כניסה להר הבית (הלכה)

כניסה להר הבית
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר במדבר, פרק ה', פסוק ב'
משנה	מסכת כלים, פרק א', משנה ח'
תלמוד בבלי	מסכת פסחים, דף ס"ז, עמוד א'
משנה תורה	ספר עבודה, הלכות ביאת מקדש, פרק ג'
ספרי מניין המצוות	ספר החינוך, מצווה קפ"ד, מצווה שס"ב, מצווה שס"ג, מצווה תקס"ה
מקורות נוספים	שו"ת הרדב"ז, תשובה תרצ"א; יביע אומר, חלק ה', יורה דעה, סימן כ"ו; הרב שלמה גורן, הר הבית

מבט על הר הבית מכיוון דרום. בלב הרחבה – כיפת הסלע. בדרום הרחבה – מסגד אל-אקצא (הכיפה הכסופה). למרגלות הר הבית, מדרום – הגן הארכאולוגי ירושלים.

כניסה להר הבית על פי ההלכה כוללת דינים מיוחדים, סייגים ואיסורים. ההלכה מתייחסת לשטח מוקף חומה בגודל 500 אמה על 500 אמה, שהיה בהר המוריה, בדרום-מזרח העיר העתיקה של ירושלים של היום. במתחם זה שכנו בית המקדש הראשון והשני, והוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי פרט למקום בית המקדש עצמו, שקדוש ממנו, ומקום קודש הקודשים, שהוא הקדוש ביותר בבית המקדש.

ההלכה מגדירה מספר דרגות של קדושה בחלקים שונים של ההר. בנסיבות מסוימות עשויה הכניסה להר הבית בכלל ולחלקים מסוימים שלו בפרט להיחשב כמצווה, אך בנסיבות אחרות, כמו כניסה בטומאה ללא היטהרות כדין, עלולה זו להיחשב לעבירה ובמקרים מסוימים אף לעבירה חמורה שעונשה כרת.

הגדרת הר הבית בהלכה

על פי המשנה, הר הבית היה ריבוע בן 500 אמה על 500 אמה, ומרבית השטח החיצון היה בדרום הסורג, כדברי המשנה במסכת מדות, פרק ב', משנה א': ”הַר הַבַּיִת הָיָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה עַל חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה. רֻבּוֹ מִן הַדָּרוֹם, שֵׁנִי לוֹ מִן הַמִּזְרָח, שְׁלִישִׁי לוֹ מִן הַצָּפוֹן, וּמֵעוּטוֹ מִן הַמַּעֲרָב.” המתחם המכונה כיום הר הבית, והמוקף בארבע רוחותיו חומות המשמשות כקירות תמך, גדול בהרבה מהשטח המוזכר במשנה. הוא בצורה דמוית טרפז שאורכו כ-480 מטר ורוחבו כ-300 מטר, ושטחו הוא כמאה וארבעים דונם. מיקומו המדויק של השטח ההלכתי בתוך מתחם הר הבית כיום נתון לספקות ומחלוקות בין אנשי ההלכה בדורנו.

הסיבה להפרש הגדול בין שטחו ההלכתי של הר הבית לבין השטח כיום, הוא בנייה שנעשתה על ידי החשמונאים ובעיקר על ידי הורדוס, בנייה שהרחיבה את ההר בעיקר לכיוון צפון ודרום. לפי הדעה המקובלת, בנייה זו הגדילה פיזית את שטחו של המתחם, אך לא השפיעה ושינתה מבחינה הלכתית את האזורים עליהם חלים דיני הקדושה השונים.

לפי המשנה: ”אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותמים ובסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות ובשיר. ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהם, וכל ישראל אחריהם. [...] וכל שלא נעשה בכל אלו, הנכנס לשם אין חיבין עליה” לפיכך בימי בית המקדש השני, שבהם לא היה מלך ולא אורים ותומים, לא התקיימו התנאים הנדרשים להרחבת השטח של העזרה. אמנם, בנוגע להר הבית לא נזכר במשנה כיצד מוסיפים על קדושתה. לדעת הרב יצחק שילת יש לחוש שגם שאר מתחם הר הבית שעד החומה ההרודיאנית התקדש מדרבנן בקדושת הר הבית. ואילו הרב יעקב אריאל סובר, שאין לחוש להרחבת הקדושה.

באשר לשטחים התת-קרקעיים, לפי פסק הרמב"ם, "המחילות הפתוחות לעזרה – קודש, והפתוחות להר הבית – חול". דין זה שימש להתרת עבודות לחשיפת אולם תת-קרקעי שמאחורי שער וורן בכותל המערבי בשנת 1981.

מחנה שכינה מחנה לוויה ומחנה ישראל

שטחו ההלכתי של הר הבית, מחולק לשני אזורים עיקריים: מחנה לוויה ובתוכו מחנה שכינה. כל מקום אחר בירושלים ובערים מוקפות החומה האחרות נקרא בהלכה מחנה ישראל. לכל אחד מאזורי קדושה אלה ישנם דינים ואיסורים שונים זה מזה. ככל שהאזור פנימי יותר כך הוא מקודש מחברו, הלכותיו חמורות יותר, ודיני הכניסה אליו נוקשים יותר.

הר הבית מכיוון צפון

מחנה לוויה

• הר הבית: השטח המזרחי, החצר המערבית, הרחבה הדרומית והחלק הצפוני הסמוך לסורג והחיל מבחוץ.
• הסורג: מחיצת אבנים נמוכה, שעד אליה מותרת הכניסה לגויים ולטמאי מתים. נמצא לפני החיל.
• החיל: השטח בין הסורג לכותלי העזרות.
• עזרת נשים: שטח שנמצא ממזרח לעזרה, ושימש לכינוסים ציבוריים ופעולות אחרות שלא נכללו בעבודת הקורבנות. מן התורה דינם של החיל ועזרת הנשים כהר הבית, אולם מדרבנן אסור לטמאי מתים להיכנס אליהם.

מחנה שכינה

• עזרת ישראל: השטח הפנימי ביותר אליו הורשו ישראלים להיכנס שלא לצורך.
• עזרת כהנים: שטח ששימש את הכהנים וכן ישראלים שנכנסו לצורך הקרבת קרבן.
• בין האולם ולמזבח: השטח הפנימי ביותר אליו הורשו להיכנס כהנים בעלי מומים.
• ההיכל: השטח הפנימי ביותר אליו הורשו להיכנס הכהנים.
• הדביר או קודש הקודשים: אליו נכנס רק כהן גדול ביום הכיפורים.

בתקופת המשכן במדבר

שילוח טמאים מהמחנות

דיני הכניסה בטומאה לאזורי הקדושה השונים נלמדים על ידי חז"ל מפסוקים במקרא הנוגעים לשילוח והרחקת טמאים ממחנה בני ישראל במדבר. במקרא מוזכר איסור כניסת מצורעים, זבים, טמאי קרי וטמאי מתים לאזור הנקרא "מחנה":

”צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. מִזָּכָר עַד-נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת-מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם” (במדבר ה, ב-ג)
וכן ”כִּי-יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא-יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה-לָיְלָה וְיָצָא אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל-תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה” (דברים כג, יא).

חז"ל פירשו פסוקים אלו כעוסקים בשלושה מחנות שונים:

• מחנה ישראל: שטח מחנות כל השבטים. אליו אסורים רק המצורעים בכניסה, אך בעלי טומאות אחרות היוצאות מן הגוף וטמאי מתים מותרים בו.
• מחנה לוויה: מקום ישיבתם של בני שבט לוי סביב המשכן. אסור בכניסה לבעלי טומאה היוצאת מן הגוף (מצורעים, זבים וזבות, יולדות, נידות וטמאי קרי), אך מותר בכניסה לטמאי מת, ואפילו המת עצמו, ולמדו זאת חז"ל מכך שמשה רבנו, שישב במחנה לוויה, נשא עמו את עצמות יוסף.
• מחנה שכינה: אוהל מועד. אליו אסורים בכניסה כל הטמאים: בעלי טומאה היוצאת מן הגוף (מצורעים, זבים וזבות, יולדות, נידות וטמאי קרי), טמאי מתים וכל הטמאים ממגע במשהו טמא (שרץ, נבלה, טמאים אחרים ועוד). כל הנכנס אליו בטומאה חייב כרת.

בתקופת המקדש בירושלים

כשנכנסו בני ישראל לארץ והחליף המקדש בירושלים את המשכן, הועתקו שלושת המחנות לירושלים, כדברי התוספתא:

וכשם שהיו במדבר שלש מחנות – מחנה שכינה, מחנה לויה, מחנה ישראל, כך היו בירושלים. מפתח ירושלים ועד פתח הר הבית – מחנה ישראל; מפתח הר הבית ועד שערי נקנור – מחנה לויה; משערי נקנור ולפנים – מחנה שכינה.

— תוספתא מסכת כלים, פרק א', י'

גם במקדש שבירושלים נותרו דיני שילוח מדאורייתא כדיני המשכן במדבר. אולם בימי בית ראשון ושני הוסיפו חז"ל סייגים ודינים מדרבנן בהלכות שילוח טמאים מן המחנות, הן על ישראל והן על הגויים. כדברי המשנה:

מחנה שכינה ועזרת נשים (בחזית) במודל בית המקדש השני במוזיאון ישראל

עֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת הֵן:
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת. וּמַה הִיא קְדֻשָּׁתָהּ, שֶׁמְּבִיאִים מִמֶּנָּה הָעֹמֶר וְהַבִּכּוּרִים וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מַה שֶּׁאֵין מְבִיאִים כֵּן מִכָּל הָאֲרָצוֹת:
עֲיָרוֹת הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה מְקֻדָּשׁוֹת מִמֶּנָּה, שֶׁמְּשַׁלְּחִים מִתּוֹכָן אֶת הַמְּצֹרָעִים, וּמְסַבְּבִין לְתוֹכָן מֵת עַד שֶׁיִּרְצוּ. יָצָא, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ:
לִפְנִים מִן הַחוֹמָה (=מחנה ישראל, העיר ירושלים) מְקֻדָּשׁ מֵהֶם, שֶׁאוֹכְלִים שָׁם קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי.
הַר הַבַּיִת (=מחנה לוייה) מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין זָבִים וְזָבוֹת, נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת נִכְנָסִים לְשָׁם. (כמו כן, אסורה גם כניסת בעל קרי למחנה לוויה, על פי דרשת התלמוד במסכת פסחים).
הַחֵיל מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין גּוֹיִם וּטְמֵא מֵת נִכְנָסִים לְשָׁם.
עֶזְרַת נָשִׁים מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין טְבוּל יוֹם נִכְנָס לְשָׁם, וְאֵין חַיָּבִים עָלֶיהָ חַטָּאת.
עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל (=מחנה שכינה) מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה, שֶׁאֵין מְחֻסַּר כִּפּוּרִים נִכְנָס לְשָׁם, וְחַיָּבִין עָלֶיהָ חַטָּאת.
עֶזְרַת הַכֹּהֲנִים מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה, שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִים לְשָׁם אֶלָּא בִשְׁעַת צָרְכֵיהֶם, לִסְמִיכָה לִשְׁחִיטָה וְלִתְנוּפָה:
בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ מְקֻדָּשׁ מִמֶּנָּה, שֶׁאֵין בַּעֲלֵי מוּמִין וּפְרוּעֵי רֹאשׁ נִכְנָסִים לְשָׁם.
הַהֵיכָל מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין נִכְנָס לְשָׁם שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלָיִם.
קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מְקֻדָּשׁ מֵהֶם, שֶׁאֵין נִכְנָס לְשָׁם אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה.

— מסכת כלים, פרק א' משניות ו'–ט'

לפיכך, תחומי הכניסה האסורים לאזורי הקדושה השונים בטומאה הם:

• למצורעים: אסורה הכניסה לכל ערי ישראל שהיו מוקפות חומה בימות יהושע בן נון ובכללן לשטח ירושלים הקדומה.
• לטמאים בטומאה היוצאת מן הגוף, ובכללם: זב, זבה, יולדת, נידה ובעל קרי שלא נטהרו בטבילה: אסורה הכניסה להר הבית.
• לגויים, וליהודים טמאי מת: אסורה הכניסה מבעד לסורג, אל החיל.
• לטבול יום: אסורה הכניסה לעזרת נשים.
• למחוסר כיפורים: אסורה הכניסה לעזרת ישראל.

כניסה בטומאה בהיתר

יש מקרים שהותרה הכניסה אפילו בטומאה, כגון שנצרכו לתקן דבר במקדש ואין טהורים שיעשו זאת. כמו כן, כאשר כל העם או רובו טמאי מתים, הותרה כניסה גם מעבר לחיל לצורך הקרבת קורבנות, לפי הכלל שטומאה הותרה בציבור.

ביאה ריקנית

הנכנס לעזרה שלא כדי לעבוד או להשתחוות, לוקה, והנכנס לקודש הקודשים חייב מיתה. במשנה מוזכר גם שאסור לעבור בהר הבית כקיצור דרך למקום אחר (קפנדריא), והרמב"ם הוסיף: ”לא יכנס לו אלא לדבר מצווה”. דין זה למד הרמב"ם, לפי הכסף משנה, בקל וחומר מבית כנסת.

הקדושה באין מקדש

בגמרא מופיעה מחלוקת האם קדושת מקום המקדש תקפה גם כאשר המקדש חרב. הראשונים נחלקו כמי ההלכה. הרמב"ם, פסק כרב הונא שקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא ולכן הנכנס חייב כרת: ”וּבְמַה נִּתְקַדְּשָׁה? בִּקְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה שֶׁקִּדְּשָׁהּ שְׁלֹמֹה, שֶׁהוּא קִדֵּשׁ הָעֲזָרָה וִירוּשָׁלַיִם לִשְׁעָתָן וְקִדְּשָׁן לֶעָתִיד לָבוֹא.” כשיטה זו סוברים גם התוספות, ספר יראים והריטב"א.

בדבריו מחלק הרמב"ם בין קדושת ארץ ישראל מימות יהושע בן נון, שלדעתו בטלה עם גלות בבל וחודשה עם שיבת ציון: ”כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם וְנִתְקַדֵּשׁ קְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ בָּטְלָה קְדֻשָּׁתָן. שֶׁקְּדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה לְפִי שֶׁהָיְתָה מִפְּנֵי הַכִּבּוּשׁ בִּלְבַד קָדְשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא. כֵּיוָן שֶׁעָלוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה וְהֶחֱזִיקוּ בְּמִקְצָת הָאָרֶץ קִדְּשׁוּהָ קְדֻשָּׁה שְׁנִיָּה הָעוֹמֶדֶת לְעוֹלָם לִשְׁעָתָהּ וְלֶעָתִיד לָבוֹא,” לבין קדושת מקדש שלמה, שקדושתו עומדת לעולם, אף בחורבן. את ההבדל מסביר הרמב"ם:

וְלָמָּה אֲנִי אוֹמֵר בַּמִּקְדָּשׁ וִירוּשָׁלַיִם קְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא, וּבִקְדֻשַּׁת שְׁאָר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְעִנְיַן שְׁבִיעִית וּמַעַשְׂרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לֹא קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא?
לְפִי שֶׁקְּדֻשַּׁת הַמִּקְדָּשׁ וִירוּשָׁלַיִם מִפְּנֵי הַשְּׁכִינָה, וּשְׁכִינָה אֵינָהּ בְּטֵלָה, וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא כו, לא) 'וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם' וְאָמְרוּ חֲכָמִים "אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹמְמִין בִּקְדֻשָּׁתָן הֵן עוֹמְדִים". אֲבָל חִיּוּב הָאָרֶץ בִּשְׁבִיעִית וּבְמַעַשְׂרוֹת אֵינוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּבּוּשׁ רַבִּים, וְכֵיוָן שֶׁנִּלְקְחָה הָאָרֶץ מִידֵיהֶם בָּטַל הַכִּבּוּשׁ וְנִפְטְרָה מִן הַתּוֹרָה מִמַּעַשְׂרוֹת וּמִשְּׁבִיעִית שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מִן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכֵיוָן שֶׁעָלָה עֶזְרָא וְקִדְּשָׁהּ לֹא קִדְּשָׁהּ בְּכִבּוּשׁ אֶלָּא בַּחֲזָקָה שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ, וּלְפִיכָךְ כָּל מָקוֹם שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי בָּבֶל וְנִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשַּׁת עֶזְרָא הַשְּׁנִיָּה הוּא מְקֻדָּשׁ הַיּוֹם וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּלְקַח הָאָרֶץ מִמֶּנּוּ וְחַיָּב בִּשְׁבִיעִית וּבְמַעַשְׂרוֹת.

— משנה תורה, הלכות בית הבחירה, ו, טז

לעומת זאת, הראב"ד חולק על דברי הרמב"ם ואומר: ”סברת עצמו היא, ולא ידעתי מנין לו... לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת”. המאירי, מאחרוני הראשונים, הבין מדברי הראב"ד שכוונתו להתיר כניסה למקום המקדש לאחר החורבן. ואף העיד ששמע שכך נוהגים בפועל: ”וגדולי המפרשים [הראב"ד] כתבו בהגהותיהם [השגות על הרמב"ם] שאף בקדושה שנייה לא נאמרה אלא לשאר ארץ ישראל, אבל ירושלם ומקדש – יודע היה עזרא שעתידין להשתנות ולהתקדש בכבוד עולמי. והנכנס עכשיו לשם אין בו כרת. והמנהג פשוט ליכנס שם לפי מה ששמענו”. לעומת זאת, יש שהסבירו שאמנם אין עונש כרת בכניסה למקום המקדש בזמן הזה, אולם איסור, כנראה איסור דאורייתא, יש בכניסה למקומות האסורים גם לפי הראב"ד.

מכל מקום, הפסיקה הרווחת בימינו חוששת לכך שקדושת המקדש עודה בתוקף אף לאחר החורבן.

זיהוי מקום המקדש

אזורי הקדושה השונים בהר הבית, לפי השיטה המרכזית הממקמת את קודש הקודשים במקום כיפת הסלע. האזור הצהוב ממקם את ההיכל, התכלת את העזרה, הכחול את עזרת נשים והכתום את החיל (בהרחקה מחמירה הכוללת את כל הרמה המוגבהת)

תצלום אוויר של הר הבית ומיקום אזורי הקדושה לפי השיטה המרכזית. מקרא: 1. מקום ההיכל, מבנה כיפת הסלע. 2. מקום העזרה והמזבח. 3. מקום עזרת הנשים. 4. הרמה, הרחבה המוגבהת בהר הבית. לדעת הרב זלמן מנחם קורן, החיל. 5. מבנה הצמוד לשער הרחמים. 6. רחבת הכותל המערבי. 7. שער המוגרבים, השער היחיד דרכו נכנסים לא-מוסלמים להר כיום.

ערך מורחב – זיהוי מקום המקדש

זיהוי מקום המקדש בתוך מתחם הר הבית הוא שאלה שדנו ועסקו בה רבות, הן רבנים ואנשי הלכה, והן במחקר הארכאולוגי, ויש בה כמה שיטות שונות. זיהוי מקום המקדש הוא בעל חשיבות גדולה לכניסה להר הבית על פי ההלכה, שכן יש מקומות בהר הבית אליהם הכניסה אסורה אפילו לאחר טבילה, המקומות אליהם טמא מת אסור בכניסה. כיום, כשאין בנמצא אפר פרה אדומה, ואי אפשר להיטהר מטומאת מת, מותרת הכניסה רק למחנה לוייה עד מקום החיל, וזאת לאחר טבילת היטהרות מטומאות היוצאות מגוף האדם. רק זיהוי מקום המקדש וידיעת מקום החיל, העזרה והדביר, יכול לאפשר כניסה להר הבית למקומות המותרים, והתרחקות מהמקומות האסורים בכניסה בטומאת מת.

כיום, יהודים שומרי הלכה העולים להר הבית בטהרה אוחזים כשיטה המרכזית, המזהה את קודש הקודשים במקומה של כיפת הסלע, ויש מהם החוששים לשיטתו של הרב שלמה גורן המזהה את כיפת הסלע כמקום המזבח. לפי שתי שיטות אלה, ניתן להיכנס להר הבית לאחר טבילה המטהרת מטומאות היוצאות מגוף האדם, וללכת בו במסלול היקפי, בהתרחקות מהאזור המוגבה במרכז ההר האסור לכניסה לטמא מת והיצמדות לכתלים, לפי מסלולים מוגדרים המותרים בהליכה ומפורסמים על ידי העמותות המעודדות עליית יהודים להר הבית.

כיפת הסלע – מקום קודש הקודשים

השיטה המפורסמת והמקובלת ביותר היא זו המזהה את מקום קודש הקודשים במקומה של כיפת הסלע, ואת הסלע הנמצא שם כאבן השתייה. זיהוי זה מבוסס הן על עדויות ומסורות רבות, והן על מחקרים טופוגרפיים של הר הבית, ובזיהוי זה אוחזת הפסיקה ההלכתית המקובלת. הבסיס האיתן עליו עומד הזיהוי ההלכתי של קודש הקודשים במקום כיפת הסלע הוא תשובתו של הרדב"ז, המביא מסורת ברורה על מקום קודש הקודשים כמקום כיפת הסלע, ופוסק: ”כי הדבר ברור שתחת הכיפה – שם אבן השתייה בלי ספק הנקרא אצלם אל-סכרא”, וכן ”אין ספק כי האבן אשר תחת הכיפה היא אבן השתייה אשר עליה היה הארון בבית קדש הקדשים לצד מערב”. כדברי הרדב"ז פסקו החיד"א, החת"ם סופר, החפץ חיים והחזון איש. למסורת זו שפסק הרדב"ז נוספות עדותו של רבי בנימין מטודלה שביקר בירושלים בערך בשנת 1170, וכתב שעומאר בן אל-ח'טאב בנה כפה גדולה על מקום המקדש. כן מעיד גם רבי פתחיה מרגנשבורג כחמש שנים לאחריו. בראשית המאה ה-14 ביקר בירושלים תלמידו של הרמב"ן שכתב בין השאר: "על אבן שתייה בנו מלכי ישמעאל בנין מפואר מאוד". נוסף על כך, המחקר הטופוגרפי של ההר והתאמתו לדברי חז"ל במסכת מידות שקודש הקדשים היה במקום הגבוה ביותר בהר לא מותיר אפשרויות אלא להציב את קודש הקודשים במקום כיפת הסלע, כך על פי מחקרו של הרב זלמן מנחם קורן בספרו "חצרות בית ה'".

כיפת הסלע – מקום מזבח העולה

שיטה נוספת היא שמקום כיפת הסלע הוא מקום המזבח, וזיהוי 'בור הרוחות', הנמצא במערה שתחת לאבן, כ"שיתין", הצינורות דרכם התנקז יין הנסכים. טענה זו הסתמכה בעיקר על עדותו של המהנדס והארכאולוג האיטלקי ארמטה פיירוטי כי הוא הצליח להגיע באמצעות אחד הבורות הנמצאים צפונית לאזור אל בור זה. הרב שלמה גורן הסכים עם שיטה זו בספרו "הר הבית". הרב גורן אף ביצע מדידות בהר הבית על ידי חיל ההנדסה של צה"ל בשבועות שלאחר כיבוש ההר במלחמת ששת הימים, זאת כדי לחשב את המרחקים בהר ולהגיע למסקנה לאן מותר להיכנס להר.

שיטות אחרות

שיטות נוספות מזהות את מקום המקדש בדרומו של מתחם הר הבית, כשיטתו של האדריכל טוביה שגיב או כפי שמשתמע מעדותו של רבי אשתורי הפרחי מחבר ספר כפתור ופרח, כי שער המזרח נמצא בשליש הדרומי של הכותל המזרחי, ראיה לשיטתם הביאו גם מדברי האריז"ל שאין שום מבנה על מקום הבית. שיטה נוספת היא שיטתו של החוקר אשר קאופמן שהמקדש היה בצפונו של מתחם הר הבית, תחת כיפת הרוחות. אולם אלה שיטות יחידאיות במחקר.

כניסת יהודים להר לאחר חורבן בית המקדש

ערך מורחב – עליית יהודים להר הבית

מחורבן בית שני עד התקופה הממלוכית

גם לאחר החורבן המשיכו יהודים להיכנס להר הבית ומקום המקדש. כך מפורש במקורות תנאיים ותלמודיים. לפי השערת בן-ציון דינור, בתקופה המוסלמית המוקדמת היה בית כנסת פעיל בהר, ובעדות הרמב"ם על עלייתו להר הבית נראה שמדבר על בית כנסת זה. כמו כן מובאת עדות סלמון בן ירוחם על תפילת יהודים בהר, וכן עדותם של רבי אברהם בר חייא הנשיא ורבי מנחם המאירי שנהגו היהודים להיכנס להר במאה ה-12. כניסת יהודים לעליות שבהר מתוארת בדברי הרדב"ז, עדות נוספת מביא רבי שמואל ב"ר שמשון שכותב שעלה להר יחד עם רבי יהונתן הכהן מלוניל.

השערותיו של די-נור אודות קיומו של בית כנסת עתיק בהר הבית שנויות במחלוקת, וכבר לאחר פרסומן העירו אלעזר ליפא סוקניק והיסטוריונים נוספים שלפי פרשנותו הכתבים שציטט מתארים בית כנסת עתיק, אבל סביר יותר להניח שהם תיארו את כיפת הסלע, שהתמוטטה ברעידת אדמה בשנת 1016 ונבנתה מחדש חמש שנים לאחר מכן. כמו כן, חפירות ארכאולוגיות שנעשו בהר הבית במאה ה-19 לא מצאו ממצא ארכאולוגי כלשהו שיתמוך בהשערותיו.

התקופה הממלוכית והעות'מאנית

עורכי "חבצלת" מתפלמסים עם בנימין זאב הרצל בטענה, שגויה, שעלה להר הבית, 1898

במשך התקופה המוסלמית המאוחרת, התקופה הממלוכית והתקופה העות'מאנית נאסר על לא-מוסלמים לבקר במקום. עם תום מלחמת קרים בשנת 1853 והתגברות השפעת המעצמות על השלטון העות'מאני, נפתח ההר למבקרים שאינם מוסלמים ורבני היישוב הישן אסרו את העלייה להר.

עליות מפורסמות להר באותן הימים הן עלייתו של משה מונטיפיורי בשנת 1855 בלוויית ד"ר אליעזר הלוי והקונסול הבריטי בירושלים, ג'יימס פין. צעד זה עורר זעם בקרב יהודי העיר, ויש שאף רצו להחרימו. לאחר שננזף בידי הרבנים פנו מונטיפיורי וד"ר הלוי אל רבני ירושלים והתנצלו, והלוי הסביר כי עשו זאת בתום לבב על-פי שיטת הראב"ד המתיר כניסה למחנה שכינה בטומאה בימינו.

בסוף 1855 הייתה בצורת שבעקבותיה עלו מחירי המזון ועניי ירושלים הגיעו למצוקת רעב. הפחה הודיע ליהודים כי יורשו להיכנס למתחם הר הבית כדי להתפלל לגשמים מול אבן השתייה, אולם היהודים דחו את ההצעה מהטעמים הדתיים.

ביקורו של הברון רוטשילד בהר עורר גם הוא תרעומת גדולה, ובשנת 1914 כתב עליו הרב קוק: ”שלבי נמחץ מאוד, מפני חלול השם של היותו במקום המקדש, וביותר על מה ששום איש לא העיר אותו שהוא דבר אסור. פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו, עולה לנו על כל מיליונים של יישובים מעשיים. ואף על פי שלא הפסיד בכל זאת את עברו הגדול בתור מייסד היישוב, ובשוגג או בדרך שהכל הוא בשגגה בא מעשה לידו, וד' הטוב יכפר.”

תקופת המנדט הבריטי

כרזה מהרב הראשי הרב קוק, משנות השלושים, המזהירה יהודים מלהיכנס לתחומי הר הבית

הרב קוק, שהיה הרב הראשי לארץ ישראל אסר את העלייה ל"מקום המקדש". לפני החגים הוא נהג לפרסם כרוז בעברית ובאנגלית אשר מזהיר את המבקרים מפני עלייה להר הבית ("השמרו נא מהאיסור החמור של הכניסה למקום המקדש והר הבית"). באיגרת תתעח כתב: "טמאי מתים אנחנו, ועד הזמן אשר תבוא טהרתנו בעת אשר הישועה השלמה תופיע אין אנחנו דורכים במקום הקודש, רק עומדים אנחנו באימה ופחד בגודל-רוח וביטחון נמרץ לפני 'הכותל המערבי'".

לעומת הצעה לבנות בית כנסת בהר הבית, כתב: "נכון הדבר שנשתדל כולנו, שהחצרות שהם סמוך להר הבית וכותל המערבי ימסרו לישראל [...] ועל מקומם תבנה בית הכנסת נאה ומהודרה מאוד סמוך ממש לכותל המערבי [...] וכל ישראל חברים יתאגדו על ידו לאגודה אחת, לכוין את לבבם לאביהם שבשמיים בלא פרץ ובלא יוצאת, בלא שום הריסות גדר ובלא שום חשש איסור של חילול הקודש וטומאת קדשיו".

יחס הרבנות הראשית לכניסת יהודים להר כיום

ערך מורחב – הגבלת כניסה להר הבית

החלטות הרבנות הראשית לאחר מלחמת ששת הימים

אחד השלטים מטעם הרבנות הראשית שהצהירו על איסור הלכתי לכל אדם להיכנס להר הבית, לאחר השחתתו.

כינוס המועצה בשנת תשכ"ז

בימים שלאחר סיום הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים החל להגיע קהל רב לכותל המערבי. רוב הבאים עברו דרך הר הבית בטומאה וללא טבילה, ובכך גם עשו את הר הבית קיצור-דרך ('קפנדריא') לכותל, שלא כהלכה. יומיים לאחר סיום מלחמת ששת הימים, התכנסה מועצת הרבנות הראשית ודנה בהוראות הנוגעות לציבור אחר כיבוש הר הבית והכותל המערבי, וזו לשון החלטתה:

מתבלטת השתוקקות גדולה של כל הצבור לשוב לשפוך שיח לפני ד׳ על יד הכותל המערבי שריד מקדשנו. בעניין זה מועצת הרבנות הראשית רואה לנחוץ להזכיר לצבור כי מפני קדושת המקום שמעולם לא פקעה, אסור לנו לעלות על הר הבית, עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו בביאת משיח צדקנו. גם אלה מהצבא העולים לשם בתוקף תפקידם חייבים להיזהר במורא מקדש ולא לנהוג ח״ו בקלות ראש במקום הקדוש בקדושת עולמים. הגישה לכותל צריכה להיות כפי שהיה מקובל: או דרך שער האשפות או דרך שער יפו.

— החלטת מועצת הרבנות הראשית, ר"ח סיון תשכ"ז

באותם ימים, החל הרב הצבאי הראשי, שלמה גורן, לארגן תפילות יהודים יום-יומיות במקומות המותרים לכניסה בהר הבית. בתפילות אלה השתתפו בעיקר קציני וחיילי הרבנות הצבאית, שקבעה את משכנה בהר הבית והקימה 'מדרשה תורנית' מצידו הפנימי של שער המוגרבים. רצונו של הרב גורן היה לקבוע לדורות מקום תפילה קבוע בחלקו הדרומי של הר הבית ליהודים גברים טהורים, ולהפוך את הכותל המערבי למקום תפילה לטמאים שלא טבלו ולנשים. הרב גורן ערך בהר ימי עיון, ושלוש תפילות במניין, עם קריאת התורה, התקיימו בהר מדי יום. הרב גורן ראה בכך החזרת המנהג העתיק של תפילת יהודים בהר מאז חורבן הבית, שפסק לדבריו רק עם הכיבוש הצלבני. תפילת מנחה של תשעה באב שנערכה בדרום הר הבית עם ארון קודש וקריאת התורה וההפטרה, עוררה הדים בתקשורת הישראלית והעולמית.

לקראת שבת נחמו החל הרב גורן לארגן עצרת תפילת המונים בהר. מששמע על כך שר הביטחון משה דיין, הורה לבטל את התפילה המתוכננת בהר, ולכל הפחות לדחותה. לאחר כמה ימים החליט שר הביטחון להעביר את האחריות לניהול סדרי הר הבית לידי הוואקף, ופקד על הרבנות הצבאית להתפנות מהר הבית, להפסיק את התפילות במקום, ולא להתערב יותר בשום עניין מענייניו. אף שהרב גורן זעם והזדעזע מההחלטה וכתב מכתב חריף לוועדת השרים לשמירת המקומות הקדושים, החליט לא לצאת למאבק גלוי מול שר הביטחון, והרבנות הצבאית עזבה את ההר.

בחודש אלול תשכ"ז פורסם כרוז אזהרה, שבראשו חתמו הרבנים הראשיים הרב איסר יהודה אונטרמן והרב יצחק נסים, יחד עם הרב יחזקאל אברמסקי, הרב יוסף שלום אלישיב, הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב עובדיה הדאיה הרב אליעזר וולדינברג, הרב שאול ישראלי, הרב עובדיה יוסף, הרב יוסף משאש, הרב צבי יהודה קוק, ועוד עשרות רבנים לפיו:^{[דרושה הבהרה]}

מדורי דורות אנו מוזהרים ונמנעים מלהיכנס בכל שטח הר הבית כולו פן ניכשל ח"ו באיסור חמור בפגיעה בטהרת המקום הקדוש הזה. זאת ועוד, ברבות הימים נעלם מאיתנו המקום המדוייק של המקדש וכל הנכנס אל שטח הר הבית עלול להכנס מבלי יודעים אל מקום המקדש וקדש הקדשים, ואז ייכשל באיסור חמור של כרת ח"ו. לפיכך אנו חוזרים ומזהירים על מה שהזהרנו מכבר שבל יהין איש ואישה להכנס לכל שטח הר הבית, בלי הבדל דרך איזה שער שנכנסים בו, ומלבד עצם הזהירות מאיסור חמור זה של פגיעה בטהרת מקום הקודש והמקדש, יש גם מצווה רבה של מורא המקדש ושמירתו.

בכניסה להר מוצבים מאז שלטים מטעם הרבנות המזהירים מפני איסור הכניסה של כל אדם (בין יהודי ובין שאינו) להר.

בנוסף עלתה הצעה להקים משמר כהנים שימנע עליית יהודים להר הבית, ההצעה נדחתה אבל הרבנות הראשית מינתה שומר שהזהיר את העולים מפני האיסור. לאחר מספר שנים הרבנות הראשית הפסיקה להעסיק את השומר, בתגובה הרב שלמה זלמן אוירבך המשיך להעסיק את השומר באופן פרטי למשך מספר שנים.^{[דרוש מקור]}

כינוס המועצה בשנת תשל"ו

בחודש אדר ב' תשל"ו, התכנסה מועצת הרבנות הראשית ודנה בנושא הכניסה להר הבית בשתי ישיבות. בישיבות אלו הציג הרב הראשי שלמה גורן את תמצית מחקריו, ואת מסקנותיו בשאלת גבולות הר הבית והעזרות ומעמדם ההלכתי של שטחים שונים בהר, והציע לפני מועצת הרבנות הראשית להוריד את שלטי האיסור לעלות אל ההר שקבעו הרבנים הראשיים הקודמים לו. מספר חברי מועצה שחתמו על כרוז איסור העלייה משנת תשכ"ז, ביקשו לדחות את ההחלטה בנושא עד פרסומם והוצאתם לאור של מחקריו של הרב גורן. בתום הישיבות פרסמה הרבנות הראשית את ההחלטה הבאה:

"הר הבית הוא הר המוריה, מקום המקדש וקודש הקודשים, המקום בו בחר ה' אלוקי ישראל לשכן את שמו שם, שהתקדש בעשר קדושות על ידי דוד מלך ישראל. זכותו של עם ישראל על הר הבית ומקום המקדש היא זכות אלקית נצחית, בלתי מעורערת ואינה ניתנת לויתורים. הזיקה של העם היהודי אל הר הבית היא תשתית האמונה היהודית. אל ההר הזה נשואות עיניהם של כל ישראל בתפילה ובתחנונים, בכל הדורות ובכל מקומות מושבותיהם בארץ ובתפוצות, ככתוב: "בנוי לתלפיות" – תל שכל פיות פונים בו.
מועצת הרבנות הראשית שמעה הרצאה מקיפה מפי כב' מרן הרב הראשי לישראל הרב ש. גורן, על נושא "הר הבית" ומחליטה להטיל על כב' הרב הראשי לפרסם את מחקרו בנושא זה בכתב, בצירוף תרשימים והמידות שבידו. לאחר מכן תדון המועצה בחומר הכתוב בכובד ראש עם רבני ישראל.
אנו מאמינים באמונה שלמה שבמהרה בימינו יקויים בנו חזון הנביא: "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי".

— החלטת מועצת הרבנות הראשית, כ"ב אדר ב' תשל"ו

אולם, הרב גורן לא פרסם את מחקריו אלא שנים רבות אחר כך, ומועצת הרבנות הראשית לא התכנסה שוב לדון בשיטתו.

כינוס המועצה בשנת תשמ"ו

בתאריך י' בשבט תשמ“ו שבה ודנה בנושא מועצת הרבנות הראשית. לישיבה זו הוזמנו (לפי בקשתם) נציגים של תנועת “נאמני הר הבית“, בה הסבירו למועצה מדוע לפי דעתם יש צורך חיוני לאפשר כניסת יהודים להר הבית, אולם אחר שרבים מחברי המועצה הביעו דעתם הנחרצת, החליטה המועצה שלא לשנות דבר מהחלטותיה הקודמות. בישיבה זו סיפר הרב שאר ישוב כהן שהטעם בגינו נמנע גיסו, הרב גורן, לפרסם את מחקריו בנושא, היה חשש למכשולות ההלכתיים שעלולים להיגרם מכניסת המון-העם להר, וזאת מלבד העמדה העקרונית שבנושא זה אין מקום לדון במועצה ללא שיתוף גדולי הרבנים.

לימים, בספרו 'הר הבית' המציג את שיטתו ומחקרו על הר הבית, גבולותיו והלכותיו, כתב הרב גורן כי העובדה שאיסור הרבנות על עלייה להר נשאר על כנו ושלטי האיסור על כניסה להר לא הוסרו, גרמה לדעתו להסגרה בפועל של הר הבית לוואקף המוסלמי.

הקמת ועדה לבחינת הקמת בית-כנסת בהר

בשנת תש"ס, לפי בקשת הרב שאר ישוב כהן, רבה של חיפה וחבר מועצת הרבנות הראשית, החליטה הרבנות הראשית למנות וועדה בראשותו לבחינת ההצעה להקים בית כנסת בהר. הרבנות הדגישה כי לפי שעה נותרה בעינה ההוראה האוסרת כניסה להר, אולם הרב שאר ישוב כהן ראה את הקמתה כביטול ההוראה הגורפת של הרבנות בעניין. הוועדה לא הגישה המלצות.

הדיון במועצת הרבנות הראשית בשנת תשע"ט

בשנת תשע"ט הצביעה מועצת הרבנות הראשית על הצעה להחליף את השלט בשער הכניסה להר ולפיו הרבנות הראשית אוסרת את העלייה להר, בשלט האומר כי קיימת מחלוקת הלכתית בעניין. שניים מחברי המועצה הצביעו בעד החלפת השלט, ותריסר – בעד השארת המצב הקיים.

המחלוקת סביב עליית יהודים להר הבית כיום

כרוז רבנים האוסרים עלייה להר הבית, תשכ"ז

כרוז רבנים הקוראים לעלות להר, תשע"ה

יחס הרבנים להוראות הרבנות הראשית לישראל

חלוקות הדעות בין הרבנים בנוגע להסברן ותוקפן של החלטות מועצת הרבנות הראשית הנ"ל לזמננו, כמו גם פסקו של הרב קוק, בעיקר בתוך הציונות הדתית. דעתם של רבנים רבים, וכן עמדת הרבנות הראשית, היא שהאיסור חל במלוא תוקפו, וכי דבר לא השתנה מאז החלטת מועצת הרבנות אז לימינו אלה.

לעומתם, הרבנים המתירים את העלייה להר סוברים שפסק הרבנות הראשית לאסור כניסה להר נקבע בדרך הוראת שעה. בעקבות מלחמת ששת הימים ושחרור הר הבית, עלו יהודים רבים להר הבית ללא הבחנה בין מקומות מותרים ואסורים, וללא טבילה. כדי לגדור גדר ולעצור את הציבור מלהגיע למקומות אסורים בהר, אסרה הרבנות באופן גורף כניסה להר הבית. גם את פסקו של הרב קוק מסבירים המתירים כגדר שהרב קוק גדר בפני עולי הרגל, שלא ידעו להבחין בין מקום מותר ואסור בהר, ולא הקפידו על טבילה, וכי הרב קוק "לא המציא איסור חדש" של כניסה להר, איסור שלא קיים לגבי מחנה לוייה. יש המסבירים כי בזמנו של הרב קוק טרם מדדו את ההר, ולא עסקו בשאלת גבולות הכניסה להר. כך הרב שלמה אליהו רענן, נכדו של הרב קוק אשר למד עם הרצי"ה בחברותא, טען כי הראי"ה והרצי"ה לא אסרו את הכניסה למקומות המותרים בהר.
גם הרב שאר ישוב הכהן, רבה של חיפה וחבר מועצת הרבנות הראשית, טען כי בכמה שיחות עמו הרצי"ה הביע דעתו כי על יהודים להתפלל ולהיות השולטים בקדושה ובטהרה בהר הבית – אך זאת רק על ידי החלטה של מועצת הרבנות הראשית לישראל, והוסיף כי לדעתו אילו הרצי"ה היה יודע על היחס ליהודים העולים להר הבית ואיסור התפילה שם כיום, היה מרעיש עולמות. לכן עודדו הרצי"ה לפעול לקידום כניסת יהודים בטהרה ותפילתם בהר הבית במועצת הרבנות.

הרבנים האוסרים

בשנת תשע"ו, פורסם כרוז עליו חתומים 100 רבנים, בראשות הרבנים הראשיים לישראל הרב יצחק יוסף והרב דוד לאו, האוסר עלייה להר הבית. בכך חידשו את האיסור של מועצת הרבנות הראשית לעלות להר בשנת תשכ"ז.

נימוקים שונים העלו הרבנים האוסרים כניסה להר הבית בימינו:

• ספקות ואי וודאות לגבי מיקומם המדויק של המקדש ואזורי הקדושה השונים בתוך מתחם הר הבית, ומתוך כך ספק הנוגע לאיסור כרת בכניסה למקום האסור בכניסה לטמאי מת.
• היתר כניסה למקומות המותרים בהר יביא יהודים שאינם מקפידים על ההלכה להיכנס להר הבית ללא טבילה, או למקומות האסורים בכניסה לטמאי מת.
• מתוך מצוות מורא מקדש יש להתרחק ולהיזהר מהתקרבות למקדש ולהר הבית.
• "הריחוק המקרב" – מעלת הר הבית נעלית מרמתו הרוחנית של האומה כיום, ועלינו להמתין בסבלנות להתעלותה של האומה. דווקא ההתרחקות מההר תביא להבנת ערכם הנעלה וגדולתם של הר הבית ובית המקדש.
• הקשבה ומשמעת לפסק הרבנות הראשית, שאסרה את הכניסה להר הבית הן לפני הקמת המדינה והן לאחר מלחמת ששת הימים.
• איסור כניסה להר הבית שלא לצורך. במיוחד כיום, שמשטרת ישראל אוסרת על יהודים להתפלל בהר, יש מהרבנים האוסרים הרואים בכניסה להר מעשה מיותר שאין בו צורך.

בין המתנגדים בולטים הרב יוסף שלום אלישיב, הרב עובדיה יוסף, הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, הרב אליהו בקשי דורון, הרב צבי ישראל טאו, הרב משה שטרנבוך, הרב שלמה אבינר והרב יצחק יוסף ראו עוד לעיל בתמונות כרוזי הרבנים המעודדים והמתנגדים לעלייה להר הבית. הרב מרדכי אליהו, על אף שגיבה הצעה להקים בית כנסת במקומות המותרים לכניסה בהר, אסר גם הוא את הכניסה לכל שטח הר הבית במצבו הנוכחי. הרב זלמן נחמיה גולדברג כתב בשנת תשע"ז למחברי ספר העוסק בליבון מקום הר הבית, שעל העולים להר הבית להיזהר ולשים לב לכך שמי שאינם יודעים עדיין את הדברים לא ילכו אחר היודעים, כי בקל ניתן להיכשל. לאחר שפורשו הדברים כתמיכה בעלייה להר, כתב על גבי גילוי הדעת שפורסם לאחר מלחמת ששת הימים: "דברי הרבנים, גדולי הדור הקודם, אינם צריכים חיזוק [...] ובוודאי שאיסור חמור לא לקבל דבריהם". בריאיון בעניין לשבועון משפחה הציג בהרחבה את התנגדותו לכניסה בכל אחד מהשערים ואת תמיכתו בהחזרת השומרים שיתריעו על איסור הכניסה. גם אגודת הרבנים בארצות הברית וקנדה פרסמה מודעה לציבור האוסרת את העלייה להר.

עמותת מורא מקדש

עמותת "מורא מקדש" הוקמה ב-2018 מתוך מטרה לפעול למען "שמירה על קדושת הר הבית בדרכי חינוך, הסברה, מחקר, חקיקה ופעילות ציבורית", הארגון מנהל מאבק נגד העלייה שלשיטתו אסורה מבחינה הלכתית, באמצעות חלוקת עלוני הסברה בעיקר בקרבת תור הכניסה להר ליד שער המוגרבים (הלל) וכן בבתי הכנסת ובמקומות נוספים, קיום ימי עיון וקבוצות פעילים.

הרבנים המתירים

עליית חרדים להר, חול המועד פסח ה'תשע"א

יהודים עולים להר הבית דרך השביל המוביל לשער המוגרבים (נקרא גם 'שער הרמב"ם')

עם זאת, קבוצת רבנים בקרב הציבור הדתי הלאומי, ומספר מועט של רבנים מהציבור החרדי מתירים ואף מעודדים כניסת יהודים למתחם הר הבית, באזורים מסוימים המותרים בכניסה לכל הדעות שאליהן יש לחשוש לדעתם, לאחר טבילה כשרה. סביב הרבנים המעודדים עלייה להר הבית התאגדו תנועות העוסקות בהפצת רעיונות אלו וקוראות לעליית יהודים בטהרה להר הבית ולתפילה בו.

בין הרבנים המצדדים בעלייה להר בתקופה האחרונה, בולטים הרב שלמה גורן, הרב יוסף קאפח הרב דוב ליאור, הרב נחום אליעזר רבינוביץ', הרב אליעזר ולדמן, הרב אליעזר מלמד, הרב ישראל אריאל, מייסד וראש מכון המקדש, הרב יעקב מדן, הרב שאול דוד בוצ'קו, הרב צפניה דרורי, הרב אליהו רחמים זייני, הרב דוד דודקביץ', הרב מנחם מקובר, ראש המדרשה לידע המקדש וארגון "והראנו בבניינו", והרב חיים דרוקמן והראשון לציון הרב יצחק ניסים התירו עלייה ליחידים. נימוקים מרכזיים לעידוד העלייה הם חיזוק הריבונות הישראלית בהר, שנתפס כחלק ממצוות יישוב ארץ ישראל, לצד העלאת המודעות לחתירה לבניין בית המקדש השלישי, שלבניינו מייחלת התפילה היהודית מאז החורבן. הנימוקים ההלכתיים להיתר העלייה מתבססים על מרכזיותו של זיהוי הסלע שתחת כיפת הסלע עם מקום קדש הקדשים, בנוסף להוכחה שהמסלול בו נהוג כיום להקיף את הר הבית, מאפשר הליכה בו גם תוך התחשבות בזיהויים הנוספים למקום המקדש במתחם הר הבית. בחודש אב תשפ"ד פסק הרב דב איסר הכהן קוק שמצוה לעלות בזמן הזה להר הבית לאחר מכן חזר בו במכתב.

בעולם התורה הספרדי, הרב דוד שלוש, התיר את העלייה בטהרה למקומות מסוימים בהר הבית בספרו שו"ת "בני עמי", ואף הציע להקים בית כנסת בהר שישמש כמקום תפילה, "בהיותו קדוש הרבה יותר מהכותל המערבי".

בשנת תשע"ד קראו עשרה מרבני הציונות הדתית, ובהם אחדים המתנגדים לכניסה לשטח הפתוח של הר הבית, קריאה לראש הממשלה בנימין נתניהו להקים בית כנסת על הר הבית.

לדעת המתירים, בכניסה להר הבית מקיימים מצוות אחדות: "לשכנו תדרשו ובאת שמה", מצוות יישוב ארץ ישראל וכיבוש הארץ, ומורא מקדש שלדעתם מתקיים דווקא כאשר מגיעים למקום המקדש ושומרים על קדושתו ומוראו באופן אקטיבי. הם מוסיפים לכך גם את המעלה היתרה שיש בתפילה בהר הבית לדעתם – "עבדהו במקדשו", ואף סוברים שבהימנעות מעלייה זו עוברים איסור לא תחנם.

שיקולים אקטואליים

בתחילת המאה ה-21, לפולמוס בשאלה ההלכתית והרעיונית של העלייה להר, נוסף גם מישור פוליטי בולט, כאשר מצד אחד נטען שהעלייה להר הבית גורמת לאיבה ולאלימות מצד הערבים עד כדי סכנת נפשות, ומאידך נטען שהדרת רגלי היהודים מההר היא כניעה לאלימות ומזמינה אלימות נוספת, או שהיא עלולה להוביל לוויתור על הריבונות הישראלית דווקא במקום הקדוש ביותר ביהדות.

בסביבות שנת תשע"א חל שינוי משמעותי במספר היהודיים העולים, כאשר בשנת 2011 נרשמו לפי נתוני המשטרה 8,247 עליות של יהודים בעלי חזות דתית, לעומת 5,792 עליות בשנת 2010. בשנים שלאחר מכן גדל מדי שנה מספר העולים היהודים. בשנת 2022 נרשמו 51,582 כניסות, ובשנת 2023 נרשמו 50,098 כניסות של יהודים להר הבית. לגידול במספר הנכנסים תרמו הגידול במספר הרבנים והישיבות המעודדים זאת לצד שינוי בגישת המשטרה לנושא.

ביום ירושלים התשפ"ב (2022) עלו מעל 2,600 יהודים ביום אחד, מה שהיווה שיא העלייה היומית עד אותה העת.

תנאים הלכתיים (על פי הרבנים המתירים)

טבילה

אסור להיכנס להר הבית ללא טבילה כהלכה במקווה הכשר לטבילת נשים לטהרה מנידותן. דין זה חל על כל אדם שנטמא בקרי ומלאו לו תשע שנים. הטבילה על מנת להיטהר בטרם הכניסה להר הבית היא חיוב מן התורה, כדי להיטהר מטומאות היוצאות מהגוף, שלא כטבילות רגילות של גברים שאינן אלא מנהג. כיוון שהעלייה להר היא מצווה, יש לברך לפניה, כשם שאישה נידה מברכת לפני טבילתה. אמנם, יש לברך רק כאשר הוא מחויב בטבילה בוודאות, כלומר שברור לו שלא טבל מאז שנטמא לאחרונה, והוא מתכוון להיכנס למקום הקדוש בקדושת הר הבית (להוציא את החלקים מההר אותם הרחיב הורדוס, בעיקר בדרום ההר), וגם אין חשש ממשי שכניסתו להר לא תאופשר.

'טבול יום' מותר בהר הבית, לכן אין צורך לטבול ביום הקודם לעלייה. אמנם יש מחמירים בזה וטובלים יום קודם.

אין צורך להסמיך את הטבילה לעלייה, כל עוד לא מסיחים את הדעת מתשומת הלב שלא נטמא שוב.

הלכות מורא מקדש

ערך מורחב – מורא מקדש

העלייה להר הבית צריכה להיעשות מתוך כובד ראש ומורא מקדש. מותר להיכנס להר הבית רק לצורך מצווה. כל דיני כבוד בית כנסת נוהגים בהר הבית ביתר-שאת. אסור להיכנס להר הבית בנעלי עור, ויש מחמירים שלא להיכנס בכל נעליים קשיחות (כמו ביום הכיפורים). הנכנס יחף, רגליו צריכות להיות נקיות. אסור להיכנס להר הבית עם תרמיל, או עם ארנק בידו, או כשהוא חגור בחגורה שיש בה ארנק (פאוץ'), אך מותר להיכנס בארנק מכוסה. יש להקפיד על לבוש הולם ומכובד. אסור לירוק בהר הבית, ואין לדבר דיבורי חולין. "הנכנס להר הבית, נכנס דרך ימין ומקיף ויוצא דרך שמאל".

מסלול ההליכה בהר

העולים להר נזהרים ללכת אך ורק במקומות המותרים בכניסה לטמאי מת, ולא נכנסים אל מקום החיל. החשש העיקרי הוא באזור המוגבה שסביב כיפת הסלע, המכונה "הרמה". המסלול המקובל כיום, המקיף את ההר מדרום, מזרח, צפון ולבסוף מערב, מתחשב גם בזיהויים נוספים של מקום המקדש מלבד הזיהוי המקובל המזהה אותו תחת כיפת הסלע. אולם התקרבות אל הרמה, בעיקר באזור המערבי של ההר מול כיפת הסלע, עשויה להיות בעייתית מבחינה הלכתית לשיטה המזהה את כיפת הסלע כמקום המזבח.

עליית נשים להר

אישה נידה או זבה אסורה בכניסה להר הבית, לפני שנטהרה וטבלה במקווה כדין. אישה שסיימה לספור שבעה נקיים וטבלה – נטהרה, ומעיקר הדין מותרת בעלייה להר הבית בדרך כלל. אמנם, יש כמה מניעות הלכתיות הגורמות לכך שבפועל הרבה נשים נמנעות מעלייה להר הבית:

• אישה שקיימה יחסי אישות והיא פולטת שכבת זרע – טמאה כמו בעל קרי, ואסור לה לעלות להר הבית לפי שתטבול. מעיקר הדין לפני הטבילה האישה צריכה להמתין 3 יממות, או לחלופין לנקות היטב את שאריות הזרע, אך מנהג אשכנז להחמיר ולהמתין בכל אופן 4 יממות לפני הטבילה.
• ההלכה אוסרת על בחורה רווקה לטבול במקווה כדי להיטהר מטומאת נידה, מפני החשש שטהרתה של האישה תגרום לה להיכשל בקיום יחסים שלא במסגרת נישואים.

מפני חששות אלו יש רבנים שאף שמתירים עלייה להר הבית, מורים לנשים שלא תעלינה להר הבית כלל. יש נשים הנוהגות לעלות להר הבית דווקא ביום חתונתן, אז לא שייך אף אחד מהחששות ההלכתיים. בנוסף, ישנם ארגוני נשים למען המקדש הנותנים הדרכה הלכתית פרטנית לנשים שרוצות לעלות להר הבית (מראש, יותר משבוע לפני העלייה), כך שיתאפשר להן לקיים את מצוות העלייה להר הבית, יחד עם שמירה על ההלכה על כל סייגיה. מנגד, ישנם פוסקים הסוברים שמנהג אשכנז תקף דווקא לגבי המתנה לפני שבעה נקיים, ולא רלוונטי לעניין עלייה להר הבית, וכן איסור טבילה לרווקות לא חל על רווקה המעוניינת לטבול כדי לעלות להר הבית, ולכן רווקות יכולות למנות שבעה נקיים, לטבול ולעלות להר הבית, וכן נשואות יכולות לעלות להר בימי טהרתן, לאחר שניקו היטב את שאריות הזרע וטבלו כדי להיטהר מטומאת פולטת שכבת זרע.

כניסת גויים להר הבית על פי ההלכה

כתובת הסורג ביוונית – אזהרה לגוי הנכנס לתחום בית המקדש שהוא מתחייב בנפשו

גויים אסורים מן התורה בכניסה למחנה שכינה בלבד. ואף על פי שמדרבנן גזרו עליהם טומאה כזבים, לעניין שילוח מחנות אין דינם כזבים אף מדרבנן. אמנם, איסור כניסת גויים למחנה שכינה לא נמנה בין מצוות בני נח, ומכאן יש שהסיקו שרק ישראל הם שמצווים למנוע את כניסתם למקום המקדש, אך הגוי עצמו לא עובר איסור בכניסתו למחנה שכינה.^{[דרוש מקור]}

על פי ההלכה כניסת גויים מותרת עד גבול החיל.

בכתביו של יוסף בן מתתיהו נכתב שנהג איסור גורף על כניסת גוים לפנים מן הסורג (מחיצה חיצונית יותר מן החיל): ”ובמחיצה הזאת נמצאו ברווחים שווים עמודים המודיעים את חוקי הטהרה, אלה בכתב יון ואלה בכתב רומא, לאמר, כי אסור לאיש נכרי לבוא אל הקודש”.

בכתובות הלועזיות שאחת מהן מוצגת במוזיאון ישראל נאמר כי גוי שייתפס לפנים מהמחיצה המותרת לו דינו מיתה. בדומה לכך מצאנו שגוי שאכל מקורבן הפסח נהרג על כך.

בדברים שמצטט בן מתתיהו מטיטוס מציין טיטוס שהרומאים הרשו ליהודים להרוג גם אזרחים רומאיים שעברו על האיסור: ”והאם לא מילאנו אנו את ידיכם להמית את כל העובר על הדבר הזה, אף אם יהיה אזרח רומא?...”

הוראת הרבנות הראשית כיום (כפי שניתן לראות בשלט הניצב בכניסה להר הבית) היא שעליית כל אדם להר הבית אסורה, מבלי להבחין בין אדם יהודי לאחר. הרבנים הראשיים ישראל מאיר לאו ואליהו בקשי דורון, הורו שאין לעודד תיירות איסלאמית לישראל במקרה שהביקור כולל כניסה להר הבית, משום שהדבר כרוך באיסור זה של כניסת נוכרי למקומות בהר שעל פי ההלכה אסור לו להיכנס אליהם.

לקריאה נוספת

• אשר גרוסברג, "איתור תחומי הר הבית ומקום המקדש", מתוך תחומין ט"ז
• הרבנים יהודה שביב וישראל רוזן (עורכים), קומו נעלה, מכון צומת, אלון שבות, תשס"ג
• מוטי ענברי, פונדמנטליזם יהודי והר הבית, המבוא לספר הוצאת מאגנס, 2008
• דותן גורן, "נוכחות יהודית בהר הבית בטרם מדינה 1840–1948", מחקרי יהודה ושומרון, קובץ כ"ג, 2014, עמ’ 235–254
• הרב יצחק שפירא והרב יוסף פלאי, אל הר המור, בבירור הלכות העלייה להר-הבית
• הרב יצחק שפירא והרב יוסף פלאי, אל גבעת הלבונה, מאמרים אמוניים על עלייה להר-הבית
• הרב דביר אטרה, הר הבית – הלכות עלייה לכוחות הביטחון הלכות ייחודיות לכוחות הביטחון בהר-הבית
• הרב אלישע וולפסון, הר הבית כהלכה, 2019. (הרב וולפסון מציג את ספרו)
• הרב אלישע וולפסון, הר הבית כהלכה חלק ב, 2023. (אתר הספר)
• איה מקום כבודו – איתור מקום המקדש בימינו (תשפ"ב) – קובץ מאמרים משני צדי הפולמוס מלווה בסיכומים מפורטים.

קישורים חיצוניים

• הר הבית, סקירה היסטורית-הלכתית, מאת אילן ליברמן באתר ישיבת ההסדר ירוחם
• שירי ספקטור-בן ארי, ‏עליית יהודים להר-הבית, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 6 באפריל 2014
• אבישי בן חיים, אל ראש ההר, באתר nrg‏, 16 במאי 2007
• נח זבולוני, קורבנות על הר הבית, דבר
• תומר פרסיקו, למה כולם רוצים פתאום לעלות להר הבית, באתר הארץ, 12 בנובמבר 2014
• תומר פרסיקו, הר הבית כתחילתה וסופה של הציונות, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2014
• תומר פרסיקו, הר הבית שלנו מפני שאיננו דורכים בו, מקור ראשון, מוסף "שבת", 27 בדצמבר 2017
• ניר חסון, העלייה היהודית להר הבית בשיא – וגם המחלוקת בציבור הדתי, באתר הארץ, 6 ביולי 2018
• מאמרים בנושא עלייה להר הבית, באתר ספריית אסיף
• דותן גורן, נוכחות יהודית בהר הבית 1840–1948, באתר אימגו, ובהרצאה ביוטיוב
• דותן גורן, לעלות בהר, סגולה 137, נובמבר 2021
• הרב יוסף צבי רימון, "הלכות עלייה להר הבית", באתר ישיבת הר עציון
• אתר חדשות הר הבית
• פרופ' דניאל מיכלסון, גבולות הר הבית ומקומו וכיוונו של בית המקדש, חלק א, חלק ב
• הרב דוד גולינקין, "הכניסה להר הבית בזמן הזה"
• כאן סקרנים | איך זה שיש דתיים שעולים להר הבית?, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 3:24)
• דרך חדשה לזיהוי מקום המקדש
• שילֹה פריד, הקריאה החריגה של גדולי הרבנים בי-ם, עם כתוביות בערבית: "אין לעלות להר הבית", באתר ynet, 14 באוגוסט 2024

תומכים בכניסה להר

• יהושע הס, העלייה להר הבית בפסיקה ההלכתית, מתוך אתר ישיבת עוד יוסף חי
• הרב אליעזר מלמד, מצוות ירושת הארץ בהר הבית, 'רביבים', עיתון בשבע, גיליון 619
• שיעור על עלייה להר הבית בזמן הזה,מאמר בנושא ותשובה כתובה בנושא, הרב דוב ליאור
• עלייה להר הבית בזמננו באתר מאמרי וכתבי הרב יצחק ברנד
• הרב אלישע וולפסון, לשכנו תדרשו, בירור הלכתי בנושא העלייה להר הבית
• הרב ישראל רוזן, עליה להר הבית בימינו – משמעות רוחנית, חברתית ופוליטית, באתר מכון צומת
• למה והיכן מותרת העליה להר הבית? | הרב יאיר וייץ, סרטון בערוץ "ישיבת הר ברכה", באתר יוטיוב (אורך: 01:16:28), ובאתר ישיבת הר ברכה
• הרב הלל בן שלמה, הר הבית – מאמרים, תשובות ודפי מקורות, מתוך אתר התורה והמקדש
• אורי זרם, קונטרס הר קודשי הקצר, על העלייה להר הבית בזמן הזה

מתנגדים לכניסה להר

• הרב עובדיה יוסף, הלכה יומית גודל חומרת איסור עלייה להר הבית וחיוב כרת לעולים להר בזמן הזה (יד אב תשע"א)
• הרב שלמה בניזרי, הר קודשי, קונטרס בנושא איסור העלייה להר הבית
• הרב יעקב עדס, שיעור על קדושת הר הבית, ואיסור העלייה להר הבית בזמן הזה, אתר ישיבה
• 'עיטורי ירושלים', גיליון 103, בענייני איסור הכניסה להר הבית, בהוצאת ישיבת עטרת ירושלים
• הרב יוסף שני, גבולות הר הבית ומקום המקדש ע"פ השיטה הדרומית, מכון שער יוסף
• הרב אברהם ישראל סילבצקי נכון יהיה הר בית ה', באתר ישיבת מרכז הרב
• עמותת מורא מקדש

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.