אנדרו ג'ונסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנדרו ג'ונסון
29 בדצמבר 1808; ראלי, קרוליינה הצפונית - 31 ביולי 1875; אליזבתטאון שבטנסי (בגיל 66)
President Andrew Johnson.jpg
אנדרו ג'ונסון, סביבות 1870
שם בשפת המקור Andrew Johnson
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
בת-זוג
נשיא ארצות הברית ה-17
תקופת כהונה 15 באפריל 18653 במרץ 1869 (3 שנים ו-46 שבועות)
סגן אין
הקודם בתפקיד אברהם לינקולן
הבא בתפקיד יוליסס סימפסון גרנט
סגן נשיא ארצות הברית ה-16
תקופת כהונה 4 במרץ 186515 באפריל 1865 (6 שבועות ויום)
הקודם בתפקיד האניבל המלין
הבא בתפקיד סקיילר קולפקס
תחת נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן
סנאטור מטעם מדינת טנסי
תקופת כהונה 4 במרץ 187531 ביולי 1875 (21 שבועות ו-3 ימים)
סנאטור מטעם מדינת טנסי
תקופת כהונה 8 באוקטובר 18574 במרץ 1862 (4 שנים ו-21 שבועות)
המושל הצבאי של טנסי
תקופת כהונה 12 במרץ 18624 במרץ 1865 (3 שנים)
מושל מדינת טנסי ה-15
תקופת כהונה 17 באוקטובר 18533 בנובמבר 1857 (4 שנים)

אנדרו ג'ונסוןאנגלית: Andrew Johnson‏; 29 בדצמבר 180831 ביולי 1875) היה נשיאה ה-17 של ארצות הברית, בין 1865 ל-1869. הוא החל את כהונתו כנשיא לאחר ההתנקשות בנשיא אברהם לינקולן, בעת שכיהן כסגן הנשיא לצדו. ג'ונסון כיהן טרם כהונתו בבית הלבן וגם אחריה כסנאטור מטעם מדינת טנסי, כמושל המדינה, וכן היה גם המושל הצבאי שלה בעת מלחמת האזרחים.

ג'ונסון היה חבר המפלגה הדמוקרטית שהצטרף אל לינקולן ואל המפלגה הרפובליקנית כדי ליצור אחדות בתקופת מלחמת האזרחים. עם כניסתו לתפקיד, הוא תמך בצירוף מהיר של המדינות הפורשות בחזרה אל האיחוד. תוכניותיו לא הגנו על העבדים המשוחררים, והקונגרס הרפובליקני התעמת מולו רבות. לבסוף, בית הנבחרים הצביע על הדחתו, בפעם הראשונה אי פעם. הסנאט זיכה אותו בהפרש של קול אחד.

למרות שהיה דרומי, ג'ונסון תמך באיחוד, וסירב להתפטר מתפקידו כמושל לאחר שמדינתו פרשה. הוא הנהיג מדיניות של שיקום נשיאותי - הוא קבע שעל המדינות שפרשו לכנס אסיפות ולערוך בחירות כדי ליצור מחדש את הממשלה שלהם. המדינות הדרומיות בחרו ברבים ממנהיגיהם הישנים והעבירו חוקים שנישלו את השחורים מזכויות האזרח שלהם. הרפובליקנים סירבו לתת לחברי הקונגרס הדרומיים לחזור והעבירו חקיקה כנגד הדרום. ג'ונסון הטיל וטו על החוקים, והרפובליקנים עקפו את הוטו. הוא התנגד להעברת התיקון הארבעה עשר לחוקת ארצות הברית, שהעניק אזרחות לעבדים המשוחררים. הקונגרס הגביל את זכותו של ג'ונסון לפטר את חברי הקבינט שלו, אולם ג'ונסון המשיך לנסות לפטר את המתנגדים אליו. בית הנבחרים ניסה להדיח אותו והוא חמק רק בקושי מהדחה. לאחר נשיאותו, חזר לטנסי ונבחר לסנאט שוב, חודשים ספורים לפני מותו. הוא נחשב לאחד מהנשיאים הגרועים ביותר בתולדות ארצות הברית, עקב התנגדותו למתן זכויות לשחורים.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ונסון נולד בצפון קרוליינה, הצעיר משני בניהם של ג'יקוב ג'ונסון ומארי מקדונה. אביו של ג'ונסון שימש כשרת באכסניה מקומית בעיירה ראליי, ועסק במספר עבודות דחק נוספות שהותירו את משפחתו במצב של עוני. בהיות אנדרו בן שלוש נפטר אביו, מאורע שהרע את מצבה הכלכלי של המשפחה עוד יותר. מאוחר יותר נישאה אמו של אנדרו בשנית.

