תהילים פ"ג

תהילים, פ"ג
א שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף: ב אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל: ג כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ: ד עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ: ה אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד: ו כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ: ז אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים: ח גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם יֹשְׁבֵי צוֹר: ט גַּם אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי לוֹט סֶלָה: י עֲשֵׂה לָהֶם כְּמִדְיָן כְּסִיסְרָא כְיָבִין בְּנַחַל קִישׁוֹן: יא נִשְׁמְדוּ בְעֵין דֹּאר הָיוּ דֹּמֶן לָאֲדָמָה: יב שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵמוֹ כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע כָּל נְסִיכֵמוֹ: יג אֲשֶׁר אָמְרוּ נִירֲשָׁה לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱלֹהִים: יד אֱלֹהַי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ: טו כְּאֵשׁ תִּבְעַר יָעַר וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים: טז כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם: יז מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ ה': יח יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ עֲדֵי עַד וְיַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ: יט וְיֵדְעוּ כִּי אַתָּה שִׁמְךָ ה' לְבַדֶּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ:

שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף, אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ, הוא פרק פ"ג בספר תהילים והמזמור ה-83 בו (בתרגום ליוונית וללטינית, זהו המזמור ה-82), הפותח במילים אלו. המזמור הוא האחרון מתוך 11 פרקים רצופים המיוחסים לאסף בן ברכיהו הלוי – ראש המשוררים במקדש בימי דוד המלך. הפרק נתפס לרוב כקינה לאומית המתעוררת בשל האיום של פלישה לישראל על ידי שכנותיה.

בשל תכנו, העוסק בבקשה מה' להילחם באויבי ישראל המבקשים להשמידו, קריאת מזמור זה נפוצה בטקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ובטקסי יום הזיכרון לחללי מערכת ישראל. בחלק מהקהילות, נוהגים לאומרו בכל יום חול.

קריאת הפרק הומלצה בספרי הסגולות, כמועילה לחזרה בשלום מהמלחמה.

מבנה הפרק

עניין	פסוקים
כותרת	1
פתיחה ובקשה	2
תלונה טענה נגד האויבים ציטוט דברי האויבים רשימת האויבים	3-9 3-5 5 6-9
תפילה למפלת האויבים השוואה היסטורית קללה – תיאור הנפילה והכניעה לפני ה'	10-18 10-13 14-18
ה. סיום ושבח	19

מלבד דברי הפתיחה והסיום הקצרים, הפרק נחלק בבירור לשני מקטעים מרכזיים – חלק ראשון שמרכז את תיאור המציאות השלילית והתלונה לגביה בפסוקים ג'-ט' וחלק שני שמכיל את התפילות והתחנונים של משורר המזמור לישועה. זנגר מצביע על כך שמילת השימוש המוזיקלית – 'סלה', מאפשרת לנו לחלק בבירור בין שני חלקי המזמור המרכזיים – חלק התלונה וחלק הבקשה.

מיקומו של המזמור בספר

לפי השערה מקובלת בקרב חוקרי המקרא, הפרק הוא המזמור האחרון באוסף ה"אלוהיסטי" בספר תהילים, שמתחיל בתהילים מ"ב ונגמר בפרק זה. היותו של המזמור חלק מן הפסלטריון האלוהיסטי מתבטא בהיעדרות כמעט מוחלט של שם ה' מן המזמור (מלבד בפסודים י"ז וי"ט) ובנוכחות של שם "אלוהים" גם במקומות בהם הדבר אינו נפוץ או אינו מתאים.

המזמור הוא גם האחרון ברצף של מזמורי אסף. אלכסנדר רופא, מזהה דפוסים אופייניים למחזור מזמורים זה בדמות שימור מסורות ישראליות־צפוניות קדומות כחלק מהמזמורים. יצוין, כי גם מזמור פג, כולל התייחסויות לאירועים היסטוריים שאינם יהודאיים בלבד. זנגר מראה קשר בין המזמור לבין יתר המזמורים במחזור זה ומדגים מבחינה לשונית ותאולוגית את הסיבה לכך שהמזמור נבחר להיות המזמור המסכם של מזמורי אסף ושל הפסלטריון האלוהי כולו.

תוכן המזמור

מזמור זה הוא תפילה ובקשה מה' לפעול כנגד האויבים המטכסים עצה כיצד להשמיד את עם ישראל. המשורר מבקש מה' שלא ישתוק ויתעלם לנוכח הצרות, שמבקשים האויבים לגרום לישראל. כאן, מתאר אסף את מפגשם של האויבים, ואת כוונתם להשמיד את ישראל, וכל זאת כדי להשכיח את שמם של ישראל והקב"ה מהעולם.

בפסוקים הבאים מובא פירוט, מיהם האויבים הקמים על ישראל.

בפסוקים י'–י"ב, מבקש המשורר מה', שינהג באויבים אלו, כפי שכבר נהג בעבר באויבי ישראל, ומביא מספר דוגמאות.

• תבוסת מדין, בידי גדעון בן יואש בעֵין דֹּאר – לאחר שבע שנים, שמדיָּן רודים בישראל, ה' שולח את גדעון להילחם בהם, והוא גובר עליהם בעזרת 300 איש בלבד.
• תבוסת יבין מלך חצור, וסיסרא שר צבאו בנחל קישון, שהונחלה בידי דבורה הנביאה וברק בן אבינועם – בראשותם ניצחו ישראל את האויב שגדול מהם במספר האנשים ובכלי הרכב, לאחר שה' מהמם אותו.
• הריגת זבח, צלמונע, עורב, וזאב מלכי ושרי מדין, בידי גדעון.

לאחר מכן מבקש אסף מה' שיפעל כנגד האויבים כמו איתני הטבע. כמו הרוח המעיפה את הקש, כמו האש השורפת ומכלה את היער.

כתוצאה מפעולות אלו, אומר המזמור, האויבים, יתביישו עד העלמם, וכל אנשי העולם ידעו, כי ה' לבדו, הוא העליון על כל הארץ.

זיהוי העמים המופיעים בפרק

בפסוקים ז'-ט' מפורט את הרכב העמים שהתאסף לטובת המלחמה כנגד עם ישראל ואלוהיו. בספר תהילים כולו מוזכרים שמות עמים קונקרטיים כאויבי ישראל רק בשני מזמורים נוספים – תהילים ק"כ ותהילים קל"ז.

משמם של 'אׇהֳלֵי אֱדוֹם' ניתן להסיק כי מדובר על שבט נוודים המיוחסים לאדום. עמוס חכם מסביר ששבטים אלו הוזכרו ראשונים כיוון שהם האויבים הקשים ביותר לישראל במקרא כולו. 'יִשְׁמְעֵאלִים' הם השבטים המיוחסים לישמעאל בן אברהם. 'וְהַגְרִים' הם שבטים המיוחסים להגר שפחת שרה. שבטים אלו, יחד עם אהליהם, מוזכרים בכתיב אחר גם בדברי הימים א', ה', י': ”וּבִימֵי שָׁאוּל עָשׂוּ מִלְחָמָה עִם הַהַגְרִאִים וַיִּפְּלוּ בְּיָדָם וַיֵּשְׁבוּ בְּאׇהֳלֵיהֶם עַל כׇּל פְּנֵי מִזְרָח לַגִּלְעָד.” נראה שבדברי הימים, כמו גם בפרקנו, ההגרים/ההגראים הם נוודים אשר פועלים בקבוצות.

קראוס טוען שסדר העמים בפסוק מוזר הן מבחינה גנאלוגית והן מבחינה גאוגרפית ועל כן, ככל הנראה, משובש. לשיטתו, הסדר הנכון הוא "אהלי אדום ומואב" הקשורים יותר זה לזה, ולאחר מכן "ישמעאל והגרים" הקשורים אף הם זה לזה.

זיהוי המקום שנקרא 'גְּבָל' שנוי במחלוקת כיוון שיש במקרא שני מקומות בשם זה. יש המזהים את גבל שבמזמורנו עם גבל שבלבנון, עיר נמל צידונית על החוף של פיניקיה. עדות לזיהוי זה עולה מיחזקאל, כ"ז, ט': ”זִקְנֵי גְבַל וַחֲכָמֶיהָ הָיוּ בָךְ, מַחֲזִיקֵי בִּדְקֵךְ.” אולם, גבל זו נכתבת בפתח ואילו בפרקנו, גבל נכתבת בקמץ ולכן יש הסבורים כי גבל זו היא שם מקום באזור אדום ששמה רשום על חרס שנחשף בחפירות חשבון. חיזוק נוסף לכך מתקבל באמצעות התרגומים לארמית: בתרגום המכונה תרגום יונתן לתורה, 'בארץ אדום' מתורגם בשני מקומות אל 'בארעא דגבלא'. תרגום ניאופיטי מתרגם באופן זה במקום נוסף.

'עַמּוֹן' הוא עם היושב מזרחית לארץ ישראל. ו'עֲמָלֵק' הוא עם הנודד מדרום וממזרח לארץ ישראל. 'פְּלֶשֶׁת' הם יושבי פלשת, הפלשתים. 'יֹשְׁבֵי צוֹר' הם הצורים, העם היושב בחוף הים בצפון מערבה של ארץ ישראל.

"גַּם אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם" משמעו: גם אשור התחבר לשאר העמים הללו והשתתף עמם במזימתם. יש אומרים כי מדובר בממלכת אשור אשר החריבה, בשלב מאוחר יותר, את ממלכת שומרון וכאן המשורר מדבר על תקופה קדומה בה המאבק בין ישראל לאשור היה עקיף בלבד ובו אשור רק סייעה בידי עמי הסביבה הקטנים בלחימתם. אולם, אחרים סבורים כי מדובר בקבוצה אחרת, קטנה וחשובה פחות מהאימפריה האשורית, המכונה אף היא 'אשור' אשר פעלה במרחב בתקופה קדומה יותר. מבין המציעים זאת, יש הסבורים כי מדובר על שבט קטן מבני דדן: ”וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁם וּלְאֻמִּים.”

יש שתי אפשרויות להבין מיהם 'בְנֵי לוֹט' המוזכרים בפסוק. אפשרות אחת היא שעמון ומואב הם בני לוט. משמע מכאן שהם עמדו בראש הברית המתכננת להילחם בישראל ושאר העמים סייעו להם בכך. אפשרות נוספת היא שבני לוט הנזכרים כאן אינם עמון ומואב אלא שבטים אחרים המיוחסים ללוט והביטוי 'הָיוּ זְרוֹעַ' מוסב על העמים כולם באופן שווה והכוונה שכולם עשו יד אחת להילחם בישראל. ברין מסיק מהפסוקים הללו כי לא מדובר באוסף מקרי של שבטים שהציקו לישראל באותו הזמן אלא במערך כוחות משולב המבוסס על ברית שמטרתו הייתה להחליש את כוחה של ממלכת ישראל.

וסטרמן עומד על כך שעל אף שהאויבים במזמור מתוארים בפרוטרוט, הקרב עצמו כלל לא מתואר.

זיהוי הרקע ההיסטורי של המזמור

פרשני ימי הביניים

המפרשים התלבטו בשאלה האם המשורר אסף, מתאר תיאור מציאותי עתידי, או שזוהי בקשה כללית מה' לרדוף את אויבי ישראל. הרד"ק בפירושו לספר תהילים, ובעקבותיו גם המלבי"ם, קושרים את שיר המזמור לאסף, עם מלחמה שארעה בתקופת יהושפט מלך יהודה הרביעי. כמתואר בספר דברי הימים ב', פרק כ', כאשר באו בני עמון, בני מואב, ובני שעיר להילחם עם יהושפט.

לדברי המלבי"ם, אסף במזמורו זה, חוזה את פעולתו של אחד מצאצאיו בשם יחזיאל, אשר לאחר תפילותיו של יהושפט, נחה עליו רוח ה', והוא מתנבא.

"וְיַחֲזִיאֵל בֶּן זְכַרְיָהוּ בֶּן בְּנָיָה בֶּן יְעִיאֵל בֶּן מַתַּנְיָה הַלֵּוִי מִן בְּנֵי אָסָף, הָיְתָה עָלָיו רוּחַ ה' בְּתוֹךְ הַקָּהָל. וַיֹּאמֶר: הַקְשִׁיבוּ כָל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם וְהַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט, כֹּה אָמַר ה' לָכֶם: אַתֶּם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה, כִּי לֵאלֹהִים."

— ספר דברי הימים ב', פרק כ', פסוקים י"ד–ט"ו

יחזיאל מודיע לעם המתפללים עם יהושפט, כי לא להם המלחמה, ואכן ה' מבלבל את האויבים והם נלחמים זה בזה, וניגפים האחד בפני השני.

חוקרי המקרא בעת החדשה

לגבי הפרק מהלכות שתי תפיסות־על בקרב החוקרים. אוחזי התפיסה הראשונה מזהים בפרק יסודות היסטוריים, והוויכוח בקרבם נסוב בעיקר על השאלה לאיזו תקופה בדברי ימי ישראל יש לשייך את המזמור. הדעות בשאלה זו נחלקות ונפרשות על כל התקופה שמימות השופטים ועד לימי יהודה המכבי (פרק זמן של כ־1,000 שנים בערך). מחזיקי התפיסה השנייה רואים במזמור יצירה פיוטית או פולחנית בלבד וללא שום יסוד היסטורי בבסיסו.

בקרב מחזיקי הגישה ההיסטורית ניטש ויכוח רב שנים על תארוך המזמור. ההרכב של העמים השותפים במערכה, המקום השולי שיש לאשור במסגרת הקואליציה וההיעדרות של ארם מכל המערכה הערימו קשיים על זיהוי מדויק של תקופת חיבור המזמור. התרגומים ופרשני ימה"ב (וחלק מן החוקרים שאחריהם) קושרים את המזמור לימי חזקיהו וסנחריב. רד"ק (ובעקבותיו חוקר המקרא קירקפטריק) מזהה את המזמור עם תקופת יהושפט. אואלד ובריגס משייכים את האירועים לימי נחמיה. רוברטסון סמית מקשר את ההתרחשות לימי אתרחשסתא השלישי. גונקל מסתפק בזיהוי כללי: "בין עזרא ואלכסנדר הגדול". ולהויזן וסקינר משייכים את הפרק לימי יהודה המכבי. ויזר מציע שמדובר על מלחמות עוזיהו. שמידט וקראוס סבורים כי יש לשייך את הפרק לימי בית ראשון בלבד. גרסמן מקדים את המזמור לימי שאול ודוד. מייזלר מציע שמדובר על ימי השופטים ובן שם סבור כי מדובר על דור או שניים לפני שאול המלך.

מחזיקי האסכולה השנייה, סבורים כי פירוט העמים והרכבם הם מעין יצירה פיוטית חופשית של המשורר אשר אין לה עיגון היסטורי קונקרטי, כי אם תפקיד ספרותי או תפקיד טקסי ופולחני.

אמצעים אומנותיים במזמור

כל מזמורי תהילים ערוכים לפי שיטת השירה במקרא שאחד מסימניה הבולטים הוא כתיבה בתקבולת. כל הפסוקים במזמור למעט פסוקים י"ג וי"ט מורכבים מצלעות מקבילות. כלל הפסוקים מורכבים משתי צלעות מקבילות, מלבד פסוק 2 שמורכב מ-3 צלעות. הפסוקים מייצגים את סוגי התקבולות השונים – תקבולת חסרה (פסוק ב') ותקבולת שלמה (פסוק ד'), תקבולת נרדפת (פסוק י"ד) ותקבולת משלימה (פסוק ה'). כמו כן, צמדי מילים כמו אש // להבה, סופה // סער (ה) מופיעים בתקבולת בפרק זה כמו במקרים רבים אחרים.

מאפיין נוסף של מליצה במזמורי תהילים הוא תיבות שנמשכות לפניהן ולאחריהן. דהיינו, מילה שנמצאת בצלע אחת ולפי המשמעות היא נמשכת גם על הצלע האחרת. במזמור זה, המילה 'שִׁיתֵמוֹ', הן בפסוק י"ב והן בפסוק י"ד מדגימה את התופעה.

גם תופעת "לשון נופל על לשון", מופיעה במזמור פ"ג, כמו הצירוף "וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ". פסוק ט"ו מכיל את התופעה פעמיים: "תִּבְעַר יָעַר" ולאחר מכן "וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט".

בליטורגיה

מנהג אשכנז הישן הוא לומר מזמור זה בכל יום בסוף תפילת שחרית כדי להזכיר צרת הגלות. יש נוהגים לאומרו רק בימים שאומרים בהם תחנון, ויש נוהגים לאומרו בכל יום שאומרים בו למנצח, ויש נוהגים לאומרו בכל יום חול מלבד כאשר אומרים הלל, ויש נוהגים לאומרו בכל יום ואפילו בשבת ויום טוב. מנהג זה דעך במאות השנים האחרונות, ונשתמר רק אצל קהילות היקים וקהילות אויבערלאנד.

בקהילות עדות המזרח נהוג לאמרו לאחר שיר של יום בצומות עשרה בטבת וצום גדליה.

בתרבות

• אל דומי לך – אייזיק האניג, באלבומו על ההרים בלחן של אליעזר קאליש.
• אלוקים אל דומי לך – גלעד פוטולסקי, הנשמה לך 4, לחן של אלי לאופר, עיבוד של משה לאופר.
• על המילים "וידעו כי אתה שמך ה' לבדך עליון על כל הארץ" מושר ניגון חב"ד הניגון הולחן על ידי הרב שלום ברוכשטאט.לניגון ביצועים רבים נוספים ביניהם: יונתן רזאל בפרויקט צמאה, זאנוויל ויינברגר ומקהלת מלכות. אהרלה סמט באלבום לחיים טיש חב"ד 2 של יוסף משה כהנא.
• במילים "על עמך הערימו סוד, התיעצו על צפוניך, מלא פניהם קלון, ויבקשו את שמך" משתמש אריאל זילבר בשיר מחאה שלו לכבוד אלאור אזריה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תהילים פ"ג בוויקישיתוף

• תהילים פ"ג באתר 929 – תנ"ך ביחד
• שיר מזמור לאסף – בנוסח יהודי לוב, בביצוע החזן ציון פלאח, סרטון באתר יוטיוב
• לאה מזור, לפעמים כל מה שיש הוא terminus a quo, וגם זה נדיר: הערה לתהלים פ"ג בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך