אליוט ריצ'רדסון
אליוט לי ריצ'רדסון (באנגלית: Elliot Lee Richardson; 20 ביולי 1920 – 31 בדצמבר 1999) היה פוליטיקאי ומשפטן אמריקאי, אשר היה חבר הקבינט של ארצות הברית בממשלם של הנשיאים ריצ'רד ניקסון וג'רלד פורד. במסגרת תפקידו כתובע הכללי של ארצות הברית, היה דמות מרכזית בפרשת ווטרגייט והתפטר במחאה עם פיטורי התובע המיוחד והעצמאי ארצ'יבלד קוקס.
ריצ'רדסון כיהן כמזכיר הבריאות, החינוך והרווחה בשנים 1970–1977, מזכיר ההגנה מינואר עד מאי 1973, התובע הכללי ממאי עד אוקטובר 1973, ומזכיר המסחר של ארצות הברית בשנים 1976–1977. מגוון התפקידים שמילא הופך אותו לאחד משני האנשים בלבד למלא ארבעה תפקידי קבינט בממשלה הפדרלית של ארצות הברית, לצד ג'ורג' שולץ. התנהלותו של ריצ'רדסון כשליח ציבור, שנחשבה למושלמת, זכתה להכרה טקסית ב-1998 עם עיטורו במדליית החירות הנשיאותית[1].
תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ריצ'רדסון נולד בבוסטון, בירת מסצ'וסטס ב-20 ביולי 1920. הוא בנם של קלרה לי (לבית שאטק) ואדוארד פירסון ריצ'רדסון, דוקטור ופרופסור בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד[2]. הוא השתייך למעמד העליון של בוסטון, כאחד מצאצאיהם של המתיישבים הפוריטנים הראשונים בניו אינגלנד[3].
ריצ'רדסון למד בבית הספר פארק (The Park School) שבברוקליין ובאקדמיית מילטון שבמילטון. לאחר מכן היה בוגר בפילוסופיה ממכללת הרווארד. בימי לימודיו במכללת הרווארד, התגורר ריצ'רדסון בבית וינתרופ, אחד משנים עשר מעונות הסטודנטים באוניברסיטת הרווארד, סיים את לימודיו הגבוהים בדרגת "ראוי לשבח" ב-1941, והיה עורך כתב-העת הסאטירי-פוליטי "הרווארד למפון" (Harvard Lampoon).
שירות צבאי וקריירה מקומית[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה בעקבות המתקפה על פרל הארבור, התגייס ריצ'רדסון ב-1942 לכוחות המזוינים של ארצות הברית והיה לחובש צבאי בדיוויזיית הרגלים ה-4 של צבא ארצות הברית. הוא השתתף בפלישה לנורמנדי ב-6 ביוני 1944 כמפקד מחלקה. במהלך הפלישה חצה שדה מוקשים על מנת להציל קצין אחר שכף רגלו נפצעה[3]. הוא היה בין הכוחות הצבאיים הראשונים שנחתו בחוף יוטה, שהיו תחת אש ארטילרית גרמנית. כמו רבים מחבריו ללחימה, הבחין כי הרובים הפסיקו לירות. צנחנים של הדיוויזיה המוטסת ה-101 תחת פיקודו של ריצ'רד וינטרס חילצו את הסוללה של ריצ'רדסון. לאחר פרסום הספר "אחים בקרב" מאת סטיבן אמברוז כתב ריצ'רדסון לווינטרס והודה לו על החילוץ.
ריצ'רדסון המשיך להילחם באירופה עם דיוויזיית הרגלים ה-4 ועוטר בכוכב הארד ובלב הארגמן, עליו נוספו אשכול עלי עץ אלון (Oak leaf cluster). הוא שוחרר מהצבא ב-1945 בדרגת לוטננט ראשון. ב-1947 סיים את לימודי המשפטים באוניברסיטת הרווארד. בהרווארד שימש כעורך ונשיא כתב העת המשפטי של בית הספר למשפטים בהרווארד[4].
לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר למשפטים בהרווארד, ריצ'רדסון התמחה אצל לרנד הנד, שופט בבית המשפט לערעורים של ארצות הברית עבור הסבב השני, ולאחר מכן אצל שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית, פליקס פרנקפורטר[5]. ריצ'רדסון שימש אז כתובע פדרלי במסצ'וסטס מ-1959 עד 1961, ולאחר מכן נבחר לסגן מושל מסצ'וסטס ולתובע הכללי של מסצ'וסטס. הוא נבחר לעמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ב-1958[6].
בנו הבכור של ריצ'רדסון, הנרי ס. ריצ'רדסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת ג'ורג'טאון, שם הוא מתמקד במחשבה מדינית ופילוסופיה של המוסר. ריצ'רדסון היה גם פעיל בבונים החופשיים כחבר הלשכה הגדולה של מסצ'וסטס[7].
קריירה פוליטית פדרלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מזכיר הבריאות, החינוך והרווחה ותת-מזכיר המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ריצ'רדסון נבדל בקריירת הקבינט שלו בכך שמילא שלושה תפקידים ביצועיים בשנה אחת - 1973 - השנה בה נתגלתה פרשת ווטרגייט והייתה נושא לשיח ברחבי ארצות הברית. הוא כיהן שלוש שנים כמזכיר הבריאות, החינוך והרווחה ומה-23 בינואר 1969 עד ה-23 ביוני 1970 כתת-מזכיר המדינה של ארצות הברית. בראשית מרץ 1970 נועד ריצ'רדסון עם שגריר ישראל בארצות הברית דאז, יצחק רבין, לשיחה על המצב במזרח התיכון[8]. בספטמבר 1970, כתת-מזכיר המדינה של ארצות הברית, נכח ריצ'רדסון בהלוותו של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר כחבר המשלחת האמריקאית להלוויה. הוא נועד בחשאי עם אנואר סאדאת, יורשו של נאצר ודן עמו בתהליך שלום אפשרי עם ארצות הברית.
בעת ביקור שערך באנקרה באפריל 1970 הביע דאגה נוכח המצב המחמיר במזרח התיכון וקרא לפתיחת משא ומתן בין המעורבים בסכסוך הישראלי-ערבי. דומה היה שבעת ביקורו בן היומיים בטורקיה ביקש ריצ'רדסון ממגבשי מדיניות החוץ הטורקית להיות פעילים במאמצים להשכנת שלום באזור: במסיבת עיתונאים לפני צאתו מטורקיה אמר שטורקיה זוכה ליחס של כבוד מצד כל המעורבים בסכסוך במזרח התיכון, ולכן היא יכולה למלא "תפקיד חיובי"[5]. זמן קצר לאחר מכן, עם שובו לוושינגטון, הרתיע ריצ'רדסון את ברית המועצות פן תתערב במלחמת ההתשה, לאחר שחיל האוויר הישראלי צמצם את פעולותיו בעומק מצרים לנוכח הופעת מטוסים סובייטים בשמי מצרים. הוא היה ממנסחי תוכנית רוג'רס ולא פעם התגלעו מחלוקות בינו לבין עמיתיו הישראלים, עם זאת זכה להערכה מצד ישראל[5].
מזכיר ההגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ריצ'רדסון מונה למזכיר ההגנה של ארצות הברית ב-30 בינואר 1973[9]. כאשר הנשיא ניקסון בחר את ריצ'רדסון למזכיר ההגנה, העיתונות תיארה אותו כ"מנהל ופקיד ממשל משכמו ומעלה, אולי הטוב ביותר בממשל". אף שהבטיח לבחון את התקציב בזהירות כדי לזהות היכן ניתן לקצץ, ולמעשה הורה על סגירת מתקנים צבאיים אחדים, הזהיר ריצ'רדסון מפני קיצוצים נרחבים. כפי שאמר לאחת מוועדות הסנאט: "קיצוצים משמעותיים בתקציב הביטחון כעת יחלישו ברצינות את עמדת ארצות הברית במשא ומתן הבינלאומי - שבו יכולות צבאיות אמריקאיות, הן במישור הראלי והן במישור הסמלי, מהוות גורם חשוב". במהלך כהונתו הקצרה, ריצ'רדסון בילה זמן רב במתן עדות בפני ועדות הקונגרס של ארצות הברית בענייני הצעת התקציב של שנת הכספים 1974 וענייני ביטחון אחרים[10]. ריצ'רדסון היה סבור כי אחת המטרות העיקריות של ארצות הברית היא לחתור לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי ומחלקת ההגנה בראשותו ראתה במזרח התיכון כאזור הנפיץ והמסוכן בעולם לאחר אזור וייטנאם[11].
התובע הכללי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ריצ'רדסון כיהן כמזכיר ההגנה במשך ארבעה חודשים עד שמונה לתובע הכללי של ארצות הברית, מינוי שיכניסו לאור הזרקורים של פרשת ווטרגייט. ב-12 ביוני 1973 ערך היועץ המשפטי לממשלה דאז, מאיר שמגר מסע הרצאות מטעם המגבית היהודית המאוחדת, ובמסגרו נפגש עם התובע הכללי ריצ'רדסון[12].
באוקטובר 1973, לאחר שריצ'רדסון כיהן חמישה חודשים בתפקיד התובע הכללי של ארצות הברית, הורה הנשיא ניקסון לפטר את התובע הראשי שחקר את פרשת ווטרגייט, התובע המיוחד ארצ'יבלד קוקס. ריצ'רדסון הבטיח לקונגרס שלא יפריע לתובע המיוחד, ובמקום להמרות את פיו של הנשיא או לא לקיים את הבטחתו, התפטר (אך יש הגורסים כי פוטר). ניקסון תבע מהמשנה לתובע הכללי, ויליאם ראקלשאוס (אנ'), לבצע את הפיטורים, וגם זה האחרון סירב והתפטר במחאה (על אף שאנשי הבית הלבן טענו שגם רקלשאוס פוטר)[13]. פרקליט המדינה של ארצות הברית, רוברט בורק, התכוון להתפטר לאחר שיפטר את קוקס, אך ריצ'רדסון שכנעו לא לעשות זאת כדי להבטיח מנהיגות ראויה במחלקת המשפטים של ארצות הברית במהלך המשבר[14]. בורק ביצע את הוראת הנשיא, ובכך גדע את רצף ההתפטרויות המכונה "טבח מוצאי שבת". העיתונאי פט ביוקנן סיפר על פיטוריו של ריצ'רדסון וכתב כי ניקסון אמר בחדר הסגלגל ביום טבח מוצאי שבת: ”אין לי ברירה, אני לא יכול שברז'נייב יצפה בי מאוים בידי חבר בקבינט שלי, אני חייב לפטר אותו”[15].
זמן קצר לפני התפטרותו של סגן הנשיא דאז ספירו אגניו, ריצ'רדסון הוצג בקריקטורה עם אגניו וניקסון על שער מגזין טיים מיום 8 באוקטובר 1973, כמי שדוחף את אגניו מחבל דק עליו מתהלך[16]. אגניו צוטט באומרו: "אני חף מההאשמות משוללות הבסיס נגדי, לא אתפטר אם אועמד לדין"[17]. מאוחר יותר טען אגניו כי התביעה, אשר בסופו של דבר הובילה לסיום כהונתו, הונעה על ידי ריצ'רדסון, על רקע שאיפתו של ריצ'רדסון להיות מועמדה הבא של המפלגה הרפובליקנית לתפקיד סגן הנשיא, כחלק מדרכו לנשיאות ארצות הברית ב-1976. המשיך אגניו ואמר, לחלופין, שאם ניקסון יתפטר בעקבות פרשת ווטרגייט, תיסלל דרכו לנשיאות. ריצ'רדסון הכחיש בתקיפות את דבריו של אגניו.
ממשל ג'רלד פורד ולאחריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1974 קיבל ריצ'רדסון את פרס ג'ון היינץ (אנ') עבור השירות הציבורי הטוב ביותר בידי שליח ציבור נבחר או ממונה, פרס שניתן מדי שנה על ידי פרסי ג'פרסון עבור שירות ציבורי.
בימי ממשלו של הנשיא ג'רלד פורד שימש ריצ'רדסון כשגריר ארצות הברית בממלכה המאוחדת בשנים 1975–1976 וכמזכיר המסחר של ארצות הברית בשנים 1976–1977. בראשית נובמבר 1975 נפוצו בארצות הברית ידיעות לפיהן מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר עתיד לפנות את תפקידו לטובת ריצ'רדסון, שהוכחשו על ידי קיסינג'ר[18]. כמזכיר המסחר ציין ריצ'רדסון כי אין לבקשות החרם הערבי על השפעה כלכלית על ישראל[19]. הסכמתו של ריצ'רדסון ב-1975 למינויו כשגריר ארצות הברית בחצר סנט ג'יימס, הוקיעה אותו מהזירה הפנימית במפלגה הרפובליקנית בבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית 1976. מ-1977 עד 1980 כיהן כשגריר עליון[20] ושליח מיוחד של הנשיא ג'ימי קרטר לכינוסי האומות המאוחדות בדבר חוק הים.
ערוב ימיו ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1974 נשא ריצ'רדסון את הנאום הראשי במכון הטכנולוגי רוז-הולמן (Rose-Hulman Institute of Technology) והוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד במשפטים. ב-1980, קיבל ריצ'רדסון תואר דוקטור לשם כבוד במדעי החברה מטעם מכללת בייטס (אנ'). ב-1983, ריצ'רדסון היה לחבר כבוד באגודת הסינסינטי. ב-1984 התמודד על מושבה של מסצ'וסטס בסנאט של ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית שהתפנה עם פרישתו של הסנאטור פול צונגס[21]. אף על פי שריצ'רדסון היה צפוי לזכות במושב (ואף זכה לתמיכת הנשיא לשעבר פורד), הוא הפסיד בבחירות המקדימות שנערכו במפלגה הרפובליקנית למועמד השמרני יותר ריי שאמי, שהפסיד בבחירות הכלליות לג'ון קרי. חוגים שונים במפלגה הרפובליקנית ייחסו את הפסדו של ריצ'רדסון בבחירות המקדימות לעובדה שחי ארבע עשרה שנה מחוץ לגבולות מסצ'וסטס.
בשלהי שנות ה-80 ובראשית שנות ה-90 של המאה ה-20, ריצ'רדסון היה שותף בסניף וושינגטון די. סי. של משרד עורכי הדין הניו יורקי "מילבנק, טוויד, הדליי ומק'קלי"[22]. באותן השנים שימש ריצ'רדסון תובע עבור חברת אינסלו (Inslaw), תאגיד טכנולוגיית מידע, שטענה כי מחלקת המשפטים של ארצות הברית עשתה שימוש לא חוקי בתוכנה שפיתחה. ב-1994, צידד ריצ'רדסון בנשיא ביל קלינטון כשהואשם בשורה של עבירות מין[23]. ב-1998 עוטר במדליית החירות הנשיאותית, אחת משני העיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית[24].
בליל השנה החדשה של 1999, ריצ'רדסון נפטר בבוסטון כתוצאה מדימום מוחי. לאחר מותו נודע ריצ'רדסון כ"קדוש המעונה של פרשת ווטרגייט" על סירובו לפטר את התובע ארצ'יבלד קוקס לפי הוראת הנשיא ניקסון[25].
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Elliot Richardson, The creative balance: Government, politics, and the individual in America's third century, Holt, Rinehart and Winston, 1976, ISBN 0030137063
- Elliot Richardson, Reflections of a Radical Moderate, Pantheon, 1996, ISBN 0679428208
- Tom Vance, Elliot Richardson: The Virtue of Politics, CreateSpace Independent Publishing Platform, 2014, ISBN 1484918630
- Tom Vance, Selected Speeches of Elliot Richardson: Political Leadership for Today, CreateSpace Independent Publishing Platform, 2017, ISBN 1543074847
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אליוט ריצ'רדסון, באתר מחלקת המשפטים של ארצות הברית (באנגלית)
- אליוט ריצ'רדסון, באתר Encyclopedia.com (באנגלית)
- אליוט לי ריצ'רדסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אליוט לי ריצ'רדסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ^ ריצ'רדסון אדוארד פיטרסון, באתר ספריית אוניברסיטת הרווארד (באנגלית)
- ^ 1 2 נייל א. לוויס, אליו ריצ'רדסון נפטר בגיל 79; התייצב כנגד ניקסון והתפטר ב"טבח מוצאי שבת", באתר הניו יורק טיימס, 1 בינואר 2000 (באנגלית)
- ^ פוקס באטרפילד, אפרו-אמריקאי נבחר לראשונה לעורך כתב העת המשפטי של בית הספר למשפטים בהרווארד, באתר הניו יורק טיימס, 6 בפברואר 1990 (באנגלית)
- ^ 1 2 3 הרתיע הרוסים ממעורבות בעת מלחמת ההתשה, מעריב, 11 בנובמבר 1975
- ^ חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים ששמם מתחיל באות R (באנגלית)
- ^ חיבוריו של אליוט לי ריצ'רדסון, ספריית הקונגרס, 2014 (באנגלית)
- ^ יוסף חריף, רבין חזר ושאל בוושינגטון על בקשות הרכש, מעריב, 9 במרץ 1970
- ^ ביוגרפיה של אליוט ל. ריצ'רדסון, באתר מחלקת ההגנה של ארצות הברית (באנגלית)
- ^ אליוט ל. ריצ'רדסון, באתר Wayback Machine (באנגלית)
- ^ ריצ'רדסון: פחתה הסכנה לעימות המעצמות במזה"ת, דבר, 4 ביוני 1973
- ^ ישראל לנדרס, שמגר בארצות הברית, דבר, 12 ביוני 1973
- ^ ליירד מקווה שהקונגרס יעכב כל הניסיונות להעמיד את ניקסון לדין, דבר, 22 באוקטובר 1973
- ^ דייוויד מ. ניסמן, ריאיון עם עוזר סגן התובע הכללי של ארצות הברית ג'ון קיניי, מסמך, 13 באוקטובר 1998
- ^ טים היינס, פט ביוקנן על ההשוואות בין ניקסון וטראמפ: "ההיסטוריה חוזרת על עצמה, תחילה כטרגדיה וכעת כפארסה, באתר RealClearPolitics, 11 במאי 2017 (באנגלית)
- ^ שער המגזין, באתר מגזין טיים, 8 באוקטובר 1973
- ^ אגניו נגד מחלקת המשפטים, באתר מגזין טיים, 8 באוקטובר 1973 (באנגלית)
- ^ אסושייטד פרס, עתי"ם, צפויים קשיים באישור מינויי ראמספלד ובוש, דבר, 6 בנובמבר 1975
- ^ רוברט רוזנברג, חברות בארצות הברית סוחרות עם ישראל - ונכנעות לחרם הערבי, מעריב, 10 בנובמבר 1976
- ^ ההגדרה המדויקת לתפקיד אותו מילא היא "Ambassador at Large", שגריר בדרג הגבוה ביותר שהוסמך לייצג את ארצו או אנשיו בעולם, לעיתים ביותר ממדינה אחת.
- ^ פורד תומך בהתמודדותו של ריצ'רדסון לסנאט של ארצות הברית, באתר הניו יורק טיימס, 11 באוגוסט 1984 (באנגלית)
- ^ אגדה משפטית: אליוט ל. ריצ'רדסון, באתר בר המשפטים של וושינגטון די. סי. (באנגלית)
- ^ ידיעה אודות חיי ריצ'רדסון לרגל 40 שנים לטבח מוצאי שבת, באתר Now WE know em, 20 באוקטובר 2013 (באנגלית)
- ^ קלינטון עיטר 15 אנשים במדליית החירות הנשיאותית, באתר CNN, 15 בינואר 1998 (באנגלית)
- ^ בארט ברנס, אליוט ריצ'רדסון הלך לעולמו בגיל 79, באתר וושינגטון פוסט, 1 בינואר 2000 (באנגלית)
| מזכירי הבריאות ושירותי האנוש ארצות הברית | ||
|---|---|---|
| מזכירי הבריאות, החינוך והרווחה (1953 - 1980) |
אובטה קאלפ הובי • מריון ב. פולסום • ארתור שרווד פלמינג • אברהם ריביקוף • אנתוני ג'וזף סלברצה • ג'ון ו' גרדנר • וילבור ג. כהן • רוברט פינץ' • אליוט ריצ'רדסון • קספר ויינברגר • פ. דייוויד מתיוס • ג'וזף א. קליפנו • פטרישה רוברטס האריס | 
|
| מזכירי הבריאות ושירותי האנוש (1980 - הווה) |
פטרישה רוברטס האריס • ריצ'רד שוויקר • מרגרט הקלר • אוטיס בוון • לואיס וייד סאליבן • דונה שלאלה • טומי תומפסון • מייק ליוויט • קתלין סבליוס • סילביה מתיוס ברוול • טום פרייס • אלכס אזר • חבייר ביסרה | |
מזכירי המסחר של ארצות הברית 
| ||
|---|---|---|
|
| התובעים הכלליים של ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|
| מזכירי ההגנה, הצי, המלחמה, הצבא וחיל האוויר של ארצות הברית | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מזכירי ההגנה (1947 ואילך) |
פורסטל • ג'ונסון • מרשל • לווט • וילסון • מקלרוי • תומאס גייטס • מקנמארה • קליפורד • ליירד • ריצ'רדסון • שלזינגר • רמספלד • בראון • ויינברגר • קרלוצ'י • צ'ייני • אספין • פרי • כהן • רמספלד • רוברט גייטס • פאנטה • הייגל • קרטר • מאטיס • שנהאן (בפועל) • אספר (בפועל) • ספנסר (בפועל) • אספר • מילר (בפועל) • נורקוויסט (בפועל) • אוסטין | .svg)
| |||||
| כפופים למזכיר ההגנה |
| ||||||
| מזכירי הצי (1776–1949) (כחבר הקבינט) |
סטודרט • סמית' • המילטון • ג'ונס • קראונינשילד • סמית' תומפסון • סאות'רד • בראנץ' • וודברי • דיקרסון • פאולדינג • באדג'ר • אפשור • הנשאו • גילמר • מייסון • באנקרופט • מייסון • פרסטון • גרהאם • קנדי • דובין • טוסי • ולס • בורי • רובסון • ריצ'רד תומפסון • גוף • האנט • צ'נדלר • ויטני • טרייסי • הרברט • לונג • מודי • מורטון • בונפרט • מטקלף • ניוברי • מאייר • דניאלס • דנבי • וילבור • אדמס • סוואנסון • אדיסון • פרנק נוקס • פורסטל • סאליבן • מתיוס | ||||||
| מזכירי המלחמה (1789–1947) (כחבר הקבינט) |
הנרי נוקס • פיקרינג • מקהנרי • דקסטר • דירבורן • יוסטיס • ארמסטרונג • מונרו • קרופורד • קלהון • ברבור • פורטר • איטון • קאס • פוינסט • בל • ספנסר • פורטר • וילקינס • מרסי • קרופורד • קונרד • ג'פרסון דייוויס • פלויד • הולט • סיימון קמרון • סטנטון • סקופילד • רולינס • בלקנאפ • אלפונזו טאפט • ג'. דונלד קמרון • מקרארי • ראמזי • לינקולן • אנדיקוט • פרוקטור • אלקינס • לאמונט • אלגר • רוט • ויליאם הווארד טאפט • רייט • דיקינסון • סטימסון • גאריסון • בייקר • ויקס • דווייט דייוויס • גוד • הארלי • דרן • וודרינג • סטימסון • פטרסון • רויאל | ||||||
- בוסטון: אישים
- עורכי דין אמריקאים
- שגרירי ארצות הברית בממלכה המאוחדת
- אמריקאים חברי הבונים החופשיים
- אנשי הכוחות המזוינים של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה
- מעוטרי כוכב הארד
- מעוטרי לב הארגמן
- אמריקאים ממוצא אנגלי
- תובעים אמריקאים
- אישים הקבורים בבית הקברות הלאומי ארלינגטון
- חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
- חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל ג'רלד פורד
- חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל ריצ'רד ניקסון
- המערכה בנורמנדי: אישים
- מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
- התובעים הכלליים של ארצות הברית
- מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1976
- מזכירי המסחר של ארצות הברית
- מזכירי הבריאות ושירותי האנוש של ארצות הברית
- מזכירי ההגנה של ארצות הברית
- פרשת ווטרגייט
- בוגרי אוניברסיטת הרווארד
- סגני מושלי מסצ'וסטס
- התובעים הכלליים של מסצ'וסטס
- אמריקאים שנולדו ב-1920
- אמריקאים שנפטרו ב-1999
- זוכי פרס השירות הציבורי של לסקר-בלומברג