אסלאם

אסלאם
الإسلام

הצלאה (תפילה), אחת מחמשת עמודי האסלאם
שורשים, סיווג והנהגה
זרם	דתות אברהמיות
מקור השם	כניעה
מקום ייסוד	חג'אז
תאריך ייסוד	631
מייסד	מוחמד
הושפע מ	חניף, יהדות, מיתולוגיה ערבית
שפות	ערבית
תאולוגיה, טקסטים וטקסים
טקסט מכונן	הקוראן
מאפיינים	מונותאיזם
ארגונים ופעילות
מרכז	מסגד אל-חראם, הכעבה של שארלי בולוס, קיבלה
מיקום	העולם המוסלמי, כלל עולמי
מוסדות	חמשת עמודי האסלאם, זכאה, Fasting during Ramadan, צלאה, שהאדה, חג'

אִסְלַאם (בערבית: ‏إِسْلاَم^ⓘ‏^Ⓘ‏, בעברית: השלמה) היא דת מונותאיסטית אברהמית שמהותה השלמה מלאה עם סונת מוחמד, כלומר, השלמה מלאה עם משנתו של מוחמד בן עבדאללה, הנחשב בקרב כלל המוסלמים כנביא החשוב והאחרון אי פעם וגם השלמה מלאה עם מה שמוסלמים מבינים כרצון האל אללה, דרך מילוי מצוות ספר הקוראן, אשר נחשב בקרב כלל המוסלמים לדברו הישיר של אללה.

לאחר מות מוחמד החלו המוסלמים מסעות כיבוש ואיסלום, שבהם כבשו ואיסלמו שטחים ואוכלוסיות נרחבים. הם הפילו את שתי האימפריות החזקות ששלטו על העולם באותה עת, האימפריה הרומית והאימפריה הפרסית, ובתוך 80 שנה השתלטו על כמחצית שטח כדור הארץ, מחצי האי ערב ועד מערב אפריקה, הודו, ספרד, צרפת וממלכת הכוזרים.

העולם המוסלמי בתמונה אחת

דת האסלאם מבוססת על סונת מוחמד, כפי שהיא מתועדת בספרות הסירה (سيرة), ובספרות החדית' (حديث) וכן על ספר הקוראן (القـُرْآن), אשר לפי המוסלמים, ניתן למוחמד מאללה, באמצעות המלאך ג'יבריל (בעברית: גבריאל) במשך כ-23 שנים, פסוק אחר פסוק, אותם הכתיב מוחמד למאמיניו.

מנהיג קהילה דתית באסלאם נקרא באופן כללי אימאם; תואר המקביל לרב ביהדות ולכומר בנצרות אך ישנם תארים נוספים למנהיג דתי באסלאם; כך למשל מופתי פוסק פסקי הלכה וקאדי פוסק פסקי דין. מופתים וקאדים מכונים עולמא (علماء, "חכמים") ופסקי הלכה ופסקי דין שהם פוסקים מכונים שריעה (شريعة, "הוראה"). המופתים והקאדים פוסקים שריעה לפי ספרות הסונה, ספר הקוראן ולפעמים גם לפי ספרות התפסיר וספרים אחרים. לכל זרם באסלאם שריעה משל עצמו.

לפי רוב ההיסטוריונים, דת האסלאם החלה להתפתח במאה השביעית בחצי האי ערב תחת הנהגתו של מוחמד כדת סינקרטיסטית המשלבת אמונות שונות מן היהדות, נצרות אזוטרית, מסורות ערביות קדם-אסלאמיות ועוד.

כיום, בדת האסלאם שלוש חטיבות זרמים עיקריות: הסונים (הנחשבים לאורתודוקסיה של האסלאם), השיעים, והאיבאדים. רוב המוסלמים הם סונים, ומיעוטם שיעים, איבאדים ואחרים. לאורך ההיסטוריה, הסונים והשיעים התפצלו כל אחד למספר זרמים (לפי רוב החוקרים, מקור האיבאדים בשיעים).

נכון לשנת 2022, מספרם הכולל של המוסלמים הוא כ-1.9 מיליארד, כרבע מאוכלוסיית העולם. בכך הם מהווים את הקהילה הדתית השנייה בגודלה בעולם. לשם השוואה, בתחילת המאה ה-20 המוסלמים היו כשמינית מאוכלוסיית העולם והיו הדת הרביעית בגודלה בעולם (הדת הסינית העממית וההינדואיזם היו גדולות ממנה). הגידול במספרם היחסי של המוסלמים הוא תוצאה של ריבוי טבעי גבוה מצד אחד, ומיעוט תהליכי חילון בקרב חברות מוסלמיות מצד שני. בהנחה שהמגמות הללו יימשכו, מעריכים כי בשנת 2050 שיעור המוסלמים בעולם יהיה כ-30% בדומה לזה של הנוצרים, וב-2070 האסלאם יהפוך לדת הגדולה בעולם. מרבית המוסלמים חיים במזרח התיכון, בצפון אפריקה, דרום אסיה ודרום-מזרח אסיה. רק כ־20 אחוזים מהם חיים בארצות ערב.

המדינות המוסלמיות משתרעות על פני שטח גדול, רציף כמעט בשטחו החל ממדינות הגובלות בסין במזרח ועד חופי אפריקה הגובלים באוקיינוס האטלנטי, ומגבולות רוסיה בצפון ועד מרכז אפריקה בדרום, בנוסף לגוש נוסף של מוסלמים שחיים באזור אינדונזיה. בחלקים נרחבים של השטח הזה כמעט כל האוכלוסייה כיום - בין 90 ל־100 אחוזים הם מוסלמים. זאת בעקבות מאות שנים של מלחמות דת, כיבוש, המרת דת, רדיפות, רציחות-עם (כמו רצח העם הארמני), חוקים איסלם הנוגעים לעבדות, והגירה החוצה (לדוגמה הגירה של נוצרים מהמזרח התיכון), כאשר רוב הדתות האחרות שהתפתחו באזור ושגשו בו במשך אלפי שנים - ביניהם זורואסטריות, יהדות, נצרות עתיקה (לדוגמה במצרים, בארץ ישראל, אזור לבנון, טורקיה, ארמניה), ותרביות כמו אשורים ועוד כמעט ואינם קיימים או מהווים "איים" קטנים בתוך מרחב זה. מוסלמים מהווים, נכון לשנת 2020, 18.0% מן האוכלוסייה בישראל.

מאפיינים עיקריים

• ספר הקודש המקובל על כל המוסלמים הוא הקוראן, הנחשב בעיני המאמינים המוסלמים למקור האסלאם, שבו מאוגדים כל כתבי הקודש המקוריים. הקוראן, לפי האסלאם, הוא דברי האל, שנאמרו לנביא מוחמד, באמצעות המלאך ג'יבריל (גבריאל) אך רוב המוסלמים מקבלים גם את ספרי הסונה (סירה, חדית' ואף תפסיר) כחשובים או מחייבים.
• ה"קרדו" ("אני מאמין") של האסלאם הוא "אין אלוהים מלבד אללה, ומוחמד הוא שליחו". נוסח זה מכונה "שהאדה" (עדוּת). אמירתו נחשבת כהבעת דבקות באסלאם. המאמין, המתמסר לרצון האל, מעיד שאללה הוא אל אחד ויחיד, ללא שותפים, וששליחו האחרון הוא מחמד. ללא עדות זו לא ייחשב האדם כמוסלמי. כמאמר הנביא מוחמד בחדית': "האסלאם הוא שתעיד כי אין אל זולת אללה ומֻחמד הוא שליחו (של אללה)".
• לוח השנה המוסלמי מכוון לפי הירח ומורכב מ־12 מחזורים של הלבנה. עיבור השנים, שהיה נהוג בקרב הערבים לפני האסלאם נאסר בהלכה המוסלמית, כך שלחגים אין עונה קבועה בשנה, והם נודדים לאחור כ־11 יום מדי שנה. השנים נמנות מהשנה שבה התרחשה ההג'רה, כלומר הגירתו של מוחמד ממכה לאַל-מַדִינַה.
• היום המקודש בשבוע הוא יום שישי (יום אל-גֻּ'מְעַה) – אין איסור על עשיית מלאכה ביום הזה, אולם מתקיימות תפילות המוניות במסגדים הכוללות דרשה. כיום מקובל יום שישי גם כיום שבתון אזרחי כללי בארצות מוסלמיות.
• העיר הקדושה ביותר היא מכה, בה המבנה הקדוש ביותר למוסלמים - הכעבה, שהוא מבנה קדום דמוי קובייה שאורך צלעו כ־12 מטרים, אותו מקיפים המוסלמים כחלק ממצוות החג', ולאחריה מקודשות הערים אל־מדינה וירושלים. השיעים אינם רואים באל־מדינה עיר קדושה, ולעומת זאת הם רואים ערים קדושות בכרבלא וא־נג'ף שבעיראק ובקום שבאיראן.
• המנהיג הדתי הכללי נקרא אימאם. תפקיד האימאם אצל הסונים הוא בעיקר ניהול התפילות. אצל הסופים ואצל השיעים הוא מנהיג רוחני שיש מייחסים לו אף תכונות מיסטיות.
• באסלאם חמישה יסודות – "עמודי האסלאם" (أركان الإسلام, "אַרְכַּאן אל-אִסלאם"), שהם בעצם חמש מצוות האסלאם המרכזיות המחייבות כל מאמין מוסלמי: אמירת ה"שַהַאדַה", תפילה, צום רמדאן, עלייה לרגל למכה לפחות פעם בחיים ומתן צדקה. בזרם השיעי קיימת מצווה נוספת: ה"וַלַאיַה" (ولاية), האמונה שעלי בן אבי טאלב הוא "וַלִי אַלְלַּה" (ولـيّ الله), כלומר "הממונה מטעם אללה" ויורשו הלגיטימי היחיד של הנביא מוחמד. אמונה זו נחגגת בחג השיעי "ע'דיר ח'ם" (غدير خـُمّ, ראו להלן), אולם היא נשללת בזרם הסוני.
• קיימות חמש קטגוריות למעשי האדם בהלכה המוסלמית (כשהקצוות הם הכי חמורים ומחייבים): מעשה חובה, רצוי, מותר, שנוא ואסור.

סמלים עיקריים

דגל ארגון הסהר האדום.
הסהר הוא הסמל העיקרי של דת האסלאם.

לדת האסלאם מספר סמלים הנפוצים בארכיטקטורה האסלאמית ובאומנות האסלאמית.

1. סהר – סמל הדת העיקרי המופיע על צריחי מסגדים ועל דגלים של מדינות אסלאמיות שונות וארגונים אסלאמיים שונים. ייתכן והסמל מייצג את מוחמד ואת אללה בכל אחת מפינותיו בהתאמה.
2. סהר וכוכב – סהר לפעמים מופיע בתוספת כוכב או כוכבים. כל כוכב כזה יכול להיות מרובע, מחומש (דגל טורקיה), משושה, משובע, מתומן, מתושע, מעושר ואף למעלה מכך (דגל מלזיה מכיל סהר וכוכב עם ארבע-עשר פינות).
3. רובע אלחיזב (۞) – ייתכן שסמל זה משקף את הכעבה שבעיר מכה ואת קשר המוסלמים אליה.

פלגים עיקריים

ערך מורחב – זרמים ואסכולות באסלאם

האסלאם נחלק לשלוש חטיבות זרמים עיקריות: סונה (سُنّة), הנחשבת לאורתודוקסיה של האסלאם וכוללת כ־80 אחוזים מהמוסלמים, השיעה (شيعة היא המילה הערבית לסיעה – סיעת עלי), שהתפצלה מהסונה עקב חילוקי דעות על הנהגת האסלאם לאחר מות מוחמד וכוללת כ־15 אחוזים מהמוסלמים, וה-5% הנותרים הם בעיקר איבאדים וכן מספר זרמים עצמאיים וקטני-היקף נוספים.

באסלאם הסוני עצמו יש אסכולות וגוונים שונים כמו הווהאבים, שהיא סיעה מייסודו של מוחמד אבן עבד אל-והאב (1691–1787), השלטת בערב הסעודית ומפרשת את האסלאם באופן רדיקלי ואת ההלכה המוסלמית באופן מילולי, והסוּפיוּת (בערבית: تصوّف, תַצַוֻּף, מקור המילה אינו ברור), שהיא זרם של האסלאם המקפיד יותר על הכוונה מאשר על המעשה. בעוד שאר הזרמים באסלאם סבורים כי הנביא מוחמד מת ומורשתו חקוקה בסלע ולא ניתן לשנות בה דבר, הצוּפים (סוּפים) סבורים כי הנביא מוחמד מוסיף לדבר אל מאמיניו באמצעות מורי ההלכה הקדושים המחוברים בשרשרת מיסטית אל מוחמד והם הקובעים בנוגע לכל דבר. לפי הצופים, קדושים אלה יכולים לחולל ניסים במהלך חייהם וגם לאחר מותם. נהוג לראות בסופיות את האסלאם האזוטרי.

מן האסלאם (במיוחד מהזרם השיעי) התפלגו גם דתות אחרות, למשל: הדרוזים, העלווים (שנחשבים בעיני עצמם לחלק מהזרם השיעי) והבהאים. בדתות אלה אפשר למצוא שרידים של מנהגים מוסלמיים, אם כי הן נחשבות לדתות נפרדות, היות שהתרחקו במידה ניכרת מן האסלאם, והן נחשבות בעיני שאר המוסלמים כ"כפירה".

רקע היסטורי

הכעבה במכה היא האתר הקדוש ביותר למוסלמים. טקסי החג' כוללים, בין היתר, הקפה של הכעבה שבע פעמים בשלושה מחזורים.

התפשטות האסלאם לפי החליפים השונים

מוחמד

ערך מורחב – מוחמד

על פי המסורת המוסלמית, מוחמד בן עבדאללה, נביא האסלאם ועל-פי כלל מאמיניו – אחרון הנביאים, נולד בסביבות שנת 570 לספירה ומת בסביבות שנת 632 לספירה. הוא התייתם מהוריו וגדל בבית דודו בעיר מכה, שהייתה מרכז מסחרי חשוב בחצי-האי ערב. בבגרותו נישא לסוחרת עשירה בשם ח'דיג'ה (خديجة) והיא גם העסיקה אותו במסעות סחר ברחבי המזרח התיכון. לא הרבה ידוע לנו על חייו, אלא מה שמספרת המסורת המוסלמית. על-פי מסורת זו זכה מוחמד להתגלות אלוהית בגיל 40, כשהתבודד במערת חיראא, לא הרחק מחוץ לעיר מכה, במסגרת מנהג התחנות' שהיה נפוץ בקרב חלק מתושבי חצי האי ערב. על-פי הסיפור המסורתי, בא המלאך גבריאל (בערבית: جبريل – ג'בּריל) אל מוחמד וציווה עליו לקרוא ממגילת משי שמסר לו. הדברים שהיו כתובים במגילת המשי הם, על פי המסורת, הפסוקים הידועים כ"סורת אל-עלק" (سورة العلق, סורת "הדם הקרוש" בקוראן). מוחמד אסף סביבו קבוצה של מאמינים, בהם אשתו ח'דיג'ה, וכן אבו בכר, עמר בן אל-ח'טאב ועלי בן אבי טאלב (בן דודו וחתנו של מוחמד), שהיו המאמינים הראשונים באסלאם ולימים ימלאו תפקידי מפתח בהנהגתו. עשירי מכה רדפו את המאמינים הללו עד שחייהם נעשו בלתי-נסבלים. למשל אום שריק נאלצה לעמוד שלושה ימים ברצף תחת השמש הקופחת, ובמהלך הימים הללו היא לא הורשתה אפילו לשתות מים. בעקבות הרדיפות הבין מוחמד כי עליו לעזוב את מכה.

