רשימת ממצאים מרכזיים בארכאולוגיה מקראית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

במזרח התיכון נמצאו ממצאים ארכאולוגיים רבים הנוגעים למתואר בתנ"ך. שמותיהן של חלק מדמויות המוזכרות בו נמצאים בתעודות שונות, וממצאים שונים מזוהים כשייכים לאירועים המתוארים בתנ"ך. זיהוים של חלק מהממצאים התאים לתיאור המקראי, וזיהויים של אחרים עורר קשיים בניסיונות ההתאמה לטקסט, ואלו מהווים כר פורה למחלוקות בין חוקרים סביב תקפותם של תיאורי התנ"ך השונים.

ככל שהממצאים מאוחרים יותר, כך ניתן להצליבם, בדרך כלל, עם מקורות נוספים, ולקבל תמונה היסטורית שלמה יותר, וכך למשל, החל מתקופת בית שני ישנם נושאים רבים שמוסכמים על מרבית החוקרים, ואילו התקופה שקדמה להקמת בית המקדש הראשון היא תקופה שבדרך כלל קשה לחוקרים לגבש לגביה מסקנות מובהקות, ומרבית ההערכות במחקר מתבססות על ממצאים עקיפים והסקת מסקנות.

ברשימה להלן ייכללו הפריטים הארכאולוגיים הבולטים שיש בהם משמעות כלשהי בחקר המקרא ובהבנתו, החל מתקופת האבות ועד לתקופת שיבת ציון.

רשימת הממצאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממצאים תמונה אתר הממצא תיארוך פרטים
חוקי אשנונה שדופום, עיראק המאה ה־20 עד ה־19 לפנה"ס קובץ חוקים, מן העתיקים שהתגלו והעתיק ביותר בשפה שמית, על לוחות חרס בכתב יתדות בשפה האכדית. רבים מן החוקים נושאים דמיון מובהק לחוקי התורה, למשל מתוך חוקי שור נוגח: ”שור כי יגח שור אחר והמיתו, שני בעלי השוורים יחצו את כסף השור החי וגם את כסף השור המת” בדומה לספר שמות: ”וְכִי-יִגֹּף שׁוֹר-אִישׁ אֶת-שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת, וּמָכְרוּ אֶת-הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת-כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת-הַמֵּת יֶחֱצוּן” (כ"א, לה).[1]
לוחות אתרחסיס סיפר, עיראק 1646–1626 לפנה"ס שלושה לוחות חרס כתובים בכתב־יתדות בשפה האכדית, בידי הסופר איפיק־אייה בתקופת המלך עמי־צדוקה, מכילים גרסה של סיפור המבול המסופוטמי, המוכר מתעודות עתיקות נוספות ממסופוטמיה. בסיפור המסופוטמי, האל אנליל מוריד מבול על הארץ, אך האל אנכי מזהיר את גיבור המבול ומספק לו תוכניות מפורטות לבניית סירה ענקית, אליה מעלה הגיבור גם את משפחתו, חיות ועופות. הסירה נחה על פסגת הר ניציר, הגיבור משלח ציפורים כדי לברר אם קלו המים, ומעלה קורבן תודה לאלים. לדעת חוקרים, סיפור זה הוא השפעה עיקרית על מרבית מיתוסי המבול במערב־אסיה ובאגן הים התיכון, ובכללם סיפור המבול המקראי.[2]
שירת אוגרית אוגרית, סוריה המאות ה־15 עד ה־13 לפנה"ס שירה מיתולוגית כנענית, כתובה באלפבית אוגריתי בשפה האוגריתית, על לוחות חרס שהתגלו בספריות של אוגרית. נמצאו מספר יצירות אפיות: עלילות בעל וענת, אגדת כרת, אגדת אקהת, ועוד. לשירת המקרא זיקה לשונית וסגנונית יוצאת דופן לשירת אוגרית, יותר מאשר לכל קבוצת טקסטים אחרת בעולם העתיק.[3] בין הביטויים המקראיים הרבים שנמצאו להם מקבילות אוגריתיות: "שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה", "מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדֹר", "אַל טַל וְאַל מָטָר", "מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ", "וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא", "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה", "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם", ו"בָּרָה כַּחַמָּה". גם התוכן מגלה קרבה למקרא, הן במוטיבים העלילתיים, והן בנושאי תוכן ספציפיים כגון מלחמת האלוהות הראשית (באוגרית בעל, במקרא יהוה) בים ובעוזריו, או אזכור הדמות דנאל מעלילת אקהת בספר יחזקאל.
מזבח הר עיבל הר עיבל, ישראל סביב 1200 לפנה"ס אתר המזוהה כאתר פולחני או כמגדל שמירה. הארכאולוג אדם זרטל זיהה את האתר כמזבח, והציע שמדובר במזבח שעל פי המקרא בנה יהושע בן נון בהר עיבל, אך לפי רוב הארכאולוגים המקראיים הממצאים אינם עולים בקנה אחד עם טענתו. באתר נמצא מבנה מלבני עשוי אבנים לא־מסותתות ובו כבש וסובב. למרגלותיו נמצאו פיסות טיח, כלי חרס שחלקם זוהו ככלים לקטורת, ושרידי עצמות שרובן של בהמות טהורות. כמו כן נמצאו עגילים וחרפושיות מצריים. אחת החרפושיות נושאת את השם תחותמס השלישי ויש המתארכים אותן לזמנו של רעמסס השני.
מצבת ישראל (אסטלת מרנפתח)
קבר מרנפתח בתבאי, מצרים 1209–1208 לפנה"ס לערך מצבת אבן גדולה מתארת בכתב חרטומים את מסעות המלחמה של פרעה מרנפתח בלוב ובכנען. בהמשך לאזכורי ניצחונות על ערי כנען אשקלון, גזר וינועם, כולן עם מזהים של ערים, נזכרת השמדת "איסיריאר", עם מזהה של קבוצת אנשים. עקב היעדר ההפרדה בין העיצורים "ל" ו"ר" במצרית, מרבית החוקרים מסכימים כי זהו האזכור הראשון בהיסטוריה של השם "ישראל" כעם בכנען, עדיין לא כממלכה, אלא בדומה למתואר בספרי יהושע ושופטים.[4][5]
לוח גזר, כתובת אבן העזר (עִזבְּת צַרטָה), אבן תל זית ארץ ישראל המאה ה־10 לפנה"ס וקודם לכן לוח שנה וטבלות של אותיות אלפבית, כולם בכתב עברי קדום או בגרסת ביניים מעט קדומה לו[6]. כתובות אלו נחשבות לכתובות העתיקות ביותר של הכתב העברי הקדום.[7][8] מחבר לוח גזר (המאה ה־10 לפנה"ס[9]) אף חתם את שמו "אבי".

בהר הבית נמצאה מתקופה זו "כתובת העופל", אולם לא ברור מה נאמר בה; יש הרואים בה רישום שנעשה על ידי עבדי שלמה, ולפיכך סמל למערכת ביורוקרטית ואדמיניסטרטיבית ענפה.

אוסטרקון חורבת קייאפה חורבת קייאפה, חבל יהודה 1020–980 לפנה"ס כתובת קדומה בשפה העברית שנתגלתה בחפירות חורבת קייאפה. נכתבה בדיו באלפבית פרוטו־כנעני על גבי שבר חרס בצורת טרפז באורך 16.5 ס"מ וברוחב 15 ס"מ. לפי המפענח חגי משגב, תוכנה אינו ברור אך כולל מילות ציווי "אל תעש" ו"עבוד את" המופיעות רק בתנ"ך ובתעודות בשפה העברית, ואינן מוכרות מכנענית או פיניקית.
תבליט של שושנק הראשון על קיר מקדש בכרנכ במצרים
מצרים 925 לפנה"ס כתובת בכתב הירוגליפי מצרי ובה רשימה ארוכה של שמות מקומות בארץ ישראל. הכתובת מתארת את מעשי שושנק הראשון מלך מצרים, במסע צבאי בארץ ישראל שעבר בעיקרו באזור ממלכת ישראל, בנגב, ובאזורים נוספים,[10] חלקם עם שמות עבריים.[11] כמו כן מוזכרות ברשימת שישק ערים בממלכת יהודה כמו גבעון ואילון. בערים רבות בארץ נמצאו סימני חורבן משנים אלו (ביניהן לכיש ובית צור שהיו חלק מממלכת יהודה, בית שאן ומגידו, בה נתגלו גם שבר של מצבה ועליו כתובת מצרית המציינת את שמו ותאריו, ועדויות נוספות לפלישה), וארכאולוגים רבים מייחסים את סימני החורבן למסע זה.[12] במקרא מסופר בקצרה כי "בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם עָלָה שושק [שִׁישַׁק] מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל יְרוּשָׁלָ‍ִם", וכי במסעו זה לממלכת יהודה (בשנת 925 לפנה"ס לערך), לקח את אוצרות בית המקדש וארמון המלך.[13] התמונה המצטיירת מהתיאור המקראי היא של מסע שכוון נגד ירושלים וערי יהודה בלבד, בעוד שמתוך הכתובת של שישק, שנכתבה רק זמן קצר לאחר המסע, מתקבלת תמונה שונה, לפיה מטרותיו העיקריות של המסע לא היו הרי יהודה וירושלים (שאינה נזכרת כלל בכתובת), אלא ממלכת ישראל ונגב יהודה.[14] ניתן ליישב את הקושי הזה באמצעות ההנחה שרחבעם נכנע ושילם את המס הכבד בעוד מועד, ושישק הסתפק בכך ונמנע מלהיכנס אל תחום ירושלים.[15] מחבר ספר מלכים מצדו (לכל המוקדם במאה ה־7 לפנה"ס), שאב את הידיעה על המסע לירושלים מתוך כרוניקה מקדשית, שעסקה בתולדות בית המקדש או שהסתמך על מסורת בעל פה.[16] עם זאת, לטענת החוקרים השוללים את קיומה של ממלכת ישראל המאוחדת ואת הפילוג, מאחר ששישק אינו מזכיר בכתובת את ממלכות ישראל ויהודה ואת ירושלים, הרי שזה מעיד על כך ששתי הממלכות עדיין לא היו קיימות אז ושבמאה ה־10 לפנה"ס ירושלים הייתה יישוב קטן ולא שימשה בירה של ממלכה גדולה ולכן שישק פסח עליה, ומאחר שהוא מציין ערים ויישובים בלבד, הרי שזה מעיד על כך שארץ כנען הייתה בתקופה זו עדיין מפוצלת לערי‐ממלכה.[17]
כתובת בלעם עבר הירדן, דיר עלא (אולי סוכות התנ"כית) 880–760 לפנה"ס במקדש עתיק שנמצא במקום זה התגלתה כתובת בדיו שחורה ואדומה, שבה נבואות פורענות וחורבן וסיפורי בלהות על השאול, הכתובים בלשון שירית ובשפה שייתכן שהיא כנענית־ארמית. בנבואה יש קרבה לשונית לפרשת בלעם בספר במדבר,[18] ויש בה כדי לאשש את קיומו של בלעם בן בעור, המתואר גם כאן כנביא. בכתובת מסופר על בלעם בן בעור, חוזה האלוהים, שהאלים הראו לו כי העולם יחשך וישמם, החלשים ישלטו בחזקים, ופורענויות נוראות יבואו על בני האדם בשל תאוותם; בחלקה השני של הכתובת מסופר על מחלתו ומותו של בלעם, ירידתו שאולה והרפתקאותיו שם. היו שפענחו חלק מן הכתובת כביטוי "בני יעקב".
מצבת מישע
דיבון המקראית שבארץ מואב 850–840 לפנה"ס מצבה בעלת חשיבות ארכאולוגית ראשונה במעלה, בה מספר מישע מלך מואב על כך שהשתחרר משעבודה של ממלכת ישראל בימי מלכה עמרי ובנו (אחאב), כפי שנזכר גם בספר מלכים: "וּמֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב הָיָה נֹקֵד... וַיְהִי כְּמוֹת אַחְאָב וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל".[19] כמו כן, מישע מזכיר במצבה את ישראל, שבט גד, דוד, והשם יהוה. אולי מוזכר גם "בית דוד", והכוונה אם כן לממלכת יהודה.
המונולית מכורח
אשור 853 לפנה"ס הכתובת על המצבה היא מהדורת אנאלים משנתו השישית של שלמנאסר השלישי מלך אשור (853 לפנה"ס), בה מתואר קרב קרקר (הכתובת נכתבה מיד לאחר הקרב), שבו "ברית שנים־עשר מלכי חוף הים" התלכדו נגד האימפריה האשורית, ביניהם מלכי ארם, חמת, מצרים, ערב וגבל. במקום השלישי בין בעלי הברית, נזכר "אחאב הישראלי", שהביא למערכה 2,000 מרכבות ו־10,000 רגלים (כוח גדול במידה משמעותית מיתר המלכים: אחאב הביא כ־50% מהמרכבות וכ־18% מהרגלים של הברית כולה). צבאו של שלמנאסר, שהיה גדול פי כמה מצבא הברית כולה, לא הצליח לנצח בקרב וההתפשטות האשורית נבלמה. ייתכן שהמספר הגדול של מרכבות בצבא אחאב מצביע על כך שמלך ישראל עמד בראש ברית צבאית של מדינות בארץ ישראל ועבר הירדן וצבא ישראל כלל במערכה זו את חילותיהן. קרב קרקר אינו נזכר במקרא.[20] זו העדות החוץ מקראית הקדומה ביותר הקיימת לממלכת ישראל וזהו המפגש המוקדם ביותר הידוע לנו של ממלכת ישראל (או יהודה) עם אשור. מכתובות אשוריות נוספות עולה במובלע כי גם יורם ואחזיה בני אחאב נותרו שותפים בברית שנים־עשר המלכים.
כתובות חורבת תימן (כונתילת עג'רוד) כונתילת עג'רוד שבמזרח סיני מאות 8–9 לפה״ס באתר קטן, שמהותו לא וודאית, על גבעה מבודדת במזרח סיני, נמצאו כתובות רבות, בכמה מהן מוזכרים "ליהוה שמרן ולאשרתה" ו"ליהוה תמן ולאשרתה", המעידות על פולחן האל יהוה בהתגלמויות מקומיות (שומרון ותימן), לצד האלה אשרה בת זוגו. כתובות אלה, יחד עם כתובת דומה מחורבת אל כום, תרמו למפנה בחקר הדת הישראלית הקדומה, תפיסתה כחלק ממכלול האמונות הלבנטיניות הסובבות ותפיסת מקומה של האלה אשרה כרכיב יסודי בה. כן נמצאו באתר ציורים רבים, התורמים להבנת האיקונוגרפיה הישראלית הקדומה. האתר שרד, ככל הנראה, בזכות נטישתו המוקדמת וריחוקו, באופן שבו החרבת המקומות הדתיים במסגרת רפורמת יאשיהו לא הגיעה אליו.
חרסי שומרון שומרון 850–750 לפנה"ס למעלה ממאה חרסים ועליהם כתב עברי, שנכתבו בשנים 9, 10, 15 ו־17 למלך ישראל. מקובל במחקר כי מקור החרסים באוצרו של המלך אחאב, שבתקופתו נכתבו (אחרים מתארכים אותם לשנים אלו במלכות ירבעם השני; והיו שטענו שיש לייחס אותם לתקופת מנחם בן גדי). על החרסים שמות רבים של אישים ומקומות, שאת רובם ניתן לזהות עם שמות משפחות מהתנ"ך. מוכרת גם טבעת חותם מברזל מתקופה זו ועליה החותמת "אחאב מלך ישראל", אולם רבים חולקים על האותנטיות שלה כיוון שלא שרדו טבעות ברזל אחרות מאותה התקופה.
האובליסק השחור אשור סביב 820 לפנה"ס בכתובות האנאלים של שלמנאסר השלישי מלך אשור, מסופר על מסע מלחמה שערך בשנת 841 לפנה"ס, במהלכו קיבל מס מאת "יהוא בן עמרי". הציון "בן עמרי" מתייחס לכך שיהוא הוא מלך ממלכת "בית עמרי". נראה שממלכת ישראל נודעה בשם זה גם לאחר שיהוא הכרית את שושלת עמרי. קבלת המס מיהוא נזכרת בכתובת שנמצאה בכלח/נימרוד, וכן באובליסק השחור, שם נאמר: "קיבלתי את המס של יהוא בן עמרי: כסף, זהב, ספל זהב, קערת זהב, גביעי זהב, דליי זהב, בדיל, חוטר מלכות". בתבליט שבאובליסק השחור מוצגת תמונתו של יהוא או שליחו משתחווה לפני שלמנאסר, ואנשיו מגישים לו מנחה. מסע זה של שלמנאסר השלישי אינו נזכר במקרא.[21]
כתובת תל א־רימאח אשור 811–783 לפנה"ס אדד־ניררי השלישי, מלך אשור, מתפאר: "גייסתי רכב וחיילים וציוויתי להתקדם לארץ ח'תי. תוך שנה אחת הכנעתי לרגלי את כל ארצות שקיעת השמש. ... קיבלתי את המס של יואש השומרוני, ושל אנשי צור וצידון". הכתובת מאששת את סיפורי התנ"ך על היחלשות ארם.
כתובת תל דן ארם סביב 800 לפנה"ס מחבר הכתובת מתפאר: "הרגתי את יהורם בן אחאב מלך ישראל, והרגתי את אחזיהו בן יהורם מלך בית־דוד". אזכור דוד בכתובת שם קץ לוויכוח אודות קיומו ההיסטורי של דוד. מוסכם על רוב החוקרים שמחבר הכתובת הוא חזאל מלך ארם (הנזכר בתנ"ך ובכתובת שלמנאסר השלישי כיורשו של בן־הדד השני), בעוד שבתנ"ך נאמר[22] שיהוא הוא שהרג את שני המלכים. יש מן החוקרים שניסו ליישב את הסתירה, וכתבו שמדובר בהתפארות סרק של חזאל, או שאכן הוא גורם עקיף למות המלכים (הוא פצע את יהורם וגרם לו להימלט פצוע לביתו, שם הרגו יהוא), או שפענוח הכתובת אינו "הרגתי את..." אלא "הרג את..." ולפיכך חזאל מתייחס ליהוא, או שחזאל ראה את עצמו כשותף למרד יהוא, או שמחבר הכתובת הוא יהוא עצמו.
כתובת יהואש ירושלים מיוחס לשנים סביב 850–800 לפנה"ס אבן כהה ועליה כתובת עברית, בה מספר כביכול יואש בן אחזיהו מלך יהודה על חידוש ושיפוץ בית המקדש הראשון המוזכר בתנ"ך.[23] גילוי הכתובת עורר סערה רבתי, ומומחים רבים טוענים שהיא מזויפת (וזו גם עמדתה הרשמית של רשות העתיקות).
כתובת תגלת־פלאסר אשור 740 לפנה"ס תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור, כותב שלאחר כיבוש ארפד הביס גם את "עַזְרִיָאֻ מלך יַאוּדַי" (=עזריהו מלך יהודה), שכבש את ארץ שמאל שמצפון לחמת.
רימון השנהב
ארץ ישראל מיוחס לשנים סביב 750 לפנה"ס עצם היפופוטם מגולפת בצורת רימון מוזהב, ועליו חקוקות בכתב עברי המילים "קדש כהנ[י]ם לבי[ת יהו]ה". לפי השערות ראשונות, הרימון היה בשימוש כהני בית המקדש הראשון, וחור המצוי בתחתיתו מיועד אולי לנעיצת הרימון בראש שרביט. חוקרים שדנו בנושא גילו כי שהרימון מזויף, אולם חוקרים אחרים גרסו שהוא אותנטי לחלוטין. גם בהנחה שהוא אותנטי, היו שפירשו את הטקסט בצורות אחרות שאינן מתייחסות לבית המקדש.
כתובת תגלת־פלאסר אשור 738–737 לפנה"ס תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור, מספר על "מנחם משומרון" ו"רצין מדמשק" המעלים לו מס. רצין מלך ארם־דמשק ומנחם מלך ישראל נזכרים גם ברישום אחר של תגלת־פלאסר, מ־738 לפנה"ס.
לוח נימרוּד (אנ') אשור 733 לפנה"ס תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור, מזכיר תשלומי מיסים שהעלה לו "יַאוּחַזי מלך יַאוּדַי" (=אחז מלך יהודה).
ספרי השנים (האַנַאלִים) של תגלת־פלאסר השלישי ארמונות אשור 740–720 לפנה"ס בספרים אלו מוזכרים ממלכות ישראל ויהודה וכמה יישובים ישראליים, כמו "אֲבְּלֲכֲּ (=אבל בית מעכה) שבפאתי ארץ בית עמרי". תגלת פלאסר מספר בספריו ובכתובותיו על האירועים המוזכרים גם במקרא: הוא מספר באריכות על מלחמתו בברית מלכי המזרח שביניהם רצין מארם ופקח מישראל, ומתפאר בהריגת רצין, כיבוש ארם והפיכתה לפחווה אשורית, הגליית 13,250 נפש מן הגלעד והגליל (לא כולל גולי עבר הירדן) אל מעבר לפרת, חלוקת שטחי ממלכת ישראל לפחוות אשוריות, הדחת פקח בן רמליהו והמלכת הושע בן אלה תוך נטילת מס כבד מישראל.
הכרוניקון הבבלי (אנ') נערך במאה ה-6 לפנה"ס בתעודה בבלית זו נכתב כי שלמנאסר החמישי (מלך אשור בשנים 727–722 לפנה"ס) "הרס את העיר שָמֵָרֵיִן" (צורה הקרובה לצורה הארמית של השם "שומרון").[24][25] המצור האשורי על העיר החל ככל הנראה בשנת 723/724 לפנה"ס, היא נכבשה בשנת 722 לפנה"ס, ונראה כי מיד לאחר כיבושה, מת שלמנאסר.[26]
ספרי השנים (האַנַאלִים) של סרגון השני ארמונות אשור 740–720 לפנה"ס סרגון השני, מלך אשור, מתפאר במצור ששם על שומרון ובכיבושה ב־722 או 720 לפנה"ס, ומספר שלכד חמישים (או מאתיים) מרכבות ישראליות וסיפחן לצבאו, הגלה משומרון 27,290 נפש (לפי לוח אחר: 27,280 נפש) ויישבם כנראה בפחוות אשוריות בצפון מסופוטמיה; "את שומרון יישבתי מחדש ועשיתיה גדולה משהייתה, אנשי הארצות שנכבשו בידי הבאתי לתוכה. את קציני הפקדתי עליהם כפחה, עם אנשי ארץ אשור מניתי אותם". סיפורים אלו תואמים לכל האמור במקרא אודות נפילת שומרון, גלות עשרת השבטים, הישארותם של רבים בארץ ישראל, וביאת הכותים.
מנסרה A של סרגון השני (אנ') אשור סביב 710 לפנה"ס אזכור ארץ יהודה. בכתובת אחרת מזכיר סרגון גם את חזקיהו מלך יהודה.
חותמות חזקיהו וחותמות למלך
הר הבית 727–698 לפנה"ס בהר הבית התגלתה חותמת ועליה חקוק "לחזקיהו [בן] אחז מלך יה[ו]דה", ובמרכזה סמל שמש עם כנפיים נטויות מטה ושני סמלי ענח' (סמל החיים). בנוסף נמצאו בולות נוספות של חזקיהו, חלקן בעלות סמלים אחרים (והן מתוארכות לתקופה מוקדמת יותר בשלטונו). חותמות "למלך" השייכות לאוצרו של חזקיהו התגלו במקומות שונים בחבל יהודה, וממיקומיהן למדו החוקרים על שליטה מוחלטת בערים ויישובים בממלכת יהודה, יכולות מינהל מעולות והכנות מדוקדקות של חזקיהו להתגוננות מפני פלישה אשורית.
כתובת השילוח
ירושלים 691–689 לפנה"ס כתובת בכתב עברי קדום שנחצבה על כותל נקבת השילוח ומנציחה את רגע המפגש בין שתי קבוצות חוצבים בסיום חציבת הנקבה: "הִכּוּ החֹצְבִם איש לקרָת רעוֹ גרזן על גרזן וילכו המים מן המוצא אל הברכה במאתים ואלף אמה". מלאכה זו נעשתה בפקודת חזקיהו מלך יהודה והיא מתוארת בהדגשה בכמה מקומות במקרא.[27]
מנסרת סנחריב
אשור סביב 700 לפנה"ס נמצאו שלושה עותקים של מנסרה בהם מתואר מסע סנחריב בארץ ישראל כפי שסופר בתנ"ך, וכישלון כיבוש ירושלים. במנסרה מוזכרים "חזקיהו היהודי" ו"ירושלים עיר מלכותו", והיא שופכת אור על כמה פרטים בתנ"ך. במנסרה מופיעים פרטים רבים על ניצחונותיו של סנחריב ביהודה שאינם מופיעים כלל במקרא, אולם יש הרואים אותם כהתפארות סרק של סנחריב.
תבליט לכיש
נינוה סביב 700 לפנה"ס תבליטים המגוללים בתמונות חיות את סיפור המצור האשורי על העיר לכיש בממלכת יהודה, שהסתיים בכיבוש העיר והגליית תושביה. התבליטים מציגים קרב שבו תוקף הצבא האשורי את חומות העיר באמצעות מגדל מצור בעוד שמגיני העיר מתגוננים על החומה באמצעות ירי חצים ואבני קלע, ומציגים משפחות שלמות מבין תושבי העיר שמובלות לגלות עם מקניהן ורכושן. המצור על לכיש נזכר במקרא רק במשתמע וברקע הסיפורים על האירועים בירושלים בעת מסע סנחריב בארץ ישראל: סנחריב מלך אשור ישב בלכיש כאשר המלך חזקיהו, שהתבצר בירושלים, מסר לו את כניעתו והעלה לו מס,[28] ולאחר מכן, כשסנחריב שלח אל ירושלים הנצורה משלחת בראשות רבשקה ושר הצבא, בדרישה לכניעתה של עיר הבירה.[29] כשסיים רבשקה את שליחותו, סנחריב כבר עזב את לכיש.[30] בתל לכיש נמצאו סימנים לכיבוש האשורי, כמו גם כלים שעליהם חותמות "למלך" המתייחסות לחזקיהו.
כתובת עזקה
אשור סביב 700 לפנה"ס מתואר מסע סנחריב ב"ארץ יהודה" וכיבוש העיר עזקה.
תעודות רצח סנחריב אשור 681 לפנה"ס בעקבות תגרות ירושה על כס המלוכה האשורי, בשנת 681 לפנה"ס נרצח סנחריב בידי שני בניו, אַרְדַ־מוּלִיסִי ונַבּוּ־שַֹרוּ־אוּסוּר. הכתובות האשוריות מבהירות את נסיבות הרצח, שנבע מתחרות בין הבנים הרוצחים לאחיהם אסרחדון על כס המלוכה, ומוסיפות כי לאחר הרצח הצליח אסרחדון למלוך בסיוע צבאו, ואחיו נמלטו לאוררטו (כיום בשטח טורקיה). רצח סנחריב על ידי בניו נזכר בדברי ישעיהו: "כֹּה אָמַר יְהוָה... הִנְנִי נוֹתֵן בּוֹ רוּחַ וְשָׁמַע שְׁמוּעָה וְשָׁב אֶל אַרְצוֹ וְהִפַּלְתִּיו בַּחֶרֶב בְּאַרְצוֹ [...] וַיִּסַּע וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיֵּשֶׁב בְּנִינְוֵה. וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר בָּנָיו הִכֻּהוּ בַחֶרֶב וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט וַיִּמְלֹךְ אֵסַר חַדֹּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו".[31] אזכור רצח סנחריב בספר ישעיהו מופיע מיד לאחר סיפור ההושעה האלוהית של ירושלים מהמצור האשורי (701 לפנה"ס), וזאת על אף שהרצח התרחש רק כעבור 20 שנה.
מנסרת נינוה A של אסרחדון, והסכם אסרחדון ושליט צור (אנ') אשור 681–669 לפנה"ס במנסרת נינוה A מזכיר אסרחדון מלך אשור את "מְנַשִי מלך יַאוּדַי" כצמית שלו הנדרש לספק לו חומרי בנייה, והסכם אסרחדון עם שליט צור מוזכר השם "ישראל".
ספרי השנים (האַנַאלִים) של אשורבניפל אשור 669–631 לפנה"ס אשורבניפל, מלך אשור, מזכיר את "מְנַשִי מלך יַאוּדַי" כצמית שלו שסייע לו צבאית במלחמתו נגד מצרים.
לוחיות ברכת כהנים כתף הינום 650–600 לפנה"ס שתי לוחיות כסף זעירות גלולות שעוצבו כתליון למחרוזת צוואר, ובתוכן נחרט בכתב עברי: "יברך יהוה וישמרך, יאר יהוה פניו אליך וישם לך שלם" (=בדומה לברכת הכהנים מהמקרא). על גב הלוחית נחרט "לישע[י]הו". הממצא השפיע על ביקורת המקרא, כיוון שמשמעותו היא שנוסח המקרא היה מוכר כבר בזמן מנשה מלך יהודה.[דרוש מקור][מפני ש...] השורות הקודמות לברכה פוענו בלוח הראשון כך: "[...]יהו[ה צבאת האל ה]גד[ל שמר] הברית ו[ה]חסד לאהב[ו] ושמרי [מצ]ותו מהעלם [וע]ד עלם [... ה]ברכה מכל [פ]ח ומהרע כי בו גאלה כי יהוה [י/ה]שיבנו[ך/ו]צור", ובלוח השני כך: "ה/ו ברך ה[א] ליהו[ה] העזר והגער ב[ר]ע". ממצא זה הוא הטקסט המקראי הקדום ביותר שהתגלה.
ארמון מלכי יהודה האחרונים רמת רחל 800–600 לפנה"ס מצודה גדולה מתקופת בית ראשון שתיארוכה שנוי במחלוקת: יש המתארכים אותה למאה השמינית, וטוענים שנבנתה בידי עתליה בת אחאב (לפי סגנון העיטורים הפיניקי), אולם ההשערה המקובלת יותר כיום היא כי הארמון משויך למאה השישית, אז נבנתה במקום מצודה ממלכתית גדולה ומבוצרת על שרידי ארמון מן המאות התשיעית–שמינית, ומדובר בארמון שבנה לו יהויקים מלך יהודה, והוא אולי הארמון עליו קרא ירמיהו[32]: "הוי בונה ביתו בלא־צדק, ועליותיו בלא משפט! ... האומר אבנה לי בית מדות ועליות מרווחים, וקרע לו חלוני, וספון בארז ומשוח בששר". ואכן, במקום נמצאו עיטורי חלונות נאים, אבני גיר לבנות שעליהן שרידי צבע אדום (=ששר) ובראשם נקבים לחיבור קירות העץ (=סיפון בארז), וכן כותרות פרוטו־איאוליות מחזיתות הארמון, אבני גזית מסותתות היטב לריצוף, וחומה איתנה ומפוארת (בעלת מאפיינים פיניקיים, לראשונה ביהודה) שבתוכה מעבר סתרים מקורה לוחות אבן.

עוד נמצאו במקום כלי קרמיקה (קערות, סירי בישול) בני המאה השישית, כלי חרס אשוריים, שבר קנקן מעוטר ועליו תחריט בסגנון אשורי של מלך או שר, וידיות קנקן שעליהן חותמות עבריות, וביניהן חותם "לאליק[י]ם נער יוכן", והכוונה לשר בממשלתו של יהויכין (בנו של יהויקים בונה הארמון) או למשרת הקרוב אליו. המצודה נחרבה על ידי נבוכדנצר השני. באתר נתגלו יותר ממאה ידיות של קנקנים עם טביעות 'למלך', וההשערה המקובלת היא שהכוונה היא לחזקיהו, מלך יהודה, מן המאה ה־8 לפנה"ס.[33]

בולות יהודה המאוחרות
ירושלים 500–650 לפנה"ס מתקופה זו נמצאו חותמות רבות מאוד של אישים בכירים בממשלי מלכי יהודה. אחת הקדומות שבהן היא חותמת ועליה הכתובת "לנתן־מלך עבד המלך", המזוהה עם פקיד בכיר בימי יאשיהו הנזכר במקרא, "נְתַן־מֶלֶךְ הסריס".[34] בין החותמות השייכות לתקופת אחרוני המלכים של יהודה, נמצאו הכתובות: "לברכיהו בן נריהו הס[ו]פר" (=ברוך בן נריה, סופרו של ירמיהו הנביא ומאנשי חצרם של המלכים יהויקים וצדקיהו); "לשריהו [בן] נריהו" (משרי צדקיהו, אחיו של ברוך); "רמליהו בן נריהו" (כנראה אחיהם); "גמריהו בן שפן" (שר וסופר המלך יהויקים, בנו של שפן סופר המלך יאשיהו; סייע לירמיהו); "גדליהו בן פשחור" ו"ליהוכל בן שלמיהו בן שבי..." (שניהם שרי יהויקים שביקשו להרוג את ירמיהו); "לירחמאל בן המלך" (מוזכר בספר ירמיהו[35]; "מלכיהו בן המלך" (מוזכר בספר ירמיהו[36]); "למנשה בן המלך" (חוקרים הציעו שהוא מנשה בן חזקיהו מלך יהודה, כשהיה עדיין יורש עצר); "ליהואחז בן המלך" (יש המציעים שהוא יהואחז בן יאשיהו מלך יהודה); "לגדליהו [א]שר על הבי[ת]" (נמצא בתל לכיש), שיש המזהים אותו עם גדליהו בן אחיקם; "לאלשמע בן המלך" ו"לישמעאל בן המלך", שישנה הצעה לזהותם עם ישמעאל בן נתניה ואלישמע סבו שהיו "מזרע המלוכה"; ועוד.
מכתבי לכיש
תל לכיש, ישראל 597–587 לפנה"ס 22 אוסטרקונים בכתב עברי קדום, שנכתבו בדיו פנים ואחור על ידי המפקד הזוטר הושעיהו ל"אדונו" יאוש, ככל הנראה מפקד לכיש בשנים שלפני חורבנה בידי נבוכדנצר השני. במכתב 3 מוחה הושעיהו כי הוא יודע לקרוא, עדות לידע הכתיבה והקריאה בשלהי מלכות יהודה: ”עבדך הושעיהו שלח להגד לאדני יאוש... הַפְקַח נא אֶת אֹזֶן עבדךָ לַסֵפֶר אשר שלחתה לעבדך אמש. כי לֵב עבדך דָוֵה מאז שלחֶךָ אל עבדךָ. וכי אמר אדנֹי: "לא ידעתה קרא ספר". חַיהוה אם נסה איש לקרא לי ספר לנצח...”. מכתב מס' 19 הוא מן התעודות הראשונות בהן מופיעות הספרות העבריות הקדומות.
כרוניקת נבוכדנצר (אנ')
בבל 597 לפנה"ס בלוח מסופר שנבוכדנצר "אסף את צבאו וצעד לארץ ח'תו. הוא שם מצור על עיר יהודה", כבש אותה ולקח את שללה ואת מלכה (=יהויכין) לבבל, והמליך ביהודה "מלך כלבבו של נבוכדנצר" (=צדקיהו). סיפור זה מתאים בדיוק נמרץ לסיפור המקראי.
לוחות שרי נבוכדנצר בבל 595 לפנה"ס בספר ירמיהו[37] מונה המקרא את קציני נבוכדנצר שנכחו במצור על ירושלים: "נרגל שראצר סמגר נבו שר־סכים רב־סריס נרגל שראצר רב־מג, וכל שארית שרי מלך בבל". כל השרים הללו זוהו בתעודות בבליות: "נרגל שראצר סמגר" הוא כנראה הכינוי המקראי ל"נגלשראצר איש סין־מגיר", מ"שרי ארץ אכד", המוזכר במנסרה של נבוכדנצר, ואילו "נבו־שרסכים רב־סריס" הוא כנראה "נבו־שרוסו־אוכין רב סריס" המופיע ב"לוח נבו שרסכים", תעודה מהשנה העשירית לנבוכדנצר. נרגל שראצר מלך בבל היה חתנו של נבוכדנצר ושר חשוב קודם עלייתו למלוכה, והיו שזיהו אותו עם "נרגל שראצר רב־מג" המוזכר בסוף הפסוק ("רב מג" הוא תואר בבלי לשר צבא בכיר, rab mugi). בתעודה בבלית נוספת מוזכר השר נבוזראדן (המוזכר במקרא כמצביא הכוח שהחריב את בית המקדש הראשון) כראשון מבין בכירי ממלכת בבל של נבוכדנצר.
תעודות קצבת מזון של יהויכין בבל 592 לפנה"ס בסמוך לשער עִשְׁתַר שבכניסה לעיר בבל נתגלו לוחות שעליהן השם "יהויכין מלך יהודה", ובתוכם טבלאות מנות שמן ושעורה שקיבלו יהויכין וחמשת בניו (יחד עם גולים ספורים אחרים מיהודה) ממחסני המלוכה בבבל. דבר זה מוזכר גם במקרא – "וארוחתו (=של יהויכין) ארוחת תמיד ניתנה לו מאת מלך בבל דבר יום ביומו עד יום מותו, כל ימי חייו".[38] הרשומות הן ככל הנראה מהשנה החמישית לגלותו של יהויכין.
החדר השרוף עיר דוד 586 לפנה"ס חדר באזור השלטון של עיר דוד ובו רהיטים, בינהם שנהבי ירושלים, מימי הבית הראשון ותיעוד ארכאולוגי של חורבן ירושלים על ידי נבוכדנצר. בעיר דוד נמצאו עדויות נוספות על שרפה גדולה שהשמידה את כל העיר בזמן החורבן, וכן ראשי חיצים בבליים וקנקנים שבורים שעליהם סמל שושנה (סמל המינהל של מלכי יהודה האחרונים). בנוסף נתגלו בירושלים שרידי מגדל מצור בבלי.
גליל נבונאיד (אנ') אור כשדים 550 לפנה"ס מזכיר את בלשאצר, בנו בכורו של נבונאיד, שהיה ידוע עד כה רק מתוך התנ"ך.
גליל כורש בבל 539–538 לפנה"ס כתובת אכדית בה מספר כורש מלך ממלכת פרס לתושבי בבל כי מרדוך, האל הראשי של בבל, הוא שהדריך אותו במסע כיבושיו, ומספר על מדיניותו שעניינה שיקום מקדשים והשבת צלמי האלים שנלקחו מהם, כמו גם החזרת תושבים אל עריהם. בהכרזה זו, המיועדת לתושבי בבל, ישנן מקבילות להכרזת כורש, המתוארת בספר עזרא כגורם שעורר את שיבת ציון, ובה כורש פונה אל היהודים ומכריז כי אלוהי ישראל פקד עליו לבנות מחדש את בית המקדש בירושלים ולכן הוא מזמין את היהודים לעלות לירושלים ולהתחיל בבנייה.[39] הכתובת הבבלית מקבילה גם לתוכן התעודה בשפה הארמית המובאת בספר עזרא ומכונה "דִכרונה" (זיכרון, תזכיר), בה נזכר הצו של כורש בעניין בניית המקדש בירושלים ובה נאמר שיש להשיב למקדש את כלי הזהב והכסף שנלקחו ממנו על ידי נבוכדנאצר לבבל.[40]
מכתבי יב
יב, מצרים 407 לפנה"ס באחד המכתבים שנמצאו באי יב, המתוארך לנובמבר 407 לפנה"ס, נזכרים "דלָיָה ושלֶמיה בני סנבלט פחת שומרון".[41] מהתעודה ברור כי סנבלט כבר היה זקן באותו הזמן ובניו פעלו בשמו, ומכאן שתקופת פעילותו הייתה באמצע המאה ה־5 לפנה"ס (התקופה הפרסית), כלומר בדורו של נחמיה, פחת יהודה, ולכן סנבלט זה הוא אותו "סנבלט הַחֹרֹנִי" שמסופר עליו בספר נחמיה, ומתוך המכתב מתברר תפקידו של סנבלט המקראי כפחת שומרון.[42]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Hallo, William W., and K. Lawson Younger Jr., eds. The Context of Scripture. 4 vols. Leiden: Brill, 1997-2016
  • Pritchard, James B., ed. Ancient Near Eastern Texts Relating to the Old Testament. 3rd ed. Princeton: Princeton University Press, 1969

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב
פורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

לפורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Yaron, Reuven. The laws of Eshnunna. Brill, 1988.
  2. ^ Finkel, Irving. The Ark Before Noah: decoding the story of the flood. Hachette UK, 2014.
  3. ^ אליעזר גרינשטיין, "הספרות האוגריתית", ספרות המקרא – מבואות ומחקרים, כרך שני בעריכת ציפורה טלשיר, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2011, עמ' 495-521
  4. ^ Hjelm, I., & Thompson, T. L. (2002). The Victory Song of Merneptah, Israel and the People of Palestine. Journal for the Study of the Old Testament, 27(1), 3-18.
  5. ^ Dever, W. G. (2009). 10. MERENPTAH’S “ISRAEL,” THE BIBLE’S, AND OURS. Exploring the Longue Durée: Essays in Honor of Lawrence E. Stager, 89.
  6. ^ רון א' טפי, תל זית | יישוב ספר בשפלת יהודה, באתר ביטאון רשות העתיקות
  7. ^ יוסף ניצן; ד"ר יהושפט נבו, כתובות ארכיאולוגיות מתקופת המקרא: לוח גזר, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  8. ^ גשר מפעלים חינוכיים, לוח גזר, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  9. ^ רות הסטרין ומיכל דייגי‐מנדלס, חותמות מימי בית ראשון, עמ' 52–53, בתוך: בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, יחידה 1, עמ' 62 (ויחידה 3, עמ' 434).
  10. ^ ידין רומן, הספרייה הוירטואלית של מטח - למלך יש כתר, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  11. ^ יותם פיינמן מראיין את ישראל פינקלשטיין, מסע שישק ומגידו, באתר עושים היסטוריה
  12. ^ בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, כרך ב, יחידה 4, עמ' 66.
  13. ^ ספר מלכים א', פרק י"ד, פסוקים כ"ה–כ"ו; ספר דברי הימים ב', פרק י"ב, פסוקים ב'–י"ב.
  14. ^ בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 4, עמ' 61–62.
  15. ^ בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, כרך ב, יחידה 4, עמ' 67.
  16. ^ בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, כרך ב, יחידה 4, עמ' 68.
  17. ^ בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, כרך ב, יחידה 4, עמ' 69.
  18. ^ פרקים כ"ב-כ"ד.
  19. ^ ספר מלכים ב', פרק ג', פסוק ד'
  20. ^ אברהם מלמט, "מלחמות ישראל אשור", היסטוריה צבאית של ארץ‐ישראל בימי המקרא, עמ' 248–249, בתוך: בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, כרך ב, יחידה 5, עמ' 187.
  21. ^ בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, כרך ב, יחידה 5, עמ' 240–242.
  22. ^ ספר מלכים ב', פרק ט', פסוקים כ"ד–כ"ז.
  23. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ב.
  24. ^ כפי שמופיע בספר עזרא, פרק ד', פסוק י': "שָׁמְרָיִן".
  25. ^ בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 6, עמ' 422.
  26. ^ חיים תדמור, "ימי בית ראשון ושיבת ציון", תולדות עם ישראל בימי קדם, עמ' 136–137, בתוך: בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, כרך ב, יחידה 6, עמ' 423.
  27. ^ ספר מלכים ב', פרק כ', פסוק כ': "וַאֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַבְּרֵכָה וְאֶת הַתְּעָלָה וַיָּבֵא אֶת הַמַּיִם הָעִירָה"; ספר דברי הימים ב', פרק ל"ב, פסוקים ג'–ד': "וַיִּוָּעַץ עִם שָׂרָיו וְגִבֹּרָיו לִסְתּוֹם אֶת מֵימֵי הָעֲיָנוֹת אֲשֶׁר מִחוּץ לָעִיר... וַיִּקָּבְצוּ עַם רָב וַיִּסְתְּמוּ אֶת כָּל הַמַּעְיָנוֹת וְאֶת הַנַּחַל הַשּׁוֹטֵף בְּתוֹךְ הָאָרֶץ לֵאמֹר לָמָּה יָבוֹאוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר וּמָצְאוּ מַיִם רַבִּים"; ספר דברי הימים ב', פרק ל"ב, פסוק ל': "וְהוּא יְחִזְקִיָּהוּ סָתַם אֶת מוֹצָא מֵימֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה לְעִיר דָּוִיד"; ספר ישעיהו, פרק כ"ב, פסוקים ט'–י"א: "וַֽתְּקַבְּצ֔וּ אֶת־מֵ֥י הַבְּרֵכָ֖ה הַתַּחְתּוֹנָֽה... וּמִקְוָה עֲשִׂיתֶם בֵּין הַחֹמֹתַיִם לְמֵי הַבְּרֵכָה הַיְשָׁנָה".
  28. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק י"ד: "וַיִּשְׁלַח חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר לָכִישָׁה לֵאמֹר חָטָאתִי שׁוּב מֵעָלַי אֵת אֲשֶׁר תִּתֵּן עָלַי אֶשָּׂא".
  29. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק י"ז: "וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת תַּרְתָּן וְאֶת רַב סָרִיס וְאֶת רַב שָׁקֵה מִן לָכִישׁ אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד יְרוּשָׁלָ‍ִם"; ספר ישעיהו, פרק ל"ו, פסוק ב': "וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת רַב שָׁקֵה מִלָּכִישׁ יְרוּשָׁלְַמָה אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד"; ספר דברי הימים ב', פרק ל"ב, פסוק ט': "אַחַר זֶה שָׁלַח סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עֲבָדָיו יְרוּשָׁלַיְמָה וְהוּא עַל לָכִישׁ וְכָל מֶמְשַׁלְתּוֹ עִמּוֹ".
  30. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ט, פסוק ח' (וכן ספר ישעיהו, פרק ל"ז, פסוק י"ח): "וַיָּשָׁב רַב שָׁקֵה וַיִּמְצָא אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר נִלְחָם עַל לִבְנָה כִּי שָׁמַע כִּי נָסַע מִלָּכִישׁ".
  31. ^ ספר ישעיהו, פרק ל"ז, פסוקים ו'–ז'; פסוק ל"ח; ספר מלכים ב', פרק י"ט, פסוקים ו'–ז'; פסוקים ל"ו–ל"ז.
  32. ^ ספר ירמיהו, פרק כ"ב, פסוקים י"ג–י"ד.
  33. ^ נעמי עמית, קנקנים עם טביעות "למלך", באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  34. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק י"א.
  35. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ו, פסוק כ"ו.
  36. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ח, פסוק ו'.
  37. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ט, פסוק ג'.
  38. ^ ספר ירמיהו, פרק נ"ב, פסוק ל"ד.
  39. ^ ספר עזרא, פרק א', פסוקים ב'–ד'.
  40. ^ ספר עזרא, פרק ו', פסוקים ג'–ה'.
  41. ^ אוריאל רפפורט, מגלות לקוממיות, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, יחידה 2, עמ' 118.
  42. ^ אוריאל רפפורט, מגלות לקוממיות, כרך א, יחידה 2, עמ' 112–113.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=רשימת_ממצאים_מרכזיים_בארכאולוגיה_מקראית&oldid=38290559"