עוניה של משפחתו מנע מג'ונסון לרכוש השכלה רשמית, והוא רכש השכלה עצמאית. בגיל 10 החל לשמש כשוליה אצל חייט מקומי, ובגיל 13 התמנה לשוליה לחייט. ב-1826 עבר עם משפחתו לעיירה גרינוויל שבטנסי, שם המשיך בעבודתו כחייט.

בשנת 1828 מונה ג'ונסון כחבר מועצה בגרינוויל טנסי בתפקיד זה שימש עד לשנת 1830, בשנת 1834 מונה לראש עיריית גרינוויל ושימש בתפקיד עד לשנת 1838. כמו כן היה ג'ונסון גם חבר בקונגרס של טנסי מ-1835 עד 1837 ומ-1839 עד 1841, ונבחר לסנאט של טנסי ב-1841.

עלייתו בפוליטיקה הארצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1843 נבחר ג'ונסון מטעם המפלגה הדמוקרטית כחבר בבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם טנסי והוא כיהן בתפקיד עד 1853, במהלך כהונתו היה יו"ר הוועדה להוצאות כספיות.

ב-1853 נבחר למושל מדינת טנסי וכיהן בתפקיד זה עד 1857, כשנבחר לחבר בסנאט של ארצות הברית , תפקיד שהחזיק החל מ-8 באוקטובר באותה השנה ועד פרישתו ב-4 במרץ 1862. במהלך כהונתו היה יו"ר הוועדה לביקורת חשבונות ושליטה על הוצאות כספיות. בשנת 1862 הוא מונה על ידי הנשיא לינקולן למושלה הצבאי של טנסי (בעקבות כיבושה במלחמת האזרחים).

סגנות הנשיא והנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ונסון הדמוקרט נבחר לסגן הנשיא מטעם המפלגה הרפובליקנית, ששינתה את שמה באופן זמני למפלגת "איחוד לאומי" (National Union), תחת הנשיא לינקולן בבחירות של 1864, כדי למשוך בוחרים דמוקרטים ותומכי האיחוד ששכנו במדינות הגבול, שלא היו מצביעים למפלגה הרפובליקנית, וכך לאחד את האומה. ג'ונסון הושבע לתפקידו ב-4 במרץ 1865. בעקבות רצח הנשיא לינקולן ב-15 באפריל 1865 מונה ג'ונסון לתפקיד נשיא ארצות הברית. ג'ונסון היה סגן הנשיא הראשון שהתמנה לנשיא בעקבות התנקשות בנשיא, והשלישי שהתמנה בעקבות מותו של הנשיא.

תקופת השיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כניסתו לתפקיד, נאלץ ג'ונסון להתמודד עם מדינות קונפדרציית המדינות של אמריקה לשעבר. לינקולן הסמיך הקמת ממשלות נאמנות לאיחוד בוירג'יניה, ארקנסו, לואיזיאנה וטנסי לאחר שהאיחוד השתלט על מדינות אלו, והציע תוכנית בה עשרה אחוזים מהבוחרים ישבעו נאמנות לארצות הברית, שלאחריה יערכו בחירות במדינות הכבושות. הקונגרס טען שהתוכנית רכה מדי, ודרש שרוב הבוחרים ישבעו אמונים לאיחוד. לינקולן הטיל וטו על התוכנית הזאת.

בתוכנית השיקום, היו לג'ונסון שלוש מטרות. הוא רצה שהמדינות ישוקמו באופן מהיר, כיוון שלדעתו פרישתן לא הייתה חוקית, ולכן עליהן להתארגן מחדש עם ממשלות חדשות. עבור ג'ונסון, מתן זכויות הצבעה לשחורים היה הסחת דעת, ועניין למדינות עצמן. שנית, לדעתו הכוח הפוליטי במדינות היה צריך לעבור מהחוואים אל פשוטי העם, מתוך חשש שהעבדים המשוחררים יתמכו באדוניהם לשעבר. מטרתו השלישית הייתה להיבחר ב-1868, הישג שאף סגן נשיא לא הצליח לעשות, ולכן ניסה להשיג את תמיכת הדמוקרטים בדרום.

בתגובה, יצרו הרפובליקנים כמה פלגים. הרדיקלים דרשו מתן זכות הצבעה וזכויות אזרח לשחורים. הם האמינו שהשחורים יתמכו ברפובליקנים וישמרו עליהם בשלטון, כשהדמוקרטים הדרומיים והמורדים יאבדו השפעה. בנוסף, הם תמכו בהענשת תומכי הקונפדרצייה. המתונים יותר דרשו שהדמוקרטים לא ישיגו עמדות השפעה ברמה הלאומית, והענשת המורדים. הם פחות התלהבו בנוגע למתן זכויות הצבעה לשחורים. הדמוקרטים הצפוניים העדיפו שיקום ללא תנאי של הדרום, ולא תמכו במתן זכויות הצבעה לשחורים.

השיקום הנשיאותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבסוף, החליט ג'ונסון לתכנן מדיניות שיקום משלו ללא אישור הקונגרס, לאחר שזה יצא לפגרה עד דצמבר. הרדיקלים טענו שהדרום נמצא במצב כלכלי רע, ושעליו לנצל זאת לצורך מתן זכויות לעבדים המשוחררים כתנאי לחזרה לאיחוד. ג'ונסון הכריז שזכות ההצבעה היא עניין למדינות ולא לממשל. הקבינט היה מפולג בנוגע לעניין.

פעולותיו הראשונות היו שתי הצהרות בתמיכת הקבינט שלו ב-29 במאי. אחת הכירה בממשלת וירג'יניה, והשנייה העניקה חנינה לכל המורדים לשעבר מלבד אלו שהחזיקו ברכוש ששוויו עלה על 20,000 דולרים. הוא גם מינה מושל זמני בקרוליינה הצפונית ואישר עריכת בחירות. הוא לא התייחס למתן זכויות לשחורים ולעבדים המשוחררים. בנוסף ציווה ג'ונסון על המדינות המורדות לארגן ועידות שיאשרו את התיקונים לחוקה שהועברו בעת פרישתן.

הדרום החל ליצור ממשלות חדשות, והתמיכה בג'ונסון בצפון עלתה. אולם רבים בצפון דרשו שהדרום יכיר בתבוסתו, יבטל את העבדות וישפר את תנאי השחורים. זכויות ההצבעה לא היו חשובות, כיוון שמדינות מעטות העניקו לשחורים זכויות הצבעה ואף התנגדו לכך. הצפון תמך באי מתן זכויות הצבעה לשחורים אם הדרום יודה בתבוסתו. במקום, הדרום העביר חוקים שכבלו את העובדים השחורים לחקלאים בחוזים נוקשים. הדרומיים שנבחרו לקונגרס היו תומכי הקונפדרצייה. כשהקונגרס התכנס מחדש, למרות הודעת הפיוס של ג'ונסון, הקונגרס סירב לאפשר לחברים הדרומיים לתפוס את מקומם והקים ועידה שתפקח על השיקום.

הצפון זעם על הרעיון שמנהיגי הקונפדרצייה יוכלו לחזור כל כך מהר לחיים הציבוריים. לדעתם, החוקים החדשים גרמו לכך שהשחורים יהיו במצב טוב רק במעט מהעבדות. הרפובליקנים גם חששו מחזרת מדינות הדרום לאיחוד, והגדלת התמיכה בדמוקרטים.

משבר 1866 עם הרפובליקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונגרס לא רצה להתעמת מול הנשיא, וניסה רק להקשיח את מדיניותו כלפי הדרום. הנשיא עצמו לא היה שמח בנוגע לפעולות הדרום, אולם לא הצהיר שום הצהרה, והאמין שלדרום הייתה הזכות לפעול כך. בסוף ינואר, הוא היה משוכנע שהוא הביס את הרדיקלים בקונגרס ובדרך להיבחר מחדש. הוא העדיף ליצור מחלוקת בנוגע לניסיונות להעניק זכות הצבעה לשחורים במחוז קולומביה, הצעה שנפלה במשאל עם שרק לבנים השתתפו בו.

הרפובליקנים המתונים ניסו להגיע להבנה עם הנשיא, וניסו להרחיב את חוק לשכת העבדים המשוחררים לפני שיפקע תוקפו. בנוסף, הם ניסו להעביר חוק שיעניק אזרחות לעבדים המשוחררים. ג'ונסון התנגד לשני החוקים וטען שהם פוגעים בריבונות המדינות. ג'ונסון לא רצה להכעיס את הדרום, וקיווה לתמיכתו בניסיונו להיבחר מחדש. הוא הטיל וטו על חוק לשכת העבדים המשוחררים לשמחת הדרום ולכעסם של הרפובליקנים. הרפובליקנים לא הצליחו לבטל את הוטו שלו בסנאט. עכשיו האמין ג'ונסון שניצח את הרדיקלים, ושהמתונים מאחוריו. הוא טעה לחלוטין.

ביום הולדתו של ג'ורג' וושינגטון, נאם ג'ונסון בפני תומכיו. הוא התייחס בעיקר לעצמו בנאום, וטען שמתנגדי האיחוד הם אלו שלא הושיטו יד ידידות לדרום. ג'ונסון התייחס בעיקר לסאמנר ולתדיאוס סטיבנס, חבר הקונגרס מפנסילבניה, אותם האשים בתכנון ניסיון התנקשות בו. הרפובליקנים החשיבו זאת כהכרזת מלחמה. ג'ונסון הטיל וטו על חוק זכויות האזרח בטענה שהעדיף שחורים. בתוך שלושה שבועות, הקונגרס ביטל את הוטו. המתונים פירקו את השותפות איתו, ומעתה ואילך הקונגרס התחיל מאבק מולו.

הקונגרס הציע את התיקון הארבעה עשר לחוקת ארצות הברית. מועצות המדינות נאלצו לאשר אותו למרות התנגדותו של ג'ונסון. התיקון העניק אזרחות לכל מי שנולד בארצות הברית (מלבד האינדיאנים בשמורות), העניש מדינות שלא העניקו לעבדים משוחררים זכויות הצבעה, ויצר זכויות אזרחיות חדשות שהוגנו בבתי משפט. החוק גם הבטיח את תשלום החוב הפדרלי ואסר על תשלום החובות של הקונפדרצייה. החוק גם פסל את תומכי הקונפדרצייה מלכהן בתפקידים רשמיים, מלבד מקרים בהם הקונגרס יאשר זאת. הקונגרס אישר את חוק לשכת העבדים המשוחררים וג'ונסון הטיל עליו שוב וטו. הפעם, הוטו בוטל. בקיץ 1866, ג'ונסון לא הצליח להחזיר מדינות לאיחוד ללא הגנה לעבדים המשוחררים. טנסי אישרה את התיקון הארבעה עשר וחבריה חזרו לקונגרס.

כל ניסיון לפשרה נכשל, ופרצה מלחמה פוליטית בין הרפובליקנים לדמוקרטים. ג'ונסון ביקש להשתמש במפלגת האיחוד הלאומי, גם ללא רפובליקנים, כדי להיבחר מחדש. במהלך הבחירות לקונגרס ב-1866, הדרום לא הצביע. ג'ונסון ערך סיור שבו נאם נאומים לטובת מועמדיו, אולם הנאומים שלו כללו משפטים שנויים במחלוקת, כמו השוואתו לישו הנוצרי. הוויכוחים שנכנס אליהם עם צופים בנאומיו הורידו ממעמדו, והרפובליקנים ניצחו בקלות בבחירות. ג'ונסון טען שהדמוקרטים לא העניקו לו תמיכה חזקה מספיק.

בתפקידו כנשיא פיקח על בנייתה מחדש של ארצות הברית, ובמיוחד של הדרום, בעקבות מלחמת האזרחים. מדיניותו הפייסנית כלפי המדינות המורדות, כמו גם הווטו שהטיל על הצעות לחקיקת חוקי זכויות אזרח (שנועדו לשפר את מצבם של השחורים בדרום), עוררו כעס רב כלפיו בקונגרס שנשלט על ידי הרפובליקנים הרדיקלים. מבחינה פוליטית מצבו של ג'ונסון היה קשה ביותר, הוא היה דמוקרט וחסר בסיס כוח או אהדה במפלגה הרפובליקנית, ומכיוון שבאותה העת מדינות הדרום טרם התקבלו חזרה לאיחוד הקונגרס היה משולל חברים דמוקרטים.

