ערך מומלץ

גניבת הברכות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם-נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ.
יצחק מברך את יעקב הלבוש בבגדי עשו בנוכחותה של רבקה. ציור של גריט ווילמס הורסט ההולנדי משנת 1638.

סיפור גניבת הברָכות מופיע בספר בראשית, פרק כ"ז. בהוראתה של רבקה, אמו, מתחזה יעקב לעשו אחיו התאום, שהיה בפועל גדול ממנו, וגונב מאביו, יצחק – אשר סבל, לעת זקנתו, מקשיי ראייה – את הברכות שהועיד לבנו עשו. הסיפור הידוע מצטיין ביסודות ספרותיים-דרמטיים מחד, אך מעורר תהיות פרשניות חלוקות לגבי חלקם של יעקב ורבקה במעשה המרמה, מאידך.[1]

הסיפור כפשוטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור נפתח במעין מאמר מוסגר על קשיי הראייה של יצחק הזקן. הוא מבקש מעשו, הבן המועדף עליו,[2] שיצא לשדה לצוד עבורו ציד ולהכין ממנו מטעמים כאשר אהב, כי קרבה שעתו למות והוא חפץ לברך את בכורו טרם מותו. למעמדו וירושתו של הבן הבכור, הייתה חשיבות גדולה במזרח התיכון הקדום.[3][4][5]

רבקה שומעת את בקשתו של יצחק וממהרת להזהיר את יעקב, הבן המועדף עליה, על כוונתו של אביו להעביר את הברכה החשובה לעשו. יש לשער שרבקה, כאם הבנים, מודעת לעובדה שעשו מכר את הבכורה ליעקב תמורת נזיד (בסיפור מכירת הבכורה)[6][7] רבקה מורה ליעקב להתחזות לעשו בפני אביו כבד הראייה, ולהביא לו מטעמים שהיא עצמה תכין לו מהצאן שבמקנה שלהם. את חששו של יעקב, שעשו שעיר ויצחק עלול למוש אותו, היא פותרת בכך שהיא נותנת ליעקב את בגדיו החגיגיים של עשו ומכסה את ידיו וצווארו בעורות גדיי העזים השעירים. יעקב עושה כדבריה, מעמיד פני עשו ומבקש את ברכתו מהאב הסומא. יצחק תמה על המהירות שבה חזר עשו משליחותו, ויעקב מתרץ זאת בכך שאלוהים עזר לו. האב אמנם חושד בזהותו של בנו, באומרו: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב – וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו", אך לאחר שחזר ושאל אותו מספר פעמים על זהותו, גם מישש והריח אותו, הוא מתרצה, ומעביר לו את ברכתו. הברכה מעניקה ליעקב שפע כלכלי ושליטה על עמים אחרים, והסתיימה במילים: "יַעַבְדוּךָ עַמִּים, וישתחו (וְיִשְׁתַּחֲווּ) לְךָ לְאֻמִּים--הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ; אֹרְרֶיךָ אָרוּר, וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ."

מיד לאחר שיצא יעקב מעל פני יצחק, חוזר עשו מהציד וממהר להכין לאביו מטעמים כאשר אהב. הוא ניגש אל אביו עם מטעמיו והאב הנדהם שואל לזהותו. "אני בנך בכורך עשו", עונה לו הבן. "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד", והוא שואל בכאב מי הוא זה שהקדים את עשו והביא לו מטעמיו והוא אכן גם בירך אותו.

עשו מגיב בזעם רב ובבכי ומתחנן לאביו שיברך גם אותו. בתוך כך מספר עשיו לאביו על מכירת בכורתו ליעקב. יצחק נעתר לתחינתו של בנו ומברך גם אותו בשפע כלכלי, אך מסיים בסוג של נבואה: "וְעַל-חַרְבְּךָ תִחְיֶה, וְאֶת-אָחִיךָ תַּעֲבֹד; וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ". עשו, שנטר מאוד לאחיו על מה שהוא ראה כגניבת ברכתו שלו, נשבע להרגו לאחר מות האב. רבקה שומעת את שבועתו של עשו, והיא מדברת על לבו של יצחק שישלחו את בנם יעקב לחרן, מקום מושבו של אחיה, לבן הארמי – שם ימצא אישה טובה יותר מבנות חת שבקרבם הם מתגוררים.

פרשנות מסורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בולטים הם דברי יצחק המאשים במפורש את יעקב באוזני עשו: "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך".[8] הסיפור אכן מתאר בפרטים את מזימת המרמה של רבקה ואת הביצוע המושלם של יעקב. גם אם נעשה הביצוע על פי הוראתה של אמו, עדיין מתקשים הפרשנים לקבל את התמיהות הגדולות שמעורר הטקסט, לא רק בסיפור הגניבה, אלא גם בהשלכות הלוואי שמתעוררות לגבי יעקב, יצחק ורבקה – מראשי האומה.

שאלות הלוואי שמעורר הסיפור התעוררו כבר במהלך הפרקים הקודמים: מדוע העדיף יצחק את עשו על פני יעקב? מדוע נאלץ יעקב לגנוב את הברכות, והרי קנה את בכורת אחיו בהסכמתו בנזיד עדשים?[9] לשם מה בכלל נרקחה כל מזימת הגניבה, שהרי אלוהים כבר אמר לרבקה בעת הריונה ש"רב יעבוד צעיר"[10] וכיוצא בזה תמיהות שמעורר הסיפור יוצא הדופן שבו עסקינן. יש כאן "מצוקה פרשנית ערכית מכח החטאים של האבות", אומר אוריאל סימון; לכאורה אין האבות מהווים כאן מופת ודוגמה, כפי שניתן לצפות מגיבורי האומה,[1] כיוון שעל פי פשוטו של מקרא, רבקה ויעקב רימו את יצחק וגנבו את הברכה ממנו. על פי הדרש, טועה מי שמטיל דופי באבות. לעיתים, מוסיף סימון, אין להסתפק בדרך פרשנית אחת, ויש למצוא את המיזוג שבשתי השיטות.

פתרונות מוצעים על דרך הדרש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרך הראשון של מדרש תנחומא של שלמה בּוּבֶּר, וילנה תרמ"ה. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 11

המשפט העיקרי שמעמיד קשיים בפני הפרשנים הוא המשפט בפסוק י"ט: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-אָבִיו: אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ, עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי, קוּם-נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ". האם שיקר יעקב ליצחק אביו?

מדרש תנחומא (ובעקבותיו מספר פרשנים, ובהם רש"י), מתרץ קושי זה כך: "ואף על פי שאתם אומרים 'שיקר יעקב', לא שיקר! בלעם אמר: 'לא הביט און ביעקב' (במדבר כ"ג, 21), אלא [אמר]: אנכי יעקב, עשו [הוא] בכורך".[11] משמע, בתשובה לשאלת אביו: "מי אתה בני?", מזדהה יעקב במילה "אנוכי" ומאשר את העובדה שעשו הוא בכורו. רש"י אף מרחיב בפירושו את החלק הראשון של המשפט, וגורס: "אנוכי המביא לך, ועשו הוא בכורך".

מדרש בראשית רבה אומר על הפסוק: "בא אחיך במרמה" – "רבי יוחנן אמר: בא בחכמת תורתו".[12] גם אונקלוס מתרגם "במרמה" – בחכמה. את הפסוק: "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם" – מפרש המדרש, בהטעמת המילה "הכי": "ריש לקיש אמר: התחיל מחכך בגרונו, כמאן דמחייך וזורק רוק מפיו". משחק המילים של עשו על המילה "יעקב" מקבל בפירושו של המדרש תיאור מלגלג ומזלזל על דרך דיבורו של עשו. אין המדרש מסתיר את דעתו השלילית על עשו.[13] עם כל זאת, מתפעל המדרש מיחסו של עשו לאביו, והוא מצטט את ר' שמעון בן גמליאל: "כל ימי הייתי משמש את אבא, ולא שמשתי אותו אחד ממאה, ששימש עשו את אביו. אני בשעה שהייתי משמש את אבא, הייתי משמשו בבגדים מלוכלכין, ובשעה שהייתי יוצא לדרך, הייתי יוצא בבגדים נקיים. אבל עשו בשעה שהיה משמש את אביו, לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות, אמר: אין כבודו של אבא, אלא בבגדי מלכות."[14]

לפי מדרש תנחומא, מן השמים סייעו ליעקב, ומלאך עיכב את עשו: "כיון והיה צד וקושר והיה המלאך הולך ומתירן ומבריח, שוב היה צד והמלאך מתירן, ולמה כך? אלא לגלגל את השעות עד שילך יעקב וילך ויעשה ויכנס אצל אביו ויאכל ויטול את הברכות".[11]

בסופו של דבר, אין המדרשים מתעלמים מחלקו של יעקב במעשה המרמה שלו ושל אמו. לדעת מדרש תנחומא, בא יעקב על עונשו במעשה המרמה של לבן הארמי, כאשר נתן לו את לאה המחופשת לרחל בליל חופתם. "אמר לה: בת הרמאי, למה רמית אותי?, אמרה לו: ואתה למה רמית אביך, כשאמר לך 'האתה זה בני עשו?' ואמרת לו 'אנכי עשו בכורך'".[15] המדרש נעזר כאן במילה המנחה – "רמאות" – שמופיעה בשני האירועים ומקשרת בין החטא ועונשו. גם אם, לדעת המדרש, הגיעה הברכה ליעקב – ראשית, כי כך הודיע אלוהים לרבקה בהריונה, ושנית, עשו הרי מכר את בכורתו ליעקב בנזיד עדשים – בכל זאת לא תהא תפארתו על דרך קבלת הברכה, והוא קיבל את גמולו בדרך של מידה כנגד מידה.[13] חייו של יעקב היו מלאי תלאות: כפי שהוא עצמו העיד,[16] הוא חי בפחד מתמיד מאחיו עשו, אהובתו הוחלפה בליל חופתם, בנו האהוב יוסף נחטף ונמכר, ואף רבקה אמו לא זכתה לראות אותו לאחר סיפור הברכות.

שיטת המילה המנחה, שהולכים בה חז"ל, מיושמת גם בפירושם בבראשית רבה לתבנית "ימים אחדים" שמופיעה גם בהצעתה של רבקה ליעקב שיברח מנקמתו של עשו אל אחיה: "וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ, יָמִים אֲחָדִים" לעומת הפסוק "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ.".[17] אך למחרת משתה החתונה הסתבר לו שהיא לאה. גם כאן חוזר המושג בסיפור המרמה ובסיפור העונש כאחד.[18]

הפרשנות של המדרש היא טיפולוגית פעמים רבות; הגיבורים אינם מייצגים אנשים פרטיים, אלא הם אב-טיפוסים של עמים ושל לאומים. יעקב מייצג את עם ישראל ועשו את אדום, או לחלופין התנהגות טיפוסית של חייל רומאי, כפי שטענו חלק מהמפרשים.[1] לכך מסייע גם הטקסט כפשוטו: כאשר מתקשה רבקה בהריונה, מציין הכתוב "וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר".[19] משמע, אין הקורא אמור לבחון את הגיבורים בקני מידה אנושיים פשוטים, כפרט, אלא כאב-טיפוס המסמל ערך גדול יותר. בהתאם לרוח זו, מובנות יותר הפרשנויות המדרשיות למילה "ויתרוצצו". רבי יוחנן מסביר: זה רץ להרוג את זה וזה רץ להרוג את זה, ואילו ריש לקיש אומר: זה מתיר ציוויו של זה וזה מתיר ציוויו של זה – איבה אמיתית פיזית, לצד איבה תאולוגית בין ישראל והעמים.[1]

פתרונות מוצעים בשיטת הפשט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד מוחלט לפירוש המדרשי של המילה "ויתרוצצו", אומר הרשב"ם: "לשון רץ לקראת רץ, שהיו רצים ומתנענעים בתוך גופה כדרך עוברים" [20]. אין לו צורך לעוות את משמעות המילה שתבוא מהשורש ר-צ-ץ, אלא משפט כפשוטו: עוברים, ובמיוחד תאומים, מרבים להתרוצץ ברחם האם, לרוץ הנה והנה. (שורש ר-ו-ץ).

מגדיל לעשות אבן עזרא בפירושו על דרך הפשט ויחסו אל המדרשים. את הפירושים שמחלקים את המשפט "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" לשני חלקים הוא מכנה "דברי רוח, כי הנביאים יתחלקו לב' חלקים: החלק הא' שליח במצות (כמו משה ואהרן), והחלק השני נביאי העתיד, ואם יצטרכו לאמר דבר שאיננו כהוגן לא יזיק, רק השליח לא ייתכן שיכזב כלל...". אליבא דאבן עזרא, אם כן, אין כל צורך לעוות מילים או משפטים, כדי "לזכות" את יעקב. ניתן להסביר את מעשהו בדרך הפשט: יש שני סוגים של נביאים, הסוג של משה ואהרן, שהיו מעבירים אלינו את מצוות ה' בזמן אמת, והסוג השני הוא נביאי העתיד – אלו שמתנבאים על העתיד. הקבוצה הראשונה מחויבת תמיד לאמת. הקבוצה השנייה יכולה במקרים מיוחדים לשקר למטרה טובה. יעקב לא דיבר אמת, קובע אבן עזרא בפירושו את הפסוק "בא אחיך במרמה", אך הוא עשה זאת למטרה טובה.[21]

לפשט, קובע אוריאל סימון, יש יתרונות בכך שהוא פילולוגי – דבק במשמעות המילים, היסטורי – דבק באמת ההיסטורית, רציונלי – ניתן להסבר הגיוני, ספרותי – קוהרנטי בדרך הסיפור, ונשמע אמיתי לקורא. בהיות העם היהודי היום אומה לאומית, עצמאית וריבונית, אין הוא זקוק יותר לדרש וניתן לאשר את הפשט. עשו איננו מצויר כרוצח אלא כצייד חם מזג. הוא אינו מתנהג כפושע ויחסו אל אביו הוא מלא כבוד ורגישות. ייתכן שיצחק אוהב אותו כי הוא מסמל בעיניו את התכונות הגבריות, ואילו רבקה, שאיננה עיוורת למציאות מבינה מי הבן העדיף בעיני אלוהיו, והיא דוחפת את בנה היקר, יושב האוהלים, שאמנם מתנגד פרגמטית למזימתה, אבל לא מביע התנגדות ערכית.

אין להתכחש לכך שזוהי מרמה ויש לה מחיר: יעקב חי בפחד מעשו מאותו יום ואילך, וסיפור פגישתם לאחר 20 שנה רק ממחיש את המצב. יעקב משתחווה בפני עשו שבע פעמים – סוג של השפלה עצמית כמעט. לבן מרמה את יעקב, ואילו על דעתה של רבקה לא עלתה האפשרות של 20 שנות גלות לבנה המועדף, יעקב. היא הרי אמרה לו: "יָמִים אֲחָדִים".[22] אהבת עשו סנוורה את יצחק ואהבת יעקב סנוורה את רבקה.[1]

גם חז"ל, שאמונים על דרכי המדרש גם בפרשנותם את הסיפור הזה, הולכים בסופו של דבר במסלול הפשט. כשיעקב מאשים את לאה ברמאות, היא טוענת, על פי הדרש, שגם אביו האשים אותו ברמאות, ומי שחוטא משמיט מעצמו את הזכות לדרוש יושר מאחרים.[15]

פרשנות מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה המודרנית לפרשנות המקרא מושפעת מעיקרי הפוסטמודרניזם במחקר. זוהי גישה רלטיביסטית ביסודה; יש התפתחות במציאות, בערכים, ולכן לא ניתן להשליך על אבותינו את עקרונות המוסר שנהוגים היום: דור דור וחטאיו.[1] דור האבות חטא את החטאים הבסיסיים המשפחתיים. כל האחים בספר בראשית רבים ומתחרים איש באחיו. קין והבל, יעקב ועשו, יוסף ואחיו, וגם דוד ובניו, לא תמיד חיים בשלום עם שאריהם הקרובים. על פי הדרש, לעומת זאת, קיימים שבעים פנים לתורה, והם נותנים לכך ביטוי בדרשותיהם.

יאיר זקוביץ מאמין כפירנדלו ש"האדם לובש תמיד מסכה", שהרי אנו מתאימים את בגדינו לנסיבות החברתיות: ישנים בפיג'מה ומנהלים את הבנק בחליפה, אך כאשר רוצים להטעות מישהו עוטים מסכה גם בתנ"ך. שאול מופיע בבגדים אחרים בפני בעלת האוב, אחאב לובש בגדי חייל פשוט במלחמתו ביבש גלעד כדי להטעות את האויב, לאה מתחפשת לרחל ביום חתונתה, תמר מתחפשת לזונה כדי לפתות את יהודה, ועוד כיוצא בזה.[23] המילה "בגד" מתקשרת לבגידה ו"מעיל" למעילה, ומכאן גם קריעת המעיל של שאול המלך בידי שמואל הנביא. לכן, לא פלא שכל מי שלובש בגדים אחרים מסתתר בעצם מפני אנשים בדרך זו או אחרת, מעמיד פנים ומרמה.

בסיפור יעקב ועשו מטרים המקרא את סיפור התרוצצות הבנים בבטנה של רבקה - את התחרות ביניהם - ואת דברי אלוהים ש"רב יעבוד צעיר".[10] יעקב מבצע באמונה את הוראותיה המפורטות של אמו ובמידה מסוימת גם את ההטרמות של הסיפור. לאמיתו של דבר, על אף התרמית ה"צפויה", אין יעקב נהנה באמת מהברכה, עקב התלאות הידועות שהגיעו אליו לאחר מכן.[16] הנישואים הכוזבים הם העונש האידיאלי לרמיית יעקב. זקוביץ מתרשם לא רק מהמילה המנחה "רמייה", אלא גם מחשכת הלילה שמגינה על תרמית לאה מול עיוורונו של יצחק, אך בעיקר מהתחפושת של כותונת הפסים של יוסף המגואלת בדם כביכול, המוצגת בפני יעקב האב, אל מול תחפושת בגדי החמודות של אחיו שלבש יעקב בפני אביו הסומא.

משה גרסיאל טוען שזקוביץ מעריך כי סיפורי יעקב ועשו עוצבו בידי מחבר, אשר ביקש לטשטש את פשעיו של יעקב.[24] דהיינו, ההטרמות שאליהן מתייחס זקוביץ – דבריו של אלוהים לרבקה בעת הריונה ומכירת עשו את בכורתו – הן הכנת הרקע וההסבר כביכול לסיפור גניבת הברכות. גרסיאל מתנגד לפירוש זה. לדבריו סיפורי רמייה ותככנות גדולים מאלו של יעקב ורבקה מופיעים בשפע במקרא, למשל פרשת דינה ואנשי שכם, פרשת יוסף ואחיו ופרשת דוד ובת שבע. לאיזה צורך נדרש המקרא לטשטש דווקא את סיפור גניבת הברכות, והרי כבר עם היוולדו נקרא שמו יעקב לאחר שעקב את אחיו, בעוד שלאורך כל סיפורי יעקב ועשו מתקיימת אנלוגיה הפוכה ברורה בין יעקב ועשו?

הכתוב אמנם רואה את יעקב כאח הראוי לקבל את הבכורה, אך אין הוא מכסה את פשע הרמייה. לאמיתו של דבר, מדגיש גרסיאל, הוא די מגנה אותו בכך שהוא מספר על העונש המתמשך שלו. גם יוזמתה ותכנונה של רבקה אינם מחפים על העובדה שיעקב שיתף עמה פעולה לאורך כל הדרך. מעשה מכירת הבכורה הוא כולו של יעקב, וגם במעשה זה אין הכתוב מכסה את פשעו. לדעת גרסיאל, העונשים שקיבלו יעקב ורבקה אינם מהווים רק גמול על חטאם, אלא שהם גם מדגישים את עוצמתו.[24]

ההיבט הספרותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו, וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד; וַיֹּאמֶר לְאָבִיו, בָּרְכֵנִי גַם-אָנִי אָבִי.
יצחק דוחה את עשו, ציור מעשה ידי ג'וטו די בונדונה (1292-94), מוצג בבזיליקה של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי.

על פי גרסיאל, סיפור גניבת הברכות הוא אחד מסיפורי המקרא המרתקים והדרמטיים ביותר. יש בו עלילה מותחת, מזימה מתוחכמת, יחסים מורכבים בין בני משפחה, ברכה מובטחת, יריבות קשה בין שני אחים ורגשות מתפרצים. האפקט העוצמתי של כל היסודות הללו מושג באמצעים ספרותיים, שלא תמיד ניתן לעקוב אחריהם, אך לפחות את חלקם ניתן לנסות ולחשוף.[24]

מעקב אחר "חזרות" של טקסט או אירוע הוא דרך טובה לבחון את הדקויות שבטכניקת הסיפור. בסיפור זה יש מספר חזרות: יצחק מזמן אליו את עשו ומטיל עליו משימה שתקדם את קבלת ברכתו, מול רבקה המספרת ליעקב על תוכניתו של יצחק. פנייתו של יצחק אל בנו האהוב היא לבבית, מפורטת וחמה. הוא פונה אליו במילה "בני", מכביר פרטים על דרך המשימה ומוסיף את ההיבט הרגשי: אני מזדקן, יום מותי מתקרב, הכן לי מאכלים כאשר אהבתי, בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. זוהי פנייה אישית מאוד לבן אהוב מאוד. רבקה מעבירה ליעקב את תוכן הטקסט של יצחק, תוך כדי כך שהיא משמיטה כל פן רגשי מקורי ממנו. בצורה עניינית יבשה היא נותנת לו הוראות מהירות, שהרי זמנה קצר, אין ברשותה הפנאי והניחותא שמשדר יצחק בדבריו. היא גם לא חושפת בפני יעקב את מזימת התחפושת שלה עבורו, ומסתפקת במילים: "עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי". רק לאחר שחזר יעקב ממטלתו הראשונה, ולאחר שהיא בישלה מטעמים, היא מביאה את התחפושת, מבלי שתהיה לו האפשרות להגיב, שהרי זמנם דוחק.

סצנת הברכה ליעקב מול סצנת הברכה לעשו מבליטה גם היא רגשות שונים לחלוטין. הסצנה הראשונה משדרת ניכור ובעיקר חשדנות גדולה. הסצנה השנייה משדרת רגשות חמים, כאב גדול וכעס. לקריאתו של יעקב "אָבִי" עונה יצחק: "מִי אַתָּה בְּנִי?". מצד אחד הוא לא בטוח שזה עשו, שהרי הקול קול יעקב, ומצד שני, הוא הרי ממתין לעשו, וגם נענה לקריאת "אבי" במילה בני. עשיתי כפי שאמרת לי, עונה לו יעקב, שב תאכל ותברך אותי. חשדו של יצחק מתחיל להתעורר, הכיצד מיהר בנו למלא את המשימה? יש לצאת לשדה, לחפש את הציד, לקלוע, להביא חזרה, לבשל. מן ההכרח שכל הפעולות הללו נמשכות זמן רב יותר. יעקב מתרץ את המהירות במשפט שקשה להתנגד לו: אלוהים עזר לי. משפט כזה מתאים ליעקב שתואר כאיש תם יושב אוהלים. יצחק לא נרגע ומבקש למשש את בנו, וגם לאחר שמישש את בגדיו וידיו השעירות "ויברכהו", הוא עדיין שואל בהיסוס בפעם השנייה: "אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו?". רק לאחר שנישק יעקב את אביו, והריח יצחק את ריחו של עשו מבגדיו, הוא אכן מברכהו.

עשו לעומת יעקב פונה לאביו בלשון של כבוד, בגוף שלישי: "יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ, בַּעֲבֻר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ". הוא מדגיש את היותו בנו, ואין לו צורך להציג מעין רישיון, כפי שהציג יעקב: עשיתי כדבריך. שהרי יצחק ועשו כאילו ממשיכים דיאלוג קודם. לאחר שעשו מציג עצמו, חלה התפנית המשמעותית. "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד". הכתוב מכפיל את מילות התואר למילה חרדה, שהיא קשה כשלעצמה, כדי להדגיש עד כמה יצחק מזועזע. הוא מספר לעשו על הברכה שכבר ניתנה לאחיו, ומוסיף: "גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה". אין לו כוונה או יכולת לקחת ממנו חזרה ברכה זו לאחר שניתנה.

כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו, וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד; וַיֹּאמֶר לְאָבִיו, בָּרְכֵנִי גַם-אָנִי אָבִי. לה וַיֹּאמֶר, בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה; וַיִּקַּח, בִּרְכָתֶךָ. לו וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם, אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי; וַיֹּאמַר, הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה. לז וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו, הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים, וְדָגָן וְתִירֹשׁ, סְמַכְתִּיו; וּלְכָה אֵפוֹא, מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. לח וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו, הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי--בָּרְכֵנִי גַם-אָנִי, אָבִי; וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ.

מהכתוב עולה כאב גדול, תחושה עזה של קיפוח, כעס עז ובעיקר תחינה נוגעת ללב, שחוזרת פעמיים: ולי לא נותרה ברכה אצלך, אבי? ברכני גם אני אבי.

גדולתו של הסיפור המקראי נחשפת לפני הקורא בסיפור הברכות של יצחק לבניו. גם אם עשו איננו הדמות האהודה במיוחד על המספר, וזאת הוא טורח להדגיש מספר פעמים לאורך הפרקים, גם אם מעשיו של יעקב, אחד מאבות האומה העיקריים, מוטלים בספק מוסרי – הסיפור מצליח לשתף את הקורא ביחסם המורכב, התחרותי והטרגי של אחים, בינם לבין עצמם ובינם לבין הוריהם. אין הכתוב מפחית כהוא זה מעוצמת כאבו ואכזבתו של ה"אנטי-גיבור" מבין האחים, עשו. נהפוך הוא: כבכל סיפור טוב שמתפתח בצורה דרמטית מותחת, מצליח הטקסט המקראי להעביר במילים ספורות את עוצמת הרגשות של כל גיבוריו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Avivah Gottlieb Zornberg, The Beginning of Desire: Reflections on Genesis, Doubleday, 1995, pp. 144–179.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 אוריאל סימון, האם רימה יעקב אבינו את יצחק אביו? (הרצאה מוסרטת)
  2. ^ ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק כ"ח.
  3. ^ נילי סמט, "הבכור במקרא ובמזרח הקדום", מקראנט
  4. ^ שרון רימון, "בכורה, בחירה וברכה", ראשית - בית מדרש קהילתי רעננה, תשע"א
  5. ^ גרשון ברין, הבכור בישראל בתקופת המקרא, עבודת דוקטורט, אוניברסיטת תל אביב
  6. ^ הרב אהרן ליכטנשטיין, רבקה ויעקב ומידת האמת, באתר בית המדרש הווירטואלי ע"ש ישראל קושיצקי.
  7. ^ אורי וינברג, ‏יעקב כממשיכו של יצחק, באתר "דעת".
  8. ^ שלומי רוזנברג, ‏גניבת הברכות – עיון בפרשת "תולדות", באתר כיפה.
  9. ^ ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוקים כ"א-ל"ד.
  10. ^ 10.0 10.1 ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק כ"ג.
  11. ^ 11.0 11.1 מדרש תנחומא על בראשית בעריכת בובר, פרשת תולדות, סימן י'.
  12. ^ מדרש בראשית רבא, סימן ס"ז
  13. ^ 13.0 13.1 שמעון גרשון רוזנברג (הרב שג"ר), "גניבת הברכות"
  14. ^ מדרש בראשית רבה, סימן ס"ה
  15. ^ 15.0 15.1 מדרש תנחומא על בראשית, בעריכת בובר, פרשת ויצא, סימן י"א
  16. ^ 16.0 16.1 ספר בראשית, פרק מ"ז, פסוק ט'.
  17. ^ ספר בראשית, פרק כ"ט, פסוק כ'.
  18. ^ בראשית רבה, פרשה ס"ז, פסקה י': "עתה בני שמע בקולי וקום ברח לך וישבת עמו ימים אחדים. כתיב (בראשית כט): ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים. אמר רבי חנינא בר פזי נאמר כאן אחדים, ונאמר להלן אחדים. מה להלן אחדים שבע שנים, אף אחדים שנאמר כאן שבע שנים".
  19. ^ ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוקים כ"ב-כ"ג.
  20. ^ רשב"ם על בראשית כ"ה, כ"ב.
  21. ^ מקראות גדולות, אבן-עזרא, פסוק י"ט
  22. ^ ספר בראשית, פרק כ"ז, פסוק מ"ד.
  23. ^ יאיר זקוביץ, כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב, דיונון, תשנ"ח
  24. ^ 24.0 24.1 24.2 משה גרסיאל, "המבנה הספרותי והמסר בסיפורי יעקב ועשיו", הגות במקרא ד, עמ' 63–81


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg