קריית הוותיקן

מדינת קריית הוותיקן (בלטינית: Status Civitatis Vaticanæ) ובקיצור - הוותיקן היא המדינה העצמאית הקטנה בעולם מבחינת השטח. היא כוללת אזור בשטח של פחות ממחצית קמ"ר בתוך העיר רומא שבאיטליה. הוותיקן הוא מקום מושבו של האפיפיור והכס הקדוש, מרכז הנצרות הקתולית.

תוכן עניינים

1 היסטוריה
2 ממשל ופוליטיקה
- 2.1 יחסי חוץ
3 כלכלה
4 גאוגרפיה
5 דמוגרפיה
6 רכבות בוותיקן
- 6.1 היסטורית הרכבת
7 אתרים חשובים
8 קישורים חיצוניים

[עריכה] היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של קריית הוותיקן, מדינת האפיפיור

היישות ממנה התפתח הוותיקן של ימינו התגבשה במאה הרביעית כ"נחלת פטרוס הקדוש" - שטחים בריבונות האפיפיור במרכז איטליה. עם השנים הרחיבו האפיפיורים את שליטתם באזור ובמאה השמינית כבר שלטה מדינת האפיפיור על רומא וסביבתה המורחבת. בעקבות איומים מצד הלומברדים פנה האפיפיור לפפין הגוץ, שליט הפרנקים אשר העניק למדינת האפיפיור שטחים רבים שאותם כבש במלחמתו מול לומברדיה. מחווה זו, אשר התרחשה בשנת 756 לספירה, אושרה כעבור זמן על ידי נכדו של פפין קרל הגדול והיא נחשבת בעיני רבים לתחילת קיומה של מדינת הוותיקן.

במאה ה-9 קיבלה המדינה עצמאות מוחלטת ואף ניהלה מלחמות על קיומה מול הקיסרים הגרמנים אשר ראו בה חלק מהאימפריה הרומית הקדושה, מלחמות אשר הגיעו לקיצן בסוף המאה ה-13.

במאה ה-9 לפי מסורת מימי הביניים, האפיפיורית יוהנה הייתה אישה שהתחזתה לגבר, התקדמה בשלבי הכמורה ואף הצליחה להגיע לתפקיד הרם של האפיפיור, בו היא כיהנה בין השנים 853-855. החוקרים וההיסטוריונים חלוקים בשאלת אמיתותה של האפיפיורית יוהנה. חלק נכבד מהחוקרים טוענים שמדובר, לכל היותר, בסאטירה שנועדה להלעיג את מוסד האפיפיורות, ושבשל אלמנטים מקוריים שנשזרו אל תוך הסיפור הפכה האגדה לסבירה ולמקובלת. לעומתם, סבורים אחרים שהאפיפורית יוהנה באמת התקיימה, אך מפני שהכנסייה הקתולית הכריזה עליה מלחמה, הפך זכרה לאגדה.

השלטון האפיפיורי במדינה התערער מאוד עקב הפילוג הגדול וגלות אביניון בשנים 1309 - 1377, אך היא המשיכה להתקיים וחזרה לגדולתה בתקופת הרנסאנס בה היוותה גורם כוח מכריע במפה הפוליטית של אירופה.

בשנת 1791 סיפחה צרפת, בראשות נפוליאון, את המדינה לתחומיה. נפוליאון נהג במדינה כבשלו ואף ביטל את שלטון האפיפיור פעמיים. בשנת 1815, בקונגרס וינה, הוחזר השלטון במדינה לאפיפיור, אשר הנהיג בה משטר אבסולוטי ריכוזי. הדבר נתפס באיטליה כמכשול לאיחוד ההולך ומתקרב. האפיפיורים נעזרו בצבאות זרים כדי לנסות ולמנוע את סיפוח שטחיהם לממלכת איטליה המתגבשת, אך עם נסיגת הצבא הצרפתי מרומא ב-1870 סופחה העיר ומדינת האפיפיור כולה לאיטליה ובוטל שלטון האפיפיור. האפיפיור סירב להכיר בסיפוח עד 1929 - השנה בה נוסדה קריית הוותיקן כריבונות עצמאית בתוך איטליה בהסכם שיזם מוסוליני, ההסכמים הלטרניים, ונחתם בין האפיפיור פיוס האחד עשר לבין מלך איטליה ויטוריו אמנואלה השלישי. בוותיקן שוכנת כנסיית פטרוס הקדוש וכנסיית "הקפלה הסיסטינית" שבתוכה יש ציור של מיכלאנג'לו שמספר סיפורים מהתנ"ך.

בשנת 1984 הכריז אונסקו על קריית הוותיקן כאתר מורשת עולמית.

[עריכה] ממשל ופוליטיקה

ערך מורחב – פוליטיקה של הוותיקן

הוותיקן הוא מקרה נדיר של מונרכיה נבחרת, שאינה עוברת בירושה. המונרך הוא האפיפיור, והוא נבחר לכל ימי חייו על ידי מועצת הקרדינלים המתכנסת בוועידה מיוחדת הנקראת בלטינית "קונקלווה" (Conclave). לאפיפיור סמכויות עליונות בתחום התחיקתי, הביצועי והשיפוטי בכל הנוגע ל"כס הקדוש" ומדינת קריית הוותיקן.

"הכס הקדוש" הוא מכלול הסמכות והריבונות לניהול הכנסייה הרומית-קתולית ברחבי העולם. ככזה, הוא ישות משפטית שוות ערך למעמד מדינה. ניהול המדינה עצמה מואצל על ידי האפיפיור ל"ועדה האפיפיורית למדינת קריית הוותיקן". חוקי הדת תקפים במדינה, ובמקרים אותם אין הדת מכסה – חוקי רומא תקפים.

שטחו המצומצם של הוותיקן מוכר בינלאומית כטריטוריה ריבונית, מאז 1929. אך "הכס הקדוש" הוא הישות המתקשרת בהסכמים בינלאומיים, שולחת ומקבלת שגרירים, וכדומה. השגרירויות הזרות ממוקמות בפועל בעיר רומא, מהיעדר שטח בתחומי הוותיקן (ובכלל זה גם שגרירות איטליה).

[עריכה] יחסי חוץ

[עריכה] הוותיקן ביחסו ליהודים

ערך מורחב – הוותיקן והעם היהודי, הוותיקן והילדים ניצולי השואה

יחסו של הוותיקן לעם היהודי שונה ומשתנה עם הזמנים בהתאם לנסיבות המדיניות. קיים קשר בין היחס בתחום אחד לבין היחס בתחומים אחרים אך עדיין קיים הבדל מהותי ביניהם, לאור הדוקטרינה הנוצרית. ואלו הם המישורים השונים:

היחס של הנצרות לעם היהודי בתחומי האימפריה הרומאית,הורע החל מהמאה הרביעית לספירה. בשנת 313 לספירה, הקיסר קונסטנטינוס החליט לקבל עליו את הנצרות וגם הכיר בכך בה כדת הרישמית של הקיסרות הרומאית. כך החל סבלם של בעלי הדת היהודית. היה זה גורלם של אלה, שלא הכירו בכך שהברית החדשה באה במקום הברית הישנה והמשיח כבר הגיע ואין צורך להמתין לו עוד. יתר על כן, התנהגותם של היהודים כלפי ישו מנצרת, אשר ראו בו משיח שקר, אפילו אם נוריד ממנה את האשמה בצליבתו, הייתה עדות לכך שהעם היהודי לא ראוי יותר לתואר אתה בחרתנו. במרוצת אלפיים השנה, במשך התקופות השונות בהיסטוריה, הוותיקן נתן ביטוי לדוקטרינה זו באופנים שונים. מאז תום מלחמת העולם השנייה חל שינוי מהותי ביחס הוותיקן לעם היהודי. הוא בא לידי ביטוי במעשים: הראשון בהם היה בהוראתו, החד-משמעית, של פיוס ה-12 לכל הממונים על המנזרים ועל המשפחות הנוצריות להשיב ילדים יהודים לחק דתם. הוראה שבוצעה כמעט במלואה, ללא עוררים. היה זה בעקבות הבטחתו לרב הראשי ליהודי ארץ ישראל יצחק הרצוג. לאחר מכן באו ההכרזות של הוועידות, שהסירו מתפילות הנוצרים את האשמה של צליבת ישו. והשיא היה ב-13 באפריל 1986 כאשר האפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר בבית הכנסת הגדול של רומא והתקבל על ידי רבה הראשי של יהדות איטליה הרב אליהו טואף. בביקורו הוא הכריז כי מכבד את ההעם היהודי בתור האח הבכור של הנצרות.

[עריכה] היחס לתנועה הציונית

ערך מורחב – הוותיקן והתנועה הציונית

יחסו של הוותיקן אל התנועה הציונית ואל מדינת ישראל תחילתו ביחסו לעם היהודי ומסתיימת בשאלת השמירה על המקומות הקדושים לנצרות. האפיפיורים נפגשו עם ראשי התנועה הציונית : בנימין זאב הרצל בשנת 1904 ונחום סוקולוב בשנת 1916. הכרזות נוספות של ראשי הכנסייה, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, לא ראו בעין יפה את יישום החזון הציוני. בשנת 1947 נמצא כי הכנסייה תמכה בהחלטת החלוקה רק בדיעבד, בייחוד מחשש לגורל המקומות הקדושים שיהיו בשלטון מדינת ישראל.

הוותיקן רואה בתנועה הציונית ומדינת ישראל נושא אחד. מבחינתו אין קשר בין יהדות העולם לבין התנועה הציונית. למותר להוסיף, כי במגעים בין הכנסייה לבין יהדות העולם לא משתתפים הארגונים הציוניים. מבחינה זו הוותיקן עשה הפרדה ברורה, בין יהדות העולם לבין התנועה הציונית ומדינת ישראל.

הנצרות, בתחילתה, הבחינה בין ירושלים שנועדה לחורבן לבין ירושלים הניצחית השממית. ירושלים היהודית חרבה בשנת 70 לספירה. היה בכך כהוכחה לאמיתות דבריו של ישו הנוצרי בפני תלמידיו:

	ויאמר אלהם (אל תלמידיו) הראיתם כל אלה ( על המקדש ) ? אמן, אומר אני לכם, לא תשאר אבן על אבן, אשר לא תהרס. .
-- מתי כ"ד,ב', מרקוס י"ג ב',ובלוקאס כ"א,כ"ד, עם התוספת והייתה ירושלים מרמס לגויים עד אשר ימלאו עתות הגויים

וכך נוצרה דמות של ירושלים של מעלה- הרוחנית- שבאה במקום ירושלים של מטה - הגשמית. לא עברו 300 שנה וחזרה התפארת לעיר המוחשית וירושלים של מטה זוכה להכרה מחדש. הקיסרית פאביה איולה הלנה מכריזה עליה כעיר נוצריה. בֶּ‏‏‏נַ‏ה, קונסטנטינוס קיסר , מקים בה את כנסיית הקבר. כך, מהמאה ה-4 יש בעיר מקומות קדושים לנצרות. מסוף המאה ה-12, בתום שלטון הצלבנים בארץ ישראל, עברה השליטה על המקומות הקדושים לנצרות לידי שלטונות הזרים לנצרות. הוותיקן עשה וממשיך במאמציו לקיים את אחיזתו במקומות אלה.

[עריכה] היחס למדינת ישראל

ערך מורחב – הוותיקן וירושלים

הפרק הקודם והערך המורחב הקשור דן ביחסה של הוותיקן לההסתדרות הציונית העולמית. יחס אשר ממנו נגזר היחס למדינת ישראל. מדינת ישראל הוכרה דה פקטו על ידי האפיפיור עם הקמתה. המטרה הייתה להסדיר את הקשרים בין שני הגופים על מנת לשמור על האינטרסים הנוצריים בישראל ועל המקומות הקדושים. אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר מקומות החשובים לנצרות, כנסיית הקבר וכנסיית המולד, יחד עם עשרות אלפי נוצרים קתוליים, עברו לשלטון ישראל חל הידוק בקשרים בין שני הגופים. הסכם אוסלו הביא את היחסים לכינון נורמלי וב-1993 נקשרו יחסים דיפלומטיים מלאים על הוותיקן.

בשנת 18 ביוני 2006 פרסם דובר משרד התיירות הודעה וממנה משתמע כי הנושאים העומדים על סדר היום הם:

שר התיירות, יצחק הרצוג, נועד בסוף השבוע עם שגריר הוותיקן בישראל, הארכיבישוף אנתוניו פרנקו, והציע לו לארח בישראל את כנס הבישופים העולמי המתקיים מידי שנה ברומא, ובו נוטלים חלק מעל לאלף בישופים מרחבי העולם. הרצוג סבור כי " ואין ספק כי הדבר יניב תוצאות חיוביות במערכת היחסים בין מדינת ישראל לראשי הקהילה הנוצרית בארץ".

השניים דנו בתשתית הנדרשת לביקורו המתוכנן של האפיפיור בנדיקטוס ה- 16 בישראל במהלך שנת 2007.

השר הרצוג ביקש את מעורבותו של השגריר במניעת הישנותם של מקרים (שהיו שכיחים בתק' האינתיפאדה) בהם ראשי קבוצות צליינים יצאו בגנות מדינת ישראל, בעת ביקורם בארץ.

שגריר הוותיקן ביקש את מעורבותו של הרצוג בקידום הסכם מינהלי-כלכלי בין הוותיקן לישראל, שטרם הגיע לכדי מיצוי. בנוסף ביקש סיוע בטיפול באנשי הכמורה בישראל ובהסדרת מעמדם בתחומים שונים (אישורי ויזות, תנועה בשטחים, ומעבר צליינים סדיר לבית לחם).

[עריכה] כלכלה

קריית הוותיקן
אתר מורשת עולמית
כיכר פטרוס הקדוש ומבט מזרחה לעבר רומא
מדינה	קריית הוותיקן
הוכרז על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1984, לפי קריטריונים 1, 2, 4, 6

ערך מורחב – כלכלת הוותיקן

כלכלת המדינה ייחודית בכך שאינה מסחרית. סך תקציב המדינה הוא כרבע מיליארד דולר (2003). מרבית הכנסות המדינה מקורן בתרומות של קתולים מרחבי העולם. חלק קטן מהכנסותיה מקורו במכירת בולים ומזכרות, הוצאה לאור של פרסומים וכתבי קודש, ודמי כניסה של תיירים למוזיאון.

[עריכה] גאוגרפיה

קרית הוותיקן ממוקמת על גבעת הוותיקן (בלטינית: Mons Vaticanus) בצפון-מערב רומא, ממערב לנהר הטיבר. גובה הגבעה נע בין 75 מטרים ל-19 מטרים מעל פני הים. אורך גבולותיה של המדינה 3.2 ק"מ, והיא גובלת באיטליה בלבד שלמעשה מקיפה אותה מכל עבריה. זוהי המדינה הריבונית הקטנה ביותר בעולם, ושטחה הוא 0.44 קמ"ר בלבד. כל שטח המדינה הוא יבשתי, ואין לה מוצא לים.

האקלים, באופן טבעי, זהה לזה של רומא – ים תיכוני, עם חורף (ספטמבר עד אמצע מאי) מתון וגשום, וקיץ (מאי עד ספטמבר) יבש ולח. שלג יורד לעתים נדירות.

הוותיקן ממוקם בקואורדינטות גאוגרפיות '41°54 צפון, 12°27′ מזרח.

[עריכה] דמוגרפיה

ערך מורחב – דמוגרפיה של הוותיקן

אוכלוסיית הוותיקן מונה (2004) 921 נפש. האוכלוסייה כוללת את ראשי הכס הקדוש, אנשי כמורה ונזירות, וכן 100 חיילי המשמר השווייצרי האחראים על הסדר והביטחון בתחומיה. כל האוכלוסייה, כולל חיילי המשמר, קתולים. שפת המדינה הרשמית היא לטינית. איטלקית נפוצה בקרב מרבית תושביה, חיילי המשמר השווייצרי דוברים גרמנית. כוח העבודה כולל בעיקר 3,000 עובדי-יום שאינם תושבי הוותיקן.

[עריכה] רכבות בוותיקן

תחבורת הרכבות בקריית הוותיקן מתנהלת על מערכת של 300 מטר מסילות רכבת והיא מערכת מסילות הרכבת הלאומית הקטנה ביותר בעולם.^[1] גישה למערכת הרכבות האיטלקית הובטחה לתושבי הוותיקן בהסכמים הלטרניים (1929), ומסילות ותחנות רכבת נבנו במהלך כהנותו של פיוס ה-11 כאפיפיור באותה תקופה.

עיקר פעילות הרכבות בוותיקן היא בהעברת סחורות ייבוא, אך לעתים הרכבות גם משמשות נוסעים, בדרך כלל מסיבות סמליות או טקסיות.

[עריכה] היסטורית הרכבת

האפיפיור גרגורי ה-16 (שכיהן בתפקיד מ-1831 עד 1846) מנע את בניית מסילות הרכבת במדינת האפיפיור, והוא ידוע באמירתו "chemin de fer, chemin d'enfer" (בעברית: "מסילת הברזל היא המסילה לגיהנום").^[2] מחליפו, פיוס ה-11, החל בבניית קו רכבת מבולוניה לעיר הנמל Ancona, בניגוד לדעת קודמו, אך האזור הותקף על ידי צבאות שלחמו לאיחוד איטליה ב-1861, לפני סיום בניית המסילות.^[3] תחבורת רכבות הפכה להכרח עם העלייה ההמונית לרגל לקריית הוותיקן במאה ה-19, שהחלה בערך ב-1858, והייתה לאחד מהגורמים שמיתנו את ההתנגדות לרכבות בוותיקן.

בניית תחנות רכבת בקריית הוותיקן והזיקה שלה למערכת הרכבות האיטלקית הובטחו בהסכמים הלטרניים מה-11 בפברואר 1929. הגוף הרשמי שעסק בבניית מסילות רכבת באיטליה הוציא לפועל את ההבטחה הזו והתחיל בבנייה ב-3 באפריל 1929, תחת מימונה של הממשלה האיטלקית. הכספים שהושקעו בבנייה נלקחו מתוך הכספים שהובטחו לוותיקן כפיצוי בהסכמים הלטרניים.

הקטר הראשון נכנס לוותיקן במרץ 1932. ועדה משותפת לענייני רכבות של איטליה והוותיקן אושרה ב-12 בספטמבר 1934, ובאוקטובר באותה שנה הושלמה בניית מערכת הרכבות על ידי הגוף שעסק בכך המוזכר לעיל והמערכת הועמדה לרשות הוותיקן וה-Ferrovie dello Stato, מפעילת מערכת הרכבות האיטלקית.

מאז ה-7 ביוני 1929, החקיקה האיטלקית בענייני רכבות מחייבת גם את מערכת הרכבות של הוותיקן.