תמול שלשום
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | ש"י עגנון |
| שפת המקור |
עברית  |
| תורגם לשפות | גרמנית, ספרדית, צרפתית, אנגלית, הונגרית, איטלקית[1] |
| סוגה | רומן |
| מקום התרחשות |
ירושלים |
| הוצאה | |
| הוצאה | הוצאת שוקן |
| תאריך הוצאה | 1945 |
| מספר עמודים | 607 |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 001215954, 002635774 |
  | |
תמול שלשום הוא רומן מאת ש"י עגנון שפורסם בשנת 1945. הרומן עוסק בחיי גיבור הספר, יצחק קומר, החל מעלייתו לארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה ועד למותו (השנים המדויקות אינן מצוינות ברומן, אך לפי תוכנו עלילתו מתרחשת בשנים 1908–1911). הרומן הוא מהנחשבים ביותר של עגנון, ויש אף מי שאומרים שהוא החשוב ביותר שנכתב בעברית.
ברומן מתאר עגנון שלל דמויות מאוכלוסיית ארץ ישראל: בני היישוב הישן, איכרים בני העלייה הראשונה, חלוצים בני העלייה השנייה, חרדים שעלו בזקנתם ועוד. מהם שמתוארים בקצרה ומהם שמתוארים בפירוט ניכר. מתיאורים אלה ניתן ללמוד רבות על חיי היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה. לאורך הרומן נגלים קשייו של יצחק קומר, הגיבור, למצוא פרנסה, למצוא אהבה, ולמצוא מקום מגורים. לאורך הרומן נד יצחק קומר בין יפו לירושלים מספר פעמים, כאשר באחת הפעמים מוזכרת הקמתה של העיר תל אביב. נדודים אלו מסמלים את לבטיו של קומר בין העולם הישן לעולם החדש; בין דתיות לחילוניות; ובין חיים גלותיים לחיים ציוניים.
כמו רבות מיצירותיו האחרות של עגנון, כולל הרומן התייחסויות לתנ"ך, לספרות החכמים על רבדיה השונים, ולספרות החסידית והעממית היהודית לדורותיה.
עלילת הספר
[עריכת קוד מקור | עריכה]יצחק קומר, צעיר עני המתגורר בשבוש[2] עולה לארץ ישראל במהלך העלייה השנייה. לאחר נסיעה של שלושה ימים ברכבת לטריאסט והפלגה של עשרה ימים הגיע ליפו. שפתו שונה משפת בני המקום, שהוא מדבר עברית בהגייה אשכנזית והם – בהגייה ספרדית. הוא מחפש עבודה במושבה, אך האיכרים מעדיפים פועלים ערבים על הפועלים היהודים. במושבה הוא מתיידד עם רבינוביץ, ולאחר שנואשו מלמצוא עבודה חזרו שניהם ליפו. יצחק מוצא פרנסה כצבע, ומעיר על כך המספר: "באמת לא עלה לארץ ישראל אלא לעבוד את אדמתה, אלא מאחר שהארץ לא רצתה תפס אומנות זו של צבע."[3] הוא התיידד עם "הרגל המתוקה"[4] (כינויו של יוחנן לייכטפוס[5]) ששיפר את כישורי הצביעה שלו. משמצא פרנסה, שכר לו חדר ביפו. בדומה לחבריו, יצחק פרק עול תורה ומצוות: "לא הלך לבית הכנסת ולא הניח תפילין ולא שמר את השבת ולא כיבד את המועדות. בתחילה עשה חילוק בין מצוות עשה ובין מצוות לא תעשה. נזהר היה שלא לעבור על לא תעשה ומתרשל במצוות עשה. לבסוף לא הבחין בין עשין ללאווין, ואם נזדמן לו לעבור על אחת ממצוות לא תעשה לא היה חושש."[6]
לאחר שרבינוביץ, שמצא עבודה ביפו כמוכר בחנות, נוסע לאירופה, יצחק, שמימיו לא קיים קשר עם נשים, מתיידד עם חברתו של רבינוביץ, סוניה צוויירינג. "מהלכים להם יצחק קומר וסוניה צוויירינג, משום שהוא חברו של רבינוביץ והיא חברתו של רבינוביץ."[7] בהמשך התהדקו הקשרים בין יצחק וסוניה, והם הרבו לבלות יחדיו.
לאחר שסוניה צמצמה את קשריה אתו, עזב יצחק את יפו ועבר לירושלים, ובה שכר חדר ב"בית המשומד",[8] וכעבור זמן מה עבר לחדר ששכר בשכונת זיכרון משה. בתחילה המשיך בקשר מכתבים עם סוניה, אך גם קשר זה דעך. יצחק התיידד עם הצייר שמשון בלויקוף, שלימד אותו לצייר שלטים לפרנסתו. מותו של בלויקוף ציער מאוד את יצחק, ולהפגת יגונו הלך אל הכותל המערבי.
בעת שיצחק צבע לוח הקדשה בשכונת הבוכרים הגיע אליו כלב חוצות, ויצחק צבע על עורו את המילים "כלב משוגע". מעשה זה גוזר על הכלב חיים של מגורש ונרדף כי בכל מקום אליו הוא מגיע בירושלים (חוץ משכונות הגויים שאינם קוראים עברית) רואים בו חולה כלבת. אדם שקרא את הכיתוב "כלב" משמאל לימין נתן לכלב את השם "בלק", וכך הוא נקרא ברומן.
יצחק התחבר לאנשי היישוב הישן וחזר לשמור מצוות באופן חלקי, לאחר שפגש בבתי אונגרין את משה עמרם ואשתו דישה, אותם הכיר באוניה בדרכו לארץ. בביתם הוא פוגש את נכדתם שפרה, "ריבה נאה וחסודה", שאביה הוא ר' פייש, מקנאי העדה החרדית, ומתאהב בה. "למה היה יצחק דומה באותה שעה, לאדם הראשון בשעה שנטל הקדוש ברוך הוא אחת מצלעותיו והעמיד לפניו את חוה."[9]
ר' פייש יצא לילה אחד לתלות כתבי חרמות. ראה אותו בלק ונבח לקראתו בשמחה. נבהל ר' פייש ובעט בכלב. צעק הכלב ונתחלחל ר' פייש ונפל, ואחר כך נמלט על נפשו. בעקבות מפגש זה חלה ר' פייש ושכב חסר יכולת דיבור בביתו. יצחק נהג לבקרו ולהביא מזון לאשתו של ר' פייש, שמחמת ההוצאות על רופאים לא הספיקו כספי החלוקה לפרנסתה.
יצחק חש שעליו לנסוע ליפו כדי לסיים את קשריו עם סוניה, ולאחר דחיות אחדות קם ונסע. הוא פגש את סוניה בחדרה, ומשם הלכו לאכול גלידה בקפה חרמון, שם פגשו אחדים מחבריהם, ובהם חמדת, שעלה אף הוא מגליציה. לאחר שנפרד מסוניה נשאר יצחק ביפו. יום אחד נפגשו יצחק וחמדת ויצאו לטייל בעיר, עד שהגיעו לאכסניה של יעקב מלכוב, שם פגשו את זרח ברנט ולאחר מכן את ברנר.[10][11] המשיך יצחק לשהות ביפו ולבלות עם חבריו, וכאשר חשב לחזור לירושלים נזדמנו לו מגורים חינם בצריפו של "הרגל המתוקה" שנסע לענייניו, ונשאר ביפו. רבינוביץ, שהתעשר בחו"ל ונשא אישה, חזר ליפו וחידש קשריו עם יצחק. כאשר חזר "הרגל המתוקה" לצריפו, חזר יצחק לירושלים.
בירושלים חזר יצחק לעבודתו כצבע, ושכר לו חדר בביתו של חרט, ושמח בקשריו עם בני משפחת החרט. הוא ביקר בביתו של ר' פייש ושוחח עם רבקה אשתו, אבל את ידה של שפרה לא ביקש, אף שרצה בכך, ואפילו כתב לאביו שהוא עומד לשאת אישה. יצחק חידש קשריו עם ר' אלטר והינדא פועה אשתו, שאותם הכיר בשבוש קודם שעלו לירושלים, ובהמלצת הינדא פועה התיידד עם חיים רפאל העיוור, שהיה בקי בתורה ובמשנה, אבל נזקק לעזרתו של יצחק בקריאת פירוש רש"י. משנודע לר' אלטר ולהינדא פועה שיצחק חפץ לשאת את שפרה, הלכו הינדא פועה וחיים רפאל לדבר עם רבקה בשבחו של יצחק. "היא סיפרה בשבח אבותיו של יצחק עד לר' יודיל חסיד, והוא סיפר בשבחו של יצחק, שכל שבת ושבת הם לומדים כאחד."[12] כעבור ימים אחדים העמידו חופה בביתה של שפרה, ויצחק נשא את שפרה לאישה.
כשהוא חולה "נכנס בלק למאה שערים כשהוא מהלך בצדי דרכים ופיו פתוח ורירו יורד ואזניו סרוחות וזנבו מונח בין ירכותיו ועיניו תוססות דם והוא נובח ואין קולו נשמע."[13] בלק הגיע לדרשתו של ר' גרונם יקום פורקן על עצירת הגשמים. כאשר אמר ר' גרונם "הוא שאני אומר, פני הדור כפני הכלב, ולא ככלב סתם, אלא ככלב משוגע", שם לב שבלק נמצא לידו "וצעק צעקה גדולה, הכלב המשוגע הכלב המשוגע. היה כל העם סבור שהוא צועק כן כדי להרעיש את הלב, כדרך שרגיל לעשות בדרשותיו, שנוטל מלה וחוזר עליה בקולי קולות." לבסוף הבין הציבור שאכן הכלב אתם ונמלטו כולם.
היה שם גם יצחק, שלא נבהל מהכלב, ואף ניסה להרגיע אנשים וסיפר שהוא עצמו כתב על גבו של הכלב ואין זה כלב שוטה. סר פחד הכלב מהציבור. "ואף הפחדנים לבשו עוז והטילו כל אותה אשמה על העיתונים, שהיו מייראים אותם בכלב." נשך בלק את יצחק דרך בגדו. הביאו את יצחק לביתו ובא רופא וטיפל בו. החמירה מחלתו של יצחק, ורבקה ושפרה טיפלו בו, "היו רצות מר' פייש ליצחק ומיצחק לר' פייש, עד שתשש כחן ולא היו יכולות לעמוד על רגליהן." הלכו ייסוריו של יצחק וגברו, עד שמת.
לאחר שיצחק הובא לקבורה נפסקה הבצורת הקשה, ובעקבות הגשמים "שמחה גדולה הייתה בעולם. לא נראתה שמחה כזו, כל הכפרים שביהודה ושבגליל ושבשפלה ושבהר העלו פרי תבואה וגל הארץ הייתה כגן אלקים."[14]
פרשנויות
[עריכת קוד מקור | עריכה]סופו הטראגי של יצחק קומר, והמשמעות מאחורי דמות הכלב "בלק", היוו מקור לדיונים ארוכים סביב הרומן. הביקורת נוטה לראות בבלק ביטוי לתשוקותיו החבויות של יצחק קומר, אך קשת הפרשנויות רחבה מאוד: מאמירה על אופייה של היצירתיות והאמנות (מיכל ארבל בספרה "כתוב על עורו של הכלב"), ועד לתובנות פסיכולוגיות המושתתות על השקפותיו של פרויד.
פרטים אוטוביוגרפיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ישנם פרטים אוטוביוגרפים רבים בתמול שלשום, המקבילים לתחנות בחייו של עגנון עצמו[15]. הפרטים האוטוביוגרפיים מופיעים הן במישור הישיר, והן במטפורי. למשל העלייה של יצחק לארץ ישראל מתאימה לזו של עגנון, תיאור משפחתו של קומר מרמז על משפחת צ'צ'קס (משפחתו של הסופר) בגולה, שניהם הגיעו לארץ לראשונה בתקופת העלייה השנייה דרך נמל יפו, ועוד. את מוטיב הצביעה בספר אפשר לראות כאנלוגיה לכתיבה של עגנון, החל מהמלאכה עצמה, דרך הקשיים שבהם הוא נתקל והדרך שלו להתמודד אתם.
קולות התקופה ב"תמול שלשום"
[עריכת קוד מקור | עריכה]מסגרת העלילה ב"תמול שלשום" היא קורותיו של יצחק קומר בארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה. בתוך מסגרת זו מוצגים, בנוסף לעלילה הבדיונית, גם פרטים רבים מאירועי התקופה שפורסמו בעיתוני התקופה ובמקורות אחרים בני התקופה.[16] כך, למשל, מתואר ברומן בילוי של יצחק וסוניה בבית קפה שגם מאיר דיזנגוף הזדמן אליו, ומסופר על דיזנגוף: "ולעניין אותו מאמר יופיטר כועס שפרסם הפועל הצעיר כנגדו, תשובה ניצחת כבר השיב להם בהצבי של בן יהודה, ואף מרדכי בן הלל הכהן השיב להם כמדתם."[17] מדובר במאמר ביקורת על דיזנגוף שפורסם בעיתון "הפועל הצעיר"[18] ותשובתו של דיזנגוף שהתפרסמה בעיתון "הצבי" של אליעזר בן-יהודה.[19] ומוזכרת גם ביקורתו של מרדכי בן הלל הכהן על ארגון "הפועל הצעיר", שפורסמה אף היא ב"הצבי".[20] דוגמאות נוספות:
- מתוארת שיחה בין קדיש סילמן לבין יוסף אהרונוביץ, עורך "הפועל הצעיר",[21] על תוכניתו של סילמן להוציא לאור עיתון לפורים - סילמן אכן פרסם עיתון הומוריסטי לפורים בשם "ליהודים", החל מפורים תרס"ט.[22]
- לכלבים קרוביו של בלק מיוחסת ברומן[23] השתתפות בחרם של רבני היישוב הישן בירושלים על לודוויג אוגוסט פרנקל, עקב פעולתו להקמת בית הספר למל.[24]
דמויות היסטוריות נוספות מופיעות ברומן בשמן, ובהן יוסף חיים ברנר, אהרן דוד גורדון, ש' בן-ציון, ארתור רופין, משה מונטיפיורי, יעקב גולדמן, עקיבא יוסף שלזינגר ורבים אחרים. על שילובן של דמויות אלה ברומן כתבה לאה גולדברג: "וכאן מפליא העוז ומפליאה היכולת, כיצד מצליח עגנון, באופן הטבעי ביותר ובלי לפגוע בסיפור־המעשה, להכניס לתוך פסוקו שמות מפורטים כדיזנגוף, ויוסף אהרונוביץ, וסילמאן ואז"ר. ואין זה מקבל על ידי כך גוון לוקאלי צר, והספר אינו נהפך לפרובינציה ספרותית. מי שאיננו יורע, מי הוא דיזנגוף, יעבור על פני השם הזה, כעל שם בדוי, ולא ייכשל."[25] עד כמה הערתה של גולדברג רלוונטית ממחיש תיאור חדרה של סוניה שנמצאת בו "תמונתו של ברילי חברנו שנהרג בידי ערביים."[26] הקורא עלול להניח שברילי זה הוא דמות בדיונית, אך חוקר הספרות אברהם הולץ מגלה שמדובר בדב ברל שוייגר, ממייסדי הארגונים "בר גיורא" ו"השומר", שנהרג באפריל 1909 מירי של שודדים ערבים.[27]
בנוסף לאלה, יש בסיפור דמויות בדיוניות, המבוססות על אנשים בני התקופה. דוגמה לכך היא מפחלץ החיות ארזף, המתואר בפרוטרוט ברומן.[28] הזואולוג ישראל אהרוני טען שעגנון ביסס את דמותו של ארזף עליו, ואף ציין שהשם ארזף הוא ראשי תיבות של "אהרוני - ראש זואולוגֵי פלשתינה". עגנון לא הכחיש במפורש את הטענה על ההשראה לדמות, אך כן הכחיש את טענת ראשי התיבות במילים: "ואתה חושד אותי שקראתי לארץ ישראל פלשתינה?".[29] את דמותו של הדרשן גרונם יקום פורקן מזהים הפרשנים עם הדרשן הירושלמי בן ציון ידלר. אברהם הולץ וטובה ברגר הולץ זיהו את ד"ר פיקחין עם ד"ר מנחם שטיין, ואת ד"ר שימלמן עם ד"ר בן-ציון מוסינזון, וציינו: "מחקרינו הוכיחו, ששיחותיהן ואמירותיהן של כל הדמויות לסוגיהן הם לרוב ציטוטים מתוך יומנים, זכרונות, נאומים ומקורות היסטוריים ראשוניים אחרים, שמפאת המסגרת הבדיונית, אינם מוזכרים במפורש. הוא הדין לגבי המידע ההיסטורי, המוצע בידי המחבר והמספר כדי לעצב את הרקע הדרוש לו לקורא: אף הוא שאוב בעיקר מתוך תעודות מהימנות, בנות־הזמן המסופר, כגון כתבי־עת, עיתונים, חוברות ועלונים מסוגים שונים."[30] לפעמים זיהוי האדם שעליו מבוססת דמות בדיונית אינו ודאי, וכך הוצע שדמותו של מנחם העומד[31] מבוססת על דמותו של הרב מרדכי גימפל יפה או על דמותו של הרב ישעיהו שפירא.[32] את הצייר בלויקוף מזהים הפרשנים עם הצייר שמואל הירשנברג.[33]
שפע הפרטים ההיסטוריים ברומן הוביל את חוקר הספרות אברהם הולץ להגדירו כ"רומן היסטורי־דוקומנטרי",[34] או כ"רומן תיעודי".[30]
בנוסף לאזכור ההיסטורי של עיתוני התקופה, כאמור לעיל, ניתנת גם הצגה סאטירית בדיונית של מאפייניהם בתיאור יחסם לכלב בלק:
- "החבצלת קראה לו מין ואפיקורוס, שמחציף פנים והולך בגילוי ראש בזמן שאותיות לשון הקודש על עורו. והאור שבראשונה הפליג בשבחו, מאותו הטעם שהוא הולך בגילוי ראש, שינה דעתו עליו לרעתו, וחשד אותו באבק צביעות, שעקר רגליו משכונות היהודים משום שחושש לדברי החבצלת. קשה משניהם נהגה החירות בבלק, שהביאה את דברי החבצלת ודברי האור כאחד, אלא שהוסיפה עליהם, מפני מה החבצלת והאור מעלימים עיניהם מאותו מעשה, מפני שמקבלים שכר על השתיקה."[35]
בין יפו לירושלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאורך הרומן נד יצחק קומר בין שכונת נווה צדק ביפו לירושלים. עם עלייתו הוא מתגורר ביפו, ממנה הוא עובר לירושלים, חוזר ליפו וחוזר לירושלים, שבה מסתיימים חייו. השינוי אינו רק במקום המגורים אלא גם באופי הקשרים החברתיים, כפי שציינה מיכל ארבל: "מחברת גברים ונשים צעירים, רווקים חילונים וציונים ביפו עובר יצחק להסתופף בחיקן של משפחות יראות שמים בירושלים."[36]
נדודיו של יצחק מתבטאים גם במבנה הרומן: לאחר פרולוג בשם "ראשית הדברים", המתאר את חייו של יצחק בגליציה ומסעו משם ליפו, מחולק הרומן לארבעה ספרים:
- ספר ראשון: ארץ חפץ – שהייתו הראשונה של יצחק ביפו וקשריו עם סוניה.
- ספר שני: ירושלים – מעברו של יצחק לירושלים ופגישתו הראשונה בשפרה.
- ספר שלישי: בין עניין לעניין – חזרתו של יצחק ליפו לשם סיום קשריו עם סוניה.
- ספר רביעי: סוף דבר – חזרתו של יצחק לירושלים, נישואיו לשפרה ומותו.
בביקורת מוזכרת יפו כעיר המסמלת את החומר, ואילו ירושלים את הרוח.[37]
אורי סלע ציין ש"סיפורו של יצחק קומר הוא סיפורה של היקלעות בין שני עולמות – עולמה של הציונות, ההשכלה והחילוניות, שמוקדו ביפו; ועולמה של החרדיות, שמוקדו בירושלים.[38]
לפי פרופ' דן מירון, ניסיונו של יצחק לגשר בין שני עולמות אלה "חייב להסתיים בכישלון טרגי; שהרי הפיצול הטרגי של העולמות, שרק חיבורם היה מאפשר את 'הגאולה השלמה', הוא עובדת היסוד, נקודת המוצא, שממנה יוצא הרומן להערכת התקופה ומשמעותה בחיי ישראל."[39]
פרופ' בעז ערפלי דן בניגודים שבין יפו וירושלים כהצגתן ברומן:
- בעוד החיים ביפו נתפסים כאן כחיים פרוצים לכל רוח, בלא נורמות מחייבות ובלא מסגרות ערכיות מנחות, חיים הפונים אל עתיד, שבמובן התרבותי רוחני אינו ברור, הרי ירושלים של היישוב הישן הפונה לעבר נתפסת כנאחזת במסגרות של אורח-חיים מסורתי ובמוסדות קהילתיים מיושנים, שבאמצעותם, במכוון או שלא במכוון, היא חונקת את החיים ומשעבדת אותם לתכליות מפוקפקות, ובכך גם מסלפת את מהותן של המסגרות הללו ואת המטרות שלמענן נועדו (קיום יהודי בארץ הקודש) וגם את נשמתן (אהבת הארץ, אהבת העם ואהבת התורה).
- ...
- עיצובן הקוטבי של יפו וירושלים בתמול שלשום, מעבר ליסודות הריאליםטיים-היסטוריים שלו, אמור להיתפס בעיקרו כבעל משמעות רוחנית-עקרונית-סמלית. על-פי משמעות זו הוא מצביע על האוטופיות ועל הבעייתיות של שילוב הציונות החילונית והמסורת הדתית במעשה חידוש היישוב העברי בארץ ישראל, משאת-נפשו האידאולוגית של המחבר המובלע.[40]
יצחק קומר
[עריכת קוד מקור | עריכה]יצחק קומר חש שהוא "בן חנווני עני, בן עיר קטנה".[41] הוא הגשים את חלומו הציוני לעלות לארץ ישראל, אך הוא מאוכזב שלא הצליח להפוך לעובד אדמה, ומספר: "עליתי לארץ ישראל לעבדה ולשמרה, ולבסוף מה אני, צבע, לכלכן."[42] עמוס עוז עמד על אופיו הציוני של יצחק:
- יצחק קומר, אף שהוא הראשון בעיירה שקם ועלה ארצה, רחוק מלהיות ציוני מהפכני. מבלי שיֵדע זאת, הריהו ציוני שמרני; ציוני 'אוסטרו-הונגרי'; ציוני הרצליאני שאין לו עסק ב'תיקון עולם' וכל שאיפתו היא לחיים של פרנסה וכבוד באמצעות עבודת האדמה."[43]
"כל זמן שהיה יצחק דר בעירו לא שח עם אשה חוץ מאמו ואחיותיו, כדרך בני טובים שאין מכירים בנשים קודם לאירוסיהם."[44] מאפיין זה של יצחק מעיב על יחסיו עם סוניה, עד שהיא מואסת בו. ההבדל בין יפו לירושלים, המוזכר לעיל, ניכר גם בנשים שאתן מתחבר יצחק בערים אלה – סוניה המשוחררת, שיצחק נבוך פעמים אחדות מהתנהגותה, לעומת שפרה הצנועה והחסודה, שהתנהגותו של יצחק מביכה אותה.[45]
המספר מציג את מאפייני השינויים בגישתו של יצחק לקיום המצוות:
- "לכאורה דומה יצחק לאילן ששרשיו מועטין, שכל רוח מצויה עוקרתו והופכתו על פניו. אבל אם נתבונן במעשיו יפה יפה נראה שאין הדבר כן. כל זמן שקיים יצחק את המצוות כמצוות אנשים מלומדות לא היו המצוות חשובות בעיניו, לפיכך כל מקום שבא לשם היה נוהג כמנהג המקום. משנתעוררה בו הנפש המשכלת שינה את דעותיו ועמהן את מעשיו.
- לא ביום אחד ולא בחודש אחד ולא בשנה אחת שינה את דעותיו ואת מעשיו, אלא קמעה קמעה שינה את דעותיו. ולא על ידי היראים שינה אותם, אלא כבר בזמן שהיה שרוי בין חבריו ביפו ובמושבות ראה שהנפש מבקשת דבר שמונעים ממנה. באותם הימים עדיין לא היה יודע מה הנפש מבקשת. ואימתי נגלה לו? אף כאן צריכים אנו לומר, לא בבת אחת נגלה לו, אלא קמעה קמעה. לסוף נעשה לאילן ששרשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות עליו אין מזיזות אותו ממקומו."[46]
בלק וכלבים אחרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכלב בלק הוא דמות מרכזית ברומן, שנייה רק ליצחק קומר בחשיבותה. ברומן מוזכרים עוד כלבים אחדים, בהם כאלה החיים עם בעליהם:
- "שומר לילה יש סמוך לביתו של יצחק, ערבי עני ומרוד שאין לו כלום חוץ מכלבו. בא יצחק ומשיח עמו, מושך באוזני הכלב ומגיד שבחו בפניו."[47]
- על "הרגל המתוקה" מסופר: "כשם שמספר על בני אדם כך מספר על כלביו. על הכלב שהיה לו ועל הכלב שיש לו ועל הכלב שנתגלגל ובא בין שניהם."[48] הכלב שיש לו מופיע בשמו, צוציק.
- הרומן מספר כיצד הכיר רבינוביץ את אשתו: "כלב קטן היה לה והיה רבינוביץ נותן לו שוקולד וצוקר, נתחבב רבינוביץ על הכלב ועל אדונתו של הכלב."[49]
ואחרים שהם כלבי חוצות:
- "עם שיצחק מהלך פגע בו כלב. הביט הכלב בבריה של אדם שנתקל בו ואינו בועט בו, הביט יצחק בכלב שפגע בו ואינו נובח בו."[50]
- "אחד מאבות אבותיו של בלק. זה תובל הכלב שהיה מנהיג כת של כלבים בירושלים ומושל בכפה משער יפו עד לרחוב מוכרי ירקות שבקצה שוק העליון סמוך לרחוב הכנסייה האנגליקנית."[51][52]
תיאוריהם של כלבים אלה קצרים למדי. התנהגות הכלבים הללו שגרתית, ואין בה דבר החורג מהתנהגותם של כלבים. אף בלק, שהוא "כלב חוצות, שאזניו קצרות וחוטמו חד וזנבו דלול ומראה שערו ספק לבן ספק חום ספק צהוב, מאותם הכלבים שהיו משוטטים בירושלים עד שלא נכנסו האנגלים לארץ",[53] מוצג תחילה ככלב שהתנהגותו שגרתית: "בלק כלב פשוט היה ולא נתעסק במה שמחוץ לשכל. ... כל התנהגותו של בלק מצוות כלבים מלומדה היתה."[54] הרומן מתאר בהרחבה את מחשבותיו והחלטותיו של בלק, ואלה רחוקות מלהיות פשוטות, וחורגות במידה רבה מעומק המחשבה המיוחס לכלב. דוגמה: כאשר החנוונים שומעים שבלק הוא כלב משוגע, הם סוקלים אותו במשקלות ובאבנים, ובלק "הבין מדעתו ששלח בית דין צדק לבדוק את המשקלות. התחיל צועק הב הב, כלום יכולני לבלוע כל המשקלות הפסולים ולהעלימם מעיניהם של שליחי בית דין."[55] אברהם הולץ ציין כי בלק "מוצג לאורך הרומן ההיסטורי־דוקומנטרי כיצור בעל דעה, בעל דמיון ובעל רגשות."[34] בעז ערפלי מציין שבפרקי בלק "מדובר במעבר דרסטי מן הריאליסטי לפנטסטי או לסוריאליסטי, שהוא בה בעת גם גרוטסקי וסימבולי. בדמותו של הכלב בלק, גיבורו של הסיפור הפנטסטי הזה, נשתלבו מאפיינים כלביים נטורליסטיים ממש, עם מאפיינים אנושיים, תת-אנושיים ואולי גם על-אנושיים."[56]
לדמותו של בלק ניתנו שלל פרשנויות מתוחכמות. על כך כתב עמוס עוז:
- חרף מאמציהם של כמה פרשנים, ייתכן שהקורא אינו חייב להצמיד לכל נביחה ונפיחה של בלק נמשל פסיכולוגי, אידאולוגי, היסטורי או רליגיוזי. די בכך שעיקרו של עניין בלק ברומן הוא יתמותו ועזיבותו של כלב שיצא ולא יצא מכלל כלב יהודי כשר, יצא ולא יצא מכלל כלב חוצות כנוע המחפש לו בית ואהבה ותשומת לב, יצא ולא יצא מדעתו, אבל בכל חיבוטיו לא יצא ולא יכול היה לצאת אפילו כפסע מן הנתיב שהגורל גזר עליו על לא עוול בכפו.[57]
לבלק שתי פעולות מרכזיות בהנעת הרומן: נביחתו מבהילה את ר' פייש וגורמת לשיתוקו, ובכך מתאפשר הידוק הקשר בין יצחק לשפרה עד לנישואיהם, ונשיכתו את יצחק גורמת למותו. בשתי פעולות אלה בלק פועל כאחד הכלבים, אך מחשבותיו שהובילו לפעולות אלה עמוקות מאוד. כיוון ששם לב לשינוי ביחסם של האנשים אליו, יוצא בלק למסע לחקר האמת, בניסיון להבין מה גרם לשינוי. בעמל רב הוא מצליח במשימה זו. וכך מתוארים רגשותיו ומחשבותיו של בלק טרם הנשיכה הקטלנית: "נתעוררה בלבו של בלק שוב בקשת האמת. ומשנתעוררה בו בקשת האמת התחיל לבו מקיש בו. מה נספר ומה נאריך, מחמת געגועיו שהיו לו לבלק על האמת היה לבו מקיש כעלי במכתשת. והיה מתמה על עצמו, הרי צריך אני לשמוח ולבסוף איני שמח. ... חזר וכבש פיו בקרקע עד שלא ישיאהו יצרו להגביה קולו, שאם יגביה קולו יבעט בו הצבע, והרי אין בכוחו לקבל ייסורים חדשים. אבל בקשת האמת גברה על מוראו."[58]
המספר מגלה פרטים לא ידועים על עולמם של הכלבים:
- "יש דעה בין הכלבים שאף הם בריות בני אדם היו, ומשום שמרדו ברבונם עשאם כלבים. חזרו קצתם בתשובה והוחזרו לצורתם הראשונה, וקצתם שעמדו במרדם נשתיירו כלבים. אין צריך לומר שאין לדעה זו שום סמך מדעי."[59]
- בלק "היה יודע שבעים לשון כרוב כלבי ירושלים", אך לא הבין אנגלית, "שעדיין לא הייתה לשונה של אותה אומה מהלכת בארץ."[60]
אינטרטקסטואליות
[עריכת קוד מקור | עריכה]כברבים מסיפוריו של עגנון, גם ברומן "תמול שלשום" ניכרת האינטרטקסטואליות. המחיש זאת עמוס עוז, בדבריו על פסקת הפתיחה לרומן:
- הפסקה הפותחת את הרומן "תמול שלשום" עשויה פסיפס של פסוקים משובצים בהדי שירתם של משוררי חיבת ציון ו"אל הציפור" של ביאליק, עם ניחוח קל של אברהם מאפו ועם קלישאות התעמולה של הציונות המוקדמת וסיסמאות ביל"ו. המשפט הראשון, "כשאר אחינו אנשי גאולתנו בני העלייה השנייה הניח יצחק קומר את ארצו ואת מולדתו ואת עירו ועלה לארץ ישראל לבנות אותה מחורבנה ולהיבנות ממנה" – משפט זה יש בו היתוך מיחזקאל (יא, טו) עם פרשת "לך לך" (בראשית יב, א) ועם הפזמון הציוני "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה".[61]
אינטרטקסטואליות לסיפורים אחרים של עגנון
[עריכת קוד מקור | עריכה]ברומן זה, בדומה למנהגו של עגנון בסיפורים נוספים שלו,[62] מוזכרות דמויות מסיפורים אחרים שלו:
- יצחק קומר הוא צאצא של ר' יודיל חסיד, גיבור הרומן "הכנסת כלה": "שמעון קומר אביו של יצחק בן בנה של בת בתו של ר' יודיל".[63]
- עם הדמויות שיצחק קומר פוגש ביפו נמנית יעל חיות, גיבורת הסיפור "גבעת החול", שגרסתו הראשונה פורסמה בשנת 1911 בעיתון "הפועל הצעיר" בשם "תשרי", ואותה קורא יצחק ביום חתונתו.
- בביקורו ביפו פוגש יצחק קומר את חמדת, המופיע באחדים מסיפוריו של עגנון ובהם "גבעת החול" ו"לילות".
- בשיחתו של יצחק קומר עם רעיו ביפו מזכירה סוניה את חוקר האצות יעקב רכניץ, גיבור הסיפור "שבועת אמונים". המספר אף מגלה מה עשה רכניץ לאחר התקופה המתוארת ב"שבועת אמונים": "באותם ימים לא היינו נוהגים בימות החמה לילך בצהרים אצל הים, חוץ מדוקטור רכניץ, שהיה מחזר אחר אצות, ועכשיו שיצא לאמריקא אין רואים אדם בצהרים אצל הים."[64]
- המספר מציין כי "סוניה אינה מצוינת בנוי. רחל היילפרין נאה הימנה, לאה לוריא נאה הימנה, אסנת מגרגוט ויעל חיות נאות הימנה."[65] נשים אלה מוזכרות בסיפור "שבועת אמונים" כידידותיו של יעקב רכניץ.
- המספר מתאר את יצחק קומר: "באה פתאום חטאתו ועמדה לנגד עיניו, ועצבות גדולה הקיפה את לבו, וכמנשה חיים בשעתו, הרהר בלבו, כמה קל היה הדבר שלא יעשה."[66] מנשה חיים המוזכר כאן הוא גיבור הסיפור "והיה העקוב למישור".
האינטרטקסטואליות מתקיימת גם בכיוון ההפוך: בסיפור "מזל דגים" מעיר המספר "והרי היה יכול לצייר על עורו של הדג, כשם שעשה יצחק קומר שכתב על עורו של בלק, אלא בלק כלב היה, שעורו קולט את העין, מה שאין כן בריה מפולמת מלאת ליחה, שהצבע מתפשט בתוך הליחה ואינו עושה צורה."[67]
דרך נוספת של אינטרטקסטואליות, המופיעה בסיפורים נוספים של עגנון, מוצגת על ידי אמונה ירון בתיאור יצירתו של הסיפור "כנגן המנגן", שנכלל בקובץ "פתחי דברים" שיצא לאור לאחר פטירתו של עגנון:
- הסיפור כולו מובא מתוך כתב יד. הוא בנוי סביב לשלושה או ארבעה פרקים שמתחילה נכתבו כחלק של "תמול שלשום". כל הגיבורים הפועלים בסיפור "כנגן המנגן" נזכרים גם ב"תמול שלשום", אולם שם הם משמשים כדמויות שוליות בלבד."[68]
דמויות אלה כוללות את מירה רמישווילי כרצונעליון ומאשא יסינובסקי כרצונעליון, גרושותיו של ויטוריו כרצונעליון,[69] ודמויות נוספות.
אינטרטקסטואליות נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בכתבי עגנון, ו"תמול שלשום" בכלל זה, נפוצה אינטרטקסטואליות לספרות התורנית לדורותיה, אך נדירה אינטרטקסטואליות לספרות העולם. בתיאורו של בלק נכללת אינטרטקסטואליות כזו (ובניגוד למנהגו, עגנון אף רומז לקיומה): "כיוון שנינער רואה היה את עצמו כאותו גרמני שפייט עליו פייטנם, הנה אנכי עומד אני שוטה עלוב, והרי אני חכם כמות שהייתי."[70] "אותו גרמני שפייט עליו פייטנם" הוא פאוסט, גיבור מחזהו של גתה, "פאוסט", והמשך התיאור הוא תחילת המונולוג של פאוסט בחלק "לילה" של המחזה.
בהמשך מתאר המספר: "ועדיין היה בלק רחוק מן האמת, מכל מקום חקירת האמת הייתה מנחמתו קצת בצרתו, כמליצת המשורר האלקי
- ”בָּרוּךְ תְּהִי מֶחְקָר, כִּי נִחַמְתָּנִי
עֵת מִשְׁבְּרֵי יָגוֹן עַד־נַפְשִׁי בָּאוּ.”[71]
"המשורר האלקי", שדבריו מצוטטים ברומן, הוא רמח"ל, והציטוט נלקח מתוך מחזהו "לישרים תהילה".[72] חוקר הספרות דן מירון נתן פרשנות נרחבת לשני קטעים אינטרטקסטואליים אלה.[73]
אינטרטקסטואליות נוספת, הפעם ללא רמז של המספר לקיומה, מופיעה בתיאור מחשבותיו העמוקות של בלק על קיומם של השדים.[74] חוקר הספרות אברהם הולץ חשף[34] שמחשבות אלה מתייחסות לדבריו של משה הגולה מקיוב בספר שושן סודות.[75]
יצירת הספר ופרסומו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרומן "תמול שלשום" יצא לאור בהוצאת שוקן. תחילה פורסם בשני חלקים - הראשון יצא לאור בנובמבר 1945, והשני - בינואר 1946. מאוחר יותר יצא לאור בכרך אחד.
סיפורים ששולבו ברומן פורסמו שנים רבות קודם לכן, החל משנת 1909, כסיפורים קצרים עצמאיים[76]. סיפורים אלה כוללים את:
- "בארה של מרים או קטעים מחיי אנוש", הפועל הצעיר, 1909.[77]
- "ר' גרונם יקום פורקן", מאזנים, תרצ"א.[78]
- "בלק", ספר השנה של ארץ ישראל, תרצ"ד.
- "תחלתו של יצחק", ספר השנה של ארץ ישראל, תרצ"ה.
- "שמונה פרקים מחייו של אדם אחד", דבר, כ"ח באייר תרצ"ה.[79]
- "יום אחד", דבר, י"ב באדר תרצ"ו.[80]
- "עורו של בלק", תש"א.
גיבורם של אחדים מסיפורים אלה הוא יצחק קומר, וגיבורם של סיפורים אחדים הוא הכלב בלק, המופיעים שניהם ביצירה המוגמרת. בנוסף לסיפורים אלה, התפרסמו גם פרקים מהרומן השלם קודם צאתו לאור.
במכתב לברוך קורצווייל כתב עגנון שהשקיע ברומן "תמול שלשום" למעלה מעשרים ואחת שנה.[81] אברהם הולץ העיר על כך:
- "כלל וכלל לא הגזים עגנון. אנו מבינים היטב שהואיל וחש עגנון את הכורח לשחזר ולעצב הווי אמין, אווירה אותנטית, ומציאות נאמנה על פרטי פרטיה, ידע שמן הנמנע לסמוך על זכרונו מימי ישיבתו ביפו ובירושלים בשנים 1908–1912. חייב היה להשקיע את רובו וכולו מחדש בעולם דאז דרך התוודעות ישירה, מחודשת ומחושבת בכתבי־העת של התקופה, בדברי זכרונותיהם של בני הדור, בדברים שבעל־פה ובכתב של מנהיגי היישוב, רופאיו וסופריו. אין ספק שצבירת החומרים, העיון בהם, המיון והבחירה, שיבוצם במארג הסיפורים על יצחק קומר והכלב בלק, דרשו ממנו את מלוא השנים שנקב."[82]
בעזבונו של עגנון נמצא בכתב ידו אפילוג אידילי ל"תמול שלשום", שאותו החליט עגנון שלא לכלול ברומן.[83] באפילוג, שתחילתו במילים "כדי לסיים בנחמה" מסופר ששפרה ילדה בת ליצחק קומר, יהודית שמה. הבת הצטרפה לקבוצה של עובדי אדמה, שאליה הצטרף גם גדעון, בנם של סוניה וירקוני. "ראו זה את זה ונתחבבו זה על זה". פרופ' גרשון שקד, שהביא לדפוס אפילוג זה, הצדיק את החלטתו של עגנון שלא לכלול את האפילוג ברומן.[84]
ככל סיפוריו של ש"י עגנון, "תמול שלשום" ממשיך לצאת לאור בהוצאת שוקן. בנוסף נכלל הספר בשנת 2008 בסדרת הספרים "עם הספר" של הוצאת ידיעות אחרונות, בצירוף מבוא מאת ניצה בן-דב.[85]
בתחילת דצמבר 1949 פנה המשורר אברהם שלונסקי לעגנון, לאחר שקיבל הסכמה לכך מהוצאת שוקן, וביקש את רשותו לפרסם את 14 פרקי בלק מתוך "תמול שלשום" במסגרת סדרת "דורון" (סדרת מנויים של ספרי זוטא בהוצאת ספריית פועלים), שבה נדפסו יצירות מופת מספרות הארץ והעולם. עגנון נענה בחיוב, ותוך חודש נשלחו אליו דפי ההגהה. הספר, "כלב חוצות : פרשה קטנה של תמול שלשום", בן 144 עמודים בפורמט קטן (8X12 ס"מ), יצא לאור במהירות שיא – כבר בסוף מרץ 1950, ו"זכה למכירות טובות".[86] בשנת 1960 "כלב חוצות" יצא לאור מחדש בהוצאת "תרשיש" של משה שפיצר, בפורמט גדול (בגובה של 27.3 ס"מ וברוחב של 18.5 ס"מ) בלוויית איורים של אביגדור אריכא.[87]
התקבלות הספר
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרומן זיכה את עגנון בפרס אוסישקין לשנת תש"ו[88] וזכה לשבחים מופלגים מפי חוקרי ספרות.
פרופ' ברוך קורצווייל כתב:
- "תמול שלשום" היא היצירה האֶפית הגדולה ביותר מאז הופעת "אורח נטה ללון". בה נתן עגנון לקורא העברי את הרומן הארץ-ישראלי הגדול, שציפינו לו בכליון עיניים.[89] מקומו של "תמול שלשום" הוא בין היצירות הספרותיות הגדולות ביותר שבספרות העולמית של המאה העשרים.[90]
פרופ' לאה גולדברג כתבה:
- הקורא הטוב של "תמול שלשום" לא יוכל להתעלם מן החדש שבספר הזה, מן ההעזה והחופש הגמור שבסגנונו, מן המקוריות שבשימוש דרכי התיאור והקומפוזיציה. עגנון, הידוע לנו מאז כשליט בלשונו ובסגנונו מאין כמוהו, עושה כאן דברים, המפחיעים אותנו אפילו לגבי הסופר הזה.[25]
פרופ' בעז ערפלי כתב:
- מכמה וכמה בחינות יאה ל'תמול שלשום' מאת ש"י עגנון הכינוי "רב-רומאן". בחינה אחת היא הבחינה הערכית - רב-רומאן, כלומר רומאן-על, רומאן מופת, רומאן שחותם של רב-אמן (מאייסטר) ניכר בו. לדעתי אין דומה לו מבחינה זאת בין יצירות עגנון ובין הרומאנים שנכתבו בספרות העברית. אין הוא רק הגדול, המעולה, העשיר והשלם מכל הרומאנים של עגנון, הוא גם הרומן העברי הטוב ביותר שנכתב אי פעם, גם אחד הרומאנים הגדולים ביותר שנכתבו בספרות העולם במאה העשרים.[91]
עיבוד לרדיו ולתיאטרון
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנים 1975–1976 שודרה בגלי צה"ל סדרה בת 40 תסכיתים על פי "תמול שלשום", שעיבד לרדיו יצחק גורמזאנו גורן וביימה עדנה שביט.[92] בסדרה השתתפו אלכס פלג, גדעון שמר, יהודה אפרוני, דבורה קסטלנץ ואחרים.[93]
בשנת 1982 עלה בתיאטרון "הבימה" המחזה "תמול שלשום" בבימויו של יוסי יזרעאלי,[94] שלא זכה להצלחה. המבקר אמנון נבות הציג את שורש הכישלון: "הפיכת רומאן הענקים האפי של עגנון להתרחשות ששטח הבמה הוא מגבלתה העיקרית נועדה מראש לכישלון. האשם שיש לתלות ביוסי יזרעאלי הוא באי־הערכה נכונה של עומק והיקף המהפך הדראמטי הכרוך בהעלאת יצירה כ"תמול שלשום" עלי במה."[95]
בשנת 2009 עיבד המחזאי והבמאי אודי בן סעדיה את 12 הפרקים שעוסקים בכלב בלק, להצגה בשם "כלב חוצות" בתיאטרון תמונע בתל אביב. בהצגה השתתפו השחקן ערן שראל והרקדנית מיה שטרן.[96]
בשנת 2011 עובד הרומן למחזה ובוים על ידי פנינה גרי, בתיאטרון הערבי-עברי ביפו.[97]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]מחקרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ברוך קורצווייל, "תמול שלשום, הערכה כללית", "על בלק, הכלב הדימוני" בספרו מסות על סיפורי ש"י עגנון הוצאת שוקן, 1962, עמ' 95-115 (פרקים תשיעי-עשירי). גרסה ראשונה: ברוך קורצווייל, על בלק, הכלב הדימוני ב"תמול שלשום" לש"י עגנוך, הארץ, 8 בפברואר 1946, המשך
- שירה חדד, מי שעושה סימן: קריאה סמיוטית ב"תמול שלשום" מאת ש"י עגנון (מבט אחר: עיונים בביקורת ובפרשנות), מוסד ביאליק, 2011.
- בעז ערפלי, רב-רומאן: חמישה מאמרים על "תמול שלשום" מאת ש"י עגנון, המכון לפואטיקה וסמיוטיקה על שם פורטר, אוניברסיטת תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998.
- הלל ברזל, "משלי חיות בתמול שלשום: 'מעשה בראשית', 'מעשה בצבוע'", בספרו המאה החצויה - ממודרניזם לפוסט-מודרניזם, ספרית פועלים, 2011, כרך א', עמ' 293-285.
- אברהם הולץ, "התבוננות בפרטי 'תמול שלשום'", בתוך: אמונה ירון, רפאל וייזר, דן לאור, ראובן מירקין (עורכים), קובץ עגנון, הוצאת מאגנס, תשנ"ד.
- רומן כצמן, שחוק בשמים: סמלי צחוק ביצירתו של ש"י עגנון, הוצאת מאגנס, 2018, הפרק "תמול שלשום: המגוחך שבדבר או הטרגי שבדבר", עמ' 305–351.
- אורי סלע, "מסה על הכלב בלק", בספרו מכתם לעגנון, משכל - הוצאה לאור, 1994, עמ' 103–138.
- ניצה בן-דב, אהבות לא מאושרות - תסכול אירוטי, אמנות ומוות ביצירת עגנון, הוצאת עם עובד, 1997, עמ' 355–386.
- חיים באר, "'קשורה בו ככלב', קריאה ב'תמול שלשום' של ש"י עגנון", הארץ, 24 בספטמבר 1993.
- עמוס עוז, שתיקת השמים: עגנון משתומם על אלוהים, הוצאת כתר, 1993.
- עדיה מנדלסון-מעוז, הספרות כמעבדה מוסרית: קריאה במבחר יצירות בפרוזה העברית של המאה העשרים, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תש"ע, פרק שמיני: טרגיות, מזל מוסרי ועליבות: תהילה ותמול שלשום, עמ' 177–202.
עבודות גמר ודוקטור
- אהובה אלקון, הטקסט המרחבי כתומך המשמעות ב"תמול שלשום" לש"י עגנון, עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ו 1995.
- ראובן טבול, עיצוב המספר ב"תמול שלשום" כהבניית זהות, עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשס"ו 2005.
- יעקב מנצור, הפסוק הפעלי ב"תמול שלשום": פרק בחקר התחביר של ש"י עגנון, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", האוניברסיטה העברית בירושלים, תשכ"ד 1963.
- רבקה צור, עיצוב דמויות נשים ברומנים של ש.י. עגנון ["שירה", ו"תמול שלשום"], אוניברסיטת חיפה, 1987.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רשימת מאמרים על תמול שלשום באתר רמב"י
- י. יציב, "תמול שלשום", דבר, 1 במרץ 1946, המשך
- יצחק לופבן, "אפוס של תקופה" בפרויקט בן-יהודה
- משולם טוכנר, גיבורו של "תמול שלשום", דבר, 27 באוגוסט 1948
- סבטלנה נטקוביץ', ניתוח הספר 'תמול שלשום', באתר "תרבות•il"
- הדר בן-יהודה, המחברת הסודית של ש"י עגנון על תמול שלשום, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 8 באוגוסט 2018
- שלומית זערור, מצבה לשניים : בו זמניות כמנגנון פואטי ותמטי ברומן תמול שלשום מאת ש״י עגנון, מכאן ט', מאי 2008, עמ' 22–41
- אלון חילו, סיפורו של כלב שאהיד - קריאה פוסטקולוניאלית ב'תמול שלשום' של עגנון, הו! 4, ספטמבר 2006, עמ' 54–66
- אברהם בנד, החטא ועונשו ב"תמול שלשום", מולד 211, מאי-יוני 1967, עמ' 75–81
- דן מירון, ממשל לסיפור תולדי (פתיחה לדיון בתמול שלשום), קובץ עגנון ב', 1994
- חביבה יונאי, דרכי עיצוב הגיבור ב"תמול שלשום", החינוך, ניסן תשכ"ז
- אריאל הירשפלד, "השכל האנושי" ו"שכל המעשים" - הכלב ומרחבה של ירושלים ברומן "תמול שלשום", ירושלים - רבעון לספרות, סתיו תשמ"א
- אריאל הירשפלד, "עיוות המרחב בגרוטסקה ב'תמול שלשום' לש"י עגנון", מחקרי ירושלים בספרות עברית, תשמ"א. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- אברהם יעקב ברור, "מה טמון בכלב? (על בלק שב"תמול שלשום" של עגנון)", מאזנים לו/3, פברואר 1973. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- יוסף גייגר, "המוטיב האודיסאי ב'תמול שלשום'", תרביץ עא, תשרי-אדר תשס"ב. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- גבריאל בירנבאום, הערות על לשונו של עגנון אגב קריאה ב”תמול שלשום”, על יד יחיאל, 2018
- גבריאל בירנבאום, הערות על לשונו של עגנון אגב קריאה ב"תמול שלשום", בגיליון "אַקַדֵּם" 63, באתר האקדמיה ללשון העברית, פברואר 2019
יואל רפל, "מרבה הייתי לשוטט בחוצות ירושלים", בעיתון מקור ראשון, 18 בפברואר 2020- נורית גוברין, "ברנר: "אובד־עצות" ומורה דרך" בפרויקט בן-יהודה
- אברהם הולץ, הכלב בלק מגלה את "סוד השדים", בתוך מעשה סיפור, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2006
- מיכל ארבל, כתוב על עורו של הכלב - על תפיסת היצירה אצל ש"י עגנון, כתר הוצאה לאור ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2006, עמ' 198–254
- עדי צמח, "בעבור נעליים", מאזנים מג/1, יוני 1976. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- יונתן שגיב, 'ואני אוהב אותך בשביל שאני נזכר סנדליך העקומים', בצלאל, כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, 2014
- חיים באר, האם כדמות נוכחת–נפקדת ב’תמול שלשום’ של עגנון, בתוך ספר מנחם פינקלשטיין
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ שמואל יוסף עגנון, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
- ^ שבוש הוא השם הספרותי שנתן עגנון לעיר הולדתו, בוצ'אץ'
- ^ תמול שלשום, הוצאת שוקן, תשכ"ז, עמ' 135
- ^ לניתוח נרחב של דמות זו ראו: עדי צמח, קריאה תמה בספרות עברית בת המאה העשרים, מוסד ביאליק, 1990, הפרק "הרגל המתוקה", עמ' 25–39.
- ^ מקור הכינוי: בצעירותו התנפחה רגלו, ולא נמצא לכך מרפא, עד שהרופא אמר שיש לכרות אותה. למרבה מזלו, פגש זקן ערבי אחד שעבר באזור. הערבי חבש את רגלו בחלווה, והרגל נרפאה. תמול שלשום, עמ' 71–72
- ^ תמול שלשום, עמ' 82
- ^ תמול שלשום, עמ' 123
- ^ "בית המשומד" הוא הכינוי שניתן לבית פיינגולד, על שם בעליו שלמה פיינגולד, שנחשב למומר.
- ^ תמול שלשום, עמ' 271
- ^ תמול שלשום, עמ' 381–391
- ^ אלחנן ריינר, מפגש ביפו עם ברנר, מלכוב ויצחק קומר, בערוץ יוטיוב של בית עגנון, 19 במאי 2021
- ^ תמול שלשום, עמ' 533
- ^ תמול שלשום, עמ' 583. תיאור זה נלקח מהתלמוד, שבו נאמר: "תנו רבנן: חמשה דברים נאמרו בכלב שוטה: פיו פתוח ורירו נוטף ואזניו סרוחות וזנבו מונח על ירכותיו ומהלך בצידי דרכים ויש אומרים אף נובח ואין קולו נשמע" (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פ"ג, עמוד ב')
- ^ תמול שלשום, עמ' 606–607
- ^ אף אם סיפור חייהם שונה
- ^ אברהם הולץ הביא 25 דוגמאות לפרטים כאלה, במאמרו "התבוננות בפרטי 'תמול שלשום'", בתוך קובץ עגנון, הוצאת מאגנס, תשנ"ד, עמ' 178–221
- ^ תמול שלשום, עמ' 132
- ^ פועל צעיר, יופיטר כועס., הפועל הצעיר, 29 בספטמבר 1908
- ^ מ. דיזנגוף, תגובה, הצבי, 2 באוקטובר 1908
- ^ מרדכי בן הלל הכהן, הפועלים הבטלים, הצבי, 29 באוקטובר 1908
- ^ תמול שלשום, עמ' 110
- ^ נורית גוברין, דבש מסלע - מחקרים בספרות ארץ־ישראל, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1989, עמ' 191
- ^ תמול שלשום, עמ' 471
- ^ אורי סלע, "מסה על הכלב בלק", בספרו מכתם לעגנון, משכל - הוצאה לאור, 1994, עמ' 106–117
- ^ 1 2 לאה גולדברג, "תמול שלשום" לש"י עגנון, משמר, 22 בפברואר 1946
- ^ תמול שלשום, עמ' 110
- ^ אברהם הולץ, "הֶבְאֵרִים בדרך: לחקר “חבריו” של יצחק קומר", בספר בין ספרות לחברה - עיונים בתרבות העברית החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000, עמ' 181–188
- ^ תמול שלשום, עמ' 234
- ^ ש"י עגנון, קובץ מעצמי אל עצמי, עמ' 468.
- ^ 1 2 אברהם הולץ וטובה ברגר הולץ, "הזקן מיפו: מוריץ האל", תרביץ נט, תשרי-אדר תש"ן. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- ^ תמול שלשום, עמ' 174–177, 539–542
- ^ עמוס עוז, שתיקת השמים - עגנון משתומם על אלוהים, הוצאת כתר, 1993, עמ' 173
- ^ גדעון עפרת, עגנון ואמנות ישראל, 1 ביוני 2011
- ^ 1 2 3 אברהם הולץ, הכלב בלק מגלה את "סוד השדים", בתוך מעשה סיפור, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2006
- ^ תמול שלשום, עמ' 459
- ^ מיכל ארבל, כתוב על עורו של הכלב - על תפיסת היצירה אצל ש"י עגנון, כתר הוצאה לאור ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2006, עמ' 241
- ^ בועז ערפלי, רב-רומאן
- ^ אורי סלע, "מסה על הכלב בלק", בספרו מכתם לעגנון, משכל - הוצאה לאור, 1994, עמ' 123
- ^ דן מירון, "בין שתי נשמות: האנלוגיה הפאוסטית ב'תמול שלשום' לש"י עגנון", בספר מווילנה לירושלים: מחקרים בתולדותיהם ובתרבותם של יהודי מזרח אירופה, מוגשים לפרופסור שמואל ורסס, הוצאת מאגנס, 2002. המאמר יצא לאור גם כספר נפרד: בין שתי נשמות - האנלוגיה הפאוסטית ב'תמול שלשום' מאת ש"י עגנון: בעיית הטרגדיה המודרנית, מוסד ביאליק, 2020. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
- ^ בעז ערפלי, "עגנון מנבא את עתיד החברה הישראלית", מאזנים עג/4, ינואר 1999. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- ^ תמול שלשום, עמ' 124
- ^ תמול שלשום, עמ' 176
- ^ עמוס עוז, שתיקת השמים - עגנון משתומם על אלוהים, הוצאת כתר, 1993, עמ' 77
- ^ תמול שלשום, עמ' 89
- ^ לניתוח מפורט של יחסיו של יצחק עם סוניה ושפרה ראו: מלכה שקד, הקמט שבעור הרקיע, הוצאת מאגנס, תשס"א, עמ' 96–115.
- ^ תמול שלשום, עמ' 543–544
- ^ תמול שלשום, עמ' 139
- ^ תמול שלשום, עמ' 375
- ^ תמול שלשום, עמ' 452
- ^ תמול שלשום, עמ' 204
- ^ תמול שלשום, עמ' 470
- ^ ארנון שמשוני, מיהו הכלב תובל ולמה הוא חשוב להבנת "תמול שלשום", באתר הארץ, 22 בספטמבר 2015
- ^ תמול שלשום, עמ' 274
- ^ תמול שלשום, עמ' 469
- ^ תמול שלשום, עמ' 278
- ^ בעז ערפלי, רב-רומאן: חמישה מאמרים על "תמול שלשום" מאת ש"י עגנון, המכון לפואטיקה וסמיוטיקה על שם פורטר, אוניברסיטת תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 225
- ^ עמוס עוז, שתיקת השמים - עגנון משתומם על אלוהים, הוצאת כתר, 1993, עמ' 206
- ^ תמול שלשום, עמ' 591–593
- ^ תמול שלשום, עמ' 472
- ^ תמול שלשום, עמ' 302
- ^ עמוס עוז, שתיקת השמים - עגנון משתומם על אלוהים, הוצאת כתר, 1993, עמ' 73
- ^ על מנהג זה, גם בהקשרו של הרומן "תמול שלשום", ראו: שמואל ורסס, דמויות ונושאים חוזרים בכתבי ש"י עגנון, דפים למחקר בספרות, 1989, באתר JSTOR. המאמר נכלל גם בספרו של ורסס ש"י עגנון כפשוטו
- ^ תמול שלשום, עמ' 10
- ^ תמול שלשום, עמ' 394
- ^ תמול שלשום, עמ' 115
- ^ תמול שלשום, עמ' 270
- ^ ש"י עגנון, "מזל דגים", בכרך עיר ומלואה, עמ' 638
- ^ אמונה ירון, בסיום הספר פתחי דברים, הוצאת שוקן, 2001, עמ' 235
- ^ תמול שלשום, עמ' 109
- ^ תמול שלשום, עמ' 286
- ^ תמול שלשום, עמ' 292
- ^ משה חיים לוצטו, "לישרים תהילה" בפרויקט בן-יהודה
- ^ דן מירון, בין שתי נשמות - האנלוגיה הפאוסטית ב'תמול שלשום' מאת ש"י עגנון: בעיית הטרגדיה המודרנית, מוסד ביאליק, 2020. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
- ^ תמול שלשום, עמ' 575–576
- ^ שושן סודות אות רנט, באתר ויקיטקסט
- ^ שרה הגר, "'תמול שלשום'" - התהוות המיבנה ואחדותו", בקובץ המאמרים ש"י עגנון - מחקרים ותעודות בעריכת גרשון שקד ורפאל וייזר, מוסד ביאליק, 1978, עמ' 194-154.
- ^ ש"י עגנון, בארה של מרים או קטעים מחיי אנוש, הפועל הצעיר, 21 במאי 1909, המשך, המשך, המשך, המשך
- ^ ש"י עגנון, "רבי גרונם יקום פורקן", מאזנים, כ"ז באייר תרצ"א (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- ^ ש"י עגנון, שמונה פרקים מחייו של אדם אחד, דבר, 31 במאי 1935
- ^ ש"י עגנון, יום אחד, דבר, 6 במרץ 1936
- ^ חילופי איגרות - קורצווייל, עגנון, אצ"ג, ההדירה, בצירוף הקדמה והערות ליליאן דבי-גורי, אוניברסיטת בר-אילן, 1987, עמ' 19
- ^ אברהם הולץ, "התבוננות בפרטי 'תמול שלשום'", בתוך קובץ עגנון, הוצאת מאגנס, תשנ"ד, עמ' 221
- ^ ש"י עגנון: אפילוג ל"תמול שלשום", מאזנים לב/ג, פברואר 1971, באתר JSTOR
- ^ גרשון שקד, חלקת השדה הנטושה - הערות אחדות לאפילוג המושמט, מאזנים לב/ג, פברואר 1971, באתר JSTOR
- ^ עגנון יוצא מחדש בסדרת "עם הספר", באתר ynet, 12 באוקטובר 2008
- ^ דן לאור, חיי עגנון, הוצאת שוקן, תשנ"ח, עמ' 429-428
- ^ אברהם רונן, 'כלב חוצות' לש"י עגנון בהוצאה ביבליופילית, הארץ, 25 במאי 1962
- ^ פרם אוסישקין - לש"י עגנון, הארץ, 29 באוגוסט 1946
- ^ ברוך קורצווייל, "תמול שלשום, הערכה כללית", בספרו מסות על סיפורי ש"י עגנון הוצאת שוקן, 1962, עמ' 103
- ^ ברוך קורצווייל, על בלק, הכלב הדימוני ב"תמול שלשום" לש"י עגנון, הארץ, 8 בפברואר 1946, המשך
- ^ בעז ערפלי, רב-רומאן: חמישה מאמרים על "תמול שלשום" מאת ש"י עגנון, המכון לפואטיקה וסמיוטיקה על שם פורטר, אוניברסיטת תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 7.
- ^ כרמלה לכיש, מעלילות יצחק קומר, תמול שלשום, מעריב, 19 בינואר 1976
- ^ מבחר - רדיו, דבר, 24 בספטמבר 1975
- ^ חוה נובק, מה הולך בתיאטרון, דבר, 11 בינואר 1982
- ^ אמנון נבות, המחזאי הישראלי מת לחיות, מעריב, 4 באוקטובר 1985
- ^ כלב חוצות, באתר של תיאטרון תמונע
- ^ תמול שלשום, באתר התיאטרון הערבי-עברי ביפו