ממשלת ישראל העשרים וחמש
 | |
| ממשלת ישראל ה-25 בראשות יצחק רבין בבית הנשיא חיים הרצוג. עומדים מימין לשמאל: מיכאל ניר מ"מ מזכיר הממשלה, עוזי ברעם, אריה דרעי, שמעון שטרית, אורה נמיר, מיכאל חריש, ישראל קיסר, דוד ליבאי, שמעון פרס, משה שחל, שולמית אלוני, חיים רמון, בנימין בן-אליעזר, יאיר צבן, אברהם בייגה שוחט, יעקב צור ואמנון רובינשטיין. יושבים מימין לשמאל: חיים הרצוג ויצחק רבין. | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| תחילת כהונה | 13 ביולי 1992 |
| סוף כהונה | 22 בנובמבר 1995 |
| ראש ממשלה | יצחק רבין (שמעון פרס כיהן כראש הממשלה בפועל החל מה-4 בנובמבר 1995) |
| ממלא מקום ראש הממשלה | שמעון פרס |
| מפלגה שולטת | מפלגת העבודה |
| סיעות הקבינט | העבודה, מרצ, מפלגת ש"ס וסיעת יעוד |
| מספר שרים | 22 |
| הקבינט הקודם | ממשלת ישראל העשרים וארבע |
| הקבינט הבא | ממשלת ישראל העשרים ושש |
ממשלת ישראל העשרים וחמש בראשותו של יצחק רבין, הושבעה ב-13 ביולי 1992 (י"ב בתמוז תשנ"ב), והתפזרה ב-22 בנובמבר 1995 (כ"ט בחשוון תשנ"ו), לאחר רצח ראש הממשלה. הממשלה זכורה בעיקר בשל הסכמי אוסלו, הסכם השלום עם ירדן, הסכם אוסלו ב' ורצח רבין.
תוכן עניינים
סיעות הכנסת השלוש עשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
| כנסות וממשלות ישראל |
| מועצת המדינה הזמנית |
| פורטל - הממשל בישראל |
תוצאות הבחירות לכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]
| רשימה | ראש הרשימה | מנדטים | מספר קולות | אחוז מהקולות | מושב | הערות |
|---|---|---|---|---|---|---|
| העבודה | יצחק רבין | 44 | 906,810 | 34.7% | קואליציה | |
| הליכוד | יצחק שמיר | 32 | 651,229 | 24.9% | אופוזיציה | |
| מרצ | שולמית אלוני | 12 | 250,667 | 9.6% | קואליציה | רשימה משותפת למפלגות רצ, מפ"ם ושינוי |
| צומת | רפאל איתן | 8 | 166,366 | 6.4% | אופוזיציה | במהלך הקדנציה פרשו מהסיעה 3 ח"כים, הקימו את סיעת יעוד והצטרפו לקואליציה |
| מפד"ל | זבולון המר | 6 | 129,663 | 5.0% | אופוזיציה | |
| ש"ס | אריה דרעי | 6 | 129,347 | 4.9% | קואליציה | במהלך הקדנציה פרשה מהקואליציה |
| יהדות התורה | 4 | 86,167 | 3.3% | אופוזיציה | רשימה משותפת למפלגות אגודת ישראל ודגל התורה | |
| חד"ש | 3 | 62,545 | 2.4% | אופוזיציה | תמכה בממשלה מהאופוזיציה לאחר פרישת ש"ס | |
| מולדת | רחבעם זאבי | 3 | 62,269 | 2.4% | אופוזיציה | |
| מד"ע | עבד אל-והאב דראושה | 2 | 40,788 | 1.6% | אופוזיציה | תמכה בממשלה מהאופוזיציה לאחר פרישת ש"ס |
גושים פוליטיים בכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתום הבחירות לכנסת השלוש עשרה הסתמנו בכנסת הגושים הבאים:
- גוש שמאל-ערבים: מפלגת העבודה הישראלית, מרצ, חד"ש, מד"ע. סה"כ: 61 מנדטים (לעומת 53 מנדטים בכנסת הקודמת), המתחלקים כך:
- גוש השמאל: מפלגת העבודה הישראלית, מרצ. סה"כ: 56 מנדטים.
- גוש הערבים: חד"ש, מד"ע. סה"כ: 5 מנדטים.
- גוש ימין-חרדים: הליכוד, צומת, ש"ס, המפד"ל, יהדות התורה, מולדת. סה"כ: 59 מנדטים (לעומת 65 מנדטים בכנסת הקודמת), המתחלקים כך:
הקמת הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר בערב הבחירות, היה ברור כי מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין ניצחה ורבין נבחר להרכיב את הממשלה. הוא פנה למרצ, ש"ס וצומת בבקשה שישתתפו בממשלה. כתנאי להצטרפותה לממשלה ביקשה מרצ את תיקי החינוך, המדע וקליטת העלייה. לתפקיד שרת החינוך והתרבות מונתה שולמית אלוני מר"צ. כן הצטרפה לממשלה ש"ס, שביקשה את תיק הפנים עבור יושב הראש אריה דרעי, ואילו צומת סירבה להצטרף. חד"ש ומד"ע תמכו בממשלה, כאשר רק לחד"ש היה הסכם פרטי עם הממשלה. בסה"כ תמכו בממשלה 67 ח"כים.
ציוני דרך ומדיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחלוקות ודיונים בממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאחר ששותפות הקואליציה הסכימו בנוגע לתהליך השלום, וכן בנושאים כלכליים וחברתיים, המחלוקות היו בעיקר בנושאי דת ומדינה (גיוס חרדים לצה"ל, מימון הישיבות, הזהות היהודית של העולים ועוד). הוויכוחים והסכסוכים בין אלוני לדרעי לא נפסקו, והגיעו לשיאם עם דרישת ש"ס שאלוני תועבר ממשרד החינוך (אלוני הסכימה על מנת שלא לפגוע בתהליך השלום, ובמקומה מונה אמנון רובינשטיין משינוי). מרצ קיבלה פיצוי בתיק איכות הסביבה, שניתן, כמובן, לח"כ מטעם ר"צ - יוסי שריד. לבסוף פרשה ש"ס מהממשלה, ובכך תמו מרבית המחלוקות בנושא זה.
אירועים שאירעו בסמוך לכהונת הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מלחמת המפרץ - ב-2 באוגוסט 1990 פלש צבא עיראק לכווית וכבש אותה. ב-3 באוגוסט, יום למחרת, הודיעה מועצת הביטחון של האו"ם שהיא מגנה את הפלישה ודורשת מעיראק לסגת לגבולות הבינלאומיים. סנקציות הוטלו על עיראק, והוצב אולטימטום בפני סדאם חוסיין, נשיא עיראק, שאם לא ייסוג צבאו מכווית יופעל כנגדו כוח צבאי. ואכן פרצה מלחמה שבה השתתפו 34 מדינות (בכללן ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות וסוריה) בקואליציה אחת מול עיראק. סדאם חוסיין שיגר טילי סקאד לעבר ישראל, בתקווה שזו תצטרף לקואליציה בשל שיגור הטילים וכך יפרשו מדינות ערב מהקואליציה. ארצות הברית ביקשה מישראל שלא להגיב, וישראל נענתה לבקשת ארצות הברית. בסופו של דבר שוחררה כווית, ושיתוף הפעולה בין ארצות הברית למדינות ערב הותיר "חלון הזדמנויות" למשא ומתן - ועידת מדריד.
- ועידת מדריד - ועידה בינלאומית שהתכנסה במדריד, בירת ספרד בין ה-30 באוקטובר 1991 ועד 1 בנובמבר 1991, שהייתה הניסיון הבינלאומי הראשון למשא ומתן בין ישראל למדינות ערב בכלל ולפלסטינים בפרט. הוועידה נסגרה בלא תוצאות משמעותיות, אם כי הן עצם יציאתו של רה"מ דאז יצחק שמיר לוועידה היווה עילה מספקת לשרי צומת, התחייה ומולדת להתפטר מהממשלה וכך הוקדמו הבחירות. הוועידה נחשבת לציון דרך מרכזי בנושא תהליך השלום. כתוצאה מהוועידה הוסקו מסקנות במנהיגות הפלסטינית ובמנהיגות הישראלית, שאף גרמו לשינוי עמדות בציבור הישראלי ובציבור הפלסטיני.
- פירוק ברית המועצות - ב-16 בדצמבר התפרקה ברית המועצות, אחרי שכמעט כל המדינות פרשו ממנה ואף רוסיה הפכה למדינה עצמאית. בעקבות פירוק ברית המועצות נוצר מצב בו ארצות הברית היא מעצמת העל היחידה בעולם, מה שגרם למצב חדש בסכסוך הישראלי ערבי.
אירועים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הסכמי אוסלו - הסכם שנחתם בין ישראל ואש"ף. השיחות שהביאו להסכם נעשו באוסלו, בירת נורווגיה, ואת ישראל ייצג סגן שר החוץ, יוסי ביילין. ביילין יידע את השר הממונה עליו, שמעון פרס, שיידע את ראש הממשלה רבין. ההסכם נחתם באוגוסט 1993 על ידי אורי סביר (מנכ"ל משרד החוץ דאז) ואחמד קריע (הידוע בתור "אבו עלא") בראשי תיבות, באוסלו, בנוכחות שר החוץ שמעון פרס. ב-13 בספטמבר 1993 נחתם ההסכם על ידי ראש הממשלה רבין ויו"ר אש"ף, יאסר ערפאת בבית הלבן בוושינגטון, ארצות הברית.
- הסכם קהיר- הסכם שעסק בפרטי הסכם אוסלו.
- הצהרת וושינגטון - הצהרה של מלך ירדן חוסיין, רה"מ רבין ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון, שהבטיחה את הסכם השלום.
- הסכם השלום עם ירדן - הסכם שלום בין ישראל וירדן, שנחתם ב-26 באוקטובר 1994 בערבה. מעיקרי ההסכם: גבולות - נהר הירדן הוא תוואי הגבול בין ישראל וירדן; ביטחון - שיתוף פעולה במניעת טרור, כיבוד הטריטוריות של כל מדינה; ירושלים - ניהול ירדני של המקומות הקדושים למוסלמים, בהם הר הבית; מים - העברת מים מישראל לירדן בכל שנה וחלוקת מי נהר הירמוך; נורמליזציה - פתיחת שגרירויות, הקמת אזור סחר חופשי, פתיחת הקו האווירי ונמלי הים, אשרות תיירים, ואיסור על תעמולה שלילית וחקיקת-נגד.
- הסכם טאבה (אוסלו ב')- הסכם שנחתם ב-28 בספטמבר 1995 והסדיר את גבולות השליטה הזמניים ביהודה והשומרון ורצועת עזה.
ניהול העניינים המדיניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאורך כל מערכת הבחירות, מצע מפלגת העבודה כלל את קידום תהליכי השלום. ואכן, עם הקמת הממשלה, החל סגן שר החוץ יוסי ביילין, במשא ומתן עם נציגי אש"ף באוסלו, בירת נורווגיה. המשא ומתן הורכב ממספר פגישות והחל בסוף שנת 1992 ותם בקיץ 1993. כל העת עידכן ביילין את הממונה עליו, שר החוץ שמעון פרס ופרס יידע את רה"מ רבין בנושא. רבין הטיל ספק ברצינות הדברים, אם כי בסוף הבין כי מדובר במשא ומתן רציני, והחליף מכתבים עם יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת. במכתבים הכירו השניים בזכות העם הפלסטיני ובזכות העם היהודי במדינות ריבוניות ממערב לירדן. בעקבות המכתבים והפגישות נחתם הסכם אוסלו.
בנוסף למשא ומתן עם הפלסטינים, נוהל משא ומתן עם סוריה וירדן, כאשר המשא ומתן עם ירדן נחל הצלחה ולבסוף נחתם הסכם שלום (שכמעט ולא הייתה לו התנגדות) והמשא ומתן עם סוריה כשל. במהלך השיחות עם סוריה אמר רבין כי ייתכן ותפונה רמת הגולן עבור שלום, ונתקל בהתנגדות בציבור. אך בשל מחלוקות בתחומים שונים לבסוף לא הצליח המשא ומתן עם סוריה.
מדיניות כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הממשלה הנהיגה מדיניות של טיפוח החינוך, הבריאות והרווחה. כמו כן העלתה הממשלה בצורה משמעותית את השכר בסקטור הציבורי, דבר שאמנם סייע לכלכלה בטווח הקצר אולם היה בין הגורמים העיקריים למיתון שהחל ב-1996. תקציב החינוך גדל בארבע שנים משמונה מיליארד שקלים ל-14 מיליארד, גידול ריאלי של 70%. צמיחה מהירה איפשרה את חקיקתו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, אקדמיזציה של המכללות, בניית מערכת השכלה גבוהה בפריפריה, סלילת כבישים ומחלפים. הצמיחה גם איפשרה את קבלת ההחלטות לסלול את כביש 6 ולהקים את נתב"ג 2000. עוד היא איפשרה להכפיל את תקציב המדען הראשי, להשוות קצבאות ילדים ותקציבי פיתוח במגזר הערבי, לחוקק את חוק חיילים משוחררים ולחולל מהפכה בתקצוב הרשויות המקומיות. האבטלה ירדה מ-11.5% ל-6.5%.
ב-1994 התחולל מהפך בהסתדרות, כשחיים רמון הקים את סיעת "חיים חדשים בהסתדרות", התמודד בבחירות מול רשימת מפלגת העבודה וניצח בהתמודדות על הנהגת ההסתדרות. הישארות רמון כחבר כנסת במסגרת סיעת העבודה אפשרה לו להוביל את חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב-1995, בגיבוי ראש הממשלה ושר האוצר. ב-1995 הוטל מס מיוחד על הבורסה, והכנסת והממשלה דנו בהרחבה על נושא הפרטת חברות ממשלתיות. בשנים 1994-1993 ענף התיירות שגשג מאוד בארץ, וכן האינפלציה ירדה משנת 1992 ואילך.
המדיניות הכלכלית של הממשלה זכתה לשבחים רבים בקרב הציבור. כ-70% מהציבור תמכו בשר האוצר אברהם שוחט. רבין עלה לשלטון תחת הבטחה "לשנות את סדר העדיפויות הלאומי". בעיני רבים בשמאל, כוונתו הייתה מניעת תקציבים להתנחלויות. בעיני אנשים בימין, כוונתו הייתה פתיחת השוק לתחרות מוגברת. בתקופת רבין, שיחות השלום גרמו לפריחה כלכלית ולהגעה של משקיעים רבים לישראל. יפן השקיעה בישראל לראשונה, מקדונלד'ס נכנסה לשוק וגם אנשי עסקים ערבים ביקשו לנצל את שיחות השלום כדי לבצע עסקים עם מדינת ישראל. לראשונה, רמת השקעות החוץ במדינה עברה את מיליארד השקלים.
רבים זוכרים לחיוב את מדיניותה הכלכלית של הממשלה, וארגוני שמאל רבים מדברים על חזרה למדיניותה בעת ביקורת על המדיניות (הקפיטליסטית, לטענתם) שאומצה מאז ניצחון הליכוד בבחירות לאחר מכן.
מצד ימין, המדיניות זכתה לביקורת בעיקר בשל העלאת הגירעון ועליית השכר במגזר הציבורי, שחייבו קיצוץ בתקציב ב-1997.
התנגדות לממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התנגדות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך השנה הראשונה לכהונת הממשלה, שנה שבה התרחשו עיקר השיחות לקראת הסכם אוסלו, החזית המדינית הייתה שקטה יחסית, ולאופוזיציה לא היה מה לטעון כלפי הממשלה בנושאים מדיניים. אך אחרי שנודע בציבור על הסכמי אוסלו ובעיקר אחרי חתימת ההסכמים, ההתנגדות הפוליטית התחזקה מיום ליום לתהליך המדיני, בטענה שהממשלה מוסרת שטחים בלא תמורה אמיתית ומחמשת טרוריסטים אשר ישובו לדרך הטרור[1] . פיגועים (שבוצעו ברובם על ידי החמאס והג'יהאד האיסלאמי) לא הועילו לתהליך המדיני. כנגד הסכמי אוסלו התקיימו הפגנות רבות בהם השתתפו נציגי האופוזיציה בכנסת. בהפגנה אחת מסוימת השתתפו בנימין נתניהו יו"ר הליכוד, רפאל איתן יו"ר צומת, זבולון המר יו"ר המפד"ל, רחבעם זאבי יו"ר מולדת ודוד לוי יו"ר מפלגת גשר. הפגנה זו נחשבה לשיא שבו הופיעו מנהיגי הימין והציבור הדתי-לאומי על בימה אחת כנגד הסכמי אוסלו.
בתוך הממשלה הייתה התנגדות קלה בלבד להסכמי אוסלו בשלביו המוקדמים. בהצבעה על הסכם אוסלו בממשלה הצביעו כל שרי הממשלה בעד למעט השרים שמעון שטרית ואריה דרעי שנמנעו. עם חתימת הסכמי אוסלו פרשה ש"ס מהממשלה ובכך תמה ההתנגדות לתהליך השלום בתוך הממשלה. כאשר הצטרף אהוד ברק לממשלה, הוא נמנע בהצבעה על הסכמי אוסלו ב', אולם לאחר שרבין גער בו על כך הוא יישר קו עם התומכים בהסכמים.
התנגדות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדומה לזירה הפוליטית, גם הציבור יצא להפגין נגד הממשלה רק עם הסכמי אוסלו. בעיני חלקים מהציבור ההסכמים נתפסו כסכנה קיומית למדינה וכבגידה בציונות, בארץ ישראל ובעם היהודי. ההתנגדות הגיעה מכל שכבות הציבור וכללה הפגנות מחאה אל מול בתיהם הפרטיים של רבין ופרס, וכן הפגנות ציבוריות גדולות (באחת ההפגנות, הפגנת הימין בכיכר ציון בירושלים נישאה תמונה של רבין עם כאפיה לראשו ותמונה אחרת במדי אס אס.. הפגנה זו נחשבה להסתה ישירה בעיני חלק מהציבור, ואחד מבכירי הליכוד, דן מרידור, עזב את הכיכר בהפגנתיות). בהתנחלויות הייתה אווירה קשה והרגשה שהממשלה מזניחה אותם (בעקבות התבטאויות של רבין כמו "לי אכפת מ-98% מאזרחי המדינה", "פרופלורים" ו"הם לא מזיזים לי").
זכורה גם התבטאותו של מי שהיה אז הרמטכ"ל, אהוד ברק, שאמר על הסכם אוסלו "ההסכם הזה מלא חורים כמו גבינה שווייצרית". האמירה, שנחשבה כלא מתאימה לאיש צבא שחל עליו איסור להגיד דברים בעלי אופי פוליטי מדי, שימשה רבות את המתנגדים להסכם אוסלו. עם זאת, אהוד ברק מונה לשר הפנים ביולי 1995 ואחר כך לשר החוץ בממשלת ישראל העשרים ושש וב-1999 הוא נבחר לראש ממשלת ישראל, שייצג אותה בסופו של דבר בשיחות קמפ דייוויד, שהיו בעצם המשך להסכמי אוסלו.
רצח רבין[עריכת קוד מקור | עריכה]
האווירה שקדמה לרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחתימת הסכמי אוסלו ועד רצח רבין היו בישראל הפגנות סוערות והושמעה ביקורת חריפה כלפי ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס. דובריה הממוסדים של הימין טענו כלפי הממשלה שהיא אינה לגיטימית בגלל הישענותה על קולות המפלגות הערביות מהאופוזיציה, והתייחסו אל מעשיה כמעשים בלתי לגיטימיים המביאים להרג אזרחים. היו אף שהשתמשו במילה "בגידה". בהפגנות הימין היה שימוש בקריאות כמו "בוגד" ו"רוצח", ופוסטרים עם תמונות של רבין בכאפיה מתחבק עם ערפאת. רבנים מהימין הטיפו כנגד תהליך המדיני. בכנסת התנהלו ויכוחים ערניים בין חברי הקואליציה לחברי האופוזיציה, והתבטאויות שונות של אישים משמאל ומימין המפה הפוליטית רק החריפו את הקרע שנוצר בעם.
הרצח עצמו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – רצח רבין
ערך מורחב – ב-4 בנובמבר 1995, מוצאי שבת, בשעה 21:40, בתום עצרת המונים לאות תמיכה בשלום, בה השתתף ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין (ואישים נוספים מהשמאל), נרצח ראש הממשלה רבין על ידי יגאל עמיר. ביום שני ה-6 בנובמבר 1995 נערכה הלווית ראש הממשלה בנוכחות 80 ראשי מדינות ומנהיגים מחו"ל. יאסר ערפאת, שצפה בהלוויה בטלוויזיה, בא לנחם את משפחת רבין בשבעה. את מקומו של רבין תפס ממלא מקומו שמעון פרס. הממשלה ה-25 המשיכה לתפקד עד ה-22 בנובמבר 1995, אז אישרה הכנסת את ממשלת ישראל העשרים ושש בראשות שמעון פרס.
סיעות הקואליציה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילה הקים רבין ממשלה עם מר"צ (12 מנדטים) וש"ס (6 מנדטים) וביחד עם מפלגת העבודה היו בקואליציה 62 ח"כ. לאחר כשנה בספטמבר 1993 בעקבות מתחים בין ש"ס ומר"צ ובעיקר יושבת הראש שולמית אלוני, ש"ס עזבה את הקואליציה. בנוסף הסכמי אוסלו החלו לצאת לדרך דבר שזירז את יציאת ש"ס. החל מרגע זה הייתה לרבין ממשלת מיעוט לראשונה בתולדות המדינה. הממשלה הצליחה להתקיים בזכות חמשת ח"כ מהמפלגות הערביות שתמכו בממשלה מבחוץ. בראשית 1995 על מנת לייצב את הממשלה רבין צרף את סיעת ייעוד. חברי סיעת ייעוד היו שלושה ח"כ שפרשו ממפלגת צומת, ובראשם עמד גונן שגב שקיבל תפקיד שר בממשלה.
- מספר הח"כים החברים בקואליציה
- 62 ח"כים לפני פרישת סיעת ש"ס (13 ביולי 1992 - 14 בספטמבר 1993).
- 56 ח"כים בין פרישת ש"ס מהקואליציה ובין הצטרפותה של יעוד (14 בספטמבר 1993 - 2 בינואר 1995).
- 59 ח"כים לאחר הצטרפותה של יעוד לקואליציה (2 בינואר 1995 - 22 בנובמבר 1995).
הרכב הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הממשלה מנתה 22 שרים, מתוכם 7 כיהנו בעבר בממשלה (רבין, פרס, אלוני, דרעי, צור, רובינשטיין ושחל) ו-15 שרים כיהנו לראשונה בממשלה זו (שוחט, ברק, נמיר, סנה, בן אליעזר, שגב, ליבאי, רמון, צבן, ביילין, שריד, קיסר, חריש, ברעם ושטרית)
סגני השרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
חילופי שרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ממשלת ישראל העשרים וחמש באתר משרד ראש הממשלה
ממשלת ישראל העשרים וחמש באתר הכנסת
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| הקודם: ממשלת ישראל העשרים וארבע 1990-1992 |
ממשלת ישראל העשרים וחמש 13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995 |
הבא: ממשלת ישראל העשרים ושש 1995-1996 |
