הטלאי הצהוב – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־17:18, 27 ביולי 2019

הטלאי הצהוב הוא צורת מגן דוד מבד צהוב, ידוע בעיקר כסימן מזהה ואות קלון. בשטחי הכיבוש של גרמניה הנאצית בתקופת השואה חייבו השלטונות את היהודים לשאת אותו על בגדיהם. הטלאי הצהוב הונהג כסימן מזהה ליהודים על ידי שלטונות האסלאם והנצרות בימי הביניים, כחלק מחקיקה אנטי-יהודית והשפלה אנטישמית.

היסטוריה

במשך הדורות היו צורות רבות של סימון היהודים על ידי לבוש מיוחד, כגון כובע היהודים או נשיאת סמל על בגדיהם. בדומה לטלאי הצהוב כאות קלון בתקופת השואה, בחלק ממדינות אירופה ענדו היהודים סרט לבן על הזרוע עם מגן דוד בצבע כחול או שחור.

במאה ה-13 הנהיגה האינקוויזיציה של האפיפיור גרגוריוס התשיעי חובת לבישת צלב צהוב על בגדיהם החיצוניים של הקתרים בדרום צרפת. באותה התקופה חויבו היהודים לענוד טלאי צהוב על לבושם על ידי אדוארד הראשון מלך אנגליה, לואי התשיעי מלך צרפת ושליטים של מספר ממלכות נוצריות נוספות באירופה. באמצע המאה ה-16, לאחר גירוש יהודי העיר וירצבורג, על ידי הקיסר פרדיננד הראשון, הותרה כניסתם של יהודים לעיר, לצורכי מסחר בלבד, והם חויבו לשלם "מכס גוף" ולשאת על בגדיהם טלאי צהוב בצורת עיגול לצורכי זיהוי.

במאה ה-16 האימפריה הספווית ששלטה באזור איראן חוקקה חוקים מפלים נגד היהודים בהם חיוב לבישת בטלאי צהוב.

במאה ה-20

ברומן "אלטנוילנד" מאת תאודור הרצל, שפורסם בשנת 1902, במהלך שיחה על מצב היהודים אומרת אחת הדמויות: "רואה אני שיהיה על כולנו לחזור ולענוד את הטלאי הכתום".^[1] מאידך, חברי "מסדר הכבוד היהודי" סומלו - בחזונו של הרצל - בסרט צהוב, שאמור היה להזכיר את "הזמנים הקשים ביותר בתולדות עמנו...". את הסרט הצהוב ש"אבותינו האומללים והנאמנים נאלצו לענוד כאות קלון, הפכנו לאות כבוד".^[2]

הטלאי הצהוב הפך לאחד מסמליה העגומים של השואה. ההצעה לשים אות היכר ביהודים הועלתה לראשונה על ידי ריינהרד היידריך בדיון שהתקיים בעקבות פרעות ליל הבדולח, בנובמבר 1938. היהודים חויבו לענוד אותו בראשונה ב-1939 בפולין, לאחר כיבושה על ידי הנאצים, על פי התקנות - על הבגד העליון. הוא עוצב בצורת מגן דוד, עליו נכתבה המילה "יהודי" בשפה המקומית: בגרמנית:‏ Jude‏, בצרפתית:‏ Juif‏, בהולנדית:‏ Jood‏. הכתב היה בדרך כלל בגופן שנראה כלקוח מספרים עתיקים. הטלאי היה אות קלון שמטרתו הייתה לסמן את היהודים, להבדילם מן האוכלוסייה המקומית ולהשפילם. בתקנות נקבע שהטלאי הצהוב יהיה לפחות בגודל עשרה סנטימטרים או בגודל אגרוף. בתחילה השתנו התקנות ממקום למקום, ובמקומות אחדים חויבו היהודים לענוד על הזרוע סרט לבן ועליו מגן דוד. יהודים שלא ענדו את הטלאי או הסימן היו צפויים לעונשי קנס, מאסר והוצאה להורג ללא משפט באמצעות ירי מיידי. בספטמבר 1941 הונהגה חובת הטלאי הצהוב על יהודי גרמניה.^[3]

גרמניה הנאצית ניסתה להשליט את חובת ענידת הטלאי הצהוב בארצות שכבשה, אך נתקלה בחלק מהן (צרפת, דנמרק ובולגריה) בהתנגדות מסוגים שונים. במקרה שהייתה התנגדות חזקה מדי כמו בצרפת ובדנמרק - לא כפו נציגי השלטון המקומי של גרמניה הנאצית בחוזקה את הטלאי הצהוב (ובדנמרק לא הונהגה חובה זו כלל).

הסופר יחיאל די-נור תיאר את הפעם הראשונה שיצא מן הבית לרחובות הגטו כשטלאי צהוב תפור למעילו: "נדמה היה לי שמכל הבתים, מכל החלונות, מכל הצדדים, אפילו אבני הרחוב, מורים עלי באצבע ואומרים: 'הריהו מסומן!'".^[4] בספרו "בית הבובות" תיאר די-נור את תהליך ההסתגלות של היהודים לענידת הטלאי:

"בראשונה, כשיצאה הגזירה מלפני הגרמנים שעל כל היהודים לענוד את אות־הקלון היהודי על זרועם השמאלית, הכאיב הדבר... לכתחילה נמנעו רבים מלצאת אל הרחוב, לבל ייראו באות־הקלון על זרועם. לאחר זמן קצר נהפך הדבר להרגל... החיים בגיטו שוב נהגו כמנהגם, ואיש לא שם אל לב, אף לא זכר, כי על שרוולו השמאלי כרוך אות־הקלון. אדרבה: הורים הקפידו על ילדיהם וילדים על הוריהם, לפני יציאתם אל הרחוב, לבל ישכחו, חלילה, לענוד את אות־הקלון. בבתים מסודרים הייתה תלויה מעל לכף־המנעול של הדלת הפונה לרחוב הכתובת: 'כלום לא שכחת את אות־הקלון?!' הייתה זו מעין מזוזה חדשה... במשפחות שבהן עדיין הקפידו על הניקיון, הייתה האם כובסת בשארית הסבון שברשותה את כל סרטי־הקלון, למען יענדו הילדים בשבת... כלות בגיטו הגישו שי לחתניהן סרטי־קלון עשויים משי, אשר רקמו עליהם בחוטי משי כחול את המלה הגרמנית JUDE בתוך מגן־דוד... וכך התרגלו הכל להיות מסומנים. ואז יצאה הגזירה החדשה: 'אות־היהודים יהא תפור על מקום הלב!' בתחילה הכאיב גם זה, ואולם מיד התרגלו לכך... דעת רבים הייתה נוחה משינוי זה, שכן אות־היהודים התפוּר לבגד פוטר אותם מן הדאגה התמידית שמא ישכחוהו ויצאו אל הרחוב בלתי־מסומנים".^[5]

הנערה אווה היימן תיארה ביומנה ב-5 באפריל 1944 את היום בו נאלצה לענוד את הטלאי: "היום באה מארישקה [העוזרת של המשפחה] לקחתני מאצל האננים ותפרה כוכב-טלאי על מעיל האביב השחום שלי, במהודק היטב, בדיוק מעל לבי... בדרכי אל סבתא לואיזה, נפגשתי עם המכוכבים. אנשים אלה הלכו ברחוב נוגים כל-כך, בראש מורכן".

כחלק מהסכם השילומים ופיצויים ששולמו ליהודים נפגע הנאצים, החלו הגרמנים בשלב מסוים לשלם פיצוי על שחייבו יהודים לשאת בגטאות טלאי זיהוי על בגדיהם. במסמכים הגרמניים הוא כונה "הכוכב היהודי" או "כוכב היהודים".^[6]

בשלהי שנות ה-90 של המאה ה-20 הורה משטר הטליבאן באפגניסטן על חובת נשיאת טלאי צהוב להינדים.^[7]^[8]

ייצוגיו בתרבות הישראלית

הטלאי הצהוב הפך לאחד מסמליה המובהקים והעגומים של השואה, לצד תאי הגזים, המשרפות ומחנות ההשמדה, והוא מיוצג גם בהקשרים אחרים בתרבות הישראלית:

אנדרטת "הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה" של האמן גרשון קניספל (הממוקמת בחיפה) מעוצבת בצורת טלאי צהוב תלת-ממדי.
צבע החולצה של שחקני קבוצת הכדורגל מכבי תל אביב נקבע לצהוב בעקבות רעיון של השחקן יוסף מרימוביץ' כאות הזדהות עם יהדות אירופה.
לעיטור הגבורה של צה"ל נבחר הצבע הצהוב בשל הטלאי הצהוב שהוצמד ליהודים במזרח אירופה במהלך השואה. בראש הוועדה שהמליצה על עיצובם של עיטורי צה"ל עמד האלוף אפרים בן ארצי, אשר נימק את בחירת הצבע לעיטור באומרו כי: "בחירת הרקע הצהוב לעיטור הגבוה ביותר בא כמשקל שכנגד לניסיון להטיל קלון בצבע זה על יהודים מאז המאה השביעית והרצל חוזה המדינה כתב כי אות הגבורה היהודי צריך לשאת את הצבע הצהוב".^[9]

שימוש בטלאי הצהוב בשיח הפוליטי בישראל

בעבר היו גורמים פוליטיים שונים בישראל שעשו שימוש בסמל הטלאי הצהוב על מנת לזעזע את דעת הקהל בארץ ובכך להעביר את מסריהם הפוליטיים:

בהפגנה נגד הסכם השילומים שנערכה ב-7 בינואר 1952 בכיכר ציון בירושלים, רבים מהנאספים נשאו תגים דמויי הטלאי הצהוב, כאשר מתחת למלה JUDE, הודפסו המילים "זכור את אשר עשה לך עמלק".^[10]
במהלך מאבקם נגד פינוי ימית, ענדו תושבי העיירה לבגדיהם טלאים צהובים דוגמת הטלאי של הגטו.^[11]
לקראת ביצוע תוכנית ההתנתקות, וכן במהלך הפינוי עצמו, ענדו חלק ממתנגדי ההתנתקות טלאי כתום בצורת מגן דוד, כדי להשוות את פינוי היהודים מרצועת עזה לגירוש יהודים במהלך השואה^[^{דרוש מקור]}, ובכך לזעזע את דעת הקהל בארץ. צבע הטלאי היה כתום, כיוון שצבע זה סימל את המאבק נגד הפינוי.
ב-31 בדצמבר 2011 הפגינו חרדים בכיכר השבת בירושלים, כשחלקם עונדים טלאי צהוב ולובשים מדי אסירים במחנות ריכוז, להעברת המסר: "החילונים מתנהגים אלינו כמו נאצים".^[12]

לוח זמנים היסטורי

717-720 עומר השני ציווה על היהודים לענוד סימן מזהה ליהדותם (שנקרא giyār)
847–61 אל-מתוכל הראשון תמך בפקודה המקורית והרחיב אותה.
887/8 המושל הסרצני של סיציליה הוראה ליהודים לענוד טלאי בצורת חמור על בגדיהם, ללבוש חגורה בצבע צהוב ולחבוש כובע מיוחד.^[13]

סוגי טלאים

צו בשם הקיסר פרדיננד, 1551
טלאי צהוב במרחב הדובר גרמנית
טלאי צהוב במרחב הדובר צרפתית

ראו גם

לקריאה נוספת

יעקב גלר, הטלאי הצהוב ברומניה, ילקוט מורשת, ס"ב, תשנ"ז-1997, עמ' 53 - 65.

קישורים חיצוניים

הטלאי הצהוב - סרטון מתוך אתר יד ושם

סימני זיהוי שיהודים אולצו לשאת בתקופת השואה, באתר יד ושם
הטלאי הצהוב, אתר יד ושם
טלאי צהוב - מתוך ראיון עם אדולף אייכמן שפורסם במגזין לייף ב-1960, באתר "נזכור"
שלום צבר, כובע היהודים והסימן הצהוב
הטלאי במדינות השונות, The Holocaust Memorial Center (מיאמי, ארצות הברית)
הטלאי הצהוב: וריאציות במדינות השונות, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
יצירות אמנות עם טלאי צהוב
טלאי צהוב, באתר "אתרוג"
פליטי חרב עם הטלאי הצהוב מגיעים לארץ ישראל, 1944?
לאה מזור, מהטלאי הצהוב אל הדגל: מסעה האמנותי של סבינה סעד בין כוכבים וסמלים בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
חנן חריף, כיצד הפך הטלאי הצהוב לאות של כבוד ביישוב העברי, באתר הספרייה הלאומית, אפריל 2017

הערות שוליים

^ תיאודור הרצל, אלטנוילנד, ספר ראשון, פרק ב'.
^ אלטונילנד, בבל, 2007, עמ' 200-201
^ גזירת הטלאי הצהוב בגרמניה נכנסה לתקפה, הצופה, 24 בספטמבר 1941
^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הקדמה: הטריפ של ק. צטניק, עמ' 7–8.
^ ק. צטניק, בית הבובות, 10, ד, עמ' 131.
^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, ד, 2, עמ' 229.
^ זאב ברקן, אלבום הטלאי הצהוב, באתר nuritha.co.il, ‏ 9 במאי 2009.
^ איי.פי, אפגניסטן: מאמיני ההינדו ייאלצו לענוד סמל מזהה, באתר ynet, 23 במאי 2001.
^ שלי פריד, הרקע הצהוב של עיטורי הגבורה: המפגש בין שואה יהודית לגבורה ישראלית, זמנים גיליון 70, עמ' 35–47, 2000, כפי שהובא ב"אתר הגבורה".
^ תום שגב, המיליון השביעי, ד, 2, עמ' 198.
^ תום שגב, המיליון השביעי, ז, 2, עמ' 373.
^ בועז פיילר ויואב מלכה, ירושלים: הפגינו עם טלאי צהוב נגד "הדרת חרדים", באתר ynet, 31 בדצמבר 2011
^ Jewish Badge, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)

[1] תיאודור הרצל, אלטנוילנד, ספר ראשון, פרק ב'.

[2] אלטונילנד, בבל, 2007, עמ' 200-201

[3] גזירת הטלאי הצהוב בגרמניה נכנסה לתקפה, הצופה, 24 בספטמבר 1941

[4] תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הקדמה: הטריפ של ק. צטניק, עמ' 7–8.

[5] ק. צטניק, בית הבובות, 10, ד, עמ' 131.

[6] תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, ד, 2, עמ' 229.

[7] זאב ברקן, אלבום הטלאי הצהוב, באתר nuritha.co.il, ‏ 9 במאי 2009.

[8] איי.פי, אפגניסטן: מאמיני ההינדו ייאלצו לענוד סמל מזהה, באתר ynet, 23 במאי 2001.

[9] שלי פריד, הרקע הצהוב של עיטורי הגבורה: המפגש בין שואה יהודית לגבורה ישראלית, זמנים גיליון 70, עמ' 35–47, 2000, כפי שהובא ב"אתר הגבורה".

[10] תום שגב, המיליון השביעי, ד, 2, עמ' 198.

[11] תום שגב, המיליון השביעי, ז, 2, עמ' 373.

[12] בועז פיילר ויואב מלכה, ירושלים: הפגינו עם טלאי צהוב נגד "הדרת חרדים", באתר ynet, 31 בדצמבר 2011

[13] Jewish Badge, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

@@ שורה 79: / שורה 79: @@
 * [http://www.tog.co.il/he/Article.aspx?id=199 טלאי צהוב], באתר "אתרוג"
 * {{סרטונים}} [https://www.youtube.com/watch?v=_b2HCLEA558 פליטי חרב עם הטלאי הצהוב מגיעים לארץ ישראל], 1944?
-* לאה מזור, [http://mikrarevivim.blogspot.co.il/2017/04/blog-post_29.html  מהטלאי הצהוב אל הדגל: מסעה האמנותי של סבינה סעד בין כוכבים וסמלים] בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
+* לאה מזור, [https://mikrarevivim.blogspot.com/2018/11/blog-post_5.html  מהטלאי הצהוב אל הדגל: מסעה האמנותי של סבינה סעד בין כוכבים וסמלים] בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
 * חנן חריף, [http://blog.nli.org.il/kalon_bekavod_namir/ כיצד הפך הטלאי הצהוב לאות של כבוד ביישוב העברי], באתר [[הספרייה הלאומית]], אפריל 2017