מוחמד הוזמן לעיר ית'רב, היא אל-מדינה, על ידי שני השבטים הערביים שגרו שם. הם קיבלו עליהם את הנהגתו וקיוו שיוכל לפשר בסכסוך ששרר ביניהם. בשנת 622 עזב מוחמד את מכה בחשאי והיגר לאל-מדינה – זו ההג'רה (الهِجْرة), שממנה מתחיל מניין השנים באסלאם. תושבי אל-מדינה אשר סייעו למוחמד נקראו "אנצאר" (أنصار, שפירושו "התומכים"). באל-מדינה נהנה מוחמד מתמיכה ומהגנה, והחל לעצב את הדת המוסלמית ולקבוע את כלליה. באל-מדינה גרו יהודים, ויש סימנים לכך שמוחמד למד את מנהגיהם ואמונותיהם וניסה לשלב חלק מהם באסלאם.

מוחמד כתב את "חוזה האומה" (عهد الأمّة, עהד אל-אֻ֫מַּה), שבו ביטל את הסכסוך בין השבטים והכריז על כל המאמינים המוסלמים כעל אחים אשר המלחמה ביניהם אסורה. במקום זאת נלחמו המוסלמים הראשונים בעובדי האלילים, שכן ראו בביעור האלילות מצווה חשובה.

מוחמד התגורר באל-מדינה עד מותו בשנת 632, במהלך שנים אלה הצליח לגבש קהילה חברתית-דתית מוסלמית חזקה, לכבוש את העיר מכה ולאסלם אותה. עם מותו היו המוסלמים הקבוצה החזקה ביותר בחצי-האי ערב, שהיה נתון למעשה לשליטתם. רוב המוסלמים מאמינים כי הנבואה פסקה עם מותו של מוחמד.

יורשי מוחמד

הכיפה הירוקה, לפי האמונה תחתיה קבור מוחמד ושני הח'ליפים הראשונים מהראשידון: אבו בכר ועומר

על פי האסלאם הסוני, מוחמד לא קבע לעצמו יורש. בנו הטבעי אבראהים מת בגיל 16 חודשים, ובן אחר מאומץ לא האריך ימים, ובנוסף אליהם היו למוחמד לפחות 4 בנות, דבר שהביא לסכסוך בין אנשי מכה לבין אנשי אל-מדינה. מוחמד הודיע כי לא ימנה ח'ליף יורש, אלא ישאיר את המינוי על פי הפסוק "וַאַמְרֻהֻם שוּרַא בַּיְנַהֻם" ("وَأَمْرُهُمْ شُورَى بَيْنَهُمْ" – שורא – התייעצות – "ועניינם התייעצות ביניהם" בסורת אלשורא פסוק 38). כלומר הטיל את מלאכת בחירת היורש על מאמיניו והנחה אותם לקיים התייעצות ביניהם שתוביל לבחירה מוסכמת של היורש. מי שנבחר בסופו של דבר כיורשו היה חותנו אבּוּ בּכּר, שנמנה עם קבוצת המאמינים הראשונים ממכה. אבו בכר זכה לתואר "ח'ליפה" (خليفة), כלומר, ממלא-מקום. סמכויותיו של הח'ליפה היו רק בתחומים האזרחיים: ארגון מדיני, צבאי וכלכלי. מינוי אבו בכר לח'ליפה היה למורת רוחם של תומכי עלי בן אבי טאלב, שהיה בן-דודו וחתנו של מוחמד (הוא היה נשוי לפאטימה, בתו של מוחמד). תומכי עלי ראו בו יורש טבעי למוחמד, והם יצרו סיעה מתבדלת בתוך הקהילה המוסלמית, שכונתה "שיעה". השיעים מאמינים עד היום כי מוחמד קבע את עלי ליורשו עוד בחייו באירוע שהתרחש ליד המעיין "ח'ם" (غدير خُمّ – ע'דיר ח'ם). אירוע זה נחגג בקהילות השיעיות בחודש ד'ו-אל-חג'ה (ראו להלן). אבו בכר ו-2 יורשיו לעומת זאת, הואשמו על ידם כ"גונבי הח'ליפות".

לאחר מותו של אבו בכר מונה עומר בן אל-ח'טאב לח'ליפה. הוא פיקד על מסעות הכיבוש הגדולים של האסלאם שבמהלכם נכבשו שטחים עצומים באסיה ובאפריקה. צבאותיו של עומר הכניעו את צבאות פרס והאימפריה הביזנטית וכבשו את פרס, מסופוטמיה, הלבנט, צפון אפריקה וספרד. ירושלים נכבשה בידי צבאותיו של עומר אבן אלעאץ בשנת 638 מידי הביזנטים. בעקבות כיבושים אלו ובשל יחסו המפלה של האסלאם כלפי דתות אחרות החל תהליך ארוך והדרגתי של התאסלמות העמים בשטחים הכבושים במזרח-התיכון, במרכז אסיה ובצפון אפריקה. תהליך זה, שהיה מהיר בתחילתו (לגבי הדתות הלא-מונותאסטיות) ואיטי בהמשכו (אצל בני הדתות המונותיאיסטיות שזכו ל"הקלות"), שהתחולל בעקבות היווצרות האימפריה המוסלמית, נמשך כמה מאות שנים. במזרח התיכון הייתה גם תופעה הדרגתית של השתערבות (تعرّب), כלומר, העמים המקומיים שעד אז דיברו יוונית, ארמית, קופטית, בֶּרבֶּרית ושפות אחרות, אימצו בתהליך שנמשך כמה מאות שנים את השפה הערבית ואת התרבות הקשורה בה. בסופו של דבר הם התמזגו בשבטים הערביים, כך שנוצר מרחב עצום שבו שולטות השפה הערבית והתרבות הערבית (בפרס ובמרכז אסיה לא התחוללה השתערבות, אף על פי שמרבית אוכלוסייתן התאסלמה). בשנת 23 להג'רה (644 לספירת הנוצרים) נרצח עומר ובזמן שגסס מינה שישה אנשים שיבחרו מביניהם את יורשו, תחת האיום שאם לא יסכימו על היורש בתוך 3 ימים יוצאו להורג בידי בנו של עומר. זאת הייתה מועצת השורא הראשונה בתולדות האסלאם, היא מינתה את עות'מאן בן עפאן והיא הפכה לדגם הרצוי לדמוקרטיה אסלאמית.

יורשו של עומר בן אל-ח'טאב היה עות'מאן בן עפאן. תקופת שלטונו הייתה שקטה, וצעד חשוב נוסף נעשה בגיבוש האסלאם – העלאת הקוראן על הכתב. מוחמד השמיע את דברי הקוראן בעל-פה, כנאומים, ותלמידיו שיננו את הדברים מבלי להעלותם על הכתב. עם מותם של רבים מתלמידיו של מוחמד, ציווה עת'מאן להקים ועדה שתאסוף את כל הגרסאות הקיימות בעל-פה, תבדוק את אמינותן (כלומר, אילו מהן אומנם נשמעו מפי מוחמד), ותעלה את האמינות שבהן על הכתב. המפעל הזה הביא לקאנוניזציה של הקוראן, כלומר, קביעת גרסה אחידה, כתובה, שאין להוסיף עליה, אין לגרוע ממנה ואין לשנות בה דבר. בעקבות מפעל זה החלה להתפתח שיטת כתיב אחידה לשפה הערבית, שכללה, בסופו של דבר, גם סימני תנועות, וסימנים מבחינים בין אותיות שצורתן דומה. הערבית של הקוראן נחשבת דוגמה לשפה תקנית הן מבחינת סגנונה והן מבחינת הכתיב שלה.

בשלהי תקופתו של עת'מאן התגלעו סכסוכים בינו לבין קבוצות מוסלמיות אחדות, והוא נרצח בביתו בעודו קורא בקוראן. כיוון שמת תוך כדי קריאת הקוראן הוא נחשב שהיד. בעקבות הרצח התמנה עלי בן אבי טאלב כיורשו של עת'מאן לשביעות רצונם של השיעים, אולם הוא לא הצליח להוריש את התפקיד לבניו. נקמת דם על רציחתו של עות'מאן הייתה הסיבה למלחמתו של מועאויה בעלי, ולעליית שושלת בני אומיה.

ההיסטוריה הרוויזיוניסטית של האסלאם

בחמישים השנה האחרונות של המחקר על תולדות האסלאם, הוצעו תאוריות נוספות על התהוות האסלאם, תאוריות המסתמכות בעיקר על ממצאים שמחוצה לו. כך הוצעה התאוריה הרוויזיוניסטית ותאוריית ה"הָגָרִיזְם", הטוענות כי הערבים עדיין היו עובדי אלילים כאשר כבשו את המזרח התיכון. יש עוד שטענו, כמו החוקר הארכאולוג יהודה נבו כי אומנם הם היו עובדי אלילים אבל הם לא כבשו כלל את השטחים הביזנטיים, ומוחמד הוא פיקציה. כן כתבו החוקרים והיסטוריונים פרד דונר והחוקר קארל-היינץ אוליג , במאמרו "ממוחמד ישוע לנביא הערבים", שם נכתב, על בסיס ממצאים ארכאולוגיים במזרח התיכון איך הביזנטים החליטו שלא להילחם על האימפריה הרחוקה שלהם שרק עולה להם כסף, לאט לאט עזבו את הזירה, ונוצר חלל פוליטי ריק שלתוכו נכנסו ראשי שבטים שונים, שהיו כבר בשטח, בשיטת "תפוס ככל יכולתך". אלה היו בחלקם ערבים שכבר גרו באזור, ובחלקם שבטים מהמדבר שהקיסרות הביזנטית גייסה כ"שותפים" על מנת שיגנו על גבולות הפרובינקיה עם המדבר ובשלב מסוים פשוט הפסיקו לשלם להם. כתוצאה מנסיגת השלטון הקודם החלו אותם השבטים המקומיים לדרוש "מיסים" מהאוכלוסייה המקומית בזכות עצמם. ה"ח'ליף" הראשון שיש לו אחיזה היסטורית מחוץ למקורות הדתיים האסלאמיים, הוא עבד אל-מלכ שהיה לדעתם ראש השבט או ראש קונפדרציות השבטים. הארכאולוג הישראלי יהודה נבו, בנה את מחקרו סביב ממצאיו מאתר מצפון לשדה בוקר שנקרא "העיר האבודה", שם נמצאו בסמיכות באותו אתר ובאותה תקופה מקדש פגני סמוך לחצר קטורה הפונה דרומה למכה וכן מאות כתובות בערבית "כופית" ללא אזכור מוחמד. כן נמצא מסגד עם שתי קיבלות אחת פונה לירושלים ואחת למכה מה שמעיד על שילוב עקרונות יהודיים באיסלאם. מסגד עם שתי קיבלות נמצא גם בעיר מדינה מקום מושבו של מוחמד.

האימפריה העות'מאנית

ערך מורחב – האימפריה העות'מאנית

בתוך האימפריה האסלאמית, במהלך המאה ה-10 החלה הגירת העמים הטורקים מטורקסטן מערבה. הם השתלטו על האימפריה האסלאמית מבפנים והפכו אותה לאימפריה העות'מאנית. מאה שנה לאחר מכן החלו הסלג'וקים, עם טורקי, לחדור לאסיה הקטנה, דבר שהציבם ביריבות עם האימפריה הביזנטית. האימפריה האסלאמית שבראשותם איבדה חלק מהשטחים שהיו לה בצפון אפריקה ובמערב אסיה, אך היא כבשה שטחים בבלקן. חלק מהשטחים אבדו להם ביריבות עם האימפריה המונגולית, במאה ה-13.

הסולטאן, שליט האימפריה העות'מאנית, הוא תואר בעל משמעות דתית ומוסרית המוגדרות בקוראן. למרות זאת, נוצרה הפרדה בין תפקיד הסולטאן שפעל בכל תחומי האימפריה לבין הח'ליפה שהיה בעל תפקיד דתי בעיקר. החל מהמאה ה-15 היה הסולטאן שליט אבסולוטי. תפקידו היה לנהל את המדינה והמועצה האימפריאלית ולהוביל את הלוחמים בקרבות. הוא היה מוגבל אך ורק על ידי חוקי השריעה החלים על כל מוסלמי.

החל מהמאה ה-20

מאמצע המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20, החלו אימפריות לא מוסלמיות לשלוט על אזורים מוסלמיים. אלו הביאו לתהליכים של חילון, בעיקר בקרב האליטות. בקהילות המוסלמיות בבלקן ובמקומות שבהן שלטה האימפריה הרוסית רוב האוכלוסייה המוסלמית עברה תהליכי חילון, אך בשאר המקומות רוב האוכלוסייה המוסלמית נותרה מסורתית, גם במקומות בהם האליטה השלטונית היא חילונית כמו בירדן, מצרים ומרוקו. כמו כן, משטרים חילוניים במדינות אלה עברו תהליכי אסלאמיזציה. הבולטים הם המהפכה האיראנית, שבה הוחלפה שושלת אוטוריטרית חילונית במשטר תיאוקרטי, וטורקיה המודרנית, שנוסדה כמדינה חילונית ב-1923 על ידי אטאטורק, אך מאז ראשית המאה ה-21 ארדואן מוביל בה תהליכי אסאלמיזציה. בחלק מהמדינות המוסלמיות שוררת אי-יציבות פוליטית המלווה בעימותים אלימים, חלקם עימותים בין פלגים שונים באסלאם, וחלקם עימותים בין מוסלמים מאמינים השואפים למדינה אסלאמית באמצעות ג'יהאד לבין אלו השואפים למשטרים חילוניים. בין העימותים הללו נמנים מלחמת האזרחים בסוריה, המלחמה בצפון-מערב פקיסטן, מלחמת האזרחים האלג'יראית, מלחמת האזרחים בסומליה, מלחמות האזרחים בתימן (לסירוגין מ-1962 עד ימינו) ומלחמות האזרחים בלוב (ב-2011 ובשנים 2014–2020).

עיקרי אמונה

מסגד (מזקיטה) בקורדובה, ספרד

מסגד באסואן שבמצרים

האמונה האסלאמית (בערבית: إيمان) עומדת על שישה עיקרי יסוד, שהוזכרו בעיקר בחדית' גבריאל. האמונה בעיקרי יסוד אלו הכרחית עבור כל מוסלמי מאמין.

האמונה באל אחד

הרעיון המרכזי באמונה האסלאמית הוא אחדות האל, תווחיד. אללה הוא אחד, הוא אשר לפי האסלאם ברא את היקום. הוא אשר ברא את האדם מעפר, ומצלעו של אדם ברא את חווה אשתו. ומחמת חטאם הקדמון של אדם וחווה הם הורדו מגן-עדן אל כדור-הארץ שם יחיו צאצאיהם עד יום הדין. זהו אל רחום וחנון, סולח על החטא לאלה המתחרטים וחוזרים בתשובה. אך, מעניש את מי שמת כופר. אם כי, יש לזכור, שמידת הרחמים של האל קודמת ועולה על כעסו.

האמונה במלאכים

לפי האמונה האסלאמית, אללה ברא מלאכי שרת מהאור, מלאכים צייתנים המבצעים כל משימה המוטלת עליהם, מבלי לתהות על קנקנה. הם חזקים מבני אדם, ונבדלים מהם בכך שאינם חוטאים כמוהם. הם, ובכללם המלאך גבריאל, מיכאל ואחרים, פועלים בהשראה מהאל, מקיימים את ציווייו, שלעולם הם צודקים ורחומים. הם אינם פועלים מתוך אמוציות שליליות או קפריזות, כי הם נטולי רגשות של נקמנות או חרון וזעם בלתי מוצדקים. הם מקיימים את רצון האל הרחום ותו לא.

האמונה בכל ספרי הקודש ובצדקתם ושמקורם מאללה

המוסלמי המאמין בבורא העולם מאמין בקיומם ובצדקתם של כל הנביאים והשליחים שהאל היחיד שלח, מאדם וכלה במחמד. המאמין אוהב את כל הנביאים והשליחים. כלומר, מבחינת המאמין באל, אין כל הבדל בין הנביא משה או אברהם או ישו או יעקב או מחמד או נוח. כל הדברים, שאללה הוריד על שליחיו הם דברי אמת; כגון האמונה בהורדת התורה על משה, המזמורים על דוד, הברית החדשה על ישו והקוראן אחרון הספרים על הנביא מחמד אחרון הנביאים והשליחים.

האמונה ביום הדין ("יום אל-אַאחִ'ר")

בבוא קץ חיי העולם הזה, ביום אחרון זה בורא העולם שופט כל אדם לפי אמונתו ומעשיו הטובים או הרעים. אללה אינו שופט לפי גזע או מין או השתייכות אתנית. למאמינים וגם לכופרים הבטיח האל, שבאחרית הימים ייתן לכל אדם דין וחשבון על כל המעשים; לפי התוצאה ייקבע אם הוא ייכנס לעד לגן עדן או לגיהנום.

האמונה בגורל ("קַדַר")

הגורל הוא אותו חלק ממהלך החיים שבורא העולם, האל האחד והיחיד, הכתיב לכל אדם עוד לפני שנולד (מי יהיו הוריך, לאיזה לאום תשתייך ועוד). מהלך חיים זה אינו כובל אותך להיות כופר או מאמין. היותך מאמין או כופר נתון לבחירתך. אללה ציווה על שני המלאכים המלווים את האדם, מהיותו ברחם אימו ועד ליום מותו, לרשום את כל מעשיו לטוב ולרע; מעשיו יירשמו במעין ספר שיוגש לאדם ביום הדין. ספר שרובו מעשים טובים יזכה אותך בגן עדן, אך ספר שרובו חטאים יכניסך לגיהנום.

האמונה בכל שליחי אללה ("רסול") ונביאיו

המוסלמי, המאמין באל האחד, מאמין בצדקתם של כל הנביאים והשליחים שאללה שלח ושקדמו לנביא מחמד. המאמין אוהב את כל הנביאים ושליחי אללה. כלומר, אין הבדל מבחינת המאמין בין הנביאים משה, ישו, אברהם, נוח, יעקב, לוט או ישמעאל; כולם קיימו את מלאכתם נאמנה וכולם קראו לעבוד את אללה כאל אחד ויחיד. באסלאם אין התכחשות לנבואת מי מהם, וכולם נביאי אמת, שלא חטאו מעולם, הודות להשגחה האלוהית. כולם קראו לעבוד את אללה האל האחד והיחיד.

תפיסת האלוהות מופיעה בקוראן ב"סורת אל-אח'לאץ" (سورة الإخلاص, הסורה ה-112), שאומרת: "האל אחד, האל נצחי, לא נולד ולא הוליד, ואין דומה לו". זוהי תפיסה מונותאיסטית מופשטת שעל-פיה יש ישות אלוהית אחת שאינה מוגבלת בזמן, במקום או בגוף ואינה נחלקת.

יש באסלאם אמונה בשכר ובעונש, הן בעולם הבא והן בעולם הזה. הגישה הרווחת לתיאור גן עדן היא באמצעות תיאורים פיזיים של המאכל, המשתה והנשים הבתולות המזומנות למאמינים. כך גם לגבי העונש בגיהנום, שמתואר לעיתים כחיתוכו של בשר הגוף לחתיכות ושרפתו. עינוי נוסף בגיהנום הוא אכילת פרי הזקום המעצים את סבל המעונים. תיאורי גן העדן והגיהנום מופיעים, בין היתר, בסורה 56 פסוקים 12–44. עם זאת, יש מגמות באסלאם השוללות תיאורים פיזיים של המתרחש לאחר המוות, בטענה שהנפש פטורה מהנאות הגוף וייסוריו אחרי המוות.

שריעה - ההלכה האסלאמית

ערך מורחב – שריעה

האסלאם הוא בעיקרו דת אורתופרקטית (דת-הלכה שמבוססת על מצוות מעשיות). ההלכה המוסלמית מכונה "שריעה" ("הלכה"), והיא מכוונת את צעדיו של המאמין בכל מקום ובכל זמן, למן הלכות הנישואין ועד להלכות ההתנהגות בשירותים. אין הפרדה בין הדת לבין החיים – הקוראן הוא תורת חיים.

לפני הכל, חייבים המוסלמים בשמירה על חמש מצוות מרכזיות, הקרויות "חמשת עמודי האסלאם". מוסלמי שאינו מקיים אותן, ספק אם הוא יכול עדיין להיקרא מוסלמי. הדבר חשוב, מפני שאדם שנולד מוסלמי וחוזר בו מדת האסלאם נקרא מֻרְתַדּ (مرتدّ). לא מקובל לגנות מוסלמי שאינו מקיים את המצוות באופן סדיר, אלא אם הוא מתריס כנגד הדת.

בין הלכות האסלאם, אפשר למצוא למשל את הלכות הטהרה, אשר מכילות ומקיפות את כל מה שקשור לטהרת הגוף והנפש, טהרת הבגדים, טהרת כלי מטבח, וטהרת מקום התפילה. למשל, בין הלכות הטהרה, מתואר כיצד על המוסלמי לטהר את עצמו לפני שהוא מתפלל, כיצד עליו לטהר את עצמו לאחר קיום יחסי מין עם אשתו, כיצד על האישה לטהר את עצמה לאחר מחזור ולאחר לידה וכו'.

ההלכה האסלאמית מקיפה את כל תחומי החיים, ולכן היא גם מכילה הלכות הקשורות לאכילה, למשל, האיסור על אכילת בשר חזיר, וההמלצה ההלכתית לאכול ולשתות ביד ימין.

מקורות הלכה מוסלמית

שורשי ההלכה המוסלמית, أصول الفقه או أصول الشريعة, נחלקים לפי חלק מהמוסלמים לארבעה מקורות ועל פי אחרים לחמישה מקורות ואילו הם:

• הקוראן (القرآن) – הכוונה הן לחומר המשפטי המפורט בקוראן (דיני אישות, דיני ירושה וכו') והן לפסוקים כלליים, שמהם ניתן לפסוק הלכות בדרכים המקובלות על חכמי הדת.
• הסֻנה (السنة) – היא דרכו של הנביא מוחמד, המתוארת בעיקר בספרות החדית', אשר מתארת את אורח חיי הנביא וחבריו, שראוי לחקותו. הסונה מתעדת את אמירותיו ואת מעשיו של הנביא מוחמד.
• הקִיאַס - אלקיאס הוא ההיקש, האנלוגיה, כלומר הסקת מסקנה הגיונית על סמך הכתוב מפורש בקוראן או בסֻנה, או על סמך ניתוח העילה המתקבלת על הדעת לכתוב מפורש מסוג זה. למשל, האיסור על שימוש בסמים, או עישון סיגריות, ודברים דומים לזה, אשר לא היו קיימים בתקופה ובזמן של הנביא מוחמד, ונאסרו על ידי פוסקי ההלכה על סמך איסור על דברים הדומים להם.
• האִג'מַאע – הסכמת הכלל. אין כוונה לכינוס המוסלמים או חכמי הדת שבהם ולהחלטתם פה אחד על עניין מסוים. המדובר בהסכמה שבדיבור, במעשה ובשתיקה – לנוהג או אמונה שהשתרשו בעדת המוסלמים והפכו על ידי עצם השתרשותם בה למקודשים. עקרון האג'מאע מבוסס על החדית' בפי הנביא, המניח שכלל עדת המוסלמים אינו יכול לטעות. אולם במשך הזמן התברר, שאין לסמוך על כלל העשה בקביעת דינים, ועל כן נטו לצמצם את מושג האג'מאע בצורות שונות, כגון: הסמכת חכמי האסלאם הראשונים, הסמכת מכה ואלמדינה בלבד, הסמכת חכמי הדת עד המאה העשירית, או הסמכת חכמי הדת שבכל דור ודור. האג'מאע אישר למעשה גם את המסקנות שהוסקו בקיאס. האג'מאע היה מנוף חשוב להתפתחות האסלאם, באשר נתן לו אפשרות לסגל לעצמו חידושים חשובים, כגון חידושי הטכנולוגיה בימינו (רדיו, קולנוע, כלי תחבורה חדשים וכיוצא בזה), שאין ביחס אליהם כל מסורת מפי הנביא ועל כן היססו להשתמש בהם.

לארבעת המקורות המוכרים הללו נוהגים להוסיף מקור חמישי הנקרא "עֵרְף" או "עַאדָה", כלומר מנהג המקום. באימפריה המוסלמית הגדולה היה הכרח להשאיר מקום מסוים למנהג וגם לשיפוט המקומי בכל אזור נכבש, מעין השיפוט הבדואי העצמאי בתוך תחומים מסוימים ומוגבלים בשיפוט המדינה.

תפיסת עולם באסלאם

על פי התפיסה המוסלמית, העולם מחולק לחלקים: דאר אל-אסלאם (دار الإسلام) – בית האסלאם, האזור שכבר הפך מוסלמי, כמו ערב הסעודית וחלק מהמזרח התיכון, ודאר אל-חרב (دار الحرب) – מקום המלחמה, האזור שבו עדיין מתנהלת מלחמה בין המאמינים לכופרים. דאר אל-הודנה (دار الهدنه) – מקום מלחמה בו לכוחות האסלאמיים אין את היד העליונה לנצח, ולכן יקבלו הצעות שלום (הפסקת אש) באופן זמני, עד שיתחזקו ויהיה ביכולתם להגיע לניצחון מוחלט, דאר אל-אמן (دار الامن) – הקמת מדינה לא-אסלאמית באזור של דאר אל-אסלאם מהווה בעיה קשה בהשקפת העולם המוסלמית, ויש מוסלמים הסבורים כי אי אפשר להשלים עם מצב כזה, אלא באופן זמני ומוגבל. השריעה מטילה מגבלות על לא-מוסלמים החיים במדינה מוסלמית. רק בני דתות מונותאיסטיות (ובעיקר נוצרים ויהודים) רשאים לחיות במדינה מוסלמית והם מוגדרים כ"בני חסות" החייבים במס גולגולת ונתונים תחת משטר של הגבלות.

לפי התפיסה המוסלמית, יש הכרה בספרי הקודש של הנוצרים, היהודים והסביאים, אך עם זאת קיימת תמימות דעים^{[דרוש מקור]} כי השליחות הועברה למוחמד ולתומכיו בצו האלוהי וכי כתב הקודש המוסלמי הקוראן למעשה עולה עליהם בחשיבותו. לפיכך, קיימת תפיסה כי "האסלאם הוא דין האמת (על פי הקוראן) וכל הדתות האחרות הן דין בטל". בנוסף, מתוך תפיסה זו, מתקיים ניכוס של התרבות וההיסטוריה הקדם-אסלאמית.

חגי האסלאם ומועדיו

ערך מורחב – חגים ומועדים באסלאם

חודש רמדאן

ערך מורחב – רמדאן

החודש החשוב ביותר בלוח השנה המוסלמי הוא רמדאן (رمضان). זהו החודש התשיעי בלוח השנה המוסלמי, והמוסלמים מצווים לצום בו מעלות השחר ועד השקיעה. צום הרמדאן הוא למעשה הביטוי לאחד מחמשת "עמודי היסוד" של האסלאם. צום הרמדאן מצוין במפורש בקוראן (סורת אל-בקרה, 183). חשיבות החודש מוסברת בקוראן בכך שבו הייתה ההתגלות הראשונה למוחמד (סורת אל-בקרה, 185). אירוע זה מצוין באחד מלילות הרמדאן לקראת סופו – "לילת אל-קדר" ("ליל הגורל"). התאריך המדויק של לילה זה משתנה מעדה לעדה וחל ביום אי-זוגי החל מ-21 בחודש ועד סופו; המוסלמים בירושלים מציינים את הלילה ה-27. בתרבות המוסלמית העממית נחשבים לילות רמדאן כהזדמנות טובה לחגיגות ולסעודות גדולות, אם כי מקובל איפוק מסוים גם בחגיגות האלה. קדושה מיוחדת מיוחסת לעשרת הימים הראשונים של חודש רמדאן, במהלכם נוהגים המוסלמים לשהות במשך שעות במסגדים ואף להתבודד בהם. בשנת 2 להג'רה בחודש רמדאן התחולל קרב בדר, הקרב הראשון בין המוסלמים למתנגדיהם, שבו ניצח מוחמד.

שני החגים המרכזיים

יש שני חגים עיקריים המקובלים על כל המוסלמים:

• "עיד אל-פיטר" (عيد الفطر "חג הפסקת הצום", מכונה גם "החג הקטן") – חג זה מציין את סיומו של הצום ברמדאן, ונחוג בשלושת הימים הראשונים של חודש שוואל, החודש העשירי.
• "עיד אל-אדחא" (عيد الأضحى "חג הקורבן", מכונה גם "החג הגדול") – החג המציין את המועד לקיום החג', העלייה לרגל. הוא נחגג במשך ארבעה ימים, החל ביום העשירי של חודש ד'ו אל-חיג'ה, הוא החודש האחרון בלוח המוסלמי. העלייה לרגל עצמה נמשכת כשבוע, וחג הקורבן מציין את אחד השיאים במהלך הטקסים הנהוגים בה. אלו שמקיימים את החג בביתם מקיימים טקס דומה לזה הנהוג באותו יום במכה, שעיקרו הקרבת טלה כקורבן והכנת בשרו למאכל בסעודת החג או כתרומה לעניים. מקובל לקשר חג זה לסיפור "עקדת ישמעאל", המקביל לסיפור "עקדת יצחק" המופיע במקרא. בקוראן עצמו מסופר על עקדת אברהם את בנו. הפרשנות המוסלמית לקוראן קובעת כי הבן היה ישמעאל.

החגים באסלאם מועטים בהשוואה לדתות אחרות. פלגים טהרנים, כגון הווהאביה בערב הסעודית, מקבלים רק את שני החגים דלעיל כחגים מוסלמיים.

מועדים אחרים

מועדים אחרים נקבעו במהלך הדורות, ומקובלים בעדות מוסלמיות שונות. הם אינם משותפים לכל המוסלמים, ונחגגים בצורה צנועה יותר. כמה מהמועדים האלה הם:

• היום הראשון של חודש מוחרם, החודש הראשון בשנה המוסלמית.
• עשוראא (عاشوراء), עשרה בחודש מוחרם, יום צום מזריחה עד שקיעה שאינו מחייב את כלל המוסלמים (יש המקיימים אותו כדי לבטא אדיקות דתית, ויש המפצים באמצעותו על ביטול חלק מצום רמדאן עקב מחלה, נסיעה וכיוצא בזאת). יש המקיימים את הצום במהלך 3 ימים בין 9 ל-11 בחודש מוחרם. יש הרואים במועד זה שריד להשפעה יהודית על האסלאם, משום שמועדו דומה למועד יום הכיפורים. ליום זה משמעות שונה לחלוטין בעדות השיעיות (ראו להלן).
• אל-אסראא ואל-מעראג' (الإسراء والمعراج), 27 בחודש רג'בּ, הלילה שבו נסע מוחמד ממכה לירושלים, עלה לרקיע השביעי וקיבל את מצוות התפילה.
• אל-מוולד א-נבּווי (المولد النبويّ), 12 בחודש רבּיע אל-אוול – היום שבו נולד מוחמד.

מועדים של העדות השיעיות

מועדים המיוחדים לעדות השיעיות:

• עשוראא, עשרה בחודש מוחרם – היום שבו נרצח חוסין, בנו של עלי בן אבי טאלב, הנחשב בעיני השיעים ליורשו הראוי של מוחמד. ביום זה נוהגים השיעים מנהגי אבל הכוללים תהלוכות, ויש שאף מקיזים את דמם לאות אבל.
• ע'דיר חֻ'ם (غدير خمّ), 18 בחודש ד'ו אל-חיג'ה – חג שיעי לציון היום שבו הכריז מוחמד על עלי בן אבי טאלב כיורשו. מסורת זו נשללת לחלוטין בזרם הסוני, שאינו רואה בעלי יורש למוחמד.

קביעת זמני החגים

קביעת מועדי לוח השנה המוסלמי נעשית בכל קהילה מוסלמית באופן עצמאי, על פי עדויות על ראיית מולד הירח. ברוב המדינות המוסלמיות יש ועדה דתית ממלכתית שמקבלת עדויות על ראיית הסהר או עורכת חישובים אסטרונומיים, וקובעת לפיהם את ראשי החודשים ומועדי החגים עבור הקהילה המוסלמית המקומית. עיקר עבודת הוועדה היא לפני חודש רמדאן ולקראת סופו. ייתכן פער של יום (לעיתים אף יומיים) בין מועדי החגים בקהילות מוסלמיות שונות. כמו כן, צום רמדאן עשוי להימשך 29 או 30 יום, בהתאם לעדויות על ראיית הסהר בראשיתו ובסופו. פערים בתאריך היו גם בין מדינות שכנות, למשל מצרים וערב הסעודית, אפגניסטן, פקיסטן והודו, ואף בין הקהילות המוסלמיות של נורווגיה ושל שוודיה. בדרך-כלל מקובל כי מועדי החגים אחידים בתוך קהילה מוסלמית אחת, אולם במדינות לא-מוסלמיות, שבהן רוב המוסלמים הם מהגרים קשה לעמוד בכך, כיוון שהמהגרים נוטים להישמע להחלטות הוועדות הדתיות בארצות מוצאם. במדינות כמו עיראק ולבנון שבהן קהילות סוניות ושיעיות, קובעת כל קהילה את מועדיה בנפרד.

יום שישי

יום שישי בשבוע, המכונה "יום ההתכנסות" (בערבית: יום אל-ג'ומעה يوم الجمعة), הוא היום המוקדש לתפילה ציבורית חגיגית במסגד. בתפילה זו חייבים להשתתף לפחות 40 גברים, והיא כוללת דרשה שנושא המנהיג הדתי של הקהילה. במדינות מוסלמיות מקובל יום שישי כיום המנוחה השבועי לעובדים, על-פי הדגם של יום ראשון בארצות נוצריות, או יום שבת בישראל. עם זאת, בדת האסלאם עצמה אין איסור על מלאכה ביום שישי או בחגי האסלאם. המסורת היהודית-נוצרית, שעל-פיה האל שבת ממלאכתו בתום בריאת העולם, אינה מקובלת באסלאם. המסורת המוסלמית אומרת בפירוש שאין זה יום מנוחה (מרובה איסורים), ואחרי כינוס התפילה מותר למוסלמים להמשיך בעסקיהם. בפועל, ממליצים אנשי דת מוסלמיים על הפסקת העבודה בימי שישי ובחגי האסלאם ואף מדי יום, בזמן המיועד לתפילות, כל זאת כדי לאפשר למוסלמים לקיים את מצוות התפילה או את המצוות הקשורות ביום שישי ובחגים.

האישה באסלאם

ערך מורחב – מעמד האישה באסלאם

מעמד האישה בחברה האסלאמית מוגדר הן על ידי התרבות וההיסטוריה המוסלמית והן על ידי הכתבים הקדושים לאסלאם – השריעה. בהלכה המוסלמית באים לידי ביטוי ההבדלים בין המגדרים על ידי חוקים דתיים המתייחסים לחובות ולזכויות של כל אחד מהמינים. ההבדלים בין המגדרים הם תלויי תרבות וחברה, ובראשית המאה ה־21 ישנן מדינות מוסלמיות המאפשרות זכויות רבות לנשים עם הגבלות הנוגעות בדיני אישות, נישואין גירושין, מעמד, קוד לבוש והשכלה.

בעולם המוסלמי קיים ויכוח רחב הנוגע לשאלה האם ההבדל בין המגדרים הוא מוצדק ביחס לפירוש ההלכה האסלאמית או שמא הפירוש המוסלמי בוצע באופן שגוי ולכן ההבדל בין המגדרים אינו מוצדק. הוויכוח נע בין השמרנים והליברלים. לפי טענות השמרנים, ההבדלים בהלכה האסלאמית בין גברים לנשים נובעים מהתפקוד והאחריות השונים של גברים ושל נשים, בעוד שהליברלים טוענים שההלכה האסלאמית נכתבה בעבר הרחוק והותאמה למסורות החברתיות שבאותה התקופה בעוד שכיום החברה שונה ולכן יש לתת פירושים מתקדמים יותר, הנוגעים הן לנשים והן לגברים, ושמותאמים לחברה שבזמננו.

מנהגים באסלאם

• צלאה – לפי האמונה האסלאמית, אללה ציווה על המוסלמים להתפלל למענו חמש פעמים ביממה. סדר התפילות הוא: תפילת השחר, תפילת הצהריים, תפילת אחר-צהריים, תפילת הערב ולבסוף תפילת הלילה. המוסלמי רשאי להתפלל עוד תפילות-רשות והן מכונות "סונן" והן אותן תפילות שהנביא מחמד היה מתפלל בנוסף לתפילות-החובה דלעיל.
• זכאה – המשמעות המילולית של המילה היא טהרה, ומשמעותה בהלכה האסלאמית היא טהרת הכסף וצמיחתו לנותן מבחינת תגמול וצמיחתו לנזקק מבחינת צורך. צדקת חובה היא זכאות בכסף או נכס או ערך מסוים לקבוצה מסוימת בזמן מסוים. צדקת החובה היא היסוד השלישי מיסודות האסלאם, והיא מוזכרת בהרבה פסוקים ופרקים בקוראן וגם מוזכרת בסונה של הנביא מחמד, והיא נחשבת למנגנון סולידריות חברתית בין כל מעמדי החברה. הזכאים לצדקה נמנים עם שמונה קטגוריות: כספי הזכאה מיועדים לעניים, למסכנים, ולפקידים הפועלים לגבות את הצדקות, ולאלה שאתם מקרבים את לבם אל האסלאם, לשחרור עבדים, לשקועים בחובות, ולממן את העובדים בדרך של אללה, ולנוסעים רחוק מן הבית שאזל כספם.
• חג' והג'רה – על פי ההלכה האסלאמית, חובה על כל מוסלמי לעלות לרגל לפחות פעם אחת בחייו למסגד אל-חראם שבעיר מכה, אם יש לו את היכולת לעשות זאת. על מנת לעלות למכה ולקיים את מצוות החג' כנדרש יש לקיים 3 דברים. כשהדבר שונה אצל נשים וגברים.
• העולם הבא – קיימת אמונה כי בסוף ימיו האדם יעמוד לדין לקראת הכניסה לגן עדן או גיהנום, כשהמלאך הטוב ישב על כתף ימינו – ויציג את מעשיו הטובים הבאים לידי ביטוי בכל תכשיט הנמצא בהישג ידו; והמלאך הרע על כתף שמאל – ויציג את מעשיו הרעים.

הכנסת אורחים

הקהילה המוסלמיות והערבית ידועה בהכנסת אורחים. גם אם הזדמן למקום תייר לרוב מזמינים אותו לכוס תה או קפה, לרוב לארוחה.

נישואים

טקסי הנישואים המוסלמיים בישראל מנוהלים בהתאם לחוק ולמנהגים המוסלמים, ונישואים בין חברי קהילות דתיות שונות אינם מורשים. בתי הדין השרעיים עוסקים בסוגיות המעמד האישי של חברי הקהילה המוסלמית בלבד.

כַּפַ֫אאַה کفاءة – הבעל חייב תמיד להיות ברמה שווה או גבוהה יותר מאשתו ברמתו הרוחנית וההכרה בהלכות ובשריעה. לכן אישה מוסלמית לעולם אינה יכולה להינשא לבעל שיהיה נחות ממנה מבחינה דתית, רוחנית, השכלתית או מבחינת הידע בשפה הערבית.

למוסלמי מותר לשאת עד ארבע נשים, וזאת אם הגבר מסוגל לפרנס ולכלכל את כל נשותיו וילדיו. בתקופת חיי הנביא, כאשר עבדות הייתה נפוצה, הייתה אפשרות לקחת פילגש כאישה נוספת, וזאת תחת חוקים והסכמים מותנים מראש.

הנישואין באסלאם מתמסדים על ידי עריכת חוזה נישואין.

מנהג נוסף שהיה תקף עד המאה ה-20 היה להלביש בנים בלבוש נשי, עד לגיל בגרות. ואז המעבר למלבוש גברי היה כמעין טקס מעבר מילדות לבגרות (לדוגמה: אוסאמה בן לאדן ואמין אל-חוסייני).

ראו גם

	ספר: אסלאם
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

• אסלאם - מונחים
• ציר הזמן של האסלאם
• האימפריה המוסלמית
• מוסלמים
• אסלאמיזם
• אסלאמופוביה
• מודרניזם אסלאמי
• ד'ימי
• פמיניזם אסלאמי
• הבשורה באסלאם
• בתולות גן העדן
• אסלאם בישראל
• החינוך באסלאם

לקריאה נוספת

• חוה לצרוס-יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, תל אביב: רשפים, תשכ"ז
• נחמיה לבציון, האסלאם: מבוא להיסטוריה של הדת, רמת אביב, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1998, מסת"ב 9650603956
• חוה לצרוס-יפה, האסלאם: קווי יסוד, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, אוניברסיטה משודרת, תש"ם, 1980, מסת"ב 9650504036
• חוה לצרוס-יפה (עורכת: רחל שיחור), עוד שיחות על דת האסלאם, תל אביב: משרד הביטחון-ההוצאה לאור, 1985, האוניברסיטה המשודרת
• חוה לצרוס-יפה (עורך: מיכאל וינטר), אסלאם-יהדות - יהדות-אסלאם, האוניברסיטה המשודרת, 2003
• מירי שפר, אסלאם - מבוא קצר, הוצאת מפה וההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2006
• יצחק יהודה גולדציהר, הרצאות על האסלאם, ירושלים: מוסד ביאליק, 1978
• עמנואל סיון, קנאי האסלאם, תל אביב: עם עובד, 1985, מסת"ב 9651303484
• עמנואל סיון, מיתוסים פוליטיים ערביים, תל אביב: עם עובד, 1997, מסת"ב 9651305452
• ברנרד לואיס, משבר האסלאם, אור יהודה: דביר, 2006
• הנרי למנס, תרגום: אפרים הרפז ויוסף יואל ריבלין, האסלאם אמונותיו ומוסדותיו, ירושלים: מאגנס, 1955
• עמנואל סיון, התנגשות בתוך האסלאם, תל אביב: עם עובד, 2005, מסת"ב 9651317477
• נחמיה לבציון, דת האסלאם - מבוא היסטורי, תל אביב: או"פ, 1989
• קלוד כאהן, האסלאם מלידתו עד תחילת האימפריה העות'מאנית, תל אביב: זמורה ביתן, 1995
• ברנרד לואיס, האסלאם בהיסטוריה, תל אביב: זמורה ביתן, 1984, מסת"ב 9650301305
• ברנרד לואיס, הערבים בהיסטוריה, תל אביב: דביר, 1995
• מייקל קוק, מוחמד, ירושלים: מוסד ביאליק, 1989, מסת"ב 9653425234
• רפאל ישראלי, לחיות עם האסלאם, נתניה: אחיאסף, 2006
• דאר אלסלאם, תרגום משמעויות הקוראן המבורך, כפר קרע, 2017.
• דאר אלסלאם, הדרך אל האושר, כפר קרע, 2017
• אברהים ח'טיב, כל מה שצרתי לדעת על האסלאם, 2007.
• ח'אלד מחמד סעאבנה, האסלאם - מה? מדוע? כיצד?, אלרחמה, 2012.
• מאיר מ' בר-אשר, מאיר חטינה (עורכים), האסלאם - היסטוריה, דת, תרבות, הוצאת מאגנס, 2017.
• ניר צורף, מוחמד הקוראן והיהודים, צמרת הוצאה לאור, 2020.

קישורים חיצוניים

• אסלאם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• האוניברסיטה הפתוחה, ‏האסלאם: מבוא להיסטוריה של הדת, גירסה קולית, באתר iCast
• חמש מצוות היסוד באסלאם, בשורת האסלאם, ראשית האסלאם: חייו ופעילותו של מוחמד, באתר מט"ח
• אתר המאגד מספר אתרים שעוסקים באסלאם
• פרד דונר על מקורות האסלאם.
• זהייה קונדוס, היתד האיתנה, הזמן הזה, מכון ון ליר בירושלים, נובמבר 2022
• אסלאם, דף שער בספרייה הלאומית
• אסלאם, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

הערות שוליים

א. בעברית, ניתן להגדיר את המונח אסלאם כ"השלמה" עם סונת מוחמד ודברי האל אללה, או כ"התמסרות" או "כניעה" להם, כאשר המונח "השלמה" מבוסס הן על מהות דת האסלאם והן על קרבה שפתית בין עברית לערבית.