ערך מומלץ

גניבת הברכות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-אָבִיו: אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ, עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי. קוּם-נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי, בַּעֲבוּר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ.
יצחק מברך את יעקב הלבוש בבגדי עשו, בנוכחותה של רבקה. ציור של גריט ווילמס הורסט ההולנדי משנת 1638.

סיפור גניבת הברָכות מופיע בסוף פרשת תולדות, פרק כ"ז, בספר בראשית. לעת זקנתו, קורא יצחק לעשו בנו הגדול ומבקש ממנו להכין לו מטעמים מצֵידו על מנת שיוכל לברכו בברכת הבכורה לפני מותו. רבקה שומעת זאת, והיא פועלת במהירות, במגמה שבנה הצעיר המועדף עליה, יעקב, יזכה בברכות. בהוראתה ובהדרכתה מתחזה יעקב לעשו אחיו התאום, ובכך גונב את דעתו של אביו, שמחמת כהות עיניו סבר שבנו עשו עומד לפניו, והוא אכן מברך אותו.[1]

הסיפור הידוע מצטיין ביסודות ספרותיים-דרמטיים מחד, אך מעורר תהיות פרשניות לגבי המשמעות המוסרית של מעשה המרמה, מאידך.[2]

הסיפור כפשוטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור נפתח במעין מאמר מוסגר על קשיי הראייה של יצחק הזקן. הוא מבקש מעשו בנו הגדול, והאהוב עליו,[3] שיצא לשדה לצוד עבורו ציד ולהכין ממנו מטעמים כאשר אהב, ומבאר שהוא חש שקרבה שעתו למות[4] והוא חפץ לברך את בכורו טרם מותו. למעמדו וירושתו של הבן הבכור, הייתה חשיבות גדולה במזרח התיכון הקדום.[5][6][7]

רבקה שומעת את בקשתו של יצחק וממהרת להזהיר את יעקב, הבן המועדף עליה, על כוונתו של אביו להעביר את הברכה החשובה לעשו. ייתכן, שרבקה, כאם הבנים, מודעת לעובדה שעשו מכר את הבכורה ליעקב תמורת נזיד (בסיפור מכירת הבכורה).[8][9] בנוסף, קיימת הבטחתו של אלוהים לרבקה בעת הריונה: " ויֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר".[10]  היא מורה ליעקב להתחזות לעשו בפני אביו כבד הראייה, ולהביא לו מטעמים שהיא עצמה תכין לו מהצאן אשר במקנה שלהם. את חששו של יעקב, שעשו שעיר ויצחק עלול למוש אותו, היא פותרת בכך, שהיא נותנת ליעקב את בגדיו החגיגיים של עשו ומכסה את ידיו וצווארו בעורות גדיי העזים השעירים. יעקב עושה כדבריה, מעמיד פני עשו ומבקש את ברכתו מהאב הסומא. יצחק תמה על המהירות שבה חזר עשו משליחותו, ויעקב מתרץ זאת בכך שאלוהים עזר לו. האב אמנם חושד בזהותו של בנו, באומרו: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב – וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו", אך לאחר שחזר ושאל אותו מספר פעמים על זהותו, גם מישש והריח אותו, הוא מתרצה, ומעביר לו את ברכתו. הברכה מעניקה ליעקב שפע כלכלי ושליטה על עמים אחרים, והסתיימה במילים: "יַעַבְדוּךָ עַמִּים, וישתחו (וְיִשְׁתַּחֲווּ) לְךָ לְאֻמִּים--הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ; אֹרְרֶיךָ אָרוּר, וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ."

מיד לאחר שיצא יעקב מעל פני יצחק, חוזר עשו מהציד וממהר להכין לאביו מטעמים כאשר אהב. הוא ניגש אל אביו עם מטעמיו והאב הנדהם שואל לזהותו. "אני בנך בכורך עשו", עונה לו הבן. "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד", והוא שואל בכאב מי הוא זה שהקדים את עשו והביא לו מטעמיו והוא אכן גם בירך אותו.

