חגיגות נבי מוסא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף חג נבי מוסא)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מראה כללי של המתחם מכיוון דרום-מזרח
תצלום אוויר, פברואר 2014
נבי מוסא
החצר המרכזית
שער הכניסה לנבי מוסא

חגיגות נבי מוסא הן מנהג עלייה לרגלערבית: الموسم – אל-מוסם) שבו פקדו מאמינים מוסלמים מאזור ארץ ישראל את המסגד במדבר יהודה, כעשרה קילומטר דרומית ליריחו וכעשרים קילומטר מזרחית לירושלים, שבו לפי מסורתם קבור נבי מוסא (השם הערבי של הדמות התנ"כית משה רבנו). המוסם נחוג כל שנה באביב, באופן בלתי תלוי בלוח השנה המוסלמי. במשך הזמן התפתח לחג פן חברתי ופוליטי, ובתקופת היישוב נהפך החג למוקד הפגנות לאומניות ואנטי-ציוניות (בהן מאורעות תר"פ), עד שהמשטר הבריטי אסר על מנהג העלייה לרגל ב-1937. מאז היו ניסיונות רבים לחדש את מסורת העלייה לרגל לקבר, אבל החשש שלאומנים פלסטינים ינצלו את החג לשלהב את ההמון למטרות פוליטיות גרם לממשלות הבאות ששלטו במתחם הקבר להמשיך ולהגבילה.

מקור החג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל הנראה, המנהיג המוסלמי צלאח א-דין הוא שיזם את מסורת העלייה לרגל לאחר שניצח את הצלבנים בקרב על ירושלים ב-1187. ההשערה הרווחת היא שצלאח א-דין יזם את החג משום שלמרות שבחר להמשיך לאפשר לצליינים נוצרים לבקר באתרים הקדושים להם בירושלים במשך חג הפסחא גם לאחר שכבש את העיר, הוא חשש שמא ינצלו את ההזדמנות ליצור מהומות או לכבוש חזרה את העיר. לכן מצא תירוץ נוח שיבטיח המון מוסלמי באזור העיר לעת כל צרה. הסבר זה גם מתיישב עם העובדה שלמרות האופי המוסלמי של החג, הוא נחוג לא לפי לוח השנה המוסלמי אלא לפי לוח השנה של הכנסייה האורתודוקסית: החג מתחיל ביום השישי שלפני יום שישי הטוב של חג הפסחא. על פי תזמון זה, ההמון המוסלמי היה אמור לחזור ממתחם הקבר לירושלים בדיוק כשהעולים הנוצרים החלו להגיע לחג הפסחא. להשערה זו אין עדות מבוססת.[1]

הרקע הדתי של החג[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שמשה היה נביא יהודי, כמו דמויות יהודיות אחרות בתנ"ך, הוא מוזכר בקוראן, בו הוא מופיע תחת השם הערבי "מוסא". באסלאם נהוג שכל אדם שאלוהים מתגלה לו הוא נביא, ונהוג לחלוק לו כבוד גם אם אינו מוסלמי. למשה חשיבות רבה באסלאם - מלבד מוחמד, מוסא הוא הנביא המוזכר ביותר בקוראן, ורוב פרטי סיפורו של משה שמופיעים בתורה מופיעים גם בקוראן, החל בהטמנתו בתיבה ביאור וכלה בסיפור יציאת מצרים והמסע במדבר. אחת הפרשנויות הנפוצות באסלאם היא שמוסא היה סולל דרכו של מוחמד, שגם אליו נגלה אללה וכמו משה היה עבדו הנאמן ועשה כמצוותיו, ומכך טבעי לכבד אותו בחג. ייתכן שקישור החג בנבי מוסא נבע מקרבת מועד החג לחג הפסח היהודי שבו הוציא משה את בני ישראל ממצרים, אירוע שכאמור מוזכר בקוראן.

השאלה היותר מורכבת היא מקור האמונה על מקום קבורתו. בתנ"ך כתוב במפורש שמשה לא נכנס לארץ ישראל אלא נפטר בארץ מואב ושם נקבר במקום לא ידוע, ככתוב: "ויאמר ה' אליו, זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר, לזרעך, אתננה; הראיתיך בעיניך, ושמה לא תעבר. וימת שם משה עבד-ה', בארץ מואב--על-פי ה'. ויקבר אתו בגי בארץ מואב, מול בית פעור; ולא-ידע איש את-קברתו, עד היום הזה" (דברים ל"ד, ד-ו). לעומת זאת, הקוראן לא מדבר על מותו של משה או מקום קבורתו. לפיכך הטענה שקברו של משה נמצא בתוך גבולות ארץ ישראל אינה סותרת את הקוראן. מיקום הקבר אינו מסתמך על מקור דתי כלשהו, ועל פי גרסאות מסוימות מקום קבורתו של הנביא נתגלה לצלאח א-דין בחלום, והוא זה שבנה מצבת זיכרון במקום‏[1]. אם כן, סביר להניח שצלאח א-דין בחר את המקום בגלל קרבתו לירושלים.

קיימים אתרי תפילה מוסלמים, המכונים "מקאם", שחוקר ארץ ישראל יוסף ברסלבי סבור נבחרו להיות בנקודה נישאה, שממנה רואים מקום קדוש מרחוק. לפי דעה זאת, אפשר גם לראות בנבי מוסא אתר בו ניתן להשקיף על ערבות מואב ועל הר נבו.‏‏[2]. אפשר למצוא לכך דוגמאות נוספות. ‏‏[3]

בספרו "נקמת האבות" מתאר יצחק שמי את המיתוס הדתי שנתווה סביב המוסם. בספר, שחלק מעלילתו מתרחש על רקע החג, מסביר שמי דרך דמות של מספר ערבי שהסיבה הרווחת מדוע נצטוו המאמינים לעלות לקברו של נבי מוסא מדי שנה היא ש"אללה, ברצותו לפייס את בחירו ולרכך את העונש הקשה אשר הטיל עליו בשעת כעסו, נשבע לו לפני מותו שלא ישאירהו בודד ורחוק במדבר, ושרבים יהיו מבקריו".

חגיגות המוסם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך החג נהגה כל אחת מהערים הגדולות באזור לשלוח משלחת משלה לחג, ולכל משלחת היה דגל משלה שנישא בגאווה על ידי מנהיגה. רוב המשלחות באו משכם, חברון, ירושלים ויריחו, אולם היו גם שבטים בדווים שהגיעו מהנגב וגם עולי רגל שהגיעו מיפו ומחיפה.[2] המשלחות התאספו קודם בירושלים, שם התפללו העולים במסגד אל אקצה, ומשם החלו במסע למסגד שבו שכן הקבר.

מתחם הקבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקבר נמצא בלב מדבר יהודה, כעשרה קילומטר דרומית ליריחו וכעשרים קילומטר מזרחית לירושלים. המסגד מוקף בפצלי שמן שחורים (אבן ביטומנית) בהם השתמשו עולי הרגל לחימום ובישול. צלאח א-דין היה הראשון שבנה מסגד על מתחם הקבר, אך המבנה הנוכחי נבנה על ידי הממלוכי בייברס בשנת 1269, כפי שניתן להסיק מהקדשה בערבית שמתנוססת על אחד מקירות המסגד. את האחריות על המסגד הפקיד בייברס בידי משפחת אל-חוסייני המיוחסת, והם אלו שארגנו את התהלוכות מדי שנה וסיפקו אוכל לחוגגים.

במשך הזמן, נוספו למסגד עוד אגפים כדי לשרת את עולי הרגל הרבים שפקדו את הקבר מדי שנה, וגם הוסף בית קברות גדול מחוץ לחומות המסגד שבו נטמנו עולי רגל שנפטרו בעת החג ומכובדים שביקשו להיקבר ליד המתחם. משכן הקבר בנוי בסגנון מוסלמי קלאסי האופייני לימי הביניים, מבנה מפואר בעל עשרות כיפות לבנות וחצר גדולה הפונה לכיוון מכה שבה יכלו עולי הרגל להתמקם במשך החג (ראו תמונות נוספות של מתחם הקבר כאן וכאן). במתחם כ-120 חדרים, והוא משתרע על כ-5,000 מטר מרובע.

התהלוכה והחגיגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהל של עולי רגל מוסלמים בירושלים לפני העלייה לקברו של נבי מוסא. צולם בירושלים בתחילת המאה ה-20
המון ערבי מתאסף ברחבת הר הבית לקראת העלייה לקבר נבי מוסא, 1918
בית הקברות סביב למתחם
קברים בבית הקברות
קבר ליד המתחם

לקראת החג, החלו עולי הרגל מהערים הגדולות לצאת למסע לקראת ירושלים. פשוטי העם הלכו ברגל, בעוד שהאפנדים רכבו על סוסים (ונשותיהים ומשפחתם בכלל הובלו למתחם הקבר מבעוד מועד). כבר בשלב זה החלו החגיגות: בדרך נהגו לעצור בתחנות שונות, בפרט בקברי צדיקים, ושם לפרוץ בשירה ומחול דרווישים, בלווי תופים וחלילים. כשהגיעו לירושלים, התמקמו עולי הרגל במחנות על פי מקום מוצאם. בשיאו, מפקד עולי הרגל הגיע לאלפים. בבוקר יום שישי התקבצו ההמונים ברחבת הר הבית לתפילות הבוקר, ומשם יצא הקהל לכיוון הקבר, חלקו ברגל, חלקו ברכיבה, ולימים חלקו גם במכוניות ומשאיות. מכיוון שירושלים הייתה חלק אינטגרלי מהחג, לפעמים נקרא המואסם "חאג' אל קודס" על שמה.[3]

במשך ימי החג הקימו העולים מחנות סביב הקבר והעבירו את הזמן בפולחנים דתיים, ריקודים וחגיגות, סעודות, אירועים מיוחדים, ושיחות חולין. מכיוון שלחג התכנסו עולי רגל מכל רחבי הארץ, הייתה זו הזדמנות להחליף מידע ולשמור על קשר עם קרובים רחוקים. לאווירה החגיגית הצטרפו גם רוכלים על רחבת המסגד בו שוכן הקבר שניצלו את ההזדמנות למכור את מוצריהם לקהל גדול.

אחד מהאירועים הפופולרים בחג היו מרוצי סוסים שנערכו מחוץ למתחם הקבר. יש הסוברים שתחרויות אלו הן זכר עוד מימי צלאח א-דין, בהם נהגו פרשים ערבים להצרף לתהלוכה ולהפגין כוח כמול קהל הצליינים הנוצרים שפקדו את ירושלים במפגן אימונים.[4] בספרו "נקמת האבות" תיאר יצחק שמי אחד מהמרוצים האלו:

בגמרו את הכנותיו שלף את סיפו, ונתן אות לרוכבים להתחיל במרוץ הסוסים. לחצו אלה ברגליהם את סוסיהם, הרעישום בכידונים שנופפו ממעל להם והשתרעו אלה לקראת אלה במרוצה שוטפת ובשאגות קרב פראיות. בהיזהרם לבל יעברו את הגבול, התאמצו לפגוע בראשי המתחרים של הצד שכנגד בכידונים אשר בידיהם, ובהתקרבם, שחו ויורידו כולם את ראשם בבת-אחת, משכו במתגי סוסיהם ויסוגו אחור; התקדמו שוב בצריחה כדי לחזור ולהירתע. שבו על עקבם ועמדו עמידה זועמת כשהם נושמים בחזקה, פניהם לאופק וכידוניהם על כתפם.

בתום ימי החג חזר ההמון לירושלים, בצהרי יום חמישי הקדוש על פי הכנסייה האורתודוקסית (היום שלפני יום שישי הטוב). לאחר מצעד בחוצות העיר, התפזרו המשלחות בחזרה מאין שבאו.

החג כמוקד ערבי לאומני[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התעוררות תנועות לאומניות בקרב ערביי ארץ ישראל בתחילת שנות המאה ה-20, התפתח לחג נבי מוסא פן לאומני. מכיוון שבחג התכנסו תושבי האזור, החג תרם ליצור זהות משותפת לבני ערים וכפרים שלרוב היו מנותקים אחד מהשני. מנהיגים לאומנים פלסטינים, בפרט החאג' אמין אל חוסייני (אחיינו של ראש עיריית ירושלים ולימים המופתי של ירושלים), ניצלו עובדה זאת להתסיס את קהילת ערביי ארץ ישראל כנגד התנועה הציונית וההתיישבות היהודית.

מהר מאוד החל החג ללבוש ממדים אנטי-ציונים, שגלשו לבסוף לאלימות. לאור הרקע המשוער של החג, תמיד היה לחג פן מיליטנטי. רבים בקהל היו חמושים, ובשנים קודמות נהגו להטיל אימה על קהילות נוצריות שנקרו בדרכן. גם מתיחות בין המשלחות השונות לפעמים הסתיימה בדמים: כדוגמה, יצחק שמי ביסס את ספרו "נקמת האבות" על אירוע משנות המאה העשרים המוקדמות בהן מריבה על דגל של אחת המשלחות הסתיימה במותם של מנהיג משלחת עולי הרגל של שכם ושניים מעוזריו ושני חברי המשלחת החברונית.

יונה סוקולובסקי תיאר איך עוד בשלבים מוקדמים מצאו עצמם תושביה היהודים של ירושלים בעין הסערה של ההמון החוזר ממתחם הקבר: "אחר התפילה והריקודים ברחבה שלפני המסגד החל ההמון לשוב לירושלים ברגל. הראשונים הגיעו לירושלים בשעות אחר הצהרים המאוחרות. הם היו נתונים באקסטזה דתית, מלוהטים ומסונוורים. בראשם היה דרוויש לבוש בגד לבן, מנופף חרב גדולה מעל ראשו ומחולל תוך נפנוף החרב לכל עבר. התהלוכה הייתה נכנסת לירושלים בעד שער האריות ומגיעה עד לצומת עם רחוב הגיא. שם היה הדרוויש מחולל והקהל שהתאסף סביבו סתם את המעבר בסמטה. יהודים שעשו דרכם אל הכותל באותה שעה מצאו עצמם נדחקים על ידי ההמון לעבר חרבו המתנופפת של הדרוויש. לרוב היו נחלצים משם בפצעים קלים ובגדים מושחתים." [5]

בספרם המרדף אחרי הנסיך האדום מביאים מיכאל בר-זוהר ואיתן הבר תיאור נוסף של האווירה האנטישמית שאפפה את החג בתקופה זו: "רוח המדבר שעלתה מעמק יריחו טלטלה את הדגלים, והם נראו מרחוק כגליו של ים סוער. בסוף הטור צעדו אלפי ערבים, נופפו בסכינים, חרבות ואלות וקראו בהתלהבות ובקצב: "ביסמילה!" ("בשם אללה"), "א-דואלה מענא!" ("הממשלה איתנו"), "אל יהוד כילבנה!" ("היהודים הם כלבינו")."

מאורעות תר"פ[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מאורעות תר"פ

ב-1920 נפל הגורל שחגיגות נבי מוסא וחג הפסח היהודי נפלו באותו זמן. באותה שנה התסיסו אמין אל חוסייני ועורך העיתון עארף אל-עארף את הקהל בנאומיהם. ב-4 באפריל, לאחר התפילה המסורתית בתום החג, יצא הקהל בצעקות "אדבח אל-יהוד, א-דאולה מענא" (טבחו ביהודים, הממשלה איתנו) לעבר הרובע היהודי. בהיעדר יחידות הצבא הבריטי, שיצאו את העיר כמה ימים לפני כן, נותר לתושבים היהודים להגן על עצמם. אמנם הם ציפו למהומות, ומבעוד מועד ארגן זאב ז'בוטינסקי שומרים, אך עדיין נרצחו שישה יהודים ונפצעו בסביבות מאתיים מפני שתושבי העיר העתיקה לא אפשרו לז'בוטינסקי להכניס את אנשיו כיוון שאמרו ששכניהם לא יפגעו בהם. בעקבות המהומות, ששככו רק כעבור ארבעה ימים, נאסרו זאב ז'בוטינסקי ו-19 מחברי ה"הגנה על ירושלים" (שאורגנה על ידי ז'בוטינסקי) על ידי הבריטים והואשמו על החזקה בנשק שנתפס ברשותם ועל כוונה לפגוע בערבים (מה שהיה שקר מוחלט)[4].

השתלשלות החג מימי המנדט הבריטי ועד היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1937, כשנה לאחר פרוץ המרד הערבי הגדול להפסיק את העלייה היהודית לארץ ישראל, אסר השלטון הבריטי על עליית הרגל המסורתית, מחשש שהחג יצית עוד מהומות. איסור זה המשיך עד אחרי מלחמת השחרור, כשעבר מתחם הקבר לממלכת ירדן. בגלל המתיחות שנוצרה עקב ההגירה של פליטים פלסטינים לתחומה של ירדן, המשטר ההאשמי לא שש לחגיגות אלו. לאחר שנרצח המלך עבדאללה הראשון על ידי מתנקשים פלסטינים שהיו בקשר עם חאג' אמין אל חוסייני, אסרו הירדנים על ההתקהלות הגדולה בהר הבית בתחילת החג, והיקף החגיגות הוגבל למתחם הקבר.[6] לאחר מלחמת ששת הימים, כשהר הבית ומתחם קבר נבי מוסא עברו לידי ישראל, נמשך האיסור על מנהג העלייה. המוסם הראשון שהותר היה 50 שנה לאחר האיסור הבריטי, בשנת 1987, ואורגן על ידי הווקף המוסלמי בירושלים. כ-50,000 עולי רגל השתתפו. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה בסוף אותה שנה, בוטלו שוב החגיגות. ניסיון נוסף לקיים את מצוות החג נעשה ב-1997, אך הוא היה מצומצם והגבלות על תנועת תושבי הגדה הגבילה את מספר המשתתפים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Nabi Musa, Jericho, באתר Atlas Tours
  2. ^ הרעיון הובא במאמרו של זאב ח' ארליך, משה ויהושע - בין מזרח למערב - נבי מוסא ממערב לירדן ונבי יושע ממזרח לו, מוסף השבת, מקור ראשון, כ"א תשרי תש"ע - המצטט את ברסלבסקי יוסף:"מצבות ענק על קברים קדושים ואבותינו ה"ענקים" ועוד מתוך "לחקר ארצנו - עבר ושרידים תל אביב, תשי"ד, 331-332
  3. ^ מאקם נבי חליל בהרי מואב המשקיף על פני חברון (אל-חליל)
    "נבי יושע" ליד סלט (עיר), בה אתר תפילה על שם יהושע בן נון, המשקיף על פני יריחו
    נבי סוג'וד בדרום הרי הלבנון נמצא קברו של אהליאב בן אחיסמך לשבט דן - ממנו נשקפת נחלת שבט דן
    ארליך גם מזהה אתר בנחלת שבט בנימין "אבן בהן בן ראובן" - המשקיף על פני מואב - מקום בו ישב שבט ראובן
  4. ^ יהודה לפידות, העשור הראשון של המנדט הבריטי בארץ-ישראל, באתר "דעת"
חגים ומועדים באסלאם

עשוראא'ארבעיןמוולד א-נבילילת אל-מעראג'רמדאןלילת אל-קדרעיד אל-פיטרחג הקורבןחגיגות נבי מוסא