העליות בשנים 1881-1700

עליות לארץ ישראל בעת החדשה

עליות קדומות לארץ ישראל העליות בשנים 1881-1700 עליות לפני קום המדינה העלייה הראשונה העלייה השנייה העלייה השלישית העלייה הרביעית העלייה החמישית ההעפלה עליות לאחר קום המדינה: העלייה ההמונית מבצע על כנפי נשרים מבצע עזרא ונחמיה עליות חיסול גלויות עליית גומולקה העלייה מברית המועצות בשנות ה-70 עליית ביתא ישראל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 עלייה מאמריקה הלטינית בשנות האלפיים עליות על פי ארץ מוצא: העלייה מרומניה העלייה מגרמניה העלייה ממרוקו ראו גם: פורטל היישוב

מפת ארץ ישראל מעשה ידי ג'ון קארי, 1801

כיפת בית הכנסת החורבה שנחנך בשנית בשנת 1864, מצד ימין בין בתי העיר העתיקה בירושלים, ב-1934

ליד נמל יפו, 1873

טבריה על פי האמן אדריאן אגרון, 1837

חותמת "קהל עדת בני ישראל ביפו", המאה ה-19

היסטוריה של ארץ ישראל

לוח התקופות בארץ ישראל

בגלי העליות לארץ ישראל מראשית המאה ה-18 ועד הרבע האחרון של המאה ה-19 עלו מעת לעת אלפי עולים, שתרמו לגידולו והתפתחותו של כלל היישוב היהודי בארץ ישראל באותן שנים. בסך הכל הוסיפו גלי העליות אלפים רבים למניין היהודים אשר ישבו בארץ. העולים ביססו וחיזקו את קיומו הרעוע של היישוב היהודי והחלו ביוזמות חדשות. ממחצית המאה ה-19 ניכרו תמורות רבות ביישוב היהודי; בסיועם של ארגונים יהודים בתפוצות ובארץ ישראל, ובשל התערבותן והשפעתן הגוברת של המעצמות הזרות. בשנת תרמ"ב 1881, כאשר החל גל העלייה הראשונה, נאמד היישוב היהודי כ-26,000 נפש.

בשלהי המאה ה-17

תנועת הגאולה שעורר משיח השקר שבתאי צבי בשנות השישים של המאה ה-17 הסתיימה בכשלון והתרסקות, כאשר התאסלם ב-1665 לפקודת השלטונות העות'מאניים, אולם הטלטלה הרעיונית והרגשית ברחבי עולם היהודי לא שככה לגמרי והמשיכה בהסתר. המתח המשיחי שצמח בתקופת הפולמוס עם השבתאים שרד זמן רב בתודעתם ובליבם של רבים בתפוצות ישראל. אישים שונים, שבתאים ושאינם שבתאים, ערכו חישובי קיצים, לפיהם ציפו המאמינים לעת קרובה של גאולה. השנים 1700, 1706, 1740 ושנים נוספות חושבו כמסוגלות לביאת המשיח. צפייה זו באה לידי ביטוי ברצונם ונסיונותיהם לעלות לארץ ישראל. בין העולים היו שבתאים נסתרים, וכאלה שלא היו מספיחי השבתאות, חלקם מקובלים ותלמידי חכמים ומנהיגי קהילות: רבי יהודה חסיד, רבי אברהם רוויגו, נחמיה חיון, הרופא ד"ר יצחק קנטריני, הרמח"ל - רבי משה חיים לוצאטו, רבי ישראל יעקב אלגאזי, רבי רפאל טריביש, רבי חיים אבולעפיה, רבי חיים בן עטר, רבי פרץ בן משה ורבי שמחה מזאלאזיץ.

במאה ה-18

בשנת 1700 הגיעה לארץ שיירת העולים בראשות רבי יהודה החסיד, לאחר מסע באירופה. החבורה הגיעה בשתי שיירות מקושטא ומוונציה והתיישבה בבתים שנרכשו עבורה, במימון נדיבים.‏ לדעת ההיסטוריון בן-ציון דינור סימנה החבורה את ראשית בנייתו וכינונו של היישוב היהודי בארץ ישראל בעת החדשה. בשנת 1733 ניסה הבעש"ט לעלות אך נעצר בדרכו.‏

בשנת 1737 עלה מטורקיה רבי גדליה חיון והקים בירושלים את ישיבת המקובלים בית אל, מוסד חשוב אשר הביא לבואם של חכמים נוספים; ביניהם ר' ישראל יעקב אלגאזי ובנו ר' יום טוב אלגאזי, שלימים שימשו בתפקיד הראשון לציון.

בשנת 1740, הגיע לטבריה הרב חיים אבולעפיה מאיזמיר בראש משלחת של עשרות אנשים, ובברכת מושל הגליל דאהר אל עומר, חידש את היישוב היהודי בטבריה אשר היה חרב במשך 70 שנה‏. באותה שנה, הקים ועד פקידי קושטא ביפו אכסניה ליהודים העולים לרגל לירושלים. רבי חיים אבולעפיה התמסר להתפתחות העיר ודאג למקורות פרנסה ליושביה. הוא בנה בעיר בית כנסת מפואר, סלל דרכים, הקים חנויות ליום השוק, בית בד לשמן שומשמין ו-בית מרחץ. בעידודו נרכשו שדות וכרמים באזור וכן בשפרעם, פקיעין ובעזרת שלמה עבדי גם בכפר יאסיף. הרב אבולעפיה סייע בקליטתם של עולים נוספים מטורקיה, צפון אפריקה ומזרח אירופה.

חידוש היישוב העברי בטבריה עשה רושם רב בגולה, לפיכך, התגברה העלייה לארץ. בתקופה זו עלה רבי אלעזר רוקח אבי משפחת רוקח; וכן, עלו ר' חיים בן עטר עם משפחתו, עשרות תלמידיו ובני משפחותיהם ממרוקו ומאיטליה‏ (1741), רבי משה חיים לוצאטו עם משפחתו וכמה מתלמידיו מהולנד (1743).

בשנת 1747 עלה ר' אברהם גרשון מקיטוב גיסו של רבי ישראל בעל שם טוב והתיישב בחברון, ואחר הצטרף לישיבת המקובלים בית אל בירושלים. בשנת 1751 הצטרף ר' שלום שרעבי מתימן לישיבה, ואף עמד בראשה ובהנהגת ירושלים, לימים עמדו בראשה גם שני בניו.

בשנת 1752 באו עולים מאלג'יר, ר' יהודה עייאש ובנו ר' יעקב משה עייאש, אף הוא שימש בתפקיד הראשון לציון.

בשנת 1764 על פי הנוסע ר' שמחה מזאלזיץ, בנה הנדבן ר' יעקב בן דוד זונאנה מקושטא ביפו חומה ובית אכסניה עבור עולי רגל יהודים שבו יוכלו לנוח לפני הטלטלם שוב בדרכים. על האכסניה השתלטו בהדרגה הערבים תושבי המקום. באותו זמן הקימו גם בעכו אכסניה דומה שכן אלו היו שתי ערי הנמל העיקריות עבור העולים ולא היה מקום מתאים ללון בו עבור המגיעים זה עתה לארץ.‏

בשנת 1764 מגיעה שיירה בראשות תלמידי הבעש"ט ר' מנחם מנדל מפרמישלן ור' נחמן מהורדנקא. רבים מסיעת החסידים שכבר היו בארץ שקדמו בעלייתם ובהשקפותיהם לתלמידי הבעש"ט הצטרפו לסיעתם ודרכם החסידית החדשה של אלה.

בשנת 1770 בקירוב, עולה ר' יעקב מקרלין לטבריה ומייסד את הגרעין החסידי הראשון.

בשנת 1772 עולה מליטא רבי עזיראל משקלוב, נכדו ר' ישראל משקלוב יהיה בין מובילי עליית תלמידי הגר"א 37 שנים מאוחר יותר.

בשנת 1777 בגל עלייה הבולט בראשותו של רבי מנחם מנדל מויטבסק באו לארץ כ-300 חסידים, בין מנהיגי השיירה היו תלמידי המגיד ר' דב בער ממזריטש. רבים מהחסידים התיישבו בישובי הגליל: צפת וטבריה וחלקם התיישבו בכפר יאסיף ובפקיעין.‏ באותו זמן הגיעו לארץ כ-130 עולים מתוניס.‏

בשנת 1780 בקירוב ניסה הגאון מווילנא לעלות מליטא לארץ ישראל אך לא מצליח בכך. תלמידיו בדור הבא יקימו תנועת עלייה.

בשנת 1782 עלה מאיטליה ר' דוד פארדו. חכמים בולטים מעין אלה במסעות עלייתם לארץ ישראל עוררו רושם ותהודה ניכרת בקרב יהדות התפוצות והצטרפו למנהיגות קהילות העולים והיושבים זה מכבר בארץ ישראל.

בשנת 1794 הגיע מליטא רבי שלמה מטולוצין מבכירי תלמידי הגר"א והראשון שעלה לארץ עוד בחיי רבו והתיישב בחברון. כמו כן החלו לעלות חסידים מחבל ווהלין ומייסדים ב-1796 את כולל פולין.

בשנת 1798 מצליח ר' נחמן מברסלב להגיע לארץ אך שוהה בה זמן קצר בלבד.

בשנת 1798 נכנס לארץ צבא נפוליאון ממצרים, בנסיון לכבוש אותה מהטורקים. במקביל, הכריז נפוליאון כי בכוונתו לסייע לתקומתם המדינית של היהודים במולדתם ההיסטורית. הקיסר הצרפתי קרא ליהודים להזכר בעברם ההיסטורי המפואר בארץ ישראל, להקים ישות מדינית יהודית עצמאית בארץ ישראל. מנשר נפוליון אל היהודים פורסם בעיתון הצרפתי מוניטר ב-20 באפריל 1799, וכן גם הופץ ככרוז בארץ ישראל ובקהילות היהודים באסיה ובאפריקה. נפוליון קרא ליהודים "להתלכד סביב דגלו לשם 'הקמת ירושלים העתיקה'. בידיעות מאותה תקופה נאמר כי אכן יהודים רבים הצטרפו אז לחילותיו של נאפוליון, שבדעתו להקים גדוד יהודי 'כדי לשוב ולהקים את ממלכת ירושלים".‏ לפרסומו ותוכנו של הכרוז הייתה תהודה ניכרת.‏ בעקבות המנשר פרסם הרב אהרן בן לוי מירושלים כרוז רבני לגיוס לצבא נפוליאון.‏ אמנם מסע נפוליאון בארץ ישראל נכשל, אולם הוא סימן את התערבותן המדינית הגוברת של מעצמות אירופה בארץ ישראל, ומעורבותן בנעשה בה, בין השאר באמצעות הסכמי הקפיטולציות, אשר השליכו על תנאי העלייה לארץ במאה ה-19.

במאה ה-19

בתחילת המאה ה-19 מנה היישוב היהודי בארץ ישראל כ-6,000 נפש. בשנת 1860 נאמד מספר היהודים בה (ובכלל זה היהודים בצידון) כ-10,639 נפש; בשנת 1881 מנה היישוב היהודי בארץ יותר מ-25,000 נפש. רובו ישב בערים: ירושלים, חברון, צפת וטבריה.‏

בתחילת המאה התגוררה הקהילה היהודית בירושלים לעדותיה השונות בעיר העתיקה, וכללה בעיקר יהודים ספרדים. בבית הכנסת הספרדי "יוחנן בן-זכאי" היו מכתירים את הרב הממונה על יהודי האימפריה העות'מאנית "החכם באשי" הראשון לציון. בעיר הנמל יפו התגוררו יהודים אחדים בלבד; ב-1820 נרכש בית גדול ששימש כאכסניה ליהודים שעברו ביפו, ובשנת 1830 הוקמה קהילה יהודית בה.‏

קהילת יהודי יפו גדלה והתרחבה במשך המאה ה-19. נמל יפו היה לשער עלייה עיקרי לעולים לארץ. ביפו הונחה התשתית המוסדית, הכלכלית, התרבותית והמנהלית לעליות הבאות. למשל, ב-1842 רכש הרב יהודה הלוי מרגוזה רבה של העיר, יחד עם חכם אברהם פנסו וחכם יחיאל בכר, חלקת אדמה בגודל של 103 דונם על גדות נחל איילון (ואדי מוסררה), ונטעו בה 5,310 עצים, מהם 2,210 עצי הדר. בשנת 1855 נרכשו החלקה והפרדס על ידי משה מונטיפיורי כדי להעסיק בה יהודים עניים; לימים הוקמה על קרקע זו שכונת מונטיפיורי.‏‏ בקרקעות שנרכשו ליד יפו, הוקם בשנת 1870 בית הספר החקלאי הראשון בארץ מקווה ישראל, אשר חנך צעירים ילידי הארץ ומתפוצות ישראל. בשנת תרל"ח 1878 הוקמה המושבה פתח תקווה על ידי אנשי ירושלים, ובהם יואל משה סלומון.

הישוב היהודי בארץ סבל מתנאי מחיה ופרנסה קשים, מרעידות אדמה רעב ומגפות; אלה גרמו לתמותה רבה בקרב תושבי העיר ירושלים, כמו גם בשאר היישוב בארץ. כמחצית מן היהודים בארץ ישראל היו נתינים זרים. אלו סבלו אף יותר מן העוינות וסדרי הממשל של השלטונות הע'ותמאניים.

• בין השנים 1807 - 1840 עלו לארץ לפחות 5,000 איש (בהם גם מאות משפחות מאלג'יר אולם רבים מהם היו בין כ-2400 הניספים בגליל של רעידת האדמה בצפת (1837)).‏.

• עולים רבים הגיעו לארץ ישראל מן הפזורה של היהודים מגורשי ספרד באירופה ומרחבי האימפריה העות'מאנית חלקם הגיעו כפליטי חרב מקהילות שנפגעו בזמן מרד היוונים נגד הטורקים בשנת 1822, וחלקם נטשו אזורים באימפריה העות'ומנית בשל המשבר הכלכלי שפקד אותה בעקבות חיסול חיל הינצ'ירים בשנת 1826.

• עליות מרוסיה: עליית תלמידי הגר"א החלה בשנים 1809-1808, בשלושת גלי העליה במהלכה באו כ-511 עולים; רבים מהם עלו במסגרת תנועת חזון ציון אותה ייסדו בליטא וכך לאורך כל המאה ה-19 המשיכו רבים נוספים לעלות משם לארץ; בין השאר הקימו עולים אלה מחדש את בית הכנסת החורבה ברובע היהודי, לאחר שהתגברו על הגבלות השלטון העות'מאני שמנע מאשכנזים להתגורר בירושלים. אחד העולים ר' מרדכי צורף יזם הקמת כפרים של עובדי אדמה בארץ ישראל, ושלח את תוכניתו אל הנדבן משה מונטיפיורי. עם הצטרפותם של חסידים לירושלים הוקם גם בית הכנסת "תפארת ישראל". בשנת 1819 עלו 15 משפחות אשכנזיות לחברון והחל משנת 1822 עלו חסידי חב"ד ממזרח אירופה והתיישבו בחברון והגדילו את הקהילה היהודית בעיר באופן ניכר. אף גזירת גיוס החובה לצבא הרוסי בשנת 1827 גרמה למשפחות שלמות לברוח מרוסיה, וחלקן עלו לארץ ישראל. היישוב האשכנזי בירושלים צמח מבודדים לכ-9,000 איש.

• במשך המאה ה-19 עלו כ-1,500 יהודים אשכנזים וספרדים מרומניה ו-800 עד 1,000 יהודים יוצאי בסרביה ובוקובינה.‏

• עליה מהונגריה של תלמידי החתם סופר.‏ מקרב עלייה זו קמו בהמשך אישים בולטים ביישוב הישן ואחר כך, בעדה החרדית. בשנת 1856 נבדלו עולי הונגריה בארגון משלהם בשם כולל אונגרין - כולל שומרי החומות.

• כ-30 משפחות מפרס עלו לארץ בשנת 1815 והתיישבו בצפת ובגליל.
• עליות מצפון אפריקה: בראשית המאה ה-19 עלתה קבוצה של כ-180 איש מתוניס. 150 מהם התיישבו בטבריה ו-30 בצפת. קבוצתו של ר' נתן אדרי באה מלוב. ב-1810 הצטרפה אליהם קבוצת עולים מלוב בראשות ר' אברהם כלפון. ב-1818 עלתה קבוצת עולים נוספת מלוב, ובהם משפחתו של ר' אברהם חיים אדאדי והתיישבו בצפת. בשנת 1817 התיישבו עולים ממרוקו ומאלג'יר בחיפה. בין השנים 1830-1837 עלו לארץ מאלג'יר כ-400 משפחות‏, חלקם ברחו ממנה מפני הרדיפות שהחלו בה בשנת 1830. ב-1840 עלתה מאלג'יר קבוצה נוספת בת כ-150 איש בראשות אברהם שלוש בניו מאושיות הקהילה היהודית ביפו, חלק מעולים אלה נספו בים בדרכם באוניות.

• בשנים 1860-1848 עלו מאות עולים ממרוקו בהם הרב יוסף ארווץ, הרב יצחק אסולין, הרב משה אלקיים, ובני משפחת מויאל שהיו מנהיגי הקהילה היהודית ביפו: יוסף ב"ק מויאל ששימש כסגן קונסול ספרד ואחיו אברהם מויאל ששימש כממונה מטעם הברון רוטשילד, חברת כי"ח ואגודת חובבי ציון בניהול ענייניהם בארץ. משפחת עבו השתקעה בצפת, ובמשך שלושה דורות רצופים שימשו בני המשפחה כקונסולים של צרפת בגליל ותרמו רבות לחיזוק ההתיישבות בגליל. כשלושים משפחות מעולים אלה התיישבו בשפרעם.

• חלק מן העולים נמנו בין מבשרי הציונות או היו מבין המושפעים מהם; ביניהם הרב ד"ר יהודה ביבאס שעלה ב-1852 והתיישב בחברון, ותלמידו הרב יהודה בן שלמה חי אלקלעי שעלה בשנת 1874. הרב אלקלעי היה "גדול המעוררים להחייאת היישוב בארץ-ישראל"; הוא פעל למען יישוב ארץ ישראל משנת 1857, הציע להקים אגודה לבניית אוניות ומסילת ברזל, וייסד את 'חברת יישוב ארץ-ישראל'.‏

על אודות קורות היישוב היהודי בארץ במאות ה-18 וה-19 ראו -

ערך מורחב – היישוב הישן

בשלהי המאה ה-19

הגידול המואץ באוכלוסי הארץ, ובכלל זה בקהילות היהודיות, בשל הגירה רבה של יהודים ואינם יהודים, תרם ליציאת תושבים מבין החומות הערים: ירושלים, יפו וטבריה, אל כפרים ושכונות חדשות. בשלהי המאה ה-19 התגבש רוב יהודי בירושלים; 17,000 יהודים לעומת 14,000 שאינם יהודים.^{[דרוש מקור]} בשנת 1881 התגוררו בשכונות שמחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים: ימין משה, נחלת שבעה ומאה שערים, למעלה מ-2,000 יהודים. בשנת 1895 מנה היישוב היהודי בירושלים 28,112 נפש, אשר התגוררו בשכונות חדשות רבות.‏ הקהילה היהודית בחיפה גדלה ובשנת 1875 כללה כ-1,000 נפש. ביפו שגשגה הקהילה היהודית ובשנת 1888 היה מספר היהודים כ-1500 נפש; "וגם הם מתחלקים לספרדים (אלף נפשות) ואשכנזים (חמש מאות)"; בשנת 1891 התאחדו שתי הקהילות הספרדית והאשכנזית ביפו לקהילה אחת..‏

על היישוב היהודי בארץ משנות השמונים ואילך ראו -

ערך מורחב – העלייה הראשונה

ראו גם

• עליות לארץ ישראל
• מסעות ארץ ישראל
• זכרונות ארץ ישראל
• שד"ר
• אנשי עליות קודמות
• אנשי היישוב הוותיק ילידי הארץ

לקריאה נוספת

• יהושע בן אריה, עיר בראי תקופה, ירושלים במאה התשע-עשרה, א-ב, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ז.
• מרדכי אליאב, ארץ-ישראל ויישובה במאה הי"ט, 1917-1777, ירושלים: הוצאת כתר, 1978.
• דן בהט, בנימין זאב קידר, זאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, תשל"ד.
• יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשט"ו.
• ח' מרחביה, קולות קוראים לציון, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר, תשמ"א.
• אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים, חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-19, הוצאת שלם, ירושלים ה'תשס"ז.
• אריה מורגנשטרן, משיחיות ויישוב ארץ-ישראל, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ה.
• יעקב ברנאי, יהודי ארץ-ישראל במאה הי"ח בחסות פקידי קושטא, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ב.

קישורים חיצוניים

• צבי קובץ, ‏העלייה ממזרח אירופה לארץ-ישראל באמצע המאה הי"ט, קתדרה 9, אוקטובר 1978, עמ' 204-193
• משה אלטבאואר, ‏איגרת הרב משה יהושע זעליג הכהן משנת תרי"ג על אודות עלייתו ארצה, קתדרה 1, אלול תשל"ו
• אריה מורגנשטרן, ‏יהדות הגולה והכמיהה לציון, 1240-1840, תכלת 12, אביב תשס"ב 2002
• הנרי טולדנו, עליית היהודים המערביים וא"י מהתחדשות היהודי בטבריה ובמאה ה-19 (1740-1917), מים מדליו תשנ"ג