שיקום רדיקלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם לאחר ניצחון הרפובליקנים, סבר ג'ונסון שהוא במצב חזק. רק טנסי אישרה את התיקון הארבעה עשר, וקנטקי, דלאוור ומרילנד דחו אותו. כיוון ששלושה-רבעים מהמדינות נאלצו לאשר את התיקון לחוקה, ג'ונסון האמין לחלוטין שיצליח להיבחר מחדש. הקונגרס התכנס שוב בדצמבר 1866, והתחיל להעביר חוקים מעל הוטו הנשיאותי. החוקים העניקו זכות הצבעה לשחורים במחוז קולומביה וצירוף נברסקה לאיחוד (וכך העלאת מספר הסנאטורים הרפובליקנים והעלאת המדינות שאישרו את התיקון). הוטו שהטיל על צירוף קולורדו לאיחוד נשאר בתוקף, כיוון שהסנאטורים סירבו להכיר במחוז עם 30,000 תושבים כמדינה.

בינואר 1867, תדיאוס סטיבנס העביר חוק שפירק את הממשלות בדרום וחילק את הדרום לחמישה מחוזות צבאיים, תחת ממשל צבאי. המדינות יתחילו שוב באמצעות כינוס ועידות חוקתיות. השחורים יוכלו לבחור ולהיבחר, ואילו תומכי הקונפדרצייה לא. הקונגרס טען שלאחר אישור התיקון לחוקה, המדינה תוכל לחזור לאיחוד. ג'ונסון ניסה לשיג פשרה, ולהעביר תיקון מרוכך יותר ללא מניעת השתתפות מתומכי הקונפדרצייה ועם פחות זכות הצבעה לשחורים. הרפובליקנים התעקשו. ג'ונסון ניסה להטיל וטו על החוק אולם הקונגרס ביטל זאת עוד באותו היום. בנוסף, העביר הקונגרס חוק שדרש את אישור הסנאט לצורך פיטורי חברי הקבינט.

ניסיון הדחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משפט ההדחה של נשיא ארצות הברית אנדרו ג'ונסון

מזכיר המלחמה, אדווין סטנטון, היה אדם קשה. ג'ונסון שקל לפטר אותו, אולם כיבד אותו על תפקודו במלחמה. הקונגרס החדש התכנס במרץ 1867, וניסה לבדוק האם יש סיבות להדחת ג'ונסון. הוועדה שהוקמה לכך זימנה חברי קבינט להעיד נגדו. לאחר שג'פרסון דיוויס שוחרר בערבות, הוועדה חקרה האם הנשיא היה מעורב בכך. ג'ונסון רצה שדיוויס יישפט, ולכן הוועדה החליטה לבטל את ניסיון ההדחה.

ביוני, ג'ונסון נלחם כדי שהצבא בדרום לא יוכל לעקוף החלטות של הרשויות האזרחיות. סטנטון התנגד לכך באופן גורף. כשהקונגרס התכנס ביולי, הוא העביר חוק שיקום כנגד דעתו של ג'ונסון, ולאחר מכן שוב עקף את הוטו שלו. החוק הבהיר את סמכויות הגנרלים בדרום וגם מנע מהנשיא שליטה על הצבא בדרום. הקונגרס יצא להפסקה עד נובמבר, ולכן ג'ונסון החליט לפטר את סטנטון ולהחליף כמה מפקדים צבאיים בדרום. סטנטון סירב להתפטר כשהקונגרס לא נמצא, ולכן השעה אותו ג'ונסון עד שהקונגרס יתכנס. יוליסס סימפסון גרנט שימש כמחליף זמני.

גרנט מילא את פקודותיו של ג'ונסון והחליף גנרלים שהתנגדו אליו. הנשיא גם חנן את רוב תומכי הקונפדרצייה, ופטר את אלו שהיו בתפקיד רשמי מטעמה או שכיהנו בממשל הפדרלי לפני המלחמה מלעמוד לדין. הרפובליקנים זעמו על כך, אולם הבחירות המקומיות ב-1867 היו טובות לדמוקרטים. הבוחרים סירבו להעניק זכויות בחירה לשחורים. התוצאות הצליחו לעצור את ניסיונות הרפובליקנים להדיח את ג'ונסון. 108 נציגים התנגדו לכך.

ג'ונסון יידע את הקונגרס על השעיית סטנטון ועל מינויו של גרנט. הסנאט סירב להכיר בכך בינואר 1868, והחזיר את סטנטון לתפקידו. הם טענו שהנשיא הפר את החוק. ג'ונסון פיטר את סטנטון והחליף אותו, אולם אז סירב סטנטון לעזוב את המשרד. ב-24 בפברואר, בית הנבחרים הרשיע את הנשיא בהפרת החוק, ברוב של 128 לעומת 47. בית הנבחרים האשים את ג'ונסון באחד-עשר סעיפי אישום שונים, כולל פקפוק בסמכות הקונגרס.

ב-5 במרץ, החל משפטו של ג'ונסון בסנאט, ונמשך שלושה חודשים. ההגנה טענה שכיוון שסטנטון מונה בימי לינקולן, החוק לא הגן עליו, ושבנוסף, הנשיא יכול לבחון את חוקיות פעולות הקונגרס. ג'ונסון לא הופיע בציבור או הגיב בנוגע להליכים.

במסגרת ניסיונותיו להשיג זיכוי, הבטיח ג'ונסון לחברי קונגרס שלא יתערב בניסיונות השיקום, ושהחוקות שהרפובליקנים הרדיקלים העבירו בקרוליינה הדרומית ובארקנסו יועברו לאישור הקונגרס. המתונים הסכימו לתמוך בזיכויו. בנוסף, סנאטורים אחרים סירבו לתמוך בהליך ההדחה, כדי למנוע מהנשיא הזמני של הסנאט של ארצות הברית, בנג'מין ווייד, להחליף את ג'ונסון, שכן ווייד נחשב לרדיקלי שתמך בזכויות הצבעה לנשים.

ג'ונסון היה בטוח בניצחונו, והעיתונות דיווחה שהרדיקלים בהנהגת סטיבנס ויתרו. ב-16 במאי, הצביע הקונגרס על סעיף האישום האחד-עשר, הפרת החוק ופיטורי סטנטון. שלושים וחמישה סנאטורים תמכו בהרשעה, ותשעה-עשר בלבד תמכו בזיכוי. כדי להרשיע נשיא, היה צורך ברוב של שני שלישים מהסנאט, ולכן היה חסר עוד קול אחד כדי שההדחה תהיה תקפה. שבעה רפובליקנים תמכו בזיכוי ג'ונסון. לאחר מכן המפלגה הרפובליקנית בחרה ביוליסס סימפסון גרנט כמועמדם לנשיאות, וב-26 במאי הסנאט הצביע בנוגע לסעיפים השני והשלישי בכתב האישום. התוצאה הייתה דומה, ואויבי ג'ונסון הפסיקו עם הליכי ההדחה. סטנטון פרש מתפקידו מאוחר יותר באותו היום.

בדיעבד הסתבר שלא היה בסיס להאשמות, והיה זה ניסיון של הרפובליקנים הרדיקלים להדיחו, בניסיון להפוך את הנשיאות למשרה הכפופה לרצון הקונגרס.

ג'ונסון היה הנשיא הראשון שעמד בפני משפט הדחה בסנאט, והיחיד עד לניסיון הדחתו של ביל קלינטון ב-1998.

הוא פרש מהנשיאות בתום כהונתו ב-4 במרץ 1869.

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כניסתו לתפקיד, הגיע ג'ונסון להסכם עם סיוארד שלא יהיה שינוי במדיניות החוץ. צרפת שלחה חיילים אל מקסיקו, ורבים קראו לפעולה נגדה. סיוארד העדיף את המישור הדיפלומטי,והזהיר את הצרפתים. הנשיא העדיף גישה תקיפה יותר, אולם באפריל 1866 הסכימו הצרפתים להוציא את כוחותיהם ממקסיקו בשלבים, והם יצאו בנובמבר 1867.

סיוארד תמך בהרחבת ארצות הברית. ב-1867, הממשלה הרוסית החליטה שהקולוניה שלה בצפון אמריקה (אלסקה) היא נטל, וחששה לאבד שליטה על המקום. השגריר הרוסי החליט לנסות למכור את אלסקה בלא פחות מחמישה מיליון דולרים, אולם הצליח לשכנע את סיוארד לקנות את אלסקה בשבעה מיליון. ג'ונסון כינס את הסנאט ב-1 באפריל, והוא אישר את ההסכם ברוב של שלושים-ושבעה מול שניים. סיוארד ניסה לרכוש עוד שטחים, אולם הצליח להשיג רק את וייק (שאז לא היה מיושב), וכמעט הצליח לרכוש קולוניות של דנמרק באיים הקאריביים.

הסכם אחר היה עם בריטניה, כדי לפצות את האמריקנים על נזק שנגרם לספינותיהם מצד ספינות הקונפדרצייה שהבריטים סייעו לבנות. בסוף 1868, הסנאט החליט להתעלם מהנושא, וממשל גרנט הצליח להגיע להסכם טוב יותר.

רפורמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1866, ג'ונסון העביר חוק חלוקה מחדש של אדמות בדרום. הוא הצליח לטפל ב-28,000 פניות לחלוקת אדמה, אולם החלוקה לא הייתה יעילה. רוב האדמה נשמרה למסילות רכבת או ליוצאי צבא. ביוני 1868, הצליח ג'ונסון להעביר חוק למען יום עבודה בן שמונה שעות לפועלים. החוק גרם לירידה של 20% במשכורות.

עזיבת התפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ונסון ביקש להיות מועמד מטעם הדמוקרטים ביולי 1868. הלבנים בדרום תמכו בו, והוא הכריז לפני הועידה על חנינה כללית לכל אנשי הקונפדרצייה, פרט לדיוויס ולכמה אחרים. בסיבוב הראשון, הוא הגיע למקום השני לאחר ג'ורג' פנדלטון. התמיכה שלו הייתה בעיקר מהדרום. אולם התמיכה בג'ונסון צנחה במהירות, ובסיבוב ה-22, נבחר מושל ניו יורק לשעבר, הורשיו סימור, בעוד ג'ונסון זוכה לארבעה קולות בלבד מטנסי.

ג'ונסון ניסה להעביר חוק שיגביל את כהונת הנשיא לכהונה אחת בת שש שנים, להעביר בחירה ישירה של סנאטורים, ולהגביל בזמן את תקופת כהונתם של שופטים. הקונגרס לא הקשיב, ודרש מג'ונסון לספק הבהרות בנוגע לתיקון הארבעה-עשר לחוקה.

ג'ונסון עצמו שמר על שקט במהלך מסע הבחירות. ג'ונסון התחרט על ניצחונו של גרנט, ובדצמבר תמך בביטול החוק שמנע ממנו לפטר אישים ללא אישור הסנאט, וטען שאם חברי הקונגרס היו מקבלים את הדרום ב-1865, הכל היה מסתדר. הוא חגג את יום הולדתו השישים בסוף דצמבר.

בחג המולד 1868, ג'ונסון נתן חנינה כוללת, הפעם גם לדיוויס. ב-3 במרץ, הנשיא אירח מסיבת פרידה בבית הלבן. גרנט עצמו סירב לבוא עם ג'ונסון לטקס הכניסה לתפקיד, וג'ונסון סירב ללכת לטקס. את בוקר ה-4 במרץ בילה ג'ונסון בעניינים של הרגע האחרון, ובצהריים נסע מהבית הלבן לבית של חבר.

לאחר הנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ונסון התמודד בחוסר הצלחה על מקום בסנאט של ארצות הברית ב-1869, ועל מקום בקונגרס ב-1872.

בשנת 1875 נבחר מטעם המפלגה הדמוקרטית לסנאט וכיהן בתפקיד זה עד יום מותו ב-31 ביולי באותה השנה.

ג'ונסון נקבר בגרינוויל, טנסי.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריונים התמקדו בעיקר בתפקידו של ג'ונסון במהלך תקופת השיקום. הצפון הציג אותו כחנפן כלפי הדרום, שהקונגרס עצר אותו. עם תחילת המאה העשרים, הוא נחשב לנשיא חלש שלא הצליח לשקם את הדרום כמו שצריך. המאבק שלו עם הקונגרס מנע צירוף מהיר של מדינות הדרום. וודרו וילסון, שהפך בעצמו לנשיא, טען שג'ונסון ניסה להמשיך את תוכניתו של לינקולן. לטענתו השיקום היה תוכנית נקמנית מטעם הצפון שפגעה בדרום.

ג'ונסון נחשב לאחד מהנשיאים הגרועים בתולדות ארצות הברית, בגלל העובדה שכמעט הודח, לא הצליח לשקם את הדרום, ובעקבות אישיותו השחצנית במעט. אחרים טענו שהוא חיזק את העליונות הלבנה, ותמך בשמרנים הדרומיים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתימת אנדרו ג'ונסון