האינתיפאדה הראשונה – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
שיחזור לגרסה יציבה. נא לא להחזיר את הפירוט הענקי הזה לערך. אפשר לפתוח ערך של רשימת אירועים או אפיל ורק פיגועים במהלך האינתיפאדה.
תגית: שוחזרה
מ כך לשחזר על דעתך אחרי שעבדתי על כך כל הבוקר?
תגיות: שחזור שוחזרה
שורה 17: שורה 17:
| כוח ראשון =
| כוח ראשון =
| צד ראשון-אבדות = 164 הרוגים
| צד ראשון-אבדות = 164 הרוגים
| צד שני = [[File:Flag of Hamas.svg|20px]] [[חמאס]] {{ש}} [[פת"ח]] {{ש}} [[קובץ:Flag of the Democratic Front for the Liberation of Palestine.svg|20px]] [[החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין]] {{ש}} [[File:PFLP Infobox Flag.svg|20px]] [[החזית העממית לשחרור פלסטין]] {{ש}}[[קובץ:Flag of the Islamic Jihad Movement in Palestine.svg|20px]] [[הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני|הג'יהאד האסלאמי]]
| צד שני = [[קובץ:Flag of Hamas.svg|20px]] [[חמאס]] {{ש}} [[פת"ח]] {{ש}} [[קובץ:Flag of the Democratic Front for the Liberation of Palestine.svg|20px]] [[החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין]] {{ש}} [[קובץ:PFLP Infobox Flag.svg|20px]] [[החזית העממית לשחרור פלסטין]] {{ש}}[[קובץ:Flag of the Islamic Jihad Movement in Palestine.svg|20px]] [[הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני|הג'יהאד האסלאמי]]
| מפקד שני =
| מפקד שני =
| כוח שני =
| כוח שני =
שורה 25: שורה 25:
| מנהיג ראשון = {{סמל|ישראל}} [[יצחק שמיר]] {{ש}} {{סמל|ישראל}} [[יצחק רבין]]
| מנהיג ראשון = {{סמל|ישראל}} [[יצחק שמיר]] {{ש}} {{סמל|ישראל}} [[יצחק רבין]]
}}
}}
'''ה[[אינתיפאדה]] הראשונה''' (ב[[ערבית]]: '''الانتفاضة الفلسطينية الأولى''', תעתיק מדויק: אלאנתפאצ'ה אלפלסטיניה אלאולא) הייתה התקוממות אלימה ברובה, שהחלה ב-[[9 בדצמבר]] [[1987]], נחלשה באופן משמעותי לאחר [[מלחמת המפרץ]] ב-[[1991]] והסתיימה רשמית עם חתימתם של [[הסכמי אוסלו]] ב־[[1993]]. במהלכה התקוממו התושבים ה[[פלסטינים]] ב[[יהודה ושומרון]] וב[[רצועת עזה]] נגד [[מדינת ישראל]]. האינתיפאדה נקראה לעיתים "מלחמת האבנים", משום שבתחילתה השתמשו הפלסטינים באבנים וב[[נשק מאולתר|כלי-נשק מאולתרים]] אחרים. עם פרוץ "[[האינתיפדה השנייה|האינתיפאדה השנייה]]" ניתן לזו שלפניה השם "האינתיפאדה הראשונה" כדי ליצור הבחנה ברורה ביניהן.
'''ה[[אינתיפאדה]] הראשונה''' (ב[[ערבית]]: '''الانتفاضة الفلسطينية الأولى''', תעתיק מדויק: אלאנתפאצ'ה אלפלסטיניה אלאולא) הייתה התקוממות אלימה ברובה, שהחלה ב-[[9 בדצמבר]] [[1987]] והתאפיינה בתחילתה בעיקר בהפרות סדר המוניות שכללו הפגנות, ידויי אבנים, חסימות צירים ובמקרים מסוימים גם השלכת בקבוקי תבערה. בהמשך שינתה את האינתיפאדה את אופיה ומ-1989 החלו להתבצע פיגועים בעיקר על-ידי הארגונים האסלאמיים, "חמאס" ו"ג'יהאד איסלאמי". ההתקוממות האזרחית נחלשה לאחר [[מלחמת המפרץ]] ב-[[1991]] אולם פיגועי הטרור החריפו והתאפיינו בעליית מדרגה מפיגועי דקירה לפיגועים בנשק, פיגועי חטיפה ואף ניסיונות להפעלת מכוניות תופת. האינתיפאדה הסתיימה רשמית עם חתימתם של [[הסכמי אוסלו]] ב־[[1993]], אולם פיגועי הטרור נמשכו על-ידי הארגונים שהתנגדו להסכם. במהלך האינתיפאדה התקוממו התושבים ה[[פלסטינים]] ב[[יהודה ושומרון]] וב[[רצועת עזה]] נגד [[מדינת ישראל]]. האינתיפאדה נקראה לעיתים "מלחמת האבנים", משום שבתחילתה השתמשו הפלסטינים באבנים וב[[נשק מאולתר|כלי-נשק מאולתרים]] אחרים, אך בהמשך עברו לנשק חם ופיגועים קשים יותר. עם פרוץ "[[האינתיפדה השנייה|האינתיפאדה השנייה]]" ניתן לזו שלפניה השם "האינתיפאדה הראשונה" כדי ליצור הבחנה ברורה ביניהן.


[[קובץ:TireNail1-2.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מתקן מאולתר לתיקור כלי רכב 'רכים' ('נינג'ה') עשוי ממסמר ודיסקית גומי. יחידות כאלה פוזרו על ידי פלסטינים בכבישי יהודה ושומרון במהלך האינתיפאדה הראשונה.]]
[[קובץ:TireNail1-2.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מתקן מאולתר לתיקור כלי רכב 'רכים' ('נינג'ה') עשוי ממסמר ודיסקית גומי. יחידות כאלה פוזרו על ידי פלסטינים בכבישי יהודה ושומרון במהלך האינתיפאדה הראשונה.]]


== הרקע לאינתיפאדה ==
== הרקע לאינתיפאדה ==
בחודשים שלפני פרוץ האינתיפאדה הייתה עלייה במספר האירועים בעימות בין הפלסטינים ל[[ישראל]]ים.
בחודשים שלפני פרוץ האינתיפאדה הייתה עלייה במספר האירועים בעימות בין הפלסטינים ל[[ישראל]]ים. את מרבית הפיגועים הוביל ארגון ה"ג'יהאד האיסלאמי", ההסלמה התאפיינה במעבר לשימוש בנשק חם, רימונים ופיגועי דקירה.

ב-16 באוקטובר 1986 ביצעו מחבלים מהארגון מתקפת רימונים על טירוני "גבעתי" ובני משפחותיהם בטקס ההשבעה בכותל. בפיגוע נהרג אביו של אחד החיילים ונפצעו למעלה מ-40 איש. בישראל האשימו תחילה את אש"ף, אולם החקירה העלתה שהמחבלים היו אנשי "ג'יהאד איסלאמי". ארגון שעד אז לא ביצע פיגועים בסדר גודל כזה.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=אילן בכר|שם="הפיגוע ליד הכותל: מי לא איבטח"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=17.10.1986|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/mar/1986/10/17/01/article/84/?e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>


ב-[[2 באוגוסט]] [[1987]] נרצח סרן רון טל, מפקד בסיס [[חיל המשטרה הצבאית|המשטרה הצבאית]] ב[[רצועת עזה]], ברחובה הראשי של עזה, בידי שלושה מחבלי [[הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני|הג'יהד האיסלאמי]].{{הערה|{{מעריב אונליין|אורי מילשטיין|"יצחק, לצה"ל אין תשובה": כשלי הממשלה במהלך האינתיפאדה הראשונה|news/israel/Article-613189|9 בדצמבר 2017}}}}
ב-[[2 באוגוסט]] [[1987]] נרצח סרן רון טל, מפקד בסיס [[חיל המשטרה הצבאית|המשטרה הצבאית]] ב[[רצועת עזה]], ברחובה הראשי של עזה, בידי שלושה מחבלי [[הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני|הג'יהד האיסלאמי]].{{הערה|{{מעריב אונליין|אורי מילשטיין|"יצחק, לצה"ל אין תשובה": כשלי הממשלה במהלך האינתיפאדה הראשונה|news/israel/Article-613189|9 בדצמבר 2017}}}}
שורה 38: שורה 40:
בשבוע אחד ב[[ספטמבר]] נהרג חייל ואירעו שלושה [[פיגוע דקירה|פיגועי דקירה]] בישראלים.
בשבוע אחד ב[[ספטמבר]] נהרג חייל ואירעו שלושה [[פיגוע דקירה|פיגועי דקירה]] בישראלים.


ב-[[1 באוקטובר|8 באוקטובר]] [[1987]] חיילי [[צה"ל]] הרגו חמישה מחבלים מ[[עזה]] שהיו חברי ארגון [[הג'יהאד האסלאמי]]. חלק מההרוגים היו מחבלים מהארגון שנמלטו מכלא עזה (שהיה תחת שליטה ישראלית) בחודש אוגוסט. בהיתקלות נהרג איש שב"כ ישראלי, ויקטור ארג'ואן, העובדה שהמחבלים הצליחו להימלט מהכלא ובהמשך להשיב אש ולהילחם כנגד כוחות הביטחון של ישראל העלתה מאד את קרנו של הארגון.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=עמירם אזולאי ואורן כהן|שם="איש שב"כ נהרג בקרב עם מחבלים"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=9.10.1987|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19871009-01.1.2&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>
ב-[[1 באוקטובר]] [[1987]] חיילי [[צה"ל]] הרגו שבעה מחבלים מ[[עזה]] שהיו חברי ארגון [[הג'יהאד האסלאמי]].


נוסף על אירועים אלימים אלו חלה הידרדרות כללית ומשמעותית במצב הביטחון ביהודה, שומרון ועזה, דבר שכלל הכפלה לפחות של כמעט כל סוגי האירועים הביטחוניים. כוח ישראלי שנכנס ל[[בלאטה]] זמן קצר לפני תחילת האינתיפאדה נתקל בהתנגדות לא-אלימה (ברובה) אולם בעוצמה כזאת שחייבה אותו לסגת ללא מרבית המבוקשים שחיפש.
נוסף על אירועים אלימים אלו חלה הידרדרות כללית ומשמעותית במצב הביטחון ביהודה, שומרון ועזה, דבר שכלל הכפלה לפחות של כמעט כל סוגי האירועים הביטחוניים. כוח ישראלי שנכנס ל[[בלאטה]] זמן קצר לפני תחילת האינתיפאדה נתקל בהתנגדות לא-אלימה (ברובה) אולם בעוצמה כזאת שחייבה אותו לסגת ללא מרבית המבוקשים שחיפש.
שורה 75: שורה 77:
== אירועים ==
== אירועים ==
=== פעולות פלסטיניות בתחילת האינתיפאדה ===
=== פעולות פלסטיניות בתחילת האינתיפאדה ===
====דצמבר 1987====

האירוע שנחשב כניצוץ שהצית את האינתיפאדה הוא ההלוויה של ארבעה פועלים פלסטינים מ[[מחנה הפליטים ג'באליה]] שב[[רצועת עזה]] שנהרגו ב[[תאונת דרכים]] לאחר ש[[נהג משאית]] ישראלי פגע בשתי מוניות שבהן נסעו, מדרום ל[[מחסום ארז]], בארבע אחר הצהריים ב-[[8 בדצמבר]] [[1987]]. השמועות שנפוצו כאילו זו לא הייתה תאונה, אלא פגיעה מכוונת כנקמה על רצח שלמה סקל, שנדקר למוות יומיים לפני-כן ב-[[6 בדצמבר]] 1987 בשוק המרכזי בעזה, עוררו מהומות במחנה.
האירוע שנחשב כניצוץ שהצית את האינתיפאדה הוא ההלוויה של ארבעה פועלים פלסטינים מ[[מחנה הפליטים ג'באליה]] שב[[רצועת עזה]] שנהרגו ב[[תאונת דרכים]] לאחר ש[[נהג משאית]] ישראלי פגע בשתי מוניות שבהן נסעו, מדרום ל[[מחסום ארז]], בארבע אחר הצהריים ב-[[8 בדצמבר]] [[1987]]. השמועות שנפוצו כאילו זו לא הייתה תאונה, אלא פגיעה מכוונת כנקמה על רצח שלמה סקל, שנדקר למוות יומיים לפני-כן ב-[[6 בדצמבר]] 1987 בשוק המרכזי בעזה, עוררו מהומות במחנה.


למחרת בבוקר, ב-[[9 בדצמבר]], החלו בני נוער במחנה ליידות אבנים לעבר חיילי צה"ל. בזמן שערכו חיפוש במחנה אחר המיידים, הקיפה קבוצת פלסטינים את הג'יפ ותקפה את הקצין שהופקד לשמור עליו. אחד מהם ניסה לחטוף את נשקו ושני בקבוקי תבערה הושלכו לעבר הג'יפ. הקצין פתח באש ומהירי נהרג חאתם אל-סיסי, בן 20{{הערה|{{קישור כללי | כתובת = https://www.encyclopedia.com/social-sciences/applied-and-social-sciences-magazines/intifada | כותרת = Intifada - Encyclopedia.com | הכותב = | תאריך = |תאריך_וידוא = 19 בספטמבר 2020|שפה = אנגלית|מידע נוסף = באתר [[Encyclopedia.com]]}}.}}, ועוד שישה עשר אנשים נפצעו. מוצב צה"ל בג'באליה נכבש והוצת על ידי ההמון הזועם. מאוחר יותר באותו היום, חטפו אלפי פלסטינים את גופתו של אל-סיסי מחדר המתים ב[[בית החולים שיפא]] וערכו לו מסע הלוויה שהפך להתפרעות ובמהלכו נשמעו הקריאות "[[איד'בח אל-יהוד]]".{{הערה|[[תומאס פרידמן]], '''[[מביירות לירושלים]]''', עמ' 307-306.}} התגובה הקטלנית של החיילים שלא היו מוכנים לעוצמת המהומות גרמו להסלמה נוספת. יום זה, 9 בדצמבר 1987 נחשב ליום פרוץ האינתיפאדה. מג'באליה התפשטו המהומות לכלל רצועת עזה, ולאחר זמן מה למחנות פליטים וישובים פלסטיניים ביהודה ושומרון. ב-[[19 בדצמבר]] 1987 החלו מהומות גם ב[[מזרח ירושלים]].
למחרת בבוקר, ב-[[9 בדצמבר]], החלו בני נוער במחנה ליידות אבנים לעבר חיילי צה"ל. בזמן שערכו חיפוש במחנה אחר המיידים, הקיפה קבוצת פלסטינים את הג'יפ ותקפה את הקצין שהופקד לשמור עליו. אחד מהם ניסה לחטוף את נשקו ושני בקבוקי תבערה הושלכו לעבר הג'יפ. הקצין פתח באש ומהירי נהרג חאתם אל-סיסי, בן 20,{{הערה|{{קישור כללי | כתובת = https://www.encyclopedia.com/social-sciences/applied-and-social-sciences-magazines/intifada | כותרת = Intifada - Encyclopedia.com | הכותב = | תאריך = |תאריך_וידוא = 19 בספטמבר 2020|שפה = אנגלית|מידע נוסף = באתר [[Encyclopedia.com]]}}.}} ועוד שישה עשר אנשים נפצעו. מוצב צה"ל בג'באליה נכבש והוצת על ידי ההמון הזועם. מאוחר יותר באותו היום, חטפו אלפי פלסטינים את גופתו של אל-סיסי מחדר המתים ב[[בית החולים שיפא]] וערכו לו מסע הלוויה שהפך להתפרעות ובמהלכו נשמעו הקריאות "[[איד'בח אל-יהוד]]".{{הערה|[[תומאס פרידמן]], '''[[מביירות לירושלים]]''', עמ' 307-306.}} התגובה הקטלנית של החיילים שלא היו מוכנים לעוצמת המהומות גרמו להסלמה נוספת. יום זה, 9 בדצמבר 1987 נחשב ליום פרוץ האינתיפאדה. מג'באליה התפשטו המהומות לכלל רצועת עזה, ולאחר זמן מה למחנות פליטים וישובים פלסטיניים ביהודה ושומרון. ב-[[19 בדצמבר]] 1987 החלו מהומות גם ב[[מזרח ירושלים]].


בימים הראשונים היו המהומות חסרות ארגון כלשהו וכוונו במידה לא מעטה גם כלפי החלקים העשירים של האוכלוסייה הפלסטינית. בסקרים שנערכו בקרב העצורים הפלסטיניים, התברר כי מרבית העצורים בשלב זה לא היו מחוברים כלל למאבק הלאומי שלהם ורבים מהם עבדו בישראל. כמו כן השתתפו בשלב הראשון של המהומות נשים וילדים רבים.
בימים הראשונים היו המהומות חסרות ארגון כלשהו וכוונו במידה לא מעטה גם כלפי החלקים העשירים של האוכלוסייה הפלסטינית. בסקרים שנערכו בקרב העצורים הפלסטיניים, התברר כי מרבית העצורים בשלב זה לא היו מחוברים כלל למאבק הלאומי שלהם ורבים מהם עבדו בישראל. כמו כן השתתפו בשלב הראשון של המהומות נשים וילדים רבים.
שורה 90: שורה 94:
הממשל האזרחי הישראלי בשטחים קרס למעשה בחודש הראשון לאינתיפאדה. אזורים נרחבים ביהודה, שומרון ועזה הכריזו על עצמם כ"משוחררים" וסירבו לשתף פעולה עם הממשל האזרחי. הרוב המוחלט של השוטרים הפלסטינים וכן רבים מפקידי הממשל התפטרו. במקביל נערכו שביתות כלליות רבות (1–3 בשבוע) וכן הוכרזה שביתת מסחר מלאה (שהחזיקה 40 יום) ולאחר מכן שביתת מסחר חלקית שקבעה שעות מסוימות בלבד לפתיחת החנויות.
הממשל האזרחי הישראלי בשטחים קרס למעשה בחודש הראשון לאינתיפאדה. אזורים נרחבים ביהודה, שומרון ועזה הכריזו על עצמם כ"משוחררים" וסירבו לשתף פעולה עם הממשל האזרחי. הרוב המוחלט של השוטרים הפלסטינים וכן רבים מפקידי הממשל התפטרו. במקביל נערכו שביתות כלליות רבות (1–3 בשבוע) וכן הוכרזה שביתת מסחר מלאה (שהחזיקה 40 יום) ולאחר מכן שביתת מסחר חלקית שקבעה שעות מסוימות בלבד לפתיחת החנויות.


====שנת 1988====
החל מ[[פברואר]] [[1988]] נעשו ניסיונות רבים ל[[מרי אזרחי]], עם או בלי תמיכה באלימות מקבילה, מרבית ניסיונות אלו נעשו על סמך הרעיונות של [[מוברק עווד]] שגורש על ידי ישראל ב-[[6 במאי]]. ניסיונות אלו צלחו יחסית בתחילה אולם עם התמוטטות הארגון המקומי והעברת מרכז הכובד להנהגת החוץ הם התמוססו ו"כוחות ההלם" הצבאיים הפכו לגורם המשמעותי.
החל מ[[פברואר]] [[1988]] נעשו ניסיונות רבים ל[[מרי אזרחי]], עם או בלי תמיכה באלימות מקבילה, מרבית ניסיונות אלו נעשו על סמך הרעיונות של [[מוברק עווד]] שגורש על ידי ישראל ב-[[6 במאי]]. ניסיונות אלו צלחו יחסית בתחילה אולם עם התמוטטות הארגון המקומי והעברת מרכז הכובד להנהגת החוץ הם התמוססו ו"כוחות ההלם" הצבאיים הפכו לגורם המשמעותי.
* ב-[[15 בפברואר]] 1988 פוצצה [[שייטת 13]] את [[ספינת השיבה]] של אש"ף שעגנה ב[[לימסול]], [[קפריסין]]. ספינה זו נועדה למשוך תשומת לב בינלאומית לאינתיפאדה על ידי הגעתה (בליווי עיתונאים רבים) ל[[נמל חיפה]] וקליטתה על ידי נציגים מ[[ערביי ישראל]].
* ב-[[1988]] סוחרים נוצרים ממעמד הביניים יזמו (או, כפי שמומחים אחדים{{מקור|נושא=ישראל}} טוענים, אולצו בידי אש"ף ליזום) מחאה לא-אלימה של אי-תשלום [[מס]]ים, שנאספו בידי ישראל ושימשו למימון ניהול יהודה, שומרון ועזה. כשמעצרים לא הובילו לסיום [[מרד מיסים|מרד המיסים]], ישראל חיסלה אותו על ידי הטלת קנסות כבדים והחרמת רכוש, ציוד, סחורה ורהיטים מחנויות, מפעלים ואף בתים פרטיים.
* ב-21 במרץ 1988 בוצע פיגוע הירי הראשון באינתיפאדה. מחבלים ירו בחייל משה כץ ליד אגף הרישוי של משרד הפנים בבית-לחם. בעקבות הפיגוע הוטל סגר על העיר בית-לחם ונעצרו מאות חשודים במעשה.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=יאיר פידל ושמואל טל|שם="חייל נרצח בבית-לחם, חשש מפיגועים נוספים"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=21.3.1989|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19880321-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>
* ב-7 באפריל 1988 נרצחה הנערה תרצה פורת בטיול של תנועת נוער "בני עקיבא". קבוצת בני-נוער מאלון-מורה נקלעה ללינץ' של תושבי הכפר ביתא שומרון. המטיילים הותקפו באבנים, המאבטח רומם אלדובי ירה בתוקפים והרג שניים מהם, אולם ההמון הצליח לחטוף את נשקו של המאבטח ובאמצעותו להרוג את תרצה פורת בת ה-15.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=אורן כהן ושמואל טל|שם="הרגשתי שאנחנו גמורים הנה הם הורגים אותנו"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=7.4.1988|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19880407-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>
* ב-27 במאי 1988 נדקר בעיר העתיקה בירושלים תלמיד הישיבה חנוך אלבק. הנער נפצע בינוני מהדקירה והצליח להימלט מתוקפיו.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=יאיר פידל ורן לוי|שם="רצתי 200 מטרים עם סכין תקוע בגב"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=27.5.1988|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19880527-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>
* ב-20 ביוני 1988 נרצח החקלאי אלי כהן במושב שקף בחבל לכיש. הוא הותקף במהלך עבודתו על-ידי מחבלים שהגיעו מהכפר בית עווא ודקרו אותו בגבו 7 פעמים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=קלוד אפללו ושמואל טל|שם="מצוד אחר תוקפי אלי כהן. חברי מושב שקף: ננקום"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=21.6.1988|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19880621-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>
* ב-14 באוגוסט 1988 נפצעו 6 אזרחים, ביניהם 4 ילדים מבקבוק תבערה שהושלך ממחנה הפליטים אל-בוריג' במרכז רצועת עזה. הפצועים נסעו לביקור משפחתי בגוש קטיף והותקפו על-ידי תושבי מחנה הפליטים, ישראל הטילה בתגובה עוצר על כל העיר עזה.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=שמואל טל, גילה רזין ואלכס ליבק|שם="שתי אמהות וארבעה ילדים נפצעו מבקבוק תבערה, עוצר מוחלט בעזה"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=15.8.1988|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19880815-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>
* ב-31 באוקטובר 1988נרצחו 4 ישראלים, רחל וייס ושלושת ילדיה. הם נהרגו מבקבוק תבערה על אוטובוס אזרחי בו נסעו מטבריה לירושלים, הפיגוע בוצע בסמוך ליריחו. כתוצאה מהשלכת הבקת"ב עלה האוטובוס באש, וייס ושלושת ילדיה נהרגו, עשרות נוסעים נוספים נפצעו.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=אורן כהן, אורי שטיין ושמואל טל|שם="אם ושלושת ילדיה נשרפו אמש למוות בהתקפת בקבוקי תבערה"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=30.10.1988|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19881031-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>
* ב-7 בנובמבר 1988 נרצח חייל המילואים דוד דניאל. חייל המילואים שמר בשער המושב משואה בבקעת הירדן, פועל פלסטיני שעבד במושב רצח אותו בדקירות סכין.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=עמנואל רוזן|שם="הפועל צעק אללה אכבר ודקר את דניאלי למוות"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=8.11.1988|עמ=3|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=mar19881108-01.1.3&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>
* ב-13 בדצמבר 1988 נרצחו 2 ישראלים תושב הר ברכה יעקב פרג וחייל מילואים ארתור הרסטיג. רועה צאן משכם רצח את פרג ולאחר מכן התקיף סיור של חיילי מילואים והרג את הרסטיג לפני שחוסל על-ידי הכוח הצבאי.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=שמואל טל|שם="רועה ערבי רוצץ ראש של מתנחל, לקח את נשקו והרג חייל מילואים"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=14.12.1988|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19881214-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ככל שהתמשכה האינתיפאדה הלכו וגברו ההוצאות להורג של [[משתף פעולה|משתפי פעולה]] (כפי שזוהו על ידי אש"ף) עם ישראל והתגברה האינתיפדה ביהודה, שומרון ועזה. תופעות אלו וכן צורת הארגון (ועדות עממיות מקומיות, שהוצאו אל מחוץ לחוק על ידי ישראל ב-[[1 ביולי]] [[1988]]) היו דומות ל[[המרד הערבי הגדול|מרד הערבי הגדול]] (כך למשל נרצחו 90 פלסטינים שנחשדו בשיתוף פעולה עד [[ספטמבר]] [[1989]]{{מקור}}), דבר שאף הביא את המפקדה הלאומית להודיע ב-[[15 באוגוסט]] 1989 על דרישה להימנע מהרג של משתפי פעולה ללא אישור מההנהגה העליונה.

בסוף 1988 החל אש"ף לארגן את כוחות ההלם לכדי ארגונים צבאיים ממשיים כתוצאה מכך השתנתה הטקטיקה מאמצע 1988 לאלפי תקריות של שימוש ב[[בקבוק תבערה|בקבוקי תבערה]], מעל 100 השלכות רימוני יד{{מקור}}, ומעל 500 התקפות עם רובים וחומרי-נפץ {{מקור}}. למרות זאת, הפלסטינים המשיכו להציג את האירועים כהתקוממות לא אלימה. השינוי לא נעשה אמנם באופן מיידי אולם היה רציף למעט ההפגנות שמיד לאחר [[מהומות הר הבית (1990)|מהומות הר הבית ב-1990]].

====שנת 1989====
ב-1989 החל להסתמן שינוי באופיה של האינתיפאדה. לצד הפרות הסדר שנמשכו בכל רחבי השטחים, חלה עלייה במספר הפיגועים. הגורם המרכזי למגמה זאת (שהחלה בסוף 1988) היה ארגון "[[חמאס]]" שפעל כתנועה חברתית עד פרוץ האינתיפאדה. בדצמבר 1987 הודיע "חמאס" על הצטרפותו לאינתיפאדה, במהלך 1988 בנה הארגון תשתית של נשק ופעילים ברצועת עזה וב-1989 החל להפגין יכולות מבצעיות ולבצע פיגועים משמעותיים. פעילותו של "חמאס" ושל ארגונים נוספים הובילה לשינוי באופי האינתיפאדה שהלך והתגבר בשנים הבאות והתאפיין בעלייה ניכרת במספר הפיגועים ובאופיים.
* ב־19 בפברואר 1989 נרצח חייל "גבעתי" שלמה כהן בפיגוע דקירה ליד כנסיית דורמציון בירושלים. כהן וחייל נוסף הותקפו על-ידי 3 ערבים שרצחו את כהן ופצעו את חברו בדקירות סכין<ref>{{צ-מאמר|מחבר=שמעון אלקבץ|שם="החייל נדקר בלב ומת במקום"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=19.2.1989|עמ=3|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19890219-01.1.3&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>
* ב-20 בפברואר 1989 נחטף לוחם הצנחנים החייל [[רצח אבי סספורטס ואילן סעדון|אבי סספורטס]] שעלה לטרמפ בצומת הודיה. החוטפים היו שני אנשי "חמאס" מחופשים לחרדים, סספורטס הוגדר נעדר במשך 3 חודשים עד שנמצאה גופתו. ככל הנראה הוא נרצח זמן קצר לאחר שנחטף.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=קלוד אפללו|שם="הצנחן הנעדר נחטף: נמצאו נעליו ודיסקית"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=19.2.1989|עמ=4|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/hadashot/1989/02/19/01/article/3/?srpos=6&e=-------he-20-hadashot-1-byDA-img-txIN%7ctxTI-אבי+סספורטס----1989---------1}}</ref>
* ב-25 בפברואר 1989 נרצח חייל צנחנים במיל', בנימין מייסנר בקסבה בשכם. מייסנר נהרג מידוי סלע במשקל 15 ק"ג על ראשו. הוא היה חלק מכוח צנחנים שסייר בקסבה של שכם והותקף על-ידי מתפרעים מקומיים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=שמואל טל ואורון מאירי|שם="צנחן נהרג במארב בלוקים בקסבה של שכם"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=26.2.1989|עמ=4|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19890226-01.1.4&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>
* ב-21 במרץ 1989 נרצח בת"א ד"ר משה שלינגר. מחבל ממחנה הפליטים בג'בליה בעזה שעבד כפועל במכבסה בתל אביב רצח בדקירות את שלינגר ופצע 2 אזרחים נוספים. אחרי הרצח התבצר המחבל על גג בית במשך מספר שעות, עד שכוח מיוחד הצליח לנטרל ולעצור אותו.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=בוקי נאה|שם="אללה אכבר צעק המחבל ודקר את ד"ר שלינגר"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=21.3.1989|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19890322-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>
* ב-3 במאי 1989 נרצחו בירושלים 2 ארחים, ניסים לוי ויוסף ורדי. מחבל מה"[[הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני|ג'יהאד האיסלאמי]]" רצח אותם ובדקירות סכין ופצע 3 אזרחים נוספים. הפיגוע בוצע בסמוך לסניף הדואר המרכזי בירושלים, המחבל נלכד לבסוף על-ידי עוברי אורח שהצליחו לנטרל אותו למנוע ממנו לפגוע באזרחים נוספים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=שמעון אלקבץ|שם="בזעקות אללה אכבר דקר התוקף למוות שני ישישים, 3 נוספים נפצעו"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=4.5.1989|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19890504-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>
* ב־7 במאי 1989 נחטף ונרצח חייל צה"ל, רב-טוראי [[אילן סעדון]] על ידי אנשי [[חמאס]]. סעדון נחטף מאותו אזור בו נחטף סספורטס ובשיטה זהה. הוא עלה לטרמפ בצומת מסמיה לרכב בו היו אנשי "חמאס" מחופשים לחרדים (אחד החוטפים היה מוחמד מבחוח שחוסל על-ידי המוסד בדובאי ב-2010). "חמאס" שאף הפעם להגיע עם החייל החטוף למחנה הפליטים ג'בליה, אולם ככח הנראה סעדון נאבק בהם ונורה בראשו במהלך המאבק.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19890507-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1|הכותב=קלוד אפללו|כותרת="החייל הנעדר אילן סעדון עלה על סובארו בו ישבו 2 חובשי כיפות"|תאריך=7.5.1989}}</ref> איתור גופתו של סעדון לקח זמן רב ושרידיה נמצאו רק 7 שנים מאוחר יותר בקיץ 1996.
* [[רצח אבי סספורטס ואילן סעדון|שני פיגועי החטיפה והרצח של אבי סספורטס ואילן סעדון]] היוו מפגן כוח של "חמאס" והפתיעו מאוד את ישראל בשל התעוזה והתחכום שהיה בהם. חטיפת החיילים שינתה מהיסוד את הוראות הבטיחות של הצבא לגבי נסיעה בטרמפים שנחשבו עד אז לדבר שבשיגרה. חיילים הונחו לעלות בזוגות בלבד ולשבת במושב האחורי כדי שלא ניתן יהיה להפתיע אותם ב[[מאי]] [[1989]] ביצעה ישראל גל מעצרים גדול מאוד של 650 פעילי חמאס, כולל מעצרו של [[אחמד יאסין]] מנהיג התנועה שעד אז נמנעה מלעוצרו. גל המעצרים אומנם בלם את התעצמות הארגון לתקופה, אולם לצד זאת מוקד ההנהגה עבר מעזה ל"חמאס חוץ" שפעל הרחק מהישג ידו של צה"ל ומשם ארגן והינחה מחדש את פעילי השטח הרבים של "חמאס" שנותרו ברצועה<ref>{{צ-ספר|מחבר=דוד חכם|שם=עזה בגובה העיניים: מבט לאינתיפאדה מבפנים|מו"ל=מודן: הוצאה לאור|שנת הוצאה=2016}}</ref>
* ב-14 במאי 1989 החליטה ממשלת ישראל על עריכת בחירות אזורית ב[[יהודה והשומרון]] אולם החלטה זו לא מומשה. את היוזמה הובילו ראש-הממשלה יצחק שמיר ושר הביטחון יצחק רבין, המטרה הייתה כי בבחירות תוסמך הנהגה מקומית עימה תוכל ישראל לנהל משא ומתן. אלא שהיוזמה נתקלה בקשיים רבים, גם שמיר וגם רבין התמודדו עם התנגדות פוליטית חזקה בתוך מפלגותיהם. בתוך ה"ליכוד" הובילו את ההתנגדות לתוכנית אריק שרון, דוד לוי ויצחק מודעי, העימות בינם לבין שמיר הגיע לשיא ב"מלחמת המיקרופונים" שהביא לפיצוץ וועידת ה"ליכוד".<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.youtube.com/watch?v=SWzx4uAgCDM|כותרת="וועידת הליכוד - מי בעד חיסול הטרור? קרב הצעקות בין שמיר לשרון"|תאריך=1990}}</ref> במפלגת ה"עבודה" מהצד השני דחף יו"ר המפלגה, שמען פרס לפירוק הממשלה, כנגד רצונו של רבין. פרס לא האמין ששמיר יצליח לקדם את יוזמת הבחירות ובסופו של דבר הוביל לפירוק הממשלה במרץ 90' וניסה להקים ממשלת שמאל במקום ממשלת האחדות. פירוק הממשלה הביא גם לסיומה של יוזמת הבחירות המקומיות בשטחים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=אילן כפיר ויוסי ורטר|שם="לא הושגה פשרה לפני ישיבת הקבינט, הערכה: פירוק בדרך"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=11.3.1990|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19900311-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref> המהלך של פרס שהביא בסופו של דבר להקמת ממשלת ימין צרה כונה "[[התרגיל המסריח]]".
* ב-18 במאי 1989 נהרג חייל המילואים יצחק רווח בהיתקלות עם חוליית מחבלים חמושה בכפר בית-אולא הסמוך לחברון. בהתקלות נפצע קשה גם קצין ישראלי בדרגת סא"ל ו-7 חיילים נוספים. כל חברי חוליית המחבלים נהרגו בהיתקלות, צה"ל הטיל לאחר ההיתקלות סגר ע האזור ופוצץ את בתי המשפחות של המחבלים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=אורן כהן ושמואל טל|שם="נהרסו בתי המחבלים שנהרגו בהיתקלות"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=21.5.1989|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19890521-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>
* ב-19 ביוני 1989 נרצח סטיבן רוזנפלד, תושב אריאל, גופתו נמצאה בשטח שבין הכפרים בורקין וסלפית. רוזנפלד יצא לטיול באזור ובמהלכו נחטף ונרצח על ידי רועי צאן פלסטינים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=אורון מאירי ושמואל טל|שם="תושב אריאל נרצח בשומרון: צה"ל ערוך למנוע מעשי נקם"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=19.6.1989|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19890619-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>
* ב־6 ביולי 1989 נרצחו 16 אזרחים [[הפיגוע בקו 405]], מחבל דירדר את [[אוטובוס]] [[אגד]] קו 405 לתהום ליד [[קריית יערים]]. הפיגוע בוצע על-ידי מחבל מארגון "ג'יהאד האיסלאמי". במודיעין הישראלי זיהו כי מתפתחת תחרות בין שני הארגונים האסלאמיים, מה שמוביל להקצנה בפעולות כנגד ישראל. "חמאס" זכה לתהילה לאחר שהצליח פעמיים לחטוף חיילים ישראליים וכעת היה זה "ג'יהאד איסלאמי" שהצליח בפיגוע אחד למספר שיא של נפגעים ישראלים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=שמעון אלקבץ|שם="קו 405: גיא ההריגה"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=7.7.1989|עמ=1-9|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19890707-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>
* ב-23 באוגוסט 1989 ניסה מחבל נוסף לחקות את שיטת הפיגוע של דרדור אוטובוס בירידות מירושלים. במקרה זה הצליחו נהג האוטובוס ונוסעים נוספים להתגבר עליו ולמנוע פיגוע קשה נוסף. בעקבות שני הפיגועים הותקנו בכל האוטובוסים דלתות הגנה ליד הנהגה, כך שלא ניתן יהיה להגיע להגה האוטובוס.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=שמעון אלקבץ וישראל פרץ|שם="הוא לפת את ההגה בכוח וניסה למשוך את האוטו הצידה לתהום"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=25.8.1989|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19890825-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>
* ב-25 באוגוסט 1989 נחטף האזרח שאול משעניה בטול-כרם. משעניה שהגיע לעירלצורכי עסקים נחטף על-ידי חוליה של מחבלים, השב"כ הצליח לעלות על עקבותיו ולשחרר אותו חי ובריא כעבור יומיים<ref>{{צ-מאמר|מחבר=שמואל טל ואורן כהן|שם="החטוף קרא לאליהו הנביא וראה את האלוף"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=27.8.1989|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19890827-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>
* ב-14 בנובמבר 1989 נהרג בעזה החייל סרול טרכטנברויט וחייל נוסף נפצע קשה. מחבלים ממחנה הפליטים נוסיראת ירו על ג'יפ של צה"ל ושני החיילים נפגעו מהירי.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=מיכל קדם ושמואל טל|שם="חייל נהרג וחברו נפצע ממארב בעזה"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=14.11.1989|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19891114-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>
* ב-30 בנובמבר 1989, נרצח האזרח אביגדור דהרי בפיגוע הדריסה הראשון כנגד אזרחים - כשמחבל תושב [[נוסייראת|מחנה הפליטים נוסייראת]] דרס למוות את {{לעד|38092|אביגדור דהרי|מלא=לא}} ב[[צומת גוש קטיף]].

ב-1989 עדיין הייתה עיקר האינתיפאדה התקוממות עממית שהתבטאה בהפגנות המוניות, חסימות כבישים וידויי אבנים, אולם ניתן היה לזהות שינוי שהתבטא בעלייה בניכרת במספר הפיגועים לצד ההתקוממות האזרחית. בשנה זאת בוצעו לראשונה פיגועי חטיפה, חלה עלייה משמעותית במספר פיגועי הירי ובוצע פיגוע המוני ראשון בקו 405.

====שנת 1990====
{{לשכתב|פסקה=מטרת התבנית|נושא=ישראל}}
גל המעצרים הגדול של מאות אנשי "חמאס" ובראשם אחמד יאסין אחרי [[רצח אבי סספורטס ואילן סעדון|פיגועי החטיפה]] הביא לירידה בפעילות "חמאס". בחודשים הראשונים של 1990 ניכרה ירידה מסוימת בפיגועים, אומנם נמשכו הפיגועים, אך מרביתם היו פיגועי דקירה.

אולם הארגון החל להתאושש כעבור מספר חודשים, את הפעילות הוביל "חמאס חוץ" שפרס את חסותו מחו"ל על אנשי הארגון שנשארו בעזה ללא הנהגה. הדמות הבולטת היה [[מוסא אבו מרזוק]], איש "חמאס" שעזב את עזה בסוף שנות ה-70' וחי בארצות-הברית. אבו מרזוק הזרים כספים לאנשי "חמאס" בעזה וביהודה ושומרון והינחה אותם לחדש את הפעילות כנגד ישראל. בקיץ 1990 חזר הארגון לבצע פיגועים כנגד ישראלים.

ב-[[20 במאי]] 1990 נרצחו 7 פלסטינים ב[[ראשון לציון]] בידי [[עמי פופר]] במהלך [[הטבח בצומת גן הוורדים]]. במהומות שפרצו בעקבות כך, נהרגו 7 פלסטינים נוספים.

ב-[[29 במאי 1990]] נהרג האזרח שמעון כהן ז"ל מפיצוץ מטען בשוק מחנה-יהודה בירושלים, בפיגוע נפצעו 9 ארחים נוספים. את הפיגוע ביצע ארגון "ג'יהאד איסלאמי" באמצעות מטען שהוחבא בפח אשפה.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=אילן כפיר ודורון מאירי|שם="חשש מגל פיגועים כנקמה על הרצח בראשון-לציון"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=29.5.1990|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19900529-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[30 במאי]] 1990 נתפסו שתי סירות של החזית העממית שניסו לבצע פיגוע בתל אביב, דבר שהביא לסיום הדיאלוג בין אש"ף וארצות הברית ב-[[20 ביולי]].

ביום שבת בתאריך ה-[[28 ביולי 1990]] הונח מטען חבלה בחוף ירושלים בתל אביב. בפיגוע נהרגה תיירת מקנדה ונפצעו עשרות אזרחים ישראלים שבילו בחוף.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=סופרי מעריב|שם="צעירה מקנדה נהרגה ו-18 נפצעו בפיצוץ מטען בחוף תל-אביב"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=29.7.1990|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/mar/1990/07/29/01/article/6/?e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[4 באוגוסט 1990]], שבוע לאחר הפיגוע בחוף, [[רצח הנערים רונן קרמני וליאור טובול|חטפה חוליית מחבלים]] את הנערים רונן קרמני ז"ל וליאור טובול ז"ל. שני הנערים נחטפו בצומת רמות בירושלים על-ידי 3 מחבלים שהכריחו אותם באיומי אקדח לעלות לרכבם, הם הוגדרו כנעדרים במשך יומיים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=יוסי לוי|שם="מסוק, פרשים ומתנדבים מחפשים את רונן וליאור"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=6.8.1990|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/mar/1990/08/06/01/article/56?&dliv=none&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1&utm_source=he.wikipedia.org&utm_medium=referral&utm_campaign=%22רצח+הנערים+רונן+קרמני+וליאור+טובול%22&utm_content=itonut}}</ref> כעבור יומיים נמצאו גופותיהם בוואדי בין שכונת רמות לבית-חנינא, על-פי המצב הגופות התברר כי הם נרצחו באכזריות בדקירות סכין רבות על-ידי החוטפים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=יוסי לוי|שם="הגופות היו כפותות ומלאות דקירות"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=7.8.1990|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/mar/1990/08/07/01/article/15?&dliv=none&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1&utm_source=he.wikipedia.org&utm_medium=referral&utm_campaign=%22רצח+הנערים+רונן+קרמני+וליאור+טובול%22&utm_content=itonut}}</ref>

ב-[[8 באוקטובר]] [[1990]] הביאו פרסומים של [[תנועת נאמני הר הבית]] על טקס הנחת [[אבן פינה]] ל[[בית המקדש השלישי]] להתפרצות [[מהומות הר הבית (1990)|מהומות הר הבית]] [http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=256] [http://www.police.gov.il/MEHOZOT/MISHMARHAGVOL/Pages/history.aspx#4] [http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=525109]. במהומות נזרקו אבנים על [[הכותל המערבי]] ובפריצת המשטרה ל[[הר הבית]] נהרגו 17 ערבים ונפצעו 20 שוטרים וכ-200 ערבים. מהומות אלו התפשטו הן לתוך יהודה, שומרון ועזה (שם גרמו להפגנות עממיות בפעם הראשונה לאחר זמן רב) והן ל[[ערביי ישראל]].

ב-[[23 בספטמבר 1990]] נרצח חייל המילואים ארנון פומרנץ ז"ל בלינץ' אכזרי במחנה הפליטים אל-בורייג' במרכז רצועת עזה. פומרנץ נכנס למחנה הפליטים בטעות, רכבו נרגם באבנים ובלוקים, הוא ניסה להימלט אך נתקע בתוך הרכב. ההמונים הציתו את המכונית כשהחייל בתוכה והוא נשרף למוות.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=עזרא ינוב|שם="המילואימניק נרגם והוצת למוות"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=23.9.1990|עמ=3|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=mar19900923-01.1.3&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref> הרצח עורר זעזוע גדול, הצבא ביקש לגרש עשרות מעורבים ברצח ולבצע הרס בתים נרחב במחנה. יוזמת הגירוש נתקלה בקשיים מפני שהרצח בוצע בצורה של לינץ' המוני ולא אותרו אחראים ספציפיים. הריסת הבתים התעכבה ביומיים בגלל צו-ביניים של בג"ץ, אך לאחר ביטול הצו נהרסו 33 בתים במחנה.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=עמנואל רוזן ועזרא ינוב|שם="בג"ץ ביטל את הצו - צה"ל הרס 33 מבנים באל-בורג'"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=26.9.1990|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=mar19900926-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[22 באוקטובר 1990|21 באוקטובר 1990]] נרצחו 3 ישראלים בשכונת בקעה בירושלים. המחבל דקר למוות את לוחם הימ"מ, צ'רלי שלוש ז"ל, החיילת איריס אזולאי ז"ל והאזרח אלי אלטרץ ז"ל. הפעולה בוצעה על-ידי סאלח אבו סירחאן, מחבל שהגיע מכפר סמוך לבית-לחם, בחקירה הוא טען שמטרתו הייתה לנקום בכמה שיותר יהודים. שני ארגונים פלסטינים שונים לקחו אחריות על הפיגוע, "כוח 17" המשוייך לאש"ף ו"ג'יהאד איסלאמי".<ref>{{צ-מאמר|מחבר=יוסי לוי ושפי גבאי|שם="זעם ומתיחות בירושלים בעקבות רצח השלושה"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=22.9.1990|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=mar19901022-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

מ[[אוקטובר 1990]] התרחשה הסלמה שהתאפיינה בהתחלה בפיגועי דקירה רבים כנגד אזרחים וחיילים.{{הערה|שם=שמואל טל 1|{{צ-מאמר|מחבר=שמואל טל|שם="יום של פיגועים ומעשי נקם. סגר על השטחים"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=24.10.1990|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19901024-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}}} פיגועים כאלה התרחשו באשקלון, אלונים, בית-אל וירושלים,{{הערה|שם=שמואל טל 1}} ישראל הגיבה בהטלת סגר על השטחים שהביא לעצירה זמנית בפיגועים.

ב[[דצמבר 1990]] התעורר גל פיגועים חדש, כאשר לצד פיגועי הדקירה היה הפעם ריבוי של פיגועי ירי.

ב-[[2 דצמבר 1990תגובה ישראלית|2 דצמבר 1990]] הסתערו 3 מחבלים מה"ג'יהאד האיסלאמי" על נוסעי אוטובוס בבני-ברק, בפיגוע נרצח יעקב ברוך הייזלר ז"ל ונפצעו 3 אזרחים נוספים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=בוקי נאה, בתיה פלדמן ודורון מאירי|שם="חשש מפיגועי התאבדות נוספים באיזור תל-אביב"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=3.12.1990|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19901203-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref> הפיגוע הזה היה תחילתו של גל טרור שהפעם התאפיין בפיגועי ירי רבים שסימלו עליית מדרגה בטרור כנגד ישראל.

ב-[[5 בדצמבר 1990]] התרחשו שני פיגועי ירי שהביאו לפציעתם של שוטר ו-3 חיילים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=עמנואל טל ואמרי שטיין|שם="נשק חם באינתיפאדה: שוטר ו-3 אזרחים נפצעו"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=6.12.1990|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19901206-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref> הפיגועים נמשכו במהלך אותו שבוע, כאשר השינוי הבולט היה מעבר לשימוש בנשק חם וביצוע פיגועי ירי.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=שוקי לבנון|שם="כוח פליטים הותקף ביריות במחנה הפליטים שועאפט"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=8.12.1990|עמ=7|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19901209-01.1.7&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[9 בדצמבר 1990]] נהרג לוחם בצנחנים, גיא פרידמן ז"ל מפיצוץ מטען בבית-לחם.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=אורי שטיין ושמואל טל|שם="צנחן נהרג בבית-לחם"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=10.12.1990|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19901210-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ישראל הגיבה על הפיגועים במעצרים נרחבים של פעילי "חמאס" ובהטלת עוצר על השטחים. פעולות אלה הביאו לירידה באלימות, אם כי הפיגועים לא נפסקו. ב-[[5 בינואר 1991]] ביצע נהג אוטובוס מעזה פיגוע בצומת יד-מרדכי, הוא דרס 3 מכוניות ישראליות. בפיגוע נרצחה סיגל ברוש ז"ל ונפצעו 4 נוספים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=עזרא ינוב|שם="הנהג מעזה חיפש קורבן ומחץ בעוצמה את המכונית הצבאית"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=6.1.1991|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=mar19910106-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

====שנת 1991====
{{לשכתב|פסקה=מטרת התבנית|נושא=ישראל}}
ב-[[17 בינואר 1991]] פרצה מלחמת המפרץ, עם פרוץ המלחמה הכריזה ישראל על מצב חירום ועוצר מוחלט בשטחים. העוצר נמשך עד סיום המלחמה ובתקופה זאת לא התרחשו כלל פיגועים. אך מייד עם סיום המלחמה התחדשו הפיגועים.

ב-[[28 בפברואר 1991]] נרצח אלחנן אתאלי ז"ל תלמיד הישיבה "עטרת כוהנים" בעיר העתיקה בירושלים. הוא נרצח בדקירות סכין בסמוך למבנה הישיבה.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=דורון מאירי|שם="רצח תלמיד הישיבה - נקמה על תבוסת סדאם"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=1.3.1991|עמ=7|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19910301-01.1.7&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref> הפיגוע סימן את חזרתה של האינתיפאדה ופיגועי הטרור שפסקו במהלך מלחמת המפרץ.

ב-[[11 במרץ 1991]] נרצחו 4 נשים ישראליות מרצדס בניטה ז"ל, רוזה אליאספור ז"ל, מרים בניטה ז"ל ואשה נוספת, עולה חדשה מברית-המועצות ששמה לא פורסם. את הפיגוע בשכונת קרית-יובל בירושלים ביצע מחבל שהגיע ממחנה הפליטים ג'באליה ברצועת עזה שהסתער על הנשים עם סכין מטבח גדולה ודקר אותן למוות, הרוצח נבלם לבסוף על-ידי שוטר שירה בו.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=דורון מאירי|שם="הר אדם רץ עם סכין כמו מאכלת לשחיטה"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=11.3.1991|עמ=2|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19910311-01.1.2&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

גל הפיגועים של [[מרץ 1991]] הגיע לשיאו 3 שבועות אחרי סיום מלחמת המפרץ. ב-[[21 במרץ 1991]] נרצח בפיגוע דקירה בחדרה מרדכי רויכמן ז"ל, באותו יום נפצע חייל בפיגוע דריסה בטול-כרם.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=ראובן יגיל ושוקי לבנון|שם="בן 72 נרצח בחדרה, בת 11 נפצעה מאבן, נסיון לדרוס חייל בגדה"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=21.3.1991|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/hadashot/1991/03/21/01/article/3/?e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

למחרת, ב-[[22 במרץ 1991]] בוצעו שני פיגועי דקירה בבני-ברק ובהוד-שרון, בפיגועים נפצעו 3 אזרחים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=מאיר תורג'מן ובוקי נאה|שם="3 נפצעו בשתי התקפות סכינים. מילוא: לא נכניס ערבים רווקים"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=22.3.1991|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19910322-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[27 במרץ 1991]] נרצח בפיגוע ירי יאיר מנדלסון ז"ל, תושב ההתנחלות דולב, את הפיגוע ביצעו אנשי "חמאס" שהשחיתו לאחר מכן את גופתו של מנדלסון ז"ל במכות גרזנים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=שוקי לבנון|שם="תושב ההתנחלות דולב נרצח בירי ומהלומות ליד רמאללה"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=27.3.1991|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19910327-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

למחרת ב-[[28 במרץ]] [[1991]] בוצע פיגוע ירי נוסף בדרום הר חברון, במערכת הביטחון העריכו כי ייתכן ופיגועי הירי המתרבים מסמנים שלב חדש באינתיפאדה<ref>{{צ-מאמר|מחבר=אלכס פישמן ודורון מאירי|שם="ירי נוסף על רכב ישראלי בגדה"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=28.3.1991|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19910328-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

בסוף אותו חודש הוצג דו"ח של מערכת הביטחון על-פיו מאז תחילת האינתיפאדה ישנה עלייה של פי 10 במספר פיגועי הטרור. בשנת [[1987]]<nowiki/>התרחשו 411 פיגועים ובשנת [[1990]] 3,750 פיגועים. מגמת העלייה בלטה גם בשימוש בנשק חם שכמעט לא היה קיים עד 1987, אולם ב-1990 כבר בוצעו 360 פיגועי ירי והשלכת רימונים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=אלכס פישמן|שם="מספר פיגועי הטרור עלה מ-411 ב-87' ל-3,750 ב-90' "|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=25.3.1990|עמ=3|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/hadashot/1991/03/25/01/article/17/?e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

בתקופה זאת כיהנה ממשלת "ימין מלא" בראשות יצחק שמיר, הממשלה הוקמה לאחר פירוק ממשלת האחדות במרץ 1990. למרות ההרכב הימני החלו מחלוקות בתוך הממשלה, כאשר שר הביטחון משה ארנס הביע את דעתו שעל ישראל לשקול פשרות ברצועת עזה, לכל הפחות יציאה ממחנות הפליטים לעומתו ראש-הממשלה יצחק שמיר התנגד לכל סוג של פשרה.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=אבינועם בר-יוסף ושפי גבאי|שם="בייקר ידון על וועידה אזורית. שמיר: יש לנו רעיונות חדשים"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=4.4.1991|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19910404-01.1.2&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref> למרות זאת הסכים שמיר ב[[אפריל 1991]] לכינוס וועידה בינלאומית בהשתתפות ישראל, משלחת פלסטינית ומדינות ערביות נוספות. הוא עשה זאת בעקבות לחץ מתמשך שהפעיל עליו מזכיר המדינה האמריקאי, ג'יימס בייקר.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=אבינועם בר-יוסף|שם="ביקור חשאי של מרידור בוושינגטון סלל את הדרך להבנה עם בייקר"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=11.4.1991|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=mar19910411-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref> האור הירוק מצד ישראל איפשר לאמריקאים להתחיל במגעים רציניים לכינוס הוועידה שהתקיימה לבסוף במדריד ב[[אוקטובר 1991]].

ב-[[19 במאי 1991]] בוצעו שני פיגועים בירושלים. בפיגוע אחד בכיכר הדוידקה נפצעו 3 אזרחים ישראלים מדקירות של מחבל שהגיע מרמאללה.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=דורון מאירי|שם="דקירות בירושלים: מחבל חמוש בסכין תקף שלושה יהודים ונמלט"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=20.5.1991|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19910520-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref> בפיגוע השני נרצח עומר שהין, ערבי-ישראל ממזרח-ירושלים שעבד בתחנת הרדיו "קול ישראל" (רשת ב'), הוא נרצח על-ידי מחבלים ועל-פי ההודעה הואשם בשיתוף פעולה עם ישראל.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=פאיז עבאס ויורם בינור|שם="רצח במזרח העיר: ערבי העובד בקול ישראל נורה ומת"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=20.5.1991|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19910520-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

[[ב-29 ביוני 1991]]<nowiki/>נרצח אבי אושר ז"ל במושב משואה בבקעת הירדן. אושר שהיה תושב בקעות נרצח בדקירות במטעי התמרים בהם עבד על-ידי פלשתינאים שהגיעו מהכפרים הסמוכים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=יורם בינור|שם="תושב הבקעה נרצח בדקירות אחרי מאבק ממושך עם רוצחיו"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=30.6.1991|עמ=2|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/hadashot/1991/06/30/01/article/14/?e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב[[-8 ביולי 1991]] בוצע פיגוע ירי בצומת מורג ברצועת עזה, בפיגוע נפצע בינוני אמנון יהלומי, רכז הביטחון של מושב דקל שהגיע לשם לאסוף פועלים. המחבלים נטמעו בין הפועלים שהמתינו לאיסוף והסתערו על יהלומי ביריות כשעצר לאסוף את הפועלים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=שרגא ציינר|שם="הסתובבתי לאחור וראיתי שני אקדחים שלופים"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=9.7.1991|עמ=5|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19910709-01.1.5&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[31 ביולי 1991]] נפצע יובל דרך, תושב חברון שנדקר על-ידי מחבלים במרכז ברון. בעקבות הפיגוע החלו הפגנות של מתנחלים שדרשו מהצבא הפעלת יד קשה יותר. הרמטכ"ל אהוד ברק אמר לאחר הפיגוע כי "ישנו שינוי מגמה באינתיפאדה, מצד אחד ישנה ירידה בהפרות הסדר ובאלימות הרחוב, אך מן הצד השני ישנה עלייה בפיגועים ובשימוש בנשק חם ורימונים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=יורם בינור|שם="הראשון דקר אותי בגב, השני התנפל עלי עם סכין מקדימה"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=31.7.1991|עמ=5|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19910731-01.1.5&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[15 בספטמבר 1991]] נהרג חייל "גבעתי", יורם כהן ז"ל מירי מחבלים בג'נין. המחבלים מארגון הפת"ח המתינו לסיור במארב ופתחו על החיילים באש, מהירי נהרג כהן ז"ל.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=יורם בינור|שם="יורם הספיק לירות לפני שנפגע בראשו"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=16.9.1991|עמ=2|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19910916-01.1.2&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[16 בספטמבר 1991]] הניחו מחבלים מחברון מטען צינור בשוק בבאר-שבע. מהמטען נפצעו 2 אזרחים, צה"ל עצר לאחר הפיגוע 180 חשודים ואיתר לבסוף את מניחי המטען שהגיעו מחברון.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=עופר אלפסי|שם="שמעתי על הפיגועים בארץ ולא האמנתי שזה יקרה לי"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=17.9.1991|עמ=5|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19910917-01.1.5&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[26 ספטמבר 1991]] ניסו מחבלים בג'נין לבצע פיגוע דריסה במחסום של חיילי צה"ל. החיילים פתחו באש על הרכב, המחבלים שהיו חמושים יצאו מהרכב ובקרב יריות בין החיילים למחבלים נהרגו 3 מחבלים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=יורם בינור|שם="3 ערבים חמושים נהרגו מירי חיילים"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=26.9.1991|עמ=9|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19910926-01.1.8&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref> המחבלים היו שייכים לארגון "החזית העממית", בעקבות האירוע עצר צה"ל 460 מאנשי הארגון.

ב-[[27 בספטמבר 1991]] נרצח שלמה יחיא ז"ל, עובד המועצה המקומית קדימה. הוא נרצח במהלך עבודתו על-ידי מחבלים מ"חמאס" שהגיעו ליישוב ודקרו אותו למוות.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=ראובן יגיל|שם="הגופה נמצאה בתוך שוקת ולידה כרוזים של חמאס"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=27.9.1991|עמ=4|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19910927-01.1.4&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[12 באוקטובר 1991]] נרצחו בפיגוע שמואל מיכאלי ז"ל ואהרון אגמון ז"ל ונפצעו עשרות חיילים נוספים. מחבל מכפר-קיביה דרס קבוצה גדולה של חיילים שעמדה בתחנת אוטובוס בצומת גהה. המחבל שעבד בישראל גנב רכב מתל אביב וביצע עימו את הפיגוע. בעקבות הפיגוע עלו דרישות לסגור את ישראל לכניסת פועלים מהשטחים, אולם שר המשטרה רוני מילוא סירב וטען שהשטחים הם חלק מישראל.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=מאיר תורג'מן|שם="נהג הטרנזיט חתך והעיף את החיילים 30 מטר"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=13.10.1991|עמ=2|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19911013-01.1.2&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[15 באוקטובר 1991]] נרצח הקבלן ג'מיל חסון ז"ל מדליית-אל-כרמל בכפר סמוך לג'נין. חסון הגיע לאסוף פועלים שעבדו אצלו, אולם בעת שירד מהרכב ירו בו שני חמושים מקומיים והרגו אותו.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=פאיז עבאס ויורם בינור|שם="הם ירו בחסון ממרחק של מטר"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=16.10.1991|עמ=7|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19911016-01.1.7&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[28 באוקטובר]] [[1991]] נרצחו 2 ישראלים בפיגוע ירי ליד צומת תפוח, מחבלים ירו על אוטובוס של מועצה אזורית מטה בנימין שהיה בדרכו להפגנה בת"א כנגד וועידת מדרדיד שעמדה להתחיל. בפיגוע נהרגו נהג האוטובוס יצחק רופא ז"ל והאזרחית רחל דרדק ז"ל מהישוב שילה, מהירי נפצעו 5 ילדים שישבו באוטובוס.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=מאיר תורג'מן ושלמה דרור|שם="הרוגי הפיגוע אם ל-7 ואב ל-4"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=29.10.1991|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19911029-01.1.2&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[30 באוקטובר 1991]] נפתחה [[ועידת מדריד (1991)|וועידת מדריד]], הייתה זאת הפעם הראשונה שמשלחת ישראלית נפגשה למשא ומתן עם משלחת פלסטינית, בוועידה השתתפו גם משלחות מירדן, סוריה ולבנון. לכינוס הוועידה קדמו לחצים כבדים שהפעיל מזכיר המדינה האמריקאי ג'יימס בייקר על ישראל. ראש-הממשלה יצחק שמיר הסכים בפעם הראשונה לפתוח במשא ומתן עם משלחת פלסטינית, אך עמד על כך שהוועידה תורכב מנציגים מקומיים בלבד ולא יהיה בה ייצוג לאש"ף. בפועל המשלחת הפלסטינית אומנם לא כללה אנשי אש"ף, אולם הייתה כפופה באופן מוחלט להנחיותיו של ערפאת מתוניס. בסיום הוועידה הוחלט כי הדיונים ימשכו במתכונת של משא ומתן ישיר ונפרד בישראל לבין כל אחת מהמשלחות הערביות.

====שנת 1992====
{{לשכתב|פסקה=מטרת התבנית|נושא=ישראל}}
ב-[[1]] [[2 בינואר 1992|בינואר 1992]] נרצח דורון שורשן ז"ל מכפר-דרום בפיגוע ירי ברצועת עזה,<ref>{{צ-מאמר|מחבר=עופר אלפסי וסולימן אל שאפעי|שם="מתנחל נורה ונהרג בצומת דיר-אל-בלח ברצועת עזה"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=2.1.1992|עמ=7|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19920102-01.1.6&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref> את הפיגוע ביצעו אנשי הפת"ח. ישראל החליטה בתגובה לגרש מרצועת עזה 12 מאנשי הארגון.

[[ב-14 בינואר 1992]]<nowiki/>ירו מחבלים על אוטובוס אגד שנסע מירושלים לשילה. בפיגוע נפצעו 7 מנוסעי האוטובוס, שניים מהם נפצעו קשה והיתר פציעות קלות.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=יורם בינור ושלמה דרור|שם="7 פצועים במארב יריות"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=15.1.1992|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19920115-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[9 בפברואר 1992]] נפצעה אזרחית ו-2 חיילים בפיגוע בבית-האריזה של היישוב נצרים, מחבלים הטמינו שני מטענים במקום, מהפיצוץ נפצעה עובדת אחת בצורה קשה, כוח צה"ל הוקפץ למקום ואז הופעל מטען נוסף, מהמטען השני נפצעו שני חיילים פציעות בינוניות.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=סולימאן אל-שאפעי|שם="מתנדבת נפצעה ממטען בקיבוץ נצרים, שני חיילים נפצעו ממטען נוסף"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=10.2.1992|עמ=8|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19920210-01.1.8&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref> בפיגוע אחר באותו יום נפצע קשה יורם אברג'יל ממושב ברוש, פועל מעזה שעבד אצלו דקר אותו וגרם לו לפציעה קשה.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=עופר אלפסי|שם="התחבא בשיחים כל הלילה מהפועל שלו"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=10.2.1992|עמ=8|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19920210-01.1.8&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[15 בפברואר 1992]] נרצחו 3 חיילים, יורי פרדה ז"ל, יעקב דובינסקי ז"ל וגיא פרידמן ז"ל על-ידי מחבלים מארגון "ג'יהאד איסלאמי". חוליית מחבלים חדרה למחנה טירונים עולים חדשים מברית-המועצות. המחבלים [[ליל הקלשונים|רצחו בגרזנים וקלשונים]] את הטירונים והצליחו להימלט. לאחר מעצרם התברר כי חברי החוליה הם ערבים ישראלים תושבי ואדי עארה.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=אבי שמול ואהרון קליין|שם="המחבלים חדרו למאהל הצבאי והפתיעו את הטירונים בשנתם"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=16.2.1992|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19920216-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[24 בפברואר 1992]]<nowiki/>נרצח בג'נין האזרח ליאור סרלקר ז"ל. סרלקר היה מאבטח חמוש של מכלית דלק, רעול פנים ירה בו מטווח קצר והרג אותו. את האחריות לפיגוע נטל ארגון "הפנתר השחור" שהיה שייך לאש"ף.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=מאיר תורג'מן ויורם בינור|שם="המאבטח נרצח, הנשק נחטף"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=25.2.1992|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19920225-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[6 במרץ 1992]] נהרג לוחם יחידת "שמשון", ברוך בן-שמעון ז"ל בהתקלות עם מחבלים ברצועת עזה. כוח המסתערבים נתקל בחוליה של 8 מחבלים, בן-שמעון נהרג מירי של המחבלים, הכוח הצליח לגבור על-יתר חברי החוליה, מחבל אחד חוסל והיתר נעצרו.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=אהרון קליין|שם="בן-שמעון נורה מהמארב בשמונה כדורים ונהרג"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=6.3.1992|עמ=5|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19920306-01.1.5&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[17 במרץ 1992]] במהלך חגיגות פורים נרצחו ביפו 2 אזרחים ישראלים, אילנית אוחנה ז"ל ועבד אל-קארים ז"ל. את הפיגוע ביצע מחבל בן 19 מארגון ה"ג'יהאד האיסלאמי" שרצח את אוחנה בדקירות ולאחר מכן את אל-קארים בעל המוסך שניסה להגן עליה. עד שנעצר הספיק המחבל לפצוע עוד 18 עוברי אורח, רובם ילדים שהשתתפו בחגיגות פורים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=בוקי נאה|שם="ערבי ענק עם חרב מגואלת בדם רץ לתוך ההמון ודקר"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=18.3.1992|עמ=4|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19920318-01.1.5&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב- [[4 במאי 1992]] נהרג בשכם סמ"ר יעקב שיימן ז"ל מירי של משתף פעולה. לטענתו של היורה הוא חשב שחיילי צה"ל הם ערבים שבאו להתקיף אותו.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=יורם בינור|שם="משתף פעולה הרג חייל, המ"פ נבהל ונסוג מהשטח"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=5.5.1992|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19920505-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[17 במאי 1992]] נרצח בירי מחבלים האזרח דוד כהן ז"ל ממושב תאשור. מחבלי "חמאס" הכינו לו מארב, כאשר הגיע לעיירה בית להיה בצפון רצועת עזה לצורך עסקה של מכירת בקר, הם ירו בו 3 כדורים מטווח קצר והרגו אותו.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=נפתלי אדרי וסולימן אל-שאפעי|שם="המחבלים פתחו את דלת הרכב וירו בכהן 3 כדורים"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=18.5.1992|עמ=3|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19920518-01.1.3&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[25 במאי 1992|24 במאי 1992]] נרצחה בבת-ים הנערה הלנה ראפ ז"ל. מחבל שהגיע ממחנה הפליטים נוסיראת בעזה דקר אותה למוות בטיילת בבת-ים בזמן שהמתינה לאוטובוס שייקח אותה לבית-הספר. הרוצח דקר אותה למוות והוסיף להשחית את גופתה לאחר שנרצחה עד שנוטרל על-ידי אזרחים שהיו במקום.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=בוקי נאה|שם="הוא פשוט טבח בה - חתך אותה כמו קצב עם הסכין"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=25.5.1992|עמ=3|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19920525-01.1.3&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref> הרצח האכזרי עורר זעם אדיר ובמשך כמה ימים נערכו הפגנות סוערות של תושבי בת-ים שכללו גם התפרעויות ופגיעה בעוברי אורח ערבים.

ב-[[24 במאי 1992]] נהרג ערן סובלמן ז"ל לוחם ביחידת הלוט"ר של מג"ב. סובלמן נהרג במהלך פריצה לדירת מחבלים בעיירה סברה ברצועת עזה. בדירה היו 4 מחבלים חמושים אנשי "חמאס". סובלמן נהרג מירי המחבלים, חבריו לכוח הליחו להרוג 3 מחבלים ולעצור את המחבל הנוסף.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=סולימאן אל-שאפעי ואהרון קליין|שם="שוטר מג"ב נהרג בדו-קרב יריות עם מחבלים בעזה"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=25.5.1992|עמ=8|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19920525-01.1.8&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[28 במאי 1992]] נרצח הרב שמעון בירן ז"ל על-ידי מחבלי "חמאס". בירן שהיה רב היישוב כפר-דרום יצא לעבודתו, אולם מחבל "חמאס" מהעיירה דיר אל-בלח התחבא בשער היישוב הסתער עליו ורצח אותו בדקירות סכין. המחבל נוטרל על-ידי חייל שירה בו ופצע אותו קשה, אולם החייל לא הספיק להציל את רב היישוב.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=סלימאן אל-שאפעי|שם="מהומות בכפר-דרום לאחר רצח הרב"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=28.5.1992|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19920525-01.1.8&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[26 ביוני 1992]] בוצעו 3 פיגועים במקביל, בפיגועים נרצחו 3 ישראלים ונפצעו נוספים:

2 אזרחים נרצחו על-ידי מחבלי "חמאס" בבית האריזה קרני ליד עזה. הנרצחים, משה בינו ז"ל ועמיקם זלצמן ז"ל נדקרו על-ידי חוליה של 4 מחבלי "חמאס" שפרצה למפעל.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=סולימאן אל-שאפעי|שם="עמיקם ראה שדוקרים את משה, רץ לעזור וגם נרצח"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=26.6.1992|עמ=3|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19920626-01.1.3&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

בהתקלות עם כוח חמוש של מחבלים ליד ג'נין נהרג חייל צה"ל. בחילופי האש בין צה"ל לבין המחבלים מארגון "החזית העממית" נהרגו גם 3 מחבלים ו-3 אחרים נמלטו מזירת ההיתקלות<ref>{{צ-מאמר|מחבר=אהרון קליין ויורם בינור|שם="חייל נהרג בהיתקלות באיזור ג'נין"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=26.6.1992|עמ=3|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19920626-01.1.3&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

בפיגוע אחר נפצע קשה מתנחל מהישוב מעלה-לבונה על-ידי מחבלים שתקפו והכו אותו בגרזן. המחבלים המתינו לו בכניסה ליישוב ותקפו אותו ואת משפחתו בגרזן, חבר אחר ביישוב הציל את חייו כאשר הבריח את חוליית המחבלים ביריות.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=שלמה דרור|שם="מתנחל נפצע באורח קשה ממחבלים בשומרון"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=26.6.1992|עמ=4|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19920626-01.1.4&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[30 ביולי 1992]] נרצח השוטר פנחס דאדי ז"ל על-ידי מחבל ממזרח-ירושלים החבר בארגון "חמאס". הפיגוע התרחש בעיר העתיקה, המחבל רצח את דאדי בדקירות סכין ופצע שוטר נוסף. כוח מג"ב שהגיע למקום הצליח להרוג את המחבל.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=שלמה דרור ויורם בינור|שם="המחבל לפת את השוטר ודקר אותו למוות"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=31.7.1992|עמ=8|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19920626-01.1.3&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[1 באוגוסט 1992]] נהרג בחאן-יונס לוחם יחידת "שמשון", דורון דרזי ז"ל. בהיתקלות עם מחבל מארגון הפת"ח, פתח המחבל באש על החיילים, הכוח של המסתערבים הצליח להרוג את המחבל, אולם בהיתקלות נהרג דרזי ז"ל ונפצעו קשה 2 לוחמים נוספים בצוות.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=אהרון קליין וסולימאן אל-שאפעי|שם="הקצין נפגע ואחריו 2 הלוחמים"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=3.8.1992|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19920803-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[20 באוגוסט 1992]] נרצח בכור חג'ג' ז"ל במושב כפר-יעבץ. חג'ג' נרצח על-ידי שני פועלים שעבדו עימו בחממות במושב. לאחר הרצח לקחו המחבלים את רכבו של חג'ג' ונמלטו עימו חזרה לשטחים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=מאיר חג'ג'|שם="בין הערוגות מתחת לקרטונים נמצאה גופתו של בעל החממה"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=20.8.1992|עמ=3|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19920820-01.1.3&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[26 באוגוסט 1992]] נהרג בג'נין אליהו אברם ז"ל, קצין במג"ב. הוא נהרג במהלך ניסיון פריצה לבית בו התבצרו שני מחבלים מארגון "הפנתר השחור". המחבלים פתחו באש והרגו את אברם ז"ל, הם ניסו לחטוף את גופתו והצליחו למנוע במשך מספר שעות כניסת כוחות נוספים לבית באמצעות ירי ממקום המסתור שלהם. האירוע הסתיים לבסוף לאחר שכוח ימ"מ הצליחו לפרוץ ולהרוג את המחבלים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=אהרון קליין|שם="8 שעות ניסו המסתערבים לחלץ את גופת מפקדם"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=27.8.1992|עמ=4|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/hadashot/1992/08/27/01/article/19/?e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[22 בספטמבר 1992]] נחטף ונרצח עבד אל-רחים נהג הסעות ממזרח ירושלים. אל-רחים שהתגורר במזרח-ירושלים היה משתף פעולה של ישראל, הוא נחטף במהלך עבודתו, גופתו נמצאה כעבור מספר ימים בואדי ג'וז.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://laad.btl.gov.il/Web/He/TerrorVictims/Page/Default.aspx?ID=38209|כותרת=עבד אל רחים אבו-רמוז ז"ל|אתר=אזרחים חללי פעולות איבה}}</ref>

ב-[[11 באוקטובר 1992]] נרצח אמציה בן-חיים ז"ל במושב גני-טל בגוש קטיף. בן-חיים מקיבוץ יד-מרדכי יצא לעבודה שחממות המושב גני-טל, פועל ערבי שעבד בחממה רצח אותו במכות מעדר.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://laad.btl.gov.il/Web/He/TerrorVictims/Page/Default.aspx?ID=38210|כותרת=אמציה בן-חיים ז"ל|אתר=הביטוח הלאומי - חללי פעולות האיבה}}</ref>

ב-[[15 באוקטובר 1992]] נרצח החקלאי שמעון אברהם ז"ל במושב מיטב בחבל התענכים. אברהם יצא לעבודתו בשדה הסמוך למושב, שני מחבלים שהגיעו מג'נין רצחו אותו בדקירות סכין.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://laad.btl.gov.il/Web/He/TerrorVictims/Page/Default.aspx?ID=35308|כותרת=שמעון אברהם ז"ל|אתר=חללי פעולות האיבה}}</ref>

ב-[[17 באוקטובר 1992]] נרצחה יהודית אוסטרן ז"ל בפיגוע ליד היישוב חשומנאים. אושרן ועוד 8 בני-משפחה, עולים חדשים מברית-המועצות נסעו ברכב ליד היישוב חשמונאים, שם הופעל עליהם מטען צד. הרכב עלה באש, רוב בני-המשפחה הצליחו להיחלץ, אולם אוסטרן ז"ל נלכדה בתוך הרכב ונשרפה למוות<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://laad.btl.gov.il/Web/He/TerrorVictims/Page/Default.aspx?ID=38211|כותרת=יהודית אידה אוסטרן ז"ל|אתר=הביטוח הלאומי - חללי פעולות האיבה}}</ref>

ב-[[30 באוקטובר 1992]] נרצח מרדכי ביטון ז"ל תושב היישוב גנים בשומרון. ביטון נסע עם אשתו לקניות במכולת הסמוכה לג'ינן. מחבלים חמושים נכנסו לחנות ורצחו אותו ביריות, אשתו הצליחה להינצל, לאחר שפתחה בירי על המחבלים והם נמלטו מהמקום.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://laad.btl.gov.il/Web/He/TerrorVictims/Page/Default.aspx?ID=38212|כותרת=מרדכי ביטון ז"ל|אתר=הביטוח הלאומי - אזרחים חללי פעולות האיבה}}</ref>

ב-[[1 בדצמבר 1992]] נרצחו 2 אזרחים שלוה אוזנה ז"ל ויצחק וינשטוק ז"ל. אוזנה הייתה בדרכה לעבודתה כגננת בבית-אל, הרכב שלה נתקע ורכב אחר ובו יצחק וישטוק ז"ל עצר כדי לסייע להם. מחבלים שעברו במקום ירו צרור על שני הרכבים הישראלים, מהירי נהרגו אוזנה ווינשטוק ונפצעו שני נוסעים נוספים.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://laad.btl.gov.il/Web/He/TerrorVictims/Page/Default.aspx?ID=38237|כותרת=שלוה אוזנה ז"ל|אתר=חללי פעולות האיבה}}</ref>

ב-[[7 בדצמבר 1992]] נהרגו 3 חיילים מילואים ברצועת עזה. מחבלים מארגון "חמאס" עקפו ג'יפ של צה"ל ליד שכונת סג'עיה, הם נעמדו מולו וסינוורו אותו, לפני שהחיילים התעשתו פתחו המחבלים באש והרגו 3 חיילים, סגן חגי עמית ז"ל והחיילים אודי זמיר ז"ל ושלום צברי ז"ל. המחבלים הספיקו להימלט לפני שכוחות התגבור הגיעו. בעקבות הפיגוע הטיל צה"ל סגר לזמן בלתי-מוגבל על עזה, הרמטכ"ל אמר שזה פיגוע הירי ה-20 ברצועה בתוך חודש והגדיר את המצב ברצועה כ"מצב מלחמה".<ref>{{צ-מאמר|מחבר=אלכס פישמן ואהרון קליין|שם="אנו מטרות לטרור בלי יכולת להגיב"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=8.12.1992|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19921208-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[12 בדצמבר 1992]] נהרג לוחם ימ"מ ששון מורדוך ז"ל בכפר-ענזה ליד ג'נין. הלוחם נהרג במהלך מצור אחרי מבוקש מארגון "ג'יהאד איסלאמי", הכוח פרץ לביתו של המבוקש שפתח לעברם באש, הרג את מורדוך ז"ל ופצע 4 לוחמים נוספים לפני שחיסלו אותו.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=יורם בינור ואהרון קליין|שם="הכוח פרץ בגלל הערכה מוטעית של האלוף דני יתום"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=13.12.1992|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19921213-01.1.3&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref> בעקבות האירוע הינחה הרמטכ"ל אהוד ברק להשתמש במקרים דומים עתיד בירי טילים ממסוקי קרב על בתי מבוקשים, אמצעי שעד אז נעשה בו שימוש רק בלחימה בלבנון.

ב-[[13 בדצמבר 1992]] נהרג החייל סמ"ר יובל טוטנג'י ז"ל בפיגוע בירי בחברון. רכב מחבלים עקף את הג'יפ בו נסעו החיילים ופתח עליהם באש. בפיגוע נהרג טוטנג'י ושני חיילים נוספים בג'יפ נפצעו, אחד מהם פציעות אנושות. הג'יפ בו נסעו התהפך לאחר היריות וחוליית המחבלים הצליחה להימלט.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=אהרון קליין ושוקי לבנון|שם="חייל נהרג בלבנון"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=14.12.1992|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19921214-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[13 בדצמבר 1992]] נחטף שוטר מג"ב, ניסים טולדנו ז"ל ליד ביתו בלוד.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=אהרון קליין ויורם בינור|שם="4:30 ליד הבסיס בלוד, נחטף השוטר ניסים טולדנו"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=14.12.1992|עמ=2|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19921214-01.1.3&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref> טולדנו נחטף על-ידי חוליה של מחבלי "חמאס" שדרשו ממשלת ישראל לשחרר את מנהיג הארגון, אחמד יאסין. רבין סירב לפתוח עם המחבלים במשא ומתן ללא קבלת אות חיים. המחבלים הציבו אולטימטום של 48 שעות ולאחר שפקע האולטימטום רצחו את טולדנו והתעללו בגופתו.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=אלכס פישמן|שם="הערכה: טולדנו נרצח אחרי תום האולטימטום"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=16.12.1992|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19921214-01.1.3&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

[[חטיפת נסים טולדנו ורציחתו]] היו נקודת שיא ברצף פיגועים קשים שאת רובם ביצע ארגון "חמאס". הממשלה החליטה לנקוט בתגובה חריגה בהיקפה, [[גירוש פעילי החמאס ללבנון]], 415 מחבלים, רובם אנשי "חמאס" ועימם כמה עשרות מחבלים מה"ג'יהאד האיסלאמי" גורשו לדרום-לבנון. בין המגורשים היו בכירים ביותר בתנועת "חמאס" ובהם מחמוד א-זאהר ועבד אל-עזיז רנטיסי.

====שנת 1993====

ב-[[3 בינואר 1993]] נרצח איש השב"כ חיים נחמני ז"ל על-ידי מאהר אבו סרור, סוכן פלסטיני אותו הפעיל. אבו סרור הגיע לפגישה הקבועה עם נחמני בדירת מסתור בירושלים, אולם הפעם הצטרפו אליו שני בני-משפחה שהמתינו מחוץ לדלת הבית. אבו סרור תקף את נחמני שהצליח להיאבק בו ולבלום אותו, אולם אז פרצו לדירה שני קרובי המשפחה ורצחו את איש השב"כ. בעקבות הרצח שונו נוהלי העבודה שב"כ ונקבע כי כל פגישה של מפעיל עם סוכן חייבת להתקיים בליווי אבטחה גלויה או סמויה.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART2/495/750.html|הכותב=שרה לייבוביץ-דר|כותרת="השחרור של רוצחי איש השב"כ מסעיר משפחתו"|אתר=מעריב|תאריך=2.8.2013}}</ref>

ב-[[20 בינואר 1993]] נרצחה בחולון שרה שרון ז"ל. מחבל רצח אותה בדקירות לאור יום ברחוב היוגב בחולון.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://laad.btl.gov.il/Web/He/TerrorVictims/Page/Default.aspx?ID=38213|כותרת=שרה שרון ז"ל|אתר=הביטוח הלאומי - חללי פעולות האיבה}}</ref>

ב-[[30 בינואר 1993]] נהרג 2 חיילים מירי על סיור בגוש קטיף. ההרוגים היו נהג הרכב, חייל המילואים אריק ארפי ז"ל והגשש שישב לצידו, סולימאן אלעול ז"ל מהכפר ערוער. ארפי שהיה תושב שדרות נהג בג'יפ צה"לי בסיור בגוש קטיף במסגרת שירות המילואים ואלעול שירת כחייל סדיר. הג'יפ ביצע פתיחת ציר בגוש קטיף, בסמוך לעיר חאן-יונס פתחו מחבלים באש, ארפי בן ה-31 נהרג מהירי<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.izkor.gov.il/אריק%20ארפי/en_a02eea200384e9d4ff7e5c51ba9a137e|כותרת=סמל אריק ארפי|אתר=יזכור}}</ref> ואלעול בן ה-22 נהרגו מהירי.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.izkor.gov.il/סולימאן%20אלעול/en_7abcc28bb43c78c7365567f14379e016|כותרת=סמל סולימאן אלעול|אתר=יזכור}}</ref>

ב-[[9 בפברואר 1993]] נרצח חזי אברהם ז"ל ביישוב כפר-ים בגוש קטיף. אברהם שהיה בעל דוכן שבשוק הכרמל ביפו הגיע עם שותף ערבי מיפו לכפר-ים לקנות סחורה. מחבלים רעולי פנים חטפו את שניהם וכעבור מספר שעות שחררו את השותף הערבי ורצחו את אברהם ז"ל.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://laad.btl.gov.il/Web/He/TerrorVictims/Page/Default.aspx?ID=35309|כותרת=יחזקאל חזי אברהם ז"ל|אתר=חללי פעולות האיבה}}</ref>

ב-[[15 בפברואר 1993]] נרצח בירושלים יחזקאל מזרחי ז"ל. הוא נרצח בדקירות סכין על-ידי מחבל שתקף ופצע אישה אחרת, מזרחי ז"ל ניסה להגן עליה, אולם המחבל רצח אותו ונמלט מהמקום.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://laad.btl.gov.il/Web/He/TerrorVictims/Page/Default.aspx?ID=38214|כותרת=יחזקאל חזי מזרחי ז"ל|אתר=הביטוח הלאומי - חללי פעולות האיבה}}</ref>

ב-[[16 בפברואר 1993]] נרצח יזהר מנסור ז"ל ממושב מעלה-אפרים בבקעת הירדן. מנסור עבד כשומר באתר בנייה ליד פתח-תקווה, הוא נרצח במהלך משמרת לילה על-ידי מחבלים שירו בו וגנבו ציוד מהאתר.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://laad.btl.gov.il/Web/He/TerrorVictims/Page/Default.aspx?ID=35262|כותרת=יזהר זורי מנסור ז"ל|אתר=הביטוח הלאומי - חללי פעולות האיבה}}</ref>

ב-[[26 בפברואר 1993]] נפטרה חווה וקסברג ז"ל מפציעות קשות שספגה בפיגוע חבלני 3 ימים קודם לכן. מכוניתה של חווה ז"ל ובני משפחתה הותקפה על-ידי מחבלים ליד חברון, הם הצליחו להימלט, אולם המכונית התהפכה. וקסברג ז"ל, תושבת קרית-ארבע נפצעה קשה ומתה מפצעיה כעבור 3 ימים.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://laad.btl.gov.il/Web/He/TerrorVictims/Page/Default.aspx?ID=38215|כותרת="חווה נתניה אווה וקסברג ז"ל"|אתר=הביטוח הלאומי - חללי פעולות האיבה}}</ref>

ב-[[1 במרץ 1993]] רצח בת"א מחבל מה"ג'יהאד האיסלאמי" 2 אזרחים, נתן עזריה ז"ל וגרגורי אברמוב ז"ל. החבל שהגיע מעזה הצטרף לקבוצת פועלים בעלי אישורי עבודה, כאשר הוא מחזיק אישור עבודה מזויף. כשירד מההסעה הוא פתח במסע רצח כשהוא דוקר עוברים ושבים ללא אבחנה, המחבל הצליח לרצוח 2 אזרחים ולפצוע 9 נוספים עד שנוטרל.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=בוקי נאה ומשוה טוב-אל|שם="המחבל רץ 600 מטר ותקף בסכינים כל מה שעמד בדרכו"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=2.3.1992|עמ=2|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19930302-01.1.3&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref> באותו יום בוצעו שטחים שני פיגועי ירי על אוטובוסים ישראליים, ניסיון פיגוע אחד בוצע ליד ג'נין והשני ליד מחנה הפליטים דהיישה. שני הפיגועים הסתיימו ללא נפגעים. בתגובה לגל הפיגועים הורה רבים להטיל סגר מוחלט על רצועת עזה.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=בוקי נאה|שם="הרצועה סגורה מהבוקר"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=2.3.1992|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19930302-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[2 במרץ 1993]] נרצח יהושע וייסבורד ז"ל במחנה פליטים ברפיח. וייסבורד, תושב ת"א ועובד חברת "פטרולגז" היה בנסיעת עבודה ברצועת עזה, הוא נכנס בטעות למחנה הפליטים ברפיח והותקף על-ידי המון מקומי. לאחר שנפצע על-ידי האספסוף ירה בו רעול פנים מקומי והרג אותו.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=סולימאן אל-שאפעי|שם="איפה הטרף? שאל רעול הפנים וירה בוייסבורד 4 כדורים מטווח קצר"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=3.3.1993|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19930303-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[7 במרץ 1993]] נרצח החייל יהושע פרידברג ז"ל על-ידי מחבלים בסמוך לצוות נווה-אילן בירושלים. המחבלים רצחו אותו ביריות אקדח וגררו את גופתו 300 מטר ממקום הרצח, פרידברג הוגדר כנעדר במשך 4 ימים והיה חשש שנחטף, אולם גופתו נמצאה לבסוף במרחק של כמה מאות מטרים ממקום הרצח.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=רותי זוטא ואהרון קליין|שם="שבוע לאחר שנרצח נתגלתה גופתו של יהושע פרידברג"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=14.3.1993|עמ=3|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19930314-01.1.3&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[8 במרץ 1993]] נרצח אורי מגידש ז"ל במושב גן-אור בגוש קטיף. מגידש נרצח על-ידי 3 פועלים שעבדו בחממות שלו. הפועלים שהגיעו מהעיר חאן-יונס השתייכו לארגון הפת"ח, לאחר הרצח טענו גורמי ביטחון כי תושבי גן-אור הוזהרו על-ידיהם כי הם מעסיקים פועלים לא חוקיים המשתייכים לארגוני טרור.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=אלכס פישמן|שם="חשש בצה"ל מאיבוד השליטה ברצועת עזה"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=9.3.1993|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19930309-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[13במרץ 1993]] נרצחה שמחה לוי ז"ל מגוש קטיף. היא נסעה לאסוף פועלים פלסטיניים בדרום חאן-יונס, כאשר הגיעה לנקודת האיסוף ועצרה את הרכב, התנפלו עליה 2 מחבלים שהיו מחופשים לנשים ורצחו אותה במכות גרזן. בעקבות הרצח הטיל צה"ל עוצר מלא על מחנה הפליטים בדרום חאן-יונס.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=סולימאן אל-שאפעי|שם="2 המחבלים התחפשו לנשים ורצחו את שמחה לוי במכות גרזן"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=14.3.1993|עמ=3|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19930314-01.1.4&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref> באותו יום נפצעו שני חיילים בפיגועי ירי שבוצע בחברון.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=יורם בינור ואהרון קליין|שם="שני חיילים נפצעו מירי בחברון"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=14.3.1993|עמ=4|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19930314-01.1.5&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

בעקבות הגל הפיגועים ננקטו מספר פעולות וכן התעורר וויכוח פוליטי סוער. רבין הורה על הקמת גדר מערכת סביב ישובי גוש קטיף, מפכ"ל המשטרה המליץ לאזרחים לשאת נשק אישי להגנה עצמית, ח"כים מה"ליכוד" קראו להטלת עונש מוות על מחבלים. אריאל שרון אמר כי יש להקים "ממשלת חירום לאומית" של ה"עבודה" וה"ליכוד" לצורך מלחמה בטרור. ח"כ יוסי שריד אמר כי יש לשלב את אש"ף במשא ומתן המדיני ולהביאו לעזה כדי שימנע את השתלטות "חמאס" שהפך לכוח השולט ברצועה ואחראי לרוב הפיגועים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=אהרון קליין וסולימאן אל-שאפעי|שם="|כתב עת="צה"ל יקים גדר מערכת סביב ישובי גוש קטיף"|שנת הוצאה=15.3.1993|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19930315-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref> במקביל נמשכו ברצועת עזה הפרות סדר, "חמאס" הכריז על שביתה כללי ובמוקדים שונים ברצועה התקיימו הפגנות המוניות שפוזרו באש על-ידי צה"ל, באירועים הללו נהרגו 2 פלסטינים ונפצעו 55.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=סולימאן אל-שאפעי|שם="55 פלסטינים נפצעו בחאן-יונס"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=18.3.1993|עמ=5|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19930318-01.1.5&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>

ב-[[21 במרץ 1993]] נהרגו 2 ישראל ב-2 פיגועי ירי. יוסי שבתאי ז"ל, חייל מחטיבת הנח"ל נהרג מירי מחבלים ליד מחנה הפליטים ג'בליה בצפון רצועת עזה. המחבלים מארגון "חמאס" פתחו בירי על סיור של כוח צה"ל והצליחו לאחר מכן להימלט בסמטאות מחנה הפליטים. גיתי אבישר ז"ל נהרג בפיגוע ירי ליד אזור התעשייה בברקן, בפיגוע זה נפצעו קשה שני נוסעים נוספים. אבישר תושב עלי-זהב נפגע מירי המחבלים, הוא ירד מהג'יפ וניסה להסתער עליהם, אולם הם הצליחו להרוג אותו.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=מאיר תורג'מן|שם="אני רוצה נקמה אם הצבא לא יעשה את זה, אנחנו נעשה את זה"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=22.3.1993|עמ=2|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19930322-01.1.3&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref> במקביל לפיגועים נמשכו הפגנות סוערות בחאן-יונס, "חמאס" האשים את ישראל בהסלמה ודרש את החרת המגורשים מדרום-לבנון.


ב-[[27 במרץ 1993]] נהרג בטול-כרם החייל ג'מאל מסאלחה ז"ל. מסאלחה היה מוסלמי מכפר דבוריה שהתגייס למג"ב וחלק מבני-משפחתו החרימו אותו בשל כך. במהלך פעילות מבצעית הותקף הסיור של כוח מג"ב ביריות של מחבל מטווח קצר, מסאלחה נהרג מהירי.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=אהרון קליין ופאיז עבאס|שם="שוטר מג"ב נורה למוות"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=28.3.1993|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19930328-01.1.1&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>
ב-[[15 בפברואר]] [[1988]] פוצצה [[שייטת 13]] את [[ספינת השיבה]] של אש"ף שעגנה ב[[לימסול]], [[קפריסין]]. ספינה זו נועדה למשוך תשומת לב בינלאומית לאינתיפאדה על ידי הגעתה (בליווי עיתונאים רבים) ל[[נמל חיפה]] וקליטתה על ידי נציגים מ[[ערביי ישראל]].


ב-[[28 במרץ 1993]] נרצח יהודה גאווי ז"ל תושב ניסנית בצפון רצועת עזה. שני המחבלים שבנו את ביתו רצחו אותו בדקירות סכין, חטפו את אקדחו והצליחו להימלט ללא פגע. פיגוע אחר באותו יום בארמון הנציב נפצע קשה תושב ירושלמי שהותקף בדקירות סכין כאשר יצא לריצת בוקר.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=סולימאן אל-שאפעי|שם="יהודה נמלט מהבית, אך המחבלים גררו אותו והמשיכו לדקור אותו"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=29.3.1993|עמ=2|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19930329-01.1.3&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref> בעקבות הפיגועים ישראל הטילה פעם נוספת סגר על עזה, ימים ספורים לאחר שהוסר הסגר בעקבות הפיגועים הקודמים.
ב-[[1988]] סוחרים נוצרים ממעמד הביניים יזמו (או, כפי שמומחים אחדים{{מקור|נושא=ישראל}} טוענים, אולצו בידי אש"ף ליזום) מחאה לא-אלימה של אי-תשלום [[מס]]ים, שנאספו בידי ישראל ושימשו למימון ניהול יהודה, שומרון ועזה. כשמעצרים לא הובילו לסיום [[מרד מיסים|מרד המיסים]], ישראל חיסלה אותו על ידי הטלת קנסות כבדים והחרמת רכוש, ציוד, סחורה ורהיטים מחנויות, מפעלים ואף בתים פרטיים.


ב-[[29 במרץ 1993]] נרצח בכפר-ים בגוש קטיף שעיה דויטש ז"ל. דויטש נרצח על-ידי פועל שהועסק בחממות שלו. הפועל רצח אותו בדקירות סכין, דויטש הצליח לירות בפועל ולהימלט מהמקום, אולם נפטר כעבור זמן קצר מאיבוד דם.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=סולימאן אל-שאפעי ונפתלי אדרי|שם="התעקש להעסיק פועלים ערבים ולבסוף נרצח"|כתב עת=חדשות (עיתון)|שנת הוצאה=30.3.1993|עמ=3|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19930330-01.1.3&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>
ככל שהתמשכה האינתיפאדה הלכו וגברו ההוצאות להורג של [[משתף פעולה|משתפי פעולה]] (אמיתיים ומדומים) עם ישראל והתגבר הכאוס ביהודה, שומרון ועזה. תופעות אלו וכן צורת הארגון (ועדות עממיות מקומיות, שהוצאו אל מחוץ לחוק על ידי ישראל ב-[[1 ביולי]] [[1988]]) היו דומות ל[[המרד הערבי הגדול|מרד הערבי הגדול]] (כך למשל נרצחו 90 פלסטינים שנחשדו בשיתוף פעולה עד [[ספטמבר]] [[1989]]), דבר שאף הביא את המפקדה הלאומית להודיע ב-[[15 באוגוסט]] 1989 על דרישה להימנע מהרג של משתפי פעולה ללא אישור מההנהגה העליונה.


ב-[[30במרץ 1993|30 במרץ 1993]] נרצחו השוטרים דני חזוט ז"ל ומרדכי ישראלי ז"ל. הרצח בוצע בצומת תלמי-אלעזר ליד חדרה, שני השוטרים ישבו ברכב המשטרתי במהלך סיור לילה, מחבלים מארגון "חמאס" רצחו אותם בזמן שהם יישובים באוטו והצליחו לגנוב את אקדחיהם ולהימלט מזירת הרצח. השוטרים נמצאו רק כעבור מספר שעות על-ידי עובד "תנובה". בעקבות הרצח הוטל סגר גם על יהודה ושומרון, הייתה זאת הפעם הראשונה שכל השטחים היו נתונים תחת סגר.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=נירית זך|שם="מנוקבים בכדורים ושותתים דם שכב השוטרים ברכב"|כתב עת=מעריב|שנת הוצאה=31.3.1993|עמ=4|קישור=https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=d&d=hadashot19930331-01.1.4&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1}}</ref>
בסוף [[1988]] החל אש"ף לארגן את כוחות ההלם לכדי ארגונים צבאיים ממשיים כתוצאה מכך השתנתה הטקטיקה מאמצע 1988 לאלפי תקריות של שימוש ב[[בקבוק תבערה|בקבוקי תבערה]], מעל 100 השלכות רימוני יד, ומעל 500 התקפות עם רובים וחומרי-נפץ. למרות זאת, הפלסטינים המשיכו להציג את האירועים כהתקוממות לא אלימה. השינוי לא נעשה אמנם באופן מיידי אולם היה רציף למעט ההפגנות שמיד לאחר [[מהומות הר הבית (1990)|מהומות הר הבית ב-1990]].


=== תגובה ישראלית ===
=== תגובה ישראלית ===
[[קובץ:Rabin in Gaza 1987.jpg|שמאל|ממוזער|250px|שר הביטחון, [[יצחק רבין]], בביקור בעיר עזה בשבועות הראשונים של האינתיפאדה]]
[[קובץ:Rabin in Gaza 1987.jpg|שמאל|ממוזער|250px|שר הביטחון, [[יצחק רבין]], בביקור בעיר עזה בשבועות הראשונים של האינתיפאדה]]
תחילה לא ידעה ישראל כיצד לטפל במשבר ואף זלזלה בו במכוון (דבר שהתבטא בין השאר ביציאה של [[יצחק רבין]] למשך שבועיים ל[[ארצות הברית]] מיד לאחר פרוץ המהומות). במשך החודש הראשון לאינתיפאדה ציפתה ישראל כי המהומות ידעכו מעצמן (כפי שהיה בגלי אלימות קודמים).
תחילה לא ידעה ישראל כיצד לטפל במשבר ואף זלזלה בו במכוון (דבר שהתבטא בין השאר ביציאה של יצחק רבין למשך שבועיים ל[[ארצות הברית]] מיד לאחר פרוץ המהומות). במשך החודש הראשון לאינתיפאדה ציפתה ישראל כי המהומות ידעכו מעצמן (כפי שהיה בגלי אלימות קודמים).


לאחר חודש, כאשר המהומות לא דעכו מעצמן, הזרימה ישראל כוחות צבא גדולים לאזורי יהודה ושומרון ורצועת עזה, אך בלי שהייתה תוכנית פעולה רצינית לפעילות הכוחות. ב-[[21 בדצמבר]] [[1987]] החליט ה[[רמטכ"ל]] [[דן שומרון]], לשנות את היערכות הכוחות ביהודה ושומרון. על גזרת שומרון הופקד מפקד [[אוגדה 162]], תא"ל [[זאב ליבנה]], ועל גזרת יהודה הופקד מפקד אוגדה 720, תא"ל [[בני טרן]]. מפקד חטיבת איו"ש נשאר לפקד על גזרת בנימין. גזרת מרחב שומרון חולקה לשלושה מרחבים חטיבתיים, כלהלן: על גזרת ג'נין הופקד אל"ם [[גבי אשכנזי]], מפקד [[חטיבת גולני]]; על גזרת טול כרם-קלקיליה הופקד אל"ם [[משה גבעתי (היסטוריון)|משה גבעתי]] מפקד מחוז דן; ועל גזרת שכם הופקד מפקד המרחב הקבוע, סא"ל יהודה מאיר. מפקד אוגדה 162 קבע את מפקדתו בבניין הממשל בשכם. גזרת מרחב יהודה חולקה לשני מרחבי משנה. מפקד המרחב, סא"ל [[גבי אביב]], הופקד על גזרת חברון, והוקם מַשלָ"ט (מֶרכז שליטה) סדיר בגזרת בית לחם. שניהם הוכפפו למפקד אוגדה 720, שקבע את מפקדתו בבניין הממשל בחברון. מאוחר יותר הוקמה [[אוגדת יהודה ושומרון]], בפיקודו של תא"ל גבי אופיר, והוקמו שש חטיבות מרחביות חדשות: חטיבה 'יהודה', חטיבת 'שומרון', חטיבת 'מנשה', [[חטיבת בנימין|חטיבת 'בנימין']] וחטיבת 'עציון'.
לאחר חודש, כאשר המהומות לא דעכו מעצמן, הזרימה ישראל כוחות צבא גדולים לאזורי יהודה ושומרון ורצועת עזה, אך בלי שהייתה תוכנית פעולה רצינית לפעילות הכוחות. ב-[[21 בדצמבר]] [[1987]] החליט ה[[רמטכ"ל]] [[דן שומרון]], לשנות את היערכות הכוחות ביהודה ושומרון. על גזרת שומרון הופקד מפקד [[אוגדה 162]], תא"ל [[זאב ליבנה]], ועל גזרת יהודה הופקד מפקד אוגדה 720, תא"ל [[בני טרן]]. מפקד חטיבת איו"ש נשאר לפקד על גזרת בנימין. גזרת מרחב שומרון חולקה לשלושה מרחבים חטיבתיים, כלהלן: על גזרת ג'נין הופקד אל"ם [[גבי אשכנזי]], מפקד [[חטיבת גולני]]; על גזרת טול כרם-קלקיליה הופקד אל"ם [[משה גבעתי (היסטוריון)|משה גבעתי]] מפקד מחוז דן; ועל גזרת שכם הופקד מפקד המרחב הקבוע, סא"ל יהודה מאיר. מפקד אוגדה 162 קבע את מפקדתו בבניין הממשל בשכם. גזרת מרחב יהודה חולקה לשני מרחבי משנה. מפקד המרחב, סא"ל [[גבי אביב]], הופקד על גזרת חברון, והוקם מַשלָ"ט (מֶרכז שליטה) סדיר בגזרת בית לחם. שניהם הוכפפו למפקד אוגדה 720, שקבע את מפקדתו בבניין הממשל בחברון. מאוחר יותר הוקמה [[אוגדת יהודה ושומרון]], בפיקודו של תא"ל גבי אופיר, והוקמו שש חטיבות מרחביות חדשות: חטיבת 'יהודה', חטיבת 'שומרון', חטיבת 'אפרים', חטיבת 'מנשה', [[חטיבת בנימין|חטיבת 'בנימין']] וחטיבת 'עציון'.


עם הזמן, התאוששה ישראל מההלם והגיבה במדיניות של יד קשה שנועדה לדכא את ההתקוממות בכוח. ההוראות הבלתי רשמיות שניתנו לחיילים היו, כפי שניסח זאת [[שר הביטחון]], יצחק רבין, "לשבור ידיים ורגליים". ישראל נקטה במדיניות של הטלת [[עוצר]] המוני (60% מהאוכלוסייה הייתה נתונה בשלב כלשהו במהלך השנתיים הראשונות לעוצר ממושך), מאסרים המוניים, הכבדה של הממשל הצבאי המוטל על השטח, הרס ואטימת בתים (150 ב-1988 לבדה), אכיפה נוקשה של חוקי המס על התושבים (עד כדי עלייה בגביית המיסים ביחס לשנת [[1986]] בחלק מהמקומות) וכן סגירת בתי ספר (היו פתוחים רק 40 יום בשנת הלימודים 1988/89). בתחילת האירועים לא שונו אמנם [[הוראות פתיחה באש בישראל|הוראות פתיחה באש]] אולם הסמכות לתת היתרים לביצוע פעולות ענישה שונות (כמו [[הריסת בתי מחבלים|הריסת בתים]], גירוש, הטלת עוצר וכדומה) הועברו לדרגים נמוכים יותר מאשר קודם לכן.
עם הזמן, התאוששה ישראל מההלם והגיבה במדיניות של יד קשה שנועדה לדכא את ההתקוממות בכוח. ההוראות הבלתי רשמיות שניתנו לחיילים היו, כפי שניסח זאת [[שר הביטחון]], יצחק רבין, "לשבור ידיים ורגליים". ישראל נקטה במדיניות של הטלת [[עוצר]] המוני (60% מהאוכלוסייה הייתה נתונה בשלב כלשהו במהלך השנתיים הראשונות לעוצר ממושך), מאסרים המוניים, הכבדה של הממשל הצבאי המוטל על השטח, הרס ואטימת בתים (150 ב-1988 לבדה), אכיפה נוקשה של חוקי המס על התושבים (עד כדי עלייה בגביית המיסים ביחס לשנת [[1986]] בחלק מהמקומות) וכן סגירת בתי ספר (היו פתוחים רק 40 יום בשנת הלימודים 1988/89). בתחילת האירועים לא שונו אמנם [[הוראות פתיחה באש בישראל|הוראות פתיחה באש]] אולם הסמכות לתת היתרים לביצוע פעולות ענישה שונות (כמו [[הריסת בתי מחבלים|הריסת בתים]], גירוש, הטלת עוצר וכדומה) הועברו לדרגים נמוכים יותר מאשר קודם לכן.
שורה 119: שורה 330:
=== ערביי ישראל ===
=== ערביי ישראל ===
ב-[[17 בדצמבר]] [[1987]] התכנסה [[ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל]] (לראשונה השתתפה בכינוס גם הנהגת [[התנועה האסלאמית בישראל|התנועה האסלאמית]]) והחליטה על [[שביתה כללית]] בקרב [[ערביי ישראל]] ב-[[21 בדצמבר]] שכונתה "יום השלום". השביתה שהתקיימה הייתה כמעט מלאה ולוותה בפרצי אלימות (זריקות אבנים ובקבוקי תבערה, חסימות כבישים וכדומה) במקומות מעטים.
ב-[[17 בדצמבר]] [[1987]] התכנסה [[ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל]] (לראשונה השתתפה בכינוס גם הנהגת [[התנועה האסלאמית בישראל|התנועה האסלאמית]]) והחליטה על [[שביתה כללית]] בקרב [[ערביי ישראל]] ב-[[21 בדצמבר]] שכונתה "יום השלום". השביתה שהתקיימה הייתה כמעט מלאה ולוותה בפרצי אלימות (זריקות אבנים ובקבוקי תבערה, חסימות כבישים וכדומה) במקומות מעטים.

=== דינמיקה פנים-ערבית ===
=== דינמיקה פנים-ערבית ===
שבוע לאחר תחילת האינתיפאדה הכריז ארגון "המערך האיסלאמי" על הקמת "חמאס" ותחילת המאבק האלים בישראל. "המערך האיסלאמי" הוקם על-ידי אחמד יאסין בשנות ה-70' ופעל כתנועה חברתית שצברה אחיזה נרחבת ברצועת עזה בעשור שקדם לאינתיפאדה, אך נמנעה מלחימה בישראל. הרעיון המנחה היה לייצר איסלאמיזציה בחברה הפלסטינית ורק בשלב מאוחר יותר לעבור למאבק בישראל. עם פרוץ האינתיפאדה חששו יאסין ושותפיו כי ללא הצטרפות לאינתיפאדה הם יאבדו את מעמדם המתחזק מול אש"ף שיתפוס את ההובלה ו"ג'יהאד איסלאמי" שיגביר את הפיגועים נגד ישראל וימשוך אליו את הקיצוניים<ref>{{צ-מאמר|מחבר=דוד חכם|שם="ותמלא הארץ חמאס - השייח יאסין ומלחמתו בישראל"|שנת הוצאה=2006|קישור=https://web.archive.org/web/20160303172831/http://geo.haifa.ac.il/~ch-strategy/publications/books/hamas_country/hamas_country.pdf}}</ref>

בין [[3 בפברואר]] ל-[[15 בפברואר|15]] בו [[1988]] הצליחה ישראל לעצור את ההנהגה הראשונה של המפקדה הלאומית ולעצור את מערכת ההפצה שלה. אף על פי שהדבר לא מנע את התאוששות המפקדה, הרי מתקפה זו ואלו שבאו בעקבותיה הצליחו לדחוק את המפקדה הלאומית למגננה, להביא אותה להקטנת פעילותה, ולהגביר את תלותה הארגונית והכספית באש"ף, בעיקר מאמצע 1988.
בין [[3 בפברואר]] ל-[[15 בפברואר|15]] בו [[1988]] הצליחה ישראל לעצור את ההנהגה הראשונה של המפקדה הלאומית ולעצור את מערכת ההפצה שלה. אף על פי שהדבר לא מנע את התאוששות המפקדה, הרי מתקפה זו ואלו שבאו בעקבותיה הצליחו לדחוק את המפקדה הלאומית למגננה, להביא אותה להקטנת פעילותה, ולהגביר את תלותה הארגונית והכספית באש"ף, בעיקר מאמצע 1988.


שורה 145: שורה 359:


באמצע [[פברואר]] [[1989]] נערכו מספר דיונים בין־אישים מ[[מפלגת העבודה]] לבין נציגים פלסטיניים מיהודה, שומרון ועזה המקורבים לאש"ף בראשות [[פייסל חוסייני]]. ב-[[13 במרץ]] הוחלט על חלוקת תעודות חדשות לכאלו האסורים בכניסה לישראל. ב-[[24 באפריל]] 1989 החליטה המפקדה הלאומית על אי־הזזת שעונים ל[[שעון קיץ]].
באמצע [[פברואר]] [[1989]] נערכו מספר דיונים בין־אישים מ[[מפלגת העבודה]] לבין נציגים פלסטיניים מיהודה, שומרון ועזה המקורבים לאש"ף בראשות [[פייסל חוסייני]]. ב-[[13 במרץ]] הוחלט על חלוקת תעודות חדשות לכאלו האסורים בכניסה לישראל. ב-[[24 באפריל]] 1989 החליטה המפקדה הלאומית על אי־הזזת שעונים ל[[שעון קיץ]].

ב[[מאי]] [[1989]] ביצעה ישראל גל מעצרים גדול מאוד בקרב פעילי [[חמאס]], כולל מעצרו של [[אחמד יאסין]] מנהיג התנועה שעד אז נמנעה מלעוצרו.

ב־[[3 במאי]] [[1989]] חייל צה"ל, רב-טוראי [[אילן סעדון]] נחטף ונרצח על ידי אנשי [[חמאס]].

ב-[[14 במאי]] [[1989]] החליטה ממשלת ישראל על עריכת בחירות אזורית ב[[יהודה והשומרון]] אולם החלטה זו לא מומשה.

ב־[[6 ביולי]] [[1989]] אירע [[הפיגוע בקו 405]], שבו מחבל דירדר את [[אוטובוס]] [[אגד]] קו 405 לתהום ליד [[קריית יערים]] ורצח 16 איש.


ב-[[20 בספטמבר|20]]-[[21 בספטמבר]] 1989 פעולה לגביית מיסים ב[[בית סחור]] הסתבכה ונפתחה אש על התושבים.
ב-[[20 בספטמבר|20]]-[[21 בספטמבר]] 1989 פעולה לגביית מיסים ב[[בית סחור]] הסתבכה ונפתחה אש על התושבים.

ב-[[30 בנובמבר]] [[1989]], פיגוע הדריסה הראשון כנגד אזרחים - כשמחבל תושב [[נוסייראת|מחנה הפליטים נוסייראת]] דרס למוות את [[אביגדור דהרי]] ב[[צומת גוש קטיף]].


ב-[[15 בדצמבר|15]]-[[17 בדצמבר]] 1989 החליט הוועד הפועל של אש"ף על מוכנות לדיאלוג עם ישראל, אבל רק בתנאי שייעשה על ידי אש"ף.
ב-[[15 בדצמבר|15]]-[[17 בדצמבר]] 1989 החליט הוועד הפועל של אש"ף על מוכנות לדיאלוג עם ישראל, אבל רק בתנאי שייעשה על ידי אש"ף.
שורה 163: שורה 367:


ב-[[8 באפריל]] [[1990]] הוקמה ועדת ירושלים של הליגה הערבית, דבר שירדן התנגדה לו בעבר.
ב-[[8 באפריל]] [[1990]] הוקמה ועדת ירושלים של הליגה הערבית, דבר שירדן התנגדה לו בעבר.

ב-[[20 במאי]] 1990 נרצחו 7 פלסטינים ב[[ראשון לציון]] בידי [[עמי פופר]] במהלך [[הטבח בצומת גן הוורדים]]. במהומות שפרצו בעקבות כך, נהרגו 7 פלסטינים נוספים.

ב-[[30 במאי]] 1990 באותה השנה נתפסו שתי סירות של החזית העממית שניסו לבצע פיגוע בתל אביב, דבר שהביא לסיום הדיאלוג בין אש"ף וארצות הברית ב-[[20 ביולי]].

ב-[[8 באוקטובר]] [[1990]] הביאו פרסומים של [[תנועת נאמני הר הבית]] על טקס הנחת [[אבן פינה]] ל[[בית המקדש השלישי]] להתפרצות [[מהומות הר הבית (1990)|מהומות הר הבית]] [http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=256] [http://www.police.gov.il/MEHOZOT/MISHMARHAGVOL/Pages/history.aspx#4] [http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=525109]. במהומות נזרקו אבנים על [[הכותל המערבי]] ובפריצת המשטרה ל[[הר הבית]] נהרגו 17 ערבים ונפצעו 20 שוטרים וכ-200 ערבים. מהומות אלו התפשטו הן לתוך יהודה, שומרון ועזה (שם גרמו להפגנות עממיות בפעם הראשונה לאחר זמן רב) והן ל[[ערביי ישראל]].


ב-[[1991]] הביאה [[מלחמת המפרץ]] שבה הפלסטינים תמכו ב[[סדאם חוסיין]] למצב חדש. בשל תמיכתם זו במנהיג ערבי שכבש מדינה שכנה, נחלשה עמדת הפלסטינים בזירה הבינלאומית בכלל ובזירה הערבית בפרט, והתחזק מאוד מעמדה של [[ארצות הברית]] (גם בעקבות המלחמה וגם בשל סיום [[המלחמה הקרה]]) דבר שאיפשר את כינוס [[ועידת מדריד]].
ב-[[1991]] הביאה [[מלחמת המפרץ]] שבה הפלסטינים תמכו ב[[סדאם חוסיין]] למצב חדש. בשל תמיכתם זו במנהיג ערבי שכבש מדינה שכנה, נחלשה עמדת הפלסטינים בזירה הבינלאומית בכלל ובזירה הערבית בפרט, והתחזק מאוד מעמדה של [[ארצות הברית]] (גם בעקבות המלחמה וגם בשל סיום [[המלחמה הקרה]]) דבר שאיפשר את כינוס [[ועידת מדריד]].
שורה 177: שורה 375:


אף על פי שוועידת מדריד לא גרמה לסיום האינתיפאדה, הרי שהוועידה מציינת את המעבר המוחלט מאירועים המוניים לאירועי טרור על ידי יחידים, תוך שימוש ב[[פיגוע דקירה|סכינאות]] ותחילת שימוש ב[[פיגוע התאבדות|פיגועי התאבדות]].
אף על פי שוועידת מדריד לא גרמה לסיום האינתיפאדה, הרי שהוועידה מציינת את המעבר המוחלט מאירועים המוניים לאירועי טרור על ידי יחידים, תוך שימוש ב[[פיגוע דקירה|סכינאות]] ותחילת שימוש ב[[פיגוע התאבדות|פיגועי התאבדות]].

== ארגונים פלסטיניים ==
== ארגונים פלסטיניים ==
ועדות עממיות ברחבי יהודה, שומרון ועזה - בכל יישוב הוקמה ועדה מרכזית אחת לפחות (לעיתים היה פיצול לפי ארגונים) שהייתה אחראית לתיאום הפעילות הפלסטינית וכן ועדות משנה שהיו אחראיות על התחומים השונים. [[מנהיגות ההתקוממות הלאומית]] למעשה כללה ארבעה גורמים עיקריים: [[פת"ח]], [[החזית העממית לשחרור פלסטין]], [[החזית הדמוקרטית]] ו[[מפלגת העם הפלסטינית]].
ועדות עממיות ברחבי יהודה, שומרון ועזה - בכל יישוב הוקמה ועדה מרכזית אחת לפחות (לעיתים היה פיצול לפי ארגונים) שהייתה אחראית לתיאום הפעילות הפלסטינית וכן ועדות משנה שהיו אחראיות על התחומים השונים. [[מנהיגות ההתקוממות הלאומית]] למעשה כללה ארבעה גורמים עיקריים: [[פת"ח]], [[החזית העממית לשחרור פלסטין]], [[החזית הדמוקרטית]] ו[[מפלגת העם הפלסטינית]].
שורה 196: שורה 395:
# מטרות מיידיות שקשורות ליהודה, שומרון ועזה עצמם.
# מטרות מיידיות שקשורות ליהודה, שומרון ועזה עצמם.
# מטרות מדיניות ארוכות טווח.
# מטרות מדיניות ארוכות טווח.

=== מטרות מיידיות ===
=== מטרות מיידיות ===
* חסימת כבישים בפני צה"ל
* חסימת כבישים בפני צה"ל
שורה 269: שורה 469:
בשורה התחתונה הצליחה ישראל לדכא את ההתקוממות, שכן הכוחות הפלסטינים היו נחותים בהרבה מכוחות צה"ל. אולם האינתיפאדה הצביעה על בעיות רבות בהתנהלותו של צה"ל במישור האופרטיבי והטקטי. האינתיפאדה חייבה את ישראל להסיט כוחות רבים מאוד של צה"ל ליהודה, שומרון ועזה, שיבשה את מערך האימונים שלו וגרמה להרס תוכנית העבודה שלו.
בשורה התחתונה הצליחה ישראל לדכא את ההתקוממות, שכן הכוחות הפלסטינים היו נחותים בהרבה מכוחות צה"ל. אולם האינתיפאדה הצביעה על בעיות רבות בהתנהלותו של צה"ל במישור האופרטיבי והטקטי. האינתיפאדה חייבה את ישראל להסיט כוחות רבים מאוד של צה"ל ליהודה, שומרון ועזה, שיבשה את מערך האימונים שלו וגרמה להרס תוכנית העבודה שלו.


בישראל הובילה האינתיפאדה לדיון מחודש בסוגיית יהודה ושומרון: בעוד ב[[ימין פוליטי בישראל|ימין]] הטילו את האחריות לכישלון בדיכוי האינתיפאדה על צה"ל, ב[[שמאל פוליטי בישראל|שמאל]] נטען כי שורש הבעיה הוא המעמד של יהודה, שומרון ורצועה עזה. ויכוח זה גרם לפירוקה של [[ממשלת אחדות לאומית (ישראל)|ממשלת האחדות הלאומית]] וגרם להאשמות חריפות כלפי הפיקוד העליון צה"ל, בטענה שאינם מעוניינים בפתרון המצב ולא נוקטים בפעולות המתבקשות, וכלפי שר הביטחון [[יצחק רבין]], שנטען כי מנע מצה"ל לפעול נכון. בקרב ה[[מתנחלים]] הביאה האינתיפאדה להתערערות תחושת הביטחון בשל ההתקפות המרובות עליהם, לתביעות חוזרות ונשנות כלפי צה"ל לספק להם ביטחון ואף גרמה להתקפות של קבוצות קטנות מ[[ימין רדיקלי בישראל|הימין הקיצוני]] על כוחות צה"ל. במקביל נערכו ניסיונות של קבוצות ימניות קיצוניות ליצור פרובקציות כלפי הערבים מתוך מגמה להצית מלחמה שתגרום לגירושם של ערביי יהודה, שומרון ועזה. יש הטוענים כי האינתיפאדה הובילה לעלייה בתמיכה הציבורית בתנועות השמאל (כגון [[שלום עכשיו]]) בישראל, ולבחירתו המחודשת של [[יצחק רבין]] לראשות הממשלה ב-[[1992]].
בישראל הובילה האינתיפאדה לדיון מחודש בסוגיית יהודה ושומרון: בעוד ב[[ימין פוליטי בישראל|ימין]] הטילו את האחריות לכישלון בדיכוי האינתיפאדה על צה"ל, ב[[שמאל פוליטי בישראל|שמאל]] נטען כי שורש הבעיה הוא המעמד של יהודה, שומרון ורצועה עזה. ויכוח זה גרם לפירוקה של [[ממשלת אחדות לאומית (ישראל)|ממשלת האחדות הלאומית]] וגרם להאשמות חריפות כלפי הפיקוד העליון צה"ל, בטענה שאינם מעוניינים בפתרון המצב ולא נוקטים בפעולות המתבקשות, וכלפי שר הביטחון [[יצחק רבין]], שנטען כי מנע מצה"ל לפעול נכון. בקרב ה[[מתנחלים]] הביאה האינתיפאדה להתערערות תחושת הביטחון בשל ההתקפות המרובות עליהם, לתביעות חוזרות ונשנות כלפי צה"ל לספק להם ביטחון ואף גרמה להתקפות של קבוצות קטנות מ[[ימין רדיקלי בישראל|הימין הקיצוני]] על כוחות צה"ל. במקביל נערכו ניסיונות של קבוצות ימניות קיצוניות ליצור פרובקציות כלפי הערבים מתוך מגמה להצית מלחמה שתגרום לגירושם של ערביי יהודה, שומרון ועזה. יש הטוענים כי האינתיפאדה הובילה לעלייה בתמיכה הציבורית בתנועות השמאל (כגון [[שלום עכשיו]]) בישראל, ולבחירתו המחודשת של יצחק רבין לראשות הממשלה ב-[[1992]].


לעומת זאת הביאה האינתיפאדה להקצנה בקרב הפלסטינים, תוך שהארגונים הקיצוניים מנצלים את "הצלחתם" על מנת לבנות את הדימוי שלהם בקרב הציבור.
לעומת זאת הביאה האינתיפאדה להקצנה בקרב הפלסטינים, תוך שהארגונים הקיצוניים מנצלים את "הצלחתם" על מנת לבנות את הדימוי שלהם בקרב הציבור.
שורה 297: שורה 497:
* [http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/Peace/bakerplan.html תוכנית חמש הנקודות של בייקר] {{אנגלית}}
* [http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/Peace/bakerplan.html תוכנית חמש הנקודות של בייקר] {{אנגלית}}
* [[רונן פרי]], [http://haifalawfaculty.blogspot.com/2006/12/blog-post_12.html ביטול חוק האינתיפאדה: מצע לדיון], בלוג המרצים למשפטים ב[[אוניברסיטת חיפה]] (12.12
* [[רונן פרי]], [http://haifalawfaculty.blogspot.com/2006/12/blog-post_12.html ביטול חוק האינתיפאדה: מצע לדיון], בלוג המרצים למשפטים ב[[אוניברסיטת חיפה]] (12.12
*[http://parotk.com/25-30-שנה-לאינתיפאדה-הראשונה-איך-פתאום-ק/ 30 שנה לאינתיפאדה הראשונה - איך פתאום קם עם ומתחיל ללכת,] בפודקאסט/בלוג "פרות קדושות - מיתוסים ישראליים עם יזהר באר"
* [http://parotk.com/25-30-שנה-לאינתיפאדה-הראשונה-איך-פתאום-ק/ 30 שנה לאינתיפאדה הראשונה - איך פתאום קם עם ומתחיל ללכת,] בפודקאסט/בלוג "פרות קדושות - מיתוסים ישראליים עם יזהר באר"
<!---
<!---
http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/myths/mf19.html
http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/myths/mf19.html
שורה 311: שורה 511:
{{בקרת זהויות}}
{{בקרת זהויות}}


[[קטגוריה:האינתיפאדה הראשונה|*]]
[[קטגוריה:הסכסוך הישראלי-פלסטיני|אינתיפדה]]
[[קטגוריה:הסכסוך הישראלי-פלסטיני|אינתיפדה]]
[[קטגוריה:מהומות בישראל|אינתיפדה]]
[[קטגוריה:מהומות בישראל|אינתיפדה]]
[[קטגוריה:מרידות|אינתיפדה]]
[[קטגוריה:מרידות|אינתיפדה]]
[[קטגוריה:האינתיפאדה הראשונה|*]]

גרסה מ־14:02, 23 בדצמבר 2023

האינתיפאדה הראשונה
חיילי צה"ל במחסום דרכים בג'באליה ברצועת עזה, פברואר 1988
חיילי צה"ל במחסום דרכים בג'באליה ברצועת עזה, פברואר 1988
מלחמה: הסכסוך הישראלי-פלסטיני
תאריכים 9 בדצמבר 1987 – 13 בספטמבר 1993 (5 שנים ו־39 שבועות)
קרב לפני המערכה ברצועת הביטחון
קרב אחרי האינתיפאדה השנייה
מקום רצועת עזה, יהודה ושומרון, ישראל
תוצאה דעיכת אלימות ב-1991 ומשא ומתן שהוביל להסכמי אוסלו (1993)
הצדדים הלוחמים

ישראלישראל ישראל

חמאס
פת"ח
החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין
קובץ:PFLP Infobox Flag.svg החזית העממית לשחרור פלסטין
הג'יהאד האסלאמי

מנהיגים
יצחק שמיר
יצחק רבין 		  
מפקדים

יצחק רבין, יצחק שמיר (שרי ביטחון)
דן שומרון, אהוד ברק (רמטכ"לים)
יוסף הרמלין, יעקב פרי (ראשי השב"כ)
דוד קראוס, יעקב טרנר (מפכ"לי המשטרה)

אבדות

164 הרוגים

1160 הרוגים[1]

האינתיפאדה הראשונה (בערבית: الانتفاضة الفلسطينية الأولى, תעתיק מדויק: אלאנתפאצ'ה אלפלסטיניה אלאולא) הייתה התקוממות אלימה ברובה, שהחלה ב-9 בדצמבר 1987 והתאפיינה בתחילתה בעיקר בהפרות סדר המוניות שכללו הפגנות, ידויי אבנים, חסימות צירים ובמקרים מסוימים גם השלכת בקבוקי תבערה. בהמשך שינתה את האינתיפאדה את אופיה ומ-1989 החלו להתבצע פיגועים בעיקר על-ידי הארגונים האסלאמיים, "חמאס" ו"ג'יהאד איסלאמי". ההתקוממות האזרחית נחלשה לאחר מלחמת המפרץ ב-1991 אולם פיגועי הטרור החריפו והתאפיינו בעליית מדרגה מפיגועי דקירה לפיגועים בנשק, פיגועי חטיפה ואף ניסיונות להפעלת מכוניות תופת. האינתיפאדה הסתיימה רשמית עם חתימתם של הסכמי אוסלו ב־1993, אולם פיגועי הטרור נמשכו על-ידי הארגונים שהתנגדו להסכם. במהלך האינתיפאדה התקוממו התושבים הפלסטינים ביהודה ושומרון וברצועת עזה נגד מדינת ישראל. האינתיפאדה נקראה לעיתים "מלחמת האבנים", משום שבתחילתה השתמשו הפלסטינים באבנים ובכלי-נשק מאולתרים אחרים, אך בהמשך עברו לנשק חם ופיגועים קשים יותר. עם פרוץ "האינתיפאדה השנייה" ניתן לזו שלפניה השם "האינתיפאדה הראשונה" כדי ליצור הבחנה ברורה ביניהן.

מתקן מאולתר לתיקור כלי רכב 'רכים' ('נינג'ה') עשוי ממסמר ודיסקית גומי. יחידות כאלה פוזרו על ידי פלסטינים בכבישי יהודה ושומרון במהלך האינתיפאדה הראשונה.

הרקע לאינתיפאדה

בחודשים שלפני פרוץ האינתיפאדה הייתה עלייה במספר האירועים בעימות בין הפלסטינים לישראלים. את מרבית הפיגועים הוביל ארגון ה"ג'יהאד האיסלאמי", ההסלמה התאפיינה במעבר לשימוש בנשק חם, רימונים ופיגועי דקירה.

ב-16 באוקטובר 1986 ביצעו מחבלים מהארגון מתקפת רימונים על טירוני "גבעתי" ובני משפחותיהם בטקס ההשבעה בכותל. בפיגוע נהרג אביו של אחד החיילים ונפצעו למעלה מ-40 איש. בישראל האשימו תחילה את אש"ף, אולם החקירה העלתה שהמחבלים היו אנשי "ג'יהאד איסלאמי". ארגון שעד אז לא ביצע פיגועים בסדר גודל כזה.[2]

ב-2 באוגוסט 1987 נרצח סרן רון טל, מפקד בסיס המשטרה הצבאית ברצועת עזה, ברחובה הראשי של עזה, בידי שלושה מחבלי הג'יהד האיסלאמי.[3]

ב-8 באוגוסט 1987 נהרג קצין מילואים ישראלי וכעבור שבועיים סוכל ניסיון פיגוע התאבדות בירושלים.

בשבוע אחד בספטמבר נהרג חייל ואירעו שלושה פיגועי דקירה בישראלים.

ב-8 באוקטובר 1987 חיילי צה"ל הרגו חמישה מחבלים מעזה שהיו חברי ארגון הג'יהאד האסלאמי. חלק מההרוגים היו מחבלים מהארגון שנמלטו מכלא עזה (שהיה תחת שליטה ישראלית) בחודש אוגוסט. בהיתקלות נהרג איש שב"כ ישראלי, ויקטור ארג'ואן, העובדה שהמחבלים הצליחו להימלט מהכלא ובהמשך להשיב אש ולהילחם כנגד כוחות הביטחון של ישראל העלתה מאד את קרנו של הארגון.[4]

נוסף על אירועים אלימים אלו חלה הידרדרות כללית ומשמעותית במצב הביטחון ביהודה, שומרון ועזה, דבר שכלל הכפלה לפחות של כמעט כל סוגי האירועים הביטחוניים. כוח ישראלי שנכנס לבלאטה זמן קצר לפני תחילת האינתיפאדה נתקל בהתנגדות לא-אלימה (ברובה) אולם בעוצמה כזאת שחייבה אותו לסגת ללא מרבית המבוקשים שחיפש.

על פי הערכות ישראליות, האינתיפאדה הייתה תופעה ספונטנית בחלקה[דרוש מקור]. לאחר שהחלה, ניסה אש"ף לטעון כי הוא ארגן אותה, אולם היסטוריונים רואים בטענה זו ניסיון שלאחר-המעשה להציג יותר שליטה והשפעה בשטח ממה שהיו לאש"ף בפועל[דרוש מקור: מי היו ההיסטוריונים הללו].

גורמים לאינתיפאדה

הועלו השערות רבות לגבי הגורמים לאינתיפאדה. השערות אלו כוללות:

שחרור האסירים בעסקת ג'יבריל הוא הגורם העיקרי לשינויים והתהליכים שהובילו לאינתיפאדה הראשונה. הייתי שם בשטח והרגשנו את זה יום-יום. המסה של האסירים ששוחררה אז בנתה מנהיגות חדשה קיצונית ואקטיביסטית. זה יחד עם התרוממות הרוח והתחושה שהצליחו לכופף את מדינת ישראל הוביל לפיצוץ.

  • הקצנה בימין הישראלי - הקריאות המתגברות של הימין בישראל לטרנספר, הכרזתו של אריאל שרון על מעבר לבית ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים והשמועות על השתלטות יהודית על רובע זה בעקבותיה וכן הניתוק של השכונות היהודיות מחברת החשמל המזרח ירושלמית (שגרמו לשמועות על כוונות השתלטות עליה) תרמו להתססת הרוחות אצל הפלסטינים.[5]
  • ירידה בתל"ג לנפש לאחר 15 שנות צמיחה - בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 - גבר קצב הגידול הטבעי של תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה בגלל שיפור בשירותי הרפואה וירידה בתמותה. בנוסף, הירידה בהכנסות מדינות ערב מנפט הביאה לירידה חדה בהגירה החוצה ולגידול נוסף באוכלוסייה. היקף הצמיחה בתל"ג של יהודה, שומרון וחבל עזה ירד והביא לראשונה לירידה בתל"ג לנפש. האבטלה גדלה, חלקית בגלל העלייה בהיקף ההשכלה של האוכלוסייה וסירוב הצעירים המשכילים לעבוד בעבודות פשוטות, המשרות היחידות שהוצעו להם.[6] בעוד שמצבם של ערביי יהודה, שומרון ועזה היה טוב מאשר במדינות ערב[7] הרי נקודת הייחוס שלהם היה המשק הישראלי בו רבים מהם עבדו, וביחס אליו ראו עצמם כעניים.
  • טענות לגבי ניצול ישראלי של משאבים פלסטיניים - נטען שישראל לא השתמשה בכל כספי המסים שגבתה מהפלסטינים לצורכי האוכלוסייה הפלסטינית (למרות הצהרותיה הפומביות על כך). בנוסף, האיסור למעשה על פיתוח מקורות מים והמכסות הנמוכות של מים לפלסטינים לעומת אזרחי ישראל, תרמו לתחושה שישראל מנצלת את תושבי יהודה, שומרון ועזה למטרותיה ואיננה מתחשבת בהם כלל.
  • סיבות פנים-ערביות - הפלסטינים חשו כי ננטשו בידי בעלי-בריתם הערבים, ואש"ף כשל בהבטחתו להשמיד את ישראל ולהקים במקומה מדינה פלסטינית. רבים מהם חשו כי הם עתידים לחיות את שארית חייהם כאזרחים סוג ב', ללא זכויות פוליטיות מלאות.[8] ב-11 באפריל 1987 נחתם בין שר החוץ הישראלי שמעון פרס לבין חוסיין מלך ירדן הסכם לונדון, המקדם את האופציה הירדנית ומציע שליטה ירדנית בשטחי יהודה ושומרון, תוך התעלמות ממעמדו של אש"ף בשטחים, כנציג הבלעדי של העם הפלסטיני. הידיעות על הסכם לונדון גרמו לשמועות על כינון אזור שליטה משותף לירדן ולישראל.[9]
  • הקצנה דתית - ההקצנה הדתית בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן תרמה גם היא להתססת הרוחות וחיזקה את הזרם הדתי. תופעה זו עודדה ברובה על ידי ישראל, שראתה בתנועות הדתיות מכשול בפני אש"ף. ישראל הניחה לתנועת המוגמע' (התנועה שממנה צמח חמאס) להשתלט למעשה על כל הארגונים הדתיים, תוך דחיקת הגורמים המתונים. רק באמצע 1987 ניסתה ישראל לעצור התפתחות זו ונכשלה.[10]
  • בחודשים יולי-אוגוסט 1987 התקיימה סדרת פגישות בין איש תנועת החרות פרופסור משה עמירב לבין בכיר אש"ף בשטחים פייסל חוסייני, בתיווכם של דוד איש שלום ופרופסור סרי נוסייבה, מאוניברסיטת אל-קודס. במהלכה נוסח ביום 25 באוגוסט מזכר הבנות, שתכליתו הייתה לבסס תשתית לשיחות בין ראש ממשלת ישראל יצחק שמיר לבין ראש אש"ף יאסר ערפאת. סדרת פגישות זו היוותה אופק מדיני בעיני אנשי אש"ף בשטחים, אולם לאחר שדבר הפגישות והמזכר דלפו לתקשורת, הורה שמיר על הפסקת המגעים ועל מעצרו המנהלי של חוסייני.[11] לדעת עמירב[12] ואיש שלום,[13] האכזבה של הפלסטינים מכישלון ההסכם הייתה מהגורמים לאינתיפאדה.
  • הצטברות של אירועים שבהם נהרגו פלסטינים על ידי צה"ל, ובמיוחד חיסול ששת אנשי הג'יהאד האיסלמי שהיו מעורבים בהריגת איש השב"כ, הביאו לתסכול שעורר את האינתיפאדה.[13]
  • הצלחות של פיגועים נגד חיילי צה"ל, ובמיוחד בליל הגלשונים הביאו להתעוררות של הפלסטינים למאבק בישראל.[13]

מדיניות ישראל

מדיניות ישראל בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה לפני האינתיפאדה כללה בין היתר:

חיילים מורים על מחיקת ססמאות בג'בליה 1988
  • משמר הגבול היווה את הכוח העיקרי לטיפול בהפרות סדר וגובה על ידי צה"ל
  • הימנעות מחיכוך עם האוכלוסייה
  • צעדי ענישה ועידוד מקומיים בהתאם להתנהגות התושבים
  • בידוד מהומות
  • אבטחת צירי תנועה בתוך הערים
  • עוצר היווה אמצעי ענישה מועדף בשל הקטנת החיכוך עם האוכלוסייה
  • ניסיון לפקח על יהודה, שומרון ועזה תוך הוצאה מינימלית
  • חלוקה של היתרי עבודה בישראל (כמעט) לכל דורש
  • יצירת תלות כלכלית בישראל
  • אי טיפול מעשי בפליטים (התוכנית ליישוב הפליטים שיושמה טיפלה רק בכמחצית מהגידול הטבעי)
  • מתן אפשרות לאש"ף להזרים כספים ליהודה, שומרון ועזה
  • סיוע לירדן לשמור על מעמדה ביהודה ושומרון ולחדור לרצועת עזה.

אירועים

פעולות פלסטיניות בתחילת האינתיפאדה

דצמבר 1987

האירוע שנחשב כניצוץ שהצית את האינתיפאדה הוא ההלוויה של ארבעה פועלים פלסטינים ממחנה הפליטים ג'באליה שברצועת עזה שנהרגו בתאונת דרכים לאחר שנהג משאית ישראלי פגע בשתי מוניות שבהן נסעו, מדרום למחסום ארז, בארבע אחר הצהריים ב-8 בדצמבר 1987. השמועות שנפוצו כאילו זו לא הייתה תאונה, אלא פגיעה מכוונת כנקמה על רצח שלמה סקל, שנדקר למוות יומיים לפני-כן ב-6 בדצמבר 1987 בשוק המרכזי בעזה, עוררו מהומות במחנה.

למחרת בבוקר, ב-9 בדצמבר, החלו בני נוער במחנה ליידות אבנים לעבר חיילי צה"ל. בזמן שערכו חיפוש במחנה אחר המיידים, הקיפה קבוצת פלסטינים את הג'יפ ותקפה את הקצין שהופקד לשמור עליו. אחד מהם ניסה לחטוף את נשקו ושני בקבוקי תבערה הושלכו לעבר הג'יפ. הקצין פתח באש ומהירי נהרג חאתם אל-סיסי, בן 20,[14] ועוד שישה עשר אנשים נפצעו. מוצב צה"ל בג'באליה נכבש והוצת על ידי ההמון הזועם. מאוחר יותר באותו היום, חטפו אלפי פלסטינים את גופתו של אל-סיסי מחדר המתים בבית החולים שיפא וערכו לו מסע הלוויה שהפך להתפרעות ובמהלכו נשמעו הקריאות "איד'בח אל-יהוד".[15] התגובה הקטלנית של החיילים שלא היו מוכנים לעוצמת המהומות גרמו להסלמה נוספת. יום זה, 9 בדצמבר 1987 נחשב ליום פרוץ האינתיפאדה. מג'באליה התפשטו המהומות לכלל רצועת עזה, ולאחר זמן מה למחנות פליטים וישובים פלסטיניים ביהודה ושומרון. ב-19 בדצמבר 1987 החלו מהומות גם במזרח ירושלים.

בימים הראשונים היו המהומות חסרות ארגון כלשהו וכוונו במידה לא מעטה גם כלפי החלקים העשירים של האוכלוסייה הפלסטינית. בסקרים שנערכו בקרב העצורים הפלסטיניים, התברר כי מרבית העצורים בשלב זה לא היו מחוברים כלל למאבק הלאומי שלהם ורבים מהם עבדו בישראל. כמו כן השתתפו בשלב הראשון של המהומות נשים וילדים רבים.

חוסר הארגון הסתיים כאשר הוקמו ועדות עממיות ברחבי יהודה, שומרון ועזה וכן "המפקדה הלאומית המאוחדת להסלמת ההתקוממות בשטחים הכבושים" (שהוקמה פורמלית בסוף דצמבר 1987 והכרוז הראשון שלה יצא ב-10 בינואר 1988) שעמדה למעשה בראשן.

מכיוון שאש"ף לא ארגן את המהומות בראשיתן הייתה סכנה מבחינתו לאבד את השטח לטובת הכוחות המקומיים. ניסיונות של אש"ף להציג את ההתקוממות כיוזמה שלו נתקלו בהתעלמות או בבוז. עם זאת, אש"ף הצליח להטיל את מרותו על המפגינים משום שמרבית אנשי הוועדות העממיות וכל אנשי המפקדה המאוחדת היו חברים בו וראו את עצמם (לפחות עקרונית) כפופים למרותו. כתוצאה מחוסר רצונה של המנהיגות המקומית להתעמת עם אש"ף, בשל החשש מחשיפה על ידי השב"כ וכן בשל היותם של מרבית המנהיגים משולי החברה הפלסטינית לפני האירועים (מצב זה השתנה במהירות עם תחילת האינתיפאדה), נותרו מנהיגי האינתיפאדה המקומיים אנונימיים, דבר שהקל על אש"ף לטעון לשליטה באירועים. עם זאת, אש"ף ושלוחיו לא פעלו לבדם בשטח, ולראשונה הארגון מצא את עצמו מתחרה בארגונים אסלאמיים קיצוניים - חמאס (שהוקם בתחילת האינתיפאדה) והג'יהאד האסלאמי, שגם להם היה חלק בליבוי האלימות.

בתחילת האינתיפאדה מרבית הפעילות נעשתה באמצעים מאולתרים: עשרות צעירים פלסטינים בני-עשרה ארבו לסיורים קטנים של חיילי צה"ל, והמטירו עליהם אבנים גדולות תוך ניסיון לפגוע בכוח הזרוע וביתרון מספרי אדיר, וכמו כן נערכו הפגנות רבות. בתקופה זו נעשה ניסיון להימנע מהפעלת נשק חם כלפי צה"ל והמתנחלים וזאת למרות הוראות סותרות שהגיעו מהנהגת אש"ף. בעוד שבתחילה הצליח ניסיון זה הרי ככל שעבר הזמן התמוססה הצלחתו.

הממשל האזרחי הישראלי בשטחים קרס למעשה בחודש הראשון לאינתיפאדה. אזורים נרחבים ביהודה, שומרון ועזה הכריזו על עצמם כ"משוחררים" וסירבו לשתף פעולה עם הממשל האזרחי. הרוב המוחלט של השוטרים הפלסטינים וכן רבים מפקידי הממשל התפטרו. במקביל נערכו שביתות כלליות רבות (1–3 בשבוע) וכן הוכרזה שביתת מסחר מלאה (שהחזיקה 40 יום) ולאחר מכן שביתת מסחר חלקית שקבעה שעות מסוימות בלבד לפתיחת החנויות.

שנת 1988

החל מפברואר 1988 נעשו ניסיונות רבים למרי אזרחי, עם או בלי תמיכה באלימות מקבילה, מרבית ניסיונות אלו נעשו על סמך הרעיונות של מוברק עווד שגורש על ידי ישראל ב-6 במאי. ניסיונות אלו צלחו יחסית בתחילה אולם עם התמוטטות הארגון המקומי והעברת מרכז הכובד להנהגת החוץ הם התמוססו ו"כוחות ההלם" הצבאיים הפכו לגורם המשמעותי.

  • ב-15 בפברואר 1988 פוצצה שייטת 13 את ספינת השיבה של אש"ף שעגנה בלימסול, קפריסין. ספינה זו נועדה למשוך תשומת לב בינלאומית לאינתיפאדה על ידי הגעתה (בליווי עיתונאים רבים) לנמל חיפה וקליטתה על ידי נציגים מערביי ישראל.
  • ב-1988 סוחרים נוצרים ממעמד הביניים יזמו (או, כפי שמומחים אחדים[דרוש מקור] טוענים, אולצו בידי אש"ף ליזום) מחאה לא-אלימה של אי-תשלום מסים, שנאספו בידי ישראל ושימשו למימון ניהול יהודה, שומרון ועזה. כשמעצרים לא הובילו לסיום מרד המיסים, ישראל חיסלה אותו על ידי הטלת קנסות כבדים והחרמת רכוש, ציוד, סחורה ורהיטים מחנויות, מפעלים ואף בתים פרטיים.
  • ב-21 במרץ 1988 בוצע פיגוע הירי הראשון באינתיפאדה. מחבלים ירו בחייל משה כץ ליד אגף הרישוי של משרד הפנים בבית-לחם. בעקבות הפיגוע הוטל סגר על העיר בית-לחם ונעצרו מאות חשודים במעשה.[16]
  • ב-7 באפריל 1988 נרצחה הנערה תרצה פורת בטיול של תנועת נוער "בני עקיבא". קבוצת בני-נוער מאלון-מורה נקלעה ללינץ' של תושבי הכפר ביתא שומרון. המטיילים הותקפו באבנים, המאבטח רומם אלדובי ירה בתוקפים והרג שניים מהם, אולם ההמון הצליח לחטוף את נשקו של המאבטח ובאמצעותו להרוג את תרצה פורת בת ה-15.[17]
  • ב-27 במאי 1988 נדקר בעיר העתיקה בירושלים תלמיד הישיבה חנוך אלבק. הנער נפצע בינוני מהדקירה והצליח להימלט מתוקפיו.[18]
  • ב-20 ביוני 1988 נרצח החקלאי אלי כהן במושב שקף בחבל לכיש. הוא הותקף במהלך עבודתו על-ידי מחבלים שהגיעו מהכפר בית עווא ודקרו אותו בגבו 7 פעמים.[19]
  • ב-14 באוגוסט 1988 נפצעו 6 אזרחים, ביניהם 4 ילדים מבקבוק תבערה שהושלך ממחנה הפליטים אל-בוריג' במרכז רצועת עזה. הפצועים נסעו לביקור משפחתי בגוש קטיף והותקפו על-ידי תושבי מחנה הפליטים, ישראל הטילה בתגובה עוצר על כל העיר עזה.[20]
  • ב-31 באוקטובר 1988נרצחו 4 ישראלים, רחל וייס ושלושת ילדיה. הם נהרגו מבקבוק תבערה על אוטובוס אזרחי בו נסעו מטבריה לירושלים, הפיגוע בוצע בסמוך ליריחו. כתוצאה מהשלכת הבקת"ב עלה האוטובוס באש, וייס ושלושת ילדיה נהרגו, עשרות נוסעים נוספים נפצעו.[21]
  • ב-7 בנובמבר 1988 נרצח חייל המילואים דוד דניאל. חייל המילואים שמר בשער המושב משואה בבקעת הירדן, פועל פלסטיני שעבד במושב רצח אותו בדקירות סכין.[22]
  • ב-13 בדצמבר 1988 נרצחו 2 ישראלים תושב הר ברכה יעקב פרג וחייל מילואים ארתור הרסטיג. רועה צאן משכם רצח את פרג ולאחר מכן התקיף סיור של חיילי מילואים והרג את הרסטיג לפני שחוסל על-ידי הכוח הצבאי.[23]

ככל שהתמשכה האינתיפאדה הלכו וגברו ההוצאות להורג של משתפי פעולה (כפי שזוהו על ידי אש"ף) עם ישראל והתגברה האינתיפדה ביהודה, שומרון ועזה. תופעות אלו וכן צורת הארגון (ועדות עממיות מקומיות, שהוצאו אל מחוץ לחוק על ידי ישראל ב-1 ביולי 1988) היו דומות למרד הערבי הגדול (כך למשל נרצחו 90 פלסטינים שנחשדו בשיתוף פעולה עד ספטמבר 1989[דרוש מקור]), דבר שאף הביא את המפקדה הלאומית להודיע ב-15 באוגוסט 1989 על דרישה להימנע מהרג של משתפי פעולה ללא אישור מההנהגה העליונה.

בסוף 1988 החל אש"ף לארגן את כוחות ההלם לכדי ארגונים צבאיים ממשיים כתוצאה מכך השתנתה הטקטיקה מאמצע 1988 לאלפי תקריות של שימוש בבקבוקי תבערה, מעל 100 השלכות רימוני יד[דרוש מקור], ומעל 500 התקפות עם רובים וחומרי-נפץ [דרוש מקור]. למרות זאת, הפלסטינים המשיכו להציג את האירועים כהתקוממות לא אלימה. השינוי לא נעשה אמנם באופן מיידי אולם היה רציף למעט ההפגנות שמיד לאחר מהומות הר הבית ב-1990.

שנת 1989

ב-1989 החל להסתמן שינוי באופיה של האינתיפאדה. לצד הפרות הסדר שנמשכו בכל רחבי השטחים, חלה עלייה במספר הפיגועים. הגורם המרכזי למגמה זאת (שהחלה בסוף 1988) היה ארגון "חמאס" שפעל כתנועה חברתית עד פרוץ האינתיפאדה. בדצמבר 1987 הודיע "חמאס" על הצטרפותו לאינתיפאדה, במהלך 1988 בנה הארגון תשתית של נשק ופעילים ברצועת עזה וב-1989 החל להפגין יכולות מבצעיות ולבצע פיגועים משמעותיים. פעילותו של "חמאס" ושל ארגונים נוספים הובילה לשינוי באופי האינתיפאדה שהלך והתגבר בשנים הבאות והתאפיין בעלייה ניכרת במספר הפיגועים ובאופיים.

  • ב־19 בפברואר 1989 נרצח חייל "גבעתי" שלמה כהן בפיגוע דקירה ליד כנסיית דורמציון בירושלים. כהן וחייל נוסף הותקפו על-ידי 3 ערבים שרצחו את כהן ופצעו את חברו בדקירות סכין[24]
  • ב-20 בפברואר 1989 נחטף לוחם הצנחנים החייל אבי סספורטס שעלה לטרמפ בצומת הודיה. החוטפים היו שני אנשי "חמאס" מחופשים לחרדים, סספורטס הוגדר נעדר במשך 3 חודשים עד שנמצאה גופתו. ככל הנראה הוא נרצח זמן קצר לאחר שנחטף.[25]
  • ב-25 בפברואר 1989 נרצח חייל צנחנים במיל', בנימין מייסנר בקסבה בשכם. מייסנר נהרג מידוי סלע במשקל 15 ק"ג על ראשו. הוא היה חלק מכוח צנחנים שסייר בקסבה של שכם והותקף על-ידי מתפרעים מקומיים.[26]
  • ב-21 במרץ 1989 נרצח בת"א ד"ר משה שלינגר. מחבל ממחנה הפליטים בג'בליה בעזה שעבד כפועל במכבסה בתל אביב רצח בדקירות את שלינגר ופצע 2 אזרחים נוספים. אחרי הרצח התבצר המחבל על גג בית במשך מספר שעות, עד שכוח מיוחד הצליח לנטרל ולעצור אותו.[27]
  • ב-3 במאי 1989 נרצחו בירושלים 2 ארחים, ניסים לוי ויוסף ורדי. מחבל מה"ג'יהאד האיסלאמי" רצח אותם ובדקירות סכין ופצע 3 אזרחים נוספים. הפיגוע בוצע בסמוך לסניף הדואר המרכזי בירושלים, המחבל נלכד לבסוף על-ידי עוברי אורח שהצליחו לנטרל אותו למנוע ממנו לפגוע באזרחים נוספים.[28]
  • ב־7 במאי 1989 נחטף ונרצח חייל צה"ל, רב-טוראי אילן סעדון על ידי אנשי חמאס. סעדון נחטף מאותו אזור בו נחטף סספורטס ובשיטה זהה. הוא עלה לטרמפ בצומת מסמיה לרכב בו היו אנשי "חמאס" מחופשים לחרדים (אחד החוטפים היה מוחמד מבחוח שחוסל על-ידי המוסד בדובאי ב-2010). "חמאס" שאף הפעם להגיע עם החייל החטוף למחנה הפליטים ג'בליה, אולם ככח הנראה סעדון נאבק בהם ונורה בראשו במהלך המאבק.[29] איתור גופתו של סעדון לקח זמן רב ושרידיה נמצאו רק 7 שנים מאוחר יותר בקיץ 1996.
  • שני פיגועי החטיפה והרצח של אבי סספורטס ואילן סעדון היוו מפגן כוח של "חמאס" והפתיעו מאוד את ישראל בשל התעוזה והתחכום שהיה בהם. חטיפת החיילים שינתה מהיסוד את הוראות הבטיחות של הצבא לגבי נסיעה בטרמפים שנחשבו עד אז לדבר שבשיגרה. חיילים הונחו לעלות בזוגות בלבד ולשבת במושב האחורי כדי שלא ניתן יהיה להפתיע אותם במאי 1989 ביצעה ישראל גל מעצרים גדול מאוד של 650 פעילי חמאס, כולל מעצרו של אחמד יאסין מנהיג התנועה שעד אז נמנעה מלעוצרו. גל המעצרים אומנם בלם את התעצמות הארגון לתקופה, אולם לצד זאת מוקד ההנהגה עבר מעזה ל"חמאס חוץ" שפעל הרחק מהישג ידו של צה"ל ומשם ארגן והינחה מחדש את פעילי השטח הרבים של "חמאס" שנותרו ברצועה[30]
  • ב-14 במאי 1989 החליטה ממשלת ישראל על עריכת בחירות אזורית ביהודה והשומרון אולם החלטה זו לא מומשה. את היוזמה הובילו ראש-הממשלה יצחק שמיר ושר הביטחון יצחק רבין, המטרה הייתה כי בבחירות תוסמך הנהגה מקומית עימה תוכל ישראל לנהל משא ומתן. אלא שהיוזמה נתקלה בקשיים רבים, גם שמיר וגם רבין התמודדו עם התנגדות פוליטית חזקה בתוך מפלגותיהם. בתוך ה"ליכוד" הובילו את ההתנגדות לתוכנית אריק שרון, דוד לוי ויצחק מודעי, העימות בינם לבין שמיר הגיע לשיא ב"מלחמת המיקרופונים" שהביא לפיצוץ וועידת ה"ליכוד".[31] במפלגת ה"עבודה" מהצד השני דחף יו"ר המפלגה, שמען פרס לפירוק הממשלה, כנגד רצונו של רבין. פרס לא האמין ששמיר יצליח לקדם את יוזמת הבחירות ובסופו של דבר הוביל לפירוק הממשלה במרץ 90' וניסה להקים ממשלת שמאל במקום ממשלת האחדות. פירוק הממשלה הביא גם לסיומה של יוזמת הבחירות המקומיות בשטחים.[32] המהלך של פרס שהביא בסופו של דבר להקמת ממשלת ימין צרה כונה "התרגיל המסריח".
  • ב-18 במאי 1989 נהרג חייל המילואים יצחק רווח בהיתקלות עם חוליית מחבלים חמושה בכפר בית-אולא הסמוך לחברון. בהתקלות נפצע קשה גם קצין ישראלי בדרגת סא"ל ו-7 חיילים נוספים. כל חברי חוליית המחבלים נהרגו בהיתקלות, צה"ל הטיל לאחר ההיתקלות סגר ע האזור ופוצץ את בתי המשפחות של המחבלים.[33]
  • ב-19 ביוני 1989 נרצח סטיבן רוזנפלד, תושב אריאל, גופתו נמצאה בשטח שבין הכפרים בורקין וסלפית. רוזנפלד יצא לטיול באזור ובמהלכו נחטף ונרצח על ידי רועי צאן פלסטינים.[34]
  • ב־6 ביולי 1989 נרצחו 16 אזרחים הפיגוע בקו 405, מחבל דירדר את אוטובוס אגד קו 405 לתהום ליד קריית יערים. הפיגוע בוצע על-ידי מחבל מארגון "ג'יהאד האיסלאמי". במודיעין הישראלי זיהו כי מתפתחת תחרות בין שני הארגונים האסלאמיים, מה שמוביל להקצנה בפעולות כנגד ישראל. "חמאס" זכה לתהילה לאחר שהצליח פעמיים לחטוף חיילים ישראליים וכעת היה זה "ג'יהאד איסלאמי" שהצליח בפיגוע אחד למספר שיא של נפגעים ישראלים.[35]
  • ב-23 באוגוסט 1989 ניסה מחבל נוסף לחקות את שיטת הפיגוע של דרדור אוטובוס בירידות מירושלים. במקרה זה הצליחו נהג האוטובוס ונוסעים נוספים להתגבר עליו ולמנוע פיגוע קשה נוסף. בעקבות שני הפיגועים הותקנו בכל האוטובוסים דלתות הגנה ליד הנהגה, כך שלא ניתן יהיה להגיע להגה האוטובוס.[36]
  • ב-25 באוגוסט 1989 נחטף האזרח שאול משעניה בטול-כרם. משעניה שהגיע לעירלצורכי עסקים נחטף על-ידי חוליה של מחבלים, השב"כ הצליח לעלות על עקבותיו ולשחרר אותו חי ובריא כעבור יומיים[37]
  • ב-14 בנובמבר 1989 נהרג בעזה החייל סרול טרכטנברויט וחייל נוסף נפצע קשה. מחבלים ממחנה הפליטים נוסיראת ירו על ג'יפ של צה"ל ושני החיילים נפגעו מהירי.[38]
  • ב-30 בנובמבר 1989, נרצח האזרח אביגדור דהרי בפיגוע הדריסה הראשון כנגד אזרחים - כשמחבל תושב מחנה הפליטים נוסייראת דרס למוות את אביגדור דהרי בצומת גוש קטיף.

ב-1989 עדיין הייתה עיקר האינתיפאדה התקוממות עממית שהתבטאה בהפגנות המוניות, חסימות כבישים וידויי אבנים, אולם ניתן היה לזהות שינוי שהתבטא בעלייה בניכרת במספר הפיגועים לצד ההתקוממות האזרחית. בשנה זאת בוצעו לראשונה פיגועי חטיפה, חלה עלייה משמעותית במספר פיגועי הירי ובוצע פיגוע המוני ראשון בקו 405.

שנת 1990

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

גל המעצרים הגדול של מאות אנשי "חמאס" ובראשם אחמד יאסין אחרי פיגועי החטיפה הביא לירידה בפעילות "חמאס". בחודשים הראשונים של 1990 ניכרה ירידה מסוימת בפיגועים, אומנם נמשכו הפיגועים, אך מרביתם היו פיגועי דקירה.

אולם הארגון החל להתאושש כעבור מספר חודשים, את הפעילות הוביל "חמאס חוץ" שפרס את חסותו מחו"ל על אנשי הארגון שנשארו בעזה ללא הנהגה. הדמות הבולטת היה מוסא אבו מרזוק, איש "חמאס" שעזב את עזה בסוף שנות ה-70' וחי בארצות-הברית. אבו מרזוק הזרים כספים לאנשי "חמאס" בעזה וביהודה ושומרון והינחה אותם לחדש את הפעילות כנגד ישראל. בקיץ 1990 חזר הארגון לבצע פיגועים כנגד ישראלים.

ב-20 במאי 1990 נרצחו 7 פלסטינים בראשון לציון בידי עמי פופר במהלך הטבח בצומת גן הוורדים. במהומות שפרצו בעקבות כך, נהרגו 7 פלסטינים נוספים.

ב-29 במאי 1990 נהרג האזרח שמעון כהן ז"ל מפיצוץ מטען בשוק מחנה-יהודה בירושלים, בפיגוע נפצעו 9 ארחים נוספים. את הפיגוע ביצע ארגון "ג'יהאד איסלאמי" באמצעות מטען שהוחבא בפח אשפה.[39]

ב-30 במאי 1990 נתפסו שתי סירות של החזית העממית שניסו לבצע פיגוע בתל אביב, דבר שהביא לסיום הדיאלוג בין אש"ף וארצות הברית ב-20 ביולי.

ביום שבת בתאריך ה-28 ביולי 1990 הונח מטען חבלה בחוף ירושלים בתל אביב. בפיגוע נהרגה תיירת מקנדה ונפצעו עשרות אזרחים ישראלים שבילו בחוף.[40]

ב-4 באוגוסט 1990, שבוע לאחר הפיגוע בחוף, חטפה חוליית מחבלים את הנערים רונן קרמני ז"ל וליאור טובול ז"ל. שני הנערים נחטפו בצומת רמות בירושלים על-ידי 3 מחבלים שהכריחו אותם באיומי אקדח לעלות לרכבם, הם הוגדרו כנעדרים במשך יומיים.[41] כעבור יומיים נמצאו גופותיהם בוואדי בין שכונת רמות לבית-חנינא, על-פי המצב הגופות התברר כי הם נרצחו באכזריות בדקירות סכין רבות על-ידי החוטפים.[42]

ב-8 באוקטובר 1990 הביאו פרסומים של תנועת נאמני הר הבית על טקס הנחת אבן פינה לבית המקדש השלישי להתפרצות מהומות הר הבית [1] [2] [3]. במהומות נזרקו אבנים על הכותל המערבי ובפריצת המשטרה להר הבית נהרגו 17 ערבים ונפצעו 20 שוטרים וכ-200 ערבים. מהומות אלו התפשטו הן לתוך יהודה, שומרון ועזה (שם גרמו להפגנות עממיות בפעם הראשונה לאחר זמן רב) והן לערביי ישראל.

ב-23 בספטמבר 1990 נרצח חייל המילואים ארנון פומרנץ ז"ל בלינץ' אכזרי במחנה הפליטים אל-בורייג' במרכז רצועת עזה. פומרנץ נכנס למחנה הפליטים בטעות, רכבו נרגם באבנים ובלוקים, הוא ניסה להימלט אך נתקע בתוך הרכב. ההמונים הציתו את המכונית כשהחייל בתוכה והוא נשרף למוות.[43] הרצח עורר זעזוע גדול, הצבא ביקש לגרש עשרות מעורבים ברצח ולבצע הרס בתים נרחב במחנה. יוזמת הגירוש נתקלה בקשיים מפני שהרצח בוצע בצורה של לינץ' המוני ולא אותרו אחראים ספציפיים. הריסת הבתים התעכבה ביומיים בגלל צו-ביניים של בג"ץ, אך לאחר ביטול הצו נהרסו 33 בתים במחנה.[44]

ב-21 באוקטובר 1990 נרצחו 3 ישראלים בשכונת בקעה בירושלים. המחבל דקר למוות את לוחם הימ"מ, צ'רלי שלוש ז"ל, החיילת איריס אזולאי ז"ל והאזרח אלי אלטרץ ז"ל. הפעולה בוצעה על-ידי סאלח אבו סירחאן, מחבל שהגיע מכפר סמוך לבית-לחם, בחקירה הוא טען שמטרתו הייתה לנקום בכמה שיותר יהודים. שני ארגונים פלסטינים שונים לקחו אחריות על הפיגוע, "כוח 17" המשוייך לאש"ף ו"ג'יהאד איסלאמי".[45]

מאוקטובר 1990 התרחשה הסלמה שהתאפיינה בהתחלה בפיגועי דקירה רבים כנגד אזרחים וחיילים.[46] פיגועים כאלה התרחשו באשקלון, אלונים, בית-אל וירושלים,[46] ישראל הגיבה בהטלת סגר על השטחים שהביא לעצירה זמנית בפיגועים.

בדצמבר 1990 התעורר גל פיגועים חדש, כאשר לצד פיגועי הדקירה היה הפעם ריבוי של פיגועי ירי.

ב-2 דצמבר 1990 הסתערו 3 מחבלים מה"ג'יהאד האיסלאמי" על נוסעי אוטובוס בבני-ברק, בפיגוע נרצח יעקב ברוך הייזלר ז"ל ונפצעו 3 אזרחים נוספים.[47] הפיגוע הזה היה תחילתו של גל טרור שהפעם התאפיין בפיגועי ירי רבים שסימלו עליית מדרגה בטרור כנגד ישראל.

ב-5 בדצמבר 1990 התרחשו שני פיגועי ירי שהביאו לפציעתם של שוטר ו-3 חיילים.[48] הפיגועים נמשכו במהלך אותו שבוע, כאשר השינוי הבולט היה מעבר לשימוש בנשק חם וביצוע פיגועי ירי.[49]

ב-9 בדצמבר 1990 נהרג לוחם בצנחנים, גיא פרידמן ז"ל מפיצוץ מטען בבית-לחם.[50]

ישראל הגיבה על הפיגועים במעצרים נרחבים של פעילי "חמאס" ובהטלת עוצר על השטחים. פעולות אלה הביאו לירידה באלימות, אם כי הפיגועים לא נפסקו. ב-5 בינואר 1991 ביצע נהג אוטובוס מעזה פיגוע בצומת יד-מרדכי, הוא דרס 3 מכוניות ישראליות. בפיגוע נרצחה סיגל ברוש ז"ל ונפצעו 4 נוספים.[51]

שנת 1991

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ב-17 בינואר 1991 פרצה מלחמת המפרץ, עם פרוץ המלחמה הכריזה ישראל על מצב חירום ועוצר מוחלט בשטחים. העוצר נמשך עד סיום המלחמה ובתקופה זאת לא התרחשו כלל פיגועים. אך מייד עם סיום המלחמה התחדשו הפיגועים.

ב-28 בפברואר 1991 נרצח אלחנן אתאלי ז"ל תלמיד הישיבה "עטרת כוהנים" בעיר העתיקה בירושלים. הוא נרצח בדקירות סכין בסמוך למבנה הישיבה.[52] הפיגוע סימן את חזרתה של האינתיפאדה ופיגועי הטרור שפסקו במהלך מלחמת המפרץ.

ב-11 במרץ 1991 נרצחו 4 נשים ישראליות מרצדס בניטה ז"ל, רוזה אליאספור ז"ל, מרים בניטה ז"ל ואשה נוספת, עולה חדשה מברית-המועצות ששמה לא פורסם. את הפיגוע בשכונת קרית-יובל בירושלים ביצע מחבל שהגיע ממחנה הפליטים ג'באליה ברצועת עזה שהסתער על הנשים עם סכין מטבח גדולה ודקר אותן למוות, הרוצח נבלם לבסוף על-ידי שוטר שירה בו.[53]

גל הפיגועים של מרץ 1991 הגיע לשיאו 3 שבועות אחרי סיום מלחמת המפרץ. ב-21 במרץ 1991 נרצח בפיגוע דקירה בחדרה מרדכי רויכמן ז"ל, באותו יום נפצע חייל בפיגוע דריסה בטול-כרם.[54]

למחרת, ב-22 במרץ 1991 בוצעו שני פיגועי דקירה בבני-ברק ובהוד-שרון, בפיגועים נפצעו 3 אזרחים.[55]

ב-27 במרץ 1991 נרצח בפיגוע ירי יאיר מנדלסון ז"ל, תושב ההתנחלות דולב, את הפיגוע ביצעו אנשי "חמאס" שהשחיתו לאחר מכן את גופתו של מנדלסון ז"ל במכות גרזנים.[56]

למחרת ב-28 במרץ 1991 בוצע פיגוע ירי נוסף בדרום הר חברון, במערכת הביטחון העריכו כי ייתכן ופיגועי הירי המתרבים מסמנים שלב חדש באינתיפאדה[57]

בסוף אותו חודש הוצג דו"ח של מערכת הביטחון על-פיו מאז תחילת האינתיפאדה ישנה עלייה של פי 10 במספר פיגועי הטרור. בשנת 1987התרחשו 411 פיגועים ובשנת 1990 3,750 פיגועים. מגמת העלייה בלטה גם בשימוש בנשק חם שכמעט לא היה קיים עד 1987, אולם ב-1990 כבר בוצעו 360 פיגועי ירי והשלכת רימונים.[58]

בתקופה זאת כיהנה ממשלת "ימין מלא" בראשות יצחק שמיר, הממשלה הוקמה לאחר פירוק ממשלת האחדות במרץ 1990. למרות ההרכב הימני החלו מחלוקות בתוך הממשלה, כאשר שר הביטחון משה ארנס הביע את דעתו שעל ישראל לשקול פשרות ברצועת עזה, לכל הפחות יציאה ממחנות הפליטים לעומתו ראש-הממשלה יצחק שמיר התנגד לכל סוג של פשרה.[59] למרות זאת הסכים שמיר באפריל 1991 לכינוס וועידה בינלאומית בהשתתפות ישראל, משלחת פלסטינית ומדינות ערביות נוספות. הוא עשה זאת בעקבות לחץ מתמשך שהפעיל עליו מזכיר המדינה האמריקאי, ג'יימס בייקר.[60] האור הירוק מצד ישראל איפשר לאמריקאים להתחיל במגעים רציניים לכינוס הוועידה שהתקיימה לבסוף במדריד באוקטובר 1991.

ב-19 במאי 1991 בוצעו שני פיגועים בירושלים. בפיגוע אחד בכיכר הדוידקה נפצעו 3 אזרחים ישראלים מדקירות של מחבל שהגיע מרמאללה.[61] בפיגוע השני נרצח עומר שהין, ערבי-ישראל ממזרח-ירושלים שעבד בתחנת הרדיו "קול ישראל" (רשת ב'), הוא נרצח על-ידי מחבלים ועל-פי ההודעה הואשם בשיתוף פעולה עם ישראל.[62]

ב-29 ביוני 1991נרצח אבי אושר ז"ל במושב משואה בבקעת הירדן. אושר שהיה תושב בקעות נרצח בדקירות במטעי התמרים בהם עבד על-ידי פלשתינאים שהגיעו מהכפרים הסמוכים.[63]

ב-8 ביולי 1991 בוצע פיגוע ירי בצומת מורג ברצועת עזה, בפיגוע נפצע בינוני אמנון יהלומי, רכז הביטחון של מושב דקל שהגיע לשם לאסוף פועלים. המחבלים נטמעו בין הפועלים שהמתינו לאיסוף והסתערו על יהלומי ביריות כשעצר לאסוף את הפועלים.[64]

ב-31 ביולי 1991 נפצע יובל דרך, תושב חברון שנדקר על-ידי מחבלים במרכז ברון. בעקבות הפיגוע החלו הפגנות של מתנחלים שדרשו מהצבא הפעלת יד קשה יותר. הרמטכ"ל אהוד ברק אמר לאחר הפיגוע כי "ישנו שינוי מגמה באינתיפאדה, מצד אחד ישנה ירידה בהפרות הסדר ובאלימות הרחוב, אך מן הצד השני ישנה עלייה בפיגועים ובשימוש בנשק חם ורימונים.[65]

ב-15 בספטמבר 1991 נהרג חייל "גבעתי", יורם כהן ז"ל מירי מחבלים בג'נין. המחבלים מארגון הפת"ח המתינו לסיור במארב ופתחו על החיילים באש, מהירי נהרג כהן ז"ל.[66]

ב-16 בספטמבר 1991 הניחו מחבלים מחברון מטען צינור בשוק בבאר-שבע. מהמטען נפצעו 2 אזרחים, צה"ל עצר לאחר הפיגוע 180 חשודים ואיתר לבסוף את מניחי המטען שהגיעו מחברון.[67]

ב-26 ספטמבר 1991 ניסו מחבלים בג'נין לבצע פיגוע דריסה במחסום של חיילי צה"ל. החיילים פתחו באש על הרכב, המחבלים שהיו חמושים יצאו מהרכב ובקרב יריות בין החיילים למחבלים נהרגו 3 מחבלים.[68] המחבלים היו שייכים לארגון "החזית העממית", בעקבות האירוע עצר צה"ל 460 מאנשי הארגון.

ב-27 בספטמבר 1991 נרצח שלמה יחיא ז"ל, עובד המועצה המקומית קדימה. הוא נרצח במהלך עבודתו על-ידי מחבלים מ"חמאס" שהגיעו ליישוב ודקרו אותו למוות.[69]

ב-12 באוקטובר 1991 נרצחו בפיגוע שמואל מיכאלי ז"ל ואהרון אגמון ז"ל ונפצעו עשרות חיילים נוספים. מחבל מכפר-קיביה דרס קבוצה גדולה של חיילים שעמדה בתחנת אוטובוס בצומת גהה. המחבל שעבד בישראל גנב רכב מתל אביב וביצע עימו את הפיגוע. בעקבות הפיגוע עלו דרישות לסגור את ישראל לכניסת פועלים מהשטחים, אולם שר המשטרה רוני מילוא סירב וטען שהשטחים הם חלק מישראל.[70]

ב-15 באוקטובר 1991 נרצח הקבלן ג'מיל חסון ז"ל מדליית-אל-כרמל בכפר סמוך לג'נין. חסון הגיע לאסוף פועלים שעבדו אצלו, אולם בעת שירד מהרכב ירו בו שני חמושים מקומיים והרגו אותו.[71]

ב-28 באוקטובר 1991 נרצחו 2 ישראלים בפיגוע ירי ליד צומת תפוח, מחבלים ירו על אוטובוס של מועצה אזורית מטה בנימין שהיה בדרכו להפגנה בת"א כנגד וועידת מדרדיד שעמדה להתחיל. בפיגוע נהרגו נהג האוטובוס יצחק רופא ז"ל והאזרחית רחל דרדק ז"ל מהישוב שילה, מהירי נפצעו 5 ילדים שישבו באוטובוס.[72]

ב-30 באוקטובר 1991 נפתחה וועידת מדריד, הייתה זאת הפעם הראשונה שמשלחת ישראלית נפגשה למשא ומתן עם משלחת פלסטינית, בוועידה השתתפו גם משלחות מירדן, סוריה ולבנון. לכינוס הוועידה קדמו לחצים כבדים שהפעיל מזכיר המדינה האמריקאי ג'יימס בייקר על ישראל. ראש-הממשלה יצחק שמיר הסכים בפעם הראשונה לפתוח במשא ומתן עם משלחת פלסטינית, אך עמד על כך שהוועידה תורכב מנציגים מקומיים בלבד ולא יהיה בה ייצוג לאש"ף. בפועל המשלחת הפלסטינית אומנם לא כללה אנשי אש"ף, אולם הייתה כפופה באופן מוחלט להנחיותיו של ערפאת מתוניס. בסיום הוועידה הוחלט כי הדיונים ימשכו במתכונת של משא ומתן ישיר ונפרד בישראל לבין כל אחת מהמשלחות הערביות.

שנת 1992

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ב-1 בינואר 1992 נרצח דורון שורשן ז"ל מכפר-דרום בפיגוע ירי ברצועת עזה,[73] את הפיגוע ביצעו אנשי הפת"ח. ישראל החליטה בתגובה לגרש מרצועת עזה 12 מאנשי הארגון.

ב-14 בינואר 1992ירו מחבלים על אוטובוס אגד שנסע מירושלים לשילה. בפיגוע נפצעו 7 מנוסעי האוטובוס, שניים מהם נפצעו קשה והיתר פציעות קלות.[74]

ב-9 בפברואר 1992 נפצעה אזרחית ו-2 חיילים בפיגוע בבית-האריזה של היישוב נצרים, מחבלים הטמינו שני מטענים במקום, מהפיצוץ נפצעה עובדת אחת בצורה קשה, כוח צה"ל הוקפץ למקום ואז הופעל מטען נוסף, מהמטען השני נפצעו שני חיילים פציעות בינוניות.[75] בפיגוע אחר באותו יום נפצע קשה יורם אברג'יל ממושב ברוש, פועל מעזה שעבד אצלו דקר אותו וגרם לו לפציעה קשה.[76]

ב-15 בפברואר 1992 נרצחו 3 חיילים, יורי פרדה ז"ל, יעקב דובינסקי ז"ל וגיא פרידמן ז"ל על-ידי מחבלים מארגון "ג'יהאד איסלאמי". חוליית מחבלים חדרה למחנה טירונים עולים חדשים מברית-המועצות. המחבלים רצחו בגרזנים וקלשונים את הטירונים והצליחו להימלט. לאחר מעצרם התברר כי חברי החוליה הם ערבים ישראלים תושבי ואדי עארה.[77]

ב-24 בפברואר 1992נרצח בג'נין האזרח ליאור סרלקר ז"ל. סרלקר היה מאבטח חמוש של מכלית דלק, רעול פנים ירה בו מטווח קצר והרג אותו. את האחריות לפיגוע נטל ארגון "הפנתר השחור" שהיה שייך לאש"ף.[78]

ב-6 במרץ 1992 נהרג לוחם יחידת "שמשון", ברוך בן-שמעון ז"ל בהתקלות עם מחבלים ברצועת עזה. כוח המסתערבים נתקל בחוליה של 8 מחבלים, בן-שמעון נהרג מירי של המחבלים, הכוח הצליח לגבור על-יתר חברי החוליה, מחבל אחד חוסל והיתר נעצרו.[79]

ב-17 במרץ 1992 במהלך חגיגות פורים נרצחו ביפו 2 אזרחים ישראלים, אילנית אוחנה ז"ל ועבד אל-קארים ז"ל. את הפיגוע ביצע מחבל בן 19 מארגון ה"ג'יהאד האיסלאמי" שרצח את אוחנה בדקירות ולאחר מכן את אל-קארים בעל המוסך שניסה להגן עליה. עד שנעצר הספיק המחבל לפצוע עוד 18 עוברי אורח, רובם ילדים שהשתתפו בחגיגות פורים.[80]

ב- 4 במאי 1992 נהרג בשכם סמ"ר יעקב שיימן ז"ל מירי של משתף פעולה. לטענתו של היורה הוא חשב שחיילי צה"ל הם ערבים שבאו להתקיף אותו.[81]

ב-17 במאי 1992 נרצח בירי מחבלים האזרח דוד כהן ז"ל ממושב תאשור. מחבלי "חמאס" הכינו לו מארב, כאשר הגיע לעיירה בית להיה בצפון רצועת עזה לצורך עסקה של מכירת בקר, הם ירו בו 3 כדורים מטווח קצר והרגו אותו.[82]

ב-24 במאי 1992 נרצחה בבת-ים הנערה הלנה ראפ ז"ל. מחבל שהגיע ממחנה הפליטים נוסיראת בעזה דקר אותה למוות בטיילת בבת-ים בזמן שהמתינה לאוטובוס שייקח אותה לבית-הספר. הרוצח דקר אותה למוות והוסיף להשחית את גופתה לאחר שנרצחה עד שנוטרל על-ידי אזרחים שהיו במקום.[83] הרצח האכזרי עורר זעם אדיר ובמשך כמה ימים נערכו הפגנות סוערות של תושבי בת-ים שכללו גם התפרעויות ופגיעה בעוברי אורח ערבים.

ב-24 במאי 1992 נהרג ערן סובלמן ז"ל לוחם ביחידת הלוט"ר של מג"ב. סובלמן נהרג במהלך פריצה לדירת מחבלים בעיירה סברה ברצועת עזה. בדירה היו 4 מחבלים חמושים אנשי "חמאס". סובלמן נהרג מירי המחבלים, חבריו לכוח הליחו להרוג 3 מחבלים ולעצור את המחבל הנוסף.[84]

ב-28 במאי 1992 נרצח הרב שמעון בירן ז"ל על-ידי מחבלי "חמאס". בירן שהיה רב היישוב כפר-דרום יצא לעבודתו, אולם מחבל "חמאס" מהעיירה דיר אל-בלח התחבא בשער היישוב הסתער עליו ורצח אותו בדקירות סכין. המחבל נוטרל על-ידי חייל שירה בו ופצע אותו קשה, אולם החייל לא הספיק להציל את רב היישוב.[85]

ב-26 ביוני 1992 בוצעו 3 פיגועים במקביל, בפיגועים נרצחו 3 ישראלים ונפצעו נוספים:

2 אזרחים נרצחו על-ידי מחבלי "חמאס" בבית האריזה קרני ליד עזה. הנרצחים, משה בינו ז"ל ועמיקם זלצמן ז"ל נדקרו על-ידי חוליה של 4 מחבלי "חמאס" שפרצה למפעל.[86]

בהתקלות עם כוח חמוש של מחבלים ליד ג'נין נהרג חייל צה"ל. בחילופי האש בין צה"ל לבין המחבלים מארגון "החזית העממית" נהרגו גם 3 מחבלים ו-3 אחרים נמלטו מזירת ההיתקלות[87]

בפיגוע אחר נפצע קשה מתנחל מהישוב מעלה-לבונה על-ידי מחבלים שתקפו והכו אותו בגרזן. המחבלים המתינו לו בכניסה ליישוב ותקפו אותו ואת משפחתו בגרזן, חבר אחר ביישוב הציל את חייו כאשר הבריח את חוליית המחבלים ביריות.[88]

ב-30 ביולי 1992 נרצח השוטר פנחס דאדי ז"ל על-ידי מחבל ממזרח-ירושלים החבר בארגון "חמאס". הפיגוע התרחש בעיר העתיקה, המחבל רצח את דאדי בדקירות סכין ופצע שוטר נוסף. כוח מג"ב שהגיע למקום הצליח להרוג את המחבל.[89]

ב-1 באוגוסט 1992 נהרג בחאן-יונס לוחם יחידת "שמשון", דורון דרזי ז"ל. בהיתקלות עם מחבל מארגון הפת"ח, פתח המחבל באש על החיילים, הכוח של המסתערבים הצליח להרוג את המחבל, אולם בהיתקלות נהרג דרזי ז"ל ונפצעו קשה 2 לוחמים נוספים בצוות.[90]

ב-20 באוגוסט 1992 נרצח בכור חג'ג' ז"ל במושב כפר-יעבץ. חג'ג' נרצח על-ידי שני פועלים שעבדו עימו בחממות במושב. לאחר הרצח לקחו המחבלים את רכבו של חג'ג' ונמלטו עימו חזרה לשטחים.[91]

ב-26 באוגוסט 1992 נהרג בג'נין אליהו אברם ז"ל, קצין במג"ב. הוא נהרג במהלך ניסיון פריצה לבית בו התבצרו שני מחבלים מארגון "הפנתר השחור". המחבלים פתחו באש והרגו את אברם ז"ל, הם ניסו לחטוף את גופתו והצליחו למנוע במשך מספר שעות כניסת כוחות נוספים לבית באמצעות ירי ממקום המסתור שלהם. האירוע הסתיים לבסוף לאחר שכוח ימ"מ הצליחו לפרוץ ולהרוג את המחבלים.[92]

ב-22 בספטמבר 1992 נחטף ונרצח עבד אל-רחים נהג הסעות ממזרח ירושלים. אל-רחים שהתגורר במזרח-ירושלים היה משתף פעולה של ישראל, הוא נחטף במהלך עבודתו, גופתו נמצאה כעבור מספר ימים בואדי ג'וז.[93]

ב-11 באוקטובר 1992 נרצח אמציה בן-חיים ז"ל במושב גני-טל בגוש קטיף. בן-חיים מקיבוץ יד-מרדכי יצא לעבודה שחממות המושב גני-טל, פועל ערבי שעבד בחממה רצח אותו במכות מעדר.[94]

ב-15 באוקטובר 1992 נרצח החקלאי שמעון אברהם ז"ל במושב מיטב בחבל התענכים. אברהם יצא לעבודתו בשדה הסמוך למושב, שני מחבלים שהגיעו מג'נין רצחו אותו בדקירות סכין.[95]

ב-17 באוקטובר 1992 נרצחה יהודית אוסטרן ז"ל בפיגוע ליד היישוב חשומנאים. אושרן ועוד 8 בני-משפחה, עולים חדשים מברית-המועצות נסעו ברכב ליד היישוב חשמונאים, שם הופעל עליהם מטען צד. הרכב עלה באש, רוב בני-המשפחה הצליחו להיחלץ, אולם אוסטרן ז"ל נלכדה בתוך הרכב ונשרפה למוות[96]

ב-30 באוקטובר 1992 נרצח מרדכי ביטון ז"ל תושב היישוב גנים בשומרון. ביטון נסע עם אשתו לקניות במכולת הסמוכה לג'ינן. מחבלים חמושים נכנסו לחנות ורצחו אותו ביריות, אשתו הצליחה להינצל, לאחר שפתחה בירי על המחבלים והם נמלטו מהמקום.[97]

ב-1 בדצמבר 1992 נרצחו 2 אזרחים שלוה אוזנה ז"ל ויצחק וינשטוק ז"ל. אוזנה הייתה בדרכה לעבודתה כגננת בבית-אל, הרכב שלה נתקע ורכב אחר ובו יצחק וישטוק ז"ל עצר כדי לסייע להם. מחבלים שעברו במקום ירו צרור על שני הרכבים הישראלים, מהירי נהרגו אוזנה ווינשטוק ונפצעו שני נוסעים נוספים.[98]

ב-7 בדצמבר 1992 נהרגו 3 חיילים מילואים ברצועת עזה. מחבלים מארגון "חמאס" עקפו ג'יפ של צה"ל ליד שכונת סג'עיה, הם נעמדו מולו וסינוורו אותו, לפני שהחיילים התעשתו פתחו המחבלים באש והרגו 3 חיילים, סגן חגי עמית ז"ל והחיילים אודי זמיר ז"ל ושלום צברי ז"ל. המחבלים הספיקו להימלט לפני שכוחות התגבור הגיעו. בעקבות הפיגוע הטיל צה"ל סגר לזמן בלתי-מוגבל על עזה, הרמטכ"ל אמר שזה פיגוע הירי ה-20 ברצועה בתוך חודש והגדיר את המצב ברצועה כ"מצב מלחמה".[99]

ב-12 בדצמבר 1992 נהרג לוחם ימ"מ ששון מורדוך ז"ל בכפר-ענזה ליד ג'נין. הלוחם נהרג במהלך מצור אחרי מבוקש מארגון "ג'יהאד איסלאמי", הכוח פרץ לביתו של המבוקש שפתח לעברם באש, הרג את מורדוך ז"ל ופצע 4 לוחמים נוספים לפני שחיסלו אותו.[100] בעקבות האירוע הינחה הרמטכ"ל אהוד ברק להשתמש במקרים דומים עתיד בירי טילים ממסוקי קרב על בתי מבוקשים, אמצעי שעד אז נעשה בו שימוש רק בלחימה בלבנון.

ב-13 בדצמבר 1992 נהרג החייל סמ"ר יובל טוטנג'י ז"ל בפיגוע בירי בחברון. רכב מחבלים עקף את הג'יפ בו נסעו החיילים ופתח עליהם באש. בפיגוע נהרג טוטנג'י ושני חיילים נוספים בג'יפ נפצעו, אחד מהם פציעות אנושות. הג'יפ בו נסעו התהפך לאחר היריות וחוליית המחבלים הצליחה להימלט.[101]

ב-13 בדצמבר 1992 נחטף שוטר מג"ב, ניסים טולדנו ז"ל ליד ביתו בלוד.[102] טולדנו נחטף על-ידי חוליה של מחבלי "חמאס" שדרשו ממשלת ישראל לשחרר את מנהיג הארגון, אחמד יאסין. רבין סירב לפתוח עם המחבלים במשא ומתן ללא קבלת אות חיים. המחבלים הציבו אולטימטום של 48 שעות ולאחר שפקע האולטימטום רצחו את טולדנו והתעללו בגופתו.[103]

חטיפת נסים טולדנו ורציחתו היו נקודת שיא ברצף פיגועים קשים שאת רובם ביצע ארגון "חמאס". הממשלה החליטה לנקוט בתגובה חריגה בהיקפה, גירוש פעילי החמאס ללבנון, 415 מחבלים, רובם אנשי "חמאס" ועימם כמה עשרות מחבלים מה"ג'יהאד האיסלאמי" גורשו לדרום-לבנון. בין המגורשים היו בכירים ביותר בתנועת "חמאס" ובהם מחמוד א-זאהר ועבד אל-עזיז רנטיסי.

שנת 1993

ב-3 בינואר 1993 נרצח איש השב"כ חיים נחמני ז"ל על-ידי מאהר אבו סרור, סוכן פלסטיני אותו הפעיל. אבו סרור הגיע לפגישה הקבועה עם נחמני בדירת מסתור בירושלים, אולם הפעם הצטרפו אליו שני בני-משפחה שהמתינו מחוץ לדלת הבית. אבו סרור תקף את נחמני שהצליח להיאבק בו ולבלום אותו, אולם אז פרצו לדירה שני קרובי המשפחה ורצחו את איש השב"כ. בעקבות הרצח שונו נוהלי העבודה שב"כ ונקבע כי כל פגישה של מפעיל עם סוכן חייבת להתקיים בליווי אבטחה גלויה או סמויה.[104]

ב-20 בינואר 1993 נרצחה בחולון שרה שרון ז"ל. מחבל רצח אותה בדקירות לאור יום ברחוב היוגב בחולון.[105]

ב-30 בינואר 1993 נהרג 2 חיילים מירי על סיור בגוש קטיף. ההרוגים היו נהג הרכב, חייל המילואים אריק ארפי ז"ל והגשש שישב לצידו, סולימאן אלעול ז"ל מהכפר ערוער. ארפי שהיה תושב שדרות נהג בג'יפ צה"לי בסיור בגוש קטיף במסגרת שירות המילואים ואלעול שירת כחייל סדיר. הג'יפ ביצע פתיחת ציר בגוש קטיף, בסמוך לעיר חאן-יונס פתחו מחבלים באש, ארפי בן ה-31 נהרג מהירי[106] ואלעול בן ה-22 נהרגו מהירי.[107]

ב-9 בפברואר 1993 נרצח חזי אברהם ז"ל ביישוב כפר-ים בגוש קטיף. אברהם שהיה בעל דוכן שבשוק הכרמל ביפו הגיע עם שותף ערבי מיפו לכפר-ים לקנות סחורה. מחבלים רעולי פנים חטפו את שניהם וכעבור מספר שעות שחררו את השותף הערבי ורצחו את אברהם ז"ל.[108]

ב-15 בפברואר 1993 נרצח בירושלים יחזקאל מזרחי ז"ל. הוא נרצח בדקירות סכין על-ידי מחבל שתקף ופצע אישה אחרת, מזרחי ז"ל ניסה להגן עליה, אולם המחבל רצח אותו ונמלט מהמקום.[109]

ב-16 בפברואר 1993 נרצח יזהר מנסור ז"ל ממושב מעלה-אפרים בבקעת הירדן. מנסור עבד כשומר באתר בנייה ליד פתח-תקווה, הוא נרצח במהלך משמרת לילה על-ידי מחבלים שירו בו וגנבו ציוד מהאתר.[110]

ב-26 בפברואר 1993 נפטרה חווה וקסברג ז"ל מפציעות קשות שספגה בפיגוע חבלני 3 ימים קודם לכן. מכוניתה של חווה ז"ל ובני משפחתה הותקפה על-ידי מחבלים ליד חברון, הם הצליחו להימלט, אולם המכונית התהפכה. וקסברג ז"ל, תושבת קרית-ארבע נפצעה קשה ומתה מפצעיה כעבור 3 ימים.[111]

ב-1 במרץ 1993 רצח בת"א מחבל מה"ג'יהאד האיסלאמי" 2 אזרחים, נתן עזריה ז"ל וגרגורי אברמוב ז"ל. החבל שהגיע מעזה הצטרף לקבוצת פועלים בעלי אישורי עבודה, כאשר הוא מחזיק אישור עבודה מזויף. כשירד מההסעה הוא פתח במסע רצח כשהוא דוקר עוברים ושבים ללא אבחנה, המחבל הצליח לרצוח 2 אזרחים ולפצוע 9 נוספים עד שנוטרל.[112] באותו יום בוצעו שטחים שני פיגועי ירי על אוטובוסים ישראליים, ניסיון פיגוע אחד בוצע ליד ג'נין והשני ליד מחנה הפליטים דהיישה. שני הפיגועים הסתיימו ללא נפגעים. בתגובה לגל הפיגועים הורה רבים להטיל סגר מוחלט על רצועת עזה.[113]

ב-2 במרץ 1993 נרצח יהושע וייסבורד ז"ל במחנה פליטים ברפיח. וייסבורד, תושב ת"א ועובד חברת "פטרולגז" היה בנסיעת עבודה ברצועת עזה, הוא נכנס בטעות למחנה הפליטים ברפיח והותקף על-ידי המון מקומי. לאחר שנפצע על-ידי האספסוף ירה בו רעול פנים מקומי והרג אותו.[114]

ב-7 במרץ 1993 נרצח החייל יהושע פרידברג ז"ל על-ידי מחבלים בסמוך לצוות נווה-אילן בירושלים. המחבלים רצחו אותו ביריות אקדח וגררו את גופתו 300 מטר ממקום הרצח, פרידברג הוגדר כנעדר במשך 4 ימים והיה חשש שנחטף, אולם גופתו נמצאה לבסוף במרחק של כמה מאות מטרים ממקום הרצח.[115]

ב-8 במרץ 1993 נרצח אורי מגידש ז"ל במושב גן-אור בגוש קטיף. מגידש נרצח על-ידי 3 פועלים שעבדו בחממות שלו. הפועלים שהגיעו מהעיר חאן-יונס השתייכו לארגון הפת"ח, לאחר הרצח טענו גורמי ביטחון כי תושבי גן-אור הוזהרו על-ידיהם כי הם מעסיקים פועלים לא חוקיים המשתייכים לארגוני טרור.[116]

ב-13במרץ 1993 נרצחה שמחה לוי ז"ל מגוש קטיף. היא נסעה לאסוף פועלים פלסטיניים בדרום חאן-יונס, כאשר הגיעה לנקודת האיסוף ועצרה את הרכב, התנפלו עליה 2 מחבלים שהיו מחופשים לנשים ורצחו אותה במכות גרזן. בעקבות הרצח הטיל צה"ל עוצר מלא על מחנה הפליטים בדרום חאן-יונס.[117] באותו יום נפצעו שני חיילים בפיגועי ירי שבוצע בחברון.[118]

בעקבות הגל הפיגועים ננקטו מספר פעולות וכן התעורר וויכוח פוליטי סוער. רבין הורה על הקמת גדר מערכת סביב ישובי גוש קטיף, מפכ"ל המשטרה המליץ לאזרחים לשאת נשק אישי להגנה עצמית, ח"כים מה"ליכוד" קראו להטלת עונש מוות על מחבלים. אריאל שרון אמר כי יש להקים "ממשלת חירום לאומית" של ה"עבודה" וה"ליכוד" לצורך מלחמה בטרור. ח"כ יוסי שריד אמר כי יש לשלב את אש"ף במשא ומתן המדיני ולהביאו לעזה כדי שימנע את השתלטות "חמאס" שהפך לכוח השולט ברצועה ואחראי לרוב הפיגועים.[119] במקביל נמשכו ברצועת עזה הפרות סדר, "חמאס" הכריז על שביתה כללי ובמוקדים שונים ברצועה התקיימו הפגנות המוניות שפוזרו באש על-ידי צה"ל, באירועים הללו נהרגו 2 פלסטינים ונפצעו 55.[120]

ב-21 במרץ 1993 נהרגו 2 ישראל ב-2 פיגועי ירי. יוסי שבתאי ז"ל, חייל מחטיבת הנח"ל נהרג מירי מחבלים ליד מחנה הפליטים ג'בליה בצפון רצועת עזה. המחבלים מארגון "חמאס" פתחו בירי על סיור של כוח צה"ל והצליחו לאחר מכן להימלט בסמטאות מחנה הפליטים. גיתי אבישר ז"ל נהרג בפיגוע ירי ליד אזור התעשייה בברקן, בפיגