לדלג לתוכן

חיים נחמן ביאליק – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
חיים שלי
מ שוחזר מעריכות של 77.126.142.202 (שיחה) לעריכה האחרונה של דוד שי
שורה 26: שורה 26:


==ביוגרפיה==
==ביוגרפיה==
מה נישמה החים שלי נ[[ז'יטומיר|ר]], בחבל [[ווהלין]] שב[[תחום המושב]] של [[האימפריה הרוסית]] (ב{{ה|מאה ה-21}}, בשטח [[אוקראינה]]) לדינה ויצחק יוסף ביאליק. כמקובל במקומו, נוסף לשמו של ביאליק השם יוסיפוביץ' - שמשמעו בנו של יוסף, ולכן במקומות רבים הוא מוזכר כחיים יוסיפוביץ' ביאליק. בגיל 6 עבר עם הוריו לעיר הגדולה ז'יטומיר, ואביו פתח שם [[בית מרזח]]. אך בשנת המעבר [[יתמות|התייתם]] מאביו, ועבר לגור אצל סבו הקפדן והאדוק – ר' יעקב משה ביאליק. ההתייתמות וחוויותיו ממראות בית המרזח, שבו התבזה אביו בהענקת שירותים ל[[גוי]]ים שתויים, באו לידי ביטוי אצל ביאליק ביצירותיו באותם הימים, ובין היתר בשירים "שִׁירָתִי"<ref>{{כ}} [http://benyehuda.org/bialik/bia042.html שִׁירָתִי] ב[[פרויקט בן יהודה]]</ref> ו"יתמות".
נולד בכפר [[ראדי]] הסמוך ל[[ז'יטומיר]], בחבל [[ווהלין]] שב[[תחום המושב]] של [[האימפריה הרוסית]] (ב{{ה|מאה ה-21}}, בשטח [[אוקראינה]]) לדינה ויצחק יוסף ביאליק. כמקובל במקומו, נוסף לשמו של ביאליק השם יוסיפוביץ' - שמשמעו בנו של יוסף, ולכן במקומות רבים הוא מוזכר כחיים יוסיפוביץ' ביאליק. בגיל 6 עבר עם הוריו לעיר הגדולה ז'יטומיר, ואביו פתח שם [[בית מרזח]]. אך בשנת המעבר [[יתמות|התייתם]] מאביו, ועבר לגור אצל סבו הקפדן והאדוק – ר' יעקב משה ביאליק. ההתייתמות וחוויותיו ממראות בית המרזח, שבו התבזה אביו בהענקת שירותים ל[[גוי]]ים שתויים, באו לידי ביטוי אצל ביאליק ביצירותיו באותם הימים, ובין היתר בשירים "שִׁירָתִי"<ref>{{כ}} [http://benyehuda.org/bialik/bia042.html שִׁירָתִי] ב[[פרויקט בן יהודה]]</ref> ו"יתמות".


====בישיבת וולוז'ין====
====בישיבת וולוז'ין====
ביאליק הצעיר הגיע בשנת [[ה'תר"ן]], כשהיה בן 17, ל[[ישיבת וולוז'ין]], עת עמדו בראשה [[הנצי"ב]] ורבי [[חיים מבריסק]], ושהה בה כמעט שנה וחצי. לימוד [[תלמוד]] לא היה הסיבה המרכזית בגינה הגיע לישיבה, אלא במטרה לרכוש השכלה כללית{{מקור}}. בתחילה חשב ביאליק שהוא מגיע לישיבה שבה לומדים גם "שבע חכמות ושבעים לשון" – [[לימודי חול]] – אך התאכזב כשגילה כי ב[[סדר (ישיבה)|סדרי הישיבה]] לומדים רק תלמוד. עם זאת, במהלך החודשים הראשונים לשהותו בישיבה חל בו מהפך, והוא החל ללמוד תלמוד בהתמדה כאחד התלמידים המסורתיים{{הערה|1=[[מנחם מנדל זלוטקין]], "ישיבת וולוז'ין בתקופת ביאליק". בתוך: [[עמנואל אטקס]] ו[[שלמה טיקוצ'ינסקי]] (עורכים), '''ישיבות ליטא – פרקי זכרונות''', ירושלים: [[מרכז זלמן שזר]] ומרכז דינור, 2004, עמ' 182–192}}. מצב זה ככל הנראה לא נמשך יותר מכמה חודשים, ולבסוף השתלב ביאליק בחברה ה[[תנועת ההשכלה היהודית|"משכילית"]] שבישיבה והפך לפופולרי בחברת התלמידים ה"משכילים". [[אבא בלושר]], [[סופר]] ותלמיד ישיבת וולוז'ין, מספר על אודות אותה חבורה של תלמידים "משכילים" שהייתה בישיבה. בתוך דבריו מתאר בלושר את אישיותו של ביאליק ואת מעמדו החברתי בתוך הקבוצה:
ביאליק הצעיר הגיע בשנת [[ה'תר"ן]], כשהיה בן 17, ל[[ישיבת וולוז'ין]], עת עמדו בראשה [[הנצי"ב]] ורבי [[חיים מבריסק]], ושהה בה כמעט שנה וחצי. לימוד [[תלמוד]] לא היה הסיבה המרכזית בגינה הגיע לישיבה, אלא במטרה לרכוש השכלה כללית{{מקור}}. בתחילה חשב ביאליק שהוא מגיע לישיבה שבה לומדים גם "שבע חכמות ושבעים לשון" – [[לימודי חול]] – אך התאכזב כשגילה כי ב[[סדר (ישיבה)|סדרי הישיבה]] לומדים רק תלמוד. עם זאת, במהלך החודשים הראשונים לשהותו בישיבה חל בו מהפך, והוא החל ללמוד תלמוד בהתמדה כאחד התלמידים המסורתיים{{הערה|1=[[מנחם מנדל זלוטקין]], "ישיבת וולוז'ין בתקופת ביאליק". בתוך: [[עמנואל אטקס]] ו[[שלמה טיקוצ'ינסקי]] (עורכים), '''ישיבות ליטא – פרקי זכרונות''', ירושלים: [[מרכז זלמן שזר]] ומרכז דינור, 2004, עמ' 182–192}}. מצב זה ככל הנראה לא נמשך יותר מכמה חודשים, ולבסוף השתלב ביאליק בחברה ה[[תנועת ההשכלה היהודית|"משכילית"]] שבישיבה והפך לפופולרי בחברת התלמידים ה"משכילים". [[אבא בלושר]], [[סופר]] ותלמיד ישיבת וולוז'ין, מספר על אודות אותה חבורה של תלמידים "משכילים" שהייתה בישיבה. בתוך דבריו מתאר בלושר את אישיותו של ביאליק ואת מעמדו החברתי בתוך הקבוצה:
:{{ציטוטון|אורח שכיח ומצוי בחדר זה (של החבורה) בשעת כינוס ושלא בשעת כינוס, היה בחור שבישיבה קראו לו "הז'יטומירי" וחבריו היו קוראים לו "חיים נחמן"... הוא לא נמנה עם הלמדנים הוותיקים אלא על המשכילים שבה וכבר יצא לו מוניטין של בעל תנ"ך ולשון, מושך בעט וסופר לכשירצה... בשעת כינוס הוא כמעט תמיד ראש המדברים, ראשון למתחילים ואחרון לגומרים, והכל היו עושים אוזנם כאפרכסת לשמוע את דבריו, שהיו תמיד מלאים עניין}}.{{הערה|שם=בלושר|במאמרו "ביאליק בוולוז'ין", בתוך: [[עמנואל אטקס]] ו[[שלמה טיקוצ'ינסקי]] (עורכים), '''ישיבות ליטא – פרקי זכרונות''', "ביאליק בוולוז'ין", [[מרכז זלמן שזר]] ומרכז דינור, [[ירושלים]], 2004, עמ' 164–181.}}
:


בישיבה כתב ביאליק את שירו "[[אל הציפור]]", ונמנה עם מקימי האגודה הציונית ה[[אגודת סתרים|סודית]] "[[נצח ישראל (אגודה)|נצח ישראל]]". כחלק מפעילותו באגודה, שלח ביאליק את מאמרו "רעיון היישוב" בנוגע ליישוב ארץ ישראל, לעיתון "[[המליץ]]". מאמרו זה ככל הנראה היה בוסרי ולא אופייני לסגנונו המאוחר של ביאליק, והוא פורסם באופן חלקי בלבד תחת [[ראשי תיבות|ראשי התיבות]] "ח.נ.ב."{{הערה|שם=בלושר}}.
ח עמידת כוח החיים תוך כדי הטבח:5ביאליק השתתף בשני קונגרסים ציוניים, הקונגרס השמיני ב-1907 והקונגרס ה-11 ב-1913.5ביאליק השתתף בשני קונגרסים ציוניים, הקונגרס השמיני ב-1907 והקונגרס ה-11 ב-1913.

בלושר כותב שבעת הסכסוך שפרץ בישיבה בין [[הנצי"ב]] – [[ראש ישיבה|ראש הישיבה]] – לבין חלק מהתלמידים באשר למינויו של הרב [[חיים ברלין]] (בנו של הנצי"ב) לראשות הישיבה, לא התערב ביאליק, אך השאיר לנצי"ב מכתב עלום שם, מנומס ובעברית מליצית (שלא כמו תלמידים אחרים שמכתביהם הכילו דברים מתריסים). הנצי"ב נהנה מהמכתב והתפאר לפני אורחיו ב[[עברית]] שבה כותבים בישיבתו. הוא גם הבטיח פרס לתלמיד שיחשוף את זהות כותב המכתב.

הסכסוך הגדול שפילג את הישיבה גרם לתלמידים רבים לנטוש את הלימוד ולהתמקד בסכסוך. הישיבה איבדה את קסמה, האווירה בה נעכרה ובכל יום היו עוזבים אותה כמה תלמידים. על רקע מצב זה עזב ביאליק את הישיבה והפופולריות הרבה שלו גרמה לכך שילוו אותו יותר ממאה תלמידים (יותר מרבע תלמידי הישיבה) "שתי פרסאות" עד תחנת הרכבת. על סיטואציה זו ועל געגועיו לחבריו מתקופת הישיבה, כתב ביאליק מאוחר יותר: {{ציטוטון|אך עודני זוכר את כולכם, את כולכם. תמונתכם תלווני, לא תמוש מלבי|"הַמַּתְמִיד"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/matmid.html הַמַּתְמִיד] בפרויקט בן יהודה</ref>}}. עדות להערצה כלפיו היא אותה גבעה מעליה נפרד ביאליק מתלמידי הישיבה מעריציו, שנקראה מאוחר יותר, כשהתפרסם ביאליק, בשם "גבעת ביאליק".

[[קובץ:Bialik young.jpg|שמאל|ממוזער|200px|דיוקנו של ביאליק בצעירותו, [[ורשה]]]]
[[קובץ:Bialik & Ravnitzki.jpeg|שמאל|ממוזער|200px|ביאליק ו[[יהושע חנא רבניצקי|רבניצקי]]]]
[[קובץ:bialikfichman.jpg|שמאל|ממוזער|200px|ביאליק (מימין) ו[[יעקב פיכמן]]]]
[[קובץ:Ravnitzki An-ski Mocher Sforim Bialik Frug.jpg|שמאל|ממוזער|200px|חוג הסופרים היהודים ב[[אודסה]] ([[1916]]). מימין לשמאל: [[שמעון פרוג]], [[חיים נחמן ביאליק]], [[מנדלי מוכר ספרים]], [[ש. אנ-סקי]] ו[[יהושע חנא רבניצקי]]]]
[[קובץ:Bialik.kitvy 1933.jpg|שמאל|ממוזער|200 פיקסלים|בסביבות [[1933]]]]

====יחסו של ביאליק לישיבת וולוז'ין והשפעתה עליו====
{{ערך מורחב|המתמיד}}
ביאליק עזב את וולוז'ין וחווה את העולם שמחוץ לה, השכיל ובנה חיים רחבים יותר משאפשרה לו הישיבה, אך מאידך, השפעתה של הישיבה עליו הייתה עמוקה. דואליות זו באה לידי ביטוי בשירים המאוחרים של ביאליק: "עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia012.html עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ] בפרויקט בן יהודה</ref>, "הַמַּתְמִיד" ו"לְבַדִּי"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia056.html לְבַדִּי] בפרויקט בן יהודה</ref>, שבהם מתאר ביאליק בעמקות את עולמו של בן הישיבה המקדיש את זמנו ללימוד תורה, מחד גיסא, ובסלידה מהצמצום והקיבעון של תלמידי הישיבות, מאידך.

שירו של ביאליק "[[המתמיד|הַמַּתְמִיד]]" הוא משיריו הידועים, והוא [[בלדה]] המתארת את דמות "המתמיד" בישיבה הליטאית של הימים ההם. השיר פותח צוהר ליחסו של ביאליק לישיבת וולוז'ין ולמדניה ולמסורת הלמדנות הליטאית בכלל. ישנן דעות שונות אודות יחסו של ביאליק לישיבת וולוז'ין כמייצגת של טיפוס הישיבה הליטאית ויחסו למסורת בכלל.

כמו מרבית יצירותיו השיריות של ביאליק, גם פואמה זו כתובה ב[[משקל (שירה)|משקל שירי]] בעל [[הגייה אשכנזית]] [[מלעיל]]ית. המשקל הוא מסוג '''אמפיברכוס''', שבו המקצב הוא תלת הברתי: הברה לא מוטעמת - הברה מוטעמת - הברה לא מוטעמת, וחוזר חלילה. בדוגמה שלהלן מובאות שתי השורות הראשונות בפואמה, כשההברות ה[[הטעמה|מוטעמות]] כתובות בהדגשה:

:{{ציטוטון|עוד יש '''ע'''רים נכ'''ח'''דות בת'''פו'''צות ה'''גו'''לה
:בהן '''יע'''שן ב'''מס'''תר נ'''ר'''נו ה'''י'''שן}}

====באודסה====
עם הגעתו לאודיסה ב-[[1892]] התארח ביאליק במשך מספר חודשים בביתו של הרב אבלסון. בהמלצתו, קרא לילינבלום את מחברת השירים שלו, והלה הפנה אותו לאחד העם, אשר המליץ עליו בפני עורך ה"פרדס" [[יהושע חנא רבניצקי|י"ח רבניצקי]], לימים שותפו בכתיבת "[[ספר האגדה]] ובהוצאת "[[דביר (הוצאת ספרים)|דביר]]". ובחוברת הראשונה בשנת תרנ"ב, נתפרסם שירו "אל הצפור".

בשנת [[1893]] נשא ביאליק לאישה את מניה (לבית אָוֶרְבּוּך), והחל לעסוק ב[[מסחר]] [[עץ (חומר גלם)|בעצים]]. בו בזמן כתב כמה שירים שנחשבים למרכזיים בין שיריו, בהם השירים: "עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ", "[[מתי מדבר האחרונים|מֵתֵי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים]]"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia021.html מֵתֵי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים] בפרויקט בן יהודה</ref>, ואת ה[[פואמה]] "[[המתמיד|הַמַּתְמִיד]]"{{הערה|‏על פי עדות הרב [[יהודה ליב דון יחיא]], הדמות שככל הנראה שימשה מודל לשירו זה של ביאליק היה תלמיד בישיבת וולוז'ין שכונה "המתמיד מלודז'". תלמיד זה למד כ-20 שעות ביום, לא ישן במיטה אלא רק בבית המדרש כשעתיים או שלוש בלבד וכמעט שלא דיבר עם חבריו. מקור: יהודה ליב דון יחיא, "בישיבת וולוז'ין", בתוך: [[עמנואל אטקס]] ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים), '''ישיבות ליטא – פרקי זכרונות''', [[מרכז זלמן שזר]] ומרכז דינור, ירושלים, 2004, עמ' 158}}.

ב-[[1897]] כתב את שירו "אָכֵן חָצִיר הָעָם"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia024.html אָכֵן חָצִיר הָעָם] בפרויקט בן יהודה</ref>, משירי התוכחה המרכזיים שלו, על רקע הימים שלפני [[הקונגרס הציוני]] הראשון שהתקיים ב[[בזל]]. כמו כן כתב באותה תקופה את השיר "אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia029.html אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת] בפרויקט בן יהודה</ref>, והחל בכתיבת סיפורים. הראשון בסיפוריו הוא "[[אריה בעל גוף]]".

לצד שירים ב[[יידיש]], אותם המשיך לכתוב, יצר ביאליק באותה תקופה שירי אהבה כמו "הַלַּיְלָה אָרַבְתִּי"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia046.html הַלַּיְלָה אָרַבְתִּי] בפרויקט בן יהודה</ref>, "[[קומי צאי|קוּמִי צְאִי]] (אֲחוֹתִי כַלָּה)"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia070.html קוּמִי צְאִי] בפרויקט בן יהודה</ref>, "[[לא זכיתי באור מן ההפקר|לא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר]]"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia053.html לא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר] בפרויקט בן יהודה]</ref> ו"[[הכניסיני תחת כנפך|הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ]]".

יחד עם רבניצקי, [[ש. בן ציון]] ואלחנן לוינסקי, ייסד ב-[[1901]] את הוצאת "מוריה", שמטרתה הייתה להוציא לאור [[ספר לימוד|ספרי לימוד]] הכתובים בשפה העברית. קובץ השירים הראשון שלו ראה אור ב-[[1902]] אך דווקא ה[[פואמה]] שלו "מֵתֵי מִדְבָּר"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/metey.html מֵתֵי מִדְבָּר] בפרויקט בן יהודה</ref>, שפורסמה לאחר צאת הקובץ, נמנית עם החשובות שביצירותיו הליריות.

בעקבות [[פרעות קישינב]] ב-[[1903]], כתב ביאליק שתיים מיצירותיו הידועות ביותר, אשר מרבים לצטטן עד היום: "עַל הַשְּׁחִיטָה"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia061.html עַל הַשְּׁחִיטָה] בפרויקט בן יהודה</ref> ו"[[בעיר ההריגה|בְּעִיר הַהֲרֵגָה]]"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/beir.html בְּעִיר הַהֲרֵגָה] בפרויקט בן יהודה</ref>. פואמה זו פורסמה לראשונה בעיתון [[הזמן]]. בגלל דרישת ה[[צנזור]] הרוסי קוצצו ממנה מספר שורות ושמה שונה ל"משא נמירוב".

בשיר "על השחיטה" ([[תרס"ג]] [[1903]]) מבטא ביאליק ייאוש מן [[תאודיציאה|הצדק האלוהי]]:
{{ציטוט|תוכן=וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד! {{ש}} אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ {{ש}} הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ – {{ש}} יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!|מקור='''עַל הַשְּׁחִיטָה''', אייר תרס"ג}}

השיר מסתיים בדברים על חוסר התוחלת שבנקמה (המצוטטים לעתים קרובות בהשמטת השורה הראשונה ובהיפוך הכוונה):
{{ציטוט|תוכן=וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם! {{ש}} נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן {{ש}} עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן – {{ש}} וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם! {{ש}} יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים, {{ש}} וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם {{ש}} כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.|מקור=שם}}

ב-[[1904]] ([[תרס"ד]]) כתב את הפואמה "[[בעיר ההריגה|בְּעִיר הַהֲרֵגָה]]", אולי החריפה והקשה ביצירותיו. בפואמה זו מציג ביאליק, בסגנון אפי וב[[משקל (שירה)|משקל]] כמעט [[הקסמטר]]י, זעזוע נוכח עמידת כוח החיים תוך כדי הטבח:
{{ציטוט|תוכן=וְלִבְלְבוּ הַשִּׁטִּים לְנֶגְדְּךָ וְזָלְפוּ בְאַפְּךָ בְּשָׂמִים, {{ש}} וְצִיצֵיהֶן חֶצְיָם נוֹצוֹת וְרֵיחָן כְּרֵיחַ דָּמִים; {{ש}} וְעַל-אַפְּךָ וְעַל-חֲמָתְךָ תָּבִיא קְטָרְתָּן הַזָּרָה {{ש}} אֶת-עֶדְנַת הָאָבִיב בִּלְבָבְךָ – וְלֹא-תְהִי לְךָ לְזָרָא; {{ש}} וּבְרִבֲבוֹת חִצֵּי זָהָב יְפַלַּח הַשֶּׁמֶשׁ כְּבֵדְךָ {{ש}} וְשֶׁבַע קַרְנַיִם מִכָּל-רְסִיס זְכוּכִית תִּשְׂמַחְנָה לְאֵידְךָ, {{ש}} כִּי-קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד: {{ש}} הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.|מקור='''בְּעִיר הַהֲרֵגָה''', תמוז–תשרי תרס"ד}}


ביאליק השתתף בשני [[הקונגרס הציוני העולמי|קונגרסים ציוניים]], הקונגרס השמיני ב-[[1907]] והקונגרס ה-11 ב-[[1913]].
ביאליק השתתף בשני [[הקונגרס הציוני העולמי|קונגרסים ציוניים]], הקונגרס השמיני ב-[[1907]] והקונגרס ה-11 ב-[[1913]].


ביאליק ביקר ב[[התקופה העות'מאנית בארץ ישראל|ארץ ישראל]] בפעם הראשונה בשנת [[1909]] ונחת בחוף [[יפו]] ב-[[29 במרץ]]{{הערה|‫{{הארץ|זאב פרי|"יהודים, לכו אל הרכבת, המשורר ביליק יבוא היום"|1.1252711|27 במרץ 2009}}‬}}. הוא התקבל בהערצה רבה על ידי [[היישוב היהודי]] הקטן בארץ. מיפו יצא לסיור ב[[מושבה|מושבות]] ארץ ישראל, שאליו צירף את הסופר הצעיר [[ש"י עגנון]] שהתגורר ביפו.
בי

באותה עת כתב מספר סיפורים נוספים, כמו "מאחורי הגדר"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/hagader.html מאחורי הגדר] בפרויקט בן יהודה]</ref> שבו גיבורו נֹח (שהוא [[אנגרמה|היפוך]] הצירוף ח"נ – חיים נחמן) מתאהב בנערה גויה, המאומצת על ידי גויה מרשעת שגרה בבית סמוך לביתו וגדר מפרידה בין אהבתם, אך היא אינה עומדת בפני אהבתם ונופלת, [[מטאפורה|מטאפורית]] ופיזית. סיפורים נוספים שלו הם "סָפִיחַ"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/safiax.html סָפִיחַ] בפרויקט בן יהודה</ref>,"יום הששי הקצר"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/friday.html יום הששי הקצר] בפרויקט בן יהודה</ref> ו"[[החצוצרה נתביישה]]"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/hazozra.html החצוצרה נתביישה] בפרויקט בן יהודה</ref>.

בין השנים [[1910]]{{כ}}-1920, בנוסף לחיבורם של שירים חשובים נוספים כמו [[מגילת האש|מְגִלַּת הָאֵשׁ]]{{הערה|1= [http://benyehuda.org/bialik/megilat.html מְגִלַּת הָאֵשׁ] בפרויקט בן יהודה}}, ו"צָנַח לוֹ זַלְזַל"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia088.html צָנַח לוֹ זַלְזַל] בפרויקט בן יהודה</ref>, התגלה ביאליק במלוא כוחו ככותב [[מסה (חיבור עיוני)|מסות]], וכתב את המסות "[[הלכה ואגדה]]" ו"[[גילוי וכיסוי בלשון]]" שהן מהמעולות ביותר במסות העבריות. כמו כן הוכיח את כוחו ב[[תרגום]]: הוא תרגם מ[[רוסית]] נוסח מקוצר של יצירת המופת (ה[[ספרדית]] במקורה) "[[דון קישוט]]" מאת [[מיגל דה סרוואנטס]], ומ[[יידיש]] את "[[הדיבוק]]" מאת [[ש. אנ-סקי]]. באותה תקופה הקים יחד עם רבניצקי ו[[שמריהו לוין]] את הוצאת "[[דביר (הוצאת ספרים)|דביר]]", וערך עם רבניצקי את "[[ספר האגדה]]" ([[1908]] - [[1911]]).

מאחורי העיסוק המוגבר במסות, תרגום וליקוט מעשיות ניצב משבר קשה בחייו של ביאליק, כאשר במקביל להפיכתו למשורר לאומי, הוא חש כי יבש מעיין יצירתו השירית. "צָנַח לוֹ זַלְזַל" שנכתב באלול [[תרע"א]] ([[1911]]) היווה מעין [[קינה]] מראש על האובדן הצפוי:
{{ציטוט|תוכן=וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי {{ש}} עַל-גִּזְעִי אֶתָּלֶה – {{ש}} שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח, {{ש}} לֹא-פְרִי וְלֹא-עָלֶה.|מקור='''צנח לו זלזל''', אלול תרע"א}}
אחרי כן כמעט שלא הוסיף ביאליק לכתוב שירה. עד מותו בשנת [[1934]] כתב רק עוד תשעה שירים, רובם לא נחשבים מפאר יצירתו. ארבעה שירים נכתבו ב[[תרע"ה]]-[[תרע"ו]] ([[1915]] - [[1916]]), שניים ב[[תרפ"ג]] ([[1923]]) ושלושה ב[[תרצ"א]] ([[1931]]).

====עזיבתו את ברית המועצות====
בשנת [[1918]] ייסד באודסה עם [[רבניצקי]] ו[[אלתר דרויאנוב|דרויאנוב]] את המאסף לזכרונות, [[אתנוגרפיה]] ו[[פולקלור]] – "[[רשומות (מאסף)|רשומות]]" – אשר שם לו למטרה לבטא את ההוויה והמסורת של כל תפוצות ישראל. עד [[1921]] התגורר ביאליק כמעט ללא הפסקה ב[[אודסה]]. באותה שנה, בעקבות התערבותו האישית של הסופר הרוסי [[מקסים גורקי]] ובהוראתו המיוחדת של [[לנין]], ניתנה לביאליק רשות לעזוב את [[ברית המועצות]] עם קבוצה של כמה סופרים יהודים. הוא עבר ל[[ברלין]], שם עסק רבות בהוצאת ספרים בשפה העברית במסגרת הוצאת "דביר". בשנת [[1922]] עבר, בעצת רופאו, ל[[באד הומבורג]], והתגורר בה כשנתיים. באותה עת התגוררו שם גם [[ש"י עגנון]] ו[[אחד העם]], שהיו לידידיו. באותה תקופה הכיר את ה[[צייר]]ת וסופרת הילדים [[תום זיידמן פרויד]] (אחייניתו של [[זיגמונד פרויד]]) ואת בעלה יעקב זיידמן. לשניים הייתה [[הוצאת ספרים|הוצאת]] ספרי ילדים בגרמנית, וביאליק שיתף עמם פעולה ויחד הקימו את הוצאת הספרים "אופיר" להוצאת ספרי ילדים בעברית. הספר הבולט שיצא בתקופת קיומה הקצרה של ההוצאה המשותפת היה "[[מסע הדג]]" ([[1924]]), תרגום עברי של ביאליק לחרוזיה של פרויד בליווי איוריה. ההוצאה התפרקה עקב חילוקי דעות בין ביאליק לבין יעקב זיידמן.

====בארץ ישראל====
ב-[[1924]] [[העלייה הרביעית|עלה ביאליק]] ל[[המנדט הבריטי|ארץ ישראל]], ועבר להתגורר בבית שנבנה עבורו ב[[תל אביב-יפו|תל אביב]]. בשבתו בתל אביב תרם ביאליק להפיכתה למרכז התרבותי והספרותי של היישוב. ביאליק הנהיג בבית "[[אהל שם (מפעל תרבות)|אהל שם]]" את מסורת "[[עונג שבת (אגודה)|עונג שבת]]" – מפגשי תרבות של אמנים וסופרים. את תיאטרון "[[אהל שם (מפעל תרבות)|אוהל שם]]" הקים בשנת [[1933]] ה[[נדבן]] [[שמואל בלום]] כתרומה לשנתו השישים של חיים נחמן ביאליק. באותה שנה חגג היישוב את יום הולדתו בטקסים ואירועים, וכל תלמידי בתי הספר בתל אביב באו כדי להביע את אהבתם אליו. לרגל האירוע יצאה מהדורה מחודשת של כתביו וכן יצא הספר "[[שירים ופזמונות לילדים]]" עם עיטוריו של [[נחום גוטמן]]. ב-[[1928]] פרסם את "[[אלוף בצלות ואלוף שום]]", יצירה קלאסית לילדים מאז ועד היום, שגם הועלתה רבות על הבמה.

[[קובץ:Bialik tomb.JPG|שמאל|ממוזער|250px|קברו של ביאליק ב[[בית הקברות טרומפלדור]]]]
[[קובץ:BialikHouseview.JPG|ממוזער|250px|שמאל|[[בית ביאליק]], בתכנון האדריכל [[יוסף מינור]] ברחוב ביאליק 22 בתל אביב]]
[[קובץ:Hayyim Nahman Bialik stamp.jpg|120px|ממוזער|שמאל|[[בול]] ישראלי משנת [[1959]] לזכר 25 שנים לפטירתו של ביאליק]]
ביאליק מת ב[[וינה|ווינה]] ב-[[4 ביולי]] [[1934]] ([[כ"א בתמוז]] [[תרצ"ד]]), לאחר שניתוח [[בלוטת הערמונית]] שלו נכשל. לאחר העברת ארון המשורר הלאומי לארץ עברו מול ארונו והשתתפו בהלוויתו 60000-100000 איש, יותר מ-15 אחוזים מסך היהודים בארץ <ref>{{דבר||תיאור ההלוויה|1934/07/17|00105}}</ref>, שליווהו מביתו ברחוב הנקרא על שמו עד [[בית הקברות טרומפלדור|בית העלמין שברחוב טרומפלדור]].

ביאליק נחשב בזמנו לחדשן בשירה העברית, והשפיע על משוררים שבאו אחריו וכונו "דור ביאליק", בהם [[יעקב שטיינברג]] ו[[יעקב פיכמן]]. השפעתו עליהם היא ממרכיבי הלשון הציורית וממרכיבי המוטיבים הספרותיים.

ביאליק זכה לתואר "המשורר הלאומי" לא רק בזכות איכותה של שירתו, אלא גם בזכות תגובתו השירית לאירועים בעלי חשיבות לאומית.

לביאליק היה קשר מיוחד לעיר תל אביב. הוא קבע בה את ביתו, ברחוב שאכלס שנה אחר כך גם את [[בית העיר תל אביב-יפו|בית העירייה דאז]]. לאחר פטירתו, נותרה אלמנתו מניה לגור בבית. בשנת [[1937]] החליטה מניה ביאליק לתרום את הבית לרשות העירייה ו"אגודת [[בית ביאליק]]" משמרת את הבית כמוזיאון לפועלו של המשורר. [[אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל|אגודת הסופרים העבריים]] הפכה את הבית למרכז פעילותה, וערכה בו כינוסים תרבותיים וספרותיים. בבית נמצאים ציורים ופסלים של המשורר פרי יצירתם של אמנים ישראלים, השעון האגדי המנגן מדי שעה את "[[התקווה]]", כתבי-יד מקוריים של יצירות ביאליק, ואוסף גדול של מכתבים שכתבו ילדים למשורר. במלאת לעיר תל אביב רבע יובל ב-1934, זמן-מה לפני מותו, חיבר ביאליק לרגל האירוע את השיר "עַל שִלֵּשִים":
{{ציטוט|תוכן=עֲל יַד סָבוֹ הַנֶּכֶד, {{ש}} הַבֶּן לְיַד אָבִיו - {{ש}} יַחְדָּו אָרֶגוּ מַסֶּכֶת {{ש}} פְּלָאַיִךְ, תֵּל אָבִיב.|מקור='''[http://benyehuda.org/bialik/shileshim.html עַל שִלֵּשִים]''', ט"ז באייר תרצ"ד}}

==תרומתו לשפה==
===חידושי מילים===
ביאליק החל בפעולות לחידוש השפה העברית עוד בישיבת וולוז'ין והתמיד בעיסוק בתחום זה כל חייו. הוא היה שותף בוועדות ל[[תחדיש|חידושי מילים]] בתחומים כתברואה, חשמל, טכניקה ודפוס{{הערה|שם=אבנרי|מי פרץ את הלשון לשדים ולמלאכי חבלה? ביאליק נגד אליעזר בן-יהודה, שמואל אבנרי, הארץ}}. ביצירתו חידש ביאליק מילים עבריות אשר כמה מהן נקלטו בשפה{{הערה|שם=אבינר| "מלון חדושי ח"נ ביאליק", יצחק אבינר תרצ"ב}} ובהן המילים '''[[מטוס]]''', '''תגובה''', '''[[גחלילית]]''', '''[[שלדג]]''', '''פַקָּח''', '''קדחתני''', '''[[מצלמה]]''', '''מענק''' ו'''פריון'''. כך גם המילים "'''יבוא'''" ו"'''יצוא'''", כתרגום ל-Import ו-Export, אשר מופיעות לראשונה ב"[[אגדת שלושה וארבעה]]": {{ציטוט|תוכן=וּפָקַחְתָּ אֶת-עֵינֶיךָ עַל סְחַר אַרְצֵנוּ, וְיָדַעְתָּ אֶת-יְצוּאוֹ וְאֶת-יְבוּאוֹ|מקור=[[אגדת שלושה וארבעה]], פרק י"ח}}.

גם את המילה '''רשרוש''' חידש ביאליק, אם כי ביצירתו מופיעה רק בסיפור [[מאחורי הגדר]]: {{ציטוט|תוכן=הס! הדשאים נזדעזעו ו'''רשרשו'''. שפעת פרפרים לבנים ושחורים התחילו מרפרפים באוויר. |מקור=מאחורי הגדר פרק ו'}}. ביאליק חידש מילה זו עבור אחד מסיפורי [[גרשון שופמן]] והופתע מהתקבלותה בציבור{{הערה|שם=אבינר}} {{ציטוט| תוכן=הנה הפועל "רשרש" למשל שאני הפושע חידשתי, פשוט בדיתיו מן הלב. הבלעתיו לראשונה באחד מסיפורי שופמן שנערכו על ידי, ומה תמהתי בראותי מקץ שבועיים לצאת המחברת והנה פשט שימושה של מילה זו כמעט בכל כתבי הסופרים של הזמן ההוא: ברנר, שופמן עצמו ואפילו סוקולוב במאמר ראשי ב"הצפירה" – בשורה הראשונה ממש. כולם החלו פתאום ברשרוש מרשרשים. על דעת אחד מהם לא עלתה לבדוק אחר מוצאה של מילה זו והכול סוברים שהיא מילה עתיקה. הגיע הדבר לידי כך שקלוזנר התערב עמי כי ראה מילה זו במדרש או בתלמוד... עוד מעט אתחיל גם אני להאמין כי אכן נמצאת היא באחד המדרשים, גדול כוחה של השפעה. אולם אודה כי אני עצמי נמנעתי מלהשתמש במילה זו שנים רבות אחרי שחידשתיה.| מקור= מכתב ב"הדואר" 1920}}
עם זאת חלק ביאליק על רעיון המילון של [[אליעזר בן יהודה]] שהכיל חידושי לשון, משום שלדעתו תפקידו של מילון אינו לחדש אלא לכנס מילים קיימות בלבד.
{{ציטוט|תוכן=המילון של לשון סתם – מכנס, רושם ומסדר את כל העומד בלשון מכבר, מה שנברא בה על ידי כל העם ואישיו עד עכשיו, עד הרגע האחרון של הכינוס. המילון של לשון כשלנו, בתנאיה המיוחדים, רשאי וגם חייב לרמז ולעורר על האפשריות הקרובות המתרגשות להתגלות, על צירופים חדשים שאפשר להם להיעשות, על דרכי שימוש חדשים שמעשירים את הלשון, לא עושר של פרוּטה במילה חדשה, אלא עושר גמור וממשי, שיש בו התחלה לשלשלת חדשה, לתקות חוט חיים חדש, פתיחת אשנב והבטחה ליצירה שלהבא... זהו כל מה שרשאי המילון לעשות, אבל אסור לו לבדות ולהטיל על הציבור. דבר זה, כשיהא צורך בו ונגיע אליו, ייעשה לו אחר-כך ובמקום אחר, במילון "מרחיב", בתור הצעה לפני הציבור; אבל אין מקומו במילון מכנס, ואין צריך לומר במילון אקדמי, שנכתב בחבורה. אין לך נבער ועון פלילי מזה שיכנס מי שהוא, אפילו מר בר רב אשי, בסנדליו לתוך מקדש היצירה של כל האומה.|מקור=[http://benyehuda.org/bialik/xevlei_lashon.html חבלי לשון]}} כינוס אוצר המילים הקדום היה חשוב משום שביאליק העדיף לנצל מילים קיימות מרבדים קדומים של השפה על פני המצאת מילה חדשה. ביאליק התנגד ליצירת מילים חדשות באמצעות הוספת הסיומת "יה" או "יון". כך, למשל, הציע "סוכך" ו"אספוג" במקום חידושיו של בן יהודה מטרייה וסופגנייה. {{ציטוט|תוכן=מה חָכמה היא להוסיף למילה ישנה איזו הברה נדושה, או יה או יון וחסל... כשמבקשים לחדש מילה צריך להתבונן כיצד עשו זאת הם, העברים הקדמונים. צריך ללוש את השורש מפנימו, ולא בהדבקת הברות." |מקור=דניאל לייבל, "ביאליק שבעל-פה", מולד, יז חוברת 131, יולי 1959{{הערה|שם=אבנרי}}}}

===יצירות לשוניות===
[[קובץ:Bialik statue 007.jpg|190px|ממוזער|שמאל|[[פסל (יצירה)|פסלו]] של ביאליק, כיכר רמב"ם, [[רמת גן]]]]
לביאליק מייחסים{{הערה|כך למשל בספרה של לאה נאור "המשורר: סיפורו של ביאליק" (הוצאת יד בן צבי) וכן בספרם של דן בן אמוץ וחיים חפר "תל אביב הקטנה". הניסוח המדויק של משחקי המילים שנאמרו בעל פה משתנה מעט בין המקורות}} פניני-לשון והברקות, כמו למשל הגדרתו את משחק ה[[ביליארד]]: "עומדים שני ליצים, אוחזים בעצים, מכים בביצים, והמטיב להכניס ללוך<ref>לוך - חור בשפת ה[[יידיש]]. המילה נכנסה לעברית.</ref>, הרי זה משובח{{הערה|במלעיל}}".
מספרים על ביאליק בהלצה על השפה שלו שכשהתעכב לשתות [[גזוז (משקה)|גזוז]] היה נוהג לומר למוכרת: "גזזיני ואגרשך, ועדפיני במילייך" (כלומר: השקיני בגזוז ואשלם לך ב[[מטבע]] [[גרוש]] ותתני לי עודף במטבעות של [[מיל (מטבע)|מיל]]). ל[[סיגריה]] הוא קרא: "בצד אחד [[אש]], בצד שני טיפש ובאמצע – עשב יבש". ב[[פסח]], כשראה [[מצה|מצות]] עם [[מי סודה]], הוא קרא לזה: "[[:wikt:לחם צר ומים לחץ|לחם צר ומים לחץ]]".

[[אברהם אבן שושן]] וי' סגל ערכו את הספר "קונקורדנציה לשירת ח"ן ביאליק", שיצא לאור בהוצאת [[קריית ספר (הוצאת ספרים)|קריית ספר]] ב-[[1960]]. ב[[קונקורדנציה]] זו יכול המחפש לאתר, על פי מילה מתוך אחד משיריו, את כל השירים שלו שבהם מופיעה מילה זו.

==ביאליק בזמר העברי==
ביאליק הוא אחד המשוררים ששיריו מולחנים ביותר ב[[זמר עברי|זמר העברי]]. החל משירו הראשון "אל הציפור" והמשך בשירים כמו "[[ברכת עם]]"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia010.html ברכת עם] בפרויקט בן יהודה</ref> ("[[תחזקנה]]"), "ביום קיץ, יום חום"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia022.html ביום קיץ, יום חום] בפרויקט בן יהודה</ref>, "ים הדממה פולט סודות"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia052.html ים הדממה פולט סודות] בפרויקט בן יהודה</ref>, "[[אחרי מותי]]"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia064.html אחרי מותי] בפרויקט בן יהודה</ref>, "[[הכניסיני תחת כנפך]]" או "[[קומי צאי]]".

מלחינים הרבו במיוחד לעסוק במזמורים ובפזמונות של ביאליק. [[נחום נרדי]] התאים בין היתר מנגינות בעלות אופי "ים תיכוני" לשירים כמו "בין נהר פרת ונהר חידקל"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia104.html בין נהר פרת ונהר חידקל] בפרויקט בן יהודה</ref> או השיר "[[יש לי גן]]"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia105.html יש לי גן] בפרויקט בן יהודה</ref>, שהולחנו במיוחד עבור הזמרת [[ברכה צפירה]]. צפירה הרבתה לשלב בהופעותיה משירי ביאליק, בליווי נרדי ליד ה[[פסנתר]]. פזמונות אחרים שהולחנו הם "[[מנהג חדש]]"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia107.html מנהג חדש] בפרויקט בן יהודה</ref> ("מנהג חדש בא למדינה"), "[[שיר העבודה והמלאכה]]"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia125.html שיר העבודה והמלאכה בפרויקט בן יהודה]</ref> ("מי יצילנו מרעב?"), "[[שבת המלכה]]"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia124.html שבת המלכה] בפרויקט בן יהודה</ref>, "תרזה יפה"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia106.html תרזה יפה] בפרויקט בן יהודה</ref>, "לא ביום ולא בלילה"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia108.html לא ביום ולא בלילה] בפרויקט בן יהודה</ref> ואחרים.

שירי הילדים של ביאליק הולחנו אף לעתים תכופות. מוכרים שירים כמו "[[קן ציפור]]"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia_chds01.html קן ציפור] בפרויקט בן יהודה</ref>, "שתי בנות"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia_chds11.html שתי בנות] בפרויקט בן יהודה</ref> (צילי וגילי), "[[מקהלת נוגנים]]"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia_chds13.html מקהלת נוגנים] בפרויקט בן יהודה</ref> (יוסי בכינור), "[[פרש (שיר)|פרש]]"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia_chds19.html פרש] בפרויקט בן יהודה</ref> (רוץ בן סוסי), "[[נדנדה (שיר)|נדנדה]]"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia_chds17.html נדנדה] בפרויקט בן יהודה</ref> (נד-נד, נד-נד), "[[בגינה|בגנת הירק]]"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia_chds46.html בגנת הירק] בפרויקט בן יהודה</ref> (בערוגת הגינה, מסביב לחבית), "[[הפרח לפרפר]]"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia_chds55.html הפרח לפרפר] בפרויקט בן יהודה</ref> (פרפר, פרפר, פרח חי), [[מעבר לים (שיר)|מעבר לים]], ו"[[לכבוד החנוכה]]"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia_chds52.html לכבוד החנוכה] בפרויקט בן יהודה</ref> (אבי הדליק נרות לי).

בתקופות מאוחרות יותר שבו מלחינים ועסקו בשירי ביאליק ובפזמוניו, כשהם מלחינים (ולעתים קרובות שבים ומלחינים פעם נוספת) שירים כמו "קומי צאי" ([[נעמי שמר]]), "בשל תפוח"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia028.html בשל תפוח] בפרויקט בן יהודה</ref> ([[שלמה ארצי]]), "[[היא יושבה לחלון]]"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia118.html היא יושבה לחלון] בפרויקט בן יהודה</ref>, "תאמר אהיה רב"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia117.html תאמר אהיה רב] בפרויקט בן יהודה</ref>, ו"[[הכניסיני תחת כנפך]]" ([[מיקי גבריאלוב]]), "אחרי מותי" (ציפי פלישר) ו"מאחורי השער"<ref>[http://benyehuda.org/bialik/bia122.html מאחורי השער] בפרויקט בן יהודה</ref>.

שירים גם הולחנו לתחרויות זמר אחרי קום המדינה, כגון "[[מנהג חדש]]" ([[פסטיבל הזמר]] [[תשכ"ו]]) ו"תִרזה יפה" ([[פסטיבל הזמר]] [[תשכ"ז]] 1967, ו-[[תש"ל]] 1970).

בין מבצעי שיריו של ביאליק מוכרים במיוחד הביצועים ל"הכניסיני תחת כנפך" של [[אסתר עופרים]] ו[[ריטה]], הביצוע של [[אריק איינשטיין]] בלחן חדש של מיקי גבריאלוב והלחן של נורית הירש בביצועו של יהורם גאון. ביצועים מוכרים לפזמונותיו יש באלבום משולש שהוציאה [[נחמה הנדל]].

בשנת [[1967]] יצא תקליט שירי ילדים של ביאליק בעיבודי ג'אז של [[מוני אמריליו]], [[אלברט פיאמנטה]] ו[[בני נגרי]] בשם "ח.נ. ביאליק - שירים ופזמונות" ובו ביצעו את השירים [[יהורם גאון]], [[אופירה גלוסקא]], [[שולה חן]] ו[[ליאור ייני]] (התקליט יצא על גבי דיסק בשנת 2006 על ידי חברת אנ.אמ.סי).

בשנת 2008 יצא אלבום אוסף המאגד את שיריו המולחנים של ביאליק, ובו נכללו גם שירים חדשים, ביניהם "רועת הכוכבים" של נתן סלור ויסמין אבן.

בשנת [[2010]] הוציאה להקת "[[אל המשורר]]" אלבום הנושא את שם הלהקה ובו שירו הפחות מוכר של ביאליק "אל המשורר". הלהקה הוקמה מיוזמה אישית של חבריה, חברי תנועת "[[דרור ישראל]]", במטרה להחיות את יצירתו של ביאליק ולקרב גם את הקהל הצעיר אליה. חברי הלהקה הלחינו את כל שירי האלבום וביצעו בעיבודים מודרניים שירים נוספים שלו, שלא נכנסו לאלבום.

== דמותו הציבורית וייצוגיו בתרבות ==
[[תמונה:Writer's Union ads in Tel Aviv P1170885.JPG|250px|ממוזער|שמאל|מודעה לרגל "חג יובל ה-60 לחיים נחמן ביאליק", תל אביב, 1933]]
עוד משלב מוקדם של דרכו האמנותית זכה ביאליק להכרה רחבה כמשורר הלאומי, ונודעה לו השפעה רבה בחיי הציבור, ומעמד רם שקשה למצוא לו מקבילות אצל אנשי רוח בימינו. לאחר מותו הונצח ביאליק במספר רב של אופנים. יצירתו נכנסה ל[[קאנון ספרותי|קאנון הספרותי]] העברי, והיא נלמדת בבתי הספר היסודיים והתיכוניים ונחקרת באוניברסיטאות. ספרות עיונית ענפה העוסקת בה התפרסמה לאורך השנים. מספר מהדורות של מכלול יצירת ביאליק יצאו לאור, הראשונה שבהן "ספר היובל" שיצא בשנת החמישים לחייו, ב-1923. מהדורות שיצאו לאחר מותו כוללות גם כתבים נוספים על היצירות שפורסמו בחייו - מכתבים, נאומים, רשימות שונות ויצירות גנוזות מתוך ארכיונו.

ביאליק היה ממייסדי "[[ברית עברית עולמית]]" ב[[ברלין]] בשנת [[1931]].

לכבוד יום הולדתו ה-60 קבעה [[עיריית תל אביב]] פרס ספרותי על שמו, [[פרס ביאליק]], המוענק לספרות יפה ולמחשבת ישראל. כמו כן נקראו על-שמו הוצאת הספרים "[[מוסד ביאליק]]", בתי ספר ורחובות ברבות מערי ישראל. רחוב ביאליק בתל אביב, שבו התגורר, נקרא על שמו עוד בחייו, וכן נקראו על שמו [[שמות רחובות בישראל|הרחובות]] בתל אביב: [[רחוב ביאליק (תל אביב)|רחוב ביאליק]], [[שדרות ח"ן]] (ראשי תיבות של שמותיו: חיים נחמן) ועל שם יצירותיו: "אלוף בצלות" על שם יצירתו "אלוף בצלות ואלוף שום", ו"החצוצרה נתבישה" שקוצר ל"החצוצרה". על שמו של ביאליק נקראו העיר [[קרית ביאליק]], המושב [[גבעת ח"ן]] והיישוב השיתופי [[כפר ביאליק]], שהוקם על ידי עולים מגרמניה בשנת מותו של ביאליק.

דמותו המורכבת של ביאליק שימשה השראה לסופרים ישראלים רבים, בהם [[ישראל לרמן]] ("[[דרבנות ליגאל]]"), [[יוכי ברנדס]] ("[[וידוי (ספר)|וידוי]]"), ואחרים.

יצירתו בשירה וב[[סוגה|סוגות]] אחרות, הייתה למופת ולדוגמה, ורבים הושפעו ממנה או ניסו ליצור ב[[הרמז|שיח]] איתה, כגון המשורר [[אברהם שלונסקי]]. סגנון הכתיבה נערץ על ידי רבים שניסו לחקותו ביצירות בסוגות שונות.

יצירותיו של ביאליק תורגמו ל-15 שפות, וביניהן תרגומים רבים ל[[אנגלית]], ל[[צרפתית]], ל[[גרמנית]], ל[[רוסית]] ול[[יידיש]].

=== עלילת השווא על התבטאותו כנגד המזרחים ===
על דמותו הציבורית של ביאליק העיבה עוד בחייו עלילת שווא כאילו התבטא נגד [[יהדות ארצות האסלאם|הספרדים]], שמקורה בעיוות אמירה של [[אריה ליב סמיאטיצקי|אריה לייב סמיאטיצקי]]. במקור, אמר סמיאטיצקי כי 'איך אפשר לשנוא את הערבים, הלא הם דומים לפרענקים', אך הציטוט המעוות, שיוחס לביאליק ולא לסמיאטיצקי, היה 'אני שונא את הערבים על שהם דומים לפרענקים'. כתוצאה מעלילה זו התעורר פולמוס ציבורי כאשר נכנס למחזור [[שטר]] בן 10 [[לירה ישראלית|לירות]] עם דיוקנו, והיא אף מצאה את ביטוייה באזכורים לדמות ביאליק בכתביהם של משוררים וסופרים כגון [[קובי אוז]], [[איתן נחמיאס גלאס]] ו[[יוסי סוכרי]]{{הערה|‫{{הארץ|שמואל אבנרי|ביאליק ועדות המזרח: אנטומיה של עלילה ועלבון שווא|1.934678|30 בדצמבר 2003}}‬}}.

==מספריו==
[[קובץ:Byalicbooks.jpg|שמאל|ממוזער|150 פיקסלים|ספרי יצירותיו של ביאליק: קובץ סיפורים, קובץ שירים וספר ניתוח שיריו]]
* '''שירים''' (1901)
* '''שירים''' (1908)
* '''מימי הילדות''' (1911)
* '''[[ספר האגדה]]''' (עם [[יהושע חנא רבניצקי]]. 1914)
* '''[[התרנגולים והשועל]]''' (1918)
* '''כל כתבי ח"נ ביאליק''' (1923)
* '''ספר הדברים''' (1923)
* '''אצבעוני''' (1923)
* '''ויהי היום''' (1933)
* '''[[שירים ופזמונות לילדים]]''' (1933)
* '''[[אלוף בצלות ואלוף שום]]''' (1934)

==לקריאה נוספת==
* שמואל טרטנר, '''מכל העמים: עיונים בשירה הלאומית של ח"נ ביאליק ונתן אלתרמן''', ספריית "הילל בן חיים", [[הוצאת הקיבוץ המאוחד]] בשיתוף [[יד יצחק בן-צבי]], תשע"א 2010.
* [[אריאל הירשפלד]], '''כינור ערוך - לשון הרגש בשירת ח"נ ביאליק''' , תל אביב: הוצאת [[עם עובד]], 2011
* [[אבנר הולצמן]], '''חיים נחמן ביאליק''', ירושלים: [[מרכז זלמן שזר]], 2008
* [[מיכאל גלוזמן]], [[חנן חבר]], [[דן מירון]], '''בעיר ההריגה: ביקור מאוחר במלאת מאה שנה לפואמה של ביאליק''', תל אביב: הוצאת רסלינג, 2005
* [[זיוה שמיר]], '''הצרצר משורר הגלות: על היסוד העממי בשירת ביאליק''', 1986
* זיוה שמיר, '''שירים ופזמונים גם לילדים: חקר שירת ביאליק לילדים ולנוער''', 1986
* זיוה שמיר, '''השירה מאין תימצא: ארס פואטיקה בשירת ביאליק''', 1987
* זיוה שמיר, '''מה זאת אהבה - אגדת שלושה וארבעה: צוהר לעולם הדעות האישי של ביאליק''', 1991
* זיוה שמיר, '''באין עלילה: סיפורי ביאליק במעגלותיהם''', 1998
* זיוה שמיר, '''לנתיבה הנעלם: עקבות פרשת [[אירה יאן]] ביצירת ביאליק''', 2000
* זיוה שמיר, '''לפי הטף: על מעשיותיו המחורזות לילדים של ח"נ ביאליק''', הוצאת ספרא, 2012.
* [[יוסף שה-לבן]], '''שירים ח.נ. ביאליק: הערות והנחיות ללימוד וקריאה''', הוצאת אור עם, 1986
* יוסף שה-לבן, '''סיפורים ח.נ. ביאליק: הערות והנחיות ללימוד וקריאה''', הוצאת אור עם, 1980
* [[לאה נאור]], '''המשורר, סיפורו של ביאליק''', תל אביב: [[הוצאת עם עובד]], ירושלים: [[הוצאת יד בן-צבי]], 1991
* [[נורית גוברין]], 'בעיר ההרגה' בדורה ולדורות, בתוך: '''קריאת הדורות, ספרות עברית במעגליה''', כרך ג', ירושלים: הוצאת כרמל ו[[אוניברסיטת תל אביב]], תשס"ח/2008, עמ' 185 - 195
* נורית גוברין, '''ביאליק שלי''' על בית ביאליק, משה אונגרפלד ושעון התקווה. בתוך: 'קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה', כרך ג', ירושלים: הוצאת כרמל ו[[אוניברסיטת תל אביב]], תשס"ח/2008, עמ' 196 - 197
* מגזין '''[[ארץ אחרת]]''', גיליון 47: "'''למה ביאליק'''", עמותת "ארץ אחרת", 2008
* [[אברהם אבן שושן]] וי' סגל, '''קונקורדנציה לשירת ח"ן ביאליק''', הוצאת קריית ספר, 1960
* אליהו ציפר, '''קונקורדנציה לשירת ביאליק''', הוצאת חצב, תשס"ג
* [[רחל אליאור]], "גילוי וכיסוי בלשון" ושפת האין והיש", בתוך: '''על "גילוי וכיסוי בלשון" '''(בעריכת ז' שמיר וא' לוז), רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשס"א: 113--127
* מאניה ביאליק פרקי זכרונות הוצאת דביר
* זיוה שמיר, '''צפרירים: ביאליק נגד הרצל ו"הצעירים" ''', הוצאת ספרא, 2013.

{| align="center"
|-
|[[קובץ:Bialik 4.JPG|מרכז|ממוזער|600px|שירי ביאליק מעטרים קרן רחוב ב[[הרצליה]]]]
|}

==קישורים חיצוניים==
{{מיזמים|ויקיציטוט=חיים נחמן ביאליק|ויקיטקסט=קטגוריה:חיים נחמן ביאליק|שם ויקיטקסט=חיים נחמן ביאליק|ויקישיתוף=Category:Hayyim Nahman Bialik}}
* {{פרויקט בן-יהודה|נתיב=bialik}}
* [http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=5519 חיים נחמן ביאליק], באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
* {{המכון לתרגום 1|13300}}
* {{סימניה|1981}}
* {{הארכיון הציוני}}
* {{מדריך לתיאטרון|317}}
* {{לקסיקון הספרות|02003}}
* {{אנציקלופדיה ynet|חיים נחמן ביאליק|9477-OTQ3N18zMjk0Njk2Nl8xNDg2ODcyMDAeq-FreeYaan}}
* [[אברהם רגלסון]], [http://benyehuda.org/regelson/bialik.html ביאליק: ערך לאנציקלופדיה], ב[[פרויקט בן יהודה]]
* [[משה גליקסון]], [http://benyehuda.org/gluckson/bialik.html ח.נ. ביאליק], "[[הארץ]]", תמוז תרצ"ח, יולי 1938, בפרויקט בן יהודה
* {{עיונים בתקומת ישראל|[[חמוטל בר יוסף]]|שירת ביאליק על רקע המתח בין 'אחווה' ל'אגואיזם' במחשבה ובספרות הרוסית|53FE62BB-D622-4976-90A1-7BBE12D3B95F/91919|{{כ}}3, 1993, עמ' 223-205}}
* {{דבר||"תולדותיו של ביאליק כתובות בידי עצמו", אגרתו האוטוביוגרפית מ 1903 ל[[יוסף קלאוזנר]]|1934/07/06|00200}}
* ‫{{הארץ|שמואל אבנרי|ביאליק ועדות המזרח: אנטומיה של עלילה ועלבון שווא|1.934678|30 בדצמבר 2003}}‬
* ‫{{הארץ|זיוה שמיר|ביאליק לדור ה-SMS|1.1444266|23 בספטמבר 2007}}‬
* ‫{{הארץ|שמואל אבנרי|"למי אפנה אם לא לכבודו": ביאליק ככתובת עליונה לתהיות, לבקשות ולאיומים|1.1464839|11 בדצמבר 2007}}‬
* ‫{{הארץ|זיוה שמיר|כולו משל ביאליק, אך רוח ביאליק אינה שורה כאן|1.1318806|15 באפריל 2008}}‬
* ‫{{הארץ|שמואל אבנרי|"וכי נמכור נמכרתי לך, אני ומכנסי וסנדלי"|1.1528627|24 ביולי 2008}}‬
* ‫{{הארץ||"על פי התורה הדין עם רבניצקי"|1.1528782|24 ביולי 2008}}‬
* ‫{{הארץ||מכתבי סליחה מאת סופרים {{!}} ח"נ ביאליק / אהבתיך גם בכעסך|1.1282563|27 בספטמבר 2009}}‬
* ‫{{הארץ|יוסף קימלמאן|שיחות חולין של חיים נחמן ביאליק|1.1296539|25 בדצמבר 2009}}‬
* ‫{{הארץ|שמואל אבנרי|שח היה רק ביאליק, ואני הייתי רק מאזין ובולע את דבריו בצימאון|1.1296540|25 בדצמבר 2009}}‬
* ‫{{הארץ|שמואל אבנרי|מי פרץ את הלשון לשדים ולמלאכי חבלה? ביאליק נגד אליעזר בן-יהודה|1.1163412|17 בדצמבר 2010}}‬
* ‫{{nrg||הנער ביער|635/877|12 בספטמבר 2007||47|1}}‬
* ‫{{nrg|[[רוני סומק]]|מבחר סיבות לאהוב את ביאליק|881/530|22 באפריל 2009||47|1}}‬
* ‫{{nrg|שמואל אבנרי|ביאליק והצעירה הקירחת|883/950|2 במאי 2009||47|1}}‬
* ‫{{nrg|אליען לזובסקי|חיים באר: ביאליק נגע במקטע של נצח|900/215|8 ביוני 2009||47|1}}‬
* ‫{{nrg|ירין כץ|למה התכוון המשורר?: על אלבום המחווה לביאליק|165/859|12 באוקטובר 2010||47|2}}‬
* ‫{{ynet|הרב שי פירון|רגל פה רגל שם|3499181|27 בינואר 2008|}}‬
* ‫{{NFC|חן בן אליהו|בין כינור וחרב - היסוד הנבואי ביצירת ביאליק|003-D-39221-00|6 ביולי 2009}}‬
* {{זמרשת|מספר=5|שם=חיים נחמן ביאליק}}
* אהרון רוז, [http://acheret.co.il/?cmd=articles.116&act=read&id=171 "המתמיד - גרסת האלפיים"], [[ארץ אחרת]], ספטמבר-אוקטובר 2008
* [[צור ארליך]], [http://tsurehrlich.blogspot.com/2010/01/blog-post_4528.html המשורר הלאומי. שיהיה: על ביאליק ועלינו], מתוך: [[מקור ראשון]], 8 בפברואר 2008.
* סבינה שביד, [http://www.dyellin.ac.il/template/default.asp?PageId=1154&parentId=1156&catId=116&maincat=7 ישן וחדש באיור יצירותיו של ח. נ. ביאליק לפעוטות ולילדים, מתוך: ספרות ילדים ונוער], דצמבר 2006
* אבנר הולצמן, [http://www.iton77.com/303/holzman303.html "כזה נעשיתי אני המקום היחידי של אני", ביאליק היום], [[עתון 77]], גיליון 303, יולי-אוגוסט 2005
* {{החינוכית||חיים נחמן ביאליק - תוכניות לזכרו|1803}}
* [[תומר פרסיקו]], [http://www.notes.co.il/tomer/27019.asp ביאליק כמיסטיקן], בלוג באתר "רשימות", 29 בדצמבר 2007
* ‫{{הארץ|שמואל אבנרי|דרך הייסורים של ביאליק להצלת הספר העברי|1.1748358|5 ביולי 2012}}
* [[יוסי אבנרי]], [http://www.beit-harav.org.il/UploadFiles/beit-harav/גליון%20142%20-%20לחודש%20תמוז.pdf חיים נחמן ביאליק...: כתר קדושה וכתר שירה], הערות לזיקה ההדדית שבין מרן הרב קוק למשורר ח"נ ביאליק, "מגד ירחים", גיליון 142, [[תמוז]] [[תשע"א]], עמ' 4 והמשך בעמ' 3
* [http://msradio.huji.ac.il/wwwroot/ulpanpatuach.htm - אגדת שלושה וארבעה, מאחורי הגדר - ספורי רדיו]
* [http://www.tapuz.co.il/Forums2008/Articles/Default.aspx?ForumId=516&cId=6576 שירים של ביאליק ביידיש] שירים שנכתבו במקורם ביידיש.
* {{הספרייה|817}}
* [[אביבה קרינסקי]] [http://www.haaretz.co.il/literature/1.1371589 ביאליק, רבניצקי ומחאות. באתר הארץ 05.08.2011]
*{{הארץ|שמואל אבנרי|מאניה, הצלת אותי!|1.1826322|21 בספטמבר 2012}}
*{{הארץ|זיוה שמיר|"מה זאת אהבה" נוסח ביאליק|1.1834131|2 באוקטובר 2012}}
* {{iCast||על ביאליק - חייו ושירתו - שעה ראשונה|392202|428306}}, משדר ברשת ב', 18 בספטמבר 2012
* {{iCast||על ביאליק - חייו ושירתו - שעה שנייה|392202|428304}}, משדר ברשת ב', 18 בספטמבר 2012
* יוחאי עתריה, [http://yochai-ataria.blogspot.co.il/2012/02/blog-post_6291.html בין יידיש לעברית: ביאליק כמתווה דרך], [[מאזנים]], גיליון 5, 2012
* [[גדעון עפרת]], [http://gideonofrat.wordpress.com/2010/12/23/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A7-%D7%95%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A6%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%AA/ ביאליק והאמנות הארצישראלית], באתר "המחסן של גדעון עפרת"
* {{הארץ|שמואל אבנרי|ביאליק ושחיקת הכתר הלאומי|1.1892600|25 בדצמבר 2012}}
* [http://ivrim.co.il/category/%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99/%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%97%D7%9E%D7%9F-%D7%91%D7%99%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A7/ ראיונות עם אנשים שהכירו את ביאליק, בהם לובה אליאב וגבריאל צפרוני], במסגרת פרויקט "[[העברים]]"
* [[רוביק רוזנטל]], [http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/etmol_214_rozental.pdf רשרוש הגחלילית וצרחת השלדג], '''[[עת-מול]]''' 214, דצמבר 2011
* {{סרטונים}} [[יעקב גרוס]], סרטון [http://www.youtube.com/watch?v=rq_DVArJMmI לוויה של ביאליק], 1934, באתר [[יוטיוב]]

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים|טורים=כן}}


{{נשיאי האקדמיה ללשון}}
{{נשיאי האקדמיה ללשון}}

גרסה מ־21:35, 12 בינואר 2014

המונח "ביאליק" מפנה לכאן. לערך העוסק במקומות ומוסדות על שמו של ח"נ ביאליק, ראו ביאליק (פירושונים).

תבנית:מחבר חיים נחמן בְּיאליק (י' בטבת תרל"ג, 9 בינואר 1873[1] - כ"א בתמוז תרצ"ד, 4 ביולי 1934), מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה, מסאי, סופר, מתרגם ועורך שהשפיע רבות על התרבות היהודית המודרנית. ביאליק זכה לתואר "המשורר הלאומי". ברוך קורצווייל, מפרשניו החשובים, כתב עליו כי "גם ביאליק, אשר במודרניות אמיתית שבשיריו ובמיוחד בשירתו הפרסונאלית ובשירי תוכחה, משתווה לסופרי העולם הגדולים ביותר".

ביוגרפיה

נולד בכפר ראדי הסמוך לז'יטומיר, בחבל ווהלין שבתחום המושב של האימפריה הרוסית (במאה ה-21, בשטח אוקראינה) לדינה ויצחק יוסף ביאליק. כמקובל במקומו, נוסף לשמו של ביאליק השם יוסיפוביץ' - שמשמעו בנו של יוסף, ולכן במקומות רבים הוא מוזכר כחיים יוסיפוביץ' ביאליק. בגיל 6 עבר עם הוריו לעיר הגדולה ז'יטומיר, ואביו פתח שם בית מרזח. אך בשנת המעבר התייתם מאביו, ועבר לגור אצל סבו הקפדן והאדוק – ר' יעקב משה ביאליק. ההתייתמות וחוויותיו ממראות בית המרזח, שבו התבזה אביו בהענקת שירותים לגויים שתויים, באו לידי ביטוי אצל ביאליק ביצירותיו באותם הימים, ובין היתר בשירים "שִׁירָתִי"[2] ו"יתמות".

בישיבת וולוז'ין

ביאליק הצעיר הגיע בשנת ה'תר"ן, כשהיה בן 17, לישיבת וולוז'ין, עת עמדו בראשה הנצי"ב ורבי חיים מבריסק, ושהה בה כמעט שנה וחצי. לימוד תלמוד לא היה הסיבה המרכזית בגינה הגיע לישיבה, אלא במטרה לרכוש השכלה כללית[דרוש מקור]. בתחילה חשב ביאליק שהוא מגיע לישיבה שבה לומדים גם "שבע חכמות ושבעים לשון" – לימודי חול – אך התאכזב כשגילה כי בסדרי הישיבה לומדים רק תלמוד. עם זאת, במהלך החודשים הראשונים לשהותו בישיבה חל בו מהפך, והוא החל ללמוד תלמוד בהתמדה כאחד התלמידים המסורתיים[3]. מצב זה ככל הנראה לא נמשך יותר מכמה חודשים, ולבסוף השתלב ביאליק בחברה ה"משכילית" שבישיבה והפך לפופולרי בחברת התלמידים ה"משכילים". אבא בלושר, סופר ותלמיד ישיבת וולוז'ין, מספר על אודות אותה חבורה של תלמידים "משכילים" שהייתה בישיבה. בתוך דבריו מתאר בלושר את אישיותו של ביאליק ואת מעמדו החברתי בתוך הקבוצה:

”אורח שכיח ומצוי בחדר זה (של החבורה) בשעת כינוס ושלא בשעת כינוס, היה בחור שבישיבה קראו לו "הז'יטומירי" וחבריו היו קוראים לו "חיים נחמן"... הוא לא נמנה עם הלמדנים הוותיקים אלא על המשכילים שבה וכבר יצא לו מוניטין של בעל תנ"ך ולשון, מושך בעט וסופר לכשירצה... בשעת כינוס הוא כמעט תמיד ראש המדברים, ראשון למתחילים ואחרון לגומרים, והכל היו עושים אוזנם כאפרכסת לשמוע את דבריו, שהיו תמיד מלאים עניין”.[4]

בישיבה כתב ביאליק את שירו "אל הציפור", ונמנה עם מקימי האגודה הציונית הסודית "נצח ישראל". כחלק מפעילותו באגודה, שלח ביאליק את מאמרו "רעיון היישוב" בנוגע ליישוב ארץ ישראל, לעיתון "המליץ". מאמרו זה ככל הנראה היה בוסרי ולא אופייני לסגנונו המאוחר של ביאליק, והוא פורסם באופן חלקי בלבד תחת ראשי התיבות "ח.נ.ב."[4].

בלושר כותב שבעת הסכסוך שפרץ בישיבה בין הנצי"ב – ראש הישיבה – לבין חלק מהתלמידים באשר למינויו של הרב חיים ברלין (בנו של הנצי"ב) לראשות הישיבה, לא התערב ביאליק, אך השאיר לנצי"ב מכתב עלום שם, מנומס ובעברית מליצית (שלא כמו תלמידים אחרים שמכתביהם הכילו דברים מתריסים). הנצי"ב נהנה מהמכתב והתפאר לפני אורחיו בעברית שבה כותבים בישיבתו. הוא גם הבטיח פרס לתלמיד שיחשוף את זהות כותב המכתב.

הסכסוך הגדול שפילג את הישיבה גרם לתלמידים רבים לנטוש את הלימוד ולהתמקד בסכסוך. הישיבה איבדה את קסמה, האווירה בה נעכרה ובכל יום היו עוזבים אותה כמה תלמידים. על רקע מצב זה עזב ביאליק את הישיבה והפופולריות הרבה שלו גרמה לכך שילוו אותו יותר ממאה תלמידים (יותר מרבע תלמידי הישיבה) "שתי פרסאות" עד תחנת הרכבת. על סיטואציה זו ועל געגועיו לחבריו מתקופת הישיבה, כתב ביאליק מאוחר יותר: ”אך עודני זוכר את כולכם, את כולכם. תמונתכם תלווני, לא תמוש מלבי” ("הַמַּתְמִיד"[5]). עדות להערצה כלפיו היא אותה גבעה מעליה נפרד ביאליק מתלמידי הישיבה מעריציו, שנקראה מאוחר יותר, כשהתפרסם ביאליק, בשם "גבעת ביאליק".

דיוקנו של ביאליק בצעירותו, ורשה
ביאליק ורבניצקי
ביאליק (מימין) ויעקב פיכמן
חוג הסופרים היהודים באודסה (1916). מימין לשמאל: שמעון פרוג, חיים נחמן ביאליק, מנדלי מוכר ספרים, ש. אנ-סקי ויהושע חנא רבניצקי
בסביבות 1933

יחסו של ביאליק לישיבת וולוז'ין והשפעתה עליו

ערך מורחב – המתמיד

ביאליק עזב את וולוז'ין וחווה את העולם שמחוץ לה, השכיל ובנה חיים רחבים יותר משאפשרה לו הישיבה, אך מאידך, השפעתה של הישיבה עליו הייתה עמוקה. דואליות זו באה לידי ביטוי בשירים המאוחרים של ביאליק: "עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ"[6], "הַמַּתְמִיד" ו"לְבַדִּי"[7], שבהם מתאר ביאליק בעמקות את עולמו של בן הישיבה המקדיש את זמנו ללימוד תורה, מחד גיסא, ובסלידה מהצמצום והקיבעון של תלמידי הישיבות, מאידך.

שירו של ביאליק "הַמַּתְמִיד" הוא משיריו הידועים, והוא בלדה המתארת את דמות "המתמיד" בישיבה הליטאית של הימים ההם. השיר פותח צוהר ליחסו של ביאליק לישיבת וולוז'ין ולמדניה ולמסורת הלמדנות הליטאית בכלל. ישנן דעות שונות אודות יחסו של ביאליק לישיבת וולוז'ין כמייצגת של טיפוס הישיבה הליטאית ויחסו למסורת בכלל.

כמו מרבית יצירותיו השיריות של ביאליק, גם פואמה זו כתובה במשקל שירי בעל הגייה אשכנזית מלעילית. המשקל הוא מסוג אמפיברכוס, שבו המקצב הוא תלת הברתי: הברה לא מוטעמת - הברה מוטעמת - הברה לא מוטעמת, וחוזר חלילה. בדוגמה שלהלן מובאות שתי השורות הראשונות בפואמה, כשההברות המוטעמות כתובות בהדגשה:

”עוד יש ערים נכחדות בתפוצות הגולה
בהן יעשן במסתר נרנו הישן”

באודסה

עם הגעתו לאודיסה ב-1892 התארח ביאליק במשך מספר חודשים בביתו של הרב אבלסון. בהמלצתו, קרא לילינבלום את מחברת השירים שלו, והלה הפנה אותו לאחד העם, אשר המליץ עליו בפני עורך ה"פרדס" י"ח רבניצקי, לימים שותפו בכתיבת "ספר האגדה ובהוצאת "דביר". ובחוברת הראשונה בשנת תרנ"ב, נתפרסם שירו "אל הצפור".

בשנת 1893 נשא ביאליק לאישה את מניה (לבית אָוֶרְבּוּך), והחל לעסוק במסחר בעצים. בו בזמן כתב כמה שירים שנחשבים למרכזיים בין שיריו, בהם השירים: "עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ", "מֵתֵי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים"[8], ואת הפואמה "הַמַּתְמִיד"[9].

ב-1897 כתב את שירו "אָכֵן חָצִיר הָעָם"[10], משירי התוכחה המרכזיים שלו, על רקע הימים שלפני הקונגרס הציוני הראשון שהתקיים בבזל. כמו כן כתב באותה תקופה את השיר "אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת"[11], והחל בכתיבת סיפורים. הראשון בסיפוריו הוא "אריה בעל גוף".

לצד שירים ביידיש, אותם המשיך לכתוב, יצר ביאליק באותה תקופה שירי אהבה כמו "הַלַּיְלָה אָרַבְתִּי"[12], "קוּמִי צְאִי (אֲחוֹתִי כַלָּה)"[13], "לא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר"[14] ו"הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ".

יחד עם רבניצקי, ש. בן ציון ואלחנן לוינסקי, ייסד ב-1901 את הוצאת "מוריה", שמטרתה הייתה להוציא לאור ספרי לימוד הכתובים בשפה העברית. קובץ השירים הראשון שלו ראה אור ב-1902 אך דווקא הפואמה שלו "מֵתֵי מִדְבָּר"[15], שפורסמה לאחר צאת הקובץ, נמנית עם החשובות שביצירותיו הליריות.

בעקבות פרעות קישינב ב-1903, כתב ביאליק שתיים מיצירותיו הידועות ביותר, אשר מרבים לצטטן עד היום: "עַל הַשְּׁחִיטָה"[16] ו"בְּעִיר הַהֲרֵגָה"[17]. פואמה זו פורסמה לראשונה בעיתון הזמן. בגלל דרישת הצנזור הרוסי קוצצו ממנה מספר שורות ושמה שונה ל"משא נמירוב".

בשיר "על השחיטה" (תרס"ג 1903) מבטא ביאליק ייאוש מן הצדק האלוהי:

וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –
יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!

— עַל הַשְּׁחִיטָה, אייר תרס"ג

השיר מסתיים בדברים על חוסר התוחלת שבנקמה (המצוטטים לעתים קרובות בהשמטת השורה הראשונה ובהיפוך הכוונה):

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –
וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!
יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,
וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם
כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.

— שם

ב-1904 (תרס"ד) כתב את הפואמה "בְּעִיר הַהֲרֵגָה", אולי החריפה והקשה ביצירותיו. בפואמה זו מציג ביאליק, בסגנון אפי ובמשקל כמעט הקסמטרי, זעזוע נוכח עמידת כוח החיים תוך כדי הטבח:

וְלִבְלְבוּ הַשִּׁטִּים לְנֶגְדְּךָ וְזָלְפוּ בְאַפְּךָ בְּשָׂמִים,
וְצִיצֵיהֶן חֶצְיָם נוֹצוֹת וְרֵיחָן כְּרֵיחַ דָּמִים;
וְעַל-אַפְּךָ וְעַל-חֲמָתְךָ תָּבִיא קְטָרְתָּן הַזָּרָה
אֶת-עֶדְנַת הָאָבִיב בִּלְבָבְךָ – וְלֹא-תְהִי לְךָ לְזָרָא;
וּבְרִבֲבוֹת חִצֵּי זָהָב יְפַלַּח הַשֶּׁמֶשׁ כְּבֵדְךָ
וְשֶׁבַע קַרְנַיִם מִכָּל-רְסִיס זְכוּכִית תִּשְׂמַחְנָה לְאֵידְךָ,
כִּי-קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד:
הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.

— בְּעִיר הַהֲרֵגָה, תמוז–תשרי תרס"ד

ביאליק השתתף בשני קונגרסים ציוניים, הקונגרס השמיני ב-1907 והקונגרס ה-11 ב-1913.

ביאליק ביקר בארץ ישראל בפעם הראשונה בשנת 1909 ונחת בחוף יפו ב-29 במרץ[18]. הוא התקבל בהערצה רבה על ידי היישוב היהודי הקטן בארץ. מיפו יצא לסיור במושבות ארץ ישראל, שאליו צירף את הסופר הצעיר ש"י עגנון שהתגורר ביפו.

באותה עת כתב מספר סיפורים נוספים, כמו "מאחורי הגדר"[19] שבו גיבורו נֹח (שהוא היפוך הצירוף ח"נ – חיים נחמן) מתאהב בנערה גויה, המאומצת על ידי גויה מרשעת שגרה בבית סמוך לביתו וגדר מפרידה בין אהבתם, אך היא אינה עומדת בפני אהבתם ונופלת, מטאפורית ופיזית. סיפורים נוספים שלו הם "סָפִיחַ"[20],"יום הששי הקצר"[21] ו"החצוצרה נתביישה"[22].

בין השנים 1910‏-1920, בנוסף לחיבורם של שירים חשובים נוספים כמו מְגִלַּת הָאֵשׁ[23], ו"צָנַח לוֹ זַלְזַל"[24], התגלה ביאליק במלוא כוחו ככותב מסות, וכתב את המסות "הלכה ואגדה" ו"גילוי וכיסוי בלשון" שהן מהמעולות ביותר במסות העבריות. כמו כן הוכיח את כוחו בתרגום: הוא תרגם מרוסית נוסח מקוצר של יצירת המופת (הספרדית במקורה) "דון קישוט" מאת מיגל דה סרוואנטס, ומיידיש את "הדיבוק" מאת ש. אנ-סקי. באותה תקופה הקים יחד עם רבניצקי ושמריהו לוין את הוצאת "דביר", וערך עם רבניצקי את "ספר האגדה" (1908 - 1911).

מאחורי העיסוק המוגבר במסות, תרגום וליקוט מעשיות ניצב משבר קשה בחייו של ביאליק, כאשר במקביל להפיכתו למשורר לאומי, הוא חש כי יבש מעיין יצירתו השירית. "צָנַח לוֹ זַלְזַל" שנכתב באלול תרע"א (1911) היווה מעין קינה מראש על האובדן הצפוי:

וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי
עַל-גִּזְעִי אֶתָּלֶה –
שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח,
לֹא-פְרִי וְלֹא-עָלֶה.

— צנח לו זלזל, אלול תרע"א

אחרי כן כמעט שלא הוסיף ביאליק לכתוב שירה. עד מותו בשנת 1934 כתב רק עוד תשעה שירים, רובם לא נחשבים מפאר יצירתו. ארבעה שירים נכתבו בתרע"ה-תרע"ו (1915 - 1916), שניים בתרפ"ג (1923) ושלושה בתרצ"א (1931).

עזיבתו את ברית המועצות

בשנת 1918 ייסד באודסה עם רבניצקי ודרויאנוב את המאסף לזכרונות, אתנוגרפיה ופולקלור – "רשומות" – אשר שם לו למטרה לבטא את ההוויה והמסורת של כל תפוצות ישראל. עד 1921 התגורר ביאליק כמעט ללא הפסקה באודסה. באותה שנה, בעקבות התערבותו האישית של הסופר הרוסי מקסים גורקי ובהוראתו המיוחדת של לנין, ניתנה לביאליק רשות לעזוב את ברית המועצות עם קבוצה של כמה סופרים יהודים. הוא עבר לברלין, שם עסק רבות בהוצאת ספרים בשפה העברית במסגרת הוצאת "דביר". בשנת 1922 עבר, בעצת רופאו, לבאד הומבורג, והתגורר בה כשנתיים. באותה עת התגוררו שם גם ש"י עגנון ואחד העם, שהיו לידידיו. באותה תקופה הכיר את הציירת וסופרת הילדים תום זיידמן פרויד (אחייניתו של זיגמונד פרויד) ואת בעלה יעקב זיידמן. לשניים הייתה הוצאת ספרי ילדים בגרמנית, וביאליק שיתף עמם פעולה ויחד הקימו את הוצאת הספרים "אופיר" להוצאת ספרי ילדים בעברית. הספר הבולט שיצא בתקופת קיומה הקצרה של ההוצאה המשותפת היה "מסע הדג" (1924), תרגום עברי של ביאליק לחרוזיה של פרויד בליווי איוריה. ההוצאה התפרקה עקב חילוקי דעות בין ביאליק לבין יעקב זיידמן.

בארץ ישראל

ב-1924 עלה ביאליק לארץ ישראל, ועבר להתגורר בבית שנבנה עבורו בתל אביב. בשבתו בתל אביב תרם ביאליק להפיכתה למרכז התרבותי והספרותי של היישוב. ביאליק הנהיג בבית "אהל שם" את מסורת "עונג שבת" – מפגשי תרבות של אמנים וסופרים. את תיאטרון "אוהל שם" הקים בשנת 1933 הנדבן שמואל בלום כתרומה לשנתו השישים של חיים נחמן ביאליק. באותה שנה חגג היישוב את יום הולדתו בטקסים ואירועים, וכל תלמידי בתי הספר בתל אביב באו כדי להביע את אהבתם אליו. לרגל האירוע יצאה מהדורה מחודשת של כתביו וכן יצא הספר "שירים ופזמונות לילדים" עם עיטוריו של נחום גוטמן. ב-1928 פרסם את "אלוף בצלות ואלוף שום", יצירה קלאסית לילדים מאז ועד היום, שגם הועלתה רבות על הבמה.

קברו של ביאליק בבית הקברות טרומפלדור
בית ביאליק, בתכנון האדריכל יוסף מינור ברחוב ביאליק 22 בתל אביב
בול ישראלי משנת 1959 לזכר 25 שנים לפטירתו של ביאליק

ביאליק מת בווינה ב-4 ביולי 1934 (כ"א בתמוז תרצ"ד), לאחר שניתוח בלוטת הערמונית שלו נכשל. לאחר העברת ארון המשורר הלאומי לארץ עברו מול ארונו והשתתפו בהלוויתו 60000-100000 איש, יותר מ-15 אחוזים מסך היהודים בארץ [25], שליווהו מביתו ברחוב הנקרא על שמו עד בית העלמין שברחוב טרומפלדור.

ביאליק נחשב בזמנו לחדשן בשירה העברית, והשפיע על משוררים שבאו אחריו וכונו "דור ביאליק", בהם יעקב שטיינברג ויעקב פיכמן. השפעתו עליהם היא ממרכיבי הלשון הציורית וממרכיבי המוטיבים הספרותיים.

ביאליק זכה לתואר "המשורר הלאומי" לא רק בזכות איכותה של שירתו, אלא גם בזכות תגובתו השירית לאירועים בעלי חשיבות לאומית.

לביאליק היה קשר מיוחד לעיר תל אביב. הוא קבע בה את ביתו, ברחוב שאכלס שנה אחר כך גם את בית העירייה דאז. לאחר פטירתו, נותרה אלמנתו מניה לגור בבית. בשנת 1937 החליטה מניה ביאליק לתרום את הבית לרשות העירייה ו"אגודת בית ביאליק" משמרת את הבית כמוזיאון לפועלו של המשורר. אגודת הסופרים העבריים הפכה את הבית למרכז פעילותה, וערכה בו כינוסים תרבותיים וספרותיים. בבית נמצאים ציורים ופסלים של המשורר פרי יצירתם של אמנים ישראלים, השעון האגדי המנגן מדי שעה את "התקווה", כתבי-יד מקוריים של יצירות ביאליק, ואוסף גדול של מכתבים שכתבו ילדים למשורר. במלאת לעיר תל אביב רבע יובל ב-1934, זמן-מה לפני מותו, חיבר ביאליק לרגל האירוע את השיר "עַל שִלֵּשִים":

עֲל יַד סָבוֹ הַנֶּכֶד,
הַבֶּן לְיַד אָבִיו -
יַחְדָּו אָרֶגוּ מַסֶּכֶת
פְּלָאַיִךְ, תֵּל אָבִיב.

— עַל שִלֵּשִים, ט"ז באייר תרצ"ד

תרומתו לשפה

חידושי מילים

ביאליק החל בפעולות לחידוש השפה העברית עוד בישיבת וולוז'ין והתמיד בעיסוק בתחום זה כל חייו. הוא היה שותף בוועדות לחידושי מילים בתחומים כתברואה, חשמל, טכניקה ודפוס[26]. ביצירתו חידש ביאליק מילים עבריות אשר כמה מהן נקלטו בשפה[27] ובהן המילים מטוס, תגובה, גחלילית, שלדג, פַקָּח, קדחתני, מצלמה, מענק ופריון. כך גם המילים "יבוא" ו"יצוא", כתרגום ל-Import ו-Export, אשר מופיעות לראשונה ב"אגדת שלושה וארבעה":

וּפָקַחְתָּ אֶת-עֵינֶיךָ עַל סְחַר אַרְצֵנוּ, וְיָדַעְתָּ אֶת-יְצוּאוֹ וְאֶת-יְבוּאוֹ

.

גם את המילה רשרוש חידש ביאליק, אם כי ביצירתו מופיעה רק בסיפור מאחורי הגדר:

הס! הדשאים נזדעזעו ורשרשו. שפעת פרפרים לבנים ושחורים התחילו מרפרפים באוויר.

— מאחורי הגדר פרק ו'

. ביאליק חידש מילה זו עבור אחד מסיפורי גרשון שופמן והופתע מהתקבלותה בציבור[27]

הנה הפועל "רשרש" למשל שאני הפושע חידשתי, פשוט בדיתיו מן הלב. הבלעתיו לראשונה באחד מסיפורי שופמן שנערכו על ידי, ומה תמהתי בראותי מקץ שבועיים לצאת המחברת והנה פשט שימושה של מילה זו כמעט בכל כתבי הסופרים של הזמן ההוא: ברנר, שופמן עצמו ואפילו סוקולוב במאמר ראשי ב"הצפירה" – בשורה הראשונה ממש. כולם החלו פתאום ברשרוש מרשרשים. על דעת אחד מהם לא עלתה לבדוק אחר מוצאה של מילה זו והכול סוברים שהיא מילה עתיקה. הגיע הדבר לידי כך שקלוזנר התערב עמי כי ראה מילה זו במדרש או בתלמוד... עוד מעט אתחיל גם אני להאמין כי אכן נמצאת היא באחד המדרשים, גדול כוחה של השפעה. אולם אודה כי אני עצמי נמנעתי מלהשתמש במילה זו שנים רבות אחרי שחידשתיה.

— מכתב ב"הדואר" 1920

עם זאת חלק ביאליק על רעיון המילון של אליעזר בן יהודה שהכיל חידושי לשון, משום שלדעתו תפקידו של מילון אינו לחדש אלא לכנס מילים קיימות בלבד.

המילון של לשון סתם – מכנס, רושם ומסדר את כל העומד בלשון מכבר, מה שנברא בה על ידי כל העם ואישיו עד עכשיו, עד הרגע האחרון של הכינוס. המילון של לשון כשלנו, בתנאיה המיוחדים, רשאי וגם חייב לרמז ולעורר על האפשריות הקרובות המתרגשות להתגלות, על צירופים חדשים שאפשר להם להיעשות, על דרכי שימוש חדשים שמעשירים את הלשון, לא עושר של פרוּטה במילה חדשה, אלא עושר גמור וממשי, שיש בו התחלה לשלשלת חדשה, לתקות חוט חיים חדש, פתיחת אשנב והבטחה ליצירה שלהבא... זהו כל מה שרשאי המילון לעשות, אבל אסור לו לבדות ולהטיל על הציבור. דבר זה, כשיהא צורך בו ונגיע אליו, ייעשה לו אחר-כך ובמקום אחר, במילון "מרחיב", בתור הצעה לפני הציבור; אבל אין מקומו במילון מכנס, ואין צריך לומר במילון אקדמי, שנכתב בחבורה. אין לך נבער ועון פלילי מזה שיכנס מי שהוא, אפילו מר בר רב אשי, בסנדליו לתוך מקדש היצירה של כל האומה.

כינוס אוצר המילים הקדום היה חשוב משום שביאליק העדיף לנצל מילים קיימות מרבדים קדומים של השפה על פני המצאת מילה חדשה. ביאליק התנגד ליצירת מילים חדשות באמצעות הוספת הסיומת "יה" או "יון". כך, למשל, הציע "סוכך" ו"אספוג" במקום חידושיו של בן יהודה מטרייה וסופגנייה.

מה חָכמה היא להוסיף למילה ישנה איזו הברה נדושה, או יה או יון וחסל... כשמבקשים לחדש מילה צריך להתבונן כיצד עשו זאת הם, העברים הקדמונים. צריך ללוש את השורש מפנימו, ולא בהדבקת הברות."

— דניאל לייבל, "ביאליק שבעל-פה", מולד, יז חוברת 131, יולי 1959[26]

יצירות לשוניות

פסלו של ביאליק, כיכר רמב"ם, רמת גן

לביאליק מייחסים[28] פניני-לשון והברקות, כמו למשל הגדרתו את משחק הביליארד: "עומדים שני ליצים, אוחזים בעצים, מכים בביצים, והמטיב להכניס ללוך[29], הרי זה משובח[30]". מספרים על ביאליק בהלצה על השפה שלו שכשהתעכב לשתות גזוז היה נוהג לומר למוכרת: "גזזיני ואגרשך, ועדפיני במילייך" (כלומר: השקיני בגזוז ואשלם לך במטבע גרוש ותתני לי עודף במטבעות של מיל). לסיגריה הוא קרא: "בצד אחד אש, בצד שני טיפש ובאמצע – עשב יבש". בפסח, כשראה מצות עם מי סודה, הוא קרא לזה: "לחם צר ומים לחץ".

אברהם אבן שושן וי' סגל ערכו את הספר "קונקורדנציה לשירת ח"ן ביאליק", שיצא לאור בהוצאת קריית ספר ב-1960. בקונקורדנציה זו יכול המחפש לאתר, על פי מילה מתוך אחד משיריו, את כל השירים שלו שבהם מופיעה מילה זו.

ביאליק בזמר העברי

ביאליק הוא אחד המשוררים ששיריו מולחנים ביותר בזמר העברי. החל משירו הראשון "אל הציפור" והמשך בשירים כמו "ברכת עם"[31] ("תחזקנה"), "ביום קיץ, יום חום"[32], "ים הדממה פולט סודות"[33], "אחרי מותי"[34], "הכניסיני תחת כנפך" או "קומי צאי".

מלחינים הרבו במיוחד לעסוק במזמורים ובפזמונות של ביאליק. נחום נרדי התאים בין היתר מנגינות בעלות אופי "ים תיכוני" לשירים כמו "בין נהר פרת ונהר חידקל"[35] או השיר "יש לי גן"[36], שהולחנו במיוחד עבור הזמרת ברכה צפירה. צפירה הרבתה לשלב בהופעותיה משירי ביאליק, בליווי נרדי ליד הפסנתר. פזמונות אחרים שהולחנו הם "מנהג חדש"[37] ("מנהג חדש בא למדינה"), "שיר העבודה והמלאכה"[38] ("מי יצילנו מרעב?"), "שבת המלכה"[39], "תרזה יפה"[40], "לא ביום ולא בלילה"[41] ואחרים.

שירי הילדים של ביאליק הולחנו אף לעתים תכופות. מוכרים שירים כמו "קן ציפור"[42], "שתי בנות"[43] (צילי וגילי), "מקהלת נוגנים"[44] (יוסי בכינור), "פרש"[45] (רוץ בן סוסי), "נדנדה"[46] (נד-נד, נד-נד), "בגנת הירק"[47] (בערוגת הגינה, מסביב לחבית), "הפרח לפרפר"[48] (פרפר, פרפר, פרח חי), מעבר לים, ו"לכבוד החנוכה"[49] (אבי הדליק נרות לי).

בתקופות מאוחרות יותר שבו מלחינים ועסקו בשירי ביאליק ובפזמוניו, כשהם מלחינים (ולעתים קרובות שבים ומלחינים פעם נוספת) שירים כמו "קומי צאי" (נעמי שמר), "בשל תפוח"[50] (שלמה ארצי), "היא יושבה לחלון"[51], "תאמר אהיה רב"[52], ו"הכניסיני תחת כנפך" (מיקי גבריאלוב), "אחרי מותי" (ציפי פלישר) ו"מאחורי השער"[53].

שירים גם הולחנו לתחרויות זמר אחרי קום המדינה, כגון "מנהג חדש" (פסטיבל הזמר תשכ"ו) ו"תִרזה יפה" (פסטיבל הזמר תשכ"ז 1967, ו-תש"ל 1970).

בין מבצעי שיריו של ביאליק מוכרים במיוחד הביצועים ל"הכניסיני תחת כנפך" של אסתר עופרים וריטה, הביצוע של אריק איינשטיין בלחן חדש של מיקי גבריאלוב והלחן של נורית הירש בביצועו של יהורם גאון. ביצועים מוכרים לפזמונותיו יש באלבום משולש שהוציאה נחמה הנדל.

בשנת 1967 יצא תקליט שירי ילדים של ביאליק בעיבודי ג'אז של מוני אמריליו, אלברט פיאמנטה ובני נגרי בשם "ח.נ. ביאליק - שירים ופזמונות" ובו ביצעו את השירים יהורם גאון, אופירה גלוסקא, שולה חן וליאור ייני (התקליט יצא על גבי דיסק בשנת 2006 על ידי חברת אנ.אמ.סי).

בשנת 2008 יצא אלבום אוסף המאגד את שיריו המולחנים של ביאליק, ובו נכללו גם שירים חדשים, ביניהם "רועת הכוכבים" של נתן סלור ויסמין אבן.

בשנת 2010 הוציאה להקת "אל המשורר" אלבום הנושא את שם הלהקה ובו שירו הפחות מוכר של ביאליק "אל המשורר". הלהקה הוקמה מיוזמה אישית של חבריה, חברי תנועת "דרור ישראל", במטרה להחיות את יצירתו של ביאליק ולקרב גם את הקהל הצעיר אליה. חברי הלהקה הלחינו את כל שירי האלבום וביצעו בעיבודים מודרניים שירים נוספים שלו, שלא נכנסו לאלבום.

דמותו הציבורית וייצוגיו בתרבות

מודעה לרגל "חג יובל ה-60 לחיים נחמן ביאליק", תל אביב, 1933

עוד משלב מוקדם של דרכו האמנותית זכה ביאליק להכרה רחבה כמשורר הלאומי, ונודעה לו השפעה רבה בחיי הציבור, ומעמד רם שקשה למצוא לו מקבילות אצל אנשי רוח בימינו. לאחר מותו הונצח ביאליק במספר רב של אופנים. יצירתו נכנסה לקאנון הספרותי העברי, והיא נלמדת בבתי הספר היסודיים והתיכוניים ונחקרת באוניברסיטאות. ספרות עיונית ענפה העוסקת בה התפרסמה לאורך השנים. מספר מהדורות של מכלול יצירת ביאליק יצאו לאור, הראשונה שבהן "ספר היובל" שיצא בשנת החמישים לחייו, ב-1923. מהדורות שיצאו לאחר מותו כוללות גם כתבים נוספים על היצירות שפורסמו בחייו - מכתבים, נאומים, רשימות שונות ויצירות גנוזות מתוך ארכיונו.

ביאליק היה ממייסדי "ברית עברית עולמית" בברלין בשנת 1931.

לכבוד יום הולדתו ה-60 קבעה עיריית תל אביב פרס ספרותי על שמו, פרס ביאליק, המוענק לספרות יפה ולמחשבת ישראל. כמו כן נקראו על-שמו הוצאת הספרים "מוסד ביאליק", בתי ספר ורחובות ברבות מערי ישראל. רחוב ביאליק בתל אביב, שבו התגורר, נקרא על שמו עוד בחייו, וכן נקראו על שמו הרחובות בתל אביב: רחוב ביאליק, שדרות ח"ן (ראשי תיבות של שמותיו: חיים נחמן) ועל שם יצירותיו: "אלוף בצלות" על שם יצירתו "אלוף בצלות ואלוף שום", ו"החצוצרה נתבישה" שקוצר ל"החצוצרה". על שמו של ביאליק נקראו העיר קרית ביאליק, המושב גבעת ח"ן והיישוב השיתופי כפר ביאליק, שהוקם על ידי עולים מגרמניה בשנת מותו של ביאליק.

דמותו המורכבת של ביאליק שימשה השראה לסופרים ישראלים רבים, בהם ישראל לרמן ("דרבנות ליגאל"), יוכי ברנדס ("וידוי"), ואחרים.

יצירתו בשירה ובסוגות אחרות, הייתה למופת ולדוגמה, ורבים הושפעו ממנה או ניסו ליצור בשיח איתה, כגון המשורר אברהם שלונסקי. סגנון הכתיבה נערץ על ידי רבים שניסו לחקותו ביצירות בסוגות שונות.

יצירותיו של ביאליק תורגמו ל-15 שפות, וביניהן תרגומים רבים לאנגלית, לצרפתית, לגרמנית, לרוסית וליידיש.

עלילת השווא על התבטאותו כנגד המזרחים

על דמותו הציבורית של ביאליק העיבה עוד בחייו עלילת שווא כאילו התבטא נגד הספרדים, שמקורה בעיוות אמירה של אריה לייב סמיאטיצקי. במקור, אמר סמיאטיצקי כי 'איך אפשר לשנוא את הערבים, הלא הם דומים לפרענקים', אך הציטוט המעוות, שיוחס לביאליק ולא לסמיאטיצקי, היה 'אני שונא את הערבים על שהם דומים לפרענקים'. כתוצאה מעלילה זו התעורר פולמוס ציבורי כאשר נכנס למחזור שטר בן 10 לירות עם דיוקנו, והיא אף מצאה את ביטוייה באזכורים לדמות ביאליק בכתביהם של משוררים וסופרים כגון קובי אוז, איתן נחמיאס גלאס ויוסי סוכרי[54].

מספריו

ספרי יצירותיו של ביאליק: קובץ סיפורים, קובץ שירים וספר ניתוח שיריו

לקריאה נוספת

  • שמואל טרטנר, מכל העמים: עיונים בשירה הלאומית של ח"נ ביאליק ונתן אלתרמן, ספריית "הילל בן חיים", הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף יד יצחק בן-צבי, תשע"א 2010.
  • אריאל הירשפלד, כינור ערוך - לשון הרגש בשירת ח"נ ביאליק , תל אביב: הוצאת עם עובד, 2011
  • אבנר הולצמן, חיים נחמן ביאליק, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2008
  • מיכאל גלוזמן, חנן חבר, דן מירון, בעיר ההריגה: ביקור מאוחר במלאת מאה שנה לפואמה של ביאליק, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2005
  • זיוה שמיר, הצרצר משורר הגלות: על היסוד העממי בשירת ביאליק, 1986
  • זיוה שמיר, שירים ופזמונים גם לילדים: חקר שירת ביאליק לילדים ולנוער, 1986
  • זיוה שמיר, השירה מאין תימצא: ארס פואטיקה בשירת ביאליק, 1987
  • זיוה שמיר, מה זאת אהבה - אגדת שלושה וארבעה: צוהר לעולם הדעות האישי של ביאליק, 1991
  • זיוה שמיר, באין עלילה: סיפורי ביאליק במעגלותיהם, 1998
  • זיוה שמיר, לנתיבה הנעלם: עקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק, 2000
  • זיוה שמיר, לפי הטף: על מעשיותיו המחורזות לילדים של ח"נ ביאליק, הוצאת ספרא, 2012.
  • יוסף שה-לבן, שירים ח.נ. ביאליק: הערות והנחיות ללימוד וקריאה, הוצאת אור עם, 1986
  • יוסף שה-לבן, סיפורים ח.נ. ביאליק: הערות והנחיות ללימוד וקריאה, הוצאת אור עם, 1980
  • לאה נאור, המשורר, סיפורו של ביאליק, תל אביב: הוצאת עם עובד, ירושלים: הוצאת יד בן-צבי, 1991
  • נורית גוברין, 'בעיר ההרגה' בדורה ולדורות, בתוך: קריאת הדורות, ספרות עברית במעגליה, כרך ג', ירושלים: הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ח/2008, עמ' 185 - 195
  • נורית גוברין, ביאליק שלי על בית ביאליק, משה אונגרפלד ושעון התקווה. בתוך: 'קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה', כרך ג', ירושלים: הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ח/2008, עמ' 196 - 197
  • מגזין ארץ אחרת, גיליון 47: "למה ביאליק", עמותת "ארץ אחרת", 2008
  • אברהם אבן שושן וי' סגל, קונקורדנציה לשירת ח"ן ביאליק, הוצאת קריית ספר, 1960
  • אליהו ציפר, קונקורדנציה לשירת ביאליק, הוצאת חצב, תשס"ג
  • רחל אליאור, "גילוי וכיסוי בלשון" ושפת האין והיש", בתוך: על "גילוי וכיסוי בלשון" (בעריכת ז' שמיר וא' לוז), רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשס"א: 113--127
  • מאניה ביאליק פרקי זכרונות הוצאת דביר
  • זיוה שמיר, צפרירים: ביאליק נגד הרצל ו"הצעירים" , הוצאת ספרא, 2013.
שירי ביאליק מעטרים קרן רחוב בהרצליה

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: חיים נחמן ביאליק
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: חיים נחמן ביאליק
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חיים נחמן ביאליק

הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

  1. ^ כפי הנראה. ייתכן שהולדתו הייתה בי"ט בטבת, ראו: שמואל אבנרי, "מתי נולד המשורר הלאומי? לפתרונה של חידה שנעלמה אף מביאליק עצמו", מתוך הבלוג של רן יגיל, אתר מעריב nrg.
  2. ^ ‏ שִׁירָתִי בפרויקט בן יהודה
  3. ^ מנחם מנדל זלוטקין, "ישיבת וולוז'ין בתקופת ביאליק". בתוך: עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא – פרקי זכרונות, ירושלים: מרכז זלמן שזר ומרכז דינור, 2004, עמ' 182–192
  4. ^ 1 2 במאמרו "ביאליק בוולוז'ין", בתוך: עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא – פרקי זכרונות, "ביאליק בוולוז'ין", מרכז זלמן שזר ומרכז דינור, ירושלים, 2004, עמ' 164–181.
  5. ^ הַמַּתְמִיד בפרויקט בן יהודה
  6. ^ עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ בפרויקט בן יהודה
  7. ^ לְבַדִּי בפרויקט בן יהודה
  8. ^ מֵתֵי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים בפרויקט בן יהודה
  9. ^ ‏על פי עדות הרב יהודה ליב דון יחיא, הדמות שככל הנראה שימשה מודל לשירו זה של ביאליק היה תלמיד בישיבת וולוז'ין שכונה "המתמיד מלודז'". תלמיד זה למד כ-20 שעות ביום, לא ישן במיטה אלא רק בבית המדרש כשעתיים או שלוש בלבד וכמעט שלא דיבר עם חבריו. מקור: יהודה ליב דון יחיא, "בישיבת וולוז'ין", בתוך: עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא – פרקי זכרונות, מרכז זלמן שזר ומרכז דינור, ירושלים, 2004, עמ' 158
  10. ^ אָכֵן חָצִיר הָעָם בפרויקט בן יהודה
  11. ^ אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת בפרויקט בן יהודה
  12. ^ הַלַּיְלָה אָרַבְתִּי בפרויקט בן יהודה
  13. ^ קוּמִי צְאִי בפרויקט בן יהודה
  14. ^ לא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר בפרויקט בן יהודה]
  15. ^ מֵתֵי מִדְבָּר בפרויקט בן יהודה
  16. ^ עַל הַשְּׁחִיטָה בפרויקט בן יהודה
  17. ^ בְּעִיר הַהֲרֵגָה בפרויקט בן יהודה
  18. ^ ‫זאב פרי, "יהודים, לכו אל הרכבת, המשורר ביליק יבוא היום", באתר הארץ, 27 במרץ 2009‬
  19. ^ מאחורי הגדר בפרויקט בן יהודה]
  20. ^ סָפִיחַ בפרויקט בן יהודה
  21. ^ יום הששי הקצר בפרויקט בן יהודה
  22. ^ החצוצרה נתביישה בפרויקט בן יהודה
  23. ^ מְגִלַּת הָאֵשׁ בפרויקט בן יהודה
  24. ^ צָנַח לוֹ זַלְזַל בפרויקט בן יהודה
  25. ^ תיאור ההלוויה, דבר, 17 ביולי 1934
  26. ^ 1 2 מי פרץ את הלשון לשדים ולמלאכי חבלה? ביאליק נגד אליעזר בן-יהודה, שמואל אבנרי, הארץ
  27. ^ 1 2 "מלון חדושי ח"נ ביאליק", יצחק אבינר תרצ"ב
  28. ^ כך למשל בספרה של לאה נאור "המשורר: סיפורו של ביאליק" (הוצאת יד בן צבי) וכן בספרם של דן בן אמוץ וחיים חפר "תל אביב הקטנה". הניסוח המדויק של משחקי המילים שנאמרו בעל פה משתנה מעט בין המקורות
  29. ^ לוך - חור בשפת היידיש. המילה נכנסה לעברית.
  30. ^ במלעיל
  31. ^ ברכת עם בפרויקט בן יהודה
  32. ^ ביום קיץ, יום חום בפרויקט בן יהודה
  33. ^ ים הדממה פולט סודות בפרויקט בן יהודה
  34. ^ אחרי מותי בפרויקט בן יהודה
  35. ^ בין נהר פרת ונהר חידקל בפרויקט בן יהודה
  36. ^ יש לי גן בפרויקט בן יהודה
  37. ^ מנהג חדש בפרויקט בן יהודה
  38. ^ שיר העבודה והמלאכה בפרויקט בן יהודה
  39. ^ שבת המלכה בפרויקט בן יהודה
  40. ^ תרזה יפה בפרויקט בן יהודה
  41. ^ לא ביום ולא בלילה בפרויקט בן יהודה
  42. ^ קן ציפור בפרויקט בן יהודה
  43. ^ שתי בנות בפרויקט בן יהודה
  44. ^ מקהלת נוגנים בפרויקט בן יהודה
  45. ^ פרש בפרויקט בן יהודה
  46. ^ נדנדה בפרויקט בן יהודה
  47. ^ בגנת הירק בפרויקט בן יהודה
  48. ^ הפרח לפרפר בפרויקט בן יהודה
  49. ^ לכבוד החנוכה בפרויקט בן יהודה
  50. ^ בשל תפוח בפרויקט בן יהודה
  51. ^ היא יושבה לחלון בפרויקט בן יהודה
  52. ^ תאמר אהיה רב בפרויקט בן יהודה
  53. ^ מאחורי השער בפרויקט בן יהודה
  54. ^ ‫שמואל אבנרי, ביאליק ועדות המזרח: אנטומיה של עלילה ועלבון שווא, באתר הארץ, 30 בדצמבר 2003‬


נשיאי ועד הלשון העברית והאקדמיה ללשון העברית
ועד הלשון העברית אליעזר בן-יהודה • דוד ילין • אהרן מאיר מזי"א • חיים נחמן ביאליק • נפתלי הרץ טור-סיני • יוסף קלוזנר
האקדמיה ללשון העברית נפתלי הרץ טור-סיני • זאב בן-חיים • יהושע בלאו • משה בר-אשר • אהרן ממן
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חיים_נחמן_ביאליק&oldid=15010564"