שואת יהודי פולין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
מפת שואת יהודי פולין

שואת יהודי פולין הוא רצח עם בו טבחו השלטון הנאצי בסיוע משתפי פעולה ובעלי בריתם ממדינות הציר במיליוני יהודים פולנים כחלק מהשואה שהתרחשה בזמן מלחמת העולם השנייה. מתוך 3,500,000 יהודים שחיו בפולין לפני המלחמה, רק כ־50,000–120,000 שרדו.[1] מעל 90% מיהודי פולין נרצחו בשואה, ומעל למחצית הנרצחים בשואה היו יהודי פולין.

פולין במלחמת העולם השנייה הייתה מוקד של תעשיית ההשמדה של הנאצים: כל ששת מחנות ההשמדה הגדולים שהוקמו על ידי הנאצים הוקמו על אדמתה- חלמנו, בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה, אושוויץ-בירקנאו ומיידנק, ויהודים מכל רחבי אירופה הוסעו להשמדה במחנות אלה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרמניה פלשה לפולין ב-1 בספטמבר 1939 (י"ז באלול תרצ"ט), ובכך החלה את מלחמת העולם השנייה. עם כיבוש פולין בידי גרמניה הנאצית החלה מיד רדיפת הקהילה היהודית שם, אם כי תוכנית הפתרון הסופי לא התגבשה אלא במהלך 1941 (תש"א), במועד שעליו חלוקים ההיסטוריונים. כיבוש פולין היה חלק מהאידאולוגיה של "מרחב מחיה" בה דגלו הנאצים.

פולין חולקה לשלושה אזורים על-פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, ובכל אזור היה גורל היהודים שונה:

  1. אזור כיבוש גרמני במערב פולין.
  2. אזור כיבוש גרמני במרכז פולין באזור ה"גנרלגוברנמן". זהו המקום בו יוקמו מרבית מחנות ההשמדה, ואשר בו התגוררו מרבית יהודי פולין, כשני מיליון איש.
  3. אזור כיבוש סובייטי במזרח פולין.

התחלת בידוד היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איגרת הבזק של היידריך[עריכת קוד מקור | עריכה]

איגרת הבזק של היידריך היא איגרת הוראות שהוציא ריינהרד היידריך, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, לקציני הכוחות שלו. היא פורסמה ב-21 בספטמבר 1939, עם כיבוש פולין בידי גרמניה בתחילת מלחמת העולם השנייה. האיגרת מפרטת כיצד להתייחס ולטפל ביהודי פולין.

  1. ריכוז יהודי פולין בגטאות ובמחנות ריכוז, שיוקמו בערים הגדולות (כמו לודז' וורשה) שסמוכות למסילות-ברזל. ביטול ההתיישבויות היהודיות הקטנות שמנו פחות מ־500 נפש.
  2. בכל קהילה תוקם מועצת-זקנים יהודית (יודנראט), שתורכב מאישים סמכותיים ומרבנים. היא תמנה עד 24 גברים (לפי גודל הקהילה). היא תהיה אחראית לביצוע מדויק ומתוזמן של כל הוראות הנאצים.
  3. אם לא יבוצעו ההוראות ינקטו אמצעים חריפים.
  4. על היודנראטים לערוך מפקד ומיון של האוכלוסייה היהודית, לפי גיל ולפי מקצוע עיקרי.
  5. היהודים יפונו מהעיירות ומהכפרים.
  6. יוגבלו האזורים והזמנים שבהם יורשו היהודים להסתובב בערים.
  7. יינתן ליהודים לקחת את רכושם הנייד אם הדבר אפשרי טכנית.
  8. ליהודים שלא ממלאים את פקודת הפינוי תינתן הארכה קצרה. עונש חמור יוטל אם לא תמולא הפקודה גם לאחר הארכה.
  9. יש לנקוט בכל האמצעים תוך תיאום ושיתוף פעולה מלא עם המנהל האזרחי ושלטונות הצבא. יש לדאוג שהשטחים הכבושים לא ייפגעו כלכלית. ישנם מפעלים וסוחרים החשובים לקיום, למלחמה ולתוכנית ארבע השנים, לכן יש להשאירם זמנית אך לחתור בהקדם להשלמת ההגירה היהודית. שטחים חקלאיים של יהודים יועברו לידי איכרים פולנים וגרמנים שימשיכו את עיבודן. בבעיות מיוחדות יכריע היידריך עצמו.

גזירות ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודשים שלאחר "אגרת הבזק" הוטלו על יהודי פולין גזירות רבות:

  • יהודים בגילאי 14–65 נשלחו לעבודות כפייה בתנאים קשים.
  • הפיקדונות היהודיים רוכזו בבנק והוקפאו, וחל איסור להחזיק מזומנים מעל 2,000 זלוטי.
  • באוקטובר 1939 חויב כל יהודי לענוד טלאי צהוב שבמרכזו מגן-דוד במקום בולט.
  • יהודים נדרשו לסמן את חנויותיהם ולרשום את רכושם.
  • הקהילות היהודיות חויבו בתשלומי מס כבדים, ולהבטחת פירעונם נלקחו בני-ערובה.
  • נאסר על יהודים להחזיק במקלטי רדיו, והוטל עליהם עוצר משעות הערב עד עלות השחר.
  • כל זכויותיהם הסוציאליות בוטלו, ועסקיהם הוחרמו.
  • חוקי נירנברג חלו גם עליהם.

הקמת הגטאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הודעת השלטונות הנאצים על עונש מוות לכל פולני שיעזור ליהודי, ורשה 1942
שער הכניסה לגטו קרקוב.

בדצמבר 1939 נשלחה הודעה רשמית של היינריך הימלר, ראש האס אס, לכל מוסדות המפלגה הנאצית, לרשויות הערים, למשטרה ולמפקדות האס. אס, להקים גטאות ולרכז בהם את היהודים. הגטאות היו שלב בתוך תוכנית כוללת, שמטרתה הייתה סילוק היהודים.

הגטו הראשון הוקם בעיר פיוטרקוב טריבונלסקי, ואחריו הוקם גטו ורשה. כמה רחובות גודרו, וחל איסור על היהודים לצאת אל מחוץ לגדר. חלק מהגטאות הוקפו חומה גבוהה ואטומה, וחלק רק גדרות. הגטו היה מעין מדינה קטנה בפני עצמה, שתושביה הופרדו מהחברה הסובבת כאשר רמת ההפרדה משתנה בין גטו לגטו. בגטו לודז' למשל ההפרדה הייתה מוחלטת. לעיתים הונהג בו מטבע מיוחד. היהודים נותקו מפיקוחן של המערכות האזרחיות במדינה, הועברו לפיקוחו של הגסטאפו והוצאו למעשה אל מחוץ לחוק. בתחילה אפשרו ליהודים בעלי מקצועות חיוניים לצאת לעבוד מחוץ לגטו, ולצורך זה ציידו אותם בתעודות מעבר מיוחדות. לקראת 1941 נותק הגטו לחלוטין, ועל כל יושביו נאסר לצאת.

הגטו שימש את הגרמנים לכמה מטרות:

  • בידוד היהודים מהחברה הלא-יהודית.
  • מקום ריכוז נוח, שממנו אפשר להוציא את היהודים במרוכז לעבודות הכפייה, שעבורן לא קיבלו מעולם שכר. מאוחר יותר שימש הגטו כמקום ריכוז נוח לארגון המשלוחים למחנות ההשמדה.
  • מגמת הנאצים הייתה לשבור את רוחם של היהודים.

