחינוך יהיה מושתת על "ערכי תרבות ישראל והישגי המדע".

מטרת החוק

החוק בא לבטל את שיטת הזרמים בחינוך וליצור מערכת חינוך אחת נייטרלית מבחינה אידאולוגית ומפלגתית, שתחנך את התלמידים על פי "ערכי תרבות ישראל והישגי המדע, ותנחיל לתלמידים את התרבות היהודית". עוד נקבע שבבתי הספר יחנכו את התלמידים ל"אהבת המולדת ונאמנות למדינה ולעם ישראל, על אימון בעבודה חקלאית והמלאכה, על הכשרה חלוצית ועל שאיפה לחברה בנויה על יסודות חירות, שוויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות".

כמו כן נועד החוק לרכז את כלל הסמכויות על חינוך ילדי ישראל בידי שר החינוך ולצמצם את האוטונומיה של בתי הספר. לשר החינוך ניתנו סמכויות מרחיבות מאוד הכוללות סמכות להתערב בתוכנית לימודים, לסגור בתי ספר, לקבוע תוכניות השלמה מיוחדות לתוכנית הלימודים ולהכריז על בית ספר ניסויי.

חוקים מקבילים במדינות אחרות

• חוק החינוך הציבורי בארצות הברית (Public Education).
• חוק החינוך הכללי בבריטניה (Common Education).

מבנה מערכת החינוך בעקבות החוק

חוק חינוך ממלכתי איחד את הזרמים השונים שהתקיימו במערכת החינוך בישראל לשני זרמים: חינוך ממלכתי וחינוך ממלכתי דתי. החלוקה הזו התבצעה למרות הכוונה המקורית ליצור רק זרם חינוכי אחד - חינוך ממלכתי - וזאת בעקבות לחצים כבדים של הדתיים. למעשה ניתן לומר שבחוק אוחדו שני זרמי החינוך החילוניים (זרם העובדים והזרם הכללי) והושאר על כנו זרם המזרחי הדתי. בחוק נקבעו פריבילגיות מסוימות לחינוך הממלכתי דתי והוחלט שיהיה עליו ממונה דתי אורתודוקסי וששר החינוך יידרש להתייעץ עם מועצה מיוחדת בכל הקשור בחינוך זה. כמו כן במשרד החינוך נשמר האגף לחינוך התיישבותי, שהיה אגף נפרד ושימש בעיקר את זרם העובדים.

מחוץ למסגרת האחידה של חוק החינוך הממלכתי נותרו בתי הספר של החינוך העצמאי של הזרמים החרדיים ובתי הספר של אגודת ישראל, שנותרו משויכים מפלגתית. הסיבה להכרה בזרמים הללו היה הרצון לחברת את הזרמים החרדיים למדינה ולשלבם במוסדות המדינה הישראלית, כמו גם האמונה של בן-גוריון ואחרים שהיהדות החרדית לא תמשיך להתקיים במתכונתה הנוכחית לאורך הרבה זמן, וזאת לאור המודרניזם והקמתה של המדינה. מטרתו של החינוך הממלכתי - "חינוך הניתן מאת המדינה על פי תוכנית הלימודים, ללא זיקה לגוף מפלגתי, עדתי או ארגון אחר מחוץ לממשלה" כאמור לא התקיימה במלואה - עדיין נותרו זרמים משויכים פוליטית (הזרם של אגודת ישראל), או משויכים באופן חלקי (החינוך הממלכתי דתי).

גם הקביעה שבבתי הספר לא תשמענה דעות פוליטיות לא התקיימה במלואה, כי לא ניתן היה לנתק את בית הספר ממכלול החיים. בבתי הספר של הקיבוץ המשיכו לדבר על שיתוף ותנועת העבודה, ובבתי הספר הממלכתיים-דתיים על דמותה היהודית של המדינה. גם בחלוף השנים המצב נותר על כנו, ועד היום בתי ספר שונים מנחילים אידאולוגיות שונות, תוך עיסוק בשאלות פוליטיות.

מטרות החינוך הממלכתי החל משנת 2000

בשנת 2000 עבר החוק שינוי בתחומים העוסקים במטרות החינוך הממלכתי בישראל. מטרות החוק, לאחר תיקון זה, מפורטות בסעיף 2 לחוק, שזו לשונו:

מטרות החינוך הממלכתי הן:

(1) לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו;

(2) להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים;

(3) ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל;

(4) ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם;

(5) לפתח את אישיות הילד והילדה, את יצירתיותם ואת כשרונותיהם השונים, למיצוי מלוא יכולתם כבני אדם החיים חיים של איכות ושל משמעות;

(6) לבסס את ידיעותיהם של הילד והילדה בתחומי הדעת והמדע השונים, ביצירה האנושית לסוגיה ולדורותיה, ובמיומנויות היסוד שיידרשו להם בחייהם כבני אדם בוגרים בחברה חופשית, ולעודד פעילות גופנית ותרבות פנאי;

(7) לחזק את כוח השיפוט והביקורת, לטפח סקרנות אינטלקטואלית, מחשבה עצמאית ויוזמה, ולפתח מודעות וערנות לתמורות ולחידושים;

(8) להעניק שוויון הזדמנויות לכל ילד וילדה, לאפשר להם להתפתח על פי דרכם וליצור אווירה המעודדת את השונה והתומכת בו;

(9) לטפח מעורבות בחיי החברה הישראלית, נכונות לקבל תפקידים ולמלאם מתוך מסירות ואחריות, רצון לעזרה הדדית, תרומה לקהילה, התנדבות וחתירה לצדק חברתי במדינת ישראל;

(10) לפתח יחס של כבוד ואחריות לסביבה הטבעית וזיקה לארץ, לנופיה, לחי ולצומח;

(11) להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ושל קבוצות אוכלוסייה אחרות במדינת ישראל, ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל.

"חוק נהרי": מימון מוסדות חינוך מוכרים לא רשמיים

חוק נהרי הוא כינוי לתיקון מספר 7 לחוק חינוך ממלכתי. לפני התיקון, קבע חוזר מנכ"ל משרד החינוך (בעקבות פסיקת בג"ץ מ-2003) שמוסדות מוכרים שאינם רשמיים יקבלו 75% מתקציבם של מוסדות רשמיים; אך קבע גם חריגים לכלל זה - מוסדות של החינוך העצמאי ומעיין החינוך התורני ימומנו בשיעור של 100% מתקציב המוסדות הרשמיים. "חוק נהרי" קבע שרשות מקומית אשר מתקצבת ממקורותיה מוסדות חינוך רשמיים - תחויב לתקצב גם את המוסדות המוכרים שאינם רשמיים, ביחס דומה לזה שקבעה המדינה. התיקון אפשר למנוע חלוקה לא שוויוניות של תקציבי הרשות לבתי ספר שבתחומה. התיקון קבע שרשות מקומית רשאית לממן מוסדות אלה גם בשיעור גבוה יותר מזה שקבעה הממשלה, אך אסור שיהיה נמוך יותר ממנו. התיקון לחוק הוצע על ידי הממשלה ב-7 במאי 2007, ביוזמתו של השר משולם נהרי מש"ס. התיקון עבר בכנסת ב-22 במאי 2007 בתמיכת הקואליציה ובהליך מזורז במיוחד, בהתנגדות חברי מרצ. בעת הדיון בחוק, הביעו שרת החינוך יולי תמיר וחבר הכנסת יוסי ביילין הסתייגויות וביקורת על החוק.

בשנת 2009 התקבל תיקון נוסף (מס' 11), שנודע בשם "חוק גפני", ובו נקבע שרשות מקומית רשאית לתקצב מוסד גם בשווה-כסף, כגון העסקה של עובדים; חוק זה התקבל בהתנגדות ציבורית, בגלל האפשרות לחוסר שקיפות. גם תיקון זה אושר בהליך מזורז, של יום אחד.

בעקבות התיקונים שלעיל, התקבל תיקון (תק' 9 ב 1) לתקנות מוסדות מוכרים, שקבע: השר רשאי לשקול שלא לממן מוסד מוכר, אם המימון עלול לפגוע במוסד ממלכתי. ביולי 2013 החליטה הכנסת על ביטולם של התיקונים לחוק. במסגרת "חוק ההסדרים" לשנים 2015 ו-2016 תוקן שוב חוק חינוך ממלכתי, והוחלף בו סעיף 11א, לסעיף המחייב רשויות מקומיות במימון "מוסדות מוכרים שאינם רשמיים", במתווה דומה למתווה המקורי.

חינוך ממלכתי משלב

בשנת 2008, ביוזמת ח"כ הרב מיכאל מלכיאור וח"כ אסתרינה טרטמן אישרה הכנסת את תיקון לחוק חינוך ממלכתי המכיר בחינוך ממלכתי משלב - זרם חינוך ממלכתי שלישי בישראל, המתאפיין בשילוב לימודי יהדות מוגברים בתוכנית הלימודים ולימוד משותף של תלמידים המשתייכים לקשת רחבה של זהויות יהודיות.

חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, תשס"ח-2008

בשנת 2008 נחקק ביוזמת חברי הכנסת יעקב ליצמן ואברהם רביץ חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים שבא להכיר במוסדות חינוך בעלי "ייחוד תרבותי" – בעיקר במגזר החרדי – המתמקדים בתכנים דתיים מסורתיים ואינם כוללים בהכרח לימודי ליבה מלאים. מוסדות אלו מוגדרים כמוסדות ייחודיים מבחינה תרבותית ולכן הם כפופים לתוכנית לימודים שונה מזו של החינוך הממלכתי. החוק מאפשר למוסדות חינוך ייחודיים לקבל הכרה ממשרד החינוך, גם אם הם אינם עומדים בדרישות החינוך הממלכתיות, כגון הוראת כל מקצועות הליבה. עם זאת, הם זכאים לקבל תקצוב חלקי מהמדינה, בהתאם להוראות החוק ולקריטריונים מסוימים.

מניעת פעילות ארגונים הפועלים נגד מטרות החינוך ונגד צה"ל

במסגרת תיקון מספר 17 לחוק, הידוע בכינויו "חוק שוברים שתיקה", נוספה עוד מטרה לחינוך הממלכתי, והיא "לחנך לשירות משמעותי בצבא הגנה לישראל או לשירות לאומי־אזרחי", וכן הוענקה בחוק סמכות לשר החינוך המאפשרת לו לקבוע כללים למניעת פעילות של גורם חיצוני במוסד חינוכי "שפעילותו עומדת בסתירה חמורה ומשמעותית למטרות החינוך הממלכתי" או גורם הפועל באופן יזום לנקיטת הליכים משפטיים או מדיניים מחוץ לישראל נגד חיילי צבא הגנה לישראל.

יוזמי החוק היו שולי מועלם-רפאלי, בצלאל סמוטריץ', יאיר לפיד, אמיר אוחנה, יואב קיש, מירב בן-ארי, דוד ביטן, עודד פורר, אלעזר שטרן, יואל רזבוזוב ויעקב מרגי. החוק אושר ב־16 ביולי 2018.

התייחסות בג"ץ לסעיף מטרות החינוך הממלכתי

בשנת 2018, הגיש הפורום החילוני עתירה לבג"ץ נגד שר החינוך, בדרישה לביטול מקצוע הלימוד "תרבות יהודית-ישראלית" בבתי הספר הממלכתיים. העתירה התבססה, בין השאר, על כך שתוכנית הלימודים בתרבות יהודית-ישראלית כופה על התלמידים החילונים תכנים דתיים שאינם תואמים את השקפת עולמם. בדיון שנערך בבג"ץ ביולי 2019, בג"ץ 7770/18, בפני כבוד הנשיאה אסתר חיות, כבוד המשנה לנשיאה חנן מלצר, וכבוד השופט מני מזוז; השופטים דחו את העתירה. לטענתם, הפורום החילוני לא הצליח להציג עילה משפטית להתערבות בית המשפט בתוכנית הלימודים. השופט מזוז ציין כי בהתאם לחוק חינוך ממלכתי, סעיף מטרות החינוך הממלכתי, אין מקום לעתירה זו: "נושא מסורת ישראל, תורת ישראל, המסורת היהודית, הוא חלק ממטרות החינוך הממלכתי בסעיף 2א" עוד קבע השופט מזוז בדיון כי: "...בהיבט המשפטי אי אפשר לומר שהנושא הוא אסור שיילמד. אצלנו אין הפרדת דת ממדינה, ולא רק זה, אלה [-אלא] החוק אומר שזה חלק מתכני הלימוד בבתי הספר".

ראו גם

עיינו גם בפורטל פורטל החינוך הוא שער למגוון נושאים הקשורים בחינוך ובהשכלה, בהם מוסדות, אישים, מושגים ועוד.

• שיטת הזרמים בחינוך

לקריאה נוספת

• טלי תדמור-שמעוני, שיעור מולדת : חינוך לאומי וכינון מדינה 1966-1954, קריית שדה בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות - אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תש"ע 2010.
• דבורה הכהן, "חוק חינוך ממלכתי תשי"ג (1953): צומת הכרעה שהוחמץ?", בספר: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010.
• יצחק שור, ממשלת מפאי'י-ציונים כלליים העבירה בכנסת "חוק חינוך ממלכתי" ובכך חיסלה זרם העובדים וחיזקה הזרמים הדתיים, על המשמר, 30 באפריל 1968

קישורים חיצוניים

• חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
• היסטוריית החקיקה של חוק חינוך ממלכתי, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
• מתיה קם, חוק חינוך ממלכתי, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• ישי בלנק, "ממלכתיות מבוזרת: שלטון מקומי, הפרדות ואי שוויון בחינוך הציבורי" עיוני משפט כח (תשס"ה)
• שמעון רשף, ‏בן-גוריון והחינוך העברי והממלכתי, קתדרה 43, מרץ 1987, עמ' 114-91
• חובת תשלום שכר לעובדי הוראה במוסדות מוכרים לא-רשמיים, לפי שכר העובדים במוסדות הרשמיים, פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 203/09, רשת הגנים של אגודת ישראל - שמחה בוסי ואח'; ניתן ביום 2.10.2011
• עדי שרצר, מערכת החינוך הממלכתית וזכות ההורים לעצב את חינוך ילדיהם, שיח זכויות: מרכז מינרבה לזכויות אדם, 3 בספטמבר 2023.