משתמש:עודד ישראלי1/טיוטה

היסטוריה יהודית ותפישות יהודיות דתיות-מסורתיות ברקע הרעיון הציוני

בעוד שהתנועה הציונית עצמה הופיעה רק במהלך המאה ה-19, הרי שמאחורי תפישותיה ההיסטוריות ומאחורי האידיאולוגיה העיקרית שהועמדה במרכז סדר היום שלה – הבאת היהודים לארץ ישראל וכינון בית לאומי ליהודים בארץ זו – מסתתר רקע היסטורי ורעיוני המשתרע על פני "משך ארוך" במיוחד.

'מצבת ישראל' של פרעה מרנפתח, משנת 1208 לפסה"נ. זהו הטקסט החוץ מקראי הקדום ביותר המוכר כיום בו נזכרת קבוצה בשם 'ישראל' בהקשר לארץ כנען. המוזיאון המצרי בקהיר

מבחינה היסטורית, הקשר של היהודים/עם-ישראל עם ארץ ישראל מקורו בימי קדם. בארץ ישראל הם הופיעו לראשונה כקבוצה אנושית מובחנת לפני כ-3,200 שנה (או לפני כן) ובה יסדו לראשונה קולקטיב על-שבטי שהוגדר על-ידי עצמו כ"עם/גוי/לאום"; בה הם ייסדו את מקדשיהם וקיימו ממלכות ויישויות אוטונומיות שונות בימי בית ראשון ושני; בה יצרו לראשונה את הנרטיבים השבטיים, האמונות הדתיות ושאר סממנים תרבותיים משותפים שאפיינו אותם לאורך ההיסטוריה (מצוות, חוקים, מנהגים, חגים, ומוסדות אופייניים כמו בתי כנסת ומדרש וכד'); בה הם כתבו לראשונה את הטקסטים המכוננים שלהם – את התנ"ך, המדרש, המשנה, התוספתא וההגרסה הראשונה של התלמוד – ובה גם ישבה ההנהגה הרוחנית הרשמית של עם ישראל ברציפות מימי שיבת ציון ועד שחרבה ישיבת ארץ ישראל במאה ה-11. אף מהבחינה הרעיונית, התפישה המרכזית של הציונות, לפיה היהודים הם קולקטיב לאומי שגלה מארצו ושואף לחזור אליה ולחדש בה חיי חרות ממלכתיים, הייתה למעשה גם התפישה שעמדה במרכז רעיון ה"גאולה" היהודי כבר מאז ימי בית שני – תפישה שמתבססת רבות על רעיונות גאוליים המופיעים בתנ"ך עצמו, שבו מרוכז הנרטיב ההיסטורי הראשוני והעיקרי של עם-ישראל.

התנ"ך, שנכתב ברובו בארץ ישראל על ידי סופרים ממלכות ישראל ויהודה, וכן כאלו שגלו בימי חורבן בית ראשון וכאלו ששוב פעלו בה בימי שיבת ציון ובית שני, מתאר את עם-ישראל כקולקטיב על-שבטי או לאומי המוגדר בו כ"עם/גוי/לאום" שמוצאו באבות משותפים, ומתאר את ארץ ישראל כ"ארץ מובטחת" שניתנה לעם ישראל בידי אלוהים. מטבע הדברים, התנ"ך מרבה לעסוק במאבקים של עם ישראל נגד משעבדים וכובשים זרים שונים עמם התמודד במהלך ההיסטוריה – מצרים, פלשתים, אשורים, בבלים ועוד – ותפישת "הגורל הטוב והגורל הרע" שלו נעשית מפרספקטיבה קולקטיבית לאומית, ונעה בין קטבים של "טוב אידיאלי" פוטנציאלי, שבא לידי ביטוי בישיבת העם לבטח בארצו, משוחרר משלטון זרים ומתענג על טוב פריה (זאת במידה שיעמוד בתנאי חוקת הברית הלאומית שניתנו לו בעת שקיבל מהאל את הארץ, על פי הסיפור), ובין מצב של "רע אבסולוטי" פוטנציאלי, שבא לידי ביטוי בשעבוד העם לשלטון זר או גלות – שלפי התורה היא העונש החמור ביותר שעשוי העם לספוג על חטאיו. בהתאם לרעיון מרכזי זה התעצבה גם תפישת הגאולה היהודית לאחר חורבן בית ראשון, ולפי תסריט הגאולה שמציירות נבואות הנחמה ואחרית הימים בתנ"ך, הגאולה היא מצב עתידי כלשהו שבו עם-ישראל יחזור ויתקבץ ממקומות גלותו לארצו, יגאל את אדמתו ויחדש בה את חרותו וממלכתו.

דוגמא אחת מני רבות לאותן נבואות נחמה תנ"כיות שנכתבו בעקבות חורבן בית ראשון וגלות בבל, אשר שימשו בהמשך השראה למעצבי רעיון הגאולה היהודים גם אחרי חורבן בית שני, ניתן לראות בירמיה פרק ל', אשר מתאר תהליך עתידי של שיבת תפוצות העם וכינון חיי חרות ממלכתיים בארצם:

"כֹּה אָמַר ה', הִנְנִי-שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב, וּמִשְׁכְּנֹתָיו, אֲרַחֵם; וְנִבְנְתָה עִיר עַל-תִּלָּהּ, וְאַרְמוֹן עַל-מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב. וְיָצָא מֵהֶם תּוֹדָה, וְקוֹל מְשַׂחֲקִים; וְהִרְבִּתִים וְלֹא יִמְעָטוּ, וְהִכְבַּדְתִּים וְלֹא יִצְעָרוּ. וְהָיוּ בָנָיו כְּקֶדֶם, וַעֲדָתוֹ לְפָנַי תִּכּוֹן; וּפָקַדְתִּי, עַל כָּל-לֹחֲצָיו. וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ, וּמֹשְׁלוֹ מִקִּרְבּוֹ יֵצֵא, וְהִקְרַבְתִּיו, וְנִגַּשׁ אֵלָי... וִהְיִיתֶם לִי, לְעָם; וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים." (ירמיה ל, יח-כב)

דוגמאות מובהקות לאופן בו עיצבו נבואות הנחמה התנ"כיות הנ"ל את רעיון הגאולה והשיבה לארץ ישראל לאחר חורבן בית שני ניתן למצוא בין היתר בברכת החודש, במילים: "מִי שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבותֵינוּ וְגָאַל אותָם מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, הוּא יִגְאַל אותָנוּ בְּקָרוב וִיקַבֵּץ נִדָּחֵינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפות הָאָרֶץ. חֲבֵרִים כָּל יִשְׂרָאֵל"; בהגדה של פסח, במילים "לשנה הבאה בירושלים" וכן בתפילת הא לחמא עניא שנחתמת במילים "השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל; השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין" , כמו גם בברכת קיבוץ גלויות הנאמרת שלוש פעמים ביום במסגרת תפילת העמידה:

"תְקַ‏ע בְשׁוֹ‏פָ‏ר גָ‏דוֹ‏ל לְחֵרוּ‏תֵנוּ‏ וְשָׂ‏א נֵס לְקָ‏בֵץ גָ‏לֻיוֹ‏תֵינוּ‏ וְקַ‏בּ‏צֵנוּ‏ יַ‏חַ‏ד מֵאַ‏רְבַ‏ע כַ‏נְפוֹ‏ת הָ‏אָ‏רֶ‏ץ לְאַ‏רְצֵנוּ‏. בָ‏רוּ‏ךְ אַ‏תָ‏ה ה', מְקַ‏בֵץ נִדְחֵי עַ‏מּ‏וֹ‏ יִשְׂרָ‏אֵל."

— ברכת קיבוץ גלויות, נוסח ספרד

למרות מרכזיות הרעיון המשיחי ותפישת הגאולה בנרטיב היהודי, ולמרות שמי מחז"ל אף קבעו שמצוות יישוב ארץ ישראל וישיבה בארץ ישראל "שקולה כנגד כל מצות שבתורה" (תוספתא, עבודה זרה פרק ה ב'‏), הרי שעד ראשית המאה ה-19 נשאר רעיון השיבה לארץ ישראל וכינון חיי חרות יהודיים בעיקר בגדר חזון תיאורטי אמוני, שבא לידי ביטוי בעיקר בתפילות כגון ברכת קיבוץ גלויות הנ"ל וברכת המשפט; כתיבת פיוטי קינה וכיסופים לגאולה, כגון אלו של ר' אלעזר קיליר, ר' שלמה אבן-גבירול, ר' יהודה הלוי, ר' שלום שבזי, הבן איש חי, ר' רפאל ענתבי ואחרים; כמו גם במתן תרומות לשד"רים – שניסו לתחזק נוכחות יהודית מינימאלית בארץ ישראל לאורך כל הדורות עד המאה ה-20. למעשה, מאז הכישלון הטראגי של מרד בר כוכבא, נזהרו מאוד חכמי ישראל ומנהיגיו מכל גילוי בוטה של משיחיות ושאיפות פוליטית-לאומית יהודיות מעשיות שהיה עלול להרגיז את "אומות העולם" בקרבן ישבו היהודים (שחלקן גם שלט ביד רמה בארץ ישראל), ושהיה עלול להסתיים באכזבה ואף בחורבן העם. רק במקרים מעטים יחסית – כגון בזמן מרד גאלוס ומרד הרקליוס; בפרשת דוד אלרואי; פרשת עליית בעלי התוספות ועליות מגורשי ספרד ופורטוגל; פרשת דוד הראובני ושלמה מולכו; ופרשת דון יוסף נשיא ודונה גרציה (כמו גם בפרשות של משיחי שקר כגון שבתי צבי ואחרים) – נעשו נסיונות לממש את הזיקה לארץ ו-או להגשים את תקוות הגאולה באופן "מעשי" כלשהו; אך ברוב המקרים העדיפה ההנהגה הרבנית של העם להיתלות במדרש "שלוש השבועות" או במיני "חישוב הקץ" כדי להדוף כל התפרצות משיחית ולדחות כל ניסיון לקרב או לממש את רעיון הגאולה באופן מעשי. דוגמא קיצונית מסוג אחר להתנערות מתקוות השיבה לארץ ישראל ולחידוש חרות לאומית יהודית ניתן למצוא במעשי הרפורמים בגרמניה, שמתוך תקווה להשתלב בלאומיות הגרמנית בעקבות האמנציפציה, העדיפו למחוק מסידור התפילה שלהם כל אזכור של "ירושלים", "ציון" ו"ארץ ישראל" – ובועידת ברונסוויק (1844) וועידת פרנקפורט (1845) של הרבנים הרפורמים אף נאמר בפירוש כי "התקווה לשיבה לאומית סותרת את רגשותינו כלפי המולדת (גרמניה)" וכי "הרצון לחזור לפלשתינה על מנת ליצור את האימפריה הפוליטית שלהם, מיותר" (יצויין כי בעת שנאמרו הדברים טרם פעלו הוגים "ציונים" כלשהם ולכן ברור שהמילים "תקווה לשיבה לאומית", "האימפריה הפוליטית שלהם" וגו', מכוונות לתקוות הגאולה המסורתית של האורתודוקסים דווקא).

שינוי משמעותי בגישה של חלק מהרבנים האורתודוקסים חל רק במהלך המאה ה-19. כך בכתבי הגאון מווילנה, שגרס כי עת הגאולה קרובה ויש להכין את התשתית בבניין הארץ בדרך הטבע, ואף עודד את תלמידיו לעלות לארץ ישראל; וכך בכתבי הרבנים יהודה ביבאס, יהודה אלקלעי, אליהו גוטמכר, צבי הירש קלישר ושמואל מוהליבר אשר, בניגוד לגישה של רוב הרבנים החרדים בגולה, טענו שאין לסמוך רק על הנס ולצפות באופן פסיבי לגאולה, אלא יש לזרזה בעזרת פעולות אנושיות של עלייה לארץ ישראל, עבודת אדמה ושימוש בעברית כשפה יומיומית. רבנים אלו, המכונים כיום "מבשרי הציונות", טענו שמעשים כנ"ל יובילו בסופו של דבר להגשמת חזון הנביאים ובעתיד לבוא אף לביאת המשיח. כך, לדוגמא, כתב ר' קלישר בספרו "דרישת ציון" בשנת 1862:

"גאולת ישראל אשר אנחנו חוכים לה, אל יחשוב החושב כי פתאום ירד ה' יתברך משמים ארץ, לאמר לעמו צאו. או ישלח משיחו ברגע מן השטים לתקוע בשופר גדול על נדחי ישראל ויקבצם ירושלימה ויעשה לה חומת אש... לא כן קורא המשכיל! וודאי כל ייעודי הנביאים יתקיימו באחרית הימים, ולא יפול חס וחלילה דבר ארצה, ולא במנוסה נלך ולא בחפזון יום אחד, כי אם מעט מעט תבוא גאולת ישראל.. כי ראשית הגאולה על ידי התעוררות רוח נדיבים ועל ידי רצון המלכויות לקבץ מעט מני פזורי ישראל לאדמת קודש... על כן בואו ונתחזקה בעד עמנו ובעד ארצנו, ונייסד חברת ארץ נושבת אשר יתחברו בה רעים אהובים. זה יאמר לה' אני, ויקנה כברת ארץ, וזה יתן ידו לה' אלהינו, להרים תרומת צדקה. איש כפי נידבת לבו... ויטעו כרמיה ויעשו פרי לצדקה, ויחזיקו יד אחינו לעלות שמה ולישב שמה איש תחת גפנו ותחת תאנתו וזיתו, ולא לידי מתנת בשר ודם תהיה עינינו נשואות..." (מתוך דרישת ציון)

יש לציין כי כיום מתגלע ויכוח נוקב בין היסטוריונים והיסטוריוגרפים ציונים, פוסט-ציונים ואנטי-ציונים, לגבי מידת הקשר ומידת האותנטיות של הקשר שקיים בין התנועה הציונית והאידיאולוגיה שלה ובין התפישות היהודיות ההיסטוריות, הדתיות והמסורתיות, ואותם רעיונות גאוליים הנ"ל שאפיינו אותן לאורך ההיסטוריה. יש כאלו הרואים בציונות המשך טבעי של התפישות היהודיות שקדמו לה, ואחרים הטוענים שהיא יצירה חדשה לחלוטין, פרי השפעות הגל הלאומי ששטף את אירופה במאה ה-19, ושהיתלותה במסורת היהודית העתיקה היא מעיין "זיוף" היסטוריוגראפי. ברם, בלי כל צורך להכריע מי צודק בויכוח זה ולקבוע אם הקשר הוא חזק או חלש, אותנטי או מזויף, ניתן רק לציין שהוא פשוט קיים – בין אם במשנתם של מבשרי ציונות דתיים כנ"ל, ואף פעילים ציונים דתיים שהחלו כבר לפעול לפני הרצל וקונגרס הציוני, דוגמת הרב עקיבה יוסף שלזינגר, זלמן דוד ליבונטין, הרב יחיאל מיכל פינס, חיים אמזלאג, יוסף נבון ועוד רבים אחרים; בין אם במשנתם של אישים כמו הרב ריינס, הרב קוק והרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל וזרמים מובהקים בתנועה הציונית מראשיתה, כגון תנועת המזרחי ושאר פלגי הציונות הדתית; בין אם במוחם של מאות אלפי יהודים דתיים ומסורתיים שנענו לקריאה הציונית לעלות לארץ ישראל ולהקים מדינה יהודית (ובכלל זה גם מרבית אנשי העליה הראשונה), ולבנות אותה ולהגן עליה לאחר שהוקמה; ובין אם בדבריהם ומשנתם של הוגי ומייסדי התנועה הציונית ופעיליה הבכירים ביותר, גם מבין הנחשבים משכילים וחילונים, כגון משה הס, אברהם מאפו, משה לילינבלום ו"ציוני ציון", וכגון הרצל ודוד בן גוריון עצמם.

דוגמאות בולטות לקשר שבין האידיאולוגיה הציונית ובין התפישות היהודיות הדתיות-מסורתיות שקדמו לה, ניתן למצוא למשל במילות המנון התקווה הציוני, המדבר על "התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים", כמו גם בפתיחת מגילת העצמאות של מדינת ישראל:

"בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית. מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים..."

תשובה לליש בדף "ציונות שיחה"

((עריכה)) ליש, זה באמת לא עובד כך. הסתתרות מאחורי "שיקולי עריכה צוננים", כביכול, לאחר שכבר חשפת (לזכותך יאמר) את המניעים האידאולוגיים שלך למחיקה הקודמת (כדבריך: "לאחר שהמפעל הציוני הצליח בגדול, קמו אנשים כמוך המנסים לשכתב את ההיסטוריה ולטעון לאבהות דתית למפעל זה.") זה כבר לא משכנע. גם מחיקה שרירותית של כל הקטע (אגב, האם יש לך איזו חזקה וקניין על מה שכתוב כאן? הרי כל אחד יכול למחוק, גם אני) בצירוף דיבור אדנותי של בר סמכא, אינה תחליף לדיון פולמוס ושכנוע - שממנו אמרת שאתה מתכוון להימנע. יתרה מזו, כל טענותייך פה גם אינן נכונות. בקטע שכתבתי הושקעה עבודה אנציקלופדית רבה, במטרה להשלים אותו ולהביא בו לידי ביטוי, באופן אובייקטיבי ומאוזן ככל הניתן (אני יודע להפריד בין הדעות הפרטיות שלי ובין האופן בו אני מתבטא בתוך הערך), הרבה אלמנטים מרכזיים מאוד שהיו חסרים בו, ושבלעדיהם לא ניתן להבין את הציונות כלל-וכלל:

1. בקטע יש פירוט וביאור של הקשר ההיסטורי הקדום בין היהודים לארץ ישראל (שאכן מגיע עד ימי הממלכה החדשה במצרים - וראה קישור שם, ותמונה מצורפת בצד). בלי קטע זה, הקורא בערך אינו יכול להבין מדוע נטפלו הציונים דווקא לפלסטינה - ולא לאוגנדה, ארגנטינה, רומניה או פרגוואי (אני מבין שהקטע עומד בסתירה לטענה של אחמדינג'אד מאתמול, לפיה "למדינת ישראל אין שורשים בהיסטוריה ולכן היא תימחק", אבל לא רק בגלל זה אני מביא את הקטע - אני מביא אותו בעיקר משום שזו האמת ההיסטורית).
2. בקטע יש פירוט של האופן בו מגדירים היהודים את עצמם ואת יחסם לארץ ישראל במסגרת הטקסט המכונן שלהם, התנ"ך (את זה שהוא נכתב בארץ ישראל למדתי כבר בסמסטר א' בשנה א' בחוג למקרא - אבל היכן בדיוק חשבת שהוא נכתב?), כמו גם בטקסטים מסורתיים מכוננים אחרים (הגדה, סידור התפילה, הפיוטים וכד'). גם בלי זה קשה להבין למה היהודים החליטו פתאום להגדיר עצמם כעם, ושאפו לכונן מדינה דווקא בפלסטינה.
3. בקטע מצויינים תקדימים שונים של עליות לארץ ישראל וניסיונות להשיג שלטון בארץ, שנעשו לאורך מאות שנים לפני פרוץ הציונות - וגם דבר זה יש בו כדי ללמד דבר או שניים על הרקע ההיסטורי והמסורתי שעמד מאחורי הציונות.
4. בקטע יש פירוט, שהיה חסר בערך, על פועלם של אישים יהודים שכתבו ופעלו לפני הרצל ואף לפני כינון תנועת "חיבת ציון" - ושהיתה להם יד ורגל בהנעת התנועה הציונית. זה שאתה לא אוהב דתיים, או חושב (בצדק, כפי שכתבתי) שרוב הממסד הדתי התנגד לציונות - זה לא סיבה להשתיק ולמחוק אותם מן הזכרון ומן הערך (והרי גם רוב המשכילים החילונים והמתבוללים התנגדו לציונות ופנו לבונד - או פשוט התעלמו - וזה לא סיבה למחוק את זכרם של כל המשכילים והחילונים שכן פנו לציונות, כמו פינסקר או הרצל, נכון?).
5. בקטע אין שום הטיה פוליטית, ונעשה בו ניסיון (מוצלח) להביא מגוון דעות בצורה מאוזנת. הטענה שלך על הטיה היא טענה קשה! האם אתה מסוגל לבוא ולהצביע מה ההטיה הספציפית והיכן היא מופיעה בדיוק?

בסיכומו של דבר, הקטע מנסה להביא באופן תמציתי ומאוזן ככל הניתן למעלה משלושת אלפי שנים של "הרקע היסטורי והדתי-מסורתי היהודי" שנמצא ברקע של התנועה הציונית, ויש בו כדי להבהיר גם את עצם הופעתה ורעיונותיה של הציונות וגם טקסטים ציוניים מכוננים כמו מילות המנון הציוני (התקווה בת שנות אלפיים) והחלק הראשון של מגילת העצמאות. כל האינפורמציה שיש בו חשובה וראוי שתופיע בערך אנציקלופדי העוסק בנושא רציני כמו ציונות (ומי שזה ארוך לו מדי יכול תמיד לדלג קדימה עם העכבר). אני מחזיר עכשיו את הקטע למקומו כדי שתוכל לשוב ולעיין בו בניחותא, ולשקול שוב את עמדתך וטענותיך בכובד ראש (אגב, אני ממליץ לך לקרוא בהתחלה את הפסקאות האחרונות - כולל הציטוט ממגילת העצמאות ואח"כ להתחיל מהתחלה וגם להיכנס לקישורים). אם אתה חושב שיש בו דברים ספציפיים, כגון חזרות מיותרות, הטיות, ודברים לא מבוססים אתה מוזמן להציע תיקונים והבהרות ספציפיות. חבלה בערך ומחיקה שרירותית של הקטע על סמך תחושות אדנות וקניין לא תתקבל בברכה - אלא אם כן יש לך איזו סמכות עליונה על זו שלי, ובמקרה כזה אני מציע לערב גורמים נוספים שיכריעו בנושא. בברכה,עודד ישראלי1 - שיחה 01:58, 26 בספטמבר 2012 (IST)

תגובה לליש

רוב שלומות וברכות, ליש, ותודה עצותיך האישיות הטובות ודאגתך הכנה, הנוגעת ללב, לעתיד הקריירה שלי כויקיפד. המון תודה גם על הסבריך המחכימים בעניין הציונות; אין ספק שעכשיו - לאחר שהטקסט המסרבל שלי הועבר (רק לצורך הנוחיות, כמובן) למקום אפלולי משם אינו יכול לצרום את העין ולהפריע לשטף הרצאתך - גם אני, וגם כל שאר המזדמנים לפה, נוכל להתרשם ביתר קלות מדבריך המלומדים ולהבין עד כמה הם נכונים ונבונים ומתארים אמת לאמיתה (או, לפחות, "אמת שאין בילתה")...

אינני רוצה להעמיס שוב במילים (הגם שממילא שוב ושוב ניכר בדבריך שאינך קורא את רובן) אך יש לי בכל-זאת עוד מעט מה לומר (ואם לא לעיניך ואוזניך, אז לפחות לעיני מי שעשוי למצוא עניין בדף זה בעתיד הקרוב או הרחוק)... רק, לפני שאגש לעניין הדיון עצמו, אעיר, ברשותך, שלוש הערות חשובות קצרות:

1. אין טעם לנסות "לסכסך" ביני ובין יעל - היא יודעת היטב שאני לא "מצפצף עליה" אלא רוכש לה כבוד רב (למעשה, רק לפי בקשתה פתחתי דף משתמש, וגם עבדתי על הקטע ביסודיות יתרה) וזאת החל מהשניה הראשונה שאחרי אותה אי-הבנה קצרה שהיתה לי איתה בהתחלה.
2. במקומך גם לא הייתי תולה את יהבי בשאול סלע. שאול, ידידי הוותיק (והמוערך, עדיין), הוא, לדאבוני, אנטי-ציוני מוצהר העוסק להנאתו בהפצת תעמולה אנטי-ציונית ברשת. להגיד שהוא מסכים פה איתך ולא איתי זה לא בדיוק העדות הכי טובה לכך שאתה מתאר את ההיסטוריה הציונית כהוויתה (לדעתי, בקלות היית יכול לקבל צל"ש על המחיקה גם מהרב אמנון יצחק, ולהבדיל, גם מאחמדינג'אד, אך גם אלו לא בדיוק תעודות אקדמיות שהייתי תולה על הקיר)...
3. לגבי עניין ה"פולמוס" וה"ניצחון" - לא ברור לי מניין לקחת את הרעיון, אך מעולם לא היה לי עניין בדברים כאלו. עד עתה לא היה לי דף משתמש, וגם בזה שפתחתי כעת לא תמצא את שמי האמיתי עם תמונה או פרסומת, כי מעולם לא חשתי צורך להלל את שמי בציבור ולהודיע לעולם כולו עד כמה אני חכם ויודע על זה ועל זה ועל זה (ועוד ועוד ועוד) ולצבור מדליות וגביעים על כל פסיק ונקודה שתרמתי פה ושם (אבל אפילו לא 1% ממה שאתה תרמת, כמובן) לערך כזה או אחר בויקיפדיה... לא חשוב לי ה"קרדיט" או "מי יצא יותר גבר"; כל מה שהיה פה, שוב ושוב ושוב, זה מאמץ סבלני מאוד, וסובלני מאוד, להבהיר ולהסביר לך את מה שכתבתי (וגם את מה שלא כתבתי וטענת שכתבתי, ואת מה שכתבתי אבל טענת שלא כתבתי) כדי שתשתכנע בצורה יפה שצריך וחשוב להכניס את הקטע לערך - וזאת למען ירוץ בו הקורא, ילמד ויבין את האמת, וכל האמת, אודות אותו הקשר ההיסטורי והמסורתי של היהודים עם ארץ ישראל, אשר עמד ברקע הציונות.

עכשיו, ברשותך, נעבור לגוף העניין עצמו - כדי שאוכל להסביר לך מה לא הבנת (כי כנראה לא ממש קראת) לגבי מה שאני כתבתי, וגם מה שכנראה לא הבנת לגבי הציונות עצמה:

ראשית, כדאי מאוד להבהיר, שוב, שהקטע שכתבתי אינו מתייחס בהכרח לציונות עצמה - ובטח שלא לציונות כתנועה רשמית או אירגון, או תשלובת אירגונים, כפי שבירוקרט-מטבעו ודאי צפוי לראות אותה (אך הרי בשביל זה יש את הערכים הקונגרס הציוני העולמי וגם ההסתדרות הציונית העולמית, הלא כן?) - אלא בעיקר לאותו "רקע הרעיוני והיסטורי" (כפי שכתוב בראש הפרק) שקדם לציונות, ועמד "מאחורי הציונות" כשזו צצה. כלומר, שאול סלע צודק: "עודד לא כותב על ציונות אלא עוסק ב... היסטוריה של יהודים". בדיוק בגלל זה, בראש התת-פרק שניסיתי לתרום היה כתוב: "היסטוריה יהודית ותפישות יהודיות דתיות-מסורתיות ברקע הרעיון הציוני" (האם כבודו כבר מתחיל להבין את ההבדל בין הרקע ובין הדבר עצמו?).

פניה ליעל

יעל, שלום. אני מניח שהנסיון, הנאיבי משהו, של ליש "לסכסך" בינך וביני - להזכיר נשכחות (אי ההבנה שלי איתך בהתחלה, שאחריה התנצלתי) ולתאר אותי כמי ש"מצפצף על דבריך" - שקוף לך כמו שהוא שקוף לי. בסה"כ כיבדתי אותך ואת עצתך הטובה: פתחתי דף משתמש ודף שיחה, הקפדתי ככל יכולתי בכבודו של ליש (גם כשהוא מוחק, ומזלזל, ומקנטר, ונותן לי "עצות טובות" לגבי עתיד הקריירה שלי כויקיפד וכו' וכו') ניסיתי לערוך ולמקד, קיצרתי ככל הניתן היכן שאפשר והרחבתי על-מנת להבהיר היכן שצריך... בסה"כ נראה לי שיצא טקסט דווקא יותר קצר וממוקד - ברם, אולי בגלל שהוספתי את התמונה הטקסט קצת "נמרח" כלפי מטה (אך נראה שהיא חיונית, דווקא, כי תמונה שווה אלף מילים) - אינני בטוח... בכל מקרה, אם תחשבי שצריך לקצר ולתמצת עוד קצת כדי להכניס, אני כמובן אעשה כמיטב יכולתי הצנועה...

לגבי התוכן של הטקסט עצמו - כפי שכתבתי לשאול סלע לעיל, התמקדתי בתאור עובדות ואיסוף ראיות העוסקות בקשר ההיסטורי והזיקה הדתית מסורתית של "עם ישראל" ל"ארץ ישראל"; וזאת, כאמור, תוך השתדלות מלאה להביא דברים מאוזנים ושקולים - ומבלי להיגרר לפרשנות היסטורית מפוקפקת (אפרופו, כדאי אולי לציין בערך שההכרה ההיסטורית בלאומיות של היהודים נעשתה על ידי נפולאון עצמו, עוד בימיו, ולא עקב התפתחויות שבאו אחריו), ובלא נסיון יומרני להיכנס למוחם של מיליוני אנשים כדי לבחון מה בדיוק היו רעיונותיהם ומניעיהם, וכמה רעיונות ומניעים בדיוק מכל סוג, ומבלי להציג עמדה שיפוטית לגבי מי השפיע יותר ותרם יותר, וצבר יותר גביעים ומדליות לאורך ההיסטוריה... לדעתי, בסיכומו של דבר, הטקסט עובדתי (בדוק), מאוזן ונייטראלי מבחינת פרשנות ושיפוטיות (אם כבר, אולי דווקא נוטה מעט לכיוון דעתם של ברי הפלוגתא פה), וכל מה שנשאר זה להחליט אם אמנם יתכן שערך כה חשוב העוסק בציונות, בויקיפדיה העברית, לא יזכיר ויתאר את הקשר ההיסטורי והזיקה של היהודים לארץ ישראל, או שמא יש בכל זאת מקום להכניס איזה תת-פרק העוסק בעניין ומבהיר אותו לאשורו... אני כמובן ממשיך להמתין לחוות דעתך בעניין זה (בסבלנות ובלי לעשות שטויות - אפילו עד אחרי החגים - אל דאגה {{חיוך אדום})) - ואת הטקסט הנידון, שמר ליש מחק, תוכלי למצוא בדף השיחה שפתחתי...

בברכה, עודד ישראלי1 - שיחה 19:03, 29 בספטמבר 2012 (IST)

תגובה לשאול

שלום שאול, בר-פלוגתאי האנטי-ציוני הותיק (והעדיין מוערך, למעלה כנראה ממה שאתה חושב). חן חן על האבחנה החדה, ואני מודה לך על הבהרה שניסית להבהיר לליש - ומסכים איתך, כמעט לגמרי. בקטע המדובר אני באמת לא כותב כמעט דבר על התנועה הציונית עצמה (היא נזכרת ומקושרת לעניין רק מעט בסוף), אלא בעצם עוסק כדבריך "ב... היסטוריה של יהודים" (השמטתי את המילה "שכתוב" מדבריך, ומיד אסביר). לכן הקטע נכתב תחת הפרק רקע רעיוני והיסטורי, והכותרת ששמתי בראשו: היסטוריה יהודית ותפישות יהודיות דתיות-מסורתיות ברקע הרעיון הציוני.

לגבי ה"שכתוב", ראה ידידי: אני כתבתי עובדות יבשות ולא פרשנות או הערות שיפוטיות לטוב או לרע. הואיל והערך עוסק בציונות, ולא באנטי-ציונות, הקפדתי ללקט בעיקר דוגמאות וראיות של פרקי היסטוריה וקטעי טקסטים שעוסקים בקשר ההיסטורי, ובזיקה הדתית-מסורתית של היהודים לארץ ישראל - ופחות בדברים שאינם קשורים לה כלל, או שמתנגדים והפוכים לה... תאורטית, אילו רציתי רק לצאת ידי חובתי, הייתי יכול "להקטין ראש" להביא אך-ורק קובץ של נבואות נחמה העוסקות בגאולה ושיבת ציון, קובץ של ציטוטי חז"ל ותפילות הקוראות לגאולה ושיבה, קובץ פיוטי קינה וכמיהה לגאולת ישראל וציון, קומץ איזכורים של מקרי מרד, עליות, פרשיות של אישים משיחיים (הזויים יותר או פחות) ואזכורים של מבשרי ציונות דתיים ופעילים טרום ציונים וציונים דתיים - וכל זאת מבלי להזכיר במילה אחת התנגדות ומתנגדים, בעבר או בהווה... יחד עם זאת, דווקא כדי להיות יותר מאוזן והגון כלפי "הצד שלך", תבדוק ותראה שבכל-זאת הקפדתי לכתוב שמקרי המרד, העליות, והפרשיות ה"משיחיות" (יותר או פחות) למיניהן, היו מעטים יחסית. הקפדתי להזכיר, פעמיים, את ההתנגדויות של המנהיגות היהודית המסורתית ורוב הרבנים החרדים (וראה את המשפטים שמיד לפני הקטע על הרפורמים, ומיד אח"כ בפיסקה על מבשרי הציונות) - ואף הזכרתי בהקשר זה את "מדרש שלוש השבועות" ושאר "חישובי קיצין". הקפדתי להזכיר גם את ההתנערות של הרפורמים מתקוות השיבה הקשורות בגאולה, ואף הקפדתי להזכיר את דעתם של ההיסטוריונים הפוסט-ציונים והאנטי-ציונים הממעיטים/שוללים את הקשר שבין כל הנ"ל ובין הציונות - ואפילו נמנעתי מלהכריע אם הם צודקים או טועים (ומי כמוך יודע מה דעתי בעניין)... בקיצור, שאול ידידי, אם יש משהו שמטריד מאן-דהוא בטקסט שכתבתי זו לא דעתי או פרשנותי המוטה בעניין, אלא דווקא העובדות והראיות עצמן - וזאת על-אף כל הסייגים שהטלתי עליהן, מיוזמתי...

בהכירי אותך כאדם הגון, אני יודע שתעבור שוב על הקטע ב"עיניים חדשות" ותודה שאני צודק.

בברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה (עם האל, או בלעדיו ). עודד ישראלי1 - שיחה 17:33, 29 בספטמבר 2012 (IST)

אוטואנטישמיות

אוטואנטישמיות, אוטואנטישמי או יהודי שונא יהודים הינה הגדרה של תופעה חברתית-פסיכולוגית שבמסגרתה אדם ממוצא יהודי חש ניכור כלפי מוצאו ומפתח עוינות אובססיבית כלפי בני עמו ודתו באופן דומה לזו שמפתחים האנטישמים מקרב עמים אחרים ודתות אחרות - לעיתים תוך אימוץ נרטיבים וטענות שמעלים אנטישמים אלו. המלומד הראשון שאיבחן תופעה זו וניתח אותה בהרחבה היה תאודור לסינג, אשר שלוש שנים לפני עליית היטלר לשלטון פרסם ספר שעורר הדים רבים בשם "השנאה-העצמית היהודית" (Der jüdische Selbsthaß), שבו ניסה להסביר את תופעת השנאה העצמית היהודית – משכילים יהודים אנטישמיים אשר הסיתו כלפי העם היהודי ואשר ראו ביהדות את מקור הרוע בעולם. דוגמא נפוצה ומקובלת לתופעת האוטואנטישמיות היא המקרה של אוטו ויינינגר, פילוסוף אוסטרי ממוצא יהודי אשר התנצר ופירסם דברי גזענות אנטישמיים ששירתו לימים את האידאולוגיה הנאצית בגרמניה.

בנוסף על קיומה של האוטואנטישמיות כתופעה ממשית בעולם, הביטוי "אוטואנטישמי" הפך במידה רבה לכינוי גנאי בו נעשה שימוש בעיקר על ידי יהודים כנגד יהודים אחרים^{[דרוש מקור]} ומופנה כיום בעיקר נגד יהודים המבקרים את מדינת ישראל או מדיניותה של ממשלת ישראל, יהודים שבחרו להתרחק ממורשתם היהודית, וכן נעשה שימוש בכינוי הגנאי כנגד אנטי-ציונים, פוסט-ציונים וכנגד ההיסטוריונים החדשים.

סופרים יהודיים ופעילים פוליטיים ממוצא יהודי שהביעו בעבר ביקורת כנגד מדינת ישראל או התנועה הציונית וכונו במונח זה טענו כי השימוש בכינוי גנאי זה כנגדם מטעה מכיוון שהוא מתבסס על השקפותיהם הפוליטיות בלבד.

שימוש

לרוב משתמשים בהגדרה אוטואנטישמי כלפי יהודים שפעולותיהם או התבטאויותיהם נתפשות בעיני המבקרים כמופנות נגד העם היהודי כולו. אולם, בעבר נעשה שימוש בכינוי "אוטואנטישמי" ככינוי גנאי כנגד יהודים רפורמים, כנגד יהודים אנטי-ציוניים, כנגד יהודים שאינם ציוניים וכנגד יהודים פוסט-ציוניים. מספר סופרים יהודיים ופעילים שביקרו בעבר את מדיניות מדינת ישראל או את התנועה הציונית טענו כי נעשה שימוש בכינוי גנאי זה נגדם אך ורק בשל דעותיהם הפוליטיות.

עריכת הערך יהדות רפורמית

עוד מראשית דרכה בגרמניה, הייתה התנועה הרפורמית מתנגדת חריפה לכל סממן לאומי ביהדות אשר היה עשוי לבדל את היהודים בגרמניה משכניהם הגרמנים הנוצרים, ולהציגם כבני לאום נפרד העומד בפני עצמו. מייסדי התנועה בגרמניה כינו עצמם "גרמנים בני דת משה" והשתדלו להרחיק כל סממן לאומי מעל הדת. שמואל הולדהיים (1806-1860), ראש הקהילה הרפורמית בברלין, פעל להשמטה נרחבת של איזכורי "ירושלים", "ציון" ו"ארץ ישראל" ושל רעיון שיבת ציון מסידור התפילה הרפורמי, ובוועידת ברונסוויק (1844) וועידת פרנקפורט (1845) נאמר כי ”התקווה לשיבה לאומית סותרת את רגשותינו כלפי המולדת (גרמניה)” וכי ”הרצון לחזור לפלשתינה על מנת ליצור שם אימפריה פוליטית, מיותר”.‏ בארצות הברית לא היה המצב שונה. בוועידת פיטסבורג (1885) נקבע כי ”איננו מחשיבים עוד את עצמנו כאומה אלא כקהילה דתית, ולכן אין אנו מצפים לשיבה לפלשתינה, לא לעבודת הקרבנות של בני אהרן, ולא לחזרתה של אף אחת מההלכות הקשורות למדינה היהודית...”.

כבר בספר "רומי וירושלים" מ-1862 תקף משה הס, ממבשרי הציונות, את הרפורמים על גישתם זו. אמנם גם הוא האמין כמותם, שהיהדות מכילה ליבה עקרונית ו"קליפה רבנית נוקשה", אך לשיטתו מהותה של הליבה לא היתה האתיקה האוניברסאלית אלא דווקא הלאומיות. הוא גינה אותם על מה שתפש כשלילת היסוד הלאומי הזה:

”סכנה נשקפה ליהדות רק מצד אלה מתקני הדת (למזלנו הטוב כמעט כבר תמו ואינם), אשר בטקסים החדשים שזממו להם ובמליצותיהם השדופות מצצו מתוך היהדות את שארית לשדה... הם זממו רפורמה דתית, שאין לה יסוד ושורש כלל ביהדות הלאומית האמיתית... שוקדים לסלק מתוך מצוות הדת ופולחנה כל דבר שיש בו כדי להעלות את זכרה של הלאומיות היהודית. להם נדמה כי סידור-תפילות מלאכותי, מעשה ידיהם ... נותן הרבה יותר חיזוק לנפש מאותן תפילות ישראל מרעידות-לב, בלשון העברית, שכולן מבטאות את צער האומה על אובדן מולדתה – התפילות שקבעו את אחדות פולחננו וקיימו אותו במשך אלפי שנים והמשמשות עוד היום הקשר המאחד את כל היהודים על פני תבל. כל שאיפותיהם של מתקני הדת שלנו בגרמניה מכוונות היו להפוך את אמונת היהדות, שהיא לאומית לא פחות משהיא הומנית, למין נצרות שנייה בנוסח רציונליסטי”.

דחיית הסממנים הלאומיים שביהדות, שלילת האמונה בשיבה לציון, וראיית הגלות כהגשמת שליחות ישראל להפיץ את האמונה בגויים, הובילו ליחס עוין מצד הרפורמים כלפי התנועה הציונית כשזו הופיעה על הבמה בשלהי המאה ה-19. אף כי קאופמן קוהלר חתם ב-1891 על עצומה לסיוע להתיישבות יהודית בארץ ותמך בהגירת יהודי רוסיה ורומניה אליה, הוא שלל את הציונות הפוליטית. לא פחות מכך, התנגדו רבניהם לניסיון הציוני לחלן את עצם היהדות; ב-1909 כתב הרב דוד פיליפזון כי ”תהא זו אשר תהא, היא קודם כל דת”. ב-1897 הוביל שיתוף פעולה מוצלח בין האורתודוקסים לליברלים בגרמניה, שזנחו לזמן מה את המחלוקות ביניהם, לכך שהקונגרס הציוני העולמי הראשון הועבר ממינכן, בה נועד להיערך, לבזל שבשווייץ. רבני המחאה שיצאו נגד הרצל באו משני המחנות. איגוד הרבנים בארצות הברית יצא בשנת 1917 בהצהרה שקבעה, מבלי להזכיר את הציונות במפורש, שיש להוקיע ”כל פירוש בלתי-דתי או אנטי-דתי שניתן ליהדות ולשליחות ישראל בעולם”. קלוד מונטיפיורי עשה כל שביכולתו כדי לסכל את מתן הצהרת בלפור. בו בזמן פעלו מנהיגים רפורמיים כאבא הלל סילבר ויהודה ליב מאגנס בעד התנועה לעצמאות; גם בתקופה הקלאסית היו ציונים רבים ב-CCAR ובהיברו יוניון קולג'. הציונים עצמם רחשו איבה לזרם בין היתר בשל השפעתו הרבה של ההיסטוריון הקונסרבטיבי היינריך גרץ על המחשבה הלאומית. גרץ תיעב את גייגר והולדהיים וקרא לאחרון "האויב הגדול ביותר ליהדות שקם מאז שאול התרסי".

עריכת הערך קומי צאי

חיים נחמן ביאליק

קוּמִי צְאִי הוא מעין "שיר גאולה ציוני" במסווה של שיר אהבה בסגנון שיר השירים, מפרי עטו של המשורר חיים נחמן ביאליק. התחבר בתרס"ה 1905.
כמו רוב שירי ביאליק, נכתב השיר בהגייה אשכנזית.

הולחן בלחן עממי והושר על ידי הפרברים, ואחר הולחן על ידי נעמי שמר, ובין מבצעי לחנה הזמרים: יהורם גאון.
דודו זכאי ויוני נמרי.

כותרתו של השיר "קוּמִי צְאִי" מצוטטת מתוך הפיוט "לכה דודי" ("לקראת כלה") של ר' שלמה אלקבץ "מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה // קוּמִי צְאִי מִתּוךְ הַהֲפֵכָה", וכמו הפיוט לכה דודי כך גם "קומי צאי" של ביאליק מהווה למעשה "שיר גאולה" המתכתב עם מסורת ארוכה של פיוטים שעושים שימוש בשיר השירים כמשל לתיאור מערכת היחסים שבין האלוהים לבין עם ישראל ו-או בין אלוהים ובין ירושלים/ציון - כדוגמת "ידידי השכחת" של ר' יהודה הלוי, "דודי ירד לגנו" של ר' חיים הכהן, "אהבת הדסה" של ר' שלום שבזי, "יצא ציץ וימל" של ר' ישראל נג'ארה, ועוד. במסגרת השיר "קומי צאי" של ביאליק האני השר בגוף ראשון יחיד הוא למעשה אלוהים, אשר קורא לאהובתו, היא ציון, ומכריז בפניה כי הגיעה עת הגאולה והתחיה - רמז לראשית המפעל הציוני - אשר נמשלת פה להיתעוררות ולהיתחדשות אותה ניתן לראות בחיק הטבע בעונת האביב. הלשון השירית רצופה בהרמזים לפסוקי התנ"ך - בעיקר לשיר השירים ולנבואות נחמה שונות מספר ישעיהו ונביאים אחרים - כמו גם הרמזים אל פיוטים כגון "לכה דודי" ופסוקים בשירתו שלו.

פרקי השיר ותכניו

מילות השירה	תכנים ואמירות
”קוּמִי צְאִי, אֲחוֹתִי כַלָּה, קוּמִי צְאִי, קוּמִי צְאִי – בְּשׂוֹרַת אָבִיב לָךְ הֵבֵאתִי: מֵאֲחוֹרֵי גֶדֶר גַּנִּי נִרְאָה צִיץ, נִרְאָה צִיץ, נִשְׁמַע קוֹל הַדְּרוֹר עַל-בֵּיתִי.”	הכותרת "קוּמִי צְאִי" שאולה מן הקריאה לציון שמופיעה בפיוט "לכה דודי" של ר' שלמה אלקבץ מתוך סידור התפילה: "מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה // קוּמִי צְאִי מִתּוךְ הַהֲפֵכָה // רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא // וְהוּא יַחֲמול עָלַיִךְ חֶמְלָּהּ". המילים "אֲחוֹתִי כַלָּה" שאולות משיר השירים, וכמו המילים "קוּמִי צְאִי" גם הן מכוונות פה לציון, ומתכתבות עם האמור בהמשך הפיוט "לכה דודי": "יָשִּׁישּׁ עָלַיִךְ אֱלהָיִךְ // כִּמְשּׁושּׁ חָתָן עַל כַּלָּה". המילים "בְּשׂוֹרַת אָבִיב" מרמזות לעונת ההתחדשות והתחיה - עת הגאולה - תוך הרמזה לחג האביב שהוא גם חג הגאולה והחרות: "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב" (שמות י"ג 4), "שָׁמוֹר אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה" (דברים ט"ז 1); ואילו המילים: "מֵאֲחוֹרֵי גֶדֶר גַּנִּי" מכוונות לארץ ישראל ומתכתבות עם פסוקים משיר השירים ופסוקי נחמה מקראיים שונים המדברים על שיבת ציון ושיקום הארץ: "וְהָיִיתָ, כְּגַן רָוֶה, וּכְמוֹצָא מַיִם, אֲשֶׁר לֹא-יְכַזְּבוּ מֵימָיו. וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר-וָדוֹר תְּקוֹמֵם; וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ, מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת" (ישעיה נ"ח 10 - 12). "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם" (עמוס ט' 11). "עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו" (שיר השירים ד' 16). "בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כָלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם-בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם-דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם-חֲלָבִי" (שיר השירים ה' 1). "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים" (שיר השירים ו' 2) "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי" (שיר השירים ח' 13). את המוטיב של האל כאהוב היורד לגנו ומביא בשורת גאולה לאהובתו ירושלים ניתן למצוא בין היתר גם בפיוט "דודי ירד לגנו" של ר' חיים הכהן (מתיקון חצות) שממנו אולי הושפע ביאליק: "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לִרְעוֹת בַּגַּנִּים לְהִשְׁתַּעְשֵׁעַ וְלִלְקוֹט שׁוֹשַׁנִּים -- קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי לִי תַמָּתִי שַׁעֲרֵי צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהַבְתִּי". כשם שהביטוי "מֵאֲחוֹרֵי גֶדֶר גַּנִּי" מכוון פה לארץ ישראל - היא "גנו" של האלוהים הדובר בשיר - ניכר שאותו "צִיץ" אשר נראה בגן מכוון לעם ישראל ומתכתב עם הפסוק "יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל" (ישעיה כ"ז 6) - וכן עם הפסוקים ששימשו לפנים השראה לשיר קודם של ביאליק "אכן חציר העם": "קוֹל אֹמֵר קְרָא, וְאָמַר מָה אֶקְרָא; כָּל-הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל-חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה. יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ; אָכֵן חָצִיר הָעָם." (ישעיה מ' 6 - 7). גם בשירו "שירת ישראל" (1894) מופיע הציץ בהקשר לעם ישראל ("כִּי מַה-שִּׁיר יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹלָה – צִיץ יָבֵשׁ, צִיץ עֻלְפֶּה, שֶׁטַּל אוֹר אֶת-עָלָיו לֹא יַרְטֵב"), ומכאן ברור שאותו "ציץ אשר נראה מאחורי גדר הגן" - בניגוד לאותו "צִיץ יָבֵשׁ, צִיץ עֻלְפֶּה" המופיע בגולה - הוא הפעם בעל ערך סימבולי אופטימי, ומכוון כנראה לעלייה הראשונה וראשית מפעל ההתישבות הציונית שהחל להתפתח בערים ובמושבות שונות בארץ ישראל בתקופה זו. המילים "נִשְׁמַע קוֹל הַדְּרוֹר עַל-בֵּיתִי" הם מעין פרפרזה על הפסוק מתוך שיר השירים "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ" (שיר השירים ב' 12), אלא שבמקום "ארצנו" מופיע כאן ההרמז "ביתי", ובמקום "קוֹל הַתּוֹר" מופיע כאן "קוֹל הַדְּרוֹר" - ציפור אשר שמה מסמל את החופש והפידיון משבי הגלות, כמו בפסוקים: "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-ישְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא כ"ה 10), "מָשַׁח יְהוָה אֹתִי לְבַשֵּׁר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי-לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח-קוֹחַ" (ישעיה ס"א 1).
”מִן הַבֹּקֶר שׁוֹמְרִים סִפֵּךְ זָהֳרֵי גִיל, זָהֳרֵי גִיל, נוֹשְׁקִים מְזוּזוֹת פְּתָחַיִךְ; צְאִי אֲלֵיהֶם, תַּמָּה, בָּרָה, וּשְׁטָפוּךְ וְחִדְּשׁוּךְ, וְהִקְרִינוּ אֶת-עֵינַיִךְ.”	את המוטיבים המרכזיים שבבית זה ניתן להשוות עם הפסוקים הבאים מתוך הפיוט "דודי ירד לגנו" של ר' חיים הכהן: "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק - פִּתְחִי לִי תַמָּתִי שַׁעֲרֵי צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהַבְתִּי. [...]סִפַּיִךְ אֶבְנֶה וּשְׁעָרַיִךְ אָרִים - וִיסַדְתִּיךְ סָבִיב סָבִיב בַּסַּפִּירִים, וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשׁוֹתַיִךְ מְאִירִים". מילות הפתיחה של הבית "מִן הַבֹּקֶר שׁוֹמְרִים" מתכתבות עם שיר קודם של ביאליק "מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר" שכתב ערב הקונגרס הציוני הראשון, ובו רמזים ראשונים לשחר הגאולה הנראה על קו האופק, וכן עם הפסוק: "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי" (משלי ח' 34). ברכיבי פסוק אחרון זה, שנושאו המקורי הוא עבודת ה' במקדש וקיום מצוותיו, עשה פה המשורר שימוש בתיאור של שבי ציון. בני העם שהחלו חוזרים מן הגולה הם העומדים בשערי ציון ונושקים מזוזות פתחיה, ו"אֲלֵיהֶם" עליה לצאת (בגוף שלישי רבים, בניגוד לאל הדובר בשיר, בגוף ראשון יחיד). המילים "שׁוֹמְרִים סִפֵּךְ" גם מתחברות לרעיון הגאולה השלם המופיע בישעיהו: "לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד-יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר. [...] וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי יְהוָה יִקֳּבֶנּוּ. וְהָיִית עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד-יְהוָה וּצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף-אֱלֹהָיִךְ. לֹא-יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא-יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה--כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי-בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה: כִּי-חָפֵץ יְהוָה בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל. כִּי-יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה, יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ; וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל-כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ. עַל-חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים--כָּל-הַיּוֹם וְכָל-הַלַּיְלָה" (ישעיה ס"ב 1 - 6). המילה "גִיל" שנבחרה פה מתכתבת עם הפסוקים הקוראים לציון לשמוח ולגיל בעת שהעם חוזר מהגלות: "רָנּוּ שָׁמַיִם וְגִילִי אָרֶץ וּפִצְחוּ הָרִים רִנָּה כִּי-נִחַם יְהוָה עַמּוֹ וַעֲנִיָּו יְרַחֵם" (ישעיה מ"ט 13), "שִׂישׂוּ וְגִילוּ עֲדֵי-עַד, אֲשֶׁר אֲנִי בוֹרֵא: כִּי הִנְנִי בוֹרֵא אֶת-יְרוּשָׁלִַם גִּילָה, וְעַמָּהּ מָשׂוֹשׂ. וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלִַם, וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי; וְלֹא-יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה." (ישעיה ס"ה 18 - 19). הביטוי "וּשְׁטָפוּךְ" המופיע בשיר, מתכתב עם דברי ה' לירושלים בנבואת יחזקאל: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן." (יחזקאל ט"ז 8 - 9). המילה "וְחִדְּשׁוּךְ" מתכתבת עם האמור בישעיהו לגבי שבי ציון: "וּבָנוּ חָרְבוֹת עוֹלָם, שֹׁמְמוֹת רִאשֹׁנִים יְקוֹמֵמוּ; וְחִדְּשׁוּ עָרֵי חֹרֶב, שֹׁמְמוֹת דּוֹר וָדוֹר" (ישעיה ס"א 4), ונראה כי הביטוי "וְהִקְרִינוּ אֶת-עֵינַיִךְ" מתכתב עם הנאמר לציון בפסוקים: "שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ חַי-אָנִי נְאֻם-יְהוָה כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה" (ישעיה מ"ט 18), "שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל-צַד תֵּאָמַנָה" (ישעיה ס' 4).
”עָבַר חֶסֶד-אֵל בָּאָרֶץ עַל כְּנַף-אוֹר, עַל כְּנַף-אוֹר – וּבַפְּלָגִים נָפְלָה רִנָּה; לִבְלְבוּ בַגָּן הָעֵצִים, אָבִיב בָּא! אָבִיב בָּא! הַדֻּבְדִּבְנִיָּה הִלְבִּינָה.”	התאור של חסד האל העובר בארץ על כנף אור הוא תאור גאולי - ומהווה מעין היפוך אירוני לפסוקי הנבואה המקראיים אשר מתארים את הפלישה של צבאות אשור: "וְלָכֵן הִנֵּה אֲדֹנָי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת-מֵי הַנָּהָר, הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים--אֶת-מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וְאֶת-כָּל-כְּבוֹדוֹ; וְעָלָה, עַל-כָּל-אֲפִיקָיו, וְהָלַךְ, עַל-כָּל-גְּדוֹתָיו. וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר, עַד-צַוָּאר יַגִּיעַ; וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו, מְלֹא רֹחַב-אַרְצְךָ" (ישעיה ח' 7 - 8). השימוש באור כמוטיב מטאפורי המסמל גאולה מופיע רבות בנבואות הנחמה במקרא: "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ, רָאוּ אוֹר גָּדוֹל: יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת, אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם" (ישעיה ט' 1), "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל" (ישעיה כ"ו 19), "וְהָיָה אוֹר-הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ יְהוָה אֶת-שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא" (ישעיה ל' 26), "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ" (ישעיה נ"ח 8), "וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ, וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם" (ישעיה נ"ח 10), "לֹא-יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי יְהוָה יִהְיֶה-לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ" (ישעיה ס' 20), "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק" (מלאכי ג' 20). יש לציין שגם בפיוט "לכה דודי", איתו מרבה ביאליק להתכתב במסגרת שיר זה, מצוטטת נבואה מישעיהו הממשילה את הגאולה לאור: "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְהוָה עָלַיִךְ זָרָח" (ישעיה ס' 1). מאחורי המילים "וּבַפְּלָגִים נָפְלָה רִנָּה" מסתתרים מספר רבדים. באלגוריה פשוטה "הפלגים" הם תפוצות ישראל אשר נתפלגו לקצוות תבל, ואילו "הרינה" היא הבשורה הציונית - מעין שמועה אשר עליה הלשונות "מרננות". ברם, בנוסף לכך המילים מהוות גם היפוך אירוני לפסוק "פַּלְגֵי-מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי" (איכה ג' 48) והן מתכתבות עם הנאמר בשיר המעלות, בתהילים קכ"ו, על שיבת ציון: "שׁוּבָה יְהוָה, אֶת-שבותנו (שְׁבִיתֵנוּ)-- כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב. הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה -- בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ. הָלוֹךְ יֵלֵךְ, וּבָכֹה -- נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ-הַזָּרַע: בֹּא-יָבֹא בְרִנָּה -- נֹשֵׂא, אֲלֻמֹּתָיו.". המילים "לִבְלְבוּ בַגָּן הָעֵצִים" מסמלות את ביאת האביב - במישור האלגורי מדובר בעת התחיה הלאומית ושיבת ציון - והן מתכתבות עם הפסוקים: "פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה יַעַר וְכָל-עֵץ בּוֹ כִּי-גָאַל יְהוָה יַעֲקֹב וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר" (ישעיה מ"ד 23), "כִּי-בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל-עֲצֵי הַשָּׁדֶה יִמְחֲאוּ-כָף" (ישעיה נ"ה 12). לעומת זאת, המילים "הַדֻּבְדִּבְנִיָּה הִלְבִּינָה" משמשות הרמזה מתוחכמת יותר, ומתכתבות עם הפסוק העוסק בכפרת חטאי העם ומחיקת עוונות: "אִם-יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם-יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" (ישעיה א' 18). כלומר, עץ הדובדבן, שפריו אדום כצבע השָּׁנִי אך פריחתו לבנה כשלג או כצמר, משמש פה את המשורר כדי להדגים את האמור בפסוק הנדון.
”גַּם-בַּלֵּב שָׁב וַיְחִי פֶּרַח דּוֹדַי, נָתַן רֵיחוֹ – צְאִי בָרְכִיהוּ בַּאֲבִיבֵךְ; אַף אֲנִי, אַף אֲנִי אֶת-אֲבִיבִי בָּךְ אַשְׁכִּינָה וַאֲבָרְכֵךְ וַאֲנִיבֵךְ.”	המילים "גַּם-בַּלֵּב שָׁב וַיְחִי" נראות כהרמז למילים "כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה" אשר פותחות את שיר "התקווה" - שיר שכבר הפך לפופולרי מאוד בקרב תומכי התנועה הציונית בארץ ובתפוצות החל משלהי המאה ה-19, ואף הפך להימנון הבלתי רשמי של התנועה אחרי שהושר בסוף הקונגרס השישי בשנת 1903, לאחר שהצירים דחו את תכנית אוגנדה (כשנתיים לפני שביאליק כתב את "קומי צאי"). מאחורי המילים "פֶּרַח דּוֹדַי, נָתַן רֵיחוֹ" מסתתרים שני רבדים. במישור הגלוי הן מתכתבות עם אותו ההקטע בשיר השירים שממנו שאוב גם שמו של הפיוט "לכה דודי": "לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה, נָלִינָה בַּכְּפָרִים. נַשְׁכִּימָה, לַכְּרָמִים--נִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים; שָׁם אֶתֵּן אֶת-דֹּדַי לָךְ. הַדּוּדָאִים נָתְנוּ-רֵיחַ, וְעַל-פְּתָחֵינוּ כָּל-מְגָדִים--חֲדָשִׁים גַּם-יְשָׁנִים, דּוֹדִי, צָפַנְתִּי לָךְ." (שיר השירים ז' 12 - 14). במישור הסימבולי העמוק יותר "פֶּרַח דּוֹדַי" הוא אלגוריה לעם ישראל שלפי המסורת הוא הנמשל לשושנה ולחבצלת השרון - ואשר, לפי שיטתו של ביאליק, החל לפרוח ולתת ריחו עם הופעת התנועה הציונית ותחילת ההתישבות בארץ. כלומר, המילים "פֶּרַח דּוֹדַי, נָתַן רֵיחוֹ" מתכתבות עם הפסוקית מישעיה "יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל"הנ"ל, וכן עם הפסוק "אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל, יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן. יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ; וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן" (הושע י"ד 6 - 7), ומכאן שההקריאה בהמשך הבית "צְאִי בָרְכִיהוּ בַּאֲבִיבֵךְ" מתכתבת עם פסוקים המתארים את ליבלוב הארץ ופריחתה בעת שיבת ציון - כגון "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר, וְצִיָּה; וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח, כַּחֲבַצָּלֶת" (ישעיה ל"ה 1) - וההבטחה בסוף הבית "אַף אֲנִי אֶת-אֲבִיבִי בָּךְ אַשְׁכִּינָה, וַאֲבָרְכֵךְ וַאֲנִיבֵךְ" מתכתבות עם סוף הפסוק "יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי-תֵבֵל תְּנוּבָה" (ישעיה כ"ז 6), וכן עם פסוקי נחמה רבים אחרים שמבטיחים את פריון העם והארץ בעת הגאולה, כגון זה שבהושע הנ"ל: "ארפא משובתם--אוהבם נדבה: כי שב אפי ממנו. אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל, יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן. יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ; וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן. יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ, יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן; זִכְרוֹ, כְּיֵין לְבָנוֹן." (הושע י"ד 5 - 8).
”עוֹטָה אוֹר, שִׂמְלַת צְחוֹר, וּבְצַמָּתֵךְ קִשּׁוּר תְּכֵלֶת, צְאִי אֵלַי כְּחֶזְיוֹן רוּחַ! וְנָהַרְתְּ, וְשָׂחַקְתְּ, וִיהִי שְׂחוֹקֵךְ מָלֵא חֵן, וִיהִי רֵיחֵךְ כַּתַּפּוּחַ.”	המילים "עוֹטָה אוֹר" המכוונות פה לציון, מתכתבות עם פסוקי הנחמה בישעיהו שמתארים את ירושלים שלאחר הגאולה כעיר מוארת וזורחת למרחוק: "קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ; וּכְבוֹד יְהוָה עָלַיִךְ זָרָח. כִּי-הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה-אֶרֶץ, וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים; וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה, וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה. וְהָלְכוּ גוֹיִם, לְאוֹרֵךְ; וּמְלָכִים, לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ" (ישעיה ס' 1 - 3), "לֹא-יִהְיֶה-לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא-יָאִיר לָךְ וְהָיָה-לָךְ יְהוָה לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ. לֹא-יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי יְהוָה יִהְיֶה-לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ. וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ; נֵצֶר מטעו (מַטָּעַי) מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר." (ישעיה ס' 19 - 21). המילים "שִׂמְלַת צְחוֹר" מתכתבות עם בגדי הטוהר והכלולות שנזכרים בפסוקים: "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא-בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא" (ישעיה נ"ב 1), "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיהוָה, תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי--כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי-יֶשַׁע, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי: כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר, וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ." (ישעיה ס"א 10) - פסוקים אשר מצוטטים גם בפיוט "לכה דודי". בהמשך מצרף המשורר לביטוי "שִׂמְלַת צְחוֹר" גם את המילים "וּבְצַמָּתֵךְ קִשּׁוּר תְּכֵלֶת" ויחדיו הם יוצרים הרמז לדגל ישראל דמוי הטלית, בצבע הלבן עם פסי התכלת, שהפך לדגלה של התנועה הציונית כבר מיום היווסדה ב-1897. המילים "צְאִי אֵלַי כְּחֶזְיוֹן רוּחַ" נראות כקריאה לירושלים להגשים את כלל נבואות הנחמה - אותם חזונות הנביאים המדברים על שיבת ציון והקמתה מהריסותיה - ולהגשים את משאלתיהם של הדורות בגולה אשר חלמו על שיבת ציון. מבחינה אסוציאטיבית בחירת המילים "חֶזְיוֹן רוּחַ" נראית כמתכתבת במיוחד עם חזיונות הנביא יחזקאל, אשר מקדיש תפקיד חשוב לרוח בתאוריו: "וַתִּשָּׁא אֹתִי רוּחַ בֵּין-הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וַתָּבֵא אֹתִי יְרוּשָׁלְַמָה בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים" (יחזקאל ח' 3) וכד'; ובעיקר עם "חזון העצמות היבשות" של יחזקאל: "וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ יְהוָה, וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה; וְהִיא, מְלֵאָה עֲצָמוֹת.[...] וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא עַל-הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם[...] הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ--וִחְיִיתֶם. וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר, וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר, וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ, וִחְיִיתֶם; [...] וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא אֶל-הָרוּחַ; הִנָּבֵא בֶן-אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל-הָרוּחַ כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ, וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ. וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי; וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם--חַיִל גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד. וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה; הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ--נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.[...] וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל-אַדְמַתְכֶם" (יחזקאל ל"ז 1 - 13). המילה "וְנָהַרְתְּ" לקוחה מאותה נבואת נחמה בישעיהו שמצוטטת גם בפיוט "לכה דודי": "קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ; וּכְבוֹד יְהוָה עָלַיִךְ זָרָח. כִּי-הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה-אֶרֶץ, וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים; וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה, וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה. וְהָלְכוּ גוֹיִם, לְאוֹרֵךְ; וּמְלָכִים, לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ. שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ, וּרְאִי--כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ; בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ, וּבְנוֹתַיִךְ עַל-צַד תֵּאָמַנָה. אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ, וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ: כִּי-יֵהָפֵךְ עָלַיִךְ הֲמוֹן יָם, חֵיל גּוֹיִם יָבֹאוּ לָךְ." (ישעיה ס' 1 - 5). מגילת שיר השירים, פרק ב', פסוקים ג'–י"ג: ” כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי: ...הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לכי [לָךְ] רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ:”
”יַחְדָּו נַפְלִיג אֶל הַשָּׂדֶה וְאֶל הָהָר וְאֶל הַגַּיְא, וַאֲלַקְּטָה שָׁם זִכְרִיּוֹת; אָסֹף אֶאֱסֹף פְּנִינֵי-טַל, פְּנִינֵי-טָל – אֶל צַוָּארֵךְ מַרְגָּלִיּוֹת.”	זִכְרִיָה הוא הפרח זִכְרִינִי
”אָסֹף אֶאֱסֹף קַרְנֵי אוֹר, קַרְנֵי אוֹר, וַאֲלַקְּטָה בֵּין שׁוֹשַׁנִּים; אֶעֱנֹד מִצְחֵךְ צִיצֵי זִיו, צְפִירוֹת זָהָב, זֵרֵי פָז, וְאֶקְשֹׁר לְרֹאשֵׁךְ כְּתָרִים קְטַנִּים.”	מילות הבית מתכתבות עם מגילת שיר השירים, פרק ו', פסוק ב': ” דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים:”
”יַחְדָּו נֵרֵד אֶל הַמַּעְיָן, וְכָמוֹךְ, מָלֵא רֹךְ, עַלִּיז, בָּהִיר וְאַוְרִירִי, תַּחַת שְׁמֵי אֲדֹנָי עִם הַגַּל וְעִם הַדְּרוֹר יַזְהִיר אַף יְצַלְצֵל שִׁירִי.”	.

קישורים חיצוניים

• רשימת לחנים וביצועים לשיר, באתר הספרייה הלאומית

הערות שוליים

[[קטגוריה:שירי חיים נחמן ביאליק]] [[קטגוריה:לחני נעמי שמר]]