לדלג לתוכן

ארמניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רפובליקת ארמניה
Հայաստանի Հանրապետություն
דגלסמל

לחצו כדי להקטין חזרה

גיברלטראוסטריהבלגיהבולגריהקפריסיןצ'כיהגרמניהדנמרקדנמרקאסטוניהספרדפינלנדצרפתצרפתהממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדתיווןיווןהונגריהאירלנדאיטליהאיטליהאיטליהליטאלוקסמבורגלטביההולנדפוליןפורטוגלרומניהשוודיהסלובניהסלובקיהאיסלנדמונטנגרומקדוניה הצפוניתקרואטיהטורקיהטורקיהמלטהסרביהגרינלנדאיי פארונורווגיהנורווגיההאי מאןגרנזיג'רזיאנדורהמונקושווייץליכטנשטייןקריית הוותיקןסן מרינואלבניהקוסובובוסניה והרצגובינהמולדובהבלארוסרוסיהאוקראינהחצי האי קריםקזחסטןאבחזיהדרום אוסטיהגאורגיהאזרבייג'ןנחצ'יבאןארמניהאיראןלבנוןסוריהישראלירדןערב הסעודיתעיראקרוסיהתוניסיהאלג'יריהמרוקו
מוטו לאומי אומה אחת, תרבות אחת
המנון לאומי אדמת אבותינו
המנון
ממשל
משטר רפובליקה
ראש המדינה נשיא ארמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
נשיא ארמניה והאגן חאצ'טוריאן
ראש הרשות המבצעת ראש ממשלת ארמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
ראש ממשלת ארמניה ניקול פשיניאן עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה רשמית ארמנית
עיר בירה ירוואן 40°16′N 44°34′E / 40.267°N 44.567°E / 40.267; 44.567
(והעיר הגדולה ביותר)
רשות מחוקקת האספה הלאומית של ארמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
רשות שופטת Constitutional Court of Armenia עריכת הנתון בוויקינתונים
גאוגרפיה
יבשת אסיה
שטח יבשתי[3] 29,743 קמ"ר (143 בעולם)
אחוז שטח המים 4.7%
אזור זמן UTC +4
היסטוריה
הקמה   
הרפובליקה הארמנית
פירוק ברית המועצות
28 במאי 1918
21 בספטמבר 1991[1]
ישות קודמת ארמניה הסובייטיתארמניה הסובייטית ארמניה הסובייטית
דמוגרפיה
אוכלוסייה[4]
(הערכה 1 בנובמבר 2024)
2,966,586 נפש (140 בעולם)
צפיפות 99.74 נפש לקמ"ר (113 בעולם)
דת נצרות (הכנסייה האפוסטולית הארמנית)[2]
אוכלוסייה לפי גילאים[5]
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70 80
גילאי 0–14 19.24%
גילאי 15–24 12.45%
גילאי 25–54 42.18%
גילאי 55–64 12.43%
גילאי 65 ומעלה 13.70%
כלכלה
תמ"ג[6] (2023) 24,212 מיליון $ (115 בעולם)
תמ"ג לנפש 8,162$ (105 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי[7]
(2022)
0.786 (76 בעולם)
מדד ג'יני 25.2 (נכון ל־2020) עריכת הנתון בוויקינתונים
מטבע דראם ארמני‏ (AMD)
בנק מרכזי הבנק המרכזי של ארמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
שונות
סיומת אינטרנט am
קידומת בין־לאומית 374
www.gov.am/en/
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רֶפּוּבְּלִיקַת אַרְמֶנְיָהארמנית: Հայաստանի Հանրապետություն, הָיַסְטָנִי הַנְרָפֵּטוּתְיוּן) היא מדינה השוכנת בדרום-קווקז באירואסיה, בין הים השחור לים הכספי. על-אף מיקומה הגאוגרפי, קשורה ארמניה מבחינה היסטורית, תרבותית ופוליטית למדינות אירופה. היא גובלת בטורקיה, בגאורגיה, באזרבייג'ן ובאיראן. בנוסף, יש לה מובלעת על הגבול האזרי בשם ארטסוושן, הנשלטת דה פקטו על ידי אזרבייג'ן. בעברה הייתה חלק מברית המועצות, וב-21 בדצמבר 1991 הפכה למדינה עצמאית.[1]

האומה הארמנית התפתחה בימי קדם בסביבות האלף ה-2 לפנה"ס, בעוד הממלכה הארמנית הראשונה, אוררטו, נוסדה במאה ה-9 לפנה"ס. האזור הגאוגרפי המכונה רמת ארמניה סובב את ימת ואן וגובל בכורדיסטן, אסיה הקטנה, הרי זגרוס ורכס הקווקז הקטן. שיא התפרשותה הטריטוריאלית של הממלכה הארמנית הגיע בתקופת מלכות טיגראנס הגדול במאה ה-1 לפנה"ס. ארמניה הייתה האומה הראשונה שקיבלה את הנצרות כדתה הראשית, והתפתח בה בפרט זרם הכנסייה האפוסטולית הארמנית.[2] קהילה ארמנית נרחבת עברה לקיליקיה, בעיקר עקב בריחה מהשושלת הסלג'וקית, ובעת מסעי הצלב הוקמה ממלכת קיליקיה הארמנית. במהלך העת החדשה המוקדמת הייתה האומה הארמנית מחולקת בין מזרח תחת שלטון פרסי ומערב תחת שלטון עות'מאני. בעקבות מלחמות רוסיה–פרס ארמניה המזרחית נכבשה בידי האימפריה הרוסית. במהלך מלחמת העולם הראשונה רשויות השלטון באימפריה העות'מאנית הוציאו לפועל את רצח העם הארמני שעלה בחייהם של בערך 1.5 מיליון ארמנים. לאחר ההפסד לרפובליקה הטורקית, ארמניה נגררה לתוך מלחמת האזרחים ברוסיה כאשר הצבא האדום כבש אותה וסיפח אותה לתוך ברית המועצות. עצמאותה של ארמניה שבה לידיה עם התפרקות ברית המועצות ב-1991. עם השגת העצמאות נכנסה ארמניה למאבק ממושך עם שכנתה אזרבייג'ן על השליטה בחבל נגורנו קרבאך, שגרר את שתי המדינות למלחמה ראשונה בשנות ה-1990, מלחמה שנייה ב-2020, ומלחמה שלישית ב-2023 שבה כבשה אזרבג'יין את החבל. בגלל המאבק, ארמניה אינה מוכרת על ידי מדינה אחת, פקיסטן, אשר תומכת באופן מלא בצידה של אזרבייג'ן. ארמניה היא, מאז 1991, מדינת לאום דמוקרטית.

ארמניה נמצאת באזור הקווקז וגובלת בגאורגיה, באזרבייג'ן, באיראן ובטורקיה, והיא חסרת מוצא לים.

פני השטח במדינה הרריים. גובה הנקודה הגבוהה ביותר, בפסגת הר אַרָגַץ, הוא 4,095 מטרים וגובה הנקודה הנמוכה ביותר, בקניון נהר דבד – כ-400 מטרים. ימת סוואן במרכז המדינה היא האגם הגדול ביותר במדינה. האקלים במדינה הוא אקלים יבשתי, המתאפיין בטמפרטורות קיצוניות; הטמפרטורות מגיעות עד 36 מעלות צלזיוס בקיץ ו-10 מעלות מתחת לאפס בחורף.

בשטחים הנרחבים שבין הים הכספי, הים השחור והים התיכון התפתחו החל מהמאה ה-17 לפנה"ס ממלכות שונות המזוהות כאבות האומה הארמנית. בין המאה העשירית עד המאה השישית לפנה"ס פרחה באזור ממלכת אוררטו שהייתה ממלכתם הקדומה של הארמנים ובתקופתה הוקמו כמה ערים ארמניות הקיימות עד היום, ביניהן ירוואן.

ב-66 לפנה"ס ניהלו הארמנים מלחמה עיקשת נגד האימפריה הרומית, אך הפסידו. ארמניה הייתה זירה למאבקים בין האימפריה הפרתית לאימפריה הרומית. ב-301 ארמניה הארטאשסית הקדימה את האימפריה הרומית, בקבלת הנצרות כדת מדינה. בשנת 387 חולקה המדינה בין האימפריה הרומית לבין האימפריה הסאסאנית. הכתב הארמני (אנ') הומצא בשנת 406 על ידי מסרוב משדוץ. במחצית המאה ה-7 נכבש השטח על ידי הערבים. בסוף המאה ה-9 הוקמה ממלכה ארמנית גדולה שאיחדה את כל השטח שהיה מאוכלס על ידי הארמנים. החל משנת 1045 נשלטו הארמנים על ידי האימפריה הביזנטית, ובשנת 1064 הקימו את ממלכת קיליקיה, שהתקיימה עד 1375.

החל מהתקופה הביזנטית הייתה ארמניה מדינת חיץ בין האימפריה הביזנטית לבין ממלכת פרס, ולאחר מכן בין פרס לבין האימפריה העות'מאנית ורוסיההמאה ה-18). החל מהמאה ה-15 עבר השטח מצד לצד והתחוללו בו מלחמות שליטה רבות. כתוצאה מכך נפגעה מאוד האוכלוסייה המקומית ולחלק מתפקידי מפתח מונו נציגי העמים המוסלמים שהתיישבו באזור.

באימפריה העות'מאנית השתלבו בתפקידי מנהָל ארמנים רבים, המפורסם בהם הוא סינאן, האדריכל הגדול של סולימאן הראשון. בסוף התקופה העות'מאנית סבלו מפן-טורקיזם, שהביא לרציחות המוניות של הארמנים. כמיעוט באימפריה העות'מאנית שאפו לעצמאות, אולם שאיפות אלו דוכאו ברצח העם הארמני.

תנועה לאומית במאה ה-19

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות המלחמה שהתחוללה בשנים 18261828, נחתם הסכם טורקמנצ'אי, על פיו סיפחה האימפריה הרוסית שטחים שאוכלסו על ידי הארמנים שהיו שייכים לאימפריה הפרסית. בעקבות המלחמות הרבות וחילופי אוכלוסייה, היוותה האוכלוסייה הארמנית באזור רק 20% מסך האוכלוסייה. בעקבות מלחמות עם האימפריה העות'מאנית, סופחו לאימפריה הרוסית שטחים נוספים שאוכלסו על ידי הארמנים. בשנת 1849 הוקמה בה גוברניית ירוואן.

בתחילת המאה ה-19, נחשבו הארמנים עדה נאמנה מאוד לאימפריה העות'מאנית, אולם לאחר כיבוש הקווקז על ידי הרוסים ברבע הראשון של המאה הזו, והקמת ארמניה הרוסית על הגבול המזרחי של טורקיה, חל שינוי ביחס הארמנים לאימפריה העות'מאנית. בארמניה הרוסית קיבלה הכנסייה הארמנית מעמד של כנסייה מוכרת ומושלים ארמנים משלו על מחוזות. לארמניה הרוסית הייתה השפעה פוליטית על הארמנים העות'מאנים, וגם הרעיונות הלאומיים והליברליים שהגיעו מאירופה, השפיעו עליהם, במיוחד על המעמד הבינוני. כל אלו זירזו את התפתחותה של תנועה לאומית ארמנית פעילה. הארמנים היו פזורים על פני טורקיה מהגבול עם הקווקז ועד לים התיכון, בין היתר בכפרים טורקיים וארמניים שאוכלוסייתם בלתי ניתנת להפרדה. עם התפתחותה של התנועה הלאומית במאה ה-19, החלו הארמנים בטורקיה להוות איום על המדינה הטורקית ובין שני העמים החל מאבק לאומי.[8]

במלחמת העולם הראשונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – רצח העם הארמני

בזמן מלחמת העולם הראשונה, נעשו הארמנים בעיה לטורקים, משום שהם רצו עצמאות ואהדו בגלוי את הרוסים שהתקדמו מהקווקז אל עבר טורקיה. הארמנים, שרצו לשחרר את ארצם, אכלסו אזור שהיה נתון לאיום של פלישה זרה.[9] בעקבות זאת, ב-1915 החליטה הממשלה העות'מאנית על גירוש האוכלוסייה הארמנית של אנטוליה.[10] אלא שבמהלך המלחמה, בשנים 1915–1918, בוצע בארמנים רצח עם שיטתי על ידי הטורקים ובו נרצחו בין 600 אלף ל-1.5 מיליון ארמנים. מאז מהווה הטבח והדרישה להכרה בין-לאומית בו כרצח עם, מוקד למתיחות בין ארמניה לבין טורקיה.

הרפובליקה הראשונה של ארמניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם הראשונה הכריזה ארמניה על עצמאותה, אך ב-1920 כבש הצבא האדום את ארמניה והכליל אותה ברפובליקה הסובייטית הפדרלית הסוציאליסטית עבר-הקווקז. ב-1936 הוכרזה ארמניה כרפובליקה סובייטית נפרדת.

הרפובליקה של ארמניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1991, עם התפרקות ברית המועצות, קיבלה ארמניה עצמאות, אך רוב שטחה של ארמניה ההיסטורית נותר בשליטתה של טורקיה. ב-17 באוקטובר לבון טר-פטרוסיאן נבחר לנשיא הראשון של הרפובליקה. באביב 1992 במהלך מלחמת נגורנו קרבאך הראשונה נכבשו שטחים של אזרבייג'ן הסמוכים לנגורנו קרבאך. הקרבות נמשכו עד לשנת 1994 כאשר נחתם הסכם הפסקת אש.

בשנת 1996 טר-פטרוסיאן נבחר לכהונה השנייה, אך כבר בפברואר 1998 הודיע על התפטרות. בבחירות שנערכו במאי רוברט קוצ'ריאן נבחר לנשיא. בשנת 2008 סרז' סרקיסיאן נבחר לנשיא, אך האופוזיציה לא קיבלה את התוצאות וטענה לאי-סדרים. במהלך ההפגנות 10 מפגינים נהרגו.

בשנת 2013 סרקיסיאן נבחר לכהונה השנייה. בתקופתו שופרו היחסים עם טורקיה. בקיץ 2016 פרץ במדינה משבר פוליטי חדש. בעקבות פטירת מפגין, שרת המשפטים ארפין הובהניסיאן התפטרה. באפריל 2018 נבחר לנשיא ארמן סרקיסיאן שהיה לפני הבחירות ראש הממשלה. בעקבות משבר שלטוני בשנת 2019 נערכו בחירות חדשות לפרלמנט בהם ניצחה מפלגתו של ניקול פשיניאן והוא מונה לראש הממשלה.

בספטמבר 2020 פתחה אזרבייג'ן במתקפה. בעקבות מלחמת נגורנו קרבאך השנייה האזרים החזירו לעצמם את כל השטחים שנכבשו בעבר על ידי ארמניה ואף קיבלו שליטה על אזורים נרחבים בשטח נגורנו קרבאך עצמו. על סיום הלחימה הוסכם ב-10 בנובמבר 2020 בתיווך רוסיה. ב-25 בפברואר 2021 ראשי הצבא בראשות הרמטכ"ל אוניק גספריאן דרשו התפטרות הממשלה. פשיניאן פיטר אותו למרות שנשיא ארמניה לא חתם על הצו. באפריל פשיניאן התפטר, אך בבחירות שנערכו ב-20 ביוני 2021 מפלגתו ניצחה והוא מונה לראש הממשלה מחדש. באביב 2022 חודשו הדרישות להתפטרותו, ובספטמבר של אותה שנה התחדשה הלחימה עם אזרבייג'ן. בינואר 2023, ניתקה אזרבייג'ן את קווי האספקה אל חבל נגורנו קרבאך. לאחר תשעה חודשים, פתחה במבצע בחבל והבדלנים נכנעו. ארמניה לא התערבה בלחימה.

פוליטיקה, משפט ומנהל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – פוליטיקה של ארמניה

חוקה ומערכת משפטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
סמל ארמניה
ערך זה הוא חלק מסדרת
ממשל ופוליטיקה של ארמניה
הרשות המחוקקת
אררט מירזויאן

יחסי החוץ של ארמניה

מאז אימוצה ב-1995, נערכו שתי סדרות תיקונים לחוקת ארמניה, האחת ב-2005 והשנייה ב-2015. החוקה מחולקת לתשעה פרקים: 1. יסוד השררה החוקתית, 2. זכויות אדם וזכויות האזרח הבסיסיות, 3. הנשיא של הרפובליקה, 4. הפרלמנט, 5. הממשלה, 6. הסמכות המשפטית, 7. ממשל מקומי עצמי, 8. אימוץ, תיקון ומשאל עם לחוקה, 9. סיכום והעברת סמכויות. החוקה כוללת 117 סעיפים.[11] כלל המערכת המנהלית מבוססת על החוקה, וזכויות האדם הקבועות בה נחשבות למתקדמות ביחס לשאר ארצות חבר המדינות. לפי החוקה, בפרלמנט מוקצים ארבעה מושבים לארבעה מיעוטים אתניים בארמניה: רוסים, יזידים, אשורים וכורדים.[12]

בארמניה, מערכת השפיטה והצדק מנוהלות רק על ידי בתי משפט בהתאם לחוקה ולחוקי המדינה שמתווספים לה על בסיס פעילות הרשות המחוקקת. בארמניה פועלים בית המשפט החוקתי, בית המשפט העליון, בתי משפט לערעורים, ערכאה ראשונה של סמכות שיפוט כללית, כמו גם בית המשפט לעניינים מנהליים. ניתן להקים בתי משפט מיוחדים אחרים במקרים הקבועים בחוק. כל פעילות המשפט החוקתי מנוהל על ידי בית המשפט החוקתי, שמטרתו להבטיח את עליונות החוקה מעל לכל סמכות אחרת הקיימת במדינה. הערכאה העליונה של בתי המשפט והמערכת המשפטית בכללה בכל שאר הנושאים שאינם נוגעים לחוקה הוא בית המשפט העליון.

בית המשפט לשיפוט, בדרך של תיקון פעולות שיפוטיות במסגרת הסמכויות הקבועות בחוק, דואג ליישום אחיד של חוקים ושל פעולות משפטיות רגולטוריות אחרות, וכן פועל לשפיטה של הפרות יסודיות של זכויות האדם וחירויות האדם. עצמאותם של בתי המשפט והרשות השופטת עצמה מובטחת על ידי המועצה השיפוטית העליונה שהיא גוף ממלכתי עצמאי המורכב מעשרה חברים. חמישה חברים במועצה השיפוטית העליונה נבחרים על ידי האספה הכללית של השופטים, חמישה חברים נוספים – על ידי האספה הלאומית (הרשות המחוקקת).

בבחינת המשפט הבין-לאומי, המערכת המשפטית הארמנית מחויבת להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, לאמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, לאמנה האירופית למניעת עינויים ויחס או ענישה לא אנושיים או משפילים (אנ') ולאמנה האירופית לזכויות אדם. משרד המשפטים הארמני הוא הסוכנות המשפטית של הרשות המבצעת, והיא אחראית על שירות בתי הסוהר ושירות אכיפת החוק.[13]

הנשיא, הממשלה והאספה הלאומית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרכב האספה הלאומית של ארמניה לאחר בחירות 2021:
בכחול כהה – הברית הארמנית,
בכחול בהיר – המצע האזרחי,
באדום – סיעת "יש לי כבוד".

על סף החירות, המועצה העליונה של ארמניה הסדירה כינוס ראשון בשנת 1990, וקבעה כי יוקם פרלמנט בן בית-אחד המונה 260 מושבים עם מערכת בחירות בשיטה הרובנית עם שני סבבים. באותה העת ארמניה עוד הייתה נתונה לברית המועצות. בפרלמנט החדש, שהחל לפעול ב-20 ביולי, המפלגה הקומוניסטית והמפלגה הפאן-לאומית הארמנית היו המפלגות היריבות הגדולות. בהמשך הוקמו ועלו לשורות הפרלמנט מפלגות חדשות ומפלגות ישנות שהוקמו מחדש, בהן הפדרציה המהפכנית הארמנית.[14]

עם הסדר החוקה ושינוי המערכת השלטונית, נקבע ב-2015 כי ארמניה היא דמוקרטיה פרלמנטרית בעלת בית אחד בפרלמנט, הוא האספה הלאומית של ארמניה, המחולקת ל-107 מושבים. הבחירות בארמניה מתקיימות פעם ב-5 שנים, לפי 75 מחוזות בחירה בעלי גודל אוכלוסייה דומה.[15] כל רשימת מועמדים צריכה להכיל לפחות 30% נשים, וגילם המינימלי של המועמדים חייב להיות 25. המועמדים חייבים להיות אזרחים ארמנים, ותושבי המדינה בחמש השנים שקדמו לבחירות. אנשים המחזיקים בסמכות ציבורית או עובדי מערכת הביטחון לא יכולים להיות חברים בפרלמנט, אלא אם כן הם פורשים מתפקידם. רשימות המועמדים מתפרסמות כשלושה חודשים לפני הבחירות.

הפרלמנט מעביר חקיקות לפי שיטת הצבעת הרוב ואינו יכול להעביר חקיקות שלא עומדות בקנה אחד עם החוקה. הפרלמנט גם ממנה, מאז 2015, את נשיא ארמניה הייצוגי, וראש הממשלה וממשלתו מתמנים בהצבעה פרלמנטרית. בתוך הפרלמנט יש מספר ועדות קבועות וועדות זמניות שחברי הפרלמנט ממלאים את מושביהם. הוועדות הקבועות הן אלו המוצגות להלן: ועדת ההגנה והביטחון, הוועדה לעניינים כלכליים, הוועדה לאינטגרציה עם אירופה, הוועדה לענייני תקציב ומימון, הוועדה ליחסי חוץ, הוועדה לענייני בריאות וחברה, הוועדה למדע, חינוך, תרבות, נוער וספורט, הוועדה לענייני מדינה ומשפט ולהגנה על זכויות אדם, הוועדה למנהל טריטוריאלי, ממשל עצמי מקומי, חקלאות וסביבה.[16]

נשיא הרפובליקה הארמנית הוא ראש המדינה. הנשיא מקפיד, מתוקף היותו מייצג של הממלכתיות המדינית, על ציות מוחלט לדרישות החוקה. בעת הפעלת סמכויותיו, נשיא הרפובליקה מחויב להיות א-פוליטי, חסר נטיות אידאולוגיות והשפעות זרות ומבחינה אידיאלית מונחה אך ורק על ידי אינטרסים כלל-ארציים וכלל-לאומיים. נשיא הרפובליקה ימלא את תפקידיו באמצעות הסמכויות הקבועות בחוקה.

מושב הממשלה בכיכר הרפובליקה, ירוואן.

הממשלה היא הגוף העליון של הרשות המבצעת החל מהתיקונים לחוקה ב-2015. הממשלה, על סמך מצעה, פועלת לפתח וליישם את מדיניות הפנים והחוץ של המדינה ולהפעיל ניהול כללי של גופי מערכת המנהל הממלכתי. סמכויות הממשלה ייקבעו בחוקה ובחוקים הנוספים שמחוקקת האספה הלאומית. כל העניינים הנוגעים לסמכות המבצעת ואינם שמורים לגופי מנהל ממלכתיים או לגופי ממשל עצמי מקומיים אחרים יהיו נתונים בסמכותה של הממשלה. הממשלה מורכבת מראש הממשלה, סגני ראש הממשלה ושרי הממשלה.

המועמד שנבחר ברוב פרלמנטרי ימונה על ידי נשיא הרפובליקה, הממונה בידי הפרלמנט, כראש ממשלה. סגני ראש הממשלה והשרים ימונו על ידי נשיא הרפובליקה, לפי המלצת ראש הממשלה. בנוסף יש להעביר הצבעה פרלמנטרית לאשרור המינוי של הממשלה. ראש הממשלה יקבע במסגרת תוכנית הממשלה את כיווני המדיניות העיקריים של הממשלה, ינהל את פעילות הממשלה ויתאם את עבודתם של חברי הממשלה שבראשותו. מאז קבלת עצמאותה המחודשת ב-1991, בארמניה היו 16 ראשי ממשלה וארבעה נשיאים (לבון טר-פטרוסיאן, רוברט קוצ'ריאן, סרז' סרקיסיאן וארמן סרקיסיאן). שלושה ראשי ממשלה כיהנו גם כנשיאים. ב-1 בפברואר 2022, הנשיא סרקיסיאן התפטר מתפקידו בפתאומיות ולפי סדר הירושה הנשיאותית, אלן סימוניאן (אנ') התמנה לנשיא בפועל.[17]

שלטון מקומי ושירותי ביטחון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארמניה מחולקת מבחינה אדמיניסטרטיבית ל-10 מחוזות (מארזים) ואזור מנהלי מיוחד שנמצא באזור של ירוואן. כל המחוזות מחולקים ל-915 קהילות. המחוז הגדול ביותר מבחינת אוכלוסייה הוא המחוז ירוואן (1,091,235 תושבים) והגדול ביותר מבחינת שטח הוא מחוז גגהרקוניק (5,348 קילומטר רבוע), אך חלק ניכר משטחו היא ימת סוואן.

שירותי הביטחון של ארמניה התפתחו מתוך מערכי המודיעין והביטחון שעלו בארמניה, בהיותה תחת שלטון ברית המועצות ועד להכרזת עצמאותה בספטמבר 1991 .מייד עם המעבר לסטטוס של רפובליקה עצמאית, הפך שירות ה־KGB למִנהלת המדינה לביטחון לאומי. בין השנים 1996–1999 אוחד משרד זה עם המשרד לענייני פנים. רק בדצמבר 2002 הפך הארגון ל"שירות לביטחון לאומי" (NSS) תחת אחריותו של נשיא המדינה. באוקטובר 2007 נחקק חוק המסדיר את אופן פעילות גופים העוסקים באיסוף מודיעין, בכלל זה ה־NSS. הגופים הנוספים העוסקים בכך בתוככי ארמניה ונכללים בחוק הם המשטרה, המשטרה הצבאית, מס הכנסה והמכס, ורשות בתי הכלא. לצד השירות, קיים גם אגף מודיעין בצבא ארמניה. העומד בראשו הוא גם סגן הרמטכ"ל, אך כל עיסוקו הוא בתחום המודיעין הצבאי לטובת הכוחות הלוחמים. תקציב הביטחון והמודיעין עומד על 3.4% מהתמ"ג (תוצר מקומי גולמי). היקף כוח האדם הצבאי הוא כ־45,000 איש (נכון ל־2020) אך אין נתונים על היקף התקציב הנפרד וכוח האדם בשירות הביטחון הלאומי.

קולונל Armen Abazyan שימש כסגן ראש השירות והתמנה בנובמבר 2020, עם פיטוריו של ראש השירות הקודם, קולונל Argishti Kyaramyan, שלא הספיק "לחמם" את כיסאו זמן רב, מסיבות שלא הובהרו בפומבי. Kyaramyan שירת רק חצי שנה בתפקידו. ייתכן כי החלפתו נבעה מוויכוח פנימי על היענותה של הנהגת ארמניה להצעות ההסדר להפסקת אש בלחץ רוסיה, במלחמה עם אזרבייג'ן. לארגון יש מוזיאון קטן המתאר את תולדות הארגון, סמלי הארגון, ראשיו לדורותיהם ותיאורי פעולותיו בתמונות ובמלל. סמל הארגון – שירות הביטחון הלאומי. הנשר כסמל לכוח, הערנות והרצון; החרב כסמל לדין לצדק ולעונש; המגן סמל להגנה על המדינה.[18]

ערך מורחב – יחסי החוץ של ארמניה

יחסי ארמניה–ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יחסי ארמניה–ישראל

בין ישראל וארמניה קיימים יחסים דיפלומטיים החל מ-4 באפריל 1992, זמן קצר לאחר שארמניה זכתה לעצמאות מברית המועצות בשנת 1991.[19]

ברקע היחסים בין שתי המדינות עומדת ההשוואה השכיחה בין העם הארמני והעם היהודי, אשר חולקים נקודות דמיון רבות. אישים רבים לאורך השנים, וביניהם היסטוריונים, עיתונאים, ומומחים פוליטיים, הצביעו על מספר קווי דמיון בין שתי הקבוצות האתניות: פיזור רחב ברחבי העולם, אוכלוסייה קטנה יחסית, שאיפה ארוכת שנים למדינת לאום עצמאית, שהתגשמה רק במאה ה-20, העובדה ששתי המדינות מוקפות בעיקר על ידי מדינות מוסלמיות שרובן עוינות, קיומו של לובי משפיע בארצות הברית, הצורך להתמודד עם טראומה לאומית בעברן (השואה ורצח העם הארמני).[20][21][22]

כוחות צבאיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הכוחות המזוינים של ארמניה
T-72 ממלחמת נגורנו קרבאך הראשונה באתר הנצחה בדרך סטפנקרט-שושה.
יחידה ארמנית מייצגת את המדינה במצעד יום הניצחון (9 במאי) בכיכר האדומה, 2015.
משוריין ארמני לשיגור ארטילריה רקטית מסוג BM-30 סמרץ' ב-2017.
חיילים ארמנים בתרגיל צבאי ביחד עם צבא רוסיה, 2018.
מטוסי סוחוי Su-30 של חיל האוויר הארמני במפגן אווירי של יום הניצחון, 2020.

ארמניה הקימה את משרד ההגנה ב-28 בינואר 1992. משמר הגבול הכפוף למשרד מסייר בגבולות ארמניה עם גאורגיה ואזרבייג'ן ואילו כוחות רוסים ממשיכים לפקח על גבולותיה עם איראן וטורקיה.[23] מאז 2002, ארמניה חברה בארגון האמנה לביטחון משותף.[24] ארמניה חתמה על תוכנית שיתוף פעולה צבאית עם לבנון ב-27 בנובמבר 2015. מאז 1988 ועד 2020 היו כוחות הצבא הארמנים במצב מלחמה ממושך עם אזרבייג'ן השכנה שהחל במלחמת נגורנו קרבאך הראשונה, הגיע לשיאו במלחמת נגורנו קרבאך השנייה, ועודנו נמשך במסגרת סכסוך אזרבייג'ן–ארמניה. האמנה על הכוחות המזוינים הקונבנציונליים באירופה אושרה על ידי הפרלמנט הארמני ביולי 1992. האמנה קובעת מגבלות מקיפות על קטגוריות מפתח של ציוד צבאי, כגון טנקים, ארטילריה, כלי רכב קרביים משוריינים, מטוסי קרב ומסוקים קרביים, וקובעת השמדת נשק מעבר לגבולות אלה.

פקידים ארמנים הביעו בעקביות נחישות לעמוד בהוראותיה וכך ארמניה מסרה נתונים על חימוש כנדרש על פי האמנה. למרות זאת, אזרבייג'ן מאשימה את ארמניה בהצבת חלק גדול מכוחותיה הצבאיים לנגורנו-קרבאך ובכך לעקוף את התקנות הבין-לאומיות הללו. ארמניה אינה יצואנית משמעותית של נשק קונבנציונלי, אך היא סיפקה תמיכה, כולל חומר, לארמנים החיים בנגורנו-קרבאך במהלך מלחמת נגורנו קרבאך. במרץ 1993 חתמה ארמניה על אמנת הנשק הכימי הרב-צדדי הקוראת לביטול נשק כימי בסופו של דבר. ארמניה הצטרפה לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני כמדינה שאין ברשותה נשק גרעיני, ביולי 1993. ארצות הברית וממשלות מערביות אחרות דנו במאמצים להקים מערכות בקרת ייצוא גרעיניות יעילות עם ארמניה והביעו שביעות רצון משיתוף הפעולה המלא של ארמניה.

מטה הצבא הארמני נמצא בירוואן, שם נמצא רוב המטה הכללי. בראשות הרמטכ"ל, המטה הכללי אחראי על הפיקוד המבצעי על הצבא הארמני ועל שני אגפיו העיקריים.[25] בנוסף לשירותים המפורטים לעיל, ארמניה הקימה כוחות פנים משלה מתוך כוחות הפנים הסובייטים לשעבר, לאחר פירוק ברית המועצות.[26] עד דצמבר 2002 שמרה ארמניה על משרד הפנים, אך יחד עם המשרד לביטחון לאומי, היא אורגנה מחדש כמוסד שאינו משרד ממשלתי. שני הארגונים הפכו למשטרת ארמניה ולשירות הביטחון הלאומי.[27][28]

על פי המכון למחקרים אסטרטגיים משנת 2010, בארמניה 20 טנקים T-80,[29] 137 טנקים T-72, 8 טנקים T-54/55 ו-80 נגמ"שים מדגם BMP-1, 7 BMP-1K, 55 BMP-2 ו-12 BRM-1K. אף על פי שהרוסים סיפקו ציוד חדש יותר לארמניה לאורך השנים, המספרים מעולם לא הספיקו כדי לשדרג את כל תצורות כוח היבשה ורבים מיחידות הצבא עדיין מחזיקות מערכות ישנות ומורשת סובייטית שלא שודרגו או במקרים רבים לא יעילות. מערכות ישנות אלה מציבות דרישות גדולות למערכת הלוגיסטית, מערכות התחזוקה וטעונים שדרוגים הכרחיים. הכוח היבשתי עוסק בהערכה מחודשת, ארגון מחדש ומבנה מחדש, מכיוון שעתיד ההגנה של ארמניה זקוק למבנה כוח יציב ומעודכן. הצבא רואה את הצורך לשמור על חלק גדול מהצורות הממוכנות המסורתיות שלו, אך הוא מבקש להקל ולהפוך מספר רב יותר של יחידות אחרות לניידות. עליה לפתח תצורות חדשות יותר כדי לתמוך בדרישותיה הבין-לאומיות ולפעול ביעילות בשטח הררי ואחרים, אך עליה לעשות זאת מבלי להשפיע על היכולת הממוכנת הדרושה להתמודדות עם כוחות אזרבייג'ן.[30]

מאז נפילת ברית המועצות נקטה ארמניה במדיניות של פיתוח הכוחות המזוינים לצבא מקצועי, מאומן היטב ונייד. בשנת 2000, המרכז ללימודים ומחקר בין-לאומיים דיווח כי באותה תקופה היה לצבא הארמני יכולת הלחימה החזקה ביותר מבין שלושת הצבאות של מדינות דרום הקווקז (השניים האחרים הם גאורגיה ואזרבייג'ן).[31] מזכיר ארגון האמנה לביטחון משותף, ניקולאי בורדיוז'ה, הגיע למסקנה דומה לאחר תרגילים צבאיים משותפים בשנת 2007, כאשר הצהיר ש"הצבא הארמני הוא היעיל ביותר במרחב הפוסט-סובייטי".[32] כך התבטא גם איגור קורוצ'נקו, חבר המועצה הציבורית במשרד ההגנה הרוסי, בראיון שקיים במרץ 2011 לרדיו קול רוסיה.[33]

חיל האוויר הארמני מורכב מ-15 מטוסי תקיפה קרקעיים מסוג סוחוי Su-25, 18 מפציצי סילון מסוג Su-30, מפציץ מיג-25, 16 מסוקי מיל מי-24, 6 מטוסי אימון L-39 ומטוסי תקיפה, 16 מטוסי יאק 52, מטוסי מטען מדגם Il-76, 18 מסוקי תובלה מדגם מיל מי-8 ועשרה מסוקים קלים מדגם Mil-Mi-2. ישנם 18 מטוסי קרב מדגם מיג-29 נוספים שמוצבים בבסיס הצבאי הרוסי 102 בגיומרי. ההגנה האווירית הארמנית היא האגף להפעלת טילים נגד מטוסים של הכוחות המזוינים של ארמניה. מאובזר ומאורגן כחלק מתוכנית הרפורמה הצבאית ומורכב מחטיבת טילים נגד מטוסים ושני גדודים חמושים ב-100 מתחמי נ"מ מדגמים שונים, כולל SA-8, Krug, S-75, S-125, SA-7, SA-10, SA-13, SA-16 ו-SA-18. לרוסיה יש טילי קרקע-אוויר מטווח ארוך מסוג SA-6 ו-S-300 בבסיס הצבאי הרוסי 102 שבשטח ארמניה. ישנם גם 24 טילים בליסטיים מדגם סקאד עם שמונה משגרים. הכוח המספרי מוערך בכ-3,000 אנשי שירות, עם תוכניות להרחבה נוספת.

בסוף דצמבר 2010, שר ההגנה הארמני, סיירן אוחניאן, הודה רשמית כי הצבא מצויד בטילי קרקע-אוויר S-300 מתוצרת רוסיה. ההצהרה נאמרה בזמן שהשר בדק נקודת פיקוד חדשה להגנה אווירית המתחזקת "ציוד חדיש" שנבנה במיוחד להפעלת טילי ה-S-300. מומחה רוסי החל להכשיר צוותים ארמנים בטילים מתוחכמים ובמערכות הגנה. S-300 הוצג לראשונה במצעד 2011. ה-S-300 היא מערכת ההגנה האווירית העיקרית המגינה על ביטחון האוויר של ארמניה. במצעד הארמני 2016 שחגג את עצמאות ארמניה מערכות BUK-M2[34] הוצגו כמערכות הגנה אווירית. מערכות אלה לא היו חלק מחוזה בשווי 200 מיליון דולר בין ירוואן למוסקבה אך הסכם בין שותפי האמנה לביטחון משותף.

כוח ההגנה של ארצאך

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוח ההגנה של ארצאך (אנ') היא מיליציה שהקימה ארמניה בשטח נגורנו קרבאך, והם אגף בלתי רשמי בכוחות המזוינים של ארמניה. על אף כיבוש החבל בידי אזרבייג'ן והצהרות על פירוק, הכוח ממשיך לפעול[דרושה הבהרה] במלחמת גרילה בשטח, בעוד חלק אחר פועל משטחי ארמניה.

גידולי החקלאות החשובים בארמניה הם כותנה, הדרים, גפן, שקדים, זיתים, תאנים, תפוח אדמה, חיטה, עגבניות ושעורה, וכן ענפי משק החי: בקר, חזירים וצאן. דיג: ארמניה שולה כ-400 טון דגים.

כלכלת ארמניה סובלת מבידוד שהוטל עליה על ידי אזרבייג'ן וטורקיה בעקבות סכסוך בנגורנו קרבאך.

בתקופת ברית המועצות, בשטח הרפובליקה הסובייטית נבנתה תחנת הכוח הגרעינית מצאמור. היא נסגרה לאחר רעידת האדמה בשנת 1989. בעקבות המחסור בחשמל, הממשל הארמני החליט לחדש את פעילות התחנה והיא הופעלה מחדש בשנת 1995. תחנת כוח זו מייצרת כשליש מסך הכול ייצור החשמל במדינה.

תעשיית ארמניה מתמחה בעיקר בייצור מכונות-כלים, מכונות יציקה וחשמל, צמיגים, סריגים, בגדים, תחתונים, נעליים, בדי משי, מכונות כביסה, כימיקלים, משאיות, שעונים, גומי סינתטי, מיקרואלקטרוניקה, דשנים, חומרי בניין, כותנה וטקסטיל, שטיחים, ועיבוד מזון.

עיקר היצוא של ארמניה הוא לבלגיה, רוסיה, איראן, טורקמניסטן, ארצות הברית וגאורגיה.

באפריל 2008 חשפה ארמניה נתונים רשמיים אודות אוצרות הטבע שלה ומיקומם. לפי נתוני המכון הגאולוגי הארמני, בשטח המדינה מצויים 26 מכרות של מתכות, בהן זהב, כסף, נחושת, אלומיניום וברזל. בנוסף ישנן 558 מחצבות של שיש, גרניט וטוף. כמו כן, בארמניה 630 מעיינות מרפא, שב-23 מהם המים טובים לשתייה. השווי הכולל של אוצרות הטבע בארמניה מוערך ב-150 מיליארד דולר.[35]

דמוגרפיה ודת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל שיעור ילודה נמוך, בדומה לרוב מדינות ברית המועצות לשעבר, אוכלוסיית ארמניה פוחתת משנה לשנה. בשל כך, היא נכנסה לחורף דמוגרפי ומחסור בידיים עובדות. אוכלוסיית ארמניה ירדה מ-3,450,440 נפשות בעת פירוק ברית המועצות ל-2,996,570 בשנת 2012, ל-2,963,900 בשנת 2021. ממוצע הילודה הוא 1.75 ילדים לאישה. לכיווץ האוכלוסייה השפעות של הזדקנות האוכלוסייה (עליית הגיל החציוני של המדינה). תוחלת החיים הממוצעת היא 75.2 שנים.

כ-97.9% מאוכלוסיית ארמניה הם ארמנים אתניים, כ-1.3% הם יזידים, וכחצי אחוז הם רוסים.

נצרות בארמניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כ-93% אחוז מהארמנים משתייכים לכנסייה האפוסטולית הארמנית – אחת מהכנסיות האוריינטליות שהתפצלו מהכנסייה המרכזית לאחר ועדת כלקדון בשנת 451, סביב הוויכוח אודות טבעו של ישו. הארמנים, ייחד עם הסורים והקופטים, החזיקו בעמדה מיאפיזיטית, בעוד הכנסייה המרכזית החזיקה בעמדה דיופיזיטית. בנוסף, הארמנים נחשבים לעם הראשון בהיסטוריה שהתנצר באופן מוחלט (בשנת 301 לספירה) ובארמניה ישנן כנסיות רבות ועתיקות ביותר. כבר בשלהי המאה ה-4 הייתה קהילה ארמנית בירושלים, ומאז ישנה רציפות של יישוב ארמני בעיר (ראו הרובע הארמני). כמו כן לכנסייה הארמנית יש חזקה וקפלה משלה בכנסיית הקבר בעיר.

יהדות ארמניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יהדות ארמניה

ישנן עדויות לישיבת יהודים באזור ארמניה כבר מהמאה ה-1 לפנה"ס והם באו לשם או בגלות בבל או עם חורבן בית ראשון וישבו שם כאשר ארמניה הייתה חלק מהאימפריה הפרסית. במאה ה-4 הובסה ארמניה על ידי הצבא הפרסי ורוב היהודים בה נלקחו בשבי. קבוצות יהודיות קטנות ומבודדות נותרו בארמניה עד למאה ה-1314. במאה ה-19, לאחר סיפוחה של ארמניה לאימפריה הרוסית בהתאם להסכם טורקמנצ'אי (1828), התיישבו בארמניה יהודים גאורגיים ויהודים אשכנזים מרחבי האימפריה הרוסית. כמו כן יושבו בארמניה קבוצה של סובוטניקים, איכרים רוסים שהתגיירו והוגלו ליישובי הספר של האימפריה. בשנת 1970 מנתה אוכלוסיית יהדות ארמניה 1,048 איש ועד לסוף שנות ה-80 (כולל הסובוטניקים) כ-3,000 איש. בשנות ה-90 היגרו רוב יהדות ארמניה (כ-1,800 איש). נכון לשנת 2014 מתגוררים בארמניה בבירה ירוואן כ-400 יהודים ומספרם הולך ויורד בכל שנה.

מוסלמים בארמניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שזכתה ארמניה בעצמאותה ב-1991, רוב המוסלמים שחיים בה הם תושבים זמניים מאיראן וממדינות שכנות אחרות. בשנת 2009, מרכז המחקר Pew העריך כי כ-1,000 איש, (0.03%, מהאוכלוסייה) הם מוסלמים.[36][37]

המסגד הפעיל היחיד בארמניה כיום הוא המסגד הכחול של ירוואן, ששוחזר ונפתח לתפילה בשיתוף פעולה בין שלטונות ארמניה ואיראן, לאחר קריסת ברית המועצות.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים ברשת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 11 מנהיגי חבר העמים נתנו לילצין את "הכפתור הגרעיני", חדשות, 22 בדצמבר 1991
  2. ^ 1 2 "Constitution of the Republic of Armenia - Library - The President of the Republic of Armenia". www.president.am. Article 18. ארכיון מ-4 באפריל 2020. נבדק ב-7 במרץ 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ דירוג שטח יבשתי - מתוך אתר Worldometer, כפי שפורסם ב-28 במאי 2021
  4. ^ טבלאת אוכלוסייה שם הקובץ: UN_PPP2024_Output_PopTot.xlsx, שם החוצץ: Median - מתוך אתר האו"ם
  5. ^ טבלאת אוכלוסייה שם הקובץ: WPP2024_POP_F01_1_POPULATION _SINGLE_AGE_BOTH_SEXES.xlsx, שם החוצץ: Medium variant - מתוך אתר האו"ם, הערכה 1 ביולי 2024
  6. ^ דירוג תמ"ג - מתוך אתר הבנק העולמי, כפי שפורסם ב-2 באוגוסט 2023
  7. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2022 בדו"ח שפורסם ב-2024 על ידי אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות
  8. ^ מתוך: ברנרד לואיס, "צמיחתה של טורקיה המודרנית" (1962), אצל יאיר אורון, הכחשה : ישראל ורצח העם הארמני, פרק 9, עמ' 181–182
  9. ^ מתוך: ריאיון עם ברנרד לואיס בעיתון לה מונד (16.11.1993), אצל יאיר אורון, הכחשה: ישראל ורצח העם הארמני, פרק 9, עמ' 182–183
  10. ^ מתוך: ברנרד לואיס, "המזרח התיכון, אלפיים שנות היסטוריה מעליית הנצרות עד ימינו" (1995), אצל יאיר אורון, הכחשה: ישראל ורצח העם הארמני, פרק 9, עמ' 183–184
  11. ^ Constitution of the Republic of Armenia - Library - The President of the Republic of Armenia, www.president.am (באנגלית)
  12. ^ Armenia: Ethnic Minorities Gain a Voice in Parliament | Eurasianet, eurasianet.org (באנגלית)
  13. ^ Helix Consulting LLC, Government - Structure - The Government of the Republic of Armenia, www.gov.am (באנגלית)
  14. ^ National Assembly of the Republic of Armenia | Official Web Site | parliament.am, www.parliament.am
  15. ^ Elections in Armenia, www.osce.org (באנגלית)
  16. ^ Armenia - Legislationline, www.legislationline.org
  17. ^ The President of the Republic of Armenia, www.president.am (באנגלית)
  18. ^ נעם שפירא, ‏שירותי הבטחון של ארמניה, מבט מל"מ 89, יוני 2021, עמ' 48
  19. ^ אתר משרד החוץ של ארמניה
  20. ^ william saroyan's long journey from fresno to his ancestral land, באתר הניו יורק טיימס
  21. ^ THE WORLD; Armenia and Its Neighbors Only Diverge, באתר ניו יורק טיימס
  22. ^ Armenians Suffer Painfully in War, But With Pride and Determination, באתר ניו יורק טיימס
  23. ^ John Pike. "102nd Military Base". נבדק ב-24 בדצמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  24. ^ John Pike. "Collective Security Treaty Organization (CSTO)". נבדק ב-24 בדצמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-31 במאי 2011. נבדק ב-27 בדצמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה); (עזרה)
  26. ^ See for example http://www.mia.gov.az/index.php?/en/content/278/
  27. ^ Taylor and Francis, Europa World Yearbook 2004, p.554
  28. ^ IISS Military Balance 2013, 216.
  29. ^ Jane's World Armies Armenia, 2008.
  30. ^ "Defense & Security Intelligence & Analysis: IHS Jane's - IHS". נבדק ב-24 בדצמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ Robert Fairbanks, Public and private armies in the Caucasus, Sciences Po, November 2000
  32. ^ "Bordyuzha: Armenian army most efficient in post-soviet space". PanARMENIAN.Net. נבדק ב-24 בדצמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ "Armenian army among best in post-Soviet area, expert says". אורכב מ-המקור ב-24 בדצמבר 2014. נבדק ב-24 בדצמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  34. ^ "Buk system spotted during Armenia's Independence Day parade rehearsal". PanARMENIAN.Net. נבדק ב-7 באוקטובר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  35. ^ אולגה ויניאר, "כלכליסט", שווי אוצרות הטבע בארמניה - 150 מיליארד דולר, באתר ynet, 6 באפריל 2008
  36. ^ Pew Forum on Religion & Public Life, MAPPING THE GLOBAL MUSLIM POPULATION (עמ' 31), web.archive.org, ‏October 2009
  37. ^ , 2011 Census data, 2013, עמ' 7