לדלג לתוכן

עונש מוות ביהדות – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
בסוגריים
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד עריכה מתקדמת מהנייד
במדינת ישראל אינו רלוונטי
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד עריכה מתקדמת מהנייד
שורה 67: שורה 67:


מתקופת [[תור הזהב בספרד]] נמצאו מספר עדויות על הוראות שעה מיוחדות להמתה בגיבוי פוסקי ההלכה. ב[[המאה ה-12|מאה ה-12]] העיד [[הרמב"ם]] על תופעה נרחבת של הריגת [[כופרים]] ומינים בארצות המערב.<ref>פי' למשנה חולין א</ref> ב[[המאה ה-14|מאה ה-14]], ה[[רא"ש]] שהגיע מ[[אשכנז]] לספרד הופתע מהשימוש בהוצאה להורג, אך התיר ליהודי [[קורדובה (ספרד)|קורדובה]] להרוג מגדף שצעק "מקולל אללה".<ref name=":0">תשובות הרא"ש יז ח</ref> לאחריו בנו ר' [[יהודה בן הרא"ש|יהודה]] פסק להרוג חשוד ברצח ככל שיתאמתו העדויות נגדו, ואם העדים יוזמו להגלות אותו מקורדובה.<ref>זכרון יהודה תשובה נח</ref>
מתקופת [[תור הזהב בספרד]] נמצאו מספר עדויות על הוראות שעה מיוחדות להמתה בגיבוי פוסקי ההלכה. ב[[המאה ה-12|מאה ה-12]] העיד [[הרמב"ם]] על תופעה נרחבת של הריגת [[כופרים]] ומינים בארצות המערב.<ref>פי' למשנה חולין א</ref> ב[[המאה ה-14|מאה ה-14]], ה[[רא"ש]] שהגיע מ[[אשכנז]] לספרד הופתע מהשימוש בהוצאה להורג, אך התיר ליהודי [[קורדובה (ספרד)|קורדובה]] להרוג מגדף שצעק "מקולל אללה".<ref name=":0">תשובות הרא"ש יז ח</ref> לאחריו בנו ר' [[יהודה בן הרא"ש|יהודה]] פסק להרוג חשוד ברצח ככל שיתאמתו העדויות נגדו, ואם העדים יוזמו להגלות אותו מקורדובה.<ref>זכרון יהודה תשובה נח</ref>

=== במדינת ישראל ===
{{ערך מורחב|עונש מוות בישראל}}
[[קובץ:Eichman Trial1961.jpg|ממוזער|[[משפט אייכמן]] בירושלים. הסתיים בגזר דין מוות.]]
העונש על עבירות [[בגידה]] בחוק הישראלי הוא מוות או מאסר עולם. בפועל מעולם לא נגזר עונש מוות על אדם בגין סעיף זה.<ref>{{צ-ספר|שם=[[חוק העונשין|חוק העונשין תשל"ז - 1977]]|מקום הוצאה=[[ישראל]]|מו"ל=[[מדינת ישראל]]|פרק=ז' - בטחון המדינה, יחסי חוץ וסודות רשמיים, סימן ב' - בגידה|קישור=https://he.m.wikisource.org/wiki/חוק_העונשין}}</ref>

במלחמת העצמאות הוצא להורג שלא כדין קצין צה"ל [[מאיר טוביאנסקי]] ב[[משפט שדה]] לאחר שהואשם באשמת שווא של בגידה.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=ה[[עיתונאי חוקר|סופר המיוחד]] של עיתון מעריב|שם=באשמת המרגל טוביאנסקי נהרגו מאות יהודים בירושלים|כתב עת=[[מעריב]]|מו"ל=[[עזריאל קרליבך]]|שנת הוצאה=[[מאי]] [[1949]]|עמ=3}}</ref> ה"שופטים" שחרצו את דינו היו נטולי הכשרה משפטית, המשפט התנהל ללא סנגור וללא דיון, ולטוביאנסקי לא ניתנה הזכות לערער על "פסק הדין" שניתן על סמך ראיות כוזבות.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=מערכת קול העם|שם=א. בארי נמצא אשם ונידון למאסר של יום אחד|כתב עת=[[קול העם]]|מו"ל=[[המפלגה הקומוניסטית הישראלית]]|שנת הוצאה=[[23 בנובמבר]] [[1949]]|עמ=4|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/khm/1949/11/23/01/article/53/?srpos=2&e=------194-he-20-khm-1-byDA.rev-img-txIN%7ctxTI-טוביאנסקי----1949---עברית-המזרח+התיכון---ישראל--1}}</ref>

סעיף 300 ב' ל[[עבירות המתה בישראל|חוק העונשין]] [[חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם|והחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, תש"י-1950]] קובעים כי העונש על עבירת רצח שבוצעה על ידי הנאצים ועוזריהם הוא מוות. על פי חוקים אלו הוצא להורג בישראל אדם אחד בלבד - [[אדולף אייכמן]], קצין [[אס אס]] בכיר ומקורב ל[[אדולף היטלר|היטלר]] שהיה מהאחראים המרכזיים ל[[הפתרון הסופי|פתרון הסופי]]. אייכמן נתפס בארגנטינה ו[[משפט אייכמן|נשפט]] בשנת [[1962]], הוא נידון למוות והוצא להורג ב[[תלייה]].<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://benyehuda.org/read/38307#ch11596|הכותב=[[בית המשפט המחוזי בירושלים]]|כותרת=פסק הדין בתיק פלילי 40/61 - היועץ המשפטי לממשלה נגד אדולף בן אדולף קרל אייכמן [גרסה אלקטרונית]|אתר=[[פרוייקט בן יהודה]]|מידע נוסף=[[גזר דין|גזר הדין]] ב[[משפט אייכמן]]}}</ref>

ב-[[1988]] הורשע [[איוון דמיאניוק]] ונידון למוות על פי חוק זה,<ref>{{צ-ספר|מחבר=[[בית המשפט המחוזי בירושלים]]|שם=פסק הדין בתיק פלילי 373/86 - מדינת ישראל נגד איוון (ג'והן) דמיאניוק|מקום הוצאה=[[ירושלים]]|מו"ל=[[מדינת ישראל]]|שנת הוצאה=[[1988]]}}</ref> אך ב[[ערעור]] בפני [[בית המשפט העליון]] בוטלה ההרשעה [[זיכוי מחמת הספק|מחמת הספק]].<ref>{{צ-ספר|מחבר=[[בית המשפט העליון]]|שם=פסק הדין בערעור פלילי 347/88 - איוון (ג'והן) דמיאניוק נגד מדינת ישראל|מקום הוצאה=[[ירושלים]]|מו"ל=[[מדינת ישראל]]|שנת הוצאה=[[1993]]|קישור=https://datacheck.co.il/PsakDin.asp?id=325097}}</ref>

עם קום המדינה, היה נהוג בחוק עונש מוות על רצח, אך הדבר נדון בכנסות הראשונות ובוטל בתיקון לחוק העונשין. בדיוני הכנסת על הביטול חברי הכנסת התייחסו לעונש המוות הנהוג ב[[משפט עברי|משפט העברי]] ולסייגים הרבים שנתנו בו שהופכים את המשפט למוסרי וצודק יותר שעולים בקנה אחד עם עקרון יהודי אחר והוא שהאדם נברא ב[[צלם אלוהים]], ורק צו אלוהי יכול לשלול ממנו את זכותו לחיים.<ref>[[נחום רקובר]] "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, [[משרד המשפטים]] ו[[מורשת המשפט בישראל]] (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 517–544: חוק לתיקון דיני עונשין (ביטול עונש מוות על רצח), [https://www.daat.ac.il/daat/vl/jewish-law-knesset/jewish-law-knesset01.pdf באתר דעת].</ref>


== בהלכה ==
== בהלכה ==

גרסה מ־14:42, 10 בספטמבר 2023
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: אי דיוקים ולעיתים שגיאות, ערבוב עניינים שלא קשורים לעונש מוות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
שכתוב
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: אי דיוקים ולעיתים שגיאות, ערבוב עניינים שלא קשורים לעונש מוות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

עונש מוות ביהדות, (נקרא גם דיני נפשות[1]) הוא העונש החמור ביותר ביהדות. יסודו של העונש בתורה, ופרטי הוצאתו לפועל שהוגדרו בידי חכמי ישראל מימי בית שני ועד לעת החדשה, עיקר הסמכות לביצוע עונש מוות נתונה לסנהדרין.

על פי חכמי המשנה, התלמוד וההלכה, עונש זה הוטל על מי שביצע אחת מהעבירות החמורות שבתורה בפרהסיה ולאחר שעדים התרו בו שהוא צפוי לעונש מוות אם יחטא, ולמרות זאת הוא בחר לחטוא. בשל התנאים המגבילים על הטלת עונש מוות, על פי עדותם של חכמי המשנה, שימוש בעונש מוות היה דבר נדיר מאד, שארע לכל היותר אחת לשבע שנים, ולדעות אחרות אחת לשבעים שנה.

בתורה נמנו עשרות מקרים המחייבים מוות, ועל פי ספרות חז"ל וההלכה, רובם נתונים רק בידי סנהדרין המונה 23 דיינים לפחות, ורק בזמן שיושבת סנהדרין גדולה (המונה 71 דיינים) בלשכת הגזית, ואופן ביצועם הוא באחת מארבע מיתות בית דין. נוסף עליהם מלך מישראל שאף הוא רשאי להרוג את מתנגדיו מדין "מורד במלכות". במקרים מיוחדים יכול בית הדין להמית בעקיפין באמצעות הכנסה לכיפה ויש לו גם סמכות להמית כהוראת שעה, גם שלא על פי דיני התורה.

השימוש בעונש מוות ביהדות התקיים בעיקר מתקופת המקרא ועד חורבן בית שני; לאחר מכן בימי המשנה והתלמוד הוא חדל. היו חוקרים שהצביעו על המשך השימוש בפועל בעונש מוות בקרב קהילות יהודיות בימי הביניים ואחריהן בהוראות שעה מיוחדות.[2]

היסטוריה

סקילת המקושש, ציור מסביבות שנת 1900 בידי ג'יימס טיסו, מוצג כיום במוזיאון היהודי של ניו יורק

במקרא

חטאים שעונשם מוות

בתורה הוזכרו למעלה מ-20 איסורים שהעובר עליהם עונשו מוות. רצח, קורבן אדם, חטיפת אדם, ניאוף, כישוף, ידעוני, העלאה באוב, נבואת שקר, פולחן פוליתאיסטי, נבואה ועשיית נסים בשם עבודה זרה, חילול שבת, משכב זכר, משכב בהמה, משכב עם נערה המאורסה, קללת הורים, הכאת הורים, קללת השם, כניסת זר אל הקודש, סירוב שופט לקבל את פסיקת בית הדין העליון, וכן עבירות שונות של גילוי עריות.

דרכי הענישה המוזכרות בתורה בהקשרים הללו הן בעיקר בסקילה,[3] ושני מקרים בשריפה.[4] לאחר העונש מוזכרת גם תליית הגופה כהרתעה עד הערב.[5][6] ביצוע העונש הוא בידי העדים בראשונה, "ויד כל העם באחרונה",[7] ובמקרה של רצח, ביצועו בידי גואל הדם.[8]

ביצוע עונש מוות בסיפורי המקרא

סקילת המגדף, ציור מאת ג'רארד הוט (אנ'), פורסם בשנת 1728

בתורה מסופר על סקילת המקושש, שקושש עצים בשבת,[9] ובן אישה ישראלית שגידף (קילל) את ה' במדבר. שניהם הומתו בידי העם, בהוראה על פי נבואת משה.[10] בפרשת כי תשא מסופר כי 3,000 מחוטאי העגל נהרגו בחרב בידי בני לוי בהוראת משה.[11] בפרשת בלק מסופר כי לאחר חטא בעל פעור, משה נצטווה להמית את ראשי העם שעבדו לבעל פעור, ובתוך כך הומת זמרי בן סלוא על ידי פינחס.[12]

בספר יהושע מסופר כי בעקבות עלייתו בגורל הודה עכן בן כרמי שמעל בחרם, וגרם בכך להפסד ישראלי במלחמת העי. בעקבות זאת הוא נסקל בהוראת יהושע בן נון.[13] בספר שמואל נכתב כי כמה דורות לאחר מכן שמואל הוציא להורג את אגג, מלך עמלק.[14] בעלת האוב מעין דור אמרה ששאול הכרית את האובות והידעונים בממלכתו.[15]

בספר מלכים מסופר על אליהו הנביא שהורה על פי נבואה להוציא להורג 450 נביאי בעל.[16] לאחר מכן נבות היזרעאלי הומת בסקילה בהוראת איזבל, באשמת שווא של קללת האל והמלך, שנטפלה עליו בעזרת עדי שקר.[17] בהמשך, אלישע ניבא על פקיד המלך שהומת בידי העם,[18] וכן תמך בהפיכת יהוא והשמדת בית אחאב.[19] יהוא גם כינס את כל נביאי הבעל בדורו בעורמה והמיתם.[20] בממלכת יהודה, יהוידע הכהן הוציא להורג את מתן כהן הבעל[21] ויאשיהו המלך זבח כהני במות.[22]

מלבד ההמתות בהוראה נבואית, במקרא מסופר גם על הריגת מורדים במלכים. כך שאול שלח את דואג האדומי להמית את כוהני נוב באשמת מרד;[23] דוד תלה את רכב ובענה מבני בנימין על קשרם על אישבעל,[24] ודיכא את מרד אבשלום בהריגת 20,000 איש;[25] שלמה שלח את בניהו בן יהוידע להמית את אדוניהו בן חגית,[26] יואב בן צרויה[27] ושמעי בן גרא;[28] ואמציהו המית את מתנקשי אביו.[29]

סמכויות להטלת עונש מוות

לפי איגרת ה"נשתוון" המצוטטת בספר עזרא (ז כו), הייתה לעזרא הסופר סמכות מהמלך ארתחשסתא לענוש במוות מי שיעבור על דת היהודים.[30]

בתקופת בית שני

בספר החיצוני מעשה שושנה[31] שנכתב ככל הנראה במאה הראשונה או השנייה לפני הספירה,[32] מסופר על הוצאה להורג של שני זקנים ששימשו כעדי שקר, בנימוק שהתבסס על הפסוק "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו".[33] לפי כמה דעות זקנים אלו היו אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה שחיו עוד בימי הבית הראשון.[34]

במגילות מדבר יהודה נכתב כי ניתן לדון דיני נפשות בהרכב של שנים עשר שופטים, כאשר שניים מהם כוהנים.[35] במגילת תענית צוין לטובה יום שבו "ספר גזירות" נגנז, ובסכוליון על המגילה פירשו כי מדובר בספר צדוקי שבו פורטו דרכי הענישה במוות שאין להם מקור מפורש בתורה.[36]

בכמה מקורות סופר על המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי שהוציא להורג רבים מהמורדים בו, ובמקור אחד נכתב כי הוא צלב כ-800 מהם.[37]

המלך הורדוס נודע בשימושו התכוף בעונש מוות, גם לקרובים לו ביותר. עוד לפני שהוכתר למלוכה, הוא הוציא להורג את חזקיה הגלילי, ממייסדי כת הסיקריים ועמד על כך למשפט בפני הסנהדרין;[38] משפט שממנו הצליח לברוח. בהמשך לאחר שמונה למלך בסמכות הרומאים, הוציא להורג שני חכמים שהשחיתו נשר זהב שהוצב בכניסה למקדש. מלבד זאת הוא המית כל מי שנחשד בעיניו לבוגד, בעיקר מבני שושלת החשמונאים, לרבות אשתו מרים החשמונאית ובניו אלכסנדר, אריסטובלוס ואנטיפטרוס. במשפט בבריטוס טען כי יש לו סמכות מהתורה להרוג את שני בניו מדין בן סורר ומורה.[39] על רקע אכזריותו זו כתב המחבר הרומאי מקרוביוס (תחילת המאה ה-5 לספירה): "כששמע (הקיסר אוגוסטוס) כי בין הבנים מתחת לגיל שנתיים שהורדוס מלך היהודים ציווה בסוריה להמית היה גם בנו של המלך עצמו, אמר (תוך משחק מילים ביוונית): 'עדיף להיות חזירו (hus, ὗς) של הורדוס מאשר בנו (huios, υἱός)'".[40]

מקום הסקילה של סטפנוס הקדוש, לפי מסורת נוצרית. נמצא מתחת לכנסייה היוונית-אורתודוקסית, למרגלות הר הזיתים בירושלים

בברית החדשה נכתב כי סטפנוס הקדוש נסקל בפני הסנהדרין לאחר שהעמידו עליו עדי שקר;[41] ויוסף בן מתתיהו כתב על יעקב אחי ישו כי נסקל בידי סנהדרין שכינס הכהן הגדול חנן בן חנן, בשנת 62 לספירה.[42] יוסף בן מתתיהו כתב גם על עצמו כי כינס שבעים זקנים בגליל לדון דיני נפשות.[43]

בספרות חז"ל

בתורה שבעל פה אנו מוצאים אמירות של חז"ל התומכות עקרונית בעונש המוות, ומברכות על איבוד הרשעים מן העולם. כך, לאחר שהדיינים מזהירים את העדים לומר את האמת מתייחסים לחשש האפשרי שלהם לגרום למותו של אדם: "ושמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה? הלא כבר נאמר 'ובאבוד רשעים רינה'”.[44] חז"ל אף הצהירו בצורה כללית שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם,[45] כלומר הנאה להם – שחטאם מתכפר ושלא יוכלו לחטוא עוד, והנאה לעולם – כיוון שהחטאים שנהרגים עליהם נתפסים כפוגעים בחברה, ובמותם לא יוכלו להמשיך לפגוע בחברה.

מאידך, במשנה ניכרת מגמה של צמצום והגבלה של עונשי המוות המוזכרים בתורה, ומגמה זו נמשכה גם בתלמודים.[46] על הדיון בדיני נפשות הוטלו הגבלות רבות. כמה מחכמי התנאים שאפו להימנע לחלוטין מעונש המוות, בעוד אחרים ראו בו הכרח במקרים נדירים.[47] כך נכתב במשנה:

סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת אֶחָד בְּשָׁבוּעַ (=שבע שנים) נִקְרֵאת חָבְלָנִית. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֶחָד לְשִׁבְעִים שָׁנָה. רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים, אִלּוּ הָיִינוּ בַסַּנְהֶדְרִין לֹא נֶהֱרַג אָדָם מֵעוֹלָם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הֵן מַרְבִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים בְּיִשְׂרָאֵל.

עדויות על ביצוע עונש מוות אמנם פזורות בספרות חז"ל, אך בחלקן הן מובאות עם הסתייגויות, כגון האמירה שמדובר במקרים של הוראת שעה, או שבית הדין שביצע זאת לא היה בקי בהלכה. הרב לוי יצחק רבינוביץ כתב כי "החכמים בתשובותיהם (במשנה[48] ובתוספתא[49]) עסקו בביסוס השקפתם התאורטית על החוק גם כשהיא התנגשה עם הנוהג בעבר".[50]

כך מסורת מימי השלטון היווני שבה הורו בית הדין על סקילת אדם שרכב על סוס בשבת – שעל פי כללי ההלכה אין לו דין מיתה – הוסברה במגילת תענית כהוראת שעה מיוחדת.[51] במשנה נמסר על שמעון בן שטח שתלה 80 נשים באשקלון ביום אחד בעוון כישוף, למרות שאין דנים שניים ביום אחד, וגם מעשה זה הוסבר במגילת תענית כהוראת שעה.[52] הוצאה להורג בשריפה באמצעות הצתה של בת כהן שזנתה בירושלים הוסברה בכך שבית הדין באותה שעה לא היה בקי,[48] או שהעדות על כך מפוקפקת.[49] כך גם הומתה בתקופת האמוראים אישה בשם אימרתא בת טלי בעוון זנות, בידי רב חמא בר טוביה בבבל, ורב יוסף אמר על כך כי זו הייתה טעות.[53]

מקרים נוספים התבררו כבר לדיינים כטעות. יהודה בן טבאי הוציא להורג עד זומם אך לאחר מעשה התחרט על כך ונהג לפקוד את קברו של הנידון.[54] שמעון בן שטח הוציא את בנו להורג למרות שהעדים חזרו בהם.[55] אדם נוסף שיצא לסקילה הכחיש את מעשיו עד לרגע האחרון, ועיני החכמים "זלגו דמעות" למשמע המעשה.[56]

עם זאת, בספרות חז"ל הובאו מספר מקרים ללא הסתייגות. לדוגמה, בתלמוד הובא כי לאחר שהכותים ניסו להסית את אלכסנדר מוקדון להחריב את בית המקדש, שמעון הצדיק קיבל אישור מאלכסנדר להעניש אותם, והורה לגרור אותם בזנבות סוסים להר גריזים. בעקבות המעשה נקבע איסור תענית לתאריך כ"א כסלו במגילת תענית.[57] אירוע נוסף שצוין במגילת תענית הוא טבח במתיוונים, שנקבע בגינו חג בכ"ב אלול.[58] בנוסף, מסופר על אישה ששכבה עם בנה בירושלים ונסקלה בידי בית דין,[59] ובלוד, מסית בשם 'בן סטדא' הופלל במארב והוצא להורג.[60] בכפר סכניא במצרים נסקלו אב ובנו שבאו על נערה מאורסה ביום הכפורים.[61] וישו נתלה בערב פסח בעוון כישוף, הסתה והדחה.[62]

באגדות חז"ל

במדרש מובא סיפור מעשה על אישה שנסקלה בעקבות עדי שקר.[63] ורבי יונתן העיד כי ראה בן סורר ומורה ואף ישב על קברו, וכן כי ראה עיר הנידחת ואף ישב על תילה.[64] מסופר גם על חסיד מימי דוד המלך שחזה בשני אנשים מקיימים יחסי מין עם כלבה, ובעקבות כך השניים העידו עליו עדות שקר והוא יצא להורג.[55] בתלמוד מובאת אגדה על חזקיהו המלך, שהרג את בנו רבשקה בשל הבעת רצון להקריב קורבן לעבודה זרה,[65] וכן על נכרי בימי רבי יהודה בן בתירא שאכל מקורבן פסח ונהרג על כך.[66]

עדות אוריגנס על רבי יהודה הנשיא

קיימת עדות על תקופתו של רבי יהודה הנשיא מאת אוריגנס כי דיני נפשות התנהלו בסתר בבית דינו, אך בידיעת הקיסר הרומאי:[67]

...ואף עכשיו שמולכים הרומאים, והיהודים משלמים להם את מס שני הדינרים הרי הנשיא (אתנארך) כוחו יפה כל כך אצל היהודים, שכאילו בהסכמת הקיסר אינו נבדל במאומה ממי שהיה מולך על העם, שכן בהצנע נערכים משפטים לפי התורה, ויש שנידונים למיתה, אמנם לא בפרהסיא גמורה, אך גם לא בהעדר ידיעתו של הקיסר. ודבר זה למדנו ובררנו כשישבנו בארצם ימים מרובים

— אוריגינס, אגרות לאפריקנוס, יד. [PG, XI, Cols. 82-84] תרגום: בעקבות ג' אלון, תולדות היהודים בא"י בתקופת המשנה והתלמוד, ב, תל אביב תשט"ז, עמ' 112

לפי חלק מהחוקרים, הוצאות להורג אפילו בלא משפט היו לעתים דרכי הפעולה של מוסדות ההנהגה היהודיים בארץ ישראל ובבבל, בימי רב הונא ראש הגולה ורבי יהודה הנשיא.[68] החוקרים הסתמכו על עדותו זו של אוריגנס, ועדויות נוספות מספרות חז"ל.[69]

בספרות ימי הביניים

בספר היוחסין של אחימעץ בן פלטיאל נכתב כי במאה התשיעית באוריה שבדרום איטליה הוציא רבי אבו אהרן בן שמואל הנשיא להורג ארבעה אנשים שונים: בחנק, אדם בשם תיאופילוס שבא על אשת איש; בהרג, אדם שרצח אישה; בסקילה אדם שהואשם במשכב זכור; בשריפה, אדם שבא על חמותו. במכתב של ר' יוסף בן יצחק אבן אביתור הוא מספר על סב-סבו שהיה מקיים ארבע מיתות בית דין בספרד במאה העשירית.[70]

מתקופת תור הזהב בספרד נמצאו מספר עדויות על הוראות שעה מיוחדות להמתה בגיבוי פוסקי ההלכה. במאה ה-12 העיד הרמב"ם על תופעה נרחבת של הריגת כופרים ומינים בארצות המערב.[71] במאה ה-14, הרא"ש שהגיע מאשכנז לספרד הופתע מהשימוש בהוצאה להורג, אך התיר ליהודי קורדובה להרוג מגדף שצעק "מקולל אללה".[72] לאחריו בנו ר' יהודה פסק להרוג חשוד ברצח ככל שיתאמתו העדויות נגדו, ואם העדים יוזמו להגלות אותו מקורדובה.[73]

בהלכה

על פי נבואה

עכן נסקל למוות בהוראת יהושע. תחריט מאת גוסטב דורה

על פי ההלכה יש מצווה לשמוע לדברי נביא,[74] והרמב"ם כתב שדין זה חל גם במקרה שהנביא אומר לצאת להלחם בשבת.[75] על פי דבריו, יש סוברים שהדבר חל גם בדיני נפשות.[76][77][78] כל עוד הוראותיו הם לפי שעה ולא נועדו להחליף את הדינים הקבועים שהתקבלו בתורה, וכל עוד הוא אינו מטיף לעבוד עבודה זרה.[79] ומנגד, יש סוברים שבדיני נפשות אין לשמוע לנביא, משום שלא יתכן שיהיה ציווי אלוהי להרוג בלא משפט ובלא צדק, וכפי שדורשת הגמרא (תענית ד, א) "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי... אשר לא צויתי זה בנו של מישע מלך מואב... ולא דברתי זה יפתח, ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם". הם מסבירים, שדברי הרמב"ם נאמרו לגבי מלחמה מוצדקת על פי דין, וכך גם המקרים בהם נהרג אדם על פי ציווי נביא במקרא ובספרי הנביאים.[80][81][82][83]

מורד במלכות

בספר יהושע נכתב כי שבטי עבר הירדן קיבלו את סמכותו של יהושע בן נון לענוש במוות מי שימרה את פיו.

כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר־יַמְרֶה אֶת־פִּיךָ וְלֹא־יִשְׁמַע אֶת־דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר־תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת

חכמי התלמוד ראו בפסוק זה את מקור ההיתר למלך להוציא להורג ללא משפט כל מי שיימצא כמורד בו.[84] וכך גם פסק הרמב"ם להלכה.[85] דין זה סוייג בתנאי שמצוות המלך אינה סותרת את דברי התורה.[86][87]

המלך רשאי גם להוציא להורג אף מי שרק פגע בכבודו. המלך לא כפוף לכל ההגבלות שבית דין כפוף להם, ולכן אין חובה בשני עדים, אלא מספיק שהמלך השתכנע שהם עברו על חוקי המלך. מכוח סמכות זו המלך יכול לתקן את החיים האזרחיים, ולשמור על חיי ורכוש האזרחים. המלך שופט על העוולות האזרחיות, בשונה מבית דין ששופט על עבירת חוקי התורה.

בידי סנהדרין

ערך מורחב – ארבע מיתות בית דין
הסנהדרין בלשכת הגזית, מתוך מודל בית המקדש הראשון של גרהרד שות, סוף המאה ה-17

חז"ל גזרו מתוך החוק המקראי ארבע שיטות הוצאה להורג. שיטת ההמתה נקבעה לפי חומרת המעשה שבגינו הורשע הנידון. קיימות ארבע שיטות לפי דרגת חומרתן, וחז"ל סידרו אותן מן הכבד אל הקל: סקילה, שרפה, הרג וחנק. לשיטתו של רבי שמעון סדר החומרה היה כך: שרפה, סקילה, חנק והרג.

אופן ההמתה

סקילה

העבירות עליהן ענושים בסקילה הן: עובד עבודה זרה, נערה בתולה מקודשת לאיש שזינתה והאיש שזנה עמה, מחלל שבת, מסית ומדיח לעבודה זרה, המקלל את השם, מקלל אביו או אמו, איש או אישה המקיימים יחסי מין עם בהמה, השוכב משכב זכר, השוכב עם אימו, השוכב עם אשת אביו, השוכב עם אשת בנו, בן סורר ומורה, מכשף, בעל אוב או ידעוני, שור שהרג אדם.

היו מעלים את הנידון אל בניין בגובה שתי קומות אדם, ומשליכים אותו לארץ. אם לא מת בזריקה זו, היו העדים נוטלים אבן כבדה ומטילים אותה על לבו (כדי לקיים את הפסוק ”יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו...”). אם עדיין לא מת, היו כל העם הנוכחים משליכים עליו אבנים (”...ויד כל העם באחרונה”), עד שהייתה נשמתו יוצאת.

שריפה

העבירות עליהן ניתן עונש שריפה הן: בת כהן נשואה שזינתה, השוכב עם אישה ובתה או אשה ונכדתה, כאשר אחת מהן היא אשתו (האשה או הבת והנכדה, בהתאמה), והשוכב עם בתו או נכדתו.

על פי חז"ל במשנה, מצות שרפה אינה על ידי שריפת הגוף (העלאה על המוקד), אלא רק על ידי שרפה פנימית של האדם כך שגופו נשאר שלם, חז"ל למדו כן בגזירה שווה מעדת קרח או מבני אהרן, שבשניהם הגוף נשאר קיים לאחר השרפה.

תחילה היו מעמידין את הנידון למוות כשהוא משוקע בזבל עד ברכיו, כדי שלא יזוז, לאחר מכן - על מנת לפתוח את פיו - היו כורכים את צווארו בבד, ומושכים מכאן ומכאן (יש אומרים: פותחים את פיו בצבת), ומשליכים לתוך פיו חוט של עופרת[88]/ עופרת ובדיל[89] רותחת עד שהייתה מגיעה לקרביו.

הרג (סייף)

עונש הרג נכתב בתורה על אנשי עיר הנידחת, ורוצח במזיד. במחקר[90] עלתה הטענה כי עיר הנידחת דומה במהותה לדיני מלחמה, ועל כן העבירה היחידה בתורה שהעונש עליה כולל שפיכת דם היא רצח, בהתאם לתפיסה המקראית ”שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ”.[91]

ההריגה על ידי סייף הייתה נעשית על ידי שהיו מתיזים את ראש הנידון בחרב.

חנק

העבירות עליהן ענושים חנק: אשת איש וגבר שנאפו ביחד, מכה אביו או אמו, מי שחטף אדם וסחר בו, זקן ממרא, נביא שקר והמתנבא בשם עבודה זרה.

היו כורכים את צוואר הנידון בבד קשה העטוף בבד רך, ומושכים משני הצדדים, עד שיוצאת נשמתו.

התנאים לעונש המוות בסנהדרין

במסגרת הדיון של חז"ל במשנה ובתלמודים, הועמדו תנאים רבים שיאפשרו גזירת עונש מוות, על מנת לצמצמו.

  • בית הדין – הערכאה המשפטית צריכה להיות במינימום של 23 דיינים מומחים וסמוכים.
  • פתיחה לזכות – משהתקבלו דברי העדים לאחר שנבדקו בדרישה וחקירה, בדיני נפשות הדין הוא כי יש לפתוח בלימוד הזכות לפני הצגת הראיות המרשיעות.
  • הטית הדין – המלמדים חובה על הנידון צריכים להיות מרובים על המזכים בשני דיינים לפחות, ולא מספיק רוב רגיל של דיין אחד.
  • החזרת הדין – בקשה לשוב ולדון בסוגיה שהוכרעה בהצגת ראיות וטענות חדשות, לפני ההוצאה לפועל, מתאפשרת רק לצורך לימוד זכות על הנידון, ואילו לימוד החובה עליו נדחה על הסף.
  • הגבלות לימוד חובה – אם במהלך הדין רוצה אחד התלמידים הנוכחים להציג לימוד לזכות שלא אמרו החכמים – הרשות בידו. לעומת זאת בדיני ממונות ניתן גם להציג לימוד לחובה.
  • אי-חזרה מלימוד זכות – בשלב הדיון, המעלה צד לזכות את הנידון אינו רשאי לשוב ולהציג צד לחובתו, לעומת דיני ממונות בהם יכולים הדיינים להביא ראיות לכאן ולכאן.
  • זמני הדיון – דיני נפשות אינם נגמרים בלילה, שכן אז אי אפשר לקיים בנהרג ”וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ”, אלא ממתינים ליום המחרת. בשל כך גם אין דנים לא בערב שבת ולא בערב יום טוב, שאז תדחה ההריגה יותר מלילה אחד, מה שיביא ל"עינוי הדין" – הטלת הנידון בספק ובמצב מנטלי קשה עד ביצוע גמר הדין.
  • דיינים מיוחסים – מי שאינם מיוחסים (כממזר) ואינם משיאין לכהונה (ככהן חלל) אינם רשאים לדון דיני נפשות ואינם מתמנים לסנהדרין קטנה. אך לגבי גר, שלהלכה אינו נחשב מיוחס, דעת רש"י היא כי הוא יכול לשבת בהרכב הדן גר כמותו. דעת התוספות היא שאם שני הוריו נוכרים אינו רשאי לדון לא דיני ממונות ולא דיני נפשות, אך אם אמו יהודיה ורק אביו גוי, רשאי לדון דיני ממונות.
  • התחלה מן הצד – בדיני נפשות סדר הדיון הוא שהחכמים הקטנים שוטחים דעותיהם לפני הגדולים. לו היה הסדר הפוך, היה חשש ל”וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב” ודרשו חז"ל "לא תענה על רב", והוא מופלא שבבית דין שאין לנטות מדבריו. וכן, מצווה החכם בציווי ”לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ”, והוא חכם הגדול ממנו. הליך זה שונה מדיני טומאות וטהרות, בהם מתחילים מן הגדול.
  • עד נידון אחד ביום – בסדרי המשפט בדיני נפשות, לא היו מוציאים להריגה יותר מאדם אחד ביום.

בנוסף לתנאים המיוחדים לדיני נפשות יש להזכיר גם את התנאים הרגילים בדיני עונשים בהלכה הפורמלית מעיקר הדין ביחס לראיות, דהיינו הצורך בלפחות שני עדים כשרים (כלומר גברים יהודים שומרי מצוות) שאף התרו בנאשם מראש בצורה מפורטת. כמו כן נדרשת הסכמה מדוקדקת בין העדויות עד למשל רמת דיוק של שעה בקביעת מועד העבירה.

יש לציין שעבירה אחת שדינה מוות הוחרגה מחלק מתנאים אלו - הטפה לעבודה זרה (מסית ומדיח) שבה אין צורך בהתראה גמורה, ניתן להכמין עדים ואין מלמדים זכות על הנאשם.

סמכות בית הדין לגזור גזר דין מוות על העבירות שבתורה, מותנה במספר תנאים נוספים שחדלו להתקיים לפני דורות רבים. התנאי הראשון הוא שבית הדין הגדול ישב בלשכת הגזית שבעזרה, תנאי שעל פי התלמוד חדל להתקיים ארבעים שנה לפני חורבן בית שני. תנאי נוסף הוא קיומו של בית המקדש, כפי שדרשו חז"ל את הפסוק ”וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם” (דברים יז, ט), "בזמן שיש כהן (שמקריב קרבנות, דהיינו שיש אפשרות לעבוד את עבודת המקדש) יש משפט, בזמן שאין כהן אין משפט". תנאי נוסף הוא שהדיינים יהיו סמוכים, אך הסמיכה בטלה אף היא לפני כאלף שנים.

מובן אפוא, שאין כיום אפשרות לחדש את דיני ארבע מיתות בית דין, אלא אם ישובו כל התנאים הנצרכים לכך להתקיים.

בידי כל בית דין

הכנסה לכיפה

ערך מורחב – הכנסה לכיפה
יהודי שנשלח בידי בית דין להיות נתון בסד ("קונע") מחוץ לבית-הכנסת הגדול בלבוב, איור דמיוני מהמאה ה-19.

הכנסה לכיפה, או כפייה לכיפה, היא עונש מאסר שתכליתו גרימת מותם של עבריינים ללא הוצאתם להורג. בתי הדין נהגו לגזור עונש זה, שאין לו מקור מקראי, במקרה של עבירות חוזרות על איסורים שעונשם מלקות, או במקרים בהם ברור שהנידון עבר בזדון על איסור שדינו מיתה, אך הוא לא התחייב במיתת בית דין כיוון שקיים פגם פורמלי בהליכי הדין המקובלים.[92]

לדעת רש"י מקור העונש בהלכה למשה מסיני, כלומר מדובר בעונש מהתורה,[93] אבל על פי שו"ת הריב"ש נראה שמדובר בתקנת חכמים כאשר הייתה השעה צריכה לכך.[94]

הוראות שעה

במקורות חז"ל, ואחריהם אצל פוסקי ההלכה[95] הותר לכל בית דין לענוש גם במוות, גם במקרים שאינם דין תורה, וגם על פי עד אחד וללא התראה, אם יש צורך זמני בכך.

אמר רבי אליעזר בן יעקב שמעתי שב"ד מלקין והורגין שלא מן התורה... לא מפני שכתוב בתורה, אלא משום שנאמר: ובערת הרע מקרבך

— תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף צ', עמוד ב', ומגילת תענית אלול ו.

היתר ההמתה בהוראת שעה נפסק להלכה והיא ניתנת לביצוע בידי כל בית דין שהוא, גם בחו"ל וגם כאשר אין סנהדרין פעילה.[96]

קנאים פוגעים בו

ערכים מורחבים – קנאים פוגעים בו, בועל ארמית
פנחס דוקר את זמרי וכזבי, ציור מבין השנים 1585–1645, מאת ג'רמיאס ואן וינגה

ההלכה מתירה לאדם המונע מרגשי קנאות דתית להרוג עבריינים בשלוש עבירות: מעילה וגנבת כלי שרת, קללה ה' בשם עבודה זרה, ובעילת גויה בפרהסיה. הקנאי רשאי להרוג את העבריינים בלי משפט ובלי ידיעת בית דין. בניגוד להלכה המחייבת עונש מוות על הריגת יהודי, ואפילו יהודי שחטא בחטא חמור, הקנאי פטור מכל עונש.

המשנה מזכירה בהקשר זה גם כהן ששימש בטומאה שפרחי כהונה היו רשאים להוציא אותו מחוץ לעזרה ולשבור את ראשו במקלות.[97]

עונש מוות לנכרים

לפי ההלכה, חובתם של כל בני האדם לשמור שבע מצוות בסיסיות, המכונות שבע מצוות בני נח. העונש העקרוני על הפרתם הוא מוות.[98][99] הפרטים הנוגעים להליך המשפטי של ישום העונש הזה נידונו בידי פוסקי ההלכה, בין היתר סביב פרשיית מעשה שמעון ולוי.

בהקשר אחר, בחפירות ארכאולוגיות נמצאו כתובות הסורג ובהן אזהרת עונש מוות לנכרי שייכנס מעבר למחיצה המקיפה את המקדש בירושלים.

ביהדות הרפורמית

מאז 1959, האיחוד ליהדות רפורמית (URJ) וארגונים רפורמיים נוספים התנגדו רשמית לעונש המוות, הן בפועל והן כרעיון.

ה-URJ ציין כי: "אנו מאמינים שאין פשע המצדיק נטילת חיי אדם על ידי החברה, וכי זוהי חובתה של החברה לפתח שיטות אחרות בהתמודדות עם פשע. אנו פונים לבני קהילתנו... ולכל מי שמוקיר את רחמיו ואהבתו של אלוהים – להצטרף למאמצים לבטל את הנוהג הזה [של עונש מוות], הקיים ככתם על הציוויליזציה ועל המצפון הדתי שלנו".[100][101]

ראו גם

לקריאה נוספת

אהרן קירשנבאום, בית דין מכין ועונשין: הענישה הפלילית בעם ישראל - תורתה ותולדותיה. מאגנס 2013

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ משנה מסכת סנהדרין, פרק א, ד.
  2. ^ חיים הרמן כהן, עונש מוות (באנגלית)
  3. ^ כגון ויקרא, כ', ב'–כ"ז; ויקרא, כ"ד, ט"ז; דברים, י"ג, י'–י"א; דברים, י"ז, ה'; דברים, כ"א, כ"א ועוד.
  4. ^ ויקרא, כ', י"ד; ויקרא, כ"א, ט'
  5. ^ דברים, כ"א, כ"ב; וראו יהושע, י', כ"ו
  6. ^ האם תלו, הוקיעו או צלבו את המן?, באתר thetorah.co.il
  7. ^ דברים, י"ז, ה'; דברים, י"ג, י'–י"א
  8. ^ במדבר, ל"ה, ט"ז–ל"ד
  9. ^ ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוקים ל"ב–ל"ו
  10. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ד, פסוקים י'–כ"ג
  11. ^ ספר שמות, פרק ל"ב, פסוקים כ"ו–כ"ח
  12. ^ ספר במדבר, פרק כ"ה, פסוקים ה'–ח'
  13. ^ ספר יהושע, פרק ז', פסוקים י"ח–כ"ו
  14. ^ ספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק ל"ג
  15. ^ ספר שמואל א', פרק כ"ח, פסוק ט': ”הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁאוּל אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִי מִן הָאָרֶץ וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי”
  16. ^ ספר מלכים א', פרק י"ח, פסוק מ'
  17. ^ ספר מלכים א', פרק כ"א, פסוק י"ג
  18. ^ ספר מלכים ב', פרק ז', פסוק י"ז. ראו רלב"ג שם, שהדבר נעשה בכוונת מכוון: "הפקידו לאנשים שישמרוהו שם באופן שבעבור העם שם ירמסוהו".
  19. ^ ספר מלכים ב', פרק ט', פסוק ז' "והכית את בית אחאב אדוניך".
  20. ^ ספר מלכים ב', פרק י', פסוקים י"ט–כ"ו
  21. ^ ספר מלכים ב', פרק י"א, פסוק י"ח
  22. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוקים י"ט–כ'
  23. ^ שמואל א', כ"ב, י"ח–י"ט
  24. ^ ספר שמואל ב', פרק ד', פסוק י"ב
  25. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ח, פסוק ו'
  26. ^ ספר מלכים א', פרק ב', פסוק כ"ד
  27. ^ ספר מלכים א', פרק ב', פסוק כ"ט
  28. ^ ספר מלכים א', פרק ב', פסוק מ"ו
  29. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ד, פסוק ה'
  30. ^ בהקשר זה ראו גם מכתבי יב, איגרת הפסח
  31. ^ בסופו
  32. ^ SUSANNA, THE HISTORY OF - JewishEncyclopedia.com, jewishencyclopedia.com
  33. ^ דברים, י"ט, י"ט
  34. ^ אברהם זכות, ספר יוחסין, ירושלים, התשכ"ג, מאמר שישי, באתר היברובוקס, וכן אוריגנס, מוזכר בשושנה, אתר דעת
  35. ^ "ור[אשי העד]ה אנשים [עשרה] וכוהנים שנים ונשפטו לפני שנים העשר האלה. [וכיא יהיה] דבר בישראל על נפש, על פיהם ישאלו, ואשר ימרה [את דברי שופטי העדה] יומת אשר עשה ביד רמה..." א' קימרון, מגילות קומראן: החיבורים העבריים, כרך ג', מגילה 159Q4, עמ' 25
  36. ^ "היה כתוב ומונח לצדוקין ספר גזירות: אלו שנסקלין, אלו שנשרפין, ואלו שנהרגין ואלו שנחנקין". סכוליון מגילת תענית, תמוז
  37. ^ מלחמות היהודים, ספר ראשון פרק ד, 6. מגילות קומראן: החיבורים העבריים כרך ג, מגילת פשר נחום, פרגמנטים 3–4, שורות 5–8. תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ס"ו, עמוד א'. וכן עדויות לטבח שבוצע בתקופה החשמונאית נחשפו בי-ם
  38. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר א, פרק י, פסקאות ה-ז; קדמוניות היהודים, ספר 14, סעיפים 169-158.
  39. ^ יוסף בן מתיתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16 אות יא. הובא גם אצל מיריי הרס-לבל, הורדוס, עמ' 193
  40. ^ מקרוביוס, סטורנליה, ספר ב, פרק 4, סעיף 11.
  41. ^ מעשי השליחים ו - ז
  42. ^ קדמוניות היהודים כ' ט'
  43. ^ מלחמות היהודים ב כ
  44. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ה'
  45. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ח', משנה ה'
  46. ^ בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה: פרקים בתולדות החברה והתרבות. (למנויים) פרק ראשון: ההנהגה היהודית העצמית, עמ' 22. מאת שמואל ספראי. ירושלים תשמ"ג
  47. ^ על רצח, עונש מוות והאדם כצלם אלוהים בספרות חז"ל. מאת יאיר לוברבוים. בתוך: פלילים ז, דצמבר 1998
  48. ^ 1 2 משנה, מסכת סנהדרין, פרק ז', משנה ב'
  49. ^ 1 2 תוספתא סנהדרין ט ג
  50. ^ דבריו של רבינוביץ הובאו באנגלית כאן
  51. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ו, עמוד א'
  52. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ו', משנה ה'
  53. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ב, עמוד ב'
  54. ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ט"ז, עמוד ב'
  55. ^ 1 2 תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ו', הלכה ג'
  56. ^ תוספתא סנהדרין ט ג ותלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ד, עמוד ב'
  57. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ס"ט, עמוד א' ומגילת תענית, כסלו ה-ו
  58. ^ מגילת תענית, אלול ה-ו
  59. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף פ', עמוד א'
  60. ^ תוספתא סנהדרין י ה, תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ז', הלכה י"ב
  61. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ז, עמוד א'
  62. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ג, עמוד ב' בנוסח לא מצונזר
  63. ^ אוצר המדרשים, מעשיות שונות, האשה שנסקלה
  64. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"א, עמוד א'
  65. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י', עמוד א', בהשלמות. ובעין יעקב ברכות א סז
  66. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ג', עמוד ב'
  67. ^ ראו גם: אהרון אופנהיימר, רבי יהודה הנשיא, ירושלים, מרכז זלמן שזר, 2007, עמ' 53 - 56
  68. ^ אהרון אופנהיימר, על נהרות בבל, עמ' 103–105; ישעיהו גפני, יהדות בבל ומוסדותיה, עמ' 57
  69. ^ כגון מסכת גיטין, דף י"ד, עמוד ב', "אומרים הרוגו - הורגין", אזהרת רב במסכת בבא קמא, דף קי"ז, עמוד א' על "דיוונאי הוו דלא קפדי אשפיכות דמים", וכן מסכת סנהדרין, דף כ"ז לדעת המאירי שם.
  70. ^ העונשין אחרי חתימת התלמוד, סי' 42. אסף, שמחה, ירושלים תרפ"ב.
  71. ^ פי' למשנה חולין א
  72. ^ תשובות הרא"ש יז ח
  73. ^ זכרון יהודה תשובה נח
  74. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ז', הלכה ז'
  75. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ט', הלכה ב': "עשו מלחמה היום או אל תעשו"
  76. ^ רבי דוד יצחק בכר, דברי אמת דף ב, ב
  77. ^ שו"ת רדב"ז, חלק ב, תרנב
  78. ^ משפט כהן, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, סי' קמד
  79. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ט', הלכה ג'
  80. ^ נחמד מזהב, הרב שמואל יעקב קאפיל קליגסבערג, אות ט"ו
  81. ^ אמרי אמת, הרב יחיאל מיכל גולדשלג, ליקוטי חידושי הלכות אות צט
  82. ^ כלי חמדה, הרב מאיר דן פלוצקי, דברים יג, ד
  83. ^ שערי תורת בבל, הרב זאב וולף רבינוביץ, עמ' 165
  84. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ט, עמוד א'; מסכת שבת, דף נ"ו, עמוד א'; מסכת קידושין, דף מ"ג, עמוד א' וראו גם תוספתא תרומות ז כג
  85. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ב', הלכה ד', ומשנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ג', הלכה י'
  86. ^ ראו גם: הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, העם והארץ ו ד
  87. ^ להרחבה ראו הרב יהושע פפר, המורד במלכות: הלכות והגדרות
  88. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ב, עמוד ב', מהדורת הרב שטיינזלץ עמוד 226
  89. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ט"ו, הלכה י"ג.
  90. ^ אדם, דם, דמות: על מיתת ההרג בספרות התנאים. מאת יאיר לוברבוים באתר JSTOR
  91. ^ בראשית, ט, ו
  92. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"א, עמוד ב', וכן משנה תורה לרמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ד', הלכה ח'
  93. ^ "ודאי הלכה למשה מסיני היא" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"א, עמוד ב', ד"ה והיכא רמיזא)
  94. ^ יצחק בן ששת, שו"ת הריב"ש, סימן רנ"א
  95. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ח, הלכה ו'
  96. ^ שולחן ערוך חושן משפט ב, טור חושן משפט סימן ב. וכן משנה תורה לרמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ב', הלכה ד'. שו"ת הריב"ש רנא. תשובות הרא"ש יז ח. זכרון יהודה נח. תשובות מהר"ם מלובלין קלח.
  97. ^ משנה סנהדרין, ט, ו, וראו גם תוספתא יומא, א, יח
  98. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ז, עמוד ב', משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ט', הלכה י"ד
  99. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ח', הלכה ט'
  100. ^ Position of the Reform Movement on the Death Penalty, Religious Action Center of Reform Judaism (באנגלית)
  101. ^ Opposing Capital Punishment, Union for Reform Judaism, ‏1959-01-10 (באנגלית)
דיני נפשות ביהדות
מיתה שלא בידי בית דין מיתה בידי שמיים • הבא במחתרת • הבא להורגך השכם להורגו • רודף • מוסר • קנאים פוגעים בו • מורידין ולא מעלין • גואל הדם
מרכיבי הדינים סנהדרין בלשכת הגזית • סנהדרין קטנה וסנהדרין גדולה • עדות • התראה
איסורים ומצוות רצח במשפט העברי • לא תרצח • ייהרג ואל יעבור • מסירות נפש • קידוש השם • לא תעמוד על דם רעך • עדים זוממים • פיקוח נפש • קדושת החיים • שמירת הנפש • מאבד עצמו לדעת
שונות כרת • הכנסה לכיפה • קם ליה בדרבה מיניה • עיר מקלט • שינוי הדין • המתת חסד בהלכה • הפלה • שור הנסקל • דיני בני נח
ארבע מיתות בית דין
חייבי סקילה עבודה זרה • נערה המאורסה • חילול שבת • מסית • מדיח • ברכת השם • קללת אב ואם • משכב בהמה • משכב זכר • שוכב עם אמו • שוכב עם אשת אביו • שוכב עם כלתו • בן סורר ומורה • מכשף • בעל אוב • ידעוני
חייבי שרפה בת כהן שזינתה • שוכב עם אישה ובתה או אשה ונכדתה • שוכב עם בתו או נכדתו
חייבי הרג עיר הנידחת • רוצח
חייבי חנק אשת איש • הכאת הורים • גונב איש • זקן ממרא • נביא שקר

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=עונש_מוות_ביהדות&oldid=37075352"