לדלג לתוכן

בוליביה

עריכת הקישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אלטו פרו)
המדינה הרב-לאומית של בוליביה
Estado Plurinacional de Bolivia
דגלסמל

לחצו כדי להקטין חזרה

אנטארקטיקהאיי ג'ורג'יה הדרומית ואיי סנדוויץ' הדרומייםצ'ילהאורוגוואיארגנטינהפרגוואיפרובוליביהברזילאקוודורפנמהונצואלהגיאנהסורינאםקולומביהטרינידד וטובגוקוסטה ריקהאל סלוודורגואטמלהבליזמקסיקוג'מייקהקובההאיטיהרפובליקה הדומיניקניתאיי בהאמהניקרגואהארצות הבריתקנדההאנטילים הקטניםפוארטו ריקואיי קיימןאיי טרקס וקייקוסברמודהסן-פייר ומיקלוןגרינלנדאיסלנדאירלנדצרפתספרדפורטוגלהאיים הקנרייםמרוקולובכף ורדהמאוריטניהמאליבורקינה פאסוחוף השנהבגאנהליבריהסיירה לאוןגינאהגינאה ביסאוגמביהסנגלניז'ראלג'יריהטוגובניןניגריהקמרוןגינאה המשווניתגבוןהרפובליקה של קונגואנגולהנמיביהדרום אפריקהלסוטובוטסואנהזמביההונדורסגיאנה הצרפתיתאיי פוקלנד
מוטו לאומי אחדות היא כוח
המנון לאומי Bolivianos, el hado propicio
המנון
ממשל
משטר רפובליקה
ראש מדינה נשיא בוליביה עריכת הנתון בוויקינתונים
ראש הרשות המבצעת נשיא בוליביה עריכת הנתון בוויקינתונים
נשיא בוליביה לואיס ארסה
שפה רשמית ספרדית ו-36 שפות מקומיות[1]
עיר בירה סוקרה (הבירה החוקתית)
לה פאס (הבירה המנהלית) 19°02′02″S 65°15′45″W / 19.0339°S 65.2626°W / -19.0339; -65.2626 (סוקרה)
רשות מחוקקת האספה המחוקקת הרב-לאומית של בוליביה
גאוגרפיה
יבשת דרום אמריקה
העיר הגדולה ביותר סנטה קרוס
שטח יבשתי[2] 1,098,581 קמ"ר (29 בעולם)
אחוז שטח המים 1.29%
אזור זמן UTC -4
היסטוריה
הקמה הכרזת עצמאות
- עצמאות
- תאריך		 מספרד
6 באוגוסט 1825
ישות קודמת ספרד 1785ספרד 1785 מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה
ישות יורשת Acre Territory עריכת הנתון בוויקינתונים
דמוגרפיה
אוכלוסייה[3]
(הערכה 1 ביולי 2024)		 12,567,336 נפש (79 בעולם)
צפיפות 11.44 נפש לקמ"ר (218 בעולם)
אוכלוסייה לפי גילאים
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70 80
גילאי 0 - 14 30.34%
גילאי 15 - 24 19.21%
גילאי 25 - 54 38.68%
גילאי 55 - 64 6.06%
גילאי 65 ומעלה 5.71%
כלכלה
תמ"ג[4] (2022) 43,069 מיליון $ (96 בעולם)
תמ"ג לנפש 3,427$ (148 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי[5]
(2022)		 0.698 (120 בעולם)
מדד ג'יני 43.6 (נכון ל־2020) עריכת הנתון בוויקינתונים
מטבע בוליביאנו‏ (BOB)
בנק מרכזי הבנק המרכזי של בוליביה עריכת הנתון בוויקינתונים
שונות
סיומת אינטרנט bo
קידומת בין־לאומית 591
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
סאלאר דה אויוני

המדינה הרב-לאומית של בוליביה (בספרדית: Estado Plurinacional de Bolivia)[6][7] היא מדינה ללא מוצא לים במערב דרום אמריקה וגובלת בדרומה בארגנטינה, בדרום מערב בצ'ילה, מדרום מזרח בפרגוואי, בצפון ובמזרח בברזיל ובצפון מערב בפרו. שליש מהמדינה הוא רכס הרי האנדים, שם גם שוכנת אחת הערים הגדולות ביותר במדינה, אל אלטו שממוקמת באלטיפלאנו. היא אחת משתי המדינות ללא מוצא לים ב"עולם החדש" (לצד שכנתה פרגוואי).

המדינה חסרת מוצא לים מאז מלחמת האוקיינוס השקט (1879–1884), עת סיפחה צ'ילה שטחים של בוליביה, אולם הסכמים עם מדינות שכנות העניקו לבוליביה גישה עקיפה לאוקיינוס השקט ולאוקיינוס האטלנטי.

אוכלוסיית המדינה, המוערכת ב-11 מיליון תושבים, היא רב-לאומית, וכולל עמים ילידים, מסטיסים, אירופאים, אסייתים ואפריקאים. ההפרדה הגזעית בתקופת הקולוניאליזם הספרדי המשיכה גם בעידן המודרני. ספרדית היא השפה הרשמית של המדינה, לצד 36 שפות ילידיות נוספות, שהידועות בהן הן איימארית וקצ'ואה.

בוליביה המודרנית היא רפובליקה דמוקרטית חוקתית, המחולקת לתשע מחלקות. הגאוגרפיה שלה משתנה בין הפסגות של הרי האנדים במערב, אל השפלה במזרח, הממוקמת באגן האמזונס.

בוליביה היא מדינה מתפתחת, עם ציון נמוך במדד הפיתוח האנושי ורמת עוני של 38 אחוזים. בין הפעילויות הכלכליות העיקריות ניתן למנות: חקלאות, ייעור, דיג, כרייה וייצור סחורות כגון טקסטיל, הלבשה, מתכות וזיקוק נפט. המדינה גם עשירה מאוד במינרלים, ובייחוד בבדיל.

שמה של המדינה נקבע על שמו של סימון בוליבר, משחרר דרום אמריקה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הפרק הנ"ל לא מספק. בוליביה היא מדינה ככל האחרות.

היסטוריה קדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העדויות הראשונות להתיישבות בהרי האנדים מתוארכות לשנת 10,000 לפנה"ס [דרוש מקור], בתחילת המאה ה-2 לפנה"ס החלה תרבות הטיוואנאקו להתפתח בדרום אגם טיטיקקה. תרבות הטיוואנאקו הצטיינה באדריכלות מודרנית וטכניקות חקלאיות חדישות במושגים של אותם הימים. מרכזה של תרבות זו היה בעיר טיוואנאקו. במקביל, התפתחו גם תרבויות באזור מוקסוס ומולוס (חלק מלה פס של היום). בשנת 1450 (משוער) סיפח שבט האינקה את בוליביה לממלכתו ושלט בה עד לכיבוש הספרדי בשנת 1530.

טרם הקולוניזציה הספרדית, באזור האנדים של בוליביה הייתה אימפריית האינקה ואילו השפלה הצפונית והמזרחית הייתה מיושבת בידי שבטים עצמאיים.

התקופה הקולוניאלית הספרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכובשים הספרדים שהגיעו לקוסקו ואסונסיון השתלטו על האזור במאה ה-16. במהלך התקופה הקולוניאלית הספרדית, בוליביה נוהלה בידי הקהילה המלכותית של קראקס. ספרד בנתה את האימפריה שלה במידה רבה באמצעות הכסף של המכרות בבוליביה.

במשך התקופה הקולוניאלית הספרדית בבוליביה, נקראה הטריטוריה פרו העליונה והייתה תחת מרות המשנה למלך לימה, בירת פרו. במשך שנים רבות העיר פוטוסי שבשטח בוליביה הייתה העיר הגדולה ביותר בחצי הכדור המערבי. הסמכות המלכותית-ספרדית בבוליביה נחלשה במשך מלחמותיו של נפוליאון, והשנאה כלפי השלטון הספרדי גדלה. הכרזת העצמאות של בוליביה בשנת 1809 גרמה למלחמה של 16 שנים שבסופה נוסדה הרפובליקה שנקראה על שמו של סימון בוליבר ב-6 באוגוסט 1825.

לאחר הכרזת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. לא מצוינת המאה ה-21.

לאחר הניסיון הראשון לעצמאות ב-1809, הגיעה מלחמה נוספת טרם הקמת הרפובליקה שארכה 16 שנים ותמה ב-6 באוגוסט 1825. מאז העצמאות, בוליביה סבלה מתקופות של חוסר יציבות פוליטית וכלכלית, לרבות אובדן שטחים לידי שכנותיה, כגון אקרי וגראן צ'אקו. העצמאות לא הביאה לבוליביה יציבות. עד 1981 בוצעו בבוליביה 192 הפיכות (כלומר הפיכה כל 10 חודשים בממוצע). חולשתו של הצבא גרמה לאובדן חלקים משטחה של המדינה למדינות שכנות במהלך מלחמות, וצ'ילה אף כבשה את חוף הים שלה במלחמת האוקיינוס השקט. על אף שבוליביה היא עדיין המדינה הענייה ביותר בדרום אמריקה, שורת רפורמות שהנהיגה הממשלה גרמו להתפתחות עקבית של הכלכלה במדינה.

בשנת 2005 נערכו בחירות כלליות ואבו מוראלס זכה ברוב קולות ומונה לנשיא. בהמשך הוא זכה עוד מספר פעמים, עד שבשנת 2019 החלו מהומות במדינה והאשמות לאי-סדרים בבחירות. כתוצאה מכך הוא התפטר מתפקידו. גם יתר מנהיגי המדינה, כולל סגן הנשיא ויושבת ראש הפרלמנט אדריאנה סלוואטיירה עזבו את תפקידם וביקשו מקלט מדיני בשגרירות מקסיקו. בסופו של דבר בהתאם לתוצאות הבחירות שנערכו בשנת 2020 זכתה מפלגתו של אבו מוראלס ברוב ולואיס ארסה החל את כהונתו כנשיא.

ב-26 ביוני 2024 בוצע ניסיון הפיכה של צבא בוליביה כנגד השלטון המכהן. כוחות צבא וכלים משוריינים התפרסו מסביב לארמון הממשלה. הניסיון נכשל.[8]

פוליטיקה ומשטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסקה זו נמצאת בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך פסקה זו בטרם תוסר ההודעה הזו. אם הפסקה לא נערכה במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך את הפסקה, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחת המשתמש.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

מאז 1982, המערכת הפוליטית בבוליביה מוגדרת כדמוקרטיה ייצוגית, נשיאותית, רב-מפלגתית. בחירות נערכות ברמה הלאומית מאז 1985 וברמה המקומית מאז 1987. בבחירות נבחרים חברי כל הרשויות, בכללם הנשיא וסגן הנשיא, חברי שני בתי המחוקקים והשופטים בערכאות השיפוטיות העליונות. על אף שהמבנה המשטרי הוא דמוקרטי באופן רשמי, חוקרים ועורכי מדדים של מידת הדמוקרטיוּת של משטרים, זיהו בעיות רבות מבחינת איכות הדמוקרטיה בבוליביה.

בשנים 1964–1982 השלטון האזרחי בבוליביה היה נתון בידי דיקטטורות צבאיות (חונטות, שהתחלפו תכופות בעקבות הפיכות צבאיות ומערכות בחירות (לפחות חלקן מושחתות). תקופה זו החלה בהפיכה של 1964 (אנ') שבה הודח הנשיא ויקטור פאס אסטונסרו (אנ'), בידי מפקד הצבא הבוליביאני, אלפרדו אוונדו קנדיה (אנ') וסגן הנשיא, רנה בריינטוס (אנ'), שהפכו לנשיאים-משותפים. בריינטוס נבחר לנשיאות ברוב גדול בשנת 1966, בבחירות שנחשבות לעיתים לבלתי-לגיטימיות, שכן רבים ממנהיגי האופוזיציה הוגלו לפני כן ועל האופוזיציה נאסר לנהל קמפיין בחירות. לאחר מותו של בריינטוס ב-1969, סגנו, לואיס אדולפו סילס, היה לנשיא לתקופה קצרה, עד שאוונדו קנדיה לקח לעצמו את השלטון בהפיכה נוספת. ב-1970 ו-1971, שתי הפיכות צבאיות הובילו בסופו של דבר לשלטון הדיקטטורי של הוגו בנסר (אנ'), בשנים 1971–1978. ב-1978, בחירות מזויפות הובילו לשורה של הפיכות נוספות, שתיים ב-1978, אחת ב-1979 ואחת ב-1980. הגנרל לואיס גרסיה מסה תפס את השלטון ב-1980 והשליט משטר דיטטורי וברוטלי. ביולי 1982, חונטה נוספת שבראשה עמדו ארבעה מפקדי צבא (אנ'), מינתה את הגנרל גווידו וילדוסו לנשיא. וילדוסו היה הנשיא האחרון שמונה על ידי הצבא. עם סכנה ברורה למשבר כלכלי ופוליטי חריף, ואף למלחמת אזרחים, וילדוסו החליט לכנס מחדש את הפרלמנט שנבחר שנתיים קודם לכן ולאפשר לו לקבוע מי ינהיג את המדינה. ההחלטה הראשונה של הפרלמנט הייתה לאשר מחדש את תוצאות הבחירות של שנת 1980 ובעקבות זאת לבחור שוב בהרנן סילס סואסו (אנ') לנשיא. סילס הוביל תקופה שנחשבת לתקופת מעבר לדמוקרטיה עד 1985, וזאת תוך שהמדינה חווה היפראינפלציה וכאוס כלכלי. בסך הכול, התחלף הממשל בשנים 1964–1985 16 פעמים; ב-10 מתוכם עלה הצבא לשלטון, והשאר היו תקופות מעבר בשלטון נציגי המפלגות.[9]

מבנה חוקתי ומשטרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקת בוליביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה הראשונה של בוליביה נכתבה על ידי סימון בוליבר בלימה ואושררה עם תיקונים על ידי האספה המכוננת בנובמבר 1826. מאז הוחלפה החוקה 16 פעמים.[10][11][א]

החוקה הנוכחית של בוליביה אושררה בשנת 2009. שינוי החוקה היה הבטחת בחירות ויעד מרכזי של הנשיא אבו מוראלס, שנבחר לראשונה בשנת 2006. סעיף 1 בחוקה מגדיר את בוליביה כדלקמן:

בוליביה מכוננת במדינה סוציאלית מאוחדת עם חוק קהילתי ורב-לאומי; מדינה חופשית, עצמאית, ריבונית, דמוקרטית, רב-תרבותית, מבוזרת, ועם אוטונומיות אזוריות וילידיות. בוליביה מיוסדת על בסיס הריבוי והפלוריזם הפוליטי, הכלכלי, המשפטי, התרבותי והלשוני, בתוך התהליך המאחד של המדינה.

המקור בספרדית
Bolivia se constituye en un Estado Unitario Social de Derecho Plurinacional Comunitario, libre, independiente, soberano, democrático, intercultural, descentralizado y con autonomías. Bolivia se funda en la pluralidad y el pluralismo político, económico, jurídico, cultural y lingüístico, dentro del proceso integrador del país.[12]
— סעיף 1 לחוקת בוליביה

חוקת בוליביה מגדירה ארבע רשויות ממשל:[10][13]

  • הרשות המבצעת – בראשה עומדים הנשיא וסגן הנשיא, שנבחרים בבחירות ישירות לתקופה של חמש שנים, והם יכולים להיבחר לקדנציה רצופה נוספת רק פעם אחת. הנשיא משמש כראש הרשות המבצעת וראש המדינה, והוא ממנה את שרי הקבינט. כדי להיבחר זקוק הנשיא ל-50% מהקולות לפחות, או ל-40% לפחות בהפרש של יותר מ-10% מכל מועמד אחר. אם אף מועמד לא משיג את הרוב הדרוש, נערך סיבוב שני בתוך 60 יום. משרדי הרשות המבצעת נמצאים בלה פאס, וכך גם המעון הנשיאותי, הקאסה גרנדה דל פואבלו ("בית העם הגדול").
  • הרשות המחוקקת – "האספה הרב-לאומית המחוקקת" מורכבת משני בתים, בית הנבחרים (130 נציגים) והסנאט (36 סנאטורים, 4 מכל אחד מ-9 המחלקות). בראש האספה הרב-לאומית עומד סגן נשיא בוליביה. מושבי האספה נמצאים בלה פאס.
  • הרשות השופטת – הרשות השופטת של בוליביה נחלקת לשלוש סמכויות שיפוט שוות – רגילה, ילידית, וחקלאית-סביבתית – בנוסף לבית משפט חוקתי ולמועצה השופטת, שתפקידה לנהל אדמיניסטרטיבית את מערכת המשפט ובסמכותה לדון משמעתית את חבריה. כל חברי הרשות השופטת נבחרים על ידי העם (אך לאספה המחוקקת יש תפקיד באישור רשימת המועמדים) והחוקה קובעת תנאי סף שונים למועמדות.
    • מערכת המשפט הרגילה – בתחום המשפט הפלילי, האזרחי והמנהלי. בראשה עומד בית המשפט העליון לצדק (Tribunal Supremo de Justicia) של בוליביה, שנמצא בבירה סוקרה ומתפקד כסמכות העליונה, ובו 12 שופטים שנבחרים על ידי הציבור לכהונה אחת של שש שנים, ללא אפשרות לבחירה חוזרת. לבית המשפט העליון כפופים בתי המשפט המחוזיים ובתי המשפט הנמוכים.
    • בתי המשפט החקלאים-סביבתיים (Jurisdicción Agroambiental) –[14] בית המשפט החקלאי-סביבתי הוא הסמכות העליונה לפתרון סכסוכים בעניינים הקשורים לאדמות חקלאיות, יערות, סביבה, מים, שימוש במשאבים טבעיים ושמירה על הסביבה הטבעית. הוא אחראי על ארגון מערכת של בתי משפט חקלאיים-סביבתיים הכפופים לו. חבריו נבחרים באותו האופן כמו חברי בית המשפט העליון, אך בנוסף לתנאי הסף הרגילים עליהם להיות בעלי מומחיות וניסיון במשפט בתחום החקלאי והסביבתי, או פרופסורים באוניברסיטה שעוסקו בתחום במשך שמונה שנים לפחות.
    • סמכות שיפוט בענייני עמים ילידיים באזור הכפרי (Jurisdicción Indígena Originario Campesina) – החוקה (סעיף 190) מבטיחה שהעמים הילידיים יוכלו לנהל את תחום המשפט באופן אוטונומי, על פי הסמכויות שנהוגות אצלם ועל פי העקרונות, הערכים התרבותיים והנורמות שלהם, ועל פי ההליכים הנהוגים אצלם.
    • הסמכות לביקורת שיפוטית על המחוקק נתונה בידי בית המשפט החוקתי, שמושבו בסוקרה, ובו תשעה שופטים שלפחות שניים מהם מגיעים ממערכת המשפט של העמים הילידים. הם נבחרים על ידי הציבור לכהונה של שש שנים.
    • מועצת המשפט (Consejo de la Magistratura) – מועצה שאחראית על הדין המשמעתי בתוך מערכת המשפט ועל ניהולה השוטף. חבריה נבחרים על ידי העם, מתוך רשימה של מועמדים שמוצגים על ידי האספה המחוקקת, לתקופה של שש שנים ללא אפשרות לבחירה מחדש.
  • הרשות האלקטורלית – הגוף האחראי על הבחירות ברמה הלאומית והמקומית (בדומה לוועדת הבחירות במדינות אחרות) מוגדר על פי חוקת בוליביה כרשות רביעית, עצמאית. בראשה עומד בית המשפט הגבוה לבחירות (El Tribunal Supremo Electoral), שבו שבעה חברים, שניים מהם לפחות בני עמים ילידיים. שישה מחבריו נבחרים על ידי האספה המחוקקת ברוב של שני שלישים לפחות מהחברים הנוכחים. השביעי ממונה על ידי הנשיא. כפופים לו בתי המשפט לבחירות במחלקות של בוליביה (שנבחרים באופן דומה), שופטי הבחירות, מושבעים בנקודות הבחירה, והנוטריונים.

שלטון מקומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מחוזות בוליביה
מחלקות בוליביה
מחלקות בוליביה

החוקה הראשונה של בוליביה, משנת 1826, חילקה את המדינה למספר רמות של שלטון מקומי; עם זאת, לאורך המאה ה-19 ורוב המאה ה-20, נטתה המדינה לשלטון ריכוזי ולביטול סמכויות מקומיות. תהליך זה התהפך לקראת סוף המאה ה-20, ובשנות ה-90 השלטון המקומי היה לנושא פוליטי מרכזי בפוליטיקה של בוליביה.

כיום בוליביה מחולקת לתשע "מחלקות" (Departamentos). כל מחלקה מחולקת למספר "פרובינציות" (Provincias; סך הכול 112 פרובינציות). הפרובינציות מחולקות לרשויות מוניציפליות (Municipios;‏ 336 נכון למרץ 2024).[15]

בנוסף לחלוקה למחלקות ופרובינציות, קיימות בבוליביה טריוטוריות ילידיות, שנקראות "טריטוריות ילידיות, מקוריות, כפריות" (Territorio indígena originario campesino de Bolivia). בדו"ח של המועצה האינטר-אמריקאית לזכויות אדם (אנ') נכתב ש"למרות ההתקדמות שמודל זה מביא לטובת ההגדרה העצמית של עמים ילידיים ושבטיים, ישנם אתגרים באשר לאפקטיביות של ההכרה באוטונומיות ילידיות. כמו כן, הדיון על האוטונומיה של המחלקות ממשיך להיות גורם שמעודד קיטוב פוליטי, במיוחד בין הקבוצות שבאופן מסורתי מחזיקות בכוח הכלכלי לבין הממשל המרכזי".[16]

דמוקרטיה וזכויות אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדדי דמוקרטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2008 קיבלה בוליביה ציון 6.15 במדד הדמוקרטיה של האקונומיסט, ציון שמשמעותו "דמוקרטיה פגומה" (טווח ציונים 6 עד 8). מאז הידרדרה בוליביה במדד, עד לציון 4.2 בשנת 2023. נתון זה מציין "משטר היברידי" (4 עד 6), והתקרבות לקטגוריה של "משטר סמכותני". ציון זה מציב את בוליביה במקום ה-20 באזור אמריקה הלטינית והקריביים מבחינת איכות הדמוקטיה, ובמקום ה-106 בעולם. כותבי המחקר נתנו לבוליביה ציון נמוך במיוחד בקטגוריה של תרבות פוליטית (1.29).[17][18]

במדד של מכון V-Dem לשנת 2023 מסווגת בוליביה כ"דמוקרטיה אלקטורלית",[19] קטגוריה שכוללת משטרים שבהם "בבחירות לרשות המבצעת משתתפות מפלגות מרובות, והן חופשיות והוגנות; קיימת רמה מספקת של זכות בחירה, חופש ביטוי וחופש התאגדות".[20] מחברי דוח הדמוקרטיה של V-Dem, ציינו את בוליביה כאחת המדינות שבהן היה שיפור בשנת 2023 ושתרמו למגמה חיובית באמריקה הלטינית.[21] עם זאת, רמת הדמוקרטיה בבוליביה אינה מספיקה כדי להיחשב ל"דמוקרטיה אלקטורלית +" (קטגוריה בה נמצאת ישראל) או ל"דמוקרטיה ליברלית", קטגוריה שבנוסף לקריטריונים של "דמוקרטיה אלקטורלית", מצריכה מגבלות משמעותיות על הרשות המבצעת, הגנה על זכויות האזרח, ושוויון בפני החוק. חוקרי המכון ציינו שעם בחירתו של אבו מוראלס לנשיאות בשנת 2006, החל המשטר בבוליביה תהליך הדרגתי של "אוטוקרטיזציה," כלומר ירידה באיכות הדמוקרטיה. הבחירות בשנת 2019 הובילו להפגנות סוערות ומשבר פוליטי חריף (אנ') שבסופו התפטר הנשיא אבו מוראלס. בעקבות משבר זה ירדה בוליביה לדרגת "אוטוקרטיה אלקטורלית". לאחר התייצבות בשנת 2020 הוגדר המשטר שוב כדמוקרטיה אלקטורלית, אך רמת הדמוקרטיה נותרה נמוכה בהרבה מרמתה לפני 2006.[22]

בדו"ח חירות בעולם משנת 2024 קיבלה בוליביה ציון 66 מתוך 100, שמשמעותו מדינה "חופשית באופן חלקי". הדו"ח נתן לבוליביה ציון 27 מתוך 40 בתחום השמירה על הזכויות הפוליטיות ו-39 מתוך 60 בתחום השמירה על החירויות האזרחיות.[23]

שלטון החוק ושחיתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שחוקת בליביה מבטיחה באופן רשמי את שלטון החוק במדינה, ארגוני זכויות אדם טענו כי מאז בחירתו של מוראלס לנשיאות החל תהליך של התערבות גוברת של פוליטיקאים בפעולת מערכת המשפט. ארגון Human Rights Watch טען כי התערבות פוליטית במערכת המשפט הייתה למגפה בזמן שלטונו של מוראלס וממשיכה אחריו. הם ציינו שהממשל של לואיס ארסה לא קידם רפורמה בתחום, ואף תמך באישומים מוגזמים וחסרי בסיס כלפי הנשיאה הזמנית ז'אנין אנייס, שכיהנה לאחר התפטרותו של מוראלס, וכי גם ממשלי מוראלס ואנייס קידמו אישומים משפטיים כלפי יריבים פוליטיים.[24]

בדו"ח חירות בעולם של ארגון Freedom House משנת 2024, נכתב ש"חוקים נגד שחיתות אינם נאכפים היטב [בבוליביה], והשחיתות משפיעה על ישויות ממשל שונות ועל הסקטורים הכלכליים, כולל גופי אכיפת החוק... תהליכי רכש ציבוריים נפכעים לעיתים קרובות משוחד". בדו"ח נכתב בנוסף, שבוליביה היא אמנם המדינה היחידה העולם שבה שופטים נבחרים על ידי העם, אך השופטים בערכאות הגבוהות נבחרים מתוך רשימות שמאשרים המחוקקים, ומנגנון זה איפשר למפלגה השלטת לשלוט בתהליך ולהביא לבחירתם של שופטים שידיודיתיים לצרכיה הפוליטיים. פוליטקאים השתמשו במערכת המשפט כדי לרדוף יריבים פוליטיים, דבר שבלט בשנים 2019–2022, לאחר המשבר הפוליטי של שנת 2019. בנוסף, הפוליטיזציה של מערכת המשפט איפשרה קידום שחיתות שלטונית. בנוסף, מערכת המשפט עמוסה, וקיימים קשיים בגישה למערכת המשפט. הדו"ח מציין פגמים חמורים בהבטחת הזכות להליך הוגן וכן בעיות של אפליה ושחיתות במערכת אכיפת החוק.[23]

בדו"ח משנת 2024 של המועצה האינטר-אמריקאית לזכויות אדם נכתב:

מערכת המשפט בבוליביה מתמודדת עם אתגרים מבניים היסטוריים שמשפיעים על עצמאותה של הרשות השופטת. אתגרים אלה היו קיימים תחת ממשלות שונות. הניסיונות הראשוניים של גופי ממשל שונים לא הספיקו על מנת להתמודד עם הגורמים לבעיות המבניות, מה שאיפשר את המשכן והחרפתן. בהקשר זה, גוברות התלונות שלפיהן, ללא קשר לשאלה מיהי המפלגה השלטת, הממשלה שאוחזת בכוח נוטה להשתמש ביתרונות שמקנות לה הבעיות המבניות לטובת עצמה.

המקור בספרדית
El sistema de administración de justicia en Bolivia enfrenta desafíos estructurales históricos que afectan la independencia judicial. Estos desafíos han estado presentes a lo largo de distintos gobiernos. Los incipientes esfuerzos de distintas administraciones estatales no han sido suficientes para atender las causas de los problemas estructurales, lo que ha habilitado la continuidad y agravamiento de estos. En este marco, aumentan las denuncias de que independientemente de los partidos políticos en el poder, el Gobierno de turno tiende aprovechar de las debilidades estructurales en su beneficio.
— דו"ח המועצה האינטר-אמריקאית לזכויות אדם 2024, עמ' 153[25]

חופש הביטוי, האמונה והעיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דו"ח החירות בעולם משנת 2024 ציין לטובה את השמירה על חופש הדת, החופש האקדמי, וחופש הביטוי. עם זאת, הדו"ח ציין שעיתונאים ואישים אחרים שעוסקים במדיה נתונים להטרדה מצד הממסד הפוליטי ומצד קבוצות שנאמנות לו, דבר שפוגע בחופש העיתונות.[23] Human Rights Watch ציין מקרים של אלימות נגד עיתונאים. בנוסף, לפי הארגון, היעדר חוקים שמסדירים קניית מודעות פרסום שנרכשות על ידי הממשלה יוצרת אפליה – בשנת 2022 80% מהמודעות הממשלתיות הלכו לשני גופי מדיה – ולא קיים חוק שמבטיח גישה למקורות מידע.[24] ארגון עיתונאים ללא גבולות קבע שנכון ל-2024 בבוליביה, "התקפות, איומים, צנזורה, והטרדה על ידי הממשלה וכוחות שנאמנים לממשלה מפרים כל העת את חופש העיתונות. התקפות נגד עיתונאים, במיוחד על ידי המשטרה, נעשות תכופות יותר".[26]

חופש ההתאגדות וההפגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקת בוליביה מבטיחה את החופש להתאגד ולהפגין. על פי דו"ח של מחלקת המדינה של ארצות הברית משנת 2022, ממשלת בוליביה "מכבדת באופן כללי את חופש ההתאגדות".[27] דוח החירות בעולם נתן לבוליביה ציון 3 מתוך 4 בכל הקטגוריות הקשורות לחופש ההתאגדות. הדוח ציין במיוחד את האלימות מצד השלטון בהפגנות בשנת 2019 ולאחריהן, כגורם שפוגע בחופש להאגד ולהפגין.[23]

זכויות נשים ולהט"ב[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשי
 ראו גם – זכויות להט"ב בבוליביה

החוק בבוליביה מתקדם בהבטחת זכויותיהן של נשים, שוויון מגדרי, ייצוגן הפוליטי של נשים ומניעה של אלימות נגד נשים. בשנים 2014–2014 53% מהמושבים בבתי המחוקקים של בוליביה היו בידי נשים. בשנים 2020–2024, 46% מהמחוקקים ברמה הלאומית הן נשים.[28] עם זאת, אלימות נגד נשים היא בעיה רווחת בבוליביה וקיים קושי להביא להלימה בין לשון החוק לבין המצב המעשי.[24][23]

מחקר שהתפרסם ב-2022 מצא ש-42% מהנשים בגילים 15–49 חוו אלימות מצד בן זוג, הנתון הגבוה ביותר באמריקה הלטינית ובקריביים.[24] הפלות אינן חוקיות בבוליביה, למעט מקרים של אונס, גילוי עריות, או סכנה לחיי האישה,[29] אך גם במקרים אלה, נשים שבוחרות להפיל נתקלות לעיתים קרובות בסטיגמות ובאלימות.[24]

פעילות מינית הומוסקסואלית מעולם לא הייתה מוגדרת כלא חוקית. בשנת 1832 נכנס לתוקף קודקס החוקים הראשון של בוליביה, שהתבסס ברובו על קודקס ספרדי מ-1822, ואשר לא הייתה בו התייחסות למין הומוסקסואלי. החוקה משנת 2009 אוסרת מצד אחד על אפליה על רקע נטייה מינית ומצד שני מגבילה נישואים לנישואים בן גבר לאישה.[30] פסיקת בית משפט משנת 2020,[31] שאושרה על ידי בית המשפט לחוקה בשנת 2022, חייבה את הממשלה להכיר באיחוד אזרחי בין בני זוג מאותו המין.[32] מלבד החוקה, קיימים בבוליביה מספר חוקים שאוסרים על אפליה נגד להט"בים ומגדירים אותה כפשע שנאה. עם זאת, על פי דו"ח החירות בעולם, חוקים אלה כמעט אף פעם לא נאכפים, ולהט"בים נתקלים לעיתים קרובות באפליה.[23]

מחלוקות פוליטיות עיקריות ומערכת מפלגתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחלוקות הפוליטיות העיקריות בבוליביה חופפות לשסעים כלכליים, אתניים ואידאולוגיים. לעיתים קרובות שסעים אלה קשורים זה בזה.

1880–1935: המערכת הפוליטית האוליגרכית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בממשל הרפובליקני שהתפתח החל מ-1825 השתתפו רק מיעוט מאזרחי בוליביה, ברובם בני האליטה דוברת הספרדית. לאורך כל המאה ה-19, השתתפות פוליטית, כולל הצבעה בבחירות וכהונה בתפקידים רשמיים, הותנתה בידיעת קרוא וכתוב, כך שרק כ-30,000 עד 40,000 איש היו בעלי זכויות פוליטיות. בני העמים הילידים הודרו לחלוטין מהפוליטיקה, וכמעט לאורך כל התקופה הודרו גם מהצבא. היעדרה של מערכת חינוך ציבורית הבטיחה את הנצחת המצב הזה, אך גם עודדה את ששמירה על השפות הילידיות. בתוך האליטה היו מחלוקות פוליטיות, אך לא הייתה מחלוקת פוליטית על הרצון לשמר את כפיפותם של הילידים, וכאשר פרצו מרידות מקומיות של ילידים, הצבא שימש כדי לדכאם.[33]

המערכת המפלגתית הראשונה בבוליביה הייתה מערכת דו-מפלגתית, שהופיעה בשנים 1880–1932, החל מהתקופה שכונתה בהמשך "האוליגרכיה השמרנית" (1884–1899). בתקופה זו, הפוליטיקה של בוליביה הושפעה מהפריחה של תעשיית מכרות הכסף (עד 1900) ושל מכרות הבדיל (מתחילת המאה ה-20 עד שנות השלושים). בעלי המכרות היו הכוח הפוליטי המרכזי. לצידם היו בעליהן של אחוזות חקלאיות גדולות (haciendas) ששלטו בחלק ניכר מהאדמות. ההתפתחות המואצת של מערכת כלכלית זו הביאה לשבר בלכידות החברתית של רבות מהקהילות הילידיות ולהגירה לערים.[34] האליטה נחלקה ל"שמרנים" ו"ליברלים", שנחלקו ביניהם לגבי יחסי דת ומדינה – השמרנים ראו עצמם כמגיני מעמדה הרשמי של הכנסייה הקתולית בעוד הליברלים דגלו בחופש דת. בפועל, שתי המפלגות פעלו בעיקר כדי להניע את הפיתוח הכלכלי של המדינה ושל תעשיית המכרות, על ידי פיתוח תשתיות כגון כבישים ומסילות רכבת. מוקד הכוח של השמרנים, שהתבססו על כוחם הכלכלי של בעלי מכרות הכסף, היה בפוטוסי ובסוקרה, והם שלטו בפוליטיקה הבוליביאנית עד 1899. כשתעשיית הכסף החלה לדעוך, הם איבדו מכוחם הפוליטי; הליברלים, שהתבססו יותר על כוחם של בעלי מכרות הבדיל, העבירו את מרכז הכובד של הפוליטיקה בבוליביה ללה פאס. כל נשיאי בוליביה בשנים 1899–1920 היו מהמפלגה הליברלית.

הבחירות לפרלמנט בתקופה זו היו חופשיות ושלוות יחסית. עם זאת, שתי המפלגות שאפו להחזיק במוסד הנשיאות בכל מחיר, ובמקרים רבים הבחירות לנשיאות הוטו באופן לא הוגן על ידי המפלגה השלטת, ונשיאים לא הסכימו לפנות את מקומם. כתוצאה מכך, אלימות פוליטית ומרידות היו למכניזם מרכזי להחלפת הנשיאים. עם זאת, אלימות זו הייתה מוגבלת יחסית בהקפה, ולרוב היא התנהלה בגבולות הערים, מקום מושבם של האליטות.[35] רק במקרה אחד, המרד של 1899, נקראו ילידים, מבני האיימרה, להשתתף במרדף לצד הליברלים. לאחר שהביסו הליברלים את השמרנים ועלו לשלטון, הם דיכאו בכוח את אותן קבוצות ילידיות שהשתתפו במרד לצידם ואסרו את מנהיגיהם. הליברלים קידמו שלטון שנסמך על בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר עורכי דין, מהמעמד הבינוני-גבוה.[36] בנוסף, ב-1904 הם חתמו על הסכם שלום שהסדיר את היחסים עם צ'ילה, כ-20 שנה לאחר מלחמת האוקיינוס השקט, ואיפשר למערכת הפוליטית בבוליביה להתמקד בפיתוח הכלכלה. חוזקם של הליברלים בתקופה זו התבטא במחיקתה למעשה של המפלגה השמרנית. עם זאת, ההאטה הכלכלית לקראת מלחמת העולם הראשונה, בצירוף נסיבות אחרות, הביאו לעלייתה של מפלגה חדשה שצמחה מתוך המפלגה הליברלית – "הרפובליקנים". הנשיא הליברלי האחרון, חוסה גוטיירס גרה (אנ') ניסה לשלוט בתוצאות הבחירות ב-1920, אך הרפובליקנים, שזכו לתמיכה ציבורית, עלו לשלטון ב-1920 תוך הדחתו בכוח. בכך הסתיימה התקופה הארוכה ביותר בהיסטוריה הבויביינית עד אז של היעדר הפיכות שלטוניות (1899–1920).[37]

בהשפעת הדעיכה של תעשיית הבדיל, השפל הגדול, ולבסוף מלחמת הצ'אקו, השנים 1920–1934 היו שנים של שינוי פוליטי דרמטי שהביא לסיום תקופת האוליגרכיה בהיסטוריה הפוליטית של בוליביה ולעיצובה של המערכת הפוליטית בעשורים הבאים. כמעט מייד עם עלייתם של הרפובליקנים לשלטון התפצלה המפלגה לשתיים, והחלה להתפתח מערכת רב-מפלגתית. ארגוני עובדים החלו להתפתח ורעיונות מרקסיסטים וסוציאליסטיים החלו לראשונה להשפיע על הפוליטיקה בבוליביה (אם כי התפתחות הסוציאליזם בבובליביה הייתה מאוחרת וחלשה יותר מאשר במדינות אחרות באמריקה הדרומית, כגון פרו); סכוסוכים בין עובדים למעסיקים במכרות דוכאו ביד קשה, והאליטה הפוליטית החלה להכיר בקיומן של דרישות פוליטיות מחוץ לאליטה עצמה, כולל דרישות של בני העמים הילידים; ארגוני סטודנטים החלו להתהוות כגורם פוליטי משמעותי – לראשונה בהיסטוריה של בוליביה, הפגנות שאורגנו על ידי סטודנטים בלה פאס טלטלו את המדינה בשנת 1930, ובשנת 1932 היו אלה הפגנות משותפות לסטודנטים, סוציאליסטים וארגוני עובדים שהכריחו את הנשיא דניאל סלמנקה (אנ') למשוך הצעת חוק שהייתה מאפשרת לו להשתיק את האופוזיציה משמאל. בתסכולו מחוסר יכולתו לטפל בענייניה הפנימיים של בוליביה, פנה סלמנקה לתחום מדיניות החוץ והחל בצעדים שהובילו בסופו של דבר למלחמת הצ'אקו עם פרגוואי השכנה (1932–1935).[38] למלחמה הייתה השפעה פוליטית רבה, והיא אף כונתה "האירוע המכריע ביותר בהיסטוריה המודרנית של בוליביה".[39] בוליביה נחלה תבוסה קשה, שבקעבותיה השתנתה לחלוטין המערכת הפוליטית בבוליביה והנושאים המרכזיים שבהם היא עסקה:

מלחמת הצ'אקו, למעשה, הרסה את המערכת הפוליטית שהתקיימה מאז 1880. עם סיום המלחמה, התמוטטו הן הממשל האזרחי והן המפלגות הפוליטיות המסורתיות. רעיונות שלפני כן היו נחלתן של קבוצות קטנות של אינטלקטואלים רדיקליים, היו לעניינם של בני הנוער המודעים פוליטית ושל הלוחמים לשעבר. השינוי היה כה גדול, שהבוליביינים עצמם כינו את הקבוצות שהתעצבו במלחמה 'דור הצ'אקו'. שאלת האינדיאנים, שאלת העובדים, שאלת הקרקעות והתלות הכלכלית בבעלי מכרות פרטיים הפכו לתמות החדשות של השיח הלאומי, במקומם של נושאים ישנים לגבי הממשל האזרחי, הגינות הבחירות, ובנייתן של מסילות ברזל. נושאי הדיון החדשים הובילו ליצירתן של מפלגות חדשות ותנועות מהפכניות בשנות ה-30 המאוחרות ובשנות ה-40, ולבסוף למהפכה הסוציאלית של 1952.

המקור באנגלית
The Chaco War, in effect, destroyed the political system that had been in existence in Bolivia since 1880. The end of the war saw the collapse of both civilian government and the traditional political parties. Ideas that had previously been the coinage of only a small group of radical intellectuals now became the concern of much of the politically aware youth and ex-combatants. So distinctive was this change that Bolivians themselves would refer to the groups that came to maturity in the Chaco war as the “Chaco generation.” The Indian question, the labor question, the land question, and the economic dependency on private miners became the new themes of national debate rather than the old issues of civil government, honest elections, and railroad construction. These discussions led to the creation of new parties and revolutionary movements in the late 1930s and 1940s and finally to the social revolution of 1952.
— Klein 2021, p. 176

1935–1952: התמוטטות המערכת המפלגתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד לפני סיומה הרשמי של מלחמת הצ'אקו, הדיח הצבא את הנשיא, דניאל סלמנקה, והעבירו את סמכויותיו לסגנו, טחדה סורסנו (אנ'). המלחמה הסתיימה בתבוסה קשה לבוליביינים ובהסכם שלום, שנחתם ביוני 1935. כרבע מהחיילים שלחמו בצד הבוליבייני נהרגו, ערקו, או מתו בשבי.[40] מייד עם סיומה החלו להופיע מפלגות פוליטיות רבות שייצגו מנעד רחב של אידאולוגיות, החל ממרקסיזם וכלה בקורפורטיזם עם נטיות פשיסטיות. ממשל סורסנו ניסה ללא הצלחה לנווט בין הדרישות של התנועות הפוליטיות השונות, ובמאי 1936 הדיח אותו הצבא בהפיכה נוספת. הנשיאות עברה בתחילה לדוויד טורו (אנ'), אחד הקצינים שארגנו את ההפיכה. טורו הכריז שהממשלה תפעל על פי עקרונות של "סוציאליזם צבאי". הוא ניסה לזמן קצר לקדם רפורמות שונות תוך התחשבות בכוחות הפוליטיים האזרחיים, עד שביוני הכריז חֶרמן בוש (Germán Busch) – ראש הצבא וחבר החונטה שהדיחה את סורסנו, שבאופן מעשי שלט בטורו – שהסתיים הניסוי בשיתוף פעולה בין הממשל האזרחי לצבא, ושמעתה המשטר יהיה צבאי לחלוטין. עם זאת, ממשל טורו המשיך לנסות לרצות את הפלגים הפוליטיים השונים, ובמרץ 1937, כחלק מניסיון זה, הוא הלאים את פעילות חברת האנרגיה "סטנדרד אויל" בבוליביה. פעולה זו היוותה פניית פרסה ממדיניות השוק החופשי שאפיינה את המשטר הבוליבייני בעשורים הקודמים, והיא הייתה תחילתו של תהליך הלאמה שהביא כמחצית מהפעילות הכלכלית בבוליביה לשליטת ישירה של המדינה. נשיאותו של טורו הגיעה לסיומה ביולי 1937 כאשר בוש הדיח אותו.[41]

בזמן נשיאותו של בוש (מיולי 1937 עד התאבדותו באוגוסט 1939), השלטון לא היה מזוהה עם אף מפלגה, דבר שאיפשר למפלגות ולתנועות פוליטיות רבות להכות שורש בחברה הבוליביינית. בוש עצמו מואשם לעיתים באידיאולוגיה פשיסטית ובתמיכה בנאציזם,[ב] אך מדיניותו לא הייתה אחידה מבחינה אידאולוגית ונעה לעיתים קרובות בין שטבים מנוגדים. אירוע מרכזי בזמן נשיאותו הוא כינוסה של האספה המכוננת בשנת 1938, שהכתיבה חוקה חדשה; החוקה של 1938 דחתה רעיונות כלכליים ליברליים קלאסיים, לטובת הרעיון של מדינה פעילה חברתית וכלכלית, צמצום זכות הקניין ואחריות מדינתית לאיכות החיים של האזרח בכל התחומים, כולל חינוך, בריאות, רווחה, עבודה, והגנה על נשים ועל המשפחה. רעיונות אלה, שכונו "חוקתיות סוציאלית", היו פופולריים גם במדינות אחרות באמריקה הדרומית בחצי הראשון של המאה ה-20.[45]

יחסי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסי בוליביה–ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – יחסי בוליביה–ישראל

עד לתחילת שנת 2009, היו למדינת ישראל ולבוליביה יחסים דיפלומטיים מלאים, אולם בעקבות מבצע עופרת יצוקה החליטה בוליביה לנתקם. נשיא בוליביה אבו מוראלס מסר "בעקבות הפגיעה החמורה בחיי אדם, החליטה בוליביה לנתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל". מוראלס נחשב כבן ברית של נשיא ונצואלה לשעבר, הוגו צ'אווס שגם החליט לנתק את יחסיה הדיפלומטים עם ישראל בעקבות המבצע.[46]

ב-2010 הייצוא הישראלי לבוליביה עמד על כ-6 מיליון דולר, והיבוא מבוליביה לישראל על כ-3 מיליון דולר.[47]

ב-2011 ניהל נשיא בוליביה אבו מוראלס פגישה ידידותית עם אחמד וחידי, שר ההגנה האיראני, שתכנן את הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס ב-1994, שבו נרצחו 85 איש ונפצעו 330 (וחידי מבוקש על ידי הרשויות בארגנטינה מאז הפיגועים). לאחר לחץ פוליטי משלל ארגונים יהודיים, התנצל נשיא בוליביה בפני הקהילה היהודית בארגנטינה.

ביולי 2014 הכריז אבו מוראלס נשיא בוליביה על ישראל כ"מדינת טרור" בעקבות פעילות צה"ל במבצע צוק איתן. עקב ההחלטה בוטל הפטור מוויזה שהיה נהוג בין המדינות, מאז הסכם שנחתם ביניהן ב-1972.[48]

ב-28 בנובמבר 2019 הודיעה בוליביה כי תחדש את יחסיה עם ישראל לאחר הנתק הממושך.[49]

ב-31 באוקטובר 2023 בעקבות מלחמת חרבות ברזל הודיעה ממשלת בוליביה על ניתוק יחסיה עם ישראל.[50]

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בוליביה היא אחת המדינות העניות באמריקה הדרומית. התמ"ג לנפש עומד על כ-5,500 דולר. המדינה חוותה משבר כלכלי קשה בשנת 1980, אך התאוששה בעקבות רפורמות שהובילו לירידה בשיעור העוני, אף שאלו עדיין גבוהים (54% ב-2007). ענפי התעשייה העיקריים הם כרייה, צורפות, נפט, מזון ומשקאות, טבק, עבודות יד וטקסטיל. כ-40% מהיצוא מופנה לברזיל. המטבע נקרא "בוליביאנו".

במשך שנים רבות התבססה כלכלית המדינה במידה רבה על אוצר טבע שנמצא בסמוך לעיר פוטוסי: הר ענק העשיר במרבצי כסף, שכרייתם המסחרית הפכה את העיר פוטוסי לאחת מהערים הגדולות והעשירות באימפריה הספרדית. מאגרי הכסף הידלדלו עם השנים. הכרייה הממושכת, שבמקרים רבים נעשתה ללא פיקוח או מיפוי מסודרים, הביאה להתמוטטות של מנהרות בהר ולהיחלשות מבנהו הפנימי. המצב כיום הוא שהר הכסף נמצא בקריסה ולוע גדול נפער בו.[51]

מאז שנבחר בשנת 2005, נשיא בוליביה, אבו מוראלס, מיישם מדיניות כלכלית סוציאליסטית דמוקרטית. מדיניותו כוללת הלאמה של משאבי טבע, חברות אנרגיה ותאגידים בתחומים שונים שהופרטו בעבר וחלוקה מחדש של העושר.[52]

הכלכלה מבוססת בין היתר על ייצוא גז טבעי, אבץ, זהב, סויה ועוד.[53]

אינדיקטורים כלכליים וחברתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צמיחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין 2006 ל-2018 צמח התוצר של בוליביה מדי שנה בקצב של 5.2% בממוצע, קצב שמציב את כלכלת בוליביה ככלכלה הצומחת ביותר בדרום אמריקה. התמ"ג של בוליביה גדל פי 4 משנת 2006 עד לשנת 2018 והתמ"ג לנפש גדל מ-1,000 דולר לנפש ב-2005 ל-3,900 דולר לנפש ב-2019.[54]

לפני ההלאמות (לא רק של גז ונפט, אלא של טלקומוניקציה, מים, חשמל ומספר מכרות), תאגידים זרים כיסו כ-85% מהרווחים שהופקו מייצור גז טבעי. מוראלס הגדיל את נתח הרווח של המדינה מגז מכ-15% לפני נשיאותו לכ־80-90% כיום. בשנת 2005, לפני ההלאמה, הסתכמו הכנסות הגז הממשלתיות ב־0.6 מיליארד דולר; בשנת 2015 זה היה סכום גדול פי ארבעה, 2.6 מיליארד דולר – למעשה ירידה מ-4.5 מיליארד דולר בשנת 2014. בשנת 2015 כל הכנסות הגז והנפט הניבו 4 מיליארד דולר, המהווים כמעט מחצית מרווחי הייצוא של בוליביה.

ההלאמות בתחומי הטלקומניקציה, גז, חשמל ועוד סייעו לשיפור בשירות שניתן תוך כדי הוזלה משמעותית של המחירים והשקעה משמעותית בהפצת השירותים לכלל האוכלוסייה:[55][56][57]

  1. בעוד שב-2005 רק 25% מהבתים במרחב הכפרי היו מחוברים לחשמל, עד 2016 המספר זינק ל-66% מהבתים במרחב הכפרי שחוברו לחשמל על ידי חברת החשמל הממשלתית.
  2. מספר משקי הבית עם חיבורי הגז עלה ב-835% מאז עלה מוראלס לשלטון.
  3. מספר העיריות עם כיסוי הטלקומוניקציה (תקשורת) עלה מ-110 ב-2005 ל-324 מתוך 339 ב-2015. שוויה של חברת הטלקום אנטל שהולאמה בשנת 2008 גדל פי 3, מ-3.1 מיליארד דולר בעת ההלאמה ל-9.3 מיליארד דולר ב-2017.תעריפי השירות הוזלו בצורה משמעותית מאז שהולאמה החברה, למשל: התעריף לדקת שיחה ירד מ-1.8 דולר לדקה ב-2008 ל-0.67 דולר לדקה ב-2017. מחיר הגלישה באינטרנט ירד מ-97.5 דולר ב-2008 ל-10.5 דולר ב-2017.

יתרות הבנק המרכזי של בוליביה גדלו במידה ניכרת מ-1.174 מיליארד דולר (2005) לכ-8.008 מיליארד דולר ב-2018. האשראי הפרודוקטיבי גדל פי עשרה. 75% מסכומי ההשקעה הציבורית ממומנים ממשאבים פנימיים. עובדה זו מביאה כי לאחר ארבע עשרה שנים של עבודות חשובות בכל אזורי הארץ, החוב הציבורי החיצוני לטווח הבינוני והארוך מסתכם בכמעט עשרה מיליארד דולר, המהווה 23.6% מהתמ"ג.

למרות מחזור ההתרחבות החזק, האינפלציה צנחה בשנת 2019 לרמה של אחוז אחד בלבד בשנה, כיום 99% מהזיכויים ו-88% מהחיסכון הם במטבע הלאומי של בוליביה, בוליביאנו. בשנת 2005 היו הנתונים 7% ו-15% בהתאמה.

עוני, הכנסה ואי-שוויון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוליביה תחת שלטון מוראלס, העוני צנח מ-60.6% מהאוכלוסייה בשנת 2005 ל-33% בשנת 2018. העוני הקיצוני (אלה החיים פחות מ־1.25$ ליום) ירד מ-38% ב-2005 ל-16.8% ב-2018. ההכנסה גדלה פי קרוב ל-4 מ-80 דולר לחודש ב-2005 ל-305 דולר בחודש כיום. שכר המינימום הריאלי עלה מ-440 בוליביאנו לחודש ב-2005 ל-2000 בוליביאנו לחודש ב-2018 (מ-57$ עד 287$). האבטלה עומדת על פחות מ-4% ב-2018, הנמוכה ביותר באמריקה הלטינית, לעומת 8.5% בשנת 2005.

האוכלוסייה עם הכנסה שגדולה מההכנסה הממוצעת גדלה ל-62% מאזרחי בוליביה, אחוז דומה לזה עם הכנסה נמוכה בשנת 2005. 10% העשירים במדינה קיבלו אז פי 128 יותר מה 10% העניים ביותר. מדד ג'יני, המודד את אי השוויון בהכנסות, צנח מ-0.60 ל-0.44, קצב ההתקדמות הגדול ביותר בצמצום אי השוויון באמריקה הלטינית.

בוליביה השיגה כיסוי של מאה אחוז מהפנסיות לזקנים, הרבה מעל הממוצע האזורי (59%). 51.5% מאוכלוסיית בוליביה נהנים מתוכניות העברה ישירה כמו בונוס Renta Dignidad,[58] בונוס על שם חואנה אזורדוי[59] ובונוס על שם חואנסיטו פינטו המסייע בתשלום עבור חומרי לימוד או הובלת נערות ונערים בגיל בית הספר (עד השנה השנייה של בית הספר התיכון) על ידי חיזוק האפשרויות החינוכיות של תלמידים מאזורים מרוחקים ועם מעט משאבים, תוך הורדת סיכוי הנשירה מבית הספר והסכנה של עבודת ילדים.[60][61]

בריאות וחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיעור האנאלפביתיות בבוליביה עמד על 13% עם כניסתו של אבו מוראלס לנשיא. לאחר קמפיין לימוד קרוא וכתוב המוני שהשתמש בתוכנית הלימוד של קובה, חונכו 850,000 בוליביאנים ועד שנת 2008 הוכרזה בוליביה כחפה מאנאלפביתיות. המדינה השנייה אחרי קובה באמריקה הלטינית מבחינת מימון החינוך. כיום קיימים במדינה 16,000 מוסדות חינוך, 4,500 מהם נבנו מאז 2006 בכספי תעשיית הגז המולאמת.

תוחלת החיים של הבוליביאנים בתקופת נשיאותו של מוראלס עלתה מ-64 שנים ל-71 שנים. זו בחלקה תוצאה של פעילותם של כמעט 700 חברי החטיבה הרפואית הקובנית העובדים במדינה ושל השיפור המשמעותי בגישה לבריאות במדינה. מבצע נס קובה איפשר גם ל-676,000 בוליביאנים להחזיר את ראייתם. יתרה מזאת, כ-5,000 בוליביאנים השיגו את התארים הרפואיים בקובה, וחזרו לארצם כדי לספק את שירותיהם. במדינה פועלים כיום 47 בתי חולים חדשים ולמעלה מ-3,000 מרכזי בריאות שנבנים.

משימת Juana Azurduy Bond תומכת בנשים הרות ותינוקות עד שנתיים ללא ביטוח בריאות. במקרה של העברה על תנאי, עם אופי פעולה חיובי, נדרשות 4 בקרות לפני הלידה, לידה מוסדית ובקרה לאחר לידה. ילדים מתחת לגיל שנתיים חייבים לבצע 12 בדיקות בריאות מקיפות דו-חודשיות, אשר כל אלה משפרים מאוד את תנאי הלידה הבסיסיים ואת שנות החיים הראשונות. מ-2006 עד 2018 התמותה בקרב ילדים מתחת לגיל חמש הופחתה ב-61%.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה טופוגרפית של בוליביה

בוליביה היא מדינה במערב דרום אמריקה אשר מוקפת יבשה. היא גובלת עם ברזיל בצפון ובמזרח, פרגוואי וארגנטינה בדרום, וצ'ילה ופרו במערב.

בוליביה ממוקמת ברכס הרי האנדים, כאשר הנקודה הגבוהה ביותר במדינה מגיעה לגובה של 6,542 מטר. מרכז המדינה מעוצב על ידי הרמה אלטיפלאנו, שם גרים מרבית הבוליביאנים. במזרח המדינה ישנה שפלה אשר מכוסה על ידי יערות הגשם של האמזוניה. מלה פאס יוצאת דרך היונגאס, המכונה גם "דרך המוות", המקשרת את הבירה עם צפון המדינה.

האקלים במדינה מגוון, ונכללים בה אזורי אקלים שונים בחלקיה השונים - אקלים אקלים צחיח וצחיח למחצה, סובטרופי, טרופי, ובאזורי ההרים ממוזג ואלפיני. כתוצאה מכך גם סוגי הצמחייה מגוונים - מדבר, סוואנה ויער גשם.

בדרום-מערב בוליביה ממוקם סאלאר דה אויוני (בספרדית: Salar de Uyuni), מדבר המלח הגדול בעולם. הנופים הייחודיים של המדבר הופכים אותו לאטרקציה תיירותית. מדבר נוסף, מדבר סלבדור דאלי, נקרא כך משום שנופיו מזכירים את הציורים של הצייר סלבדור דאלי.

בבוליביה יש מגוון של בעלי חיים כמו יגוארים, קופים, עצלנאים, פומות ומגוון של עופות כמו קונדור האנדים.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז לה פאס

במפקד האוכלוסין, ב-2019, נמנו 11.4 מיליון תושבים. במשך 50 השנים האחרונות צמחה אוכלוסייתה ביותר מפי 3, וקצב גידול האוכלוסייה גבוה (2.25%). תוחלת החיים אינה גבוהה – 68 לנשים ו-63 לגברים.

רוב האוכלוסייה בבוליביה היא ממוצא אמריקאי ילידי. חלקם של האמריקאים הילידים באוכלוסייה מוערך ב-56 עד 70 אחוזים, ורובם הגדול משתייכים לשתי הקבוצות הילידיות הגדולות, קצ'ואה (Quechua) ואיימרה (Aymara), ששורשיהן באינקה. עוד כ-30 קבוצות ילידיות קטנות יותר קיימות במדינה. החשובה בהן היא בני הגוארני, השוכנים בחלקה המזרחי.

כ-10 עד 15 אחוזים מן התושבים הם ממוצא אירופי. רובם ממוצא ספרדי, ומיעוטם צאצאי מהגרים מגרמניה, אוסטריה ומדינות אירופיות נוספות. כ-30 עד 40 אחוזים הם מסטיסים, בני תערובת של אירופים וילידים אמריקאים. כחצי אחוז מן התושבים הם ממוצא אפריקאי, וכן קיימים מיעוטים קטנים של צאצאי מהגרים מסין, מיפן, ומן המזרח התיכון.

כשני מיליון בוליביאנים חיים מחוץ לארצם הענייה. יעדי ההגירה העיקריים הם ארגנטינה, ספרד וארצות הברית.

הערים הגדולות הן במדינה הן סנטה קרוס (1,685,000) אל אלטו (993,000) והבירה לה פאס (897,000). בעבר הייתה לה פאס העיר הגדולה ביותר, אך קצב גידול האוכלוסייה באל אלטו וסנטה קרוס גבוה יותר.

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

התושבים הם ברובם הגדול נוצרים קתולים. כ-17% משתייכים לזרם הפרוטסטנטי, 1% דתות אחרות (יהדות, בודהיזם, בהאית והינדואיזם) ו-5% חסרי דת.

בבוליביה קהילה יהודית קטנה שמונה כיום[דרושה הבהרה] כ-500 יהודים, אף שלאחר מלחמת העולם השנייה היו בה כ-10,000 יהודים, לאחר שהגיעו אליה יהודים רבים ממזרח אירופה.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

התרבות הבוליביאנית הושפעה רבות מתרבות האינקה ותרבויות אינדיאניות מקומיות נוספות.

פסטיבל ידוע שנערך בבוליביה הוא "קרנבל אורורו" ("El carnaval de Oruro").

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Herbert S. Klein, A Concise History of Bolivia, 3rd Edition, (Cambridge University Press: 2021)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: בוליביה
ויקימסע מדריך למטייל בוויקימסע: בוליביה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בוליביה
עיינו גם בפורטל:
פורטל אמריקה הלטינית

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ החוקות הן מהשנים: 1826, 1831, 1834, 1839, 1843, 1851, 1861, 1868, 1871, 1878, 1880, 1938, 1945, 1947, 1961, 1967, ו-2009. החוקה ה-16 עודכנה פעמיים, ב-1995 וב-2004, ויש שמחשיבים את התיקונים האלו ליצירת חוקות חדשות.[10]
  2. ^ ה"סוציאליזם הצבאי" של טורו ובוש נטה לקורפורטיזם ושאב השראה מסוימת מהפשיזם באיטליה,[42] בוש היה, באופן חלקי, ממוצא גרמני, ולצבא הבוליבייני היו קשרים מבוססים עם הגרמנים. בוש ניסה לחזק את הקשרים האלה וביקש מגרמניה לשלוח יועצים צבאיים, אך לבסוף סורב. לפי רוברט ברוקמן, ייתכן שבוש הזדהה עם חלקים מהאדאולוגיה הנאצית, אך הוא לא תמך ברעיון הגזעני המרכזי של הנאצים.[43] בזמן שלטונו דיווחו עיתונים אמריקאים על חשש מהשפעה נאצית או פשיסטית על ממשל בוש, ולפחות במקרה אחד הכחיש זאת הממשל רשמית.[44]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לפי סעיף חמש בחוקה החדשה של בוליביה
  2. ^ דירוג שטח יבשתי - מתוך אתר Worldometer, כפי שפורסם ב-28 במאי 2021
  3. ^ אומדן ל-1 ביולי 2024 על פי הערכת אוכלוסייה של האו"ם בשנת 2022
  4. ^ דירוג תמ"ג - מתוך אתר הבנק העולמי, כפי שפורסם ב-1 ביולי 2023
  5. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2022 בדו"ח שפורסם ב-2024 על ידי אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות
  6. ^ Bolivia Country Overview | World Health Organization, ארגון הבריאות העולמי (באנגלית)
  7. ^ UNData, data.un.org
  8. ^ רויטרס (2024-06-26). "ניסיון הפיכה כושל בבוליביה: טנקים פרצו לארמון הנשיאות, מפקד הצבא נעצר". Ynet. נבדק ב-2024-06-27.
  9. ^ James Dunkerley, The 1997 Bolivian Elections in Historical Context, Institute of Latin American Studies, 1998, P. 5
  10. ^ 1 2 3 Mauricio Ipiña Nagel, The Bolivian Legal System, GlobaLex, NYU School of Law, March/April 2022
  11. ^ Las Constituciones Políticas de Bolivia, Tribunal Constitucional Plurinacional – Unidad de Investigación, Sucre, Bolivia, 2018 (בספרדית)
  12. ^ Nueva Constitución Política Del Estado, Justia Bolivia (בספרדית)
  13. ^ Gonzalo Dávila Maceda, The Bolivian Legal Framework, GlobaLex, NYU, July/August 2014
  14. ^ Eduardo Schneider Lersch, Environmental Courts and Tribunals in Brazil and Bolivia קובץ PDF, Convegno DPCE Caserta 2022
  15. ^ Andrea Condori, Viceministro de Autonomías aclara que, con el Censo, no desaparecerán municipios, La Razón, 7 de marzo de 2024 (בספרדית)
  16. ^ "A pesar de los avances que ese modelo trajo para la libre determinación de los pueblos indígenas y tribales, se han registrado desafíos de efectividad en el reconocimiento de las autonomías indígenas. Asimismo, la discusión por la autonomía departamental continúa siendo un factor que contribuye a la polarización política, especialmente, entre los grupos tradicionales de poder político-económico y el Gobierno central." Comisión Interamericana de Derechos Humanos, Cohesión social: el desafío para la consolidación de la Democracia en Bolivia, 2024, p. 22 (בספרדית)
  17. ^ The Economist Intelligence Unit, Democracy Index 2023: Age of Conflict, (The Economist: 2024), p. 19, 43
  18. ^ Democracy Index of Bolivia from 2006 to 2023, Statista
  19. ^ V-Dem Institute, Democracy Report 2024: Democracy Winning and Losing at the Ballot, (University of Gothenburg: 2024), p. 17
  20. ^ V-Dem Institute, Democracy Report 2024: Democracy Winning and Losing at the Ballot, (University of Gothenburg: 2024), p. 12
  21. ^ V-Dem Institute, Democracy Report 2024: Democracy Winning and Losing at the Ballot, (University of Gothenburg: 2024), p. 10
  22. ^ V-Dem Institute, Democracy Report 2024: Democracy Winning and Losing at the Ballot, (University of Gothenburg: 2024), p. 34
  23. ^ 1 2 3 4 5 6 Freedom House, Bolivia – Country Report, in Freedom in the World Report, 2024
  24. ^ 1 2 3 4 5 Bolivia: Events of 2022, Human Rights Watch
  25. ^ Comisión Interamericana de Derechos Humanos, Cohesión social: el desafío para la consolidación de la Democracia en Bolivia, 2024, p. 153 (בספרדית)
  26. ^ Bolivia, Reporters Without Borders
  27. ^ U.S. Department of State, 2022 Country Reports on Human Rights Practices: Bolivia
  28. ^ Proportion of seats held by women in national parliaments (%) - Bolivia, World Bank Group
  29. ^ Bolivia, Ipas.org
  30. ^ State-Sponsored Homophobia: Global Legislation Overview Update, Ilga.org, 2020, pp. 17, 23
  31. ^ Bolivia approves first same-sex union following legal battle, Reuters, December 20, 2020
  32. ^ Fátima Romero, Bolivia más cerca del matrimonio igualitario: legalizan unión libre de personas del mismo sexo, Bloomberg, 24 de marzo, 2023 (בספרדית)
  33. ^ Klein 2021, p. 148
  34. ^ Klein 2021, p. 147
  35. ^ Klein 2021, p. 154
  36. ^ Klein 2021, pp. 156-159
  37. ^ Klein 2021, pp. 161-163
  38. ^ Klein 2021, pp. 163-174
  39. ^ Robert Niebuhr, "The Road to the Chaco War: Bolivia’s Modernisation in the 1920s, War & Society 37(2), 2018, p. 91
  40. ^ Klein 2021, p. 182
  41. ^ Klein 2021, pp. 186–190
  42. ^ Loren Goldner, Anti-capitalism or anti-imperialism? Interwar authoritarian and fascist sources of a reactionary ideology: The case of the Bolivian MNR, Libcom.org, March27, 2012
  43. ^ Robert Brockmann, "Busch en la profundidad de la patria, La Razon, 4 de junio de 2017 (בספרדית)
  44. ^ Totalitarianism Denied: Bolivian Legation Says Regime Is Neither Nazi Nor Fascist, The New York Times, April 26, 1939
  45. ^ Klein 2021, pp. 191–192
  46. ^ סוכנויות הידיעות, גם בוליביה מנתקת את היחסים עם ישראל, באתר nrg‏, 14 בינואר 2009
  47. ^ סקירה כלכלית ישראל – בוליביה, לשכת המסחר תל אביב והמרכז (ארכיון)(הקישור אינו פעיל, 11.9.2021)
  48. ^ ynet, נשיא בוליביה: ישראל היא מדינת טרור, באתר ynet, 30 ביולי 2014
  49. ^ איתמר אייכנר, לאחר יותר מעשור: בוליביה מחדשת את יחסיה עם ישראל, באתר ynet, 28 בנובמבר 2019
  50. ^ בגלל המלחמה? בוליביה הודיעה כי תנתק את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל, באתר מעריב אונליין, 31 באוקטובר 2023
  51. ^ אתר למנויים בלבד הר הכסף של בוליביה קורס, באתר הארץ, 12 באוקטובר 2014
  52. ^ COHA, Eleven Years of the “Process of Change” in Evo Morales’ Bolivia (באנגלית)
  53. ^ OEC - Bolivia (BOL) Exports, Imports, and Trade Partners, The Observatory of Economic Complexity - Atlas (באנגלית) (ארכיון)
  54. ^ Evo, un presidente humanista, América Latina en movimiento (בספרדית)
  55. ^ Bolivia. Entel triplicó su patrimonio en 10 años de nacionalizada (בספרדית)(הקישור אינו פעיל, 11.9.2021)
  56. ^ COHA, Eleven Years of the “Process of Change” in Evo Morales’ Bolivia (באנגלית)
  57. ^ Federico Fuentes, How rejecting neoliberalism rescued Bolivia's economy, Green Left Weekly, ‏2016-09-06 (באנגלית)
  58. ^ Requisitos Renta Dignidad: REQUISITOS PARA EL PAGO DE LA RENTA DIGNIDAD, La Autoridad de Fiscalización y Control de Pensiones y Seguros
  59. ^ ¿Qué es el Bono Juana Azurduy?, www.bja.gob.bo
  60. ^ Comisión Económica para América Latina y el Caribe, El Bono Juancito Pinto del Estado Plurinacional de Bolivia: programas de transferencias monetarias e infancia, CEPAL, 2012-10-01. (בספרדית)
  61. ^ Bono Juancito Pinto - Programas de transferencias condicionadas - Base de datos de programas de protección social no contributiva en América Latina y el Caribe, dds.cepal.org


מדינות וטריטוריות אמריקה הדרומית
מדינות אורוגוואי • אקוודור • ארגנטינה • בוליביה • ברזיל • גיאנה • ונצואלה • סורינאם • פרגוואי • פרו • צ'ילה • קולומביה אמריקה הדרומית
טריטוריות איי פוקלנד • גיאנה הצרפתית • איי ג'ורג'יה הדרומית ואיי סנדוויץ' הדרומיים
מרקוסור ("השוק המשותף הדרומי")
חברות אורוגוואי • ארגנטינה • ברזיל • ונצואלה‏1 • פרגוואי
חברות נילוות אקוודור • בוליביה2 • גיאנה • סורינאם • פרו • צ'ילה • קולומביה
הסכמים אמנת אסונסיון • פרוטוקול אורו פרטו • הסכם סחר חופשי ישראל-מרקוסור
מוסדות וארגונים לשיתוף פעולה פרלמנט של מרקוסור • מרקוסיודדס • אוניברסיטת מרקוסור

הערות: 1בדצמבר 2016 הושעתה ונצואלה מהארגון. 2בתהליך קבלה כחברה מלאה.

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=בוליביה&oldid=38975411"