היסטוריה של ממלכת ירדן

האזור שברבות הימים נקרא ירדן הוא חלק מהאזור בעל ההיסטוריה העשירה, שנודע בשם הסהר הפורה. ההיסטוריה באזור מתחילה בערך בשנת 2000 לפנה"ס, כאשר בני העם האמורי התיישבו על גדות נהר הירדן באזור שנקרא אז כנען. בהמשך פלשו לאזור והתיישבו בו בין היתר החתים, המצרים, בני ישראל, האשורים, הבבלים, הפרסים, היוונים, הרומאים, ערבים מוסלמים, הסלג'וקים, צלבנים, איובים, מונגולים, ממלוכים, עות'מאנים, צ'רקסים ובריטים.

פרהיסטוריה

עדויות לפעילות בני אדם בעבר הירדן מתחילות מהתקופה הפלאוליתית. בעוד שאין ממצאים ארכיטקטוניים מאותה תקופה, ארכאולוגים מצאו כלים, כמו סכינים וגרזנים, העשויים צור ובזלת. בהתקופה הנאוליתית, התרחשו שלושה שינויים מרכזיים. ראשית, אנשים עברו לחיים ביישובי קבע, בכפרים קטנים, וכן התגלו מקורות חדשים של מזון כמו דגנים, קטניות ואף עזים. האוכלוסייה גדלה לכמה רבבות תושבים.

שנית, שינויים במזג האוויר זירזו את השינוי בדפוסי ההתיישבות, במיוחד במדבר המזרחי, שהפך חם ויבש יותר ובסופו של דבר היה לאזור שאינו מיושב במשך רוב השנה. השינוי הזה במזג האוויר התרחש ככל הנראה בין 6,500 ל-5,500 לפני הספירה.

השינוי החשוב השלישי שהתרחש באותה תקופה, בין 5,500 ל-4,500 לפני הספירה, היה המעבר מטיח לחימר בכדרות. שיטות כדרות ככל הנראה הובאו לאזור על ידי אומנים ממסופוטמיה. האתר הנאוליתי הגדול ביותר נמצא בעין ע'זאל. בנוסף, ישנם מבנים רבים, המפוזרים בין שלושה מחוזות שונים הבתים היו מלבניים, עם מספר חדרים ובכמה מהם היו רצפות טיח. ארכאולוגים גילו גולגלות מכוסות טיח ועם ביטומן בארובות העיניים באתרים ברחבי ירדן, ישראל וסוריה, וסבורים כי פסל שנתגלה בעין ע'זאל הוא כנראה בן 8,000 שנים. בפסל, שגובהו יותר ממטר, נראית אישה עם עיניים ענקיות, זרועות מדולדלות ובהונות מפורטות.

במהלך התקופה הכלקוליתית התיכו לראשונה נחושת, אשר שימשה לייצור גרזנים, חצים וקרסים. העיבוד של שעורה, תמרים, זיתים ועדשים והביות של הכבשים והעזים גברו על הציד. סגנון החיים במדבר היה דומר לסגנון החיים של הבדואים המודרניים.

תלוליות ע'סול הוא כפר כלקוליתי גדול הממוקם בעמק הירדן. הבתים בכפר היו עשויים מלבני בוץ והגגות מעץ, קני סוף ובוץ. חלק מהבתים היו בעלי יסודות אבן ולרבים מהם היו חצרות גדולות. על רבים מהקירות מצוירות דמויותיהם של אנשים עם מסיכות, כוכבים ומוטיבים גאומטריים, שאולי היו קשורים לאמונות דתיות.

במהלך תקופת הברונזה הקדומה רבים מהכפרים שנבנו כללו ביצורים, אשר נועדו כנראה להגן מפני מעשי ביזה של שבטי נוודים. תשתיות מים בסיסיות גם כן נבנו.

בבאב אלדרה, גילו ארכאולוגים למעלה מ-20,000 קברי פיר מרובי תאים, כמו גם בתי בוץ אשר מכילים עצמות אדם, כדים, תכשיטים וכלי נשק. מאות דולמנים המפוזרים ברחבי ההרים תוארכו לתקופה הכלקוליתית המאוחרת ותקופת הברונזה הקדומה.

בעוד שבמצרים ובמסופוטמיה התפתחה הכתיבה לפני האלף השלישי לפני הספירה, בעבר הירדן, כנען וסוריה לא השתמשו בכתיבה עד כמה אלפי שנים מאוחר יותר, על אף שממצאים ארכאולוגיים מצביעים על כך שהאוכלוסייה בעבר הירדן עסקה במסחר עם מצרים ומסופוטמיה.

בסוף האלף השלישי לפני הספירה רבות מן העיירות המבוצרות שבראשי הגבעות ננטשו לטובת כפרים קטנים ובלתי מבוצרים, או לטובת רעיית צאן. אין הסכמה בין החוקרים באשר לסיבה למעבר הזה, אך יש הסבורים כי מדובר בשילוב של שינויים במזג האוויר ושינויים פוליטיים, שהביא לסופה של רשת ערי המדינה.

במהלך תקופת הברונזה הביניימית התגברו דפוסי ההגירה באזור. המסחר שהחל להתפתח בין מצרים, סוריה, ערב, כנען ועבר הירדן הביא להתפשטות של תרבויות וטכנולוגיות. הברונזה שהופקה משילוב של נחושת ופח הביאה לייצור של כלים עמידים יותר. קהילות גדולות החלו לקום בצפון ובמרכז ירדן, בעוד שבדרום חיו נוודים בסגנון בדואי, שנודעו כשאסו.

ביצורים חדשים הופיעו באתרים כמו ג'בל אלקלעה, אירביד ופלה (הידועה גם כטבקת פהל). עיירות הוקפו בחומות, שכוסו בטיח על מנת להקשות את הטיפוס עליהן. סביב פלה נבנו חומות מאסיביות במיוחד וכן מגדלי שמירה.

ארכאולוגים בדרך כלל מתארכים את סוף תקופת הברונזה הביניימית לאמצע המאה ה-16 לפני הספירה, כאשר ההיקסוס הוברחו ממצרים, בתקופת השושלות ה-17 וה-18. כמה עיירות בכנען ובעבר הירדן מתקופת הברונזה הביניימית נהרסו בתקופה זו.

היסטוריה קדומה

הממלכות החשובות ביותר שהתקיימו בירדן וקבעו בה את בירותיהן היו ממלכת עמון, ממלכת מואב וממלכת אדום. העמונים קבעו את בירתם בעיר רבת עמון, הידועה עד היום בשם זה בעברית וגם בשמה הערבי עמאן. המואבים התיישבו באזור הידוע כיום כמחוז כרכ וקבעו את בירתם בעיר כרכ, הנקראת גם קיר מואב. ממלכת אדום הייתה ממוקמת בדרום ירדן ובדרום ישראל ובירתה שכנה בעיר בצרה, במחוז טפילה.

קברי המלכים בפטרה. פטרה הייתה בירתה של הממלכה הנבטית.

בשונה מממלכות אחרות באזור, שנכבשו על ידי האימפריה האשורית, שמרה ממלכת עמון על עצמאותה. תרבות חשובה נוספת שהתקיימה באזור ירדן הייתה הממלכה הנבטית, שבירתה שכנה בעיר פטרה ובני עמה הם למעשה הוגי האלפבית הערבי המודרני.

לאחר שהפרסים לקחו את השליטה באזור מידי האשורים, הגיעו לאזור צבאותיו של אלכסנדר הגדול בנו בו בין היתר את העיר סלט (עיר). באותו זמן עלה כוחה של הנבטים והאדומים למעשה נטמעו בתוך ממלכתם. היוונים לא הצליחו לפרוץ את ההגנות החזקות שהוצבו בפטרה ולבסוף העיר הושמה תחת מצור על ידי הרומאים ואף נכבשה על ידיהם לאחר מספר נסיונות כושלים בשנת 103 לספירה. בתקופה הגרקו-רומאית התפתחו כמה ערי-מדינות עצמאיות למחצה בירדן תחת המטריה של הדקאפוליס וביניהן: ג'רש, פילדלפיה (בעמאן), רפנה, דיאון, גדארה ופלה.

היסטוריה איסלאמית

מאוחר יותר, השתלבה ירדן בתוך האימפריה האומיית (השושלת המוסלמית הראשונה), אשר שלטה בחלק גדול מהמזרח התיכון משנת 661 עד שנת 750. באותה תקופה הפכה עמאן לעיר מרכזית במחוז דמשק והייתה למקום מושבו של מושל האזור. השם "ירדן"(אלאורדון בערבית) הוטבע על מטבעות נחושת אומיים החל מתחילת המאה השמינית ושימוש זה בשמה של המדינה המודרנית הוא השימוש הרשמי הקדום ביותר שידוע. בנוסף, נמצאו בירדן מכסי עופרת שעליהם מוטבע הביטוי "שליט ארץ ירדן" (חלאחיל ארצ' אלאורדון), שמתוארכים לסוף המאה השביעית עד תחילת המאה השמינית. כמו כן נמצאו מטבעות ערביים-ביזנטיים של "הכליף המכהן", אשר הוטבעו בתקופת האומיים והם נושאים את הכתובת "עמאן". הממצאים האמורים מעידים על כך שהשם בשמות ירדן ועמאן החל למעשה בעשורים הראשונים להשתלטות הערבית-מוסלמית על האזור, אם לא לפני כן.

פאלס

לאחר תקופת השלטון של בית אומיה באזור, הגיע תורו של בית עבאס (750-1258). בתקופה זו הוזנחה ירדן ונחלשה בשל השינויים הגיאופוליטיים שהתרחשו, כאשר העבאסים העבירו את בירתם מדמשק לכופה ולאחר מכן לבגדד. לאחר שקיעת בית עבאס נשלטו חלקים ירדן על ידי מספר עמים ואימפריות, ביניהם: המונגולים, הצלבנים, האיובים, הממלוכים וכן העות'מאנים, אשר כבשו חלקים גדולים מהעולם הערבי בסביבות 1517.

בתמונה שמשמאל ניתן לראות פאלס (שמו של מטבע הנחושת שהופק החל מימי בית אומיה ובית עבאס ובמידה מסוימת עד המאה ה-19), שעליו מוטבע השם "אלאורדון" (ירדן). הסברה הרווחת בקרב נומיסמטיסטים היא שמטבע זה, הנושא את שמו של מחוז (ג'ונד) ירדן, נראה יוצר בטבריה, בירתו הקודמת של המחוז.

המאה העשרים

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה הפך האזור לחלק מן המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בשנת 1921, בעקבות "ועידת קהיר", החליטה הממלכה המאוחדת לנתק את האזור שממזרח לנהר הירדן (למעט שטחים בעמק הירדן דרומית לים כנרת ומזרחית לו ולירדן הצפוני) משטח המנדט, ולכונן בו אמירות ערבית בראשות עבדאללה הראשון, שהוא ומשפחתו (השושלת ההאשמית) עזרו רבות לבריטים במלחמתם בשלטון הטורקי. "האמירות ההאשמית של עבר הירדן" שהוקמה הייתה ישות אדמיניסטרטיבית נפרדת מארץ ישראל, אולם הייתה כפופה לנציב העליון הבריטי. בשנת 1946 קיבלה האמירות עצמאות והפכה להיות "הממלכה ההאשמית של עבר הירדן". האמיר עבדאללה הפך להיות המלך עבדאללה.

קבלת העצמאות והקמת הממלכה

הממלכה ההאשמית של ירדן קיבלה את עצמאותה בשנת 1946, מבריטניה, שהחזיקה במנדט על האזור לאחר מלחמת העולם הראשונה. הממלכה הושפעה רבות ממלחמת העצמאות הישראלית: מחד הצליח צבא ירדן לכבוש חלקים של ארץ ישראל שהיו מיועדים להקמת מדינה ערבית (שטחים אלו סופחו באופן רשמי על ידי המלך עבדאללה רק ב-1949); מאידך, כיבוש שטחים אלו שילש את מספר אזרחי ירדן ושינה את המאזן הדמוגרפי, כך שמרבית התושבים היו במקורם פלסטינים. לאחר התנקשות במלך עבדאללה ב-1951, עלה לשלטון בנו טלאל, אולם בגלל מחלת נפש הוחלף על ידי הנכד הצעיר, המלך חוסיין בן טלאל. בעקבות מלחמת ששת הימים, בה השתתפו הירדנים, הפסידה הממלכה את שטחי הגדה המערבית לישראל, ולאומיותם של הפלסטינים בשטח ירדן התחזקה. ארגוני הטרור הפלסטיניים הקימו בסיסים בירדן, וניהלו את ענייני קהילת הפלסטינים, שמנתה באותה העת כ-80 אחוזים מאזרחי ירדן. האיום על יציבות משטרו גרמה לחוסיין להורות על מתקפות על בסיסי אש"ף, אירועים שזכו לכינוי "ספטמבר השחור", בהם נהרגו אלפי פלסטינים, ואנשי אש"ף נסו ללבנון. החל מסוף שנות ה-60 ניהל חוסיין מערכת יחסים סודית עם ישראל, שהפכה להיות גלויה יותר ויותר עד לחתימת הסכם השלום בשנת 1994. ב-1999 נפטר המלך חוסיין, וירש אותו בנו עבדאללה הפרגמטי והפרו-מערבי. בשנים האחרונות נאלץ המלך הצעיר להתמודד עם הבעיות הכלכליות של הממלכה, פיגועי טרור של ארגון אל-קאעִדה, זרם מהגרים מעיראק והתחזקות מפלגות אסלאמיסטיות.

נוף אופייני במדינת ירדן המדברית

שטח ממלכת ירדן היה חלק מן המנדט הבריטי על ארץ ישראל. הממלכה הוקמה בצדו המזרחי של נהר הירדן, בשטח שהיה כלול מן המאה ה-16 ואילך במחוז דמשק שבאימפריה העות'מאנית ולא היה לו ייחוד היסטורי משלו. בשנת 1921, בעקבות "ועידת קהיר" שנערכה בחודש מרץ של אותה שנה החליטה בריטניה להוציא את האזור (שנקרא אז "עבר הירדן") מתחולת המנדט, ככל שמדובר בהבטחה לבניית "בית לאומי" ליהודים בארץ ישראל, ולכונן בו נסיכות. בכך ביקש וינסטון צ'רצ'יל, האחראי להחלטה, להשיג כמה מטרות: מתן פיצוי למשפחה ההאשמית שנציגה פייצל סולק על ידי הצרפתים מדמשק, מתן פיצוי עקיף לערבים שחשו עצמם מקופחים על ידי הסדר השלום במזרח התיכון, וריצויו של עבדאללה, שאיים לעלות על הצרפתים כובשי סוריה בראש לוחמיו הבדואים. הממלכה נותרה תחת שלטון בריטי, כשהיא מקבלת סממני עצמאות, עד שנת 1946 שבה הוענקה לה עצמאות, כשבראשה שליט מן השושלת ההאשמית המלך עבדאללה הראשון.

שלטון המלך עבדאללה הראשון

מלך ירדן עבדאללה הראשון

ערך מורחב – עבדאללה הראשון, מלך ירדן

הממלכה שקיבל עבדאללה הראשון הייתה שונה מאוד מן הממלכה של ימינו. הרכבה הדמוגרפי כלל בייחוד ערבים בדואים, אשר היו נאמנים לשושלת ההאשמית. מלחמת העצמאות הביאה עמה גל של פליטים פלסטינים. כן כבשה ירדן במלחמה חלק ניכר מהשטח שיועד למדינה הערבית בהחלטה על חלוקת ארץ ישראל, וכך שילשה הממלכה את אוכלוסייתה. עד מהרה היה רובה של האוכלוסייה בממלכה ממוצא פלסטיני.

עבדאללה הצליח לרכוש את אמונם של הבדואים, אך נחשד תמיד ברצון להגיע להסכם עם ישראל, ואף קיים שיחות עם מנהיגי היישוב בטרם קמה המדינה. כן עמדה לו לרועץ בריתו עם הבריטים, אשר קיימו נוכחות ניכרת בממלכה, כאשר אף מפקד צבא ירדן היה הקצין הבריטי ג'ון באגוט גלאב המכונה "גלאב פאשה". בשנת 1949 הכריז עבדאללה על סיפוחם של השטחים שבשליטת ירדן בעברו המערבי של הנהר לממלכתו, והממלכה שכונתה "עבר הירדן" החלה להיקרא "הממלכה ההאשמית של ירדן" על מנת להדגיש את שליטת השושלת ההאשמית משני עברי הנהר. הרוב הפלסטיני החדש בממלכה החל תובע את זכויותיו, ובראשן דמוקרטיזציה, שפירושה הדחת השושלת ההאשמית, ויצירת מדינה פלסטינית דה פקטו על חורבות ממלכת ירדן.

עבדאללה נרצח ביולי 1951 על ידי מתנקש פלסטיני בעת תפילה במסגד אל-אקצה בירושלים. את כיסאו של עבדאללה ירש בנו הבכור טלאל, אך הוא הודח לאחר שנה בשל מחלת נפש. בנו הקטן של טלאל, חוסיין, עלה לשלטון במקומו והוכתר למלך בשנת 1953 בהיותו בן 18.

שלטון המלך חוסיין

חוסיין מלך ירדן

ערך מורחב – חוסיין מלך ירדן

כסאו של המלך הצעיר היה בתחילה לא יציב. היו אלו שנים בהן פרחה התנועה הלאומית הערבית מיסודו של גמאל עבד אל נאצר, וממשליהם של מלכים ברחבי העולם הערבי קרסו לטובת כתות של קצינים בעלות אופי לאומי ופאן ערבי, כבמצרים ובעיראק. חוסיין השכיל לשמור על מעמדו, תוך שהוא מתמרן בין התנועה הנאצריסטית העולה, בין אלמנטים שונים בממלכתו, ובין מעצמות העל בשיאה של המלחמה הקרה, ותהליך הדה קולוניזציה של האימפריה הבריטית.

בשנת 1965 נערכו חילופי שטחים בין ירדן לבין ערב הסעודית. ירדן ויתרה על כ-6000 קמ"ר שטחי מדבר נרחבים בפנים היבשה (מעל 6% משטח הממלכה), תמורת רצועת חוף של 12 קילומטרים דרומית לעיר עקבה.

טעות אסטרטגית משמעותית מצד חוסיין הייתה ההצטרפות ללחץ על ישראל שגרמה לישראל לתקוף את ירדן לצד מצרים וסוריה במלחמת ששת הימים. ההשתתפות במלחמה זו גרמה לאבדן שטחי הגדה המערבית אשר סופחו לממלכה לאחר מלחמת העצמאות. חוסיין לא חזר על טעות זו, ונמנע מלהצטרף לסוריה ולמצרים במלחמת יום הכיפורים. עם זאת, הביאו תוצאות מלחמת ששת הימים לפריחה של הלאומיות הפלסטינית, וחוסיין נאלץ להתמודד עם ארגונים פלסטינים חמושים, אשר הקימו בסיסים בממלכתו. זאת, כאשר 80% מאזרחי ממלכתו הינם ממוצא פלסטיני.

תגובתו האלימה של חוסיין למצב ידועה בכינוי "ספטמבר השחור", והיא נגרמה בעקבות נסיון התנקשות כושל בחייו, בתחילת ספטמבר 1970 אשר הביא למתקפות צבא ירדן על בסיסי אש"ף בממלכה. בהתקפות נהרגו אלפי אנשים, עשרות אלפים נפצעו, ורבים נסו מן המדינה (לרבות לשטח מדינת ישראל, והסגירו עצמם לצה"ל). התוצאה הייתה כי לבנון היא שהפכה לביתם החדש של הארגונים הפלסטינים החמושים.

החל מסוף שנות השישים ניהל חוסיין מערכת יחסים סודית עם ישראל, שהפכה להיות גלויה יותר ויותר עד לחתימת הסכם השלום בשנת 1994. יש הטוענים כי חוסיין הזהיר את גולדה מאיר בשנת 1973 מפני ההתקפה המצרית והסורית במלחמת יום כיפור.

במצב עדין עמדה הממלכה בימי מלחמת המפרץ כאשר חוסיין נדרש לאזן בין האינטרסים של סדאם חוסיין, שנתמך על ידי הארגונים הפלסטינים ועל ידי יאסר ערפאת, אשר היה בכוחם לנסות ולערער את המצב הפנימי במדינה, ובין האינטרסים של ארצות הברית ומדינות הקואליציה. עם זאת ירדן הייתה בין הזריזות לנצל את המצב שנוצר לאחר המלחמה, ליזום ולהצטרף לועידת מדריד, ולפתוח במגעים שהביאו להסכם השלום בשנת 1994.

בשנות התשעים החל מצב בריאותו של חוסיין מדרדר. מזה שנים היה ידוע כי יורשו הוא הנסיך חסן, אחיו הצעיר. סמוך למותו הדיח חוסיין את אחיו מתפקיד יורש העצר, ומינה לתפקיד זה את בנו עבדאללה, אשר עלה לשלטון עם מותו של חוסיין, בשנת 1999.

שלטון המלך עבדאללה השני

ערך מורחב – עבדאללה השני, מלך ירדן

עבדאללה השני הינו מלך צעיר ומתון, בעל חינוך בריטי ונטייה פרו-מערבית ברורה. נראה כי הוא מצליח לשמר את מורשת אביו, לאזן בין הגורמים השונים בממלכתו, ולשמור על כיסאה של השושלת ההאשמית, אל מול הזעזועים העוברים על המזרח התיכון בתקופת מלכותו, לרבות אינתיפאדת אל-אקצא, פיגועי 11 בספטמבר, מלחמת עיראק שהובילה לזרם של פליטים עיראקים סונים למדינתו. מגמת ההקצנה והאסלאמיזציה של השנים האחרונות במזרח התיכון לא פסחה גם על הציבור הירדני, בבחירות הפרלמנטריות ביוני 2003 הצליחו האחים המוסלמים (בסיעת "חזית הפעולה האסלאמית") לתפוס כמעט רבע ממושבי הפרלמנט (20 מתוך 84).

לקריאה נוספת

• יוסף נבו, ירדן - החיפוש אחר הזהות, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה

קישורים חיצוניים

• ההחלטה הבריטית על הפרדת עבר הירדן, ההחלטה שגרמה להקמת אמירות עבר הירדן

היסטוריה של מדינות המזרח התיכון
איחוד האמירויות הערביות · איראן · בחריין · ישראל · ירדן · כווית · לבנון · מצרים · סוריה · עומאן · עיראק ערב הסעודית · קטר · טורקיה · תימן