כשרות

ביהדות, המונח כשרות מתייחס למערכת כללים הקובעת מהם סוגי המזון המותרים והאסורים באכילה. המונח אינו אופייני רק ליהדות, ואיסורים על מאכלים מסוימים קיימים גם בדתות ותרבויות אחרות.

המילה כשר מציינת שדבר הנושא שם זה עשוי כדרוש לפי קריטריונים ברורים וידועים. יש מסבירים ששורשו מהמילה כשורה כלומר עשוי ותקון כפי שורת-ישרות הדרושה.

כללי הכשרות

כשרות במזון מן החי

ערך מורחב – סימני כשרות בבעלי חיים

בהלכה קיימת מערכת כללים וחוקים מסועפת באשר לכשרות המזון מן החי. מערכת זו מבוססת על רשימת בעלי החיים המותרים והאסורים באכילה, המופיעה בתורה (ויקרא פרק י"א, ודברים פרק י"ד). הרשימה מחולקת כדלהלן:

• בהמות: בהמות טהורות, המותרות באכילה, הן בהמות בעלות פרסה שסועה שהן גם מעלות גרה. בהמה שלה רק אחד משני סימנים אלו איננה כשרה לאכילה,

כגון ארנבת שפן וגמל שהינם מעלות גרה אבל לא מפריסי פרסה, והחזיר שהינו מפריס פרסה, אבל אינו מעלה גרה. בהמות נוספים דוגמת חמור, סוס, היפופוטם ועוד אין להם את שני הסימנים ואינם כשרים.

• חיות (יונקים שאינן בהמות): כל החיות אסורות באכילה, למעט שבע חיות שנמנו בתורה והותרו באכילה. החיות הטהורות הן: אייל, צבי, יחמור, אקו, דישון, תאו וזמר. (זיהויים של האקו, התאו והזמר המותרים באכילה איננו מוסכם, אך זיהויו המקובל של הזמר הוא ג'ירף).
• דגים: מותרים באכילה רק דגים בעלי סנפיר וקשקשת. חז"ל קבעו כלל: "כל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר". ולכן הימצאותם של קשקשים מהווה סימן כשרות מובהק, ואין צורך לחפש את הסנפירים.
• עופות: בתורה ניתנה רשימה של עופות אסורים באכילה, וכל היתר הותרו. במשך הדורות נשכח זיהויים של חלק מהעופות האסורים והתעוררו ספקות לגבי עופות שונים. בשל הבלבול ניתנו בספרות ההלכה סימנים שונים לזיהוי עופות טהורים, כך למשל נמסר כי עופות דורסים אסורים כולם, וכן סימנים נוספים. בסופו של דבר נקבע בהלכה כי כל עוף שאין מסורת רצופה על אכילתו אסור באכילה.
• דם: כמה וכמה פעמים הזהירה התורה שלא לאכול או לשתות דם, ולכן תנאי הכרחי בהכשרת בשר לאכילה היא הוצאת הדם ממנו. הדבר נעשה על ידי 'מליחה' (תהליך המורכב מפיזור מלח רב על הבשר ושטיפות במים), או על ידי צלייה על אש. איברים רוויי דם (כמו כבד) אינם כשרים לאכילה אלא רק בצלייה. איסור זה אינו חל על דם דגים.
• חרקים, שרצים ותולעים, הן מעופפים, הן זוחלים, והן החיים במים (למעט הארבה), אסורים כולם באכילה. עקב אי כשרות החרקים והרמשים למיניהם, יש לבדוק את כל הירקות והפירות, וכן קמח וקטניות, ולוודא את ניקיונם, או להשתמש בירקות שגידולם נעשה בשיטות המונעות מחרקים להגיע אליהם ("ירקות ללא חרקים").
• טרפה: איסור אכילה על כל בעל חיים כשר שנטרף על ידי בעל חיים אחר והוא עומד למות, וכן כל חיה שיש לה פציעה או מחלה קשה שמהן היא תמות.

מזון המופק מן החי דינו כבעל החיים ממנו הופק. כך ביצים וחלב מותרים רק אם מקורם מבעל חיים טהור. יוצא מכלל זה דבש המותר באכילה למרות שדבורים אסורות באכילה. הנימוק להיתר אכילת דבש הוא שהדבש לא מכיל חלק אינטגרלי מהדבורה אלא רק עובר בגופה תהליך עיבוד.

כל הבהמות, החיות והעופות, המותרים באכילה, אסורים באכילה ללא שחיטה והכשרה על פי כללי ההלכה. דגים מותרים באכילה בכל צורה מיד לאחר מותם, אולם גם הם אסורים באכילה בעודם חיים.

טעמים שונים ניתנו לאיסור אכילת בעלי חיים. הרמב"ם סבר כי כל החיות שנאסרו בתורה תזונתם גרועה ומשפיעם על האדם מבחינה בריאותית לרעה (מורה נבוכים, חלק ב', פרק מ"ז). כך הייתה גם דעת האברבנאל וספר החינוך (מצוה עג). לעומתם סבר רבי יצחק עראמה כי אכילת חיות שאסורים בתורה משפיעים לרעה מבחינה נפשית, "מאטימים של הכח השכלי, מולידים שיבושי דעות ובולמוס של תאוות נכריות ובהמיות" (עקידת יצחק ויקרא, פרשת שמיני, שער ס דף ל"ג ע"ב, ל"ח ע"ב). הרמב"ן שילב את שתי הגישות גם יחד וסבר כי גם מבחינה בריאותית וגם מבחינה נפשית ישנה השפעה שלילית על האדם האוכל בשר חיות שנאסרו בתורה (רמב"ן ויקרא י"א י"ג). היו שטענו טענות הקשורות לאיכות הסביבה ואקולוגיה, ויצחק דב פריז חישב כי לייצור ק"ג "סטייק נמר" נדרשים כשבעה ק"ג בשר בקר, שלייצורו נדרשים כארבעים ותשעה ק"ג דגנים". טענה אחרת היא שאיסור אכילת חיות בר וצמצום לאכילת חיות מבויתות שמגודלות על ידי האדם גורמת לכך שמינים וזנים שונים לא יכחדו מן העולם.

איסורי אכילת בעלי חיים מסוימים קיימים גם בדתות אחרות, כגון מצוות החלאל המוסלמי. מקורם של מנהגים אלו בקרב עמי ערב קודם לאסלאם. סברה נפוצה היא שגידול חזירים היה נפוץ בקרב יושבי הקבע (שכן אי אפשר לנדוד עם חזירים), ומתוך איבה לאוכלוסיות אלו נקבעה מסורת בקרב עמים נודדים (ובכללם בני ישמעל ובני ישראל) שלא לאכול חזירים.

כשרות במזון מן הצומח

במזון מן הצומח ישנם כמה כללים הלכתיים, חלקם אינם נוהגים אלא בארץ ישראל ומכונים "מצוות התלויות בארץ", וחלקם נוהגים בכל מקום בעולם:

• דיני תרומות ומעשרות: כל יבול חקלאי הגדל בארץ ישראל מחויב בתרומות ומעשרות, הכוללים "תרומה גדולה" - אחוז מסוים מהיבול הניתן לכהן, "מעשר ראשון" - עשרה אחוזים היבול הנותר, הניתנים ללוי, "תרומת מעשר" - עשירית מ"מעשר ראשון" אותו מוסר הלוי לכהן, וכן "מעשר שני" או "מעשר עני" הנוהגים לחלופין (תלוי במניין שנת היבול לשנת השמיטה). "מעשר שני" אמור להיאכל בטהרה בירושלים, ו"מעשר עני" אמור להימסר לעניים לאכילה.

יבול שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות נחשב טבל ואסור באכילה ובהנאה. כמו כן קיים מעמד ביניים של יבול שהוא במעמד ספק אם הופרשו ממנו מעשרות המכונה "דמאי".

• הפרשת חלה - מאפה הנעשה מחמשת מיני דגן בשיעור של מעבר לקילו וחצי קמח חייב בהפרשת חלק בשיעור מסוים מן העיסה, חלק המכונה 'חלה'. החלה המופרשת אמורה להינתן לכהן שיאכלה בטהרה, אך מאחר שדיני טומאה וטהרה אינם נוהגים היום, החלה המופרשת כיום נשרפת.
• דיני ערלה ונטע רבעי.
• דיני כלאיים.
• דיני שמיטה.

נושא נוסף הקשור לכשרות במזון מן הצומח הוא בדיקתו מחרקים, האסורים באכילה. בדיקה זאת נעשית באמצעים שונים ובאופן משתנה לפי שכיחות החרקים בפירות ובירקות. ישנם פירות הנחשבים לנגועים מאוד בחרקים, לדוגמה תאנים וכרובית, ומשום כך נמנעים שומרי הכשרות לאוכלם אלא לאחר בדיקה מקיפה או על ידי הקפדה על קניית ירקות שגודלו באופן מיוחד למניעה ככל האפשר של הימצאות חרקים בהם. ('ירקות ללא תולעים') מקובל לנפות את הקמח בנפה לפני השימוש בו, מחשש להימצאות חרקים, וכן לברור את גרעיני האורז וסוגי הקטניות השונים קודם בישולם.

האיסור על אכילת חרקים הוא דווקא על חרקים שנראים בעין האנושית, ולא על יצורים קטנים יותר.

הפרדת בשר וחלב

הפרדה בין מאכלי בשר ומאכלי חלב כוללת אכילה, בישול והנאה. שלושה איסורים אלו נלמדים משלוש פעמים שבהן מופיע בתורה האיסור "לא תבשל גדי בחלב אמו" (פעמיים בספר שמות ופעם בספר דברים). חז"ל הרחיבו איסור זה על אכילת כל בשר חיה ובהמה בחלב, ומאוחר יותר אף על עוף. אכילת בשר דגים בחלב נתונה במחלוקת (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קי"ג, ע"א – דף קט"ז, ע"א). האיסורים כוללים גם עירוב מאכלים או כליהם (בכלי ראשון לדוגמה). ייתכן כי הציווי בא כנגד המנהג האלילי לבשל גדי בחלב אימו, בפולחן של אלילים שונים, ביניהם עשתורת. עד היום השתמר מאכל זה אצל הבדואים בשם "ג'די בחליב אמו", והוא נחשב למאכל תאווה, שמכינים אותו לאורחים מכובדים. לאיסור אכילת בשר וחלב מספר טעמים לפי דעות שונות ביהדות. לפי ספר הזוהר ניתן פירוש קבלי לכך; החלב הלבן מסמל מידת הרחמים ואילו הבשר האדום מסמל את מידת הדין ואסור לערבבם. הרב קוק, ב"חזון הצמחונות והשלום", סבר כי התורה מחנכת להבחנה בין דרגות של מעשים. לתפיסתו אף שהתורה התירה לשתות חלב בהמה ולאכול את בשרה, אסור לערבב בין השניים, כי שתיית החלב כרוכה רק בגזל החלב שנועד לצאצאיה, בעוד שאכילת הבשר כרוכה בהרג הבהמה. לדעת קאסוטו, בהמשך לשיטת הרמב"ם, מדובר בהרחקה מעבודת אלילים כפי שנמצא בשירה האוגריתית "טבח גדי בחלב, טלה בחמאה" . הוגים מודרניים, כפרופ' שלום רוזנברג, סוברים כי מדובר בהרחקה מאכזריות וציניות, של בישול הגדי דווקא בחלב אמו.

מאכלי נכרים

יין נסך - כל יין שגוי נגע בו, חשוד בכך ששימש לעבודת אלילים, ואסור בכל שימוש, אך כאשר היין מבושל או מפוסטר, אין נגיעת הגוי אוסרת אותו, ככל הנראה מפני שיין שבושל נפגם טעמו ואיכותו, ואינו ראוי עוד להתנסך לעבודת האלילים (בתוויות שעל גבי הבקבוקים של חלק מהיקבים ניתן להבחין בכיתוב "יין מבושל" או "יין מפוסטר - ודינו כמבושל").

יש אומרים שגם יין מפוסטר אינו מבטל את טיב היין ויצא מזה שהוא אכן נאסר במגע גוי. מה גם שיש הסוברים שגם מחלל שבת בפרהסיה, דהיינו עובר על דבר אסור בשבת בפני עשרה יהודים, גם במגעו נאסר היין.

פת עכו"ם - לחם מחמישה מיני דגן שנאפה על ידי שאינו יהודי.

חלב נכרי - חלב שנחלב על ידי שאינו יהודי.

בישול נכרי

פסח

בחג הפסח ישנה הקפדה נוספת, על אכילת מזון כשר לפסח.

גדרים וסייגים הלכתיים

לסיוע על שמירת כללי הכשרות וכהתגברות על מכשולים המטשטשים את הדברים האסורים נוספו במשך הדורות גדרים וסייגים שונים המורים על מכשולים אלה. להלן דוגמאות לכך :

• בכלל איסור אכילת בהמה טמאה, ישנו איסור לשתות חלב בהמה טמאה. כדי לא להיכשל באיסור זה נהגו ישראל לא לשתות חלב (אפילו חלב בהמה טהורה) אם הוא לא נחלב בפני יהודי ירא שמים שיעיד שלא עירבו שם חלב בהמה טמאה. מנהג זה לא נהוג בכל תפוצות ישראל ורבים מקלים בזה.
• אמרו חכמים, אם הובא לפניך דג שעורו מופשט מעליו אינך יכול לדעת איזה סוג דג הוא, ואם הוא כשר או לא.
• באיסור בשר בחלב הרחיקו חכמים ואמרו שמכיוון שדרכו של בשר להישאר בשיני האוכל עד שש שעות, נאסרה אכילת מאכלי חלב שש שעות לאחר שטעם ממאכלי בשר.

הבדלי גישות בכשרות

בנושא הכשרות, כבנושאים הלכתיים רבים אחרים, קיימים הבדלים בהלכה בין פסיקתו של הבית יוסף המקובל בני עדות המזרח, לבין שיטתו של הרמ"א המקובל על יוצאי עדות אשכנז. הדוגמאות הבולטות הן:

• בשר גלאט - מקור הכינוי גלאט הוא במילה היידית שפירושה חלק, כלומר ללא כל שאלות. בהלכה היהודית קיימים 18 סוגי טריפות שקיימת מחלוקת לגביהן. ברובן הרמ"א מחמיר והבית יוסף מקל, אולם בסירכת הריאה מחמיר הבית יוסף יותר מהרמ"א, מה שגרם במרוצת השנים לכך שרבים מבני עדות המזרח לא אכלו בשר בהמה בהשגחה אשכנזית - תהיה מהודרת ככל שתהיה - וכן להפך. בני עדות אשכנז ובעיקר החסידים הקפידו לאכול מבשר שלא נשאלה בו שום שאלה וזאת כהידור וחומרה (וזאת למרות שישנו מנהג כי רב המתיר מאכל מסוים שנשאלה בו שאלה הלכתית, טועם ממנו מעט).
• בישולי גויים - קיימים הבדלי גישה בן הבית יוסף לרמ"א, כשהאחרון מקל באופני ההיתר לבישול. הכוונה היא, שעל פי דעת הפוסקים האשכנזים מספיק רק שהאש תודלק על ידי יהודי על-מנת להתיר את התבשיל. אולם, הפוסקים הספרדים נהגו להחמיר בזה שגם ההכנסה לתנור תתבצע על ידי יהודי.
• בשר בחלב - מאכלים שבושלו בסיר שבושל בו בשר במהלך היממה האחרונה (בן יומו), הנם בשריים ואסור לאכול אותם עם מאכלי חלב לדעת הרמ"א. לעומתו מקל הבית יוסף ומתיר לאוכלם בזה אחר זה.

בכשרויות המהדרין משתדלים להקפיד על החומרות של כל העדות, על מנת שכל יהודי באשר הוא יוכל לאכול ללא חשש כשרותי.

הכשרות בתרבות היהודית

כלים בשריים. גרמניה, המאה ה-18 וראשית המאה ה-20. המוזיאון היהודי בברלין

כלים חלביים. גרמניה, המאה ה-19. המוזיאון היהודי בברלין

ביהדות הפך האיסור לאכול בשר חזיר לנדבך משמעותי במאפייני הדת, וההקפדה עליו גדולה מההקפדה על מצוות אחרות. הנביא ישעיהו (פרק סו) משתמש בביטוי "אוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר" ככינוי גנאי לחוטאים, וישנם הרואים בכך ביטוי לחומרה שבה נתפסה אכילת בשר טריפה לעומת עבירות אחרות. אף שהאיסור על מאכלות אסורים אינו בגדר "ייהרג ואל יעבור", ישנם במקורות (כבספר חשמונאים) סיפורים על רבים שמסרו נפשם על מנת שלא לעבור על איסור זה.

כיום ישנם יהודים רבים המקפידים רק על חלק מכללי הכשרות, ולרוב לאו דווקא על אלו שההלכה רואה בחומרה הרבה ביותר. כך למשל, ישנם יהודים המקפידים שלא לאכול בשר חזיר, אך אינם מקפידים על אכילה משחיטה כשרה והסרת הדם, וישנם יהודים המקפידים על כשרות בביתם אך לא מחוצה לו.

גם בחוקי מדינת ישראל ניתן משקל מיוחד לשמירת הכשרות כסימן לאורח חיים דתי. נערה המבקשת פטור משירות בצה"ל מטעמי הכרה דתית חייבת להצהיר על קיום שני תנאים כדי שתהיה ראויה לפטור זה: "היא שומרת על כשרות בבית ומחוצה לו", ו"היא אינה נוסעת בשבת" (סעיף 40 לחוק שירות ביטחון).

במדינת ישראל מספר חוקים שנועדו להוריד את הזמינות של אוכל לא כשר מסוגים מסוימים. חוקים אלו כוללים את חוק איסור גידול חזיר, האוסר על גידול חזירים, וחוק הרשויות המקומיות (הסמכה מיוחדת), תשי"ז-1956, המסמיך רשות מקומית להתקין חוק עזר עירוני שיגביל או יאסור מכירת בשר חזיר ומוצריו המיועדים לאכילה. חוקים אלה משקפים את מעמדו המיוחד של החזיר, שהפך במהלך הדורות לסמל של שלילת היהדות. בשנת 1994 נחקק חוק יבוא בשר ומוצריו, התשנ"ד–1994, שבאותה שנה שונה שמו לחוק בשר ומוצריו, התשנ"ד–1994. חוק זה קובע שאין לייבא בשר לישראל, אלא אם ניתנה לו תעודת הכשר מטעם מועצת הרבנות הראשית לישראל. לשר התעשייה והמסחר ניתנה סמכות מוגבלת למתן רישיונות לייבוא בשר חסר תעודת הכשר.

העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים הביאה אוכלוסייה גדולה שמגלה עניין במזון לא כשר, ובעקבות זאת נפתחו חנויות רבות המציעות מזון שאינו כשר.

פיקוח על הכשרות בישראל

תעודת כשרות לבית קפה

רבים מיצרני המזון ומספקי המזון בישראל מצטיידים בתעודת כשרות, לעתים רק מתוך שיקול מסחרי השואף לכלול בקהל היעד של המוצר את ציבור שומרי הכשרות. בנוסף להלכה, גם אחדים מחוקי מדינת ישראל עוסקים בכשרות.

חוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983, מייחד את הסמכות להעניק תעודת הכשר לרבנות הראשית ולרבנים שהוסמכו על-ידם לצורך כך, לרבנים מקומיים לרבנות הצבאית עבור מקומות המגישים אוכל למערכת הביטחון. בין השאר נקבע בחוק "בעל בית אוכל לא יציג בכתב את בית האוכל ככשר, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר", וכן "בעל בית אוכל שבידו תעודת הכשר ובית האוכל מוצג בכתב ככשר, לא יגיש ולא ימכור בו מצרכים שאינם כשרים לפי דין תורה". כללים אלה חלים על העוסקים בייצור מזון, מכירתו והגשתו במסעדות. בסעיף 11 קובע החוק "במתן תעודת הכשר יתחשב הרב בדיני כשרות בלבד". מאחר שסמכות זאת ניתנה על פי חוק רק לגופי כשרות רשמיים, גופי כשרות פרטיים שונים עוקפים הנחייה זו באמצעות הימנעות משימוש במילה 'כשר' והחלפתה בציון כי מקום או מוצר נמצאים בהשגחת גוף כשרות מסוים.

לגבי מוצרי מזון מיובאים, הרבנות הראשית דורשת קבלת אישור שלה על מנת למכרם בישראל ככשרים, גם אם יש עליהם חותמת כשרות מחוץ לארץ. עתירה לבג"ץ שדרשה שהרבנות הראשית תחויב לאשר כשרות לכל מזון מיובא שיש עליו פיקוח כשרות מחוץ לארץ נדחתה על ידי בית המשפט.

הרבנות הראשית, באמצעות הרבנות המקומית‏‏, מעמידה משגיחים במקומות המייצרים מזון, אשר מקבלים לעתים את שכרם מבעל העסק עצמו. יש הטוענים שדבר זה הוא ניגוד אינטרסים מובהק, שגורם לפגיעה בהקפדה על הכשרות. בעקבות זאת התקבלה החלטה ברבנות הראשית, להעביר את שכרם של משגיחי הכשרות דרך חברת כוח אדם. דבר שיצמצם את ניגוד האינטרסים במידת מה. בנוסף למשגיחים, מעמידה הרבנות "מפקחים" אשר מקבלים את שכרם מהרבנות, ותפקידם לפקח על עבודת המשגיחים. מפקחים אלו, כיוון שאינם מקבלים את שכרם מבעל העסק, אמורים להיות נקיים יותר מהאינטרסים האמורים.

עימותים בין הרבנות לבג"ץ בנושא הענקת תעודות כשרות

שאלת התנאים שמותר לרבנות להציב לקבלת תעודת כשרות לבית עסק עלתה מספר פעמים לדיון בפני בג"ץ, שדרש מהרבנות שלא להציב תנאים שאינם נוגעים ישירות לכשרות המזון. כך לדוגמה, כאשר נמנעה הרבנות ממתן תעודת כשרות לאולם בו נערכו ריקודי בטן - אסר עליה בג"ץ לעשות כן. וכך אמר בעניין זה שופט בית המשפט העליון, תיאודור אור:

מטרתו ותכליתו של החוק הן למנוע הונאה ביחס לכשרות המזון מבחינת טיבו, דרך הכנתו והגשתו, והוא לא נועד לשרת מטרות של השלטת דיני ההלכה בעניינים אשר אינם חלק מדיני כשרות המזון. כאמור, עניין לנו בחוק חילוני, הדן ב"דיני כשרות" של מזון בלבד, והסמכות שניתנה בו למתן הכשר לא באה להקנות לבעלי הסמכות אמצעי או מנוף להשלטת דיני ההלכה, אשר אינם שייכים לכשרות המזון. שימוש כזה בסמכות והכנסת שיקולים שאינם שיקולי כשרות המזון זרים הם לסמכות אשר הוקנתה על-פי החוק למתן תעודת הכשר. אנו בחוק חילוני עסקינן, אשר בא למנוע הונאה בכשרות המזון, וכשהמדובר בחוק זה במתן תעודת הכשר, הכוונה היא רק לכך שתינתן תעודת הכשר לגבי מזון - שהוא כשר; ולגבי מקום - שמגישים בו מזון כשר. אין הכוונה ליתן למי שבידו הסמכות לתת תעודת הכשר סמכות לכפות דרך התנהגות באותו מקום - אפילו דרך התנהגות זו מבטיחה שההתנהגות תהיה על-פי ההלכה - אם אין באותה התנהגות להעלות או להוריד בשאלת כשרות המזון עצמו.

מקרה נוסף היה כאשר הרב דוד ורנר, הרב של חדרה, בגיבוי הרבנות הראשית, אסר על משחטת "הוד מעולה" למכור עופות שנפסלו על ידי משגיחי הכשרות למעדניה שעסקה במכר של בשר לא-כשר ליהודים. המעדניה עתרה לבג"ץ ובעקבות זאת הסכימה הרבנות להעניק תעודת כשרות למשחטה גם אם תמכור למעדניה עופות לא כשרים, אולם קבעה שלא תנתן למשחטה כשרות מהדרין. בית המשפט העליון פסק כי פרקטיקה זו של הרבנות פסולה‏ והורה להעניק להוד מעולה תעודת כשרות למהדרין. לאחר פסיקת הבג"ץ העניקה הרבנות תעודת כשרות להוד מעולה, אך הודיעה בפרסום שלה שהדבר נעשה רק בהוראת בג"ץ. בעקבות זאת נתקבלו במשחטה ביטולים רבים של הזמנות והמשחטה עמדה בפני סכנה עסקית חמורה. המשחטה פנתה לרבנות והתחייבה שלא תמכור את העופות הלא כשרים למעדניה. המעדניה עתרה שנית לבג"ץ בדרישה שהמשחטה תחזור למכור לה את העופות הלא כשרים. השופט מישאל חשין, בפסק דין נוסף, הגיב בחריפות רבה על התנהלות הרבנות באומרו: ”בלשון המעטה... הרבנות הפרה באורח נחרץ וביודעין צו שיצא מלפני הבג"ץ בנושא ביצועו של חוק הכנסת.” יתר על כן חשין המליץ לכנסת לבטל לחלוטין את חוק איסור הונאה בכשרות בשל השימוש הבלתי ענייני שנעשה בו. במקום זאת יש, לדעתו, להסתפק בחוק הגנת הצרכן, שאוסר על הצגת מזון לצרכן בצורה שגויה. בנוסף, קרא חשין ליועץ המשפטי לממשלה לשקול העמדת אנשי הרבנות לדין על בזיון בית המשפט. עם זאת, הרבנות עמדה על דרישתה שמשחטות לא תמכורנה עופות לא כשרים ליהודים והמשחטה המשיכה לסרב למכור עופות לא כשרים למעדניה.

במקרה אחר חייב בג"ץ את הרבנות באשדוד להעניק תעודת כשרות ליהודיה משיחית, ללא הצבת תנאים מיוחדים הנדרשים משאינם יהודים. השופטים קבעו כי כללי האמון של הרבנות במבקש תעודת כשרות צריכים להתבסס על החוק ולא על ההלכה. בקשה של הרבנות לדיון נוסף בפני הרכב מורחב נדחה והרבנות באשדוד הודיעה כי תעניק לעותרת תעודת כשרות אם תמלא את התנאים החלים על שאר הקונדיטוריות בעיר העוסקות בייצור. בג"ץ דרש שהרבנות תציג את התנאים החלים על שאר הקונדיטוריות ואת הזמן בהם התנאים נדרשו לראשונה, כדי לאפשר בדיקה האם אכן התנאים שנדרשו מהעותרת הם שוויוניים.

לעומת זאת, הכיר בג"ץ בזכותה של הרבנות לדרוש ממסעדות שלא לבשל אוכל בשבת כתנאי לקבלת תעודת כשרות, לאור העובדה שדעת המגן אברהם היא שבישול בשבת פוסל גם את הכלים בהם בושל המזון בשבת ודורש הגעלה להכשירם. בג"ץ גם דחה עתירה של בית מלון שהרבנות בנתניה שללה את תעודת הכשרות שלו לאחר שהשכירה חלק מהמלון, עם כניסה נפרדת, למסעדה לא כשרה. בג"ץ קבע שיש מקום לחשש של הרבנות לבלבול של הלקוחות שיחשבו שהמסעדה כשרה כחלק מהמלון, כמו גם לחשש שמזון לא כשר יעבור מהמסעדה למלון.

גופי כשרות פרטיים

קובץ:Hechsher.jpg

חותמת הכשרות למהדרין של הרב משה לנדא, אב בית-דין העיר בני ברק

קובץ:Badatz.gif

חותמת הכשרות של הבד"ץ של העדה החרדית

חותמת הכשרות של "בד"ץ מהדרין", ולצדה חותמת הכשרות של מחלקת הכשרות למהדרין ברבנות העיר רחובות על בקבוק סודה.

רוב מוחלט של הציבור החרדי ומיעוט בקרב הציבור הדתי אינם סומכים על פיקוח הכשרות הממלכתי של רוב הרבנויות המקומית, ואוכלים רק מזון שניתנה לו כשרות מטעם גופים פרטיים מסוימים ("בד"צים") שכשרותם נחשבת מהודרת יותר. הנימוקים העיקריים לכך הם:

• דרישה להצבת תנאים הלכתיים מחמירים יותר להענקת כשרות מהתנאים המוצבים על ידי הרבנות.
• טענות על ליקויים במערכות הפיקוח ברבנויות השונות.
• סטנדרטים לכשרות שאינם אחידים בקרב רבנויות שונות^{[דרוש מקור]}.

יש לציין כי בקרב חלקים ניכרים מהציבור הצורך מזון בכשרות גופים פרטיים נפוצה תופעה של הסתמכות דווקא על גוף כשרות מסוים או כמה גופים, ואי הסתמכות על גופי כשרות פרטיים אחרים. לעתים באירועים להם מוזמנים אורחים המקפידים על כשרות מחמירה, מוקצים מספר שולחנות נפרדים לאורחים אלו, ולהם מוגשות בנפרד מנות מזון בכשרות המחמירה.

במשך השנים הוקמו מספר גופים פרטיים המספקים פיקוח כשרותי הנחשב למחמיר יותר ממערכת הכשרות הממלכתית של הרבנות. לעתים מכונה כשרות זו מהדרין, כמילת מותג הבאה לציין תנאים מחמירים יותר לכשרות (זאת למרות שאין כל תקן וסטנדרט אחיד לשימוש במילה מהדרין). גוף כשרות מכונה על פי רוב במילת המותג בד"ץ, על שם גוף הכשרות הפרטי המוביל "הבד"ץ של העדה החרדית" (בד"ץ הוא למעשה ראשי תיבות של 'בית דין צדק'), וזאת למרות שעיסוקם של גופים אלו הוא בכשרות ולא במשפט עברי. גופים אלו מעניקים השגחה ליצרני מזון המעוניינים בכך תמורת הענות לתנאי הכשרות שלהם, בצירוף תשלום שכר המשגיחים ואגרה.

תחום בולט בגופי הכשרות הפרטיים הוא תחום כשרות בשר. גופי כשרות רבים מבצעים שחיטה עצמאית (שחיטת בקר מבוצעת לרוב בדרום אמריקה), ומשווקים את הבשר לאחר שעבר הכשרה בעיקר בריכוזי אוכלוסייה חרדים. מחירו של בשר זה יקר הרבה יותר ממחירו של בשר בכשרות רגילה.

גופי הכשרות הפרטיים אינם נמצאים בפיקוח הרבנות הראשית, אלא כפופים לסמכות הרבנית שבראשותם. עם השנים הפכה סוגיית הכשרות המחמירה ושאלת הסמכות שעליה לסוגיה פוליטית בחברה החרדית, וקבוצות וקהילות רבות בחרו להפגין את עצמאותן באמצעות הפעלת גוף כשרות עצמאי משלהם. ריבוי הגופים הפרטיים פוגע למעשה בהחמרות בתנאים לכשרות, שכן התחרות בין הגופים הפרטיים השונים מורידה מאמצעי הלחץ שגופי הכשרות יכולים להפעיל על היצרנים, בעוד ליצרן ישנה בחירה בין מספר גופי כשרות פרטיים.

בסמוך לגופי הכשרות הפרטיים הוותיקים צצו גם מספר גופי כשרות פרטיים חדשים, שרמת הפיקוח הירודה בהם הובילה את הרבנות הראשית לפרסם כי אין להסתמך על חותמת הכשרות המונפקת על ידי גופים אלו.

כוח הקנייה החזק של המסתמכים אך ורק על חותמת הכשרות של הגופים הפרטיים הביא חברות המזון רבות בישראל לספק כשרות כזאת למוצריהן, דבר המשליך גם על יצרני המשנה של חומרי הגלם הנדרשים אף הם לעמוד בתנאי הגופים הפרטיים.

רשימת גופי כשרות פרטיים

גופי הכשרות הפרטיים המחזיקים מערכות בפריסה ארצים הם:

• הבד"צ של העדה החרדית, הגוף הגדול הוותיק והמפורסם שבגופי הכשרות הפרטיים, המעניק כשרות לרבים מיצרני המזון הגדולים בישראל, ובהם מאפיות אנג'ל, מאפיות ברמן, תנובה, אוסם, המותג "מגדים" של עלית, פפסי, ועוד מותגים מפורסמים רבים. מעמדו החזק של גוף זה עומד בניגוד לשיעור המצומצם של אנשי העדה החרדית בקרב הציבור הדתי והחרדי בישראל.
• הבד"צ של הרב משה יהודא ליב לנדא, רב העיר בני ברק. עם החברות הגדולות המשתמשות בכשרותו נמנות החברה המרכזית לייצור משקאות קלים (יצרנית קוקה-קולה בישראל), מוצרי החלב של שטראוס גרופ (עד תחילת 2010‏), מעדני מיקי, מאפיית מן, מצות אביב, ועוד. כשרותו מתמקדת גם בחנויות ומסעדות ברחבי העיר בני ברק.
• הבד"צ של אגודת ישראל, היקפו מצומצם למדי והמותג הידוע ביותר המשתמש בו הוא טרה, וזאת בניגוד לחלקו היחסי הרב בציבור החרדי.
• "בד"צ מהדרין" הוקם על ידי הרבנים שמחה קוק, רבה של רחובות ואברהם רובין. מערכת כשרות זו הוקמה בשל ההגבלות החוקיות שהוטלו על מערכת הכשרות המחמירה של הרבנות ברחובות בראשה עמדו. ממערכת כשרות מקומית ברחובות הפך הבד"ץ למעניק כשרות בפריסה ארצית, ובשירותיו משתמשים יקבי כרמל, טמפו משקאות, שטראוס מוצרי חלב ועוד. בשנת 2008 פרסם הרב קוק מכתב בו הוא מודיע כי עזב את ההשגחה בבד"צ, וכי הוא משגיח רק על הכשר הרבנות, וכיום בד"ץ זה הוא בראשותו הבלעדית של הרב רובין.
• בד"צ "חוג חתם סופר" בבני ברק.
• בד"צ "בית יוסף" של הרב עובדיה יוסף, המזוהה עם מפלגת ש"ס.
• בד"צ "יורה דעה" - של הרב שלמה מחפוד, מרבני יהדות תימן.
• בד"צ "מחזיקי הדת" של חסידות בעלז.
• בד"צ שארית ישראל של מפלגת דגל התורה הליטאית, שהוקם במשקל נגד למינויו של הרב לנדא לרב העיר בני ברק. עם המפעלים הגדולים שבהשגחת "שארית ישראל" נמנים מוצרי הסלטים והירקות של שטראוס גרופ, 'מאפיות עין-בר' של מאפיות אנג'ל, והמותג 'קריסטל' של יפאורה-תבורי. "שארית ישראל" מעניקה כשרות בעיקר למותגים המיועדים לציבור הליטאי. בשנים האחרונות ישנם בבד"צ סכסוכים על שליטה במערכת‏‏. גם פעילות בד"ץ זה קטנה בניגוד לחלקו הרב של קבוצה זו בציבור החרדי, למעט בשחיטת עופות וייבוא בשר שחלקו של בד"ץ זה גדול הרבה יותר ובכמה מותגים כגון "הקר" "טעם מן" "גלאט ירושלים" ועוד.
• מערכת "כשרות למהדרין" בראשות הרב יוסף אפרתי, מקורב להרב יוסף שלום אלישיב. מערכת כשרות המתמחה בתחום כשרויות פירות וירקות וקו שחיטת עופות.

אחדות מהרבנויות המקומיות הממלכתיות בארץ הקימו מערכות כשרות מחמירות לצד מערכת הכשרות הרגילה, בעיקר בערים בעלות צביון חרדי או ציבור חרדי גדול. בין הערים שבהן מחזיקה הרבנות מערכת כשרות מחמירות: ירושלים, צפת, רחובות וטבריה.

מתן שתי כשרויות למוצר, אחת של הרבנות המקומית ושנייה של בד"ץ כלשהו, הפך לעניין שבשגרה בתעשיית המזון בישראל. לעתים ניתן אף מספר רב יותר של כשרויות, כדי לרצות קהל צרכנים רחב.

ארגוני כשרות פרטיים בעולם

ברחבי העולם מתגוררים יהודים רבים שומרי כשרות. בהיעדר חוק כשרות כפי שקיים בישראל, הוקמו גופי כשרות פרטיים. בולטים בהם שני ארגונים שמרכזם בארצות הברית, אך פעילותם כלל עולמית: ארגון הכשרות OK וארגון הכשרות OU. לשני ארגונים אלה גם נציגות מצומצמת בישראל.

ראו גם

• שחיטה כשרה
• משגיח כשרות
• חלאל
• איסור והיתר

קישורים חיצוניים

• מאכלות אסורים בקיצור שולחן ערוך
• עדכוני כשרות של הרבנות הראשית לישראל באתר כיפה
• כשרות הבית, באתר "כושרות" - עמותה לקידום המודעות לכשרות
• כשרות, באתר המיוחד "בית חב"ד"
• כשרות באתר "צעירי חב"ד" בישראל
• פרופ' אברהם שטינברג, כשרות, באתר "דעת"
• הלכות מאכלות אסורות של הרמב"ם, באתר "מכון ממרא"
• כשרות בצה"ל, באתר "דעת"
• שו"ת בענייני כשרות, באתר "כיפה"
• שו"ת בענייני כשרות, באתר "שורש"
• תבנית:אתרישיבה
• כשרות בווידאו של הרב יוסי שטיינברגר
• הציבור החרדי משתמש ב-23 סוגי כשרויות בקניית מזון, ynet צרכנות, 20 בפברואר 2007
• מירב קריסטל, "חותמת כשרות של בד"ץ יותר טובה מפרסומת", באתר ynet, 26.12.2009
• תבנית:בשבע

אתרי גופי כשרות פרטיים

• אתר גוף הכשרות "בד"ץ בית יוסף"
• האתר של בד"ץ איגוד רבנים
• אינדקס של מעל 300 גופי כשרות פרטיים בארץ ובעולם