מטרות אלה בוצעו בכמה דרכים:

  • השפלה בלתי פוסקת: הנאצים טענו שהיהודים הם גזע נחות עם תכונות שליליות, המהווה מפגע חברתי לאנושות. משום כך השפילו הנאצים את כבוד היהודים, וניסו להסיר מהם צלם אנוש.
  • הרעבה: הגרמנים אסרו להכניס מזון לגטו. העונש על הברחתו לגטו היה מוות. בשלבים הראשונים הגיעו משלוחי מזון מאורגנים ממדינות נייטרליות, אך במהרה הם פסקו. היהודים החלו למות בהמוניהם מרעב, ממחלות ומגיפות. עבודות הכפייה מחוץ לגטו הפכו למושא כיסופים, משום שהעובדים קיבלו בסוף היום צלחת מרק.

תוכניות מיוחדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"תוכנית לובלין"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחורף 1939–1940 הכינו הגרמנים את "תוכנית לובלין", תוכנית שמטרתה הייתה ליצור אזור מגורים יהודי במזרח פולין באזור העיר לובלין, אותו ראו הגרמנים כ"מרכז הרוע היהודי". באוקטובר 1939 הובלו 95 אלף יהודים ברכבות סגורות משטחים במערב פולין שסופחו לגרמניה, מווינה, מגרמניה ומצ'כיה לאזורים שוממים ליד לובלין. תנאי המעבר היו קשים וכ-25 אלף יהודים ניספו בדרך. בניסקו, עיירה ליד לובלין, הם נצטוו להקים מחנה אך רק חלקם נשארו בו. חלק נמלטו לרוסיה וחלק אף חזרו לגרמניה.

מטרת התוכנית הייתה לטהר את אירופה מיהודים ולרכז אותם במקום אחד כדי שיהיה ניתן לפקח עליהם ולנצל את כוח עבודתם עד אשר ימותו מרעב ובמחלות. בשלב זה עדיין לא התגבש רעיון ההשמדה הכוללת, אך בתוכנית זו, כמו גם בתוכנית מדגסקר (ראו להלן) היו אלמנטים השמדתיים. הסברה הייתה שאופיו הביצתי של האזור יחולל מחלות ויביא למוות המוני. התוכנית הופסקה עקב חיכוכים על סמכויות בשלטון הנאצי וחוסר אמצעים לביצועה.

"תוכנית מדגסקר"[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרמניה סברה כי היא עומדת לנצח במלחמה ותכננה לפתור במהלכה את הבעיה היהודית באירופה. ביולי 1940, החזיק הצבא הגרמני במערב צרפת. האי מדגסקר אמור היה להימסר ליהודים על ידי ממשלת וישי, ממשלה שקמה בדרום צרפת ושיתפה פעולה עם הנאצים. התוכנית, שיוזמה הוא אדולף אייכמן, דרשה שלום כדי שתתבצע, שכן בריטניה שלטה בים התיכון ויכולה הייתה לסכל אותה על נקלה. מכיוון שכך היא הפכה ללא מעשית.

יש הסוברים כי התוכנית הייתה בעצם שם לפתרון הסופי לבעיית היהודים. טענה זו מתבססת על כך שהתוכנית לא הייתה ריאלית מבחינה מעשית. היטלר התנגד לריכוז גדול של יהודים במקום אחד בשל החשש ממרי אזרחי. בנוסף, על האי לא ניתן היה להחזיק כמות כה גדולה של אנשים והאקלים בו קשה.

התחלת השמדת יהודי פולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כיבוש חלקי פולין שהוחזקו על ידי ברית המועצות, במבצע ברברוסה ביוני 1941, החלו יחידות השמדה מיוחדות בשם איינזצגרופן לפעול בשטחים שנכבשו, ולהרוג יהודים, לרוב בירי ליד בורות ירי.

במהלך ועידת ואנזה ב-20 בינואר 1942 הציע הד"ר יוזף בילר, שהיה "מזכיר המדינה" בשטחי הממשל הכללי, לריינהרד היידריך להתחיל ב"פתרון הסופי של בעיית היהודים" בשטחי הממשל הכללי. עם זאת, ההמתות הראשונות בגז ,תחילה במשאיות גז, החלו במחנה חלמנו עוד בדצמבר 1941. בתקופה זו החלה השמדתם השיטתית של יהודי אירופה, והראשונים שנבחרו לכך היו יהודי הממשל הכללי.

שישה מחנות השמדה הוקמו – אושוויץ, בלזץ, חלמנו, מאידנק, סוביבור וטרבלינקה, ובהם הושמדו מיליוני יהודים. מתוך אוכלוסייה של שלושה מיליוני יהודים לפני המלחמה, שרדו כשלוש מאות ושמונים אלף יהודים לאחריה. מתוכם כחמישים וחמישה אלף יהודים בפולין עצמה, אשר הסתתרו ביערות ובקרב פרטיזנים, והיתר שבו מברית המועצות, נמצאו במחנות בגרמניה או לחמו בשורות הצבאות הפולנים – צבא אנדרס והצבאות ששיתפו פעולה עם הצבא האדום. כן כלולים במספר זה יהודים שהצליחו לצאת לארצות המערב בתחילת המלחמה.

מבצע ריינהרד ו"האקציה הגדולה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1942 פתחו הנאצים במבצע ריינהרד, שבו עברו לביצוע רצח המוני בצורה שיטתית יותר. "האקציה הגדולה" היה מבצע חשאי של הנאצים בו הם פינו את היהודים שכלאו בגטו ורשה, אוכלוסייה של כ-400,000 נפשות, לעבר מחנה ההשמדה טרבלינקה ממזרח לגטו ולמחנות השמדה נוספים.

קהילות יהודיות בפולין שנחרבו בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי ורשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גופות של ילדים בגטו ורשה בדרכם לקבורה. בגטו ורשה, מתו כ- 85,000 יהודים (כ- 20% מאוכלוסיית הגטו) בעקבות התנאים המחפירים עוד קודם שהחלו הנאצים לשלוח את תושבי הגטו אל מחנות המוות. שיעורי תמותה דומים היו גם בגטאות אחרים

ורשה, עיר הבירה של פולין, נכבשה על ידי הצבא הנאצי ב-28 בספטמבר 1939, אחרי קרוב לחודש של לחימה ושל מצור שאזרחים רבים נהרגו בהם. באותה עת נותרו בעיר ל-360,000 יהודים. מרבית מנהיגי הקהילה היהודית נמלטו מן העיר בתחילת ספטמבר 1939 ובהם גם ראש הקהילה מאוריצי מייזל. [1] החיילים והשוטרים הנאצים החלו מיד לפגוע ביהודים ולהתעלל בהם, בייחוד ביהודים בעלי חזות דתית מובהקת או מי שלבושם העיד על מעמד חברתי גבוה. חנויות, בתי עסק ואוספי אמנות נשדדו. בתי מגורים של היהודים הוחרמו. ב-4 באוקטובר 1939, כחלק מהתארגנות הממשל האזרחי בעיר, הורו הנאצים לאדם צ'רניאקוב להקים יודנרט של 24 חברים ומינו אותו לעמוד בראשו.

בנובמבר 1939 החלו הנאצים לפרסם צווים נגד היהודים, כולל חובת ענידת סרט לבן ועליו מגן דוד כחול, הקפאת חשבונות בנקים, פיטורין ללא פיצויים ועוד. בתוך זמן קצר הידרדרו 95,000 מתוך 175,000 המפרנסים היהודים בוורשה לעוני ונאלצו למכור את רכושם כדי להתקיים. בינואר 1940 פרסמו הנאצים שהמזון יחולק בהקצבה על סמך כרטיסי מזון שיונפקו לכלל האוכלוסייה, כמות המזון שהוקצבה ליהודים, שהייתה קטנה מלכתחילה, הורדה עוד ועוד בהדרגה. צווים נוספים הגבילו את התנועה וההתכנסות של יהודים. ביוזמת הנאצים תקפו בתקופה זו כנופיות פושעים פולנים תקפו יהודים. שום מוסד פולני מאורגן לא הביע התנגדות לתקיפות אלה. [2]

גטו ורשה היה הגדול בגטאות היהודיים בפולין בתקופת השואה. במרץ 1940 הוחל בהקמת חומות לאורך גבולות "אזור מוגבל הנגוע במחלות מידבקות". מימון הבנייה הוטל על היודנרט. בקיץ 1940 הוקדמה שעות העוצר ליהודים שגרו מחוץ לאזור זה לשעה שבע בערב. ביום הכיפורים תש"א, 12 באוקטובר 1940, שודרה ברדיו פקודה מטעם מפקד מחוז ורשה כי יהודי ורשה אינם רשאים לגור בעיר פרט למקום שיועד להם. הנצאים הקציבו ליהודים פחות משלושה שבועות כדי לעבור אליו. היהודים נאלצו לנטוש מאחור רכוש רב. הגטו נחתם ב-15 בנובמבר 1940 ואז גילו תושביו כי על רובם נאסר לצאת מתחומו, והם נותקו מכל פרנסה או קשר אישי עם העולם החיצוני. [3]

כ-100,000 פולנים פונו מן האזור ובמקומם הגיעו כ-180,000 יהודים, שהצטרפו לכ-200,000 שכבר גרו במקום. אוכלוסיית היהודים, שמנתה 30% מאוכלוסיית העיר, הצטופפה בשטח של פחות מ-3.5 קילומטרים רבועים- שהיווה 2% בלבד משטחהּ. בשיאו מנה הגטו כ-450,000 נפש. בגטו היו פחות מ-1,700 בניינים, רק 1,380 מהם היו בנייני מגורים, והיו בהם פחות מ-14,000 דירות בסך הכל. על-פי נתוני הנאצים הצטופפו בכל חדר בגטו ורשה בין שש לשבע נפשות בממוצע. [4]

הרעב, הקור ותנאי התברואה הקשים, גרמו להתפרצות של מגפות ואת מותם של רבים. בנובמבר 1940, החודש שבו נסגר הגטו, מתו בו קרוב ל-500 בני אדם; בינואר 1941 – קרוב ל-900; באפריל 1941 יותר מ-2,000; ביוני 1941 קרוב ל-4,300; ובאוגוסט1941, שבו הגיע מספר המתים בגטו לשיא, נפטרו יותר מ-5,500 בני אדם. מסוף קיץ 1941 ועד אפריל 1942 מתו בגטו בכל חודש בין 4,000 ל-5,000 בני אדם, אך ממאי 1942 ירד שיעור התמותה החודשי ירידה ניכרת. בסך הכל גרמו תנאי החיים האיומים בגטו את מותם של כ-80,000 בני אדם. [5]

ב-22 ביולי 1942, ערב תשעה באב החלה האקציה הגדולה בגטו ורשה. כוחות צבא רבים את הגטו. הנאצים הודיעו ליודנראט על פינוי הגטו למזרח. המבצע נמשך עד ליום כיפור, 21 בספטמבר 1942. במועדים אלו, כמות המשלוחים שיצאה מהגטו הייתה גדולה באופן ניכר לעומת ימים רגילים. אסירי גטו ורשה נלקחו לאומשלגפלאץ ("מגרש המשלוחים") שבגטו ומשם הועלו בכוח על גבי רכבות מסע לבהמות. הנאצים שיקרו לקורבנותיהם וסיפרו להם שהם נלקחים מזרחה כדי "ליישב מחדש" שטחים באזורה המזרחי של פולין. הנאצים הורו שכל מפונה ייקח מטען של עד 15 ק"ג ומזון לשלושה ימים. ביומיים הראשונים התנהל הפינוי כפי שדרשו הנאצים. ב-23 ביולי נדרש היודנראט להגדיל את הכמות ל-7,000 איש ביום, ויומיים אחר-כך ל-10,000 איש ביום. יו"ר היודנראט אדם צ'רניאקוב ידע כי כל היהודים הללו מיועדים להשמדה. בהבינו כי כל הבטחות הנאצים שניתנו לו בעבר הן חסרות שחר, נטל את חייו. עם התחלת השילוחים מהגטו, פעילי תנועת ההתנגדות היהודית בגטו החליטו שלא לצאת כנגד הוראות האס-אס, מתוך אמונה שהיהודים נשלחים למחנות עבודה ולא אל מותם. במסגרת האקציה הגדולה, נמשך במשך חודשיים בקיץ של שנת 1942, נשלחו בין 254,000 ל-265,000 אסירי הגטו, גברים נשים וטף, למחנה ההשמדה טרבלינקה ונרצחו בו.

בשלבים המאוחרים של האקציה הגדולה הבינו היהודים שבגטו לאן נוסעות הרכבות ומהם עלה בגורלם של המגורשים לפניהם. אנשי הגטו התלכדו והחלו לעסוק בפעילות מחתרתית תוך כדי שהם מקבלים סיוע מהמחתרת הפולנית. אל תוך הגטו הוברחו מצרכים, נשק ותחמושת לשימוש המחתרת בגטו.

ב-18 בינואר 1943 החל גירוש נוסף בגטו ורשה אליו התנגדו היהודים. החיסול הסופי של הגטו החל בערב פסח תש"ג, ה-19 באפריל 1943, ובתאריך זה החל במרד בגטו ורשה בראשו עמד מרדכי אנילביץ'. מרד גטו ורשה היה המרי העירוני הראשון באירופה הכבושה ומעשה ההתנגדות הגדול ביותר של היהודים בימי השואה. הידיעות על המרד נפוצו בכל רחבי פולין הכבושה ובעולם כולו עוד בימי המלחמה, ועד עצם היום הזה הוא מהווה, ליהודים וללא-יהודים כאחד, סמל של גבורה נואשת. גטו ורשה נחרב סופית במאי 1943.

כמה מאות יהודים חיו בין חורבות הגטו אבל רק מעטים מהם הצליחו לשרוד. רבבות יהודים גורשו מוורשה למחנות בלובלין עבדו בתנאים קשים ורובם נרצחו בנובמבר 1943, ב"מבצע ארנטפסט" (Erntefest; "חג הקציר"). כמה אלפים מהמגורשים ששולחו לאושוויץ או למחנות עבודה במערב פולין לפני "מבצע ארנטפסט" נותרו בחיים לזמן מה. רובם נספו לקראת סוף המלחמה, בעבודת פרך, בסלקציות ובצעדות המוות. כ-20,000 יהודים, שרבים מהם התגוררו קודם לכן בגטו, נותרו אחרי חיסולו בצד הארי של ורשה, חלקם הסתתרו וחלקם התערבו באוכלוסייה הפולנית בזהויות בדויה. יהודים אלו קיבלו סיוע מארגון מחתרת פולני בשם ז'גוטה. בתחילת 1944 הובאו לוורשה אסירים יהודים מיוון, מהונגריה ומאיטליה כדי להרוס את שרידי החורבות שנותרו בגטו.

בקיץ 1944 החל בוורשה המרד הפולני, ובו נהרגו יותר מ-23,000 לוחמים ויותר מ-150,000 אזרחים. עם ההרוגים נמנו יהודים רבים, ובהם לוחמים שהשתתפו בקרבות. חיילי הצבא האדום עמדו מנגד. על-פי פקודה ישירה של היטלר הוחרבה ורשה עד היסוד. ב-17 בינואר 1945 שוחררה ורשה. יותר מ-80 אחוזים מבתיה נהרסו, ותושביה גורשו ממנה. כ-685,000 מתושבי ורשה נספו במשך המלחמה, ובהם 370,000 יהודים. רק כמה מאות מיהודי ורשה שרדו את המרד הפולני, ופחות מ-2,000 חזרו מן המחנות.[6]

יהודי לודז'[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערב מלחמת העולם השנייה הגיעה הקהילה היהודית בלודז' לכ-225,000–233,000 נפשות, והייתה הקהילה היהודית השנייה בגודלה בפולין אחרי ורשה. היהודים היוו כשליש מאוכלוסיית העיר. ב-8 בפברואר 1940 הגרמנים הגבילו את מגורי היהודים לרחובות מסוימים בעיר העתיקה של לודז' והרובע הסמוך (גיטו פתוח), האזורים שהפכו מאוחר יותר לגטו.

יהודים הוחתמו באופן רשמי גטו לודז' ב-1 במאי 1940. עד לזמן זה ברחו מהעיר כ 25% מהיהודים. גטו לודז' הכיל 165,000 אלף יהודים מהעיר לודז' וסביבתה. אליהם צורפו עוד כ-40,000 יהודים שגורשו מגרמניה, אוסטריה ואזורים אחרים וכן כ-7,000 צוענים. בסך הכל עברו בגטו כ-205,000 איש. שטח הגטו היה רק ארבעה קמ"ר, מתוכם רק 2.5 קמ"ר בנויים.

ב-20 בדצמבר 1941 הודיע רומקובסקי, ראש היודנרט בגטו, כי 20,000 יהודים יגורשו מהגטו, והם ייבחרו על ידי היודנראט מבין הפושעים, האנשים שסירבו לעבוד ועוד. ועדת פינוי הוקמה כדי לסייע בבחירת הקבוצה הראשונה של המגורשים. המגורשים נשלחו אל מותם במחנה ההשמדה חלמנו. ב-15 במאי 1942 גורשו מלודז' עוד כ-55,000 אנשים אל מותם. עד ספטמבר 1942, רומקובסקי ויהודי לודז' למדו שגירוש פירושו מוות, בעיקר כשראו שמטענם של המגורשים הוחזר לגטו לעיבוד מחדש. הם היו עדים לפשיטה הגרמנית על בית החולים לילדים, שבה כל החולים נלכדו, הוכנסו למשאיות ולא נראו שוב. אנשים החלו לחשוד בגורלם של חבריהם שגורשו. פקודה גרמנית חדשה דרשה כי 20,000 ילדים יהודים יימסרו לגירוש, דבר שעורר מהומה. רומקובסקי היה משוכנע כי הסיכוי להישרדות יהודית תהיה רק בעבודה פרודוקטיבית לרייך. הוא פנה להורי הילדים בגטו בפניה נרגשת למסור את הילדים וכך נעשה. חלק מהמשפחות בחרו בהתאבדות.

בשנת 1944 היווה גטו לודז', עם כ-70,000 תושביו, הריכוז הגדול ביותר של יהודים במזרח אירופה. הגטו הפך למחנה עבודה אחד גדול, שבו הישרדות תלויה אך ורק ביכולת לעבוד. בתי הספר ובתי החולים נסגרו, ומפעלים חדשים, כולל מפעלי חימוש, הוקמו. כוחות סובייטיים היו במרחק של 60 קילומטרים משם והתקדמו במהירות, והניצולים חיו על שמועות עקשניות של ישועה. ואז, לפתע, הסובייטים הפסיקו את התקדמותם.

בקיץ של שנת 1944, הגרמנים החליטו להתחיל בחיסול הדרגתי של האוכלוסייה שנותרה. מ-23 ביוני ועד 15 ביולי, כ-7,000 יהודים גורשו למחנה ההשמדה חלמנו, שם נרצחו. קצב החיסול הואט בשל פרוק מחנה חלמנו עקב התקרבות הצבא האדום. עד ב-28 באוגוסט 1944, נרצחו באושוויץ אלפים מתושבי המחנה, כולל רומקובסקי ומשפחתו. כמה מאות אנשים נותרו בגטו לנקות ולאסוף את הציוד הנותר. עם התקרבות נסיגת הגרמנים מהמקום נחפרו עבור קומץ יהודים אלו שמונה בורות של קברי-אחים לעתיד בקצה בית הקברות היהודי, אך הסתתרותם הצילה אותם מגורלם הצפוי להם מידי הגרמנים. רק 877 יהודים שרדו ביום בו לודז' שוחררה בידי הצבא הסובייטי ב-19 בינואר 1945, כולל 12 ילדים. בסך הכל, רק כ-10,000 מתוך כ-204,000 היהודים שעברו בגטו לודז' שרדו את המלחמה.

יהודי לבוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערב מלחמת העולם השנייה הייתה קהילת לבוב השלישית בגודלה מבין קהילות יהדות פולין. כ-110,000 יהודי לבוב היוו כשליש מאוכלוסיית העיר. ב-1939 נחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית, והעיר עברה לריבונות סובייטית. ביוני 1941 נכבשה לבוב על ידי הנאצים במסגרת פלישתם לברית המועצות (מבצע ברברוסה). עם הפלישה ברחו מלבוב כעשרת אלפים יהודים בעקבות הצבא הסובייטי אל תוככי ברית המועצות. 6,000 יהודים נרצחו כבר בימים הראשונים לכיבוש העיר על ידי נאצים ומשתפי פעולה בשני פוגרומים.

גטו לבוב הוקם בנובמבר 1941 ונכלאו בו כ-120,000 יהודים. האוכלוסייה היהודית בגטו התחלפה, תוך כדי שמספר האוכלוסין הלך וירד במהירות, בשל השילוחים למחנה ההשמדה בלז'ץ ולמחנה הריכוז ינובסקה. הכלואים בגטו סבלו רעב ורציחות ספורדיות. גטו לבוב וגטו לובלין היו הראשונים מהם אורגנו משלוחים למחנות ההשמדה במסגרת "מבצע ריינהרד". בין 16 במרץ ל-1 באפריל 1942 שולחו כ-15,000 מתושבי גטו לבוב להשמדה בבלז'ץ. במהלך חודש אוגוסט 1942 נערכה "האקציה הגדולה" בגטו. כ -1,600 יהודים נבררו לעבודה במחנה ינובסקה, כ-1,000 נורו עוד בתחומי הגטו (ביניהם ילדי בית היתומים והחולים מבתי החולים), והיתר – כ-50,000 בני אדם – נשלחו להשמדה בעשרה מישלוחים לבלז'ץ. עם סיום "האקציה הגדולה", ב-1 בספטמבר 1942, הוצא להורג בתלייה ראש היודנראט הנריק לנדסברג, יחד עם אנשי המשטרה היהודית. לאחר האקציה בגטו נותרו בו כ-35,000 איש, מהם כ-15,000 "שוהים בלתי חוקיים". ב-18 בנובמבר 1942 נערכה סלקציה נוספת, במהלכה נבררו כ-5,000 יהודים "בלתי פרודוקטיביים" ונשלחו לבלז'ץ. בית החולים היהודי חוסל ומנהלו, ד"ר קורצרוק, הועבר למחנה ינובסקה. באקציה נוספת שנערכה בין ה-5 ל-7 בינואר הוצאו להורג בין כ-15,000 לכ-20,000 איש בחולות שליד ינובסקה, בכללם שארית חברי היודנרט שפורק. בתים בגטו הועלו באש על ידי הנאצים במטרה להוציא מסתתרים ממחבואיהם. החיסול הסופי של גטו לבוב התרחש בחודש יוני 1943. בין היהודים התארגנה התנגדות חמושה, שהצליחה להסב מספר אבידות בקרב כוחות אלה. כוחות האס אס והמשטרה פוצצו בניינים ובונקרים תת-קרקעיים ששימשו מסתור ליהודים, חיסלו כ-3,000 יהודים בתחומי הגטו, ושילחו כ-7,000 אחרים למחנה ינובסקה שם עברו סלקציה. מרביתם נורו במקום, וככל הנראה היו גם שנשלחו למחנה ההשמדה סוביבור. אחרוני יהודי לבוב רוכזו בינובסקה והוצאו להורג ב-18 בנובמבר 1943. כאשר נכנס הצבא האדום לעיר לבוב ב-26 ביולי 1944, נמצאו בלבוב וסביבותיה בין כ-200 לכ-300 יהודים ששרדו במסתור.

יהודי קרקוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני המלחמה חיו בקרקוב 60 עד 80 אלף יהודים, שחיו בעיר מהמאה ה-13. בנובמבר 1940 החל הגירוש בכוח של יהודי קרקוב לעיירות הסביבה. עתה הורשו היהודים לשאת עמם רק מטען של 50 קילוגרמים לנפש. עד מרץ 1941 גורשו בכוח כ־40,000 יהודים (נוסף על העוזבים עצמאית), ובעיר נשארו כ־21,000 יהודים רשומים, שלפי הגרמנים היו נחוצים למאמץ המלחמתי (בלי להביא בחשבון כ־6,000 יהודים משוערים ששהו בעיר באופן בלתי חוקי). גטו קרקוב הוקם רשמית ב־20 במרץ 1941 בשכונת העוני פודגוז'ה (Podgorze). המושל הנאצי אוטו וכטר הכריז על הקמתו ודרש מכל היהודים להתרכז בו עד 20 באפריל 1941. 15,000 יהודים נדחסו לאזור שיושב בעבר על ידי 3,000 אנשים שגרו במחוז, שכלל 30 רחובות, 320 מבני מגורים, ו־3,167 חדרים. כתוצאה מכך, דירה אחת הוקצתה לכל ארבע משפחות יהודיות ורבים חיו ברחוב. הגטו פעל כאזור מתוחם וסגור במשך שנתיים עד לחיסולו הסופי במרץ 1943, עם משלוח אחרוני היהודים בו למחנות ההשמדה בלז'ץ ואושוויץ.

יהודי ביאליסטוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני מלחמת העולם חיו בביאליסטוק כמעט 60,000 יהודים. באוגוסט 1941, הורו הנאצים על הקמת גטו ביאליסטוק. כ-50,000 יהודים תושבי העיר והאזור הסמוך לה, שוכנו באזור קטן של העיר. מרבית האסירים הועבדו בעבודות כפייה, לרוב במפעלי הטקסטיל והחימוש ששכנו בתוך גבולות הגטו ולעיתים גם בעבודות כפייה מחוץ לגטו. היודנראט הקים בגטו בית תמחוי, מרפאה ושירותים אחרים. בפברואר 1943, קבוצה ראשונה של כ-10,000 יהודי ביאליסטוק גורשו אל מותם בקרונות בקר לטרבלינקה. ב-16 באוגוסט 1943, החל חיסולו הסופי של הגטו. כ-300 עד 500 אסירים בראשם עמדו מרדכי טננבוים ממייסדי אי"ל ועמיתו דניאל מושקוביץ ארגנו את מרד גטו ביאליסטוק אך זה נכשל כמעט לגמרי. כ-150 לוחמים הצליחו לברוח ליערות המקיפים את ביאליסטוק, והם הצטרפו ליחידות הפרטיזנים של הארמייה קריובה וארגונים אחרים ושרדו את המלחמה. רק כמה מאות יהודים מביאליסטוק שרדו את השואה.

יהודי לובלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן הכיבוש הגרמני בשנת 1939, חיו בלובלין כ-42 אלף יהודים, שיהוו כשליש מכלל אוכלוסיית העיר. ב-25 באוקטובר נערך מפקד לאוכלוסייה היהודית, ונמנו בו 37,054 יהודים. צעירים רבים כבר עזבו את העיר כשניסו להימלט דרך קו התיחום בחלק הכיבוש הסובייטי של פולין. הנהגת האס אס החליט להקים בסביבת הכפר ניסקו במחוז לובלין "שמורה יהודית" עבור יהודי הרייך. מדצמבר 1939 ועד פברואר 1940 גורשו כ-20,000 יהודים מן הרייך ומהשטחים המערביים של פולין לאזור לובלין, כחלק מתוכנית גדולה יותר שהופסקה באפריל 1940. לאחר הפסקת הגירושים הועברו המגורשים ללובלין, ואחרים לגטאות הקטנים בעיירות גלוסק, פיאסקי ובלז'ץ. במהלך 1940 התקיימו בלובלין והסביבה פשיטות רבות של יחידות האס אס והמשטרה, שלקחו יהודים לעבודות כפייה במחנות עבודה באזור בלז'ץ, לצורכי בניית גבולות מבוצרים. רבים מהם מתו בשל התנאים ששררו שם. עוד לפני היווצרות הגטו, כ-10,000 יהודים גורשו מלובלין בתחילת מרץ לסביבה הכפרית של העיר.

ב-24 במרץ 1941, הוקם גטו לובלין. הגטו הכיל כ-34,000 איש מיהודי העיר שנותרו בה, וכן עקורים ממקומות שונים בפולין. הבעיה הקשה ביותר הייתה תנאי החיים הלא היגייניים. בקיץ 1941 פרצה בו מגפת טיפוס שלמרות שצומצמה על ידי צוותי רפואה, קשה היה להשתלט עליה עקב הצפיפות, הרעב והמחסור בציוד רפואי. עד למרץ 1942 לא היה בגטו סגר קפדני. אנשי מקצוע יהודיים רבים ובני משפחותיהם המשיכו להתגורר מחוץ לגטו ועבדו עבור הכוחות הכובשים. לאחר מכן נאסרה היציאה ממנו, מלבד קבוצות העבודה שעבדו מחוצה לו. יהודים רבים מגטו ורשה ברחו ללובלין, בתקווה לתנאי חיים טובים יותר. גטו לובלין היה אחד הגטאות הראשונים שהנאצים הועידו לחיסול. ב-16 במרץ 1942 הודיע מפקד האס אס במקום, גלובוצניק, על חיסולו המתוכנן של הגטו וגירוש היהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ, דבר שהחל את מבצע ריינהרד. הגירושים לבלז'ץ החלו בשעות הבוקר המוקדמות של ה-17 במרץ 1942. השומרים הגרמנים והאוקראינים סגרו את הגטו וערכו חיפושים בבתים. הם תפסו את מרבית המסתתרים שנרצחו במקום. בתוך פחות מחודש, עד ה-14 באפריל גורשו כ-30,000 מתושבי הגטו בקרונות בקר, ברכבת המזרחית אל מחנה ההשמדה בלז'ץ, שם הומתו לאחר הגעתם בתאי הגזים.

כ-4000 היהודים שנותרו מגטו לובלין, נלקחו לגטו קטן יותר בשם מידן טטרסקי בפרברי העיר, אשר גודר בתיל דוקרני. התנאים בו היו קשים ורבים היו זרוקים ברחובות. בחודשים ספטמבר עד אוקטובר 1942, מרבית יושביו נשלחו אל מחנה מיידנק, ונרצחו שם במהלך מבצע חג הקציר באוקטובר 1943. כמה אנשים שהצליחו להימלט בעת חיסול גטו לובלין עשו את דרכם אל גטו ורשה, על מנת להזהיר את מנהיגיו שהנאצים נחושים בדעתם להשמיד כל האוכלוסייה היהודית בפולין. למרות שהצליחו לשכנע אחדים, אחרים, כולל ראש היודנראט אדם צ'רניאקוב, דחו את הדו"חות שדיברו על רציחות המוניות כבתור הגזמות. מתוך האכולוסיה שחיה בעיר בתחילת המלחמה, רק על 200-300 יהודים מלובלין שרדו את השואה.

יהודי ראדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני מלחמת העולם השנייה חיו בעיר ראדום כ-30,000 יהודים, שהיוו אז כשליש מהתושבים, בקהילה יהודית משגשגת, חלק גדול מהם חסידים. עם רבני העיר במשך השנים נמנו גם הרב שמואל מוהליבר והרב אברהם צבי פרלמוטר.

העיר נכבשה בידי הנאצים בספטמבר 1939, והיגרו אליה פליטים יהודים מיישובי הסביבה מחוזות פוזנן ולודז'. בתקופת ראש השנה ויום הכיפורים חולל בית הכנסת בידי הנאצים. בסוף אוקטובר החלו הנאצים בהחרמת מפעלים וחברות בבעלות יהודית. בדצמבר 1939, בעקבות דרישת הנאצים, הוקם יודנראט בראשות יוסף דיאמנט, אשר שימש את כל מחוז ראדום. תפקיד היודנראט היה, בין השאר, לספק עובדי כפייה למפעלים בעיר, בעיקר לשיקום מפעל הנשק והתחמושת לוצניק (Łucznik). לפי מפקד אוכלוסין מתחילת 1940 התגוררו במחוז ראדום כ-280,000 יהודים.

במהלך חודש מרץ 1941 הוקמו בעיר שני גטאות – גדול בן 25 אלף תושבים, וקטן בן 8000 תושבים. הגטאות נסגרו ב-7 באפריל. גבולות הגטו סומנו בשלטים במקום בגדר. תושבי שני הגטאות סבלו מרעב ומחלות וכמה אלפים מתושביהם נספו עד תחילת הגירושים. ביחס לגטאות אחרים בפולין היה המצב הכללי בגטו ראדום טוב באופן יחסי. ב-6 באוגוסט 1942 החלה אקציה בה גורשו 8000 יהודים (ברובם מהגטו הקטן), ברכבת בקר בת 60 קרונות למחנה ההשמדה בטרבלינקה. חיסול הגטו הגדול החל 11 ימים לאחר מכן באותה מתכונת. יחידת חיסול נאצית, מלווה בכוחות עזר אוקראינים נכנסה לגטו הגדול והחלה לרוקן אותו מתושביו. הפעולה ארכה מספר ימים ו-17,000 תושבי הגטו שולחו בשלושה משלוחים למחנה ההשמדה בטרבלינקה. כ-4,000 יהודים שרדו את הגירושים. הם הועסקו בעבודות כפיה שונות ורוכזו בשני רחובות. אחרוני היהודים נשלחו ב-26 ביולי 1944 ממחנה שקולנה בצעדת מוות בת יומיים לעיירה טומאשוב, שם המתינו שבוע לרכבת שלקחה אותם לאושוויץ.

קהילות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעל 200 קהילות יהודיות שחיו בפולין במשך מאות שנים סבלו מגורל דומה של גרוש, התעללות ורצח. להלן סיפורן של חלק מהקהילות.

לפני מלחמת העולם השנייה חיו בסוסנוביץ כ-30,000 יהודים, שהיוו כ-20% מאוכלוסיית העיר. לאחר הכיבוש הגרמני גרשו הנאצים לסוסנוביץ את היהודים מהקהילות הקטנות שבסביבתה, בשיאו היו בגטו כ-45,000 איש. מאז הוקם הגטו, החלו יהודים להישלח למחנות עבודה והשמדה במעין 'טפטוף' קבוע. אלפי יהודים גורשו מהגטו לאושוויץ ביוני 1943. הגטו חוסל חודשיים לאחר מכן, בחודש אוגוסט, וכמעט כל היהודים שנותרו בו גורשו גם כן לאושוויץ. כמה מאות יהודים נותרו בגטו שרודאלה, שחוסל בינואר 1944. במהלך הגירוש הסופי באוגוסט 1943, הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בבנדין וסוסנוביץ קיים מרד נגד הגרמנים, כאקט אחרון של התרסה, אך הוא לא צלח, ומרבית הלוחמים היהודים נהרגו מול הכוחות הגרמניים העדיפים.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בקיילצה כ-24,000 יהודים, ומיד לאחר הכיבוש הגרמני בספטמבר 1939 החלו פעולות כנגד היהודים בה – החרמת רכוש, הטלת קנסות, חטיפה לעבודות כפייה וכדומה. באפריל 1941 הוקם גטו קיילצה, שהכיל בשיאו כ-27,000 יהודים, לאחר שגם יהודים מהסביבה ואפילו מווינה הועברו אליו. מרבית היהודים בגטו הועסקו בעבודות כפייה. באוגוסט 1942 החל חיסולו של הגטו, שנמשך 5 ימים: למעט כ-2,000 יהודים, שהועברו למחנות עבודה, נשלחו מרבית היהודים לטרבלינקה בשלושה משלוחים, ונרצחו שם, וקרוב ל-2,000 יהודים, בעיקר ילדים, קשישים ונשים הרות, נרצחו עוד בשטח הגטו.

התיישבות היהודים בעיר זֶ'שוּב (בפי היהודים: ריישא), החלה במאה ה-15. בפרוץ מלחמת-העולם השנייה היה מספרם היהודים בעיר -14,000, והם היו כשליש מכלל אוכלוסיית העיר. אל העיר גורשו יהודים מכפרי הסביבה ומערים במערב פולין. ב-17 בדצמבר 1941 הוקם גטו ז'שוב, שאליו נשלחו יהודים מהערים והכפרים הסובבים את ז'שוב. ב-7 ביולי 1942 נערכה סלקציה בגטו ז'שוב: מתוך 23,000 היהודים שהיו כלואים בגטו, נשלחו 2,000 אל בורות הירי של יער רודנה, שם חוסלו ביריות אל תוך הבורות שהוכנו מראש; כ-14,000 נוספים נשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ. ב-8 באוגוסט נעשה משלוח שני לבלזץ, בעיקר של נשים וילדים, ובנובמבר משלוח שלישי.

טרם המלחמה, חיו במיינדזיז'ץ פודלסקי כ- 12 אלף יהודים, שהיוו כשלושה רבעים מתושבי העיר. באוקטובר 1939 מסרה ברית המועצות את העיר לגרמניה כחלק מן הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. בעקבות הסגרתה של העיר לגרמנים, עזבו את העיר כ-2,000 מיהודיה, ועברו לתחום הכיבוש הסובייטי. בסוף אוגוסט 1942 רצחו שוטרים גרמנים, פולנים ומתנדבי טרווניקי אוקראינים כ-3,000 מיהודי העיר, ובהם קשישים ותינוקות, ושילחו כ-11,000 מיהודי העיר הנותרים למחנה ההשמדה טרבלינקה בקרונות משא, שבהם מתו רוב היהודים עוד טרם הגעתם למחנה. לאחר האקציה, ריכזו הגרמנים את יהודי העיר הנותרים בגטו מיינדזיז'ץ פודלסקי, בו הוחזקו למעלה מ-17,000 יהודים, רובם מיישובי הסביבה, וחלקם מסלובקיה. עד ה-17 ביולי 1943 חוסל גטו זה במספר אקציות. כ-160-200 יושביו האחרונים נורו, והעיר הוכרזה רשמית כנקייה מיהודים. פחות מאחוז אחד מן האוכלוסייה היהודית בעיר שרדו את הכיבוש הנאצי.

יהודים התיישבו בפוזנן במאה ה-13. בעקבות העברת המרחב לשליטת פולין ב-1919 לאחר מלחמת העולם הראשונה, עזבו רוב יהודי העיר, בעלי התרבות הגרמנית, את האזור, והיגרו לליבה של גרמניה כולל לברלין הבירה. בשנת 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, חיו בעיר כ-2,000 יהודים. רובם הושמדו בשואה.

טרם מלחמת העולם השנייה חיו בעיר בידגושץ' כ-3,000 יהודים. בתחילת ספטמבר 1939 נכבשה העיר בידי הגרמנים, ובתגובה על פגיעת פולנים מהעיר בחלק מתושביה הגרמנים, רצחו חיילי הורמכט כ-3,000 מתושבי העיר, פולנים ויהודים. זמן קצר לאחר מכן גורשו יהודי העיר הנותרים לגנרל גוברנמן, ורכושם הוחרם. גירוש היהודים מהעיר לווה במעשי התעללות והשפלה, ולאחר השלמתו, הוכרזה העיר באופן רשמי כ"נקייה מיהודים".

בעיר ידוובנה במזרח פולין חיו לפני המלחמה כ-1000 יהודים. ב-10 ביולי 1941 נטבחו יהודי העיירה על ידי שכניהם הפולנים בטבח בידוובנה על ידי ירי בגברים ושריפת האחרים בתוך אסם. במשך שנים יוחס המעשה לגרמנים, אך בשנת 2001 חשף ההיסטוריון יאן טומאש גרוס כי הפולנים הם שביצעו את הטבח. העיתונאי חיים הכט יצר את הסרט "שני אסמים" (ישראל, 2014) על הטבח בידוובנה, ומעשי טבח רבים הדומים לו שהתרחשו ברחבי פולין ביוזמה של פולנים באותה התקופה, ולעומתו מעשה באסם אחר בעיר בוריסלב בו ניצלו חיי שבח וייס ומשפחתו בזכות משפחה פולנית.

יחס הפולנים לרדיפה ולהשמדה של יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני המלחמה היווה המיעוט היהודי, בן שלושת מיליוני האנשים, כעשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה. פולין הייתה ארץ קתולית אדוקה, וקיומו של מיעוט לא נוצרי כה גדול היה תמיד מקור למתח, ולעיתים לאלימות. האנטישמיות בפולין לבשה לעיתים אופי ממלכתי (כבזמנו של ראש הממשלה ולדיסלב גרבסקי) ולעיתים קיבלה עידוד מאת הכנסייה ומאת מפלגות פוליטיות. בשלהי שנות השלושים צברה האנטישמיות הפולנית תנופה, אך היא מעולם לא לבשה פנים קיצוניות כמו אלה של עמיתתה הגרמנית.

במהלך הכיבוש הגרמני רוב הפולנים היו נתונים במאבק על עצם קיומם. הנאצים רדפו את הפולנים וראו בהם חלק מ"הגזע הנחות הסלאבי". הם רצחו רבים מהם. הנאצים ראו בפולין חלק ממרחב המחיה לו זקוק הרייך הנאצי. במצב זה יכולתם של הפולנים להתנגד באופן פעיל להשמדת היהודים הייתה מוגבלת. היו מקרים רבים של פולנים שסיכנו את חייהם בניסיון להציל משפחות יהודיות ולסייע ליהודים (פעולה שגררה בעקבותיה עונש מוות לאדם שביצע אותה ולכל משפחתו, ולעיתים אף לשכניו). בשנת 1942 נוסד בפולין ארגון חשאי בשם "זגוטה" (ראשי תיבות בפולנית של "הוועד לסיוע ליהודים") בידי סופיה קוזאק. אין לדעת כמה הצליח הוועד לסייע ליהודים, אך בנקודת זמן אחת, ב-1943 היו תחת השגחתו 2,500 ילדים יהודים בוורשה לבדה.

בפולין לא הייתה ממשלה מקומית של משתפי פעולה, כשם שהוקמה במקומות אחרים. מעט מאוד שיתוף פעולה ניתן לנאצים מן האוכלוסייה המקומית, פחות בהרבה מזה שניתן, לדוגמה בצרפת. הייתה זו תוצאה של היחס השלילי שנתנו הנאצים לאוכלוסייה, וכוונתם לרוקן את פולין מתושביה וליישבה בגרמנים. משום כך לא חפצו הנאצים בגיוס האוכלוסייה המקומית לעזרתם כמשתפי פעולה. כך, עובדי הכפייה הלא יהודים במחנות הריכוז היו לרוב פולנים. תנועות המחתרת – "ארמייה קריובה" הלאומית, ו"ארמייה לודובה" הקומוניסטית, אסרו על השתתפות בהשמדת היהודים, והענישו את המשתתפים בעונש מוות. בשנת 1943 נשלח נציג ה"ארמייה קריובה", יאן קרסקי לדווח לבעלות הברית על השמדת היהודים בפולין.

עם כל זאת, היה היחס הפולני לשואה מצד האוכלוסייה בכללותה לעיתים אדיש, ולעיתים אף משתף פעולה, אף כי היו גם כאלה שסיכנו את חייהם וסייעו ליהודים. הגרמנים ניצלו את הרגשות האנטישמיים של חלק מהאוכלוסייה. רבים הסגירו את שכניהם היהודים, ויש שעשו לעצמם מחיה כ"ציידי היהודים". באזורים המזרחיים של פולין הייתה האנטישמיות חזקה במיוחד, ורבים האשימו את היהודים בסיוע למשטר הקומוניסטי במהלך הכיבוש הסובייטי בשטחי מזרח פולין בשנים 1939–1941, האשמה שהיה לה על מה להתבסס. בעיירה ידוובנה במחוז ביאליסטוק הושמדו יהודי העיירה על ידי האוכלוסייה המקומית בסמוך לאחר כיבושה מן הגרמנים, ביולי 1941. פרטי תקרית זו עדיין שנויים במחלוקת[דרושה הבהרה], אם כי הממשלה הפולנית הביעה את צערה על פעולות האזרחים הפולנים. ביולי 2001 התנצל נשיא פולין אלכסנדר קוושנייבסקי על הטבח בידוובנה.[2]

קיימת מחלוקת בדבר תפקידם של הפולנים בהשמדת היהודים. לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי בפולין החל דיון חופשי וגלוי בנושא רגיש זה, בו השתתפו מפלגות פוליטיות פולניות, הכנסייה הקתולית, וארגונים יהודים בפולין ומחוצה לה. כחלק ממגמה זו התפרסם ספרו של הסוציולוג יאן טומאש גרוס שכנים, שעורר מחלוקת וכך גם הסרט אחרי הקציר המבוסס עליו.

בניגוד למגמה שלא לעסוק בפצעי העבר, עוררו הפולנים את המחלוקת על הביטוי "מחנה מוות פולני", מפני שלטענת הפולנים מציגים את חלקה של ארצם בהשמדת יהודים בצורה שגויה.[3] להערכת ההיסטוריון הפולני פרופ' יאן גרבובסקי, יותר מ-200 אלף יהודים נרצחו בידי פולנים.[4]

ביולי 2018 חתמו ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו וראש ממשלת פולין מטאוש מורבייצקי על הצהרה משותפת בעניין חלקם של הפולנים בשואה. על הצהרה זו נמתחה ביקורת חריפה, בין השאר על ידי ההיסטוריון פרופ' יהודה באואר,[5] "יד ושם",[6] שר החינוך נפתלי בנט, שרת המשפטים איילת שקד, יו"ר "יש עתיד" ח"כ יאיר לפיד ויו"ר מרצ ח"כ תמר זנדברג, בנימוק שההצהרה מעוותת את ההיסטוריה ופוגעת בזיכרון השואה.[7]

לאחר שחרור פולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תנועת הבריחה

בסוף מלחמת העולם השנייה פולין הייתה תחת שליטה סובייטית. על פי הערכות שונות, בין 40,000 ל-100,000 יהודים שרדו את השואה על אדמת פולין. כ-150,000 פליטים יהודיים שבו אליה משטחי ברית המועצות, וכן ניצולים מגרמניה וארצות אחרות. בסך הכל, נמצאו בפולין לאחר המלחמה כ-240,000 יהודים. לפולין הושבה עצמאותה, אך כגרורה קומוניסטית של ברית המועצות. מצוקת היהודים הפליטים גברה והם שוכנו בצפיפות במחנות פליטים. רובם ביקשו לעזוב את פולין.

בפולין החלה תנועת הבריחה שנוסדה על ידי על ידי אנשי מחתרת ופרטיזנים יהודים וגדלה לאחר מכן למדינות נוספות. הניצנים הראשונים להתארגנות יהודית קהילתית החלו להופיע בלובלין בסוף שנת 1944, מיד לאחר שחרורה של פולין מידי גרמניה הנאצית. בין המייסדים הבולטים היו יצחק (אנטק) צוקרמן, סגן מפקד המרד בגטו ורשה, וכן אבא קובנר, מנהיג קבוצת פרטיזנים. אותן קבוצות יהודים החלו בפעילות עזרה וסעד, והיוו גרעין לתנועת "האיחוד" שהתפשטה בכל ריכוזי יהדות פולין. בעזרתן הוקם "הוועד היהודי המרכזי" ולאחר שחרורה של ורשה הוקמו גם "הוועדה ההיסטורית המרכזית" ו"ארגון הסופרים, העיתונאים והאמנים היהודים". מעגל האנשים האלה, שנפשם הייתה קשורה מימים ימימה במפעל החלוצי הארץ-ישראלי, התרחב עם התקדמותו של הצבא האדום מערבה. נוספה עליו הקבוצה החשובה של לוחמי גטו ורשה, ובהם יצחק (אנטק) צוקרמן, ועד מהרה הצטרפו לגרעין זה גם פליטים "אסיאתים". פליטים אלו היו ראשוני הרפטריאנטים ששבו מברית-המועצות ותרמו רבות להפעלתן של התחנות בדרך "הבריחה" ולשיקום גרעינים מאורגנים של תנועות הנוער הציוניות והחלוציות בפולין, וכן להשבתם של ילדים שהוסתרו בקרב לא-יהודים לקרוביהם או למסגרת יהודית מאורגנת.

בפולין שרר באותה תקופה אי-שקט פוליטי והיהודים בה סבלו מהתנכרות ומאנטישמיות. עד סוף שנת 1945 נרצחו ברחבי המדינה 350 יהודים. אלפי יהודים הצטרפו לארגונים הציוניים שנציגיהם היוו את "ועד הבריחה" כדי לצאת מן המדינה. בתחילת שנת 1945 נפתח נתיב בריחה ליהודים מפולין לרומניה, ומספר הפליטים בה הלך וגדל. מרומניה המשיך המסלול לגרמניה, לאוסטריה (לעיתים דרך הונגריה) ולאיטליה, אל מחנות העקורים. באוגוסט 1945 הגיע לפולין שליחו הראשון של היישוב, איסר בן צבי, והמוסד לעלייה ב' החליט לסייע למפעל זה.

בשנת 1946 אירע פוגרום קיילצה, בו נרצחו 42 יהודים ו-80 נפצעו מתוך 143 היהודים ששהו בעיר, לאחר שבעיר נפוצה עלילת דם על היהודים. פוגרום זה היה אחד הגורמים החשובים להתפכחות ניצולי השואה, שקיוו להשתלב בחזרה בפולין, והמונים מהם הצטרפו להגירה מהמדינה. רבים מהפולנים היהודים עלו לארץ ישראל. אחרים היגרו לארצות אירופה, לארצות הברית, ולמדינות נוספות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חוי דרייפוס (בן-ששון), "אנו יהודי פולין"? – היחסים בין יהודים לפולנים בתקופת השואה מן ההיבט היהודי, יד ושם, 2009.
  • ישראל גוטמן, יהודי ורשה, 1939–1943, גטו, מחתרת, מרד, ירושלים: הוצאת יד ושם, הוצאה מחודשת ומורחבת 2011.
  • יואל נץ, האביב יגיע בעל כורחו, נדודיה של משפחה יהודית מוורשה ברחבי ברית-המועצות, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2011.
  • דוד זילברקלנג, שמועות או עובדות? על שיתוף המידע בקרב יהודי פולין על גורלם, יד ושם ירושלים, 65, תשע"ב 2012, עמ' 12–13.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שואת יהודי פולין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Lukas, Richard, Ph.D. (1989). Out of the Inferno: Poles Remember the Holocaust. University Press of Kentucky. עמ' 5, 13, 111, 201. ; ראו גם Lukas (2012) [1986]. The Forgotten Holocaust: Poles Under Nazi Occupation 1939-1944. New York: University of Kentucky Press/Hippocrene Books. ISBN 0-7818-0901-0. 
  2. ^ סוכנויות הידיעותנשיא פולין התנצל על טבח היהודים בידוובנה, באתר הארץ, 10 ביולי 2001
  3. ^ עופר אדרתלמה הפולנים אוסרים על כתבי העולם לכתוב "מחנות השמדה בפולין"?, באתר הארץ, 14 ביולי 2016
  4. ^ עופר אדרתשכנים רעים: מעורבותה של האוכלוסייה הפולנית בהסגרה וברצח של היהודים שביקשו את עזרתם, באתר הארץ, 2 בפברואר 2017
  5. ^ יהודה באואראו-קיי, הפולנים לא רצחו יהודים, באתר הארץ, 3 ביולי 2018
  6. ^ פרופ' דן מכמן, פרופ' חוי דרייפוס, ד"ר דוד זילברקלנג, תגובת ההיסטוריונים של יד ושם להצהרה המשותפת של ממשלות פולין וישראל
  7. ^ מורן אזולאי, מבול ביקורת מבנט ועד זנדברג על הצהרת נתניהו ופולין: "סחר בזכר השואה", באתר ynet, 5 ביולי 2018
    ברק רביד, לשכת רה"מ מגיבה לסערה: האמירות ההיסטוריות אושרו ע"י יד ושם, באתר ערוץ עשר, 5 ביולי 2018
השואה
מושגים מרכזיים
מונחוןכרונולוגיה של השואהאנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולם
Yellow star Jude Jew.svg
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספיםהפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספיםנשים יהודיות בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקובמורדים יהודים בשואה
מודעות ותגובות לשואה
הצלה בשואהחסידי אומות העולםמברק ריגנרקבוצת העבודה, רודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץאל נלך כצאן לטבח!ספר עדותתגובת העולם לשואהועידת ברמודהסחורה תמורת דםתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודית
בעקבות השואה
הניצולים לאחר השואה ומדינת ישראל הפליטיםשירות האיתור הבינלאומיפוגרום קיילצהתנועת הבריחהועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראלגיוס חוץ לארץהסכם השילומיםועדת התביעותהשפעות השואההשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואההרשות לזכויות ניצולי השואההחברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה
זיכרון השואה זיכרון השואה: זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספיםאנדרטאות להנצחת השואהמצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןפרח לניצולזיכרון בסלוןדף עדהכחשת השואה
רדיפת הנאצים ועוזריהם משפטי נירנברגחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהםפריץ באוארמשפט אייכמןהנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס: סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
השואה בקולנוע "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואההנצחת זכר השואה
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשוחוקרי שואה נוספים
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל