אבירות

איור של אביר מחומש על ידי גבירתו בקודקס מאנסה, המאה ה-14.

אבירות (צרפתית: chevalerie, אנגלית: chivalry, גרמנית: Ritterlichkeit) היא מערכת בלתי-רשמית של קוד התנהגות ומוסר שבמקורה אומצה על ידי אבירים ואצילים פיאודליים באירופה של סוף ימי הביניים ותקופת הרנסאנס, והתפרסמה בעיקר ביצירות ספרותיות ועממיות, כגון סיפורי המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, והרומנסות על אביריו של קרל הגדול.

האידיאלים של האבירות היו שונים בתקופות שונות, במקומות שונים ובתפיסות תרבותיות וספרותיות שונות, אך בדרך-כלל כללו אומץ ומיומנות בלחימה; נאמנות ומילוי חובות למוסדות החברה כגון האומה, המלוכה או האדון הפיאודלי; כבוד, נימוס ג'נטלמני, נדיבות ו"משחק הוגן" אציליים; אדיקות נוצרית וחסד נוצרי בהתנהגות כלפי נתינים ווסאלים, בני המעמדות הנמוכים, נשים וילדים, ואף מול אויבים; הערצה רומנטית ואהבה אפלטונית כלפי דמויות נשיות. אידיאלים אלו דומים במידת מה לאידיאלים רומנטיים מקבילים שהתפתחו במעמדות לוחמים ואצילים בתרבויות אחרות, כגון סין, יפן, וארצות האסלאם.

האידיאלים של האבירות השפיעו על תרבות המערב וערכיה המוסריים במשך מאות השנים שלאחר שקיעת הממשל הפאודלי והאבירים עצמם, ועיצבו את ארכיטיפ דמות האביר בספרות הרומנטית, כגון במחזות שייקספירים, ברומנים היסטוריים כשל וולטר סקוט, וכן ביצירות סאטירה ופארודיה דוגמת דון קישוט וינקי בחצר המלך ארתור. ארכיטיפ זה משפיע מאוד גם על דמויות שונות של גיבורים ספרותיים ואמנותיים בתרבות הפופולרית המודרנית, שאינם בדרך-כלל אבירים במובנו המקורי של המונח, אך שואפים להצטיין בתכונות של אומץ, כבוד, הגינות ונימוס.

אטימולוגיה

המונח chevalerie, המבוטא בצרפתית "שְׁוַלְרִי֫" (באנגלית chivalry, "שִׁי֫וְלְרִי"), נגזר מן המילה הצרפתית העתיקה chevalier (שבימינו נהגית "שֵׁוַלְיֵ֫ה") או chevaler, שמובנה המקורי "פרש" או "לוחם רכוב על סוס", ונגזרה בעצמה מן המילה לסוס (צרפתית: cheval, לטינית: cabal). בתקופתו של קרל הגדול במאה ה-9, המונח "שווליה" תיאר את אנשי חיל הפרשים המשוריין שהיו הלוחמים המובחרים של הקיסרות הרומית הקדושה. בתקופה זו, פרשים אלו עדיין לא היו אבירים במובנו הפיאודלי של המונח. אך החל מן המאה ה-11, שירים על מעללי גבורה של פרשים אלו, כמו שירת רולאן, היו למקור של ספרות האבירות ששימשה מקור השראה גם לסיפורי המלך ארתור ואבירי השולחן העגול.

למונח "שוולרי" מקבילות גם באיטלקית: cavalleria ובספרדית: caballería, ומאותו שורש נגזר גם המונח האנגלי cavalry לחיל פרשים.

בגרמנית, "ריטר" (Ritter) הוא פרש או אביר (מאותו שורש כמו rider באנגלית), "ריטרליך" (ritterlich) – "אבירי", ו"ריטרליכקייט" (Ritterlichkeit) – "אבירות".

בערבית, המונח פֻרוּסִיָּה (فُرُوسِيَّة) שמשמעו "פרשוּת" התייחס לאמנות הלחימה של פרשים בעולם האסלאם בימי הביניים ובתחילת העת החדשה. ביפנית, המונח בושידו (武士道), שפירושו המילולי "דרך הלוחם", התייחס לאמנויות הלחימה של מעמד הסמוראים. בדומה לאבירות האירופית, הפורוסייה והבושידו כללו גם קוד אתי של כבוד והתנהגות ראויה אצל לוחמים.

בתקופה המודרנית, המונח "אבירות" ושם התואר "אבירי" בשפות שונות בדרך-כלל מתארות התנהגות אמיצה, הוגנת ומנומסת אצל כל אדם, בלי קשר לתוארו ומעמדו. גם בעברית המודרנית נעשה שימוש נפוץ במילה "אבירות" לתיאור התנהגות כזו. בדומה למשמעות המקורית של chevalerie, בעברית מקראית משמעות המילה "אביר" היא בעל-חיים חסון, בדרך כלל סוס, פר ואף תיש, אך בעת החדשה התגבשה משמעותה כתרגום של התואר knight באנגלית. המונח "אבירות" בעברית עשוי לציין את מוסד האצולה או הכבוד (באנגלית knighthood), אך במקרים רבים מציין את אופן ההתנהגות.

אבירות ספרותית ומציאות היסטורית

נסיכה מכתירה אביר, דוגמה לתפיסה רומנטית מודרנית של אבירות בציור מאת אדמונד בלייר לייטון משנת 1901.

במחקר ההיסטורי

ישנו ויכוח בין חוקרים מודרניים באיזו מידה אכן היה קוד האבירות בימי הביניים מציאות היסטורית, קוד אתי, אידיאל מוסרי או מוסכמה ספרותית.

חובבי אבירות מאז ימי הביניים המאוחרים הניחו כי היא הייתה קוד היסטורי, שהתקיים במציאות ב"תור זהב" כלשהו בעבר, שבו אצילים ולוחמים היו מתנהגים באופן אבירי. כך למשל, משימתו של דון קישוט ברומן של מיגל דה סרוואנטס מראשית המאה ה-17 היא להחזיר לספרד את תור הזהב של האבירות. החיבור המפורסם "ההיסטוריה של מלכי בריטניה" מן המאה ה-12, המכיל בין השאר את הגרסאות הידועות העתיקות ביותר של סיפורי המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, נחשב במשך מאות שנים לאחר מכן לתיעוד היסטורי מדויק ואותנטי. הכרוניקן האנגלי רפאל הולינסהד עדיין הסתמך עליו בכרוניקות שלו שיצאו לאור בשנת 1577.

ואולם עם התקדמותו של המחקר ההיסטורי והספרותי, חוקרים גילו שככל שמקדימים את החיפוש אחר תור הזהב של האבירות, הוא תמיד משויך לתקופה מוקדמת אפילו יותר, ואף לתקופת האימפריה הרומית. ההיסטוריון השווייצרי ז'אן שארל סיסמונדי בן המאה ה-19 כתב:

אין לבלבל את האבירות עם פיאודליזם. המשטר הפיאודלי יכול להחשב כחיים האמיתיים של התקופה בה אנו דנים, והיו לו יתרונות וחסרונות, מידות טובות ומידות רעות. בניגוד לכך, האבירות היא עולם אידיאלי, כפי שהתקיים בדימיונם של סופרי רומנטיקה. טבעו היסודי הוא קדושת האישה והכבוד.

סיסמונדי התייחס בין השאר לאמינותן ההיסטורית של האגדות על המלך ארתור, ועל מלכים אגדיים אחרים כמו ליר, ואגדיים למחצה כמו מקבת'. הוא הוסיף:

ככל שאנו בוחנים את ההיסטוריה באופן מדוקדק יותר, כך נראה יותר בבירור שקוד האבירות היה כמעט לחלוטין המצאה ספרותית. לא ניתן לאתר את הארצות שבהן כביכול התרחש. תמיד הוא תואר כמשהו שקרה בזמן ובמקום רחוקים, ובעוד שהיסטוריונים נותנים לנו תיאור מלא, בהיר ומפורט של חולשות חצר המלכות בתקופתם, ושל האלימות והשחיתות של האצולה בת זמנם ושפלותו של העם, אנו נדהמים למצוא את המשוררים, שנים רבות לאחר מכן, מפארים את אותה התקופה עצמה בבדיות מופלאות של פאר, מעלות טובות ונאמנות. סופרי הרומנסות של המאה ה-12 מיקמו את עידן האבירות בתקופתו של קרל הגדול, והם עצמם נחשבו לעידן האבירות בתקופתו של פרנסואה הראשון, מלך צרפת במאה ה-16. בזמננו אנו [שנת 1820 לערך] נוכל לדמיין את האבירות פורחת עדיין באישיותם של ברטראן דה גסקלין ודה באיאר תחת שלטונם של קרל החמישי ופרנסואה הראשון. אך כשאנו בוחנים היטב כל אחת מתקופות אלו, אף כי אנו מוצאים בכל אחת מהן גם דמויות גבורה, אנו נאלצים להודות שיש להקדים את עידן האבירות לפחות שלוש מאות או ארבע מאות שנה לפני כל תקופה היסטורית אותנטית.

לדעת ההיסטוריון ההולנדי יוהאן הויזינחה בספרו "סתיו ימי הביניים" הייתה האבירות בספרות ימי הביניים אידיאל רחוק מן המציאות של תאוות בצע, אכזריות וערמומיות דיפלומטית:

פסלי תשעת המכובדים, דמויות מופת שגילמו את האידיאלים של האבירות, בקתדרלה בקלן מן המאה ה-14. הם כוללים את הקטור, אלכסנדר הגדול, יוליוס קיסר, יהושע בן נון, דוד המלך, יהודה המכבי, המלך ארתור, קרל הגדול, וגוטפריד מבויון.

"האבירות לא הייתה נעשית אידיאל החיים במשך כמה מאות שנים לולא הכילה ערכים חברתיים נעלים. כוחה טמון היה בעצם ההפרזה שבהשקפותיה הנדיבות והדמיוניות. נשמת ימי הביניים, האכזרית והלוהטת, אפשר היה להוליכה רק על ידי הגבהה יתירה של האידיאל, שהוצרכה לכוון שאיפותיה אליו."

בדומה לסיסמונדי ציין הויזינחה שלא האבירים עצמם (בני התקופה) היו אידיאל האבירות בימי הביניים, אלא דווקא הקדמונים דוגמת אלכסנדר, קיסר וחניבעל. הוא הסיק כי תחיית האבירות בימי הביניים המאוחרים אינה אלא הקדמה לרנסאנס. בהמשך ספרו אף כתב כי:"השאיפה לתפארת של חיי הזמן העתיק, שהיא אופיינית לרנסאנס, שורשיה נעוצים באידיאל האבירי".

הפסיכולוג הקנדי סטיבן פינקר, בספרו המלאכים הטובים של טבענו על תולדות האלימות האנושית, ציטט את ההיסטוריון האמריקאי של ימי הביניים ריצ'רד וו. קויפר (Richard W. Kaeuper) כי אפילו באידיאלים הספרותיים של ימי הביניים, רמת האלימות הייתה גבוהה בהרבה מן המקובל בספרות ובחיים המודרניים, והיחס כלפי נשים או אויבים מובסים עדיין רחוק מאוד מן המוסכמות המקובלות בימינו להתנהגות "אבירית". למשל, קויפר ציין כי במדגם של ארבעה עמודים בלבד מתוך השירה "לנסלוט" מן המאה ה-13:

"אם נגביל את עצמנו למאורעות בני מנייה, לפחות שמונה גולגלות מתבקעות (עד העיניים, עד השיניים או עד הסנטר), שמונה לוחמים שהופלו מסוסיהם נרמסים במכוון בפרסות סוס המלחמה של המנצח (עד שהם מתעלפים מכאבים, שוב ושוב), חמש עריפות מתרחשות, שתי כתפיים שלמות נכרתות, שלוש ידיים נכרתות, שלוש זרועות נחתכות במידות שונות, אביר אחד מושלך לאש בוערת, ושני אבירים נורים בקטפולטה אל מותם. אשה אחת נכבלת בשרשראות ברזל על-ידי אביר, אשה אחת נכלאת למשך שנים באמבט של מים רותחים על-ידי האל, ואשה אחת כמעט ונפגעת מרומח מושלך."

לדעתם של קויפר ופינקר, השינוי שחל מאז במוסכמות הספרותיות והחברתיות של התנהגות אבירית נובע איפוא יותר מתהליך התירבות בעת החדשה מאשר מן האידיאלים המקוריים של ימי הביניים.

בספרות ובתרבות הפופולרית המודרנית ניתן למצוא נוסחים שונים של "קוד האבירות", תכופות בצורת רשימת כללים או "דברות". אך כמעט כל הנוסחים האלו הם המצאות מאוחרות, מן המאה ה-19 ואילך, ומשקפים את התפיסה הרומנטית המודרנית של אבירות. מימי הביניים עצמם מוכרים מעט מאוד מקורות כתובים, ספרותיים או היסטוריים, שניתן לכנותם כיום כקוד אבירות, והם שונים זה מזה ומן הנוסחים המודרניים. לא מוכר נוסח רשמי יחיד אשר בימי הביניים כונה "קוד האבירות" או בדומה לכך, ואשר אבירים נשבעו עליו או חונכו לפיו.

בימי הביניים

לפי ההיסטוריון הבריטי (ממוצא וולשי) דייוויד קרואץ', קודים אתיים בלתי-כתובים רווחו בין אבירים עוד לפני הופעת הקודים הכתובים הראשונים של אבירות במאה ה-12. קרואץ' סבר שהם היו סוג של הביטוס – מושג של הפילוסופים והסוציולוגים הצרפתיים פייר בורדייה ומוריס מרלו-פונטי, אשר מציין אוסף סמוי של התנהגויות, הרגלים, כישורים, נטיות והעדפות שאדם רוכש במהלך חייו. ההיסטוריון וחוקר הספרות הצרפתי בן המאה ה-19 לאון גוטייה (Léon Gautier) הדגיש את חשיבותה של הכנסייה הקתולית בעיצוב הביטוס של אבירות, במטרה להפוך את מעמד הלוחמים לנתינים ומשרתים אדוקים של הכנסייה. לדעת גוטייה וקרואץ', כלל ההביטוס האבירי ערכים של נאמנות לאדון הפיאודלי, סגפנות, כוח סבל, נדיבות, כבוד ואתיקה "דוידית", על שם דמותו המקראית של דוד המלך שהיה באותה תקופה סמל נוצרי של נדיבות וכבוד אציליים. ערכים אלו נועדו על ידי הכנסייה להפוך את האביר למגן הצדק לאנשים חלשים כמו אלמנות ויתומים, בניגוד לדמויות של "ברונים-שודדים" (אנגלית: robber barons) ו"אבירים שחורים" שניצלו את כוח הזרוע לעושק המעמדות הנמוכים.

הכנסייה הקתולית אף הקימה מסדרי אבירות דתיים, כמו הטמפלרים, ההוספיטלרים, והמסדר הטבטוני, שנועדו במקורם למשימות צדקה כמו הגנה על צליינים, חולים ונצרכים. אבירים במסדרים כאלו תכופות נטלו על עצמם קוד אתי מחמיר ביותר, למשל חיי נזירות ונדר פרישות. הכוח והמוניטין שצברו מסדרי האבירות הדתיים עוררו מלכים ושליטים להקים מסדרי אבירות חילוניים, אשר נטו לחזק את מושג האבירות כקוד אתי של הגנה על החלש גם בין אבירים חילוניים. מסעי הצלב היו בחלקם יוזמות של הכנסייה הקתולית, שנועדו לתעל את עוצמתם הצבאית של אבירים, ולהפנות אותה ממעשי אלימות ומריבה בנחלותיהם באירופה למטרות שהכנסייה החשיבה כקדושות ומועילות לכלל העולם הנוצרי.

גיום התשיעי, דוכס אקוויטניה מתואר כאביר במיניאטורה מתוך כתב יד של שירה אבירית מן המאה ה-13. הוא נחשב לטרובדור הידוע הראשון, וחיבר את שירתו כאשר שב ממסע הצלב של 1101.

קרואץ' ציטט מתוך ספר משנת 1170 לערך של הבישוף הנורמני סטפן דה פוגר (Stephen de Fougeres), בו הוא מאפיין את האביר הראוי בתכונות אלו:

• נולד לאב חופשי ולאם חופשייה.
• חי חיים קשים, ולכן עליו להיות נבון וישר דרך.
• עליו להתנהג בחן כלפי הכנסייה וכלפי כל האנשים.
• מקדיש את צעירותו לנאמנות, אף יותר מאשר הכומר מקדיש עצמו לשליחותו.
• לא ישלוף את חרבו כדי לבצע פשע או שקר, ולא יהגה ברמייה.
• עליו לסייע לכנסייה הקדושה.
• עליו לחיות רק מן הירושה שניתנה לו כחוק.

כבוד הושג על ידי האביר באמצעות רדיפת ערכי הקוד, ובעיקר בהפגנת אומץ וחוסר-רתיעה מפני האויב. לפי ההיסטוריון הבריטי של ימי הביניים מוריס קין (Maurice Keen), האופן החמור ביותר שבו עלול היה האביר לאבד את כבודו הייתה הפגנת פחדנות בשדה הקרב. במילותיו של האביר והטרובדור מחבל הדורדון ברטראן דה-בורן מן המאה ה-12 "כשלעצמי אעדיף להיות בעליה של חלקת אדמה קטנה בכבוד, מאשר לשלוט באימפריה גדולה בחוסר כבוד".

במאה ה-13 תורגם מלטינית לצרפתית ספרו הצבאי הקלאסי De re militari של הסופר הרומאי וגטיוס, תחת הכותרת הצרפתית "אמנות האבירות" (L'art de chevalerie). תרגום זה נעשה על ידי הסופר הצרפתי ז'אן ד'מה (Jean de Meun), שכתב גם המשך לרומן הוורד, השירה האלגורית המפורסמת מאת גיום מלוריס על אהבה אבירית. תרגום ספרו של וגטיוס היה ככל הנראה השראה לסוגה של ספרי הדרכה לאבירים, שעסקו בנושאים כמו טקטיקה ואסטרטגיה צבאית, אתיקה בלחימה ובתחרויות אבירים, נימוסי חצר והתנהגות אצילית, ותכופות המחישו אותם באמצעות סיפורי מעללים חינוכיים מן ההיסטוריה, הפולקלור והשירה. דוגמאות לסוגה זו הם "ספר מסדר האבירות" (Libre del ordre de cavayleria) מאת הסופר הקטלאני רמון ליול מן המאה ה-13, "ספר האבירות" (Livre de chevalerie) מאת האביר והסופר הצרפתי ז'ופרואה דה שארני מן המאה ה-14, ו"ספר מעללי המלחמה והאבירות" (Livre des faits d'armes et de chevalerie) מאת הסופרת הוונציאנית קריסטין דה פיזאן מן המאה ה-15. לפי ספרו של ליול, שתורגם מקטלאנית לרבות משפות אירופה, בין חובות האביר המחונך היטב הן:

ג'ון טלבוט מגיש למלך ומלכת אנגליה כתב יד מאויר של עלילות אבירים. האיור הוא מתוך כתב היד עצמו, שראה אור בשנת 1444. טלבוט היה אביר אנגלי ומפקד צבא מהולל במלחמת מאה השנים, ודמותו מופיעה במחזהו של ויליאם שייקספיר "הנרי השישי, חלק ראשון" כסמל לאבירות שעבר זמנה.

• להגן על האמונה בנצרות מפני הכופרים.
• להגן על אדונו הפיאודלי.
• להגן על החלשים, נשים, אלמנות ויתומים.
• לרדוף אחר שודדים ופושעים.
• לדאוג לעשיית צדק.
• להתאמן ולרכוש את המידות הטובות של חוכמה, צדקה, נאמנות ואומץ.
• לשאוף לכבוד, ולהימנע מגאווה, שבועה לשווא, עצלנות, ניאוף ובגידה.
• במגבלות האמצעים הכספיים שלו, לנהוג בנדיבות.
• לקדש אמת, קשיחות, צניעות, רוח עצמאית, נימוס ומיומנות.

במאה ה-15 כתב האביר והסופר האנגלי סר תומאס מלורי, בגרסה הקנונית של המחזור הארתוריאני, כי המלך ארתור השביע את אבירי השולחן העגול כל שנה בחג הפנטקוסט על נוסח הנקרא כיום השבועה הפנטקוסטית (Pentecostal Oath) ומגלם את קוד האבירות:

• לא לפשוע או לרצוח.
• להתרחק מבגידה.
• משום סיבה לא להיות אכזר, ולתת רחמים למחפשי רחמים.
• תמיד להגיש סיוע והצלה לנשים רמות מעמד.
• לא לצאת לקרב למען ריב פסול ובלתי חוקי, או למען הנאה ארצית.

בתקופת הרנסאנס ובעת החדשה

איור ויקטוריאני מחנך להתנהגות אבירית: הילד המנומס מסייע לילדה לחצות את הפלג.

במאות ה-15 וה-16 החלה לרדת קרנו של מעמד האבירים באירופה. תכופות מייחסים ירידה זו לשימוש הגובר בנשק חם קל המסוגל לחדור אף את שריון הגוף הטוב והיקר ביותר, ולשימוש בתותחי מצור שהפכו טירות גבוהות חומה לחסרות ערך הגנתי. כבר באותה תקופה, מלומדים נטו להכריז על מותה של האבירות בכל פעם שאביר מפורסם נהרג מנשק חם, למשל האבירים הבורגונדים ז'אק דה לאליין (Jacques de Lalaing) ופייר טראי דה באיאר, והאביר והמשורר האנגלי פיליפ סידני. במקביל עלתה חשיבותם החברתית והצבאית של מעמדות נמוכים יותר, ובעיקר של מעמד הביניים והבורגנות בערים. באנגליה, המלכה אליזבת הראשונה נחשבת לעיתים לזו ששמה קץ לאבירות של ימי הביניים: בתקופתה אסר הכתר האנגלי על אבירים להעניק את תואר האבירות לחניכיהם, כפי שהיה מקובל במשך מאות שנים, והפקיע לעצמו את הזכות הבלעדית להעניק תואר אביר. מסדרי אבירות איבדו בהדרגה את עוצמתם הצבאית, הפוליטית והחברתית, והפכו לאותות כבוד טקסיים, אשר יותר ויותר הוענקו גם מחוץ למעמד האצולה, ולעיתים על תרומות שאינן נוגעות לכשירות צבאית. לפיכך התרחקה ספרות האבירות יותר ויותר מן המציאות, ונטתה להתרפק, להתאבל או ללגלג על העבר האבירי המפואר שאבד: אם באלגוריה כמו במלכת הפיות מאת אדמונד ספנסר, אם בביקורת מפוכחת כמו במחזותיו ההיסטוריים של שייקספיר, ואם בפרודיה כמו דון קישוט.

עם זאת, גינוני אבירות, נימוס ו"משחק הוגן" הפכו יותר ויותר לאידיאלים מקובלים באירופה, בתחילה בעיקר אצל המעמדות הגבוהים, כמו באתוס של הג'נטלמן. מנהגי הדו-קרב, למשל, הפכו רשמיים ומסוגננים יותר ויותר, עד אשר נעלמו לחלוטין. המעמדות האחרים תכופות ביקשו לחקות במנהגיהם את האצולה, ולאמץ את הנימוסים והגינונים של אבירות, למשל באופרה אבירות כפרית מאת פייטרו מסקאני. התקופה הרומנטית הביאה להתרפקות מחודשת על האבירות של ימי הביניים, תכופות במסגרת חדשה של רגשות לאומיים, למשל ברומנים היסטוריים מאת סופרים כוולטר סקוט (שאף הוכתר כאביר על ידי המלך ג'ורג' הרביעי) והנריק סנקביץ', ובאופרות של ריכרד וגנר כמו לוהנגרין וטריסטן ואיזולדה. אתיקה צבאית ואזרחית הושפעה מערכי האבירות, למשל הקוד המוסרי של נשים וילדים תחילה במצבי חירום ימיים כונה "אבירות בים" (אנגלית: Chivalry at sea).

כרזת סרט הראינוע "הולדתה של אומה" מציגה את איש הארגון הגזעני קו קלוקס קלאן בדמות אביר.

מאז הופעתה הייתה ספרות האבירות אהובה במיוחד על ילדים ובני-נוער, ותכופות נחשבה לחינוכית ומקדמת ערכים רצויים כמו אומץ, הגינות, סיוע לזולת ונאמנות למוסדות החברה. אידאולוגיות של נאורות, דמוקרטיה, ליברליזם וסוציאליזם נוטות להדגיש תפיסה רחבה יותר של אבירות, לא כזכות יתר של גברים נוצרים ממעמד האצולה, אלא כשאיפה להצטיינות אישית ולתרומה לחברה, אשר פתוחה בפני כל אדם בלי קשר לדתו, ייחוסו ומגדרו. לדוגמה, תנועת הצופים ותנועות נוער אחרות מעודדות פיתוח גופני ורוחני, הגינות ותרומה לחברה, תכופות במסגרת דמוית מסדר, שבה חניכים וחניכות נוטלים על עצמם הצהרה או "שבועה" על קוד אתי, וזוכים באותות כבוד על סיוע לזולת ועמידה במשימות אתגריות. הסופר הבריטי ק.ס. לואיס, המפורסם בעיקר בספרי הפנטסיה שלו לילדים, והיה גם תאולוג נוצרי ופרופסור לספרות של ימי הביניים באוניברסיטת אוקספורד, כתב בשנת 1986 מאמר "ההכרח שבאבירות". במאמר זה הוא מצטט את שבחי האביר לנסלוט מתוך ספרו של מלורי על-מנת להדגים את מה שלדעתו הוא ייחודה של האבירות כאידיאל: היכולת להיות גם לוחם עז וגם צנוע ועדין, שהוא רואה כחיונית לאנושות המודרנית.

עם זאת, האידיאלים של האבירות וארכיטיפ האביר תכופות גויסו גם על ידי אידאולוגיות שונות שקידשו את הטוהר של אומות, מעמדות, "גזעים" ומגדרים מסוימים. בארצות הברית למשל, נתפסה האבירות לפעמים כסמל לאידאולוגיות של לאומנות לבנה ועליונות לבנה, בייחוד במדינות הדרום. חוקת הקו קלוקס קלאן הגדירה את הארגון כמסדר אבירות, והסרט "הולדתה של אומה" (1915) הציג את אנשי הארגון כפרשים נועזים ועוטי צלבים, המצילים עלמות "לבנות" במצוקה. פרישת הקונפדרציה של הדרום מארצות הברית במלחמת האזרחים האמריקנית מוצגת לפעמים באופן נוסטלגי כמאבק אבירי למען "מטרה אבודה" (Lost Cause of the Confederacy) של חיי כבוד ואצילות, שהייתה חסרת סיכוי מלכתחילה נגד הצפון המתועש, הממוסחר והעדיף מספרית.

יצירות ספרותיות ומוזיקליות

פסל ברונזה של דון קישוט ונושא־כליו, סנצ'ו פנסה. הספר היה בעצמו פארודיה על סיפורי האבירות הפופולריים בתקופתו.

כריכת הספר בבא דאנטונא מאת אליהו בחור שנדפס בשנת 1541, גרסה ביידיש של בוויס מהמפטון שממנה נגזר הביטוי היידי בובה מייסעס.

סר לנסלוט הורג את הדרקון, איור של ארתור רקהאם מתוך גרסה מקוצרת לילדים של מות ארתור.

בימי הביניים

• שירת רולאן, שירה אפית על מעללי גבורה מאת מחברים אלמונים שונים, צרפת, שנים 1040–1115.
• ההיסטוריה של מלכי בריטניה, כרוניקה מאת ג'פרי ממונמות', ווילס, שנת 1136 לערך.
• טריסטן ואיזולדה, רומנסה מאת תומאס מבריטניה, צרפת, המחצית השנייה של המאה ה-12.
• לנסלוט, אביר העגלה, שיר על מעללי גבורה מאת כרטיאן מטרואה, צרפת, המחצית השנייה של המאה ה-12.
• ספר העלילות, קובץ עלילות ברטוניות מאת מארי דה פרנס, אנגליה, שלהי המאה ה-12.
• שירת אל סיד (El Cantar de mio Cid), שירה אפית מאת מחבר אלמוני, ספרד, שלהי המאה ה-12.
• שירת הולגר הדני (La Chevalerie Ogier de Danemarche) מאת ריימבר דה פאריס, צרפת, שנת 1200–1215 לערך.
• מחזור הוולגטה מאת מחבר אלמוני, צרפת ואנגליה, ראשית המאה ה-13.
• אביר הברבור מאת מחברים אלמונים, צרפת, אנגליה וגרמניה, ראשית המאה ה-13.
• פרציפל מאת וולפרם פון אשנבך (Wolfram von Eschenbach), גרמניה, ראשית המאה ה-13.
• אוקסן וניקולט מאת מחבר אלמוני, צרפת, ראשית המאה ה-13.
• רומן הוורד, שירה אלגורית מאת גיום מלוריס, צרפת, שנת 1230 לערך.
• שירת בוויס מהמפטון מאת מחברים אלמונים רבים, אנגליה, צרפת ומאוחר יותר גם איטליה ואף רוסיה, המחצית הראשונה של המאה ה-13 ואילך.
• Libre del ordre de cavayleria מאת רמון ליול, מיורקה, המאה ה-13.
• קודקס מאנסה, קובץ שירה לירית מאת מחברים רבים, האימפריה הרומית הקדושה (כיום גרמניה), ראשית המאה ה-14.
• סיפורו של האביר מתוך סיפורי קנטרברי מאת ג'פרי צ'וסר, אנגליה, המאה ה-14.
• סר גאווין והאביר הירוק מאת מחבר אלמוני, אנגליה, שלהי המאה ה-14.
• סר לנפל מאת תומאס צ'סטר, אנגליה, שלהי המאה ה-14.
• Livre des faits d'armes et de chevalerie מאת קריסטין דה פיזאן, איטליה, שנת 1410 לערך.
• מות ארתור מאת תומאס מאלורי, אנגליה, המאה ה-15.

בתקופת הרנסאנס

• בבא-בוך מאת אליהו בחור, גרסת יידיש בגרמניה, שנים 1507–1508.
• אמאדיס מגאולה, רומן אבירי מאת סופר אלמוני, סרגוסה, ספרד 1508.
• אורלנדו המטורף, שירה אפית מאת לודוביקו אריוסטו, איטליה, שנת 1516.
• ירושלים המשוחררת, שירה אפית מאת טורקוואטו טאסו, איטליה, שנת 1581.
• מלכת הפיות, שירה אפית מאת אדמונד ספנסר, אנגליה, שנת 1590.
• הנרי השישי, חלק ראשון, מחזה מאת ויליאם שייקספיר, אנגליה, סוף המאה ה-16.
• דון קישוט, רומן אבירי מאת מיגל דה סרוואנטס, ספרד, שנת 1605.
• שלושה בני עורב, בלדה עממית, אנגליה, תועדה לראשונה בשנת 1611.

בתקופה הרומנטית

• אייבנהו, רומן היסטורי מאת וולטר סקוט, בריטניה, שנת 1820.
• הגבירה משאלוט, בלדה מאת אלפרד טניסון, בריטניה, שנת 1842.
• שלושת המוסקטרים, רומן היסטורי מאת אלכסנדר דיומא האב, צרפת, שנת 1844 ואילך.
• לוהנגרין, אופרה מאת ריכרד וגנר, תורינגיה (כיום גרמניה), 1850.
• רולנד האציל אל המגדל האפל קרב, שיר אפי מאת רוברט בראונינג, בריטניה, שנת 1855.
• ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור, רומן מאת מארק טוויין, ארצות הברית, שנת 1889.

במאה ה-20 וה-21

• דברי ימי נרניה, סדרת ספרי פנטסיה אפית לילדים מאת ק.ס. לואיס, בריטניה, שנת 1950 ואילך.
• מיו, מיו שלי, פנטסיה אפית לילדים מאת אסטריד לינדגרן, שוודיה, שנת 1954.
• שר הטבעות, פנטסיה אפית מאת ג'ון רונלד רעואל טולקין, בריטניה, שנת 1954 ואילך.
• שיר של אש ושל קרח, סדרת ספרי פנטסיה אפית מאת ג'ורג' ר. ר. מרטין, ארצות הברית, שנת 1996 ואילך.

בתרבות הפופולרית המודרנית

• הולדתה של אומה, סרט ראינוע בבימוי ד. וו. גריפית', ארצות הברית, שנת 1915.
• החותם השביעי סרט בבימוי אינגמר ברגמן, שוודיה, שנת 1957.
• קמלוט, מחזמר וסרט מאת אלן ג'יי לרנר ופרדריק לאו, ארצות הברית, שנת 1960.
• אל סיד, סרט בבימוי אנתוני מאן, ארצות הברית, שנת 1961.
• מונטי פייתון והגביע הקדוש, סרט של להקת מונטי פייתון, בריטניה, שנת 1975.
• אקסקליבר, סרט בבימוי ג'ון בורמן, ארצות הברית, 1981.
• ממלכת גן עדן, סרט בבימוי רידלי סקוט, ארצות הברית, שנת 2005.
• משחקי הכס, סדרת טלוויזיה בהפקת דייוויד בניוף וד. ב. וייס, שנים 2010–2019.

דמות האביר הנודד

"האביר בפרשת הדרכים", ציור משנת 1882 מאת ויקטור וסנצוב. הציור מתאר בוגיטיר, המקביל לארכיטיפ האביר בשירת הבילינה הסלאבית.

האביר הנודד (Knight-errant) הוא ארכיטיפ ספרותי נפוץ שהתפתח החל מן המאה ה-12, ולא ברור עד כמה היה לו בסיס במציאות ההיסטורית של ימי הביניים. המונח עצמו מוכר לראשונה מן הסיפור "סר גאוויין והאביר הירוק" במאה ה-14, והוא מתאר דמות אביר שאין לו אחוזה, ולעיתים אף לא אדון פיאודלי, והוא נודד בארץ בחיפוש אחר הרפתקאות, מעשי גבורה ומעשי צדקה כדי להוכיח את כוחו ויכולתו. אבות טיפוס מפורסמים של האביר הנודד היו דמויותיהם של אבירי השולחן העגול סר לנסלוט, סר גאוויין, סר פרסיבל וסר גלהאד. במאה ה-16 היו סיפורי הרפתקאות של אבירים נודדים כמו אמאדיס מגאולה פופולריים מאוד, בייחוד בספרד, ומיגל דה סרוואנטס כתב את ספרו "דון קישוט" כפארודיה עליהם.

בעלילות טיפוסיות של האבירות הספרותית, האביר הנודד נלחם בדו-קרבות ובאתגרי פה ד'ארם נגד אבירים אחרים, בעיקר נגד "אבירים שחורים" ו"ברונים שודדים" שאינם מצייתים לכללי הכבוד של קוד האבירות, וגורמים עוול לחסרי הישע, פשוטי העם, נשים וילדים. לעיתים קרובות האביר יילחם גם נגד אבירים אנשי כבוד בטורנירים ובאתגרים ידידותיים, שבהם המנוצח בדרך-כלל אינו נפגע, אך נאלץ להודות בעליונותו של המנצח. במקרים כאלו האביר הנודד עשוי להסתיר את זהותו על ידי הסתרת פניו בקסדה או הסתרת שלט האצולה על מגינו, כדי להוכיח שאינו מנצל את מעמדו ומוצאו. בעלילות הדומות לאלו של מעשיות ואגדות, האביר הנודד עשוי להילחם נגד יצורים קסומים מרושעים כמו דרקונים, ענקים, מכשפים ומכשפות, ולהסתייע בפיות ובמכשפים "לבנים" טובים, ובפריטים אגדתיים כגון סוס, שריון או חרב קסומים. בעלילות רומנטיות האביר מציל נשים רמות מעמד מפשעי הנבלים, ונוהג בהן בנימוס ובאצילות. תכופות העלילה דורשת מן האביר עמידה בפיתויים ובניסיונות הבוחנים את יושרו, כבודו ונאמנותו לאדונו, לגבירתו ולערכי קוד האבירות. עלילות האביר הנודד נוטות להתרחש בנופים כפריים או פראיים, יותר מאשר בחצרות האצולה והמלוכה, ובכך עשויות להדגיש ערכי פסטורליה, שיבה אל הטבע והסתפקות במועט.

האביר הנודד עשוי לנדור נדר וליטול על עצמו "חיפוש" (אנגלית: quest) – משימה קשה ביותר שהשגתה תכופות מחייבת מסע חיפוש עצמי והשגת טוהר דתי ורוחני בנוסף על יכולות לחימה. החיפוש המפורסם ביותר בספרות האבירות הוא החיפוש אחר הגביע הקדוש על ידי אבירי השולחן העגול, הידוע לראשונה מיצירותיו של האביר והמשורר הצרפתי כרטיאן מטרואה במאה ה-12, ובמאה ה-15 תואר בהרחבה ב"מות ארתור" מאת תומאס מלורי. מושג הקווסט כמסע חיפוש ממשי ונפשי של הגיבור אחר גורלו חוזר מאז בניתוחים ספרותיים שונים, למשל במסע הגיבור אצל חוקר המיתולוגיה האמריקאי ג'וזף קמפבל. הרפתקת הקווסט הפכה לכלי עלילתי נפוץ בספרות הפנטסיה המודרנית, ונעשה בה שימוש רב מאוד במשחקי תפקידים כמו מבוכים ודרקונים ובמשחקי הרפתקה ממוחשבים. דמות הפלדין, הנפוצה במשחקים אלו, נקראת על שם הפלדינים, אביריו של קרל הגדול בשירת רולאן ובשירי עלילה נוספים של המחזור הקרולינגי מימי הביניים.

בראדמנטה ואלורוסה, דמות של אבירה אשה באורלנדו המטורף, מתוארת בתחריט מאת אנטוניו טמפסטה, 1597.

לדמות האביר הנודד ניתן למצוא מקבילות ספרותיות של לוחמים נודדים בתרבויות, בסוגות ספרותיות ובסוגות קולנועיות אחרות, שאף הם פועלים תכופות לפי קוד אתי אישי של צדק והגנה על החלש בעולם אלים. למשל הבוגיטירים בשירת הבילינה הסלאבית; אמני לחימה נודדים בספרות ובסרטי הוושיה הסינית; דמויות הרונין בספרות הסמוראים היפנית ובסרטי אקירה קורוסאווה; דמות הקאובוי או האקדוחן הנודד במערבון; ודמות "הבלש האפל" או "הבלש הקשוח" בספרות בלשית אצל סופרים כדשיל האמט וריימונד צ'נדלר, ובפילם נואר הקולנועי. גם בסוגות המודרניות של פנטסיה ומדע בדיוני ניתן למצוא דמויות גיבורים המתנהגות כאבירים נודדים, ולעיתים אף נקראות במונח "אבירים" או דומה לו, למשל חלק מאבירי הג'דיי בעולם מלחמת הכוכבים. דוגמה לקרבה בין סוגות אלו היא סדרת המגדל האפל מאת סטיבן קינג – ספרי פנטסיה שגיבורם הוא האקדוחן הנודד רולנד דשיין, ונכתבו בהשראת הפואמה הפנטסטית רולנד האציל אל המגדל האפל קרב מאת רוברט בראונינג, שבעצמה רומזת לאביר רולנד (צרפתית: רולאן, איטלקית: אורלנדו), גיבור שירת רולאן כנזכר במחזה השייקספירי המלך ליר.

אנציקלופדיית הוויקי TV Tropes (TV Tropes), המוקדשת לקלישאות בתחומי טלוויזיה, קולנוע, קומיקס, משחקי וידאו ותחומים נוספים של בידור ותרבות פופולרית, מאפיינת את "האביר הנודד" כדמות של אביר, סמוראי או קאובוי, בדרך כלל "זאב בודד" הפועל לבדו, או לכל היותר בלווית דמות משנה של נושא כלים, ונודד בארץ בחיפוש אחר מפלצות ודרקונים להילחם בהם, ודמויות של "האשה במצוקה" (Damsel in distress) להצילן. האנציקלופדיה מציינת את קיומה של גרסה נשית (Damsel Errant), אף כי נדירה יותר, של דמות האביר הנודד. כבר בספרות האבירות של ימי הביניים ותקופת הרנסאנס ניתן למצוא דוגמאות נדירות של דמויות נשים אבירות ולוחמות, למשל בראדמנטה (Bradamante) ומרפיסה באורלנדו המטורף מאת לודוביקו אריוסטו, קלורינדה (Clorinda (Jerusalem Delivered)) בירושלים המשוחררת מאת טורקווטו טאסו, ובריטומרט במלכת הפיות מאת אדמונד ספנסר. דמויותיהן הדמיוניות קרוב לוודאי מושפעות מדמותה ההיסטורית של ז'אן ד'ארק. לעיתים הן מוצגות בעלילה כמצילות דמויות נשיות פחות קרביות מהן, או אף את דמויות האבירים הגברים. במקרים אחרים הן מוצגות כמתחפשות בשריון גברים, ונלחמות באבירים גברים שאינם מודעים למינן. גם בספרות הוושייה הסינית ניתן למצוא דמויות נשיות מעטות של לוחמות המתפקדות כאבירות נודדות. עם זאת, בתקופה המודרנית תכופות נמתחת ביקורת פמיניסטית על האבירות הספרותית הקלאסית, בשל נטייתה להעריץ דמויות נשיות יפות ופסיביות שעיקר תפקידן בעלילה הוא להמתין לאביר הגבר שיבוא להצילן. ביקורת כזו אופיינית ליצירות מאוחרות יותר של ספרות אבירות מנקודת מבט נשית, כמו הגבירה משאלוט וערפילי אבלון.

אהבה חצרונית

אביר טרובדור מעניק שיר שכתב לגבירתו. איור מקודקס מאנסה, המאה ה-14.

ההיבטים הרומנטיים של האבירות מושפעים בעיקר מן האידיאלים והמוסכמות של אהבה חצרונית . המונח (אנגלית: courtly love, צרפתית: amour courtois), הוא בעיקרו מאוחר, ופורסם על ידי חוקר הספרות הצרפתי בן המאה ה-19 גאסטון פאריס. מונח נפוץ בשפות אירופיות לחיזור (אנגלית: courtship, איטלקית: corteggiamento) נגזר בתקופת הרנסאנס מן המלה court לחצר מלוכה או אצולה. בימי הביניים היה נפוץ בצרפת המונח fin'amors, שפירושו המילולי "אהבה מעודנת" בניב הפרובאנסלי של השפה האוקסיטנית, ומוכר לראשונה משירתו של הטרובדור הידוע הראשון, גיום התשיעי, דוכס אקוויטניה (William IX, Duke of Aquitaine) בסוף המאה ה-11.

כללי האהבה החצרונית היו נהוגים בחצרות מלוכה ואצולה באירופה של ימי הביניים, והכתיבו את נימוסי החיזור והיחסים בין המינים, ובכלל זה יחסי אהבה שמחוץ למוסד הנישואים. נראה שהם הושפעו משירה וספרות רומנטית מוסלמית בערבית במאה ה-11, בעיקר באל-אנדלוס, למשל ספרו של אבן חזם אל-אנדלוסי על האהבה "ענק היונה", שהשפיע גם על שירת החשק העברית. בעולם הנוצרי נפוצו אידיאלים של אהבה חצרונית בעיקר במחוזות של אקוויטניה, פרובאנס, שמפאן, דוכסות בורגונדיה ומלכות סיציליה הנורמנית. לפי ספרו De amore (מילולית: "על האהבה", כיום ידוע יותר בשם The Art of Courtly Love) של בן התקופה הכומר אנדראס קפלאנוס, אידיאלים אלו קודמו במיוחד במהלך השנים 1168–1173 בחצרה של אלינור מאקוויטניה. אלינור הייתה נכדתו של הטרובדור גיום התשיעי, אשת מלך צרפת לואי השביעי, לאחר מכן אשת מלך אנגליה הנרי השני, אמם של שלושה ממלכי אנגליה וביניהם ריצ'רד לב הארי, ובעצמה אחת הנשים העשירות והמשכילות בתקופתה. בחצרה בפואטייה שבדוכסות אקוויטניה, אלינור ובתה מארי היו פטרוניות של אמנים, טרובדורים, מינסטרלים ומשוררים, ובכללם האביר והמשורר כרטיאן מטרואה, מחבר רומנסות על סר לנסלוט, סר פרסיוול ועוד. לפי ספרו של אנדראס קפלאנוס, אלינור ומארי כתבו "קודקס אהבה" בן 31 סעיפים המתאר את הדרך האידיאלית לחיזור ולניהול קשרי אהבה, ואף הקימו בחצרן "בתי משפט לאהבה" שבהם גבירות שפטו אצילים המבקשים הכרעה בסוגיות שונות של מערכות היחסים שלהם.

באידיאל האהבה החצרונית, גדולתו של האביר נקבעת במידה רבה לפי נימוסי החצר שלו, התנהגותו האצילית, ובמיוחד לפי נאמנותו ומסירותו ל"גבירה" (אנגלית: lady או mistress) שבה התאהב ולהערצתה הקדיש את עצמו. מן האביר היה מצופה לשרת את גבירתו בכל דרך שתבחר, לעמוד במשימות ובמבחנים קשים שתציב לו, להילחם להגנתה, להזמין לדו-קרב גברים שפגעו בכבודה, להלל את יופייה בשירה, ולהקדיש לה את מעשי הגבורה שלו. בספרות האבירות תכופות מתואר כיצד, בטורנירים ובתחרויות אבירות, האבירים התחרו ביניהם על פרס שחולק על ידי אשה אצילה שנבחרה ל"מלכה" או ל"גבירה". בצאתו למלחמה או לטורניר, האביר היה עשוי לשאת עמו חפץ כלשהו (אנגלית: favor) שגבירתו העניקה לו, כאות לרצונה שישוב בשלום.

הגבירה קושרת את צעיפה על זרוע האביר היוצא לקרב, בציור של אדמונד בלייר לייטון משנת 1900.

אהבה חצרונית של אביר לגבירתו הוערכה במיוחד דווקא כאשר אסור היה לממש אותה על ידי נישואים או באופן מיני, אם משום שמעמד הגבירה היה גבוה יותר, בשל סירובה או צניעותה, משום שהייתה בת לבית אצולה יריב או אויב במלחמה, או משום שהייתה כבר נשואה לגבר אחר. כמו בשירת החשק הערבית והעברית, גם בשירת הטרובדורים נחשבו הכיסופים ואף הסבל שבאהבה בלתי-אפשרית לחוויה מרוממת ואצילית. ככל שהגבירה הייתה בלתי-מושגת יותר, ונסיבות האהבה טראגיות יותר, הערצתו ונאמנותו של האביר זכו להערכה רבה יותר. בשני הסיפורים החשובים ביותר בספרות הרומנטית האבירית – אהבת טריסטן ואיזולדה ואהבת לנסלוט וגווינביר – הגבירה ומושא הערצתו של האביר היא אשת המלך אשר לו נשבע אמונים. לפיכך נוצר קונפליקט טראגי בין שתי הנאמנויות החשובות ביותר בקוד האבירות, קונפליקט המניע את עלילות סיפורים אלו ומסתיים בסוף טראגי של האביר, אהובתו והמלך גם יחד. חשיבותה של האהבה החצרונית לאבירות הספרותית מוצהרת ביצירתו של תומאס מלורי "מות ארתור", בהספד הנישא על סר לנסלוט. בהספד זה הוא מוכתר כאביר הגדול ביותר שחי אי-פעם, לא רק משום שהיה מסוגל להביס בקרב כל אביר אחר, אלא גם בשל עוצמת אהבתו ונאמנותו לגבירתו.

בדומה לאידיאלים אחרים של קוד האבירות הספרותי, קשה לדעת באיזו מידה האידיאל של אהבה חצרונית אכן נהג במציאות חיי האבירים בימי הביניים. לפי השערות מסוימות, אידיאל זה תאם את מנהגי החניכה של האבירים: נערים עזבו את ביתם מגיל צעיר מאוד ונשלחו לאחוזתו של אביר אחר או של האדון הפיאודלי, כדי להתאמן אצלו בלחימה ולשרת אותו כנושאי כלים עד אשר ימצא אותם ראויים להפוך לאבירים בעצמם. במקביל, אשת האדון וגבירת האחוזה הייתה בדרך-כלל הממונה על חינוכם בהיבטים המעודנים יותר של אבירות, כגון נימוסי חצר, מחול, נגינה או שירה. החניכים נטו איפוא להעריץ את אשת אדונם ואף להתאהב בה, ורגשות כאלו זכו לאהדה ואישור בקוד האבירות כל עוד לא מומשו באופן מיני. ההיסטוריונית ברברה טוכמן כתבה כי בתקופה של שידוכים מוסדרים לצורך מעמד, אהבה חצרונית הובנה כ"אהבה לשמה", רומנטית ובלתי-קשורה ברכוש וקשיי משפחה, והיא "מכוונת לנשים נשואות [לגבר אחר], כי רק קשר אסור כזה אין לו מטרה אחרת זולת אהבה".

סיפור מפורסם אחר של אהבה חצרונית מסופר אף הוא בגרסאות שונות, בין השאר בשירה האפית תסאידה (1341) מאת ג'ובאני בוקאצ'ו, בסיפורו של האביר מתוך סיפורי קנטרברי (1387) מאת ג'פרי צ'וסר, ובמחזה שני שארים אצילים (1634) מאת ויליאם שייקספיר וג'ון פלטשר. בעלילות כל הגרסאות, שני אצילים קרובי-משפחה, ארקיטה ופלמון, מתאהבים בנסיכה אמיליה ונלחמים זה בזה בדו-קרב על ידה. ארקיטה מתפלל שינצח בקרב, פלמון מתפלל שיזכה באמיליה, ואמיליה מתפללת שיזכה בה זה שאוהב אותה ביותר. בסופו של הסיפור מנצח ארקיטה בקרב אך מת לאחר מכן מפצעיו, ופלמון ואמיליה נישאים. הסיפור רומז איפוא למוסר השכל לפיו האהבה אף חשובה מן התהילה בקרב.

האידיאלים הרומנטיים של האבירות הגיעו לשיאם בספרות המאה ה-15, כמו ביצירתו של תומאס מלורי ובחצר שארל דוכס בורגונדיה. בסוף המאה ה-16, ויליאם שייקספיר (אשר לא היה בעצמו בן-אצולה) כבר לגלג על מוסכמות החיזור של אהבה חצרונית ברבים ממחזותיו הרומנטיים, כגון כטוב בעיניכם, הלילה השנים עשר, ומהומה רבה על לא דבר, והציג אותן כצבועות ומעושות, ועם זאת הן עדיין הכוח המניע את העלילה. בפארודיה מאת סרוונטס על האבירות, דון קישוט רואה נערה כפרית פשוטת-עם שאינה יודעת כלל על קיומו, מדמיין אותה כגבירה אצילה ויפהפייה בשם דולסיניאה, ומקדיש לה את "מעללי הגבורה" שלו. למרות ירידת קרנם של תואר ומעמד האבירות והפיכתם לטקסיים בלבד, מוסכמות האהבה החצרונית ממשיכות להשפיע על ספרות המערב לאורך העת החדשה, למשל בהערצת גימלי הגמד לגבירה גלדריאל באפוס הפנטסטי שר הטבעות של ג'ון רונלד רעואל טולקין מן המאה ה-20. במקביל, נימוס והערצה כלפי דמויות נשיות עדיין מאפיינות מוסכמות חברתיות להתנהגות אצילית ו"אבירית" בתרבות המערב, למשל בדמות הג'נטלמן.

ראו גם

• מידות טובות
• בושידו
• וושיה
• פורוסייה
• שירת החשק

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אבירות בוויקישיתוף

• סר גאוויין והאביר הירוק, גרסה מודרנית מאוירת לפי א.ס. קליין (באנגלית).
• אבירות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אבירות, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)