עמי אילון
ערך זה עוסק באיש צבא ופוליטיקאי. אם התכוונתם להיסטוריון, ראו עמי איילון (היסטוריון).
| עמי אילון | |
|---|---|
 |
|
| השתייכות |  צבא הגנה לישראלשירות הביטחון הכללי |
| תקופת שירות | 1963 - 1995 (צה"ל) 1996 - אפריל 2000 (שב"כ) |
| דרגה |  אלוף |
| תפקידים צבאיים |
מפקד פלגת דבורים |
| מלחמות וקרבות |
|
| עיטורים | |
| תפקידים אזרחיים |
ראש השב"כ |
עמיחי (עמי) אילון (נולד ב־27 ביוני 1945 בטבריה), היה מפקד חיל הים, ראש השב"כ העשירי, חבר הכנסת ושר בלי תיק מטעם מפלגת העבודה. איילון זכה בעיטור הגבורה על חלקו בפשיטה על האי גרין. עמד בראש יוזמת "המפקד הלאומי" לתמיכה ביוזמת שלום ישראלית-פלסטינית משותפת לו ולסרי נוסייבה.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
אילון נולד בטבריה וגדל בקיבוץ מעגן בו היה אביו יצחק, מזכיר הקיבוץ. אשתו בלהה היא עובדת סוציאלית וממקימות תנועת "שובי", שפעלה למען יציאה מרצועת עזה.
לעמי אילון תואר ראשון בכלכלה ובמדע המדינה מאוניברסיטת בר-אילן, תואר שני במנהל ציבורי מאוניברסיטת הרווארד, שם סיים את לימודיו ב-1992, ותואר שני בלימודי משפט מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן מ-2010. בני הזוג גרים במושב כרם מהר"ל ולהם שלושה ילדים.
[עריכה] שירותו הצבאי
את שירותו הצבאי עשה אילון בחיל הים. באוגוסט 1963 התגייס לשייטת 13. במלחמת ששת הימים לחם בזירת ים סוף, ולאחר המלחמה יצא לקורס קצינים בבה"ד 1 שבסיומו חזר לשייטת. בשנת 1969 השתתף בפשיטה על האי גרין, ונפצע קשה. על חלקו בפשיטה זכה בעיטור הגבורה. זמן קצר לאחר פציעתו הצטרף למבצע אסקורט במצרים. ב-1971 עבר קורס חובלים, הוסמך לתפקיד קצין משמרת בסטי"ל ובהמשך שובץ כמפקד פלגת דבורים בזירת ים סוף (מפל"ג), בסיס ראס סודר, במלחמת יום הכיפורים היה בלימודים בפו"ם ים וביומה השני של המלחמה נשלח לזירת ים סוף לפקד בפועל על פלגה 915, בלילה שבין ה-8 ל-9 באוקטובר פיקד על כוח של שתי ספינות דבור שהטביעו את ספינת המשמר המצרית דה-קסטרו, בלילה השמיני של הקרבות פיקד על כוח של 7 דבורים בתקיפת מעגן ראס-ע'ריב, תקיפה שהסתיימה בהטבעת 19 ספינות מצריות ללא נפגעים לכוחות צה"ל. ב-1974 חזר לשייטת פיקד על פלגת ההדרכה ועל פלגת הכלים התת-מימיים של היחידה. לאחר תקופת לימודים, פיקד על ספינת הטילים אח"י אילת וב־1979 מונה למפקד שייטת 13.
אילון ביצע מהפך בשייטת בתקופת פיקודו, מתוך אמונה כי על היחידה לקחת חלק בלחימה של זמנה, הוביל אותה לפעולות רבות והפך אותה מיחידת חבלה ימית ליחידת פשיטה מובילה גם בתחום לוחמת הקומנדו וחיל הרגלים[1]. בין השינויים המבניים ביחידה היו הקמת פלגת "הפושטים", המתמחה בביצוע משימות חי"ר ביבשה המערבות הגעה מן הים[2]. כמו כן החליט אילון כי היוצאים לקצונה יבצעו קורס חובלים מקוצר או קורס קציני חי"ר, במקום קורס קציני אג"ם שהיה נהוג עד אז[3].
תחת פיקודו זכתה היחידה בצל"ש הרמטכ"ל על ביצוע 22 פעולות התקפיות יזומות נגד המחבלים בגזרת לבנון[4], ובהן גם "מבצע מתח גבוה", בו פשטו לוחמי הקומנדו הימי, תחת פיקוד אילון, באפריל 1980 על בסיס מחבלים בלבנון ובו מחבלים שעמדו לצאת פיגוע מיקוח בישראל, והרגו כעשרים מהם[5].
לאחר תפקיד זה יצא ללימודים בבסיס הצי האמריקני בניופורט שברוד איילנד, אך הוזעק חזרה לישראל על מנת להשתתף בהנחתת הכוחות בחוף נהר האוואלי עם תחילת מלחמת לבנון. ביולי 1982 מונה למפקד בסיס חיל הים באשדוד וב-1984 למפקד פלגת ספינות טילים. ב-1985 מונה למפקד בסיס חיל הים בחיפה ובהמשך שימש כראש מספן ים וכסגן מפקד חיל הים. לאחר מכן יצא אילון ללימודי תואר שני באוניברסיטת הרווארד, ועם סיום הלימודים, בשנת 1992 מונה למפקד חיל הים, והועלה לדרגת אלוף. כמפקד חיל הים האמין אילון, בהתאם לתפיסתו כמפקד השייטת, כי על מפקדי חיל הים ובעיקר מפקדי הקומנדו הימי לעבור לצבא היבשה ולבצע שם תפקידי פיקוד מבצעיים[6]. בין הבולטים בקצינים שביצעו את המעבר באותה עת היו יואב גלנט, שעם סיום תפקידו כמפקד פלגת הלוחמים בשייטת הפך להיות מפקד חטיבת מנשה באוגדת איו"ש, ארז צוקרמן שעליו הוטל להקים את יחידת אגוז בפיקוד הצפון ורם רוטברג שמונה למפקד יחידת דובדבן. בתקופתו כמפקד חיל הים פעל לקליטת צוללות הדולפין אותן ראה כעתיד חיל הים, כמו כן נקלטו בחיל ספינות הטילים מדגם סער 5. במהלך תפקיד זה, קבע איילון את המושג "חוף בטוח וים פתוח" כהגדרת היעוד של חיל הים. בשנת 1995 סיים את תפקידו ופרש מצה"ל.
[עריכה] שירותו כראש השב"כ
ב־1996, לאחר רצח רבין, עבר אילון לתפקיד ראש השב"כ כדי לשקם את הארגון, שעדיין לא התאושש מהמחדל באבטחה ומשורת פרשיות שנקשרו אליו בשנות השמונים. עם היכנסו לתפקיד, פקדה את ישראל שורת פיגועי התאבדות בתל אביב, בירושלים ובאשקלון. השב"כ, המוכה מרצח רבין, נאלץ להתמודד עם הפיגועים הללו. ראש הממשלה דאז, שמעון פרס, החליט על הקמת המטה ללוחמה בטרור, ובראשו הועמד אילון, במקביל לתפקידו כראש השב"כ. אילון פעל לשקם את הדימוי הציבורי של השב"כ ולהחזיר את הביטחון העצמי לארגון. הוא שירת תחת שלושה ראשי ממשלה - שמעון פרס, בנימין נתניהו ואהוד ברק, ופרש באפריל 2000. הוחלף בידי אבי דיכטר, שבמועמדותו תמך, ושצמח מתוך השב"כ - דבר שבו אילון רואה הישג לעצמו.
עד כניסתו לכנסת כיהן כיושב ראש הדירקטוריון של חברת נטפים (2001–2005).
[עריכה] פעילותו הציבורית
[עריכה] אחרי פרוץ האינתיפדה
חודשים ספורים אחרי פרישתו של אילון מראשות השב"כ פרצה אינתיפאדת אל-אקצא.
על רקע התפישה הרווחת בציבור הישראלי כאילו "ברק נתן לערפאת את הכל, ואילו ערפאת גמל לו במלחמה", היה אילון אחד הקולות הבודדים שהציג בפומבי תמונה שונה: לטענתו לאהוד ברק חלק גדול בכישלון ועידת קמפ דייוויד. אילון טען שערפאת איבד את האמון בברק בגלל זניחת המשא ומתן עם הפלסטינים לטובת המשא ומתן עם סוריה ובגלל הפרת הבטחות שונות של ברק לערפאת, הפרות שהעמידו את ערפאת במבוכה מול אנשיו. על פי השקפתו, ועידת קמפ דייוויד עצמה נידונה מראש לכישלון, ברק הגיע אליה לא מוכן ו"פשוט הרצה את דבריו לצד השני".
לדעת אילון, האינתיפאדה לא תוכננה על ידי ערפאת, אלא הייתה תוצאה של תסכול רב-שנים של הציבור הפלסטיני כתוצאה מאכזבה מפירות הסכם אוסלו, תסכול ואכזבה שרוב הציבור הישראלי לא היה ער לה: מהתרבות המחסומים ומההשפלות בהם, מהמשך הרחבת ההתנחלויות ומשחיתות הרשות הפלסטינית. ביקור אריאל שרון בהר הבית היה הניצוץ שהבעיר את השטח, התפרצות שלטענתו הייתה צפויה. על פי פרשנותו של אילון, אף על פי שערפאת לא תיכנן את ההתפרצות, אחרי התפרצותה הוא היה חייב לאמץ את האלימות, ולהוביל את האינתיפדה, כדי לשמר את מנהיגותו[7].
אילון גם הדגיש כי למרות ההצלחות של השב"כ וצה"ל בסיכול הפיגועים, לפעולות שנעשות לשם כך יש גם מחיר שמתבטא בהעמקת האיבה של הפלסטינים ובהרחבת המאגר הפוטנציאלי של מבצעי הפיגועים הבאים. לכן פעולות הסיכול לבדן, ואפילו הכנעת הטרור הן רק פתרון זמני, שאינו פותר את השאלה איך ישראל תוכל להיות לאורך זמן גם מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית.
הוא דרש להגדיר מטרות וקווים אדומים שייגזרו מהדרך בה ישראל רוצה לראות את עצמה בעוד 40 שנה. כך הוא קרא לנסיגה מהשטחים הכבושים ולפינוי ההתנחלויות - רצוי תוך כדי הסכם, אבל אפילו באופן חד-צדדי, כך שתוכל לקום מדינה פלסטינית בת-קיימא, שאת קיומה הוא רואה כחיוני להישרדות מדינת ישראל כמדינה עם רוב יהודי ואופי דמוקרטי. את הקווים האדומים הוא ציין כאי חזרת פלסטינים למדינת ישראל במסגרת הסדר מדיני, והיעדר איום ביטחוני מצד פלסטין על ישראל.
עמדותיו וניתוחיו אלה עוררו בקרב רבים בשמאל תקווה שאילון יכנס לפוליטיקה וינהיג את השמאל. אבל באותה תקופה אילון טען כי עקב המבנה של המערכת הפוליטית הישראלית היא אינה יכולה לתת פתרונות ארוכי טווח לבעיות כבדות, ולכן לדעתו הוא יוכל להשפיע מבחוץ יותר מאשר מבפנים, על ידי שינוי דעת הקהל. לדוגמה נתן את תנועת "ארבע אמהות" שפעלה למען נסיגה מדרום לבנון.
[עריכה] המפקד הלאומי
בשנת 2002 החל אילון לגבש עם ד"ר סרי נוסייבה יוזמת שלום שהביאה להצהרת עקרונות כללית ביותר להסכם בין ישראל לפלסטינים, המבוסס על שתי מדינות לשני העמים על בסיס גבולות 1967 עם חילופי שטחים, שירושלים היא בירת שתיהן, תוך ויתור על זכות השיבה של הפלסטינים לישראל (הם יורשו לחזור רק למדינה הפלסטינית) ופירוז המדינה הפלסטינית.
במקביל הקימו אילון ונוסייבה תנועות ציבוריות לקידום היוזמה ולהחתמה המונית של אנשי שני העמים על תמיכתם בה. התנועה שאותה הקים אילון בצד הישראלי כונתה "המפקד הלאומי", וזו שהקים נוסייבה בצד הפלסטיני בשם "הקמפיין העממי לשלום ולדמוקרטיה". התנועה שאילון הקים נועדה להשפיע על הפוליטיקה מבחוץ, ועל פי הראיון שנתן דב וייסגלס למוסף "הארץ", ליוזמת אילון-נוסייבה, יחד עם יוזמת ז'נבה ותנועת הסרבנות, היה חלק בהחלטת אריאל שרון על תוכנית ההתנתקות.
אחרי גיבוש המסמך החל אילון לקיים חוגי בית והופעות פומביות על מנת להסביר את עקרונות היוזמה, ולגייס חותמים ומתנדבים. היוזמה הושקה רשמית ב־25 ביוני 2003, והחל מבצע ההחתמה הפומבי, שבו גויסו עד אפריל 2005 כ־250,000 ישראלים וכ־160,000 פלסטינים.
[עריכה] הידברות עם המתנחלים
למרות חילוקי הדעות שהיו לאילון עם המתנחלים ורצונו לפנות את ההתנחלויות, הוא ארגן מספר מפגשים והשתתף בכנסים שמטרתם הייתה להידבר עם המתנחלים וראשי מועצת יש"ע ובכך להקטין את החיכוך והקרע בעם.
אילון לא חשש להעביר ביקורת קשה על ארגוני השמאל והתנכרותם כלפי המתנחלים והדתיים לאומיים, אף בנאום מרכזי שנשא בעצרת של "מטה הרוב" בעד תוכנית ההתנתקות (ב־15 במאי 2004). תוך כדי שהוא טען שבניגוד ליומרות המארגנים רוב העם לא מיוצג בעצרת, הוא ניסה להסביר מדוע:
 |
... ואני אומר לכם למה הם לא כאן. הם לא כאן כי אנחנו, הנוכחים כאן הערב, על הבמה ובכיכר, לא הצלחנו להתנחל בלבבות של אותו רוב שקובע. לא הצלחנו להדבר ואולי לא באמת רצינו. הפכנו את מתיישבי יהודה שומרון ועזה לאויבים. באדנות הוצאנו אותם אל מחוץ לגדר. נכסנו לעצמנו את השאיפה לשלום. לכן הרוב הזה לא בא לכאן, אף שבמיוחד היום, אני יודע שהם רוצים לבוא... הרוב הזה יוכל להתחבר אלינו רק כאשר כאב המפונים יאפיל על צהלת המפנים. |  |
[עריכה] פעילות מפלגתית
חרף הצהרותיו כי הוא לא רואה את עצמו נכנס לפעילות מפלגתית, שקל אילון בסוף שנת 2004 להצטרף למרוץ על ראשות מפלגת העבודה. הוא הצהיר שהוא נכנס לפוליטיקה לא כדי להיות עוד חבר הכנסת, אלא כדי להיות ראש ממשלה. למרות זאת הוא הצטרף למפלגת העבודה ולא התמודד מיד על ראשותה, אלא ביקש "ללמוד" את המערכת לפני שינסה להוביל. עם כניסתו לחיים המפלגתיים, פרש מראשות ארגון "המפקד הלאומי".
| עמי אילון | |
|---|---|
| ממשלות | 31 |
| כנסות | 17 |
| סיעות | עבודה-מימד |
| תפקידים בולטים |
שר בלי תיק - ראש מנהלת השרות הלאומי-אזרחי במשרד ראש הממשלה |
ב־18 בינואר 2006 נבחר אילון למקום השישי ברשימת העבודה לכנסת ה-17. בכנסת הוא כיהן כחבר בוועדת החוץ והביטחון. באוגוסט 2006 הודיע כי בכוונתו להתמודד על הנהגת המפלגה. בבחירות הפנימיות שנערכו במאי 2007 הגיע למקום השני ועקב כך העפיל לסיבוב הבחירות השני, שבו ניצח אהוד ברק.
ב־16 בספטמבר 2007, אישרה הממשלה את מינויו של אילון לתפקיד שר בלי תיק במשרד ראש הממשלה הממונה על ועדת השרים לענייני ביקורת המדינה ולחבר הקבינט המדיני-ביטחוני. ב־24 בספטמבר אישרה הכנסת את מינויו והוא הושבע לתפקיד במליאת הכנסת. אילון מונה להקים ולעמוד בראש מנהלת השירות הלאומי-אזרחי במשרד ראש הממשלה. המנהלת הוקמה רשמית בתחילת 2008 ואחראית, במקום משרד הרווחה, על השירות הלאומי הוותיק ועל השירות האזרחי, המיועד לבחורי ישיבה שתורתם אומנותם שבחרו להתנדב במהלך או אחרי "שנת ההכרעה" שנקבעה בחוק טל.
ב-15 בנובמבר 2008 הודיע אילון על פרישתו ממפלגת העבודה לקראת הבחירות הצפויות בפברואר 2009. אילון הכריז בנאומו כי הוא פורש בשל תפקודו של אהוד ברק כראש המפלגה [8]. ב-16 בדצמבר 2008 התפטר אילון מחברותו בממשלה. בהמשך, הצטרף למפלגת מימד והועמד בראשה אולם זמן קצר לאחר מכן הודיע שלא יתמודד לכנסת במסגרת מפלגת מימד[9].
[עריכה] לאחר פרישתו
ב-4 במרץ 2010 בחרה האסיפה הכללית של אקים ישראל פה אחד את אילון לכהן כיו"ר העמותה. הוא ממלא תפקיד זה בהתנדבות.
ב-17 בינואר 2011 נבחר ליו"ר הוועד המנהל של אוניברסיטת חיפה.[10]
במקביל הוא מכהן כיו"ר "הפורום לקידום השירות האזרחי-לאומי", מיסודה של אגודת ההתנדבות, שירות לאומי והמרכז להעצמת האזרח; הפורום נועד לייצר אלטרנטיבה אזרחית למי שקיבלו פטור משירות צבאי ורוצים לשרת את המדינה.[11]
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- עיטור הגבורה שהוענק לעמי אילון, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח האדם בצה"ל
- עמי אילון, באתר הכנסת
- עמי אילון - פרופיל באתר חיל הים
- פנחס וולף, "יכול להיות שלא נחזור, אבל לפחות נעשה את זה כמו גברים", ב"אתר הגבורה"; מתוך "במחנה", 20 ביולי 2007 - תיאור האירוע בעת הפשיטה על האי גרים, בגינו קיבל אילון את עיטור הגבורה
- חן קוטס-בר, עמי איילון: אני אדמירל, לא גנרל, באתר nrg מעריב, 22 בנובמבר 2008
- עמי אילון, "הפתרון להקפאה - "חוק השיבה"", באתר ynet, 14 בספטמבר 2010
- אנשיל פפר, "עמי אילון, האם לא מוגזם להחרים טקס ממלכתי?", באתר הארץ, 20 בדצמבר 2010
- עמי אילון נבחר לכהן כיו"ר אקים ישראל, באתר אקים
[עריכה] הערות שוליים
- ^ עפר שלח, גלנט חסר הכשרה לתפקיד הרמטכ"ל הבא, nrg, 23/8/2010.
- ^ מייק אלדר, שייטת 13, ספריית מעריב, 1993, עמוד 565.
- ^ דן מרגלית ורונן ברגמן, הבור - הסודות האפלים מאחורי משבר המנהיגות החמור בתולדות צה"ל, כנרת, זמורה-ביתן, 2011, המהדורה המוקדמת, עמוד 138.
- ^ תיאור צל"ש רמטכ"ל יחידתי שהוענק לשייטת 13
- ^ מייק אלדר, שייטת 13, ספריית מעריב, 1993, עמודים 572-578.
- ^ יואב לימור, מה עובר על סיירת מטכ"ל, באתר ynet, 13.07.2007.
- ^ Transcript of September 15, 2003 meeting of the Council on Foreign Relations, titled "The Middle East Roadmap and Its Aftermath"
- ^ אטילה שומפלבי, אילון פורש מהעבודה ותוקף: מפלגה ללא אידאה, באתר ynet, 16.11.2008
- ^ רוני זינגר-חרותי, אילון התחרט: לא יעמוד בראש מימד, באתר הארץ, 13.12.2008
- ^ עמי אילון מונה ליו"ר הוועד המנהל, באתר אוניברסיטת חיפה
- ^ עמי אילון, צבא העם: לקראת עידן של שירות לאומי, באתר ישראל היום
| מפקדי חיל הים הישראלי | |||
|---|---|---|---|
|
 |
||
|---|---|---|
|
| מעוטרי עיטור הגבורה | ||
|---|---|---|
| מלחמת העצמאות (אות גיבור ישראל) |
אברהם אביגדורוב • יוחאי בן-נון • אמיל בריג • סימן-טוב גנה • זרובבל הורוביץ • צבי זיבל • בן ציון לייטנר • עמנואל לנדאו • אריה עצמוני • יזהר ערמוני • רון פלר • יאיר רחלי |
|
| פעולות התגמול | ||
| מלחמת סיני | ||
| מלחמת ששת הימים |
נתי גולן • משה דרימר • דניאל ורדון • אורי וייסלר • שאול ורדי • משה טל • יוסף לפר • איתן נאוה • בני ענבר • מרדכי פרידמן • גד רפן • דוד שירזי |
|
| מלחמת ההתשה |
עמי אילון |
|
| מלחמת יום הכיפורים |
עודד אמיר • גדעון גלעדי • צביקה גרינגולד • משה לוי • יובל נריה • שלמה ערמן • אסא קדמוני • אביגדור קהלני |
|
