מהר"ם מרוטנבורג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מהר"ם מרוטנבורג
RabbiMeir.jpg
מצבת המהר"ם
תאריך לידה 1220(?)
תאריך פטירה 1293
השתייכות בעלי התוספות
רבותיו רבי יהודה הכהן (ליאונטין), רבי יחיאל הלוי מפריז ורבי יצחק בן משה בעל האור זרוע, אביגדור הכהן.
תלמידיו רבי שמשון בן צדוק בעל ספר התשב"ץ, הרא"ש, המרדכי, מאיר הכהן מרוטנבורג (הגהות מימוניות), רבי דן אשכנזי ואחרים.

רבי מאיר בן ר' ברוך נודע בשם המהר"ם מרוטנבורג (אחרי ד'תתק"פ (1220) - י"ט באייר ה'נ"ג (1293)), מגדולי רבני ישראל הראשונים בתקופת ימי הביניים ומאחרוני בעלי התוספות.

בשנת ה'מ"ו 1286 נכלא המהר"ם על ידי השלטונות בבית האסורים 'איינזישהיים' לאחר שנתפס כשניסה להגר לארץ ישראל, הקיסר הגרמני דרש סכום כופר עצום כדי לשחרורו. על פי המסורת המקובלת, סירב המהר"ם שהקהילה היהודית תפדהו תמורת סכום שכזה מחשש לתקדים שיביא למאסרים ולדרישות כופר דומות נוספות, בסופו של דבר נפטר המהר"ם בכלאו. בשנת 2009 התעורר פולמוס סביב מאמר שטען כי ייתכן שמסורת זו אינה מדויקת ושהמהר"ם לא התנגד לשחרורו.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהר"ם נולד,כנראה לא לפני 1220, בעיר וורמס שבגרמניה שבה שימש אביו כרב. בין רבותיו היו רבי יחיאל מפריז ורבי שמואל מפלייזא, שאותם פגש כשנסע ללמוד בישיבות צרפת, ורבי יצחק בן משה בעל האור זרוע.
כששב לגרמניה שימש כרב במקומות שונים, ונחשב כסמכות הרבנית והלכתית החשובה ביותר של יהדות אשכנז. שמו נקשר בעיקר בעיירה רוטנבורג על הטאובר השוכנת מדרום לעיר וירצבורג שבגרמניה, ששם הוא הקים ישיבה.

תקופת חייו של מהר"ם מרוטנבורג על ציר הזמן
תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרוניםציר הזמן

כליאתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעת זקנתו החמירו רדיפות היהודים בגרמניה. היהודים נחשבו אז בגרמניה לעבדי האוצר (Servi Camerae Regis) ולכן הייתה אסורה עליהם הגירה מגרמניה משום שזה היה נחשב אז בעיני השלטונות כבריחה. המהר"ם שהיה מעורב בארגון של הגירה שמטרתו היה לעלות לארץ ישראל ולפי אברהם גרוסמן אף לפתח את היישוב היהודי בירושלים‏[1], החליט לברוח יחד עם משפחתו מגרמניה. יהודי מומר שהלשין עליו בעת שכבר הגיע לאיטליה, הביא להחזרתו לגרמניה, ולכליאתו ביום ד' תמוז שנת ה'מ"ו (1286) על ידי הקיסר רודולף הראשון לבית הבסבורג במבצר אנזיסהיים (Ensisheim) שבחבל אלזס באשמת בריחה מגרמניה וניסיון לארגון בריחה המונית ממנה‏[2][1][3]. הקיסר תבע סכום עצום של 20,000 מארק תמורת פדיונו, ותלמידו, הרא"ש, אסף את דמי הכופר.

מצבו בכלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה לא ניתן לו כלל לעסוק בלימוד תורה, עד שריחם עליו אחד משרי הממשלה וביקש שיקלו עליו במאסרו, והביאו לו, על פי בקשתו, קלף ודיו. על פי המסופר מכוון שלא היה לו ספר תורה, והיה לו צער רב על שלא יכול לקרוא בתורה בשבת, התפלל המהר"ם לאלוהים וניתן לו משמים אחד מי"ג ספרי התורה (משה כתב לכל אחד משנים עשר השבטים, והאחרון לקח עמו בפטירתו השמימה, או שהונח למשמרת בארון העדות [דרוש מקור]) וממנו העתיק מילה במילה [דרוש מקור]. עד היום נמצא ספר התורה בפראג, בבית הכנסת אלטנוישול. כמו כן אפשרו לו ללמוד ולהתדיין עם אחד מתלמידיו הגדולים, רבי שמשון בן צדוק, בעל ספר התשב"ץ, שבו תיעד בפירוט רב את מנהגי רבו. עם זאת כתב המהר"ם שאין בידו את חיבורי בעלי התוספות, ולפיכך "...אם יימצא שהתוספות וספרי הפוסקים חולקים עליי... דעתי מבוטלת להם". תלמידים נוספים שלו היו הרא"ש, המרדכי, רבי יצחק מדורא, ואחרים.

סוגיית תשלום הכופר לשחרורו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבר המהר"ם בבית הקברות בוורמס, לידו קברו של אלכסנדר ווימפן שתרם לפדיון גופתו
המהרש"ל על מאסרו של המהר"ם מתוך 'ים של שלמה', על מסכת גיטין פרק ד', סימן ס"ו

על פי המסורת המקובלת, לא הסכים המהר"ם שסכום כופר הנפש שהתבקש עבורו ישולם, כדי שלא להפוך את סחטנות השלטונות למשתלמת, על פי הכלל התלמודי שהנחה אותו ולפיו "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון עולם" (משנה גיטין, ד, ו). כתוצאה מכך היה כלוא במשך שבע שנים, ולבסוף נפטר בכלאו. לפי אותה מסורת, גם לאחר פטירתו סירבו השלטונות לאפשר את פדיון גופתו. רק ארבע עשרה שנה לאחר מותו נפדתה לבסוף גופתו על ידי יהודי עשיר בשם אלכסנדר ווימפן, שתרם למטרה זו את רוב רכושו. בתמורה למעשהו זכה ווימפן להיקבר ליד קברו של המהר"ם בבית הקברות היהודי שבוורמס[2].

על מצבת המהר"ם חרוט:

Cquote2.svg

ציון הלז לראש מרנא ורבנא מאיר בן הרב ברוך אשר תפשו מלך רומי בארבעה ימים לר"ח תמוז שנת ארבעים ושש לאלף השישי ונפטר בתפיסה י"ט באייר שנת חמישים ושלש ולא נתן לקבורה עד ארבעה ימים לירח אדר שנת שישים לאלף השישי.

Cquote3.svg

במכתבו של המהרש"ל על מאסרו של המהר"ם מרוטנבורג:ראו תמונה בצד

"שמעתי על מהר"ם מרוטנבורג ז"ל שהיה תפוס במגדול אייגזהם כמה שנים והשר תבע מן הקהילות סך גדול והקהילות היו רוצים לפדותו ולא הניח כי אמר אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהם. ותמה אני מאחר שהיה ת"ח מופלג ולא היה כמותו בדורו בתורה ובחסידות ושרי לפדותו בכל ממון שבעולם ואם מרוב ענותנותו לא רצה להחזיק עצמו כת"ח מופלג מ"מ היה לו לחוש על ביטול תורה כאשר כתב בעצמו שהוא היה יושב בחושך וצלמות בלי תורה ואורה והיה מקום שלא היו אצלו ספרי העוסקים והתוס' ואיך לא היה חש לעון ביטול התורה מאחר שרבים צריכים לו. ובוודאי דעתו היה שאם יפדו אותו א"כ יש למיחש שלא יעשו כן כל השרים לת"ח המופלג שבדור בעבור רוב הממון עד שלא יספיק ממון הגולה לפדותם ותשתכח התורה מישראל."

במאמר שפורסם במקור ראשון בשלהי 2009 על ידי ד"ר שילה פכטר ואביחי אלוני, הושמע ערעור על מסורת הדורות המקובלת ונטען כי המהר"ם לא הביע התנגדות לשחרורו תמורת כופר. הטענה נשענת על כך שתיאור סירובו של המהר"ם מופיע לראשונה אצל המהרש"ל במאה ה-16 (כ-250 שנים לאחר האירוע), ובלשון מעורפלת "שמעתי...", וכי ההתנגדות לשחרור אינו מוזכר בסיפור הכליאה שעל מצבת המהר"ם ולא במקורות אחרים, כדוגמת צוואת רבי יהודה בנו של הרא"ש, ואף לא בתיאור המפורט של כליאת המהר"ם שהתגלה בשנת 1616 בבית הכנסת החרב בוורמס‏‏‏[4]. מחברי המאמר שיערו שהמיתוס צמח כדי לחפות על טראומת כישלונן של הקהילות לשחרר את המהר"ם ‏[5].

בתגובות שפורסמו למאמר, נטען כי "אי אזכור" במקורות נוספים מלבד המהרש"ל אינה מוכיחה דבר‏[6], וכי המקורות שהביאו הכותבים לאישוש טענתם כבר עמדו כולם לפני פרופ' א"א אורבך, ששילב מסורת זו לצד שאר המקורות בטכניקת הסינכרוניזציה, וגירסתו של המהרש"ל התקבלה אצלו כמהימנה ‏[7]. עוד נטען שסיפורים היסטוריים אינם אמורים להופיע בנוסח תמציתי של מצבת-קבורה ‏[8], ובאשר ללשון "שמעתי", צוין שבאותה פיסקה מובאת בלשון זו מסורת נוספת, אשר הוכחה כמהימנה על פי מקורות בלתי-תלויים‏[9].

חיבוריו ודרכו בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר מפעלו הרוחני של המהר"ם נשמר בשו"ת שלו. כמו כן הודפסו בתלמוד התוספות שלו למסכת יומא ודבריו מצויים גם בקובצי תוספות אחרים. פסקיו מוזכרים גם בספרי תלמידיו, ובפרט בספר תשב"ץ (התשב"ץ "הקטן") שכתב תלמידו הרב שמשון בן צדוק.

בין השקפותיו בהלכה כתב גם דברים על הכאת נשים, שאולי לא היו מובנים מאליהם באותה תקופה:

"והמכה את אשתו מקובלני שיש יותר להחמיר בו מבמכה את חברו דבחברו אינו חייב בכבודו ובאשתו חייב בכבודה ודרך הגויים בכך, אבל חלילה וחלילה לשום בן ברית מעשות זאת והעושה יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי ואף לקוץ (לקצוץ) את ידו אם רגיל בכך..." (תשובות המהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, פא)

וכן עמד על כך שלא ניתן להשתמט מלשלם חוב לנוצרי.

בעניין הרג הילדים בזמן קידוש השם התבטא באופן יוצא דופן: "לא ידענא שפיר מה אידון ביה" (איני יודע כהוגן מה אפסוק בכך). בסופו של דבר פסק, גם אחרי שהביא קושיות על ההיתר להרוג, "דבר זה פשט היתרו... ומי שמטעינו כפרה הוא מוציא לעז על חסידים הראשונים, ואחרי שכוונתו הייתה לטובה"[דרוש מקור]. עם זאת, תשובה זו מתייחסת להיעדר צורך בכפרה בדיעבד לאב שהרג את ילדיו, אך לא כהיתר לעשות כך מלכתחילה.

קינתו המפורסמת על שריפת התלמוד בפריז (ראו משפט פריז) היא: "שאלי שרופה באש לשלום אבליך"‏[10]. זו נכתבה על משקל "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך" של רבי יהודה הלוי. קינה זו, אשר נכללת בסדר הקינות לתשעה באב כמנהג אשכנז, מסתיימת בנימה אופטימית:

עוד תעדי בעדי שני ותוף תקחי
תלכי במחול וצהלי במחולייך
ירום לבבי בעת צורי לצור לך
ויגיה לחשכך ויאירו אפלייך

בנוסף תיקן שנשים לא יכולות לשמש סנדקיות בברית מילה, דבר המהווה חידוש, שכן היה מותר קודם לכן.

וכן חיבר פיוטים נוספים ופירושים לסדרי זרעים וטהרות במשנה.

על המהר"ם בשירה העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאול טשרניחובסקי כתב בשנת 1942 את השיר שני הקברים ובו סיפור הבאתו לקבורה של המהר"ם בידי אלכסנדר זיסקינד ווימפן. והוא מסיים במלים:

אִם יֵשׁ, עוֹד יֵשׁ, בְּקִרְבֵּנוּ כַּשְּׁנַיִם, כְּמוֹתָם,

לֹא פַסוּ מֵעַמֵּנוּ שְׁאָר-רוּחַ וְלֶב-תָּם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Irving A. Agus, Rabbi Meir Of Rothenburg, His life and his works as sources for the religious, legal, and social history of the Jews of Germany in the thirteenth century, second edition with appendix, two volume in one, New York: KTAV Publishing House, INC., 1970.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 אברהם גרוסמן, זיקתו של מהר"ם מרוטנבורג לארץ ישראל, קתדרה 84, תמוז תשנ"ז, עמ' 63-84
  2. ^ 2.0 2.1 יונה עמנואל, ‏דברי מהר"ם מרוטנבורג בשנות מעצרו, באתר דעת, המעיין, ניסן תשנ"ג
  3. ^ דן בהט, בנימין זאב קידר, זאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, עמ' 66, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, תשל"ד.
  4. ^ ‏מנהגות וורמיזא, ירושלים תשמ"ז, עמ' רנ"ב הגהה ג'‏
  5. ^ ד"ר שילה פכטר, אביחי אלוני, מקור ראשון - מוסף שבת, כ"ה בתשרי תש"ע, 16.10.09, עמ' 11
  6. ^ הרב פרופ' נריה גוטל, מקור ראשון - מוסף שבת, כ"ו בחשוון תש"ע, 13.11.09, עמ' 8
  7. ^ הרב יעקב מדן, מקור ראשון - מוסף שבת, י"ב בחשוון תש"ע, 30.10.09, עמ' 10. ראו: א"א אורבך, בעלי התוספות, כרך ב', עמ' 542-547.
  8. ^ איתם הנקין, שם
  9. ^ שם. וראו דיון בפורום, כולל צילום המאמר והתגובות
  10. ^ נוסח הקינה בויקיטקסט