ירושלים
תבנית:בוט יישובים/ירושלים ירושלים (ⓘ?. בערבית: אל-קֻדְס القـُدْس; באנגלית, בצרפתית ובגרמנית: Jerusalem; ביוונית מודרנית: Ιεροσόλυμα[1]) היא בירת מדינת ישראל והעיר הגדולה ביותר במדינה. מרכז חיי העם היהודי בימי קדם, ומושא געגועיו בשנות הגלות. העיר מקודשת לשלוש הדתות המונותאיסטיות: היהדות, האיסלאם והנצרות. משום מרכזיותה בעולמם של המאמינים, הייתה העיר מוקד למלחמות וסכסוכים הנמשכים עד עצם היום הזה.
ירושלים שוכנת בהרי יהודה, על קו פרשת המים הארצית של ארץ ישראל המערבית, בין הים התיכון לים המלח, ברום של 650-840 מטר מעל פני הים. ירושלים נמצאת בספר המדבר. כמות הגשמים השנתית הממוצעת היא כ-600 מ"מ. הקיץ חם ויבש, והחורף קר וגשום ולעתים אף יורד בעיר שלג, בעיקר בשכונותיה הגבוהות. כמות המשקעים הממוצעת בירושלים הינה 553 מ"מ לשנה. הממוצע השנתי של הלחות בירושלים הוא כ-60%.
ראש העירייה הנוכחי הוא אורי לופוליאנסקי מסיעת יהדות התורה.
 |
לשער לנושאים, אישים ומאמרים בנושא ירושלים, ראו פורטל ירושלים. |
מקור השם
בעברית
בניגוד לסברות שהוצעו בעבר, מקובל היום על רוב החוקרים כי שמה של ירושלים איננו מופיע בתעודות אבלה שבסוריה (אמצע האלף השלישי לפנה"ס). התעודות הראשונות בהן נזכר שמה של ירושלים, במידה רבה של בטחון, הן כתבי המארות המצריים (בהם יש שתי קבוצות, הראשונה מן המאה ה-19 לפנה"ס והמאוחרת מן המאה ה-18 לפנה"ס). שמה של העיר מופיע בכתבי המארות כ"אשאמם" שאותו יש לקרוא ככל הנראה כ"רשלמם". בקבוצה המוקדמת של כתבי המארות נזכרים בעיר שני מלכים: יקרעם ושסען. בקבוצה המאוחרת יותר נזכר מלך אחד בלבד ששמו אינו קריא. זמנן של תעודות אלה מקביל לתקופה שבה על פי הממצא הארכיאולוגי בוצרה לראשונה הגבעה עליה קמה העיר. מאוחר יותר מופיע שמה של העיר כאורוסלימה במכתבי אל עמרנה מן המאה ה-14 לפנה"ס. בדרך כלל סוברים ש"מלכיצדק מלך שלם" המופיע בספר בראשית, הוא למעשה מלך ירושלים. שלם היה שמו של אל מן הפנתאון המקומי. חוקרים סבורים, אם כן, כי ירושלים נקראה מלכתחילה על-שמו של האל שלם, וכי במקום היה אולי מקדש לפולחן האל הזה. המילה "ירו" לקוחה מן השורש השמי י.ר.ה שפירושו "ייסד" (ואף בעברית: או מי ירה אבן פִּנָּתָהּ - ספר איוב לח, ו), ולפיכך, על פי השערת חוקרי המקרא, משמעות השם המקורית היא "ייסד האל שלם", או העיר שאותה ייסד האל שלם.
על פי המדרש, השם "ירושלים" הינו צירוף של השם שאברהם קרא לה, "הר ה' יראה" עם השם "שלם" וכך נוצר השם המלא של העיר, המופיע בתנ"ך בדרך כלל כ"ירושלם". במקרא מופיע שם העיר (חוץ מחמישה מקומות) בכתיב חסר, ללא יו"ד, מה שמרמז לכאורה על הקריאה הקדומה "ירושלֵם" (בדומה לשמה בארמית). עם זאת, הקרי הוא "ירושלים", וכך הוא גם שמה של העיר אצל חז"ל.
על פי המסורת ירושלים היא עיר מוקפת חומה מימות (כלומר לפני)יהושע בן נון.
לירושלים שמות רבים; על פי המדרש בעברית יש 70 שמות לעיר: ירושלים, שלום, יראה, יבוס, גלעד, לבנון, ציון, מרום, ים, כסא ה', עיר דוד, יפה נוף, הר ציון, ירכתי צפון, קרית מלך רב, משוש כל הארץ, בעולה, חפצי בה, אבן מעמסה, אפרתה, שדה יער, מנוחה, אריאל, הר מועד, יפה, בתולה, כלה, אשת נעורים, רבתי עם, רבתי בגוים, שרתי במדינות, עיר שחברה לה, בית תפלה, מגדל עדר, מצודה, ידידות, דרושה, עיר לא נעזבה, גילה, עדן, גן ה', הר מרום, ה' קדושים, עקרה, מוריה, הר גבוה, עיר היונה, קריה נאמנה, עיר הצדק, גיא חזיון, דלתות העמים, במות, נחלה, הר הקדש, הר חמד, גבעת הלבונה, עיר דוד, עיר הנגב, הר מרום ישראל, שם חדש אשר פי ה' יקבנו.
בדומה לציון ארץ ישראל בשם "הארץ" ובית המקדש בשם "הבית", גם ירושלים נזכרת במקורות בשם "העיר" בה"א הידיעה, ללא ציון שמה (הגמרא, מסכת תענית כו: "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר. ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר").
בשפות זרות
בערבית, השם הנפוץ ביותר לירושלים כיום הוא "אל-קודס" (القـُدْس) שפירושו המילולי הוא "הקודש". בתרגום התנ"ך והברית החדשה לערבית, נקראת ירושלים: "אורשלים" (أورشليم), אולם שם זה אינו נפוץ בשפה היומיומית. בכלי התקשורת הישראליים הממלכתיים בשפה הערבית מקובל לצרף את שני השמות: "אורשלים-אל-קודס" (أورشليم القدس), אולם נוהג זה אינו מקובל מחוץ לישראל, ואף לא בקרב ערביי ישראל. בהקשרים דתיים מכונה ירושלים בערבית: القدس الشريف ("אל-קודס א-שריף"), כלומר "ירושלים הנכבדת" או "ירושלים הנעלה". בכתבים מוסלמיים מהתקופה הסמוכה לכיבוש המוסלמי של ירושלים, מופיע השם "איליא" (إيلياء)[2] שהוא ככל הנראה קיצור של השם הלטיני: איליה קפיטולינה (ראו להלן). בכתבים ערביים מימי הביניים רווח השם: בית אל-מקדס (بيت المقدس) שהוא כנראה גלגול של "בית המקדש" בעברית, וזהו השם הנהוג כיום בפרסית. עד היום התואר "ירושלמי" בערבית ספרותית הוא: "מקדיסי" (مـَقـْدِسيّ). השם הערבי של ירושלים התקבל גם בתורכית: Kudüs.
בשנת 131 הקים הקיסר הרומי אדריאנוס על חורבות ירושלים מושבה רומית, וכינה אותה: "קולוניה איליה קפיטולינה" (Colonia Aelia Capitolina). "קולוניה" בלטינית פירושה "מושבה", Aelius היה שם משפחתו של אדריאנוס, ואילו הרכיב השלישי בשם הוקדש לאל הרומי יופיטר, ששמו המלא בלטינית הוא Iuppiter Capitolinus. בניית המושבה הרומית בעלת השם האלילי על חורבות ירושלים הייתה אחד הגורמים שהציתו את מרד בר כוכבא. השם הלטיני היה בשימוש כמה מאות שנים, כפי שמעידים כתבים מוסלמיים בערבית מהתקופה הסמוכה לכיבוש המוסלמי של ירושלים, אולם הוא נשכח זמן מה לאחר מכן.
בתרגום השבעים מופיע שמה של ירושלים: "ירוסלמי" (Ιερουσαλήμ). באופן מקרי, פירוש המילה "ירוס" (ιερός) ביוונית הוא "קדוש", וייתכן שכך פורש שמה של ירושלים בפי דוברי יוונית. בתרגומו של הירונימוס לתנ"ך, המכונה וולגטה, מתורגם השם ירושלים ל"היירוסלם" (Hierusalem), שהוא תעתוק ללטינית של הגרסה היוונית של השם. שמה של ירושלים ברוב לשונות אירופה היום נגזר מהשם היווני או הלטיני, בשינויים פונטיים כאלה ואחרים (המשתקפים גם בכתיב).
קדושתה של ירושלים
ביהדות
ירושלים היא העיר הקדושה ביותר ליהדות. קדושתה נובעת מהאמונה הדתית שזהו המקום בו בחר הבורא לשכן את שכינתו ושמו (ועל כן היא נקראת בתהילים עיר האלוהים), ומהעובדה ההיסטורית של קיום בית המקדש הראשון, ששכן בה בתחילת האלף הראשון לפני הספירה, ובית המקדש השני, שהתקיים בירושלים מן המאה הרביעית לפני הספירה עד המאה הראשונה לספירה. ובזמן שהיו מקריבים קרבנות היו קרבנות שהיו מותרים באכילה רק בין חומות העיר. במסורת היהודית נאמר גם שאבן השתיה, שהייתה מתחת לקודש הקודשים, היא הסלע שממנו הושתת כל העולם, ומקום עקידת יצחק.
ירושלים אינה מופיעה בחמשת חומשי תורה בשמה, אלא כ"מָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ". יש השערה כי העיר שָלֵם הנזכרת בספר בראשית (יד, יח) היא ירושלים. ירושלים מופיעה בשמה פעמים רבות פעמים בשאר ספרי התנ"ך (653 פעמים), וכן במשנה, בתלמוד, ובתפילות (120 פעמים). כמו כן היא מופיעה בשם "ציון".
על פי המקרא וההלכה ישנן כמה מצוות הכרוכות בירושלים, כאשר כולן סובבות סביב ריכוז הפולחן ובניית בית המקדש שם. המצווה המרכזית היא העליה לרגל, שלוש פעמים בשנה, בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות (שמות כג, יז). בבית המקדש יש גם להקריב את כל הקורבנות המוטלים על האדם - עקב נדר או חטא. בנוסף, יש מצווה להביא ביכורים לירושלים (שם כג, יט) וכן מצווה להביא את פירות השנה הרביעית לנטיעת העץ ולאוכלה בירושלים - נטע רבעי. כמו כן, יש מצווה להביא בשנים מסוימות את המעשר השני ולאוכלו בירושלים. כאשר ישנן בעיות משפטיות חמורות, מצווה להגיע לבית הדין הגדול בירושלים, כדי לבררן בפניו (דברים יז, ח).
בנוסף יש מצווה בתפילה להפנות את הפנים לכיוון ירושלים (ובירושלים עצמה - לכיוון הר הבית) על פי הנאמר בתפילת שלמה: "וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִ \{בָּנִיתִי\} לִשְׁמֶךָ" (מלכים א' ח, מח). "כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבָיו בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ" (דברי הימים ב' ו, לד).
בנצרות
לנצרות בראשיתה היה יחס דו ערכי לירושלים. מחד היא עיר בה נמצאים האתרים בהם חי ומת ישו, כמו ויה דולורוזה או כנסיית הקבר הקדוש. אולם מאידך, חורבנה של ירושלים נתפס כעונשם של ישראל על כך שדחו את ישו כמשיח. בתקופה הביזנטית נבנתה ירושלים מחדש כעיר נוצרית, אולם הר הבית הושאר שומם, כסמל לחורבן העיר. חשיבותה של ירושלים בתפיסה הנוצרית עלתה עם כיבושה בידי המוסלמים, ובמיוחד בתקופת מסעי הצלב. עם כיבוש הארץ בידי הצלבנים הפכה ירושלים לבירת ממלכת ירושלים הצלבנית. עם זאת, יש גישות בנצרות המתייחסות לירושלים הנזכרת בתנ"ך ובברית החדשה באופן מטאפורי, כסמל למקום קדוש או טהור באשר הוא. לכן מדובר בנצרות על "ירושלים של מעלה" כנגד ירושלים הפיזית. גישה זו התפתחה, כנראה, לאור העובדה שירושלים לא הייתה נגישה לנוצרים ברוב התקופות, ובשל כך שמרכז הנצרות הקתולית נמצא ברומא. כיום נחשבת ירושלים אתר קדוש בעיני כל העדות הנוצריות, וביקור בה נחשב לזכות גדולה. ב-1917, כשנכבשה ירושלים בידי הבריטים מידי העות'מאנים המוסלמים, צלצלו פעמוני הכנסיות ברחבי אירופה לאות שמחה. הפילדמרשל הבריטי אדמונד אלנבי שעמד בראש הכוחות שכבשו את הארץ, ירד מסוסו ונכנס לירושלים ברגל, מפאת קדושת העיר.
באיסלאם
מוחמד הורה על המוסלמים בתחילה להפנות את פניהם בתפילתם לכיוון ירושלים (כשם שעושים היהודים), אולם מאוחר יותר שינה את הוראתו, וקבע שיש להפנות את הפנים בתפילה לכיוון מכה. השינוי משתקף כבר בקוראן אולם הסיבה לשינוי אינה ברורה. ייתכן שהדבר נבע מכך שמכה כבר הייתה מוכרת בחצי האי ערב כאתר קדוש (ואילו ירושלים הייתה מוכרת הרבה פחות בתקופה ההיא). ייתכן שהדבר נבע מהמחלוקת שהתגלעה בין מוחמד לבין השבטים היהודיים בעיר אל-מדינה. יש מוסלמים המסבירים את השינוי בכך שהכעבה במכה הייתה מוקד לעבודת אלילים, ולכן אי אפשר היה לפנות לעברה בעת התפילה, ועדיף היה לפנות לירושלים. לאחר שמוחמד סילק כל זכר בכעבה מעבודת אלילים הפנייה אל מכה התאפשרה.
אחד מתארי ירושלים באיסלאם, עד היום, הוא "אולא אל-קיבלתיין" (أولى القبلتين), כלומר כיוון התפילה הראשון. באל-מדינה נמצא מסגד המכונה "ד'ו אל-קבלתיין" (ذو القبلتين), כיוון שיש בו שתי גומחות תפילה - אחת פונה לכיוון ירושלים, ואחת לכיוון מכה.
בקוראן עצמו ירושלים אינה נזכרת, לפחות לא באופן מפורש, אולם נזכר מסגד אל אקצה (المسجد الأقصى), שממנו עלה מוחמד לרקיע השביעי לקבל את מצוות התפילה. הפרשנות המוסלמית המקובלת מזהה את המקום עם הר הבית בירושלים, ולפיכך מייחסים המוסלמים לירושלים קדושה כבר מימי ראשית האיסלאם. באיסלאם הסוני רואים את ירושלים כמקום הקדוש השלישי בחשיבותו, אחרי מכה ואל-מדינה, ולפיכך היא מכונה "ת'אלת' אל-חרמיין" (ثابث الحرمين) - השלישי מבין המקומות הקדושים.
חשיבותה של ירושלים באיסלאם עלתה עם כיבושה בידי המוסלמים והקמת המסגדים על הר הבית במהלך המאות ה-7 וה-8 לספירה.
היסטוריה
ערך מורחב – היסטוריה של ירושלים
ירושלים הקדומה
הגרעין הקדום של ירושלים הוא מהתקופה הכלכוליתית על הגבעה הנקראת היום עיר דוד. המעבר מישוב עראי לעיר של קבע היה, ככל הנראה, במהלך המאה ה-19 לפנה"ס. במאה ה-14 לפנה"ס, ירושלים כבר הייתה עיר מדינה כנענית מבוצרת וחשובה. במאה ה-12 לפנה"ס אדוני צדק, מלך ירושלים, עומד בראש ברית מלכי הדרום במלחמתם נגד יהושע בן נון והצבא הישראלי, ומפסיד להם בקרב בעמק איילון. הגעת היבוסים לעיר פותחת פרק חדש בהיסטוריה של ירושלים ושמה מתחלף ליבוס. שם זה נשאר בשימוש עד לכיבוש העיר על ידי דוד כעבור 200 שנה.
תקופת בית ראשון
על פי המסופר בתנ"ך הייתה ירושלים עיר יבוסית, שדוד המלך כבש והפך לבירתו. כיבוש ירושלים (יבוס) בידי דוד מסופר בשמואל ב, פרק ה, 6-10, ובגירסה נוספת בדברי הימים א, יא, 4-9. בנו שלמה בנה בה את בית המקדש. אולם אין עדויות ארכיאולוגיות חד משמעיות לקיום הממלכה המאוחדת או לגדולתה של ירושלים בתקופה זו, אלא רק להיותה בירת יהודה בתקופה מאוחרת יותר. ירושלים בראשיתה הייתה במקום בו נמצאים היום "עיר דוד" (הנקרא בפי הערבים "סילוואן" על-שם מעיין השילוח) והר הבית. בימי המלך חזקיהו, בסוף המאה השמינית לפנה"ס, כאשר גבולות העיר כבר השתרעו על הגבעה המערבית (הרובע היהודי והארמני של ימינו), צרו על העיר צבאות אשור. אולם העיר עמדה במצור, בין השאר בזכות נקבת השילוח שהזרימה מים ממעיין הגיחון שהיה מחוץ לחומות העיר. לקראת סוף תקופת בית ראשון העיר התרחבה לכיוון צפון מערב, לאזורים בהם שוכן היום הרובע היהודי, ואף מעבר לכך. בשנת 598 לפנה"ס נכבשה ממלכת יהודה על ידי האימפריה הבבלית, ואחרי ניסיון מרד נגד השלטון הבבלי כבש בשנת 586 לפנה"ס נבוכדנצר השני, מלך בבל את העיר, והחריב את בית המקדש.
תקופת בית שני
עם עליית האימפריה הפרסית, ופרסום הצהרת כורש הוקמה ירושלים מחדש כבירת הפרובינציה היהודית, אשר הצטמצמה לגבולת הגבעה המזרחית ונבנה בית המקדש השני – בתחילה במתכונת צנועה. בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את יהודה ללא קרב, העיר לא נפגעה והמשיכה להתפתח בתקופה ההלניסטית בה הייתה נתונה לרוב בידי הממלכה הסלאוקית. אנטיוכוס הרביעי ניסה לגרום להתייונות ירושלים ופגע בעבודת המקדש, ובתגובה פרץ בשנת 167 לפנה"ס מרד החשמונאים, שבסופו השתלטה משפחת בית חשמונאי על יהודה ושלטה בירושלים עד הכיבוש הרומי בשנת 63 לפנה"ס. בשנת 37 לפנה"ס מונה הורדוס על ידי הרומאים למלך יהודה, ועד מהרה השתלט על ירושלים. הורדוס הרחיב ופיאר את העיר, ובנה מחדש את בית המקדש במתכונת מפוארת. בשנת 66 לספירה פרץ המרד הגדול נגד הרומאים, ובשנת 69 הגיע הצבא הרומי בראשותו של טיטוס לשערי ירושלים והטיל עליה מצור קשה. העיר נכבשה ונשרפה בשנת 70 ובית המקדש חרב. את הפיח מהשרפה ניתן לראות עד היום בחפירות הארכיאולוגיות של אתרים מן התקופה.
התקופה הרומית והביזנטית
ירושלים עמדה בחורבנה עד זמן שלטון הקיסר אדריאנוס, שבנה אותה מחדש כעיר רומית בשם איליה קפיטולינה, ואסר על כניסת היהודים לתחומה. עם זאת, נראה כי האיסור לא נאכף בקפדנות, שכן ידוע על ישיבת יהודים בירושלים עוד במאה השנייה.
הקיסר קונסטנטינוס, בנסיונותיו לבסס את מעמדה של ירושלים כעיר נוצרית, חידש את אכיפת האיסור מימיו של אדריאנוס, אם כי הוא גם הקל אותו מעט בכך שהתיר ליהודים לעלות לירושלים לרגל תשעה באב, על-מנת להתאבל על חורבנה.
על-פי האגדה, אמו של קונסטנטינוס, הלנה, ביקרה בירושלם ומצאה את שרידיו של הצלב המקורי שעליו נצלב ישו. היא זיהתה את מקום הצליבה, שבו נבנתה כנסיית הקבר הקדוש.
יורשו של קונסטנטינוס, יוליאנוס, שהתנגד לנצרות, ביטל את האיסור על ישיבת יהודים בעיר, ואף תמך בהקמה מחודשת של בית המקדש, אולם הוא מת בטרם יצאו תוכניותיו אל הפועל, ויורשיו אימצו מחדש את הדת הנוצרית.
התקופה המוסלמית והצלבנית
בשנת 638 נכבשה ארץ ישראל על ידי המוסלמים. הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב פרסם את חוזה עומר - מנשר המבטיח את שלומם של תושבי ירושלים ואת שלמות רכושם. עד מהרה התיר השלטון המוסלמי את חזרת היהודים לעיר. על הר הבית הוקמו מסגד אל-אקצא, וכיפת הסלע.
בשנת 1099 כבשו הצלבנים את ירושלים וערכו טבח בתושביה המוסלמים והיהודים. אחרי מפלת הצלבנים בקרב קרני חיטין ב 4 ביולי 1187, הגיע צלאח א-דין לירושלים ב 20 בספטמבר והטיל עליה מצור. ב-2 באוקטובר נכנעה העיר וחזרה לשלטון מוסלמי.
עם חזרת השלטון המוסלמי חזרו גם היהודים לחיות בעיר. במאה ה-13 העיר עברה בתכיפות מיד ליד.
התקופה העות'מאנית
- ערך מורחב – ירושלים בתקופה העות'מאנית
ב-1517 נכבשה העיר בידי האימפריה העות'מאנית, וירושלים שוב זכתה בתקופת שגשוג. הסולטאן סולימאן המפואר בנה את חומות ירושלים המוכרות היום, ושיפץ את המצודה ואת מגדל דוד. אולם עם שקיעתה הממושכת של האימפריה העות'מאנית התדרדר גם מצבה של ירושלים, וחלקים גדולים בתוך העיר העתיקה היו שוממים. במאות ה-18 וה-19 היישוב היהודי החל להתעצם, ובשנת 1844 נמנו בעיר 7,120 יהודים לעומת 5,000 מוסלמים ו-3,390 נוצרים. רוב היהודים בעיר היו ספרדים, שהיו נתינים עות'מאניים, מה שהקל על מצבם החוקי והכלכלי. כמו כן היה לסירוגין יישוב אשכנזי קטן ועני, שהתבסס על החלוקה – תרומות מיהודי ארצות מוצאם.
השלטון הבריטי
ירושלים נכנעה לפני הבריטים במהלך מלחמת העולם הראשונה ב-10 בדצמבר 1917. יום לאחר מכן נכנס מפקד הכוחות הבריטיים, הגנרל אדמונד אלנבי, אל העיר העתיקה.
מעמד העיר עלה ומרכזיותה גדלה. עם כינון המנדט הבריטי ב-1920 הייתה העיר למקום מושבו של הנציב העליון ומשרדי הממשלה. התנועה הציונית גם היא הקימה בעיר את בית המוסדות הלאומיים בו שכנו משרדי הסוכנות היהודית, קרן היסוד, ומושב הועד הלאומי. בשנת 1925 נחנכה על הר הצופים האוניברסיטה העברית. שכונות חדשות כמו רחביה ובית הכרם הוקמו. גם הציבור הערבי שיכן בעיר את מוסדותיו – המועצה המוסלמית העליונה והוועד הערבי העליון. גם שכונות ערביות נבנו מחוץ לחומות, ביניהן שייח' ג'ראח, וטלביה.
מלחמת העצמאות
על פי תוכנית החלוקה של האו"ם הייתה ירושלים אמורה להיות יחד עם בית לחם באזור מיוחד תחת שליטה בינלאומית. אולם עם פרוץ מלחמת העצמאות התעלמו מכך שני הצדדים וניסו לתפוס את השליטה בעיר. הכוחות הערביים חסמו את הדרך לירושלים עבור היהודים ואף הפסיקו את זרם המים אליה. רק שיירות של משוריינים הצליחו לפרוץ לעיר במחיר דמים כבד ולהביא לה אספקה.
עם צאת הבריטים מהארץ ב-14 במאי 1948 השתלטו הכוחות הישראלים על מתחמי השלטון הבריטי, ואילו הלגיון הירדני הגיע ב-18 במאי אל העיר ונכנס לעיר העתיקה. ב-19 במאי הצליח כוח של הפלמ"ח להיכנס דרך שער ציון אל הרובע היהודי ולהביא אספקה ותגבורת. אולם למחרת השתלטו הערבים שוב על אזור שער ציון, והמצור על הרובע חודש. לבסוף נפל הרובע ב-28 במאי, מגניו נלקחו בשבי, ובתי הכנסת שבו נהרסו.
ב-1 ביוני נפתחה דרך בורמה והמצור על ירושלים החל להתרופף.
בקרבות עשרת הימים ביולי נעשה ניסיון ישראלי לכבוש את העיר העתיקה, אולם הוא כשל.
לאחר הקמת מדינת ישראל
ב-17 באוגוסט 1949 הועלו עצמות בנימין זאב הרצל לקבורה בירושלים. הכנסת עלתה לירושלים בדצמבר 1949, ועד מהרה התיישבה בבית פרומין שבמרכז העיר. האוניברסיטה העברית שנאלצה לעזוב את הר הצופים המנותק עברה לקמפוס חדש בגבעת רם.
ב-5 בדצמבר 1949 הכריז דוד בן גוריון [1] על ירושלים כעל בירת מדינת ישראל. ב-1965 נבחר טדי קולק לראשות העירייה. ב-30 באוגוסט 1966 נחנך משכן הכנסת החדש בגבעת רם.
ב-5 ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. הלגיון הירדני הפגיז את העיר היהודית וכבש את ארמון הנציב. צה"ל באמצעות החטיבה הירושלמית, עציון, הדף את ההתקפה הירדנית, ופתח במתקפה לכיוון דרום, בכיבוש מוצב הפעמון ליד רמת רחל. מצפון התקדמה חטיבת הראל שכבשה את מוצב הרדאר וניתקה את ירושלים המזרחית מרמאללה. חטיבה 55 כבשה את גבעת התחמושת, והתקדמה לתוך העיר המזרחית. יומיים אחר כך פרצה החטיבה לעיר העתיקה דרך שער האריות ממזרח. המח"ט, מוטה גור הודיע בקשר "הר הבית בידינו", והרב שלמה גורן תקע בשופר אל מול הכותל המערבי. עוד באותו החודש החליטה ממשלת ישראל להחיל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, ולתושביה הפלסטינים ניתן מעמד של תושב קבע.
כיום ירושלים היא עיר במחוז ירושלים. שטח השיפוט שלה הוא 123,000 דונם. לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2001, העיר מדורגת בדרוג חברתי-כלכלי בינוני (5 מתוך 10). אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת 2000 היה 34.9 אחוז. השכר הממוצע של השכירים בשנת 2000 היה 5,568 ש"ח (ממוצע ארצי: 6,835 ש"ח).
נתונים סטטיסטיים
דמוגרפיה
נכון לשנת 2004 ישנם בירושלים 706,000 תושבים, מתוכם 458,000 תושבים יהודים, 225,000 תושבים מוסלמים, 15,000 תושבים נוצרים והשאר מדתות אחרות או חסרי סיווג דתי.
אחוז היהודים בעיר ירד מאז שנת 1990 מ-72% מכלל האוכלוסייה בירושלים ל-64%, כאשר אחוז המוסלמים בעיר עלה מ-24% לקצת יותר מ-30% ונשאר יציב בשנים האחרונות.
טבלת חלוקה דמוגרפית של אוכלוסיית ירושלים מאמצע המאה ה-16 ועד היום:
| שנה | יהודים | מוסלמים | נוצרים | סה"כ |
|---|---|---|---|---|
| 1525 | 1,000 | 3,700 | אין מידע | 4,700 |
| 1538 | 1,150 | 6,750 | אין מידע | 7,900 |
| 1553 | 1,634 | 11,750 | אין מידע | 13,384 |
| 1562 | 1,200 | 11,450 | אין מידע | 12,650 |
| 1844 | 7,120 | 5,000 | 3,390 | 15,510 |
| 1876 | 12,000 | 7,560 | 5,470 | 25,030 |
| 1896 | 28,110 | 8,560 | 8,750 | 45,420 |
| 1922 | 34,000 | 13,400 | 14,700 | 62,600 |
| 1931 | 51,200 | 19,900 | 19,300 | 90,500 |
| 1944 | 97,000 | 30,600 | 29,400 | 157,000 |
| 1948 | 100,000 | 40,000 | 25,000 | 165,000 |
| 1967 | 195,700 | 54,963 | 12,646 | 263,307 |
| 1980 | 292,300 | אין מידע | אין מידע | 407,100 |
| 1985 | 327,700 | אין מידע | אין מידע | 457,700 |
| 1987 | 340,000 | 121,000 | 14,000 | 475,000 |
| 1990 | 378,200 | 131,800 | 14,400 | 524,400 |
| 1995 | 482,000 | 164,300 | 16,300 | 662,600 |
| 1996 | 421,200 | אין מידע | אין מידע | 602,100 |
| 2000 | 448,800 | 208,700 | אין מידע | 657,500 |
| 2004 | 458,000 | 225,000 | 15,000 | 706,000 |
(הערות - 1. גבולות העיר השתנו מעת לעת, בעיקר מאמצע המאה ה-19 ואילך. השינוי המשמעותי האחרון היה ב-1967 שבו הוכללו כמה כפרים ועיירות ממזרח לירושלים בשטח העיר. 2. תושבים חסרי סיווג דתי בירושלים - שיעורם כ 1% מאוכלוסית העיר נכון ל 2004)
מעמדה החוקי של ירושלים
מאז 1948 מעמדה החוקי והבינלאומי של ירושלים סבוך ומעורפל.
תוכנית החלוקה קבעה כי ירושלים תהיה חלק מאזור בשליטה בינלאומית (שאמור היה לכלול גם את בית לחם), באמצעות מושל זר שימונה על-ידי האו"ם, ומועצה שתורכב מנציגי התושבים של האזור. אולם במלחמת העצמאות חולקה ירושלים בין ישראל לבין ירדן (בית לחם נותרה בידי ירדן). מדינת ישראל הכריזה על ירושלים המערבית כעל חלק משטחה רק ב-17 ביולי 1948. ברם, האצ"ל והלח"י המשיכו לפעול בעיר באופן עצמאי עד ספטמבר, על אף שבשאר חלקי המדינה הם הצטרפו לצה"ל.
ההכרזה על העיר כעל בירת המדינה התקיימה רק בדצמבר 1949. גורמים רבים בעולם, בייחוד נוצרים-קתוליים, פעלו לבינאום העיר, ושאפו למעמד בה. עצרת או"ם אף קיבלה החלטה בדצמבר 1949 הקוראת לבנאם את ירושלים. אף על פי שההחלטה לא יושמה, לאף מדינה בעולם אין שגרירות בירושלים. לפי החלטת הקונגרס מכירה ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל, אך משהה את העברת השגרירות אליה. בחודש אוגוסט 2006 החליטו קוסטה ריקה ואל סלבדור, שתי המדינות היחידות בעולם שהכירו בירושלים כבירת ישראל עד אותה העת, להעביר את שגרירויותיהן לתל אביב וכך אף מדינה בעולם אינה מחזיקה את שגרירותה בירושלים עוד.
מייד אחרי מלחמת ששת הימים קיבלה הכנסת חוק המסמיך את ממשלת ישראל להחיל בצו את החוק הישראלי על שטחים בתחומי ארץ ישראל (בגבולות המנדט הבריטי). הממשלה החליטה להחיל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, כלומר על השטח שהרשויות הירדניות הגדירו כשטח המוניציפלי, ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים הסמוכים לו. הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בהחלת החוק הישראלי ורואה במזרח ירושלים חלק מהשטחים הכבושים, ובשכונות היהודיות שהוקמו בה - התנחלויות. ממשלת ישראל טוענת בפורומים בינלאומיים כי החלת החוק על השטח אינה סיפוח, אולם בית המשפט העליון קבע כי מזרח ירושלים היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.
שגרירויות זרות בירושלים
במשך השנים עברו מספר שגרירויות לירושלים. בתחילת שנת 1980 היו בירושלים 13 שגרירויות, שייצגו בישראל את המדינות הבאות: בוליביה, צ'ילה, קולומביה, קוסטה ריקה, הרפובליקה הדומיניקנית, אקוודור, אל סלבדור, גואטמלה, האיטי, פנמה, אורוגואי, ונצואלה והולנד. כלומר, חלק ניכר ממדינות דרום אמריקה ומרכז אמריקה העבירו את שגרירויותיהן לירושלים, ובנוסף להן - הולנד. העברת השגרירויות לא הייתה הכרה רשמית בירושלים כבירת ישראל, אבל הייתה בה הכרה דה-פקטו שירושלים היא מרכז השלטון הישראלי.
ב-30 ביולי 1980 עבר בכנסת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. בתגובה קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם ב-20 באוגוסט 1980 את החלטה 478 שקוראת לביטול החוק. בעקבות ההחלטה, העבירו כל 13 המדינות את שגרירויותיהן מירושלים, רובן לתל אביב, אך פרגוואי ובוליביה העבירו את שגרירויותיהן למבשרת ציון. הולנד השאירה בירושלים משרד של השגרירות לשירות תושבי העיר.
ב-1984 החזירו קוסטה ריקה ואל סלבדור את שגרירויותיהן בישראל לירושלים והיו למדינות היחידות שמקיימות שגרירות בעיר. בשנת 2006 החליטו שתי המדינות להעביר את שגרירויותיהן לתל אביב, במטרה לשפר את יחסיהן עם ארצות ערב ולקיים את החלטות האו"ם כלשונן כתמיכה בהחלטות האו"ם לאחר מלחמת לבנון השניה. [2]
על אף ההכרה הרשמית של ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל, הכרה שנובעת מחוק שעבר בקונגרס האמריקני ב-1995, החליט הבית הלבן להשאיר את שגרירות ארצות הברית בישראל בתל אביב. לארצות הברית יש קונסוליה בירושלים, אולם היא פועלת באופן עצמאי, ואינה כפופה לשגרירות בתל אביב. ירושלים כולה אינה נמצאת בתחום סמכותה של השגרירות בתל אביב, כך שתושבי ירושלים, כמו תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה (יהודה, שומרון וחבל עזה), מתבקשים לפנות לקונסוליה בירושלים כדי להסדיר את ענייניהם מול שלטונות ארצות הברית. זאת, בין אם הם מחזיקים דרכונים ישראלים או דרכונים אחרים.
תחבורה ונמלי תעופה
התחנה המרכזית בירושלים הינה המרכז התחבורתי העיקרי כיום לכניסה וליציאה מירושלים, באמצעות אוטובוסים והיא אחת התחנות העמוסות ביותר בישראל.
בתוך ירושלים ישנה מערכת עניפה של אוטובוסים המופעלים על ידי חברת אגד, מקצתם קוי מהדרין. מחיר הנסיעה גבוה במקצת משאר חלקי הארץ, על מנת לממן את ריבוי המאבטחים בתחבורה הציבורית. במזרח ירושלים פועלת חברת אוטובוסים בשליטה פלסטינית. בנוסף פועלות מוניות רבות, אך אין בעיר מוניות שירות.
קו הרכבת המשודרג מתל אביב, דרך בית שמש לתחנת הרכבת מלחה שבירושלים נפתח בשנת 2004 לאחר 6 שנים של הפסקה, אך זמן הנסיעה אורך כ-80 דקות.
בשנת 2011 אמור להפתח קו הרכבת המהיר לירושלים מתל אביב, אל התחנה ממול לבנייני האומה התחנה תיהיה ייחודית בארץ ותמוקם כ-80 מטר מתחת לאדמה, הרכבת המהירה תעבור את הדרך בכ-28 דקות.
הקו האדום בפרויקט הרכבת הקלה בירושלים, יחנך בשנת 2008 כשנה לאחר חניכת קו האוטובוסים הכחול וכחלק ממכלול של 8 קווים שירשתו את העיר במערכת תחבורתית חדשה ומהירה.
שדה התעופה ירושלים בעטרות שמצפון לעיר הוא שדה תעופה בינלאומי, אלא שמאז פרוץ אינתיפאדת אל אקצה הוא משותק, ונמל התעופה בן גוריון הוא נמל התעופה הבינלאומי היחיד המשרת את ירושלים.
תרבות וחינוך
תרבות
הפעילות התרבותית של ירושלים מתקיימת במקומות רבים בעיר והיא מגוונת מאוד. בעיר ישנם בתי קולנוע, תיאטראות ואולמי קונצרטים ומופעים. מדי שנה בעיר מתקיימים ירידים, פסטיבלים ותהלוכות.
- בתי קולנוע בעיר: "גיל" בקניון מלחה, "רב-חן" בשכונת תלפיות, "לב סמדר" בשכונת המושבה הגרמנית, תיאטרון ירושלים בשכונת טלביה, בנייני האומה בכניסה לעיר וסינמטק ירושלים.
- תיאטראות ואולמי קונצרטים ומופעים בעיר: תיאטרון ירושלים, תיאטרון החאן, מרכז ג'רר בכר, בית שמואל, בית אגרון, אולם קונצרטים בבנין ימק"א, המרכז למוזיקה במשכנות שאננים ועוד. כמו-כן, מתקיימים מופעים של מוזיקה עכשווית במועדונים שונים בעיר וביניהם "הצוללת הצהובה" ו"המעבדה".
- מדי שנה מתקיים בעיר פסטיבל הקולנוע ירושלים שנחשב לאחד הפסטיבלים החשובים בישראל ובנוסף אירועים רבים נוספים כדוגמת יריד חוצות היוצר, שבוע הספר העברי ומדי שנתיים גם יריד הספרים הבינלאומי-ירושלים.
- בחול המועד פסח, חול המועד סוכות וביום ירושלים מתקיימות בעיר תהלוכות לציון מועדים אלה ולאות הזדהות עם העיר ותושביה.
ספורט
- כדורגל: בירושלים עומד אצטדיון הכדורגל השני בגודלו בישראל, אצטדיון טדי (הקרוי על שמו של ראש העיר לשעבר, טדי קולק). באצטדיון טדי משחקות שתי קבוצות כדורגל: הפועל ירושלים ובית"ר ירושלים. שתי הקבוצות בעלות היסטוריה מפוארת בכדורגל הישראלי.
- כדורסל: בירושלים קיימת תרבות כדורסל מפותחת ביותר; עשרות מגרשי הכדורסל העירוניים מלאים עד אפס מקום בימי שישי בצהריים. המגרשים המרכזיים נמצאים בגן הפעמון ובגן סאקר. בירושלים קיימת גם אחת מקבוצות הכדורסל המובילות בכדורסל הישראלי, הפועל ירושלים. בשנת 2004 זכתה הקבוצה בגביע יול"ב, שהוא הוא התואר השני בחשיבותו באירופה. מדי שנה מקיימת עיריית ירושלים אירוע כדורסל מרכזי שנקרא "סטריט-בול". בסטריט-בול משתתפות מספר קבוצות, בגילאים שונים ובכל קבוצה 3 שחקנים ולאחר מספר ימים של טורניר המתקיים בכיכר העירייה (כיכר ספרא) נבחרות הקבוצות המנצחות.
מועדוני הספורט של ירושלים:
- כדורגל
בית"ר ירושלים - ליגת העל - הקבוצה היקרה ביותר בכדורגל הישראלי.- הפועל השלום ירושלים - ליגה לאומית - קבוצה בעלת חשיבות רבה בליגה הלאומית.
- קט רגל
- הפועל השלום ירושלים - קבוצה בעלת חשיבות בקט רגל הישראלי.
בית"ר ירושלים - קבוצה בעלת חשיבות בקט רגל הישראלי.
- כדורסל
- הפועל "מגדל" ירושלים - ליגת העל - נחשבת לקבוצה השנייה הכי טובה בכדורסל הישראלי.
- אס"א ירושלים (נשים) - ליגת העל נשים
- הפועל פסגת זאב ירושלים - ליגה א' דרום
- אס"א ירושלים - ליגה ב' אזור ירושלים
- אליצור ירושלים - ליגה ב' אזור ירושלים
- הפועל גמנסיה ירושלים - ליגה ב' אזור ירושלים
- שחיה
ראשי עירייה
ראשי העירייה בתקופה העותמנית (1517 - 1917)
- 1899 - 1907 יוסף אל-ח'אלידי חבר הפרלמנט העותמאני ואיש בעל חשיבות באימפריה העותמאנית.
- 1907 - 1909 פאדי אל-עלמי
- 1909 - 1917 חוסיין סאלים אל-חוסייני
.svg){kind=small}
ראשי העירייה בתקופה המנדטורית (1917 - 1948)
- 1917 - 1918 ערף אל-דייני
- 1918 - 1920 מוסא קאסם באשה אל חוסייני: פלסטיני, מונה והודח על ידי הבריטים בשל מעורבותו במאורעות תר"פ.
- 1920 - 1934 ראג'ב נשאשיבי: פלסטיני פרו בריטי, מתנגדו העיקרי של חאג' אמין אל חוסייני.
- 1934 - 1937 חוסיין אל-ח'אלידי: פלסטיני פרו בריטי, רופא.
- 1937 - 1938 דניאל אוסטר (קדנציה ראשונה): יהודי, עסק בשיקום העיר ממלחמת העצמאות, חבר "הציונים הכלליים".
- 1938 - 1944 מוסטפא אל-ח'אלידי
- 1944 - 1945 דניאל אוסטר (קדנציה שניה)
- 1945 - 1949 ועדה שמנתה ראש עיר ושני סגנים, שמונו על-ידי המנדט [3].
 ראשי עיריית ירושלים המזרחית (1948 - 1967)
|
|
ראשי עיריית ירושלים "המאוחדת" (1967-)
- 1965 - 1993 טדי קולק: חבר מפא"י ואח"כ רפ"י והעבודה; היה ראש העיר 28 שנים.
- 1993 - 2003 אהוד אולמרט: פרש, עקב בחירתו לכנסת מרשימת הליכוד.
- 2003 יגאל עמדי (ראש עיר זמני, מונה לאחר פרישת אהוד אולמרט).
- 2003 - (נוכחי) אורי לופוליאנסקי ראש העיר החרדי הראשון.
ערים תאומות
הערות שוליים
- ^ שם העיר בספרדית: Jerusalén; באיטלקית: Gerusalemme; ברוסית: Иерусалим; ביורובה: Jerúsálẹ́mù; בבנגלית জেরুসালেম
- ^ כך מופיע שמה של העיר בחוזה עומר - מנשר שפרסם הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב בשנת 638 לספירה, עם כיבוש ירושלים, המבטיח את שלומם של תושביה.
- ^ Bovis, Eugene H. The Jerusalem Question. Hoover Policy Study No. 1. 1971. p. 33
ראו גם
|
לשער לנושאים, אישים ומאמרים בנושא ירושלים, ראו פורטל ירושלים. |
לקריאה נוספת
- דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, הוצאת כרטא, 1989.
- מאיר בן דב, אדם ואבן בירושלים, מודן הוצאה לאור, 1989.
- אייל מרון (עורך), ירושלים וכל נתיבותיה - לסייר עם יד בן צבי, בהוצאת יד בן צבי.
- מרדכי נאור (עורך), ירושלים עיר ועם - מדוד המלך עד ימינו, בהוצאת ידיעות אחרונות.
- דוד קרויאנקר, ירושלים - מבט ארכיטקטוני, כתר הוצאה לאור, 1996.
- אמנון רמון (עורך), עיר בסבך - לקסיקון ירושלים בת זמננו, בהוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל.
קישורים חיצוניים
 | ||
|---|---|---|
| נפות | נפת ירושלים חופפת את שטח המחוז |  |
| ערים | בית שמש • ירושלים | |
| מועצות מקומיות | אבו גוש • מבשרת ציון • צור הדסה • קריית יערים | |
| מועצות אזוריות | מטה יהודה | |
| אתרי עלייה לרגל באסלאם | ||
|---|---|---|
|
|
דף זה מוגן ויכולים לערוך אותו רק משתמשים רשומים בעלי ותק של 30 ימים וביצוע של 100 עריכות. הסיבה להגנה היא: השחתות תכופות. ייתכן שתמצאו פרטים נוספים ביומן ההגנות. אם אתם סבורים שיש לשנות את תוכן הדף, אנא ציינו זאת בדף השיחה. |