עשו מגיב בזעם רב ובבכי ומתחנן לאביו שיברך גם אותו. בתוך כך מספר עשיו לאביו על מכירת בכורתו ליעקב. יצחק נעתר לתחינתו של בנו ומברך גם אותו בשפע כלכלי, אך מסיים בסוג של נבואה: "וְעַל-חַרְבְּךָ תִחְיֶה, וְאֶת-אָחִיךָ תַּעֲבֹד; וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ". עשו, שנטר מאוד לאחיו על מה שהוא ראה כגניבת ברכתו שלו, נשבע להורגו לאחר מות האב. רבקה שומעת את שבועתו של עשו, והיא מדברת על לבו של יצחק שישלחו את בנם יעקב לחרן, מקום מושבו של אחיה, לבן הארמי – שם ימצא אישה טובה יותר מבנות חת שבקרבם הם מתגוררים.

פרשנות מסורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגיה שמרבים לעסוק בה בפרשנות המסורתית היא דברי יצחק לעשו, אותם אמר לו לאחר שהבין שעשו עומד לפניו: "בא אחיך [יעקב] במרמה וייקח ברכתך". נראה כי יש בכך האשמה מפורשת על מעשהו של יעקב.[11] בגוף הסיפור אכן מתוארים בפרטנות מזימת המרמה של רבקה וביצועה המושלם בידי יעקב. המשפט העיקרי שמקשה על המפרשים מופיע בפסוק י"ט: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו: אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ, עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי, קוּם-נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ", ובו עולה השאלה האם אכן שיקר יעקב ליצחק אביו.

הפרשנים עוסקים גם בנקודות אחרות המוזכרות כבר בפרקים שלפני כן, ובהן: סיבת העדפתו של יצחק את עשו על פני יעקב; סיבת אילוצו של יעקב לגנוב את הברכות (שיועדו עבור עשיו שהיה לכאורה הבכור בעיני יצחק), בעוד שלמעשה כבר קנה יעקב את בכורת אחיו בהסכמתו[12]; מניעיה של רבקה למזימת הגניבה, לאור הבטחתו של אלוהים בעת הריונה כי "רב יעבוד צעיר".[13] אוריאל סימון מסכם זאת בכך שיש בסיפור "מצוקה פרשנית ערכית מכח החטאים של האבות". הוא מציין כי לכאורה במעשה ההונאה והגניבה של רבקה ויעקב אין הם מהווים מופת ודוגמה, כפי שניתן לצפות מהם כגיבורי האומה.[2] לעומת זאת, על פי הדרש, לא ניתן להטיל ברבקה ויעקב דופי על מעשיהם, שכן הם מעלים הסבר אחר לדברים. סימון מציין בהקשר זה, כי לעיתים אין להסתפק בדרך פרשנית אחת, ויש למצוא את המיזוג שבשתי השיטות.

פרשנות בדרך הפשט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבן עזרא מקבל את דברי הפסוק כפשוטו, ומנמק זאת בכך "כי הנביאים יתחלקו לב' חלקים: החלק הא', שליח במצות (כמו משה ואהרן); והחלק השני נביאי העתיד, ואם יצטרכו לאמר דבר שאיננו כהוגן לא יזיק. רק השליח לא ייתכן שיכזב כלל...". אליבא דאבן עזרא, הנצמד ללשון המקרא, ניתן להסביר את מעשהו בדרך הפשט: יש שני סוגים של נביאים, הסוג של משה ואהרן, שהיו מעבירים אלינו את מצוות ה' בזמן אמת, והסוג השני הוא נביאי העתיד – אלו שמתנבאים על העתיד. הקבוצה הראשונה מחויבת תמיד לאמת. הקבוצה השנייה יכולה במקרים מיוחדים לשקר עבור מטרה טובה. משמע, לדברי אבן עזרא, כפי שעולה מהפסוק "בא אחיך במרמה", יעקב לא דיבר אמת; אך הוא עשה זאת למטרה טובה.[14]

בפשוטו של מקרא עשו איננו מצויר כרוצח, אלא כצייד חם מזג. הוא אינו מתנהג כפושע, ויחסו אל אביו הוא מלא כבוד ורגישות. יצחק אוהב את עשו "כִּי צַיִד בְּפִיו" - מפני שהיה מביא לו מבשר הציד ומכין את מאכליו - ולכן רצה לברכו. לעומתו רבקה, אוהבת את יעקב יושב האוהלים, העדיף גם בעיני האלוהים. רבקה מצווה על יעקב לקחת את הברכה, והוא אמנם מתנגד פרגמטית לפעולה, אבל לא מביע התנגדות ערכית.

בעקבות מרמה זו חי יעקב בפחד מעשו מאותו יום ואילך, וסיפור פגישתם לאחר 20 שנה רק ממחיש את המצב; יעקב משתחווה בפניו שבע פעמים בפגישתם המחודשת, ואילו לבן מרמה את יעקב. לדברי אוריאל סימון ניתן לומר כי מאורעות אלו ואחרים היו המחיר למעשה המרמה. גם על דעתה של רבקה לא עלתה האפשרות של 20 שנות גלות לבנה המועדף, יעקב, שאותו לא תפגוש מעתה לעולם; היא הרי אמרה לו: "וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים".[15] נמצא אפוא כי אהבת עשו סנוורה את יצחק, ואהבת יעקב סנוורה את רבקה.[2]

גם חז"ל, שנוטים אחר המדרש בפרשנותם את הסיפור, מעלים נקודה התואמת את פשוטם של דברים: הם מספרים כי לאחר ששיתפה לאה פעולה עם אביה לבן הארמי להינשא ברמאות ליעקב תחת רחל אחותה, הוכיח אותה יעקב על מעשה הרמאות, והיא טענה כנגדו, כי אף הוא עצמו רימה את אביו בגניבת הברכות.[16] המדרש נעזר כאן במילה המנחה – "רמאות" – שמופיעה בשני האירועים ומקשרת בין החטא ועונשו. גם אם, לדעת המדרש, הגיעה הברכה ליעקב – ראשית, כי כך הודיע אלוהים לרבקה בהריונה, ושנית, עשו הרי מכר את בכורתו ליעקב בנזיד עדשים – בכל זאת, לא תהא תפארתו על דרך קבלת הברכה, והוא קיבל את גמולו בדרך של מידה כנגד מידה.[17] כתוצאה מסיפור הגניבה והשלכותיו, חייו של יעקב היו מלאי תלאות: כפי שהוא עצמו העיד,[18] הוא חי בפחד מתמיד מאחיו עשו, אהובתו הוחלפה בליל חופתם, בנו האהוב יוסף - שבל קנאת אחיו הגדולים בו - נחטף ונמכר, ואף רבקה אמו לא זכתה לראות אותו לאחר סיפור הברכות.

שיטת המילה המנחה, שהולכים בה חז"ל, מיושמת גם בפירושם בבראשית רבה לתבנית "ימים אחדים" שמופיעה גם בהצעתה של רבקה ליעקב שיברח מנקמתו של עשו אל אחיה: "וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ, יָמִים אֲחָדִים" לעומת הפסוק "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ.".[19] אך למחרת משתה החתונה הסתבר לו שהיא לאה. גם כאן חוזר המושג בסיפור המרמה ובסיפור העונש כאחד.[20]

פרשנות בדרך הדרש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדרש תנחומא (ובעקבותיו מספר פרשנים, ובהם רש"י), מפרש את דברי יעקב כך: "ואף על פי שאתם אומרים 'שיקר יעקב', לא שיקר! בלעם אמר: 'לא הביט און ביעקב',[21] אלא [אמר]: אנכי יעקב; עשו [הוא] בכורך""[22] וכפי שמבאר רש"י: "אנוכי המביא לך [את המטעמים המבוקשים], ועשו הוא בכורך". משמע, בתשובה לשאלת אביו: "מי אתה בני?", מזדהה יעקב במילה "אנוכי" ובנוסף מאשר את העובדה שעשו הוא בכורו.

בדברי חז"ל, לאורך כל הסיפור, מוצג יעקב באור חיובי, ואילו עשו באור שלילי. כך במדרש על הפסוק נאמר: "בא אחיך במרמה" – "רבי יוחנן אמר: בא בחכמת תורתו".[23] גם אונקלוס מתרגם "במרמה" – בחכמה. את הפסוק: "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם" – מפרש המדרש, בהטעמת המילה "הכי": "ריש לקיש אמר: התחיל מחכך בגרונו, כמאן דמחייך וזורק רוק מפיו".[23] משחק המילים של עשו על המילה "יעקב" מקבל בפירושו של המדרש תיאור מלגלג ומזלזל על דרך דיבורו של עשו. אין המדרש מסתיר את דעתו השלילית על עשו.[17] עם כל זאת, את יחסו המכבד של עשו לאביו מציין המדרש כסמל לכיבוד הורים.[24]

יתרה על כך, במדרש נאמר כי יעקב אף קיבל גיבוי משמים על מעשהו בכך שמלאך עיכב את עשו: "כיון שהיה צד וקושר והיה המלאך הולך ומתירן ומבריח, שוב היה צד והמלאך מתירן, ולמה כך? אלא לגלגל את השעות עד שילך יעקב וילך ויעשה ויכנס אצל אביו ויאכל ויטול את הברכות".[22]

הפרשנות של המדרש היא טיפולוגית פעמים רבות; הגיבורים אינם מייצגים אנשים פרטיים, אלא הם אב-טיפוסים של עמים ושל לאומים. יעקב מייצג את עם ישראל ועשו את אדום, או לחלופין התנהגות טיפוסית של חייל רומאי, כפי שטענו חלק מהמפרשים.[25] לכך מסייע גם הטקסט כפשוטו: כאשר מתקשה רבקה בהריונה, מציין הכתוב "וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת-ה'. וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר".[26] משמע, אין הקורא אמור לבחון את הגיבורים בקני מידה אנושיים פשוטים, כפרט, אלא כאב-טיפוס המסמל ערך גדול יותר. בהתאם לרוח זו, מובנות יותר הפרשנויות המדרשיות למילה "ויתרוצצו"[27]: רבי יוחנן מסביר: זה רץ להרוג את זה וזה רץ להרוג את זה, ואילו ריש לקיש אומר: זה מתיר ציוויו של זה וזה מתיר ציוויו של זה – איבה אמיתית פיזית, לצד איבה תאולוגית בין ישראל והעמים.[2]

פרשנות מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה המודרנית לפרשנות המקרא מושפעת מעיקרי הפוסטמודרניזם במחקר. זוהי גישה רלטיביסטית ביסודה; יש התפתחות במציאות, בערכים, ולכן לא ניתן להשליך על אבותינו את עקרונות המוסר שנהוגים היום: דור דור וחטאיו.[2] דור האבות חטא את החטאים הבסיסיים המשפחתיים. כל האחים בספר בראשית רבים ומתחרים איש באחיו. קין והבל, יעקב ועשו, יוסף ואחיו, וגם דוד ובניו, לא תמיד חיים בשלום עם שאריהם הקרובים. על פי הדרש, לעומת זאת, קיימים שבעים פנים לתורה, והם נותנים לכך ביטוי בדרשותיהם.

יאיר זקוביץ מאמין כפירנדלו ש"האדם לובש תמיד מסכה", שהרי אנו מתאימים את בגדינו לנסיבות החברתיות: ישנים בפיג'מה ומנהלים את הבנק בחליפה, אך כאשר רוצים להטעות מישהו עוטים מסכה גם בתנ"ך. שאול מופיע בבגדים אחרים בפני בעלת האוב, אחאב לובש בגדי חייל פשוט במלחמתו ביבש גלעד כדי להטעות את האויב, לאה מתחפשת לרחל ביום חתונתה, תמר מתחפשת לזונה כדי לפתות את יהודה, ועוד כיוצא בזה.[28] המילה "בגד" מתקשרת לבגידה ו"מעיל" למעילה, ומכאן גם קריעת המעיל של שאול המלך בידי שמואל הנביא. לכן, לא פלא שכל מי שלובש בגדים אחרים מסתתר בעצם מפני אנשים בדרך זו או אחרת, מעמיד פנים ומרמה.

בסיפור יעקב ועשו מטרים המקרא את סיפור התרוצצות הבנים בבטנה של רבקה - את התחרות ביניהם - ואת דברי אלוהים ש"רב יעבוד צעיר".[13] יעקב מבצע באמונה את הוראותיה המפורטות של אמו ובמידה מסוימת גם את ההטרמות של הסיפור. לאמיתו של דבר, על אף התרמית ה"צפויה", אין יעקב נהנה באמת מהברכה, עקב התלאות הידועות שהגיעו אליו לאחר מכן.[18] הנישואים הכוזבים הם העונש האידיאלי לרמיית יעקב. זקוביץ מתרשם לא רק מהמילה המנחה "רמייה", אלא גם מחשכת הלילה שמגינה על תרמית לאה מול עיוורונו של יצחק, אך בעיקר מהתחפושת של כותונת הפסים של יוסף המגואלת בדם כביכול, המוצגת בפני יעקב האב, אל מול תחפושת בגדי החמודות של אחיו שלבש יעקב בפני אביו הסומא.

משה גרסיאל טוען שזקוביץ מעריך כי סיפורי יעקב ועשו עוצבו בידי מחבר, אשר ביקש לטשטש את פשעיו של יעקב.[29] דהיינו, ההטרמות שאליהן מתייחס זקוביץ – דבריו של אלוהים לרבקה בעת הריונה ומכירת עשו את בכורתו – הן הכנת הרקע וההסבר כביכול לסיפור גניבת הברכות. גרסיאל מתנגד לפירוש זה. לדבריו סיפורי רמייה ותככנות גדולים מאלו של יעקב ורבקה מופיעים בשפע במקרא, למשל פרשת דינה ואנשי שכם, פרשת יוסף ואחיו ופרשת דוד ובת שבע. לאיזה צורך נדרש המקרא לטשטש דווקא את סיפור גניבת הברכות, והרי כבר עם היוולדו נקרא שמו יעקב לאחר שעקב את אחיו, בעוד שלאורך כל סיפורי יעקב ועשו מתקיימת אנלוגיה הפוכה ברורה בין יעקב ועשו?

הכתוב אמנם רואה את יעקב כאח הראוי לקבל את הבכורה, אך אין הוא מכסה את פשע הרמייה. לאמיתו של דבר, מדגיש גרסיאל, הוא די מגנה אותו בכך שהוא מספר על העונש המתמשך שלו. גם יוזמתה ותכנונה של רבקה אינם מחפים על העובדה שיעקב שיתף עמה פעולה לאורך כל הדרך. מעשה מכירת הבכורה הוא כולו של יעקב, וגם במעשה זה אין הכתוב מכסה את פשעו. לדעת גרסיאל, העונשים שקיבלו יעקב ורבקה אינם מהווים רק גמול על חטאם, אלא שהם גם מדגישים את עוצמתו.[29]

ההיבט הספרותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו, וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד; וַיֹּאמֶר לְאָבִיו, בָּרְכֵנִי גַם-אָנִי אָבִי.
יצחק דוחה את עשו, ציור מעשה ידי ג'וטו די בונדונה (1292-94), מוצג בבזיליקה של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי.

על פי גרסיאל, סיפור גניבת הברכות הוא אחד מסיפורי המקרא המרתקים והדרמטיים ביותר. יש בו עלילה מותחת, מזימה מתוחכמת, יחסים מורכבים בין בני משפחה, ברכה מובטחת, יריבות קשה בין שני אחים ורגשות מתפרצים. האפקט העוצמתי של כל היסודות הללו מושג באמצעים ספרותיים, שלא תמיד ניתן לעקוב אחריהם, אך לפחות את חלקם ניתן לנסות ולחשוף.[29]

מעקב אחר "חזרות" של טקסט או אירוע הוא דרך טובה לבחון את הדקויות שבטכניקת הסיפור. בסיפור זה יש מספר חזרות: יצחק מזמן אליו את עשו ומטיל עליו משימה שתקדם את קבלת ברכתו, מול רבקה המספרת ליעקב על תוכניתו של יצחק. פנייתו של יצחק אל בנו האהוב היא לבבית, מפורטת וחמה. הוא פונה אליו במילה "בני", מכביר פרטים על דרך המשימה ומוסיף את ההיבט הרגשי: אני מזדקן, יום מותי מתקרב, הכן לי מאכלים כאשר אהבתי, בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. זוהי פנייה אישית מאוד לבן אהוב מאוד. רבקה מעבירה ליעקב את תוכן הטקסט של יצחק, תוך כדי כך שהיא משמיטה כל פן רגשי מקורי ממנו. בצורה עניינית יבשה היא נותנת לו הוראות מהירות, שהרי זמנה קצר, אין ברשותה הפנאי והניחותא שמשדר יצחק בדבריו. היא גם לא חושפת בפני יעקב את מזימת התחפושת שלה עבורו, ומסתפקת במילים: "עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי". רק לאחר שחזר יעקב ממטלתו הראשונה, ולאחר שהיא בישלה מטעמים, היא מביאה את התחפושת, מבלי שתהיה לו האפשרות להגיב, שהרי זמנם דוחק.

סצנת הברכה ליעקב מול סצנת הברכה לעשו מבליטה גם היא רגשות שונים לחלוטין. הסצנה הראשונה משדרת ניכור ובעיקר חשדנות גדולה. הסצנה השנייה משדרת רגשות חמים, כאב גדול וכעס. לקריאתו של יעקב "אָבִי" עונה יצחק: "מִי אַתָּה בְּנִי?". מצד אחד הוא לא בטוח שזה עשו, שהרי הקול קול יעקב, ומצד שני, הוא הרי ממתין לעשו, וגם נענה לקריאת "אבי" במילה בני. עשיתי כפי שאמרת לי, עונה לו יעקב, שב תאכל ותברך אותי. חשדו של יצחק מתחיל להתעורר, הכיצד מיהר בנו למלא את המשימה? יש לצאת לשדה, לחפש את הציד, לקלוע, להביא חזרה, לבשל. מן ההכרח שכל הפעולות הללו נמשכות זמן רב יותר. יעקב מתרץ את המהירות במשפט שקשה להתנגד לו: אלוהים עזר לי. משפט כזה מתאים ליעקב שתואר כאיש תם יושב אוהלים. יצחק לא נרגע ומבקש למשש את בנו, וגם לאחר שמישש את בגדיו וידיו השעירות "ויברכהו", הוא עדיין שואל בהיסוס בפעם השנייה: "אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו?". רק לאחר שנישק יעקב את אביו, והריח יצחק את ריחו של עשו מבגדיו, הוא אכן מברכהו.

עשו לעומת יעקב פונה לאביו בלשון של כבוד, בגוף שלישי: "יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ, בַּעֲבֻר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ". הוא מדגיש את היותו בנו, ואין לו צורך להציג מעין רישיון, כפי שהציג יעקב: עשיתי כדבריך. שהרי יצחק ועשו כאילו ממשיכים דיאלוג קודם. לאחר שעשו מציג עצמו, חלה התפנית המשמעותית. "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד". הכתוב מכפיל את מילות התואר למילה חרדה, שהיא קשה כשלעצמה, כדי להדגיש עד כמה יצחק מזועזע. הוא מספר לעשו על הברכה שכבר ניתנה לאחיו, ומוסיף: "גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה". אין לו כוונה או יכולת לקחת ממנו חזרה ברכה זו לאחר שניתנה.

כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו, וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד; וַיֹּאמֶר לְאָבִיו, בָּרְכֵנִי גַם-אָנִי אָבִי. לה וַיֹּאמֶר, בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה; וַיִּקַּח, בִּרְכָתֶךָ. לו וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם, אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי; וַיֹּאמַר, הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה. לז וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו, הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים, וְדָגָן וְתִירֹשׁ, סְמַכְתִּיו; וּלְכָה אֵפוֹא, מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. לח וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו, הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי--בָּרְכֵנִי גַם-אָנִי, אָבִי; וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ.

מהכתוב עולה כאב גדול, תחושה עזה של קיפוח, כעס עז ובעיקר תחינה נוגעת ללב, שחוזרת פעמיים: ולי לא נותרה ברכה אצלך, אבי? ברכני גם אני אבי.

גדולתו של הסיפור המקראי נחשפת לפני הקורא בסיפור הברכות של יצחק לבניו. גם אם עשו איננו הדמות האהודה במיוחד על המספר, וזאת הוא טורח להדגיש מספר פעמים לאורך הפרקים, גם אם מעשיו של יעקב, אחד מאבות האומה העיקריים, מוטלים בספק מוסרי – הסיפור מצליח לשתף את הקורא ביחסם המורכב, התחרותי והטרגי של אחים, בינם לבין עצמם ובינם לבין הוריהם. אין הכתוב מפחית כהוא זה מעוצמת כאבו ואכזבתו של ה"אנטי-גיבור" מבין האחים, עשו. נהפוך הוא: כבכל סיפור טוב שמתפתח בצורה דרמטית מותחת, מצליח הטקסט המקראי להעביר במילים ספורות את עוצמת הרגשות של כל גיבוריו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Avivah Gottlieb Zornberg, The Beginning of Desire: Reflections on Genesis, Doubleday, 1995, pp. 144–179.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק כ"ח: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 אוריאל סימון, האם רימה יעקב אבינו את יצחק אביו? (הרצאה מוסרטת), באתר התנ"ך של המכללה האקדמית הרצוג
  3. ^ ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק כ"ח.
  4. ^ בפועל יצחק נפטר עשרות שנים לאחר מכן. שכן רק שהותו של יעקב בחרן ארכה 20 שנה, ובשובו לחברון יצחק עוד היה בחיים.
  5. ^ נילי סמט, "הבכור במקרא ובמזרח הקדום", מקראנט
  6. ^ שרון רימון, "בכורה, בחירה וברכה", ראשית - בית מדרש קהילתי רעננה, תשע"א
  7. ^ גרשון ברין, הבכור בישראל בתקופת המקרא, עבודת דוקטורט, אוניברסיטת תל אביב
  8. ^ הרב אהרן ליכטנשטיין, רבקה ויעקב ומידת האמת, באתר בית המדרש הווירטואלי ע"ש ישראל קושיצקי.
  9. ^ אורי וינברג, ‏יעקב כממשיכו של יצחק, באתר "דעת".
  10. ^ ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק כ"ג
  11. ^ שלומי רוזנברג, ‏גניבת הברכות – עיון בפרשת "תולדות", באתר כיפה.
  12. ^ ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוקים כ"א-ל"ד.
  13. ^ 13.0 13.1 ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק כ"ג.
  14. ^ אבן-עזרא, בראשית, פרק כ"ז, פסוק י"ט. את הפירושים הדרשניים שמחלקים את המשפט לשני חלקים: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי; עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" (ראו להלן בפסקה "פרשנות בדרך הדרש"), הוא מכנה אותם לשלילה "דברי רוח".
  15. ^ ספר בראשית, פרק כ"ז, פסוק מ"ד.
  16. ^ "אמר לה: בת הרמאי, למה רמית אותי?, אמרה לו: ואתה למה רמית אביך, כשאמר לך 'האתה זה בני עשו?' ואמרת לו 'אנכי עשו בכורך'". מדרש תנחומא על בראשית, בעריכת בובר, פרשת ויצא, סימן י"א
  17. ^ 17.0 17.1 שמעון גרשון רוזנברג (הרב שג"ר), "גניבת הברכות"
  18. ^ 18.0 18.1 ספר בראשית, פרק מ"ז, פסוק ט'.
  19. ^ ספר בראשית, פרק כ"ט, פסוק כ'.
  20. ^ בראשית רבה, פרשה ס"ז, פסקה י': "עתה בני שמע בקולי וקום ברח לך וישבת עמו ימים אחדים. כתיב (בראשית כט): ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים. אמר רבי חנינא בר פזי נאמר כאן אחדים, ונאמר להלן אחדים. מה להלן אחדים שבע שנים, אף אחדים שנאמר כאן שבע שנים".
  21. ^ ספר במדבר, פרק כ"ג, פסוק כ"א.
  22. ^ 22.0 22.1 מדרש תנחומא על בראשית בעריכת בובר, פרשת תולדות, סימן י'.
  23. ^ 23.0 23.1 בראשית רבה, סימן ס"ז, אות ד'.
  24. ^ מדרש בראשית רבה, סימן ס"ה, אות ט"ז.
  25. ^ ראו את המדרש ב תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ז, עמוד ב' "אמר רבי יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום בא על נערה מאורסה והרג את הנפש וכפר בעיקר וכפר בתחיית המתים ושט את הבכורה" - מפרש יצחק היינמן בספרו "דרכי האגדה" שזוהי התנהגות של חייל רומאי מצוי. רש"י חוזר על המדרש, ובפרק כה, פסוק כ"ג הוא גם מצטט את המדרש בתלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ז, עמוד ב': "שני גוים בבטנך - גיים [גאים] כתיב, אלו אנטונינוס ורבי" ומתייחס לחברות ההדוקה שמתוארת בתלמוד בין רבי יהודה הנשיא והקיסר הרומאי. גם הראב"ע כופר בפרק כ"ז, פסוק מ' באפשרות שמדובר בגלות אדום
  26. ^ ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוקים כ"ב-כ"ג.
  27. ^ בראשית רבה, פרשה ס"ג, פסקה ו'. את המילה "ויתרוצצו" על דרך הפשט מבאר הרשב"ם: "שהיו רצים ומתנענעים בתוך גופה כדרך עוברים" (בראשית כ"ה, כ"ב), לשון מרוצה (שורש ר-ו-ץ) ולא לשון ריצוץ (ר-צ-ץ): ולזו הכוונה, לפעילות הטבעית שעוברים, ובמיוחד תאומים, מרבים להתרוצץ ברחם האם, לרוץ הנה והנה
  28. ^ יאיר זקוביץ, כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב, דיונון, תשנ"ח
  29. ^ 29.0 29.1 29.2 משה גרסיאל, "המבנה הספרותי והמסר בסיפורי יעקב ועשיו", הגות במקרא ד, עמ' 63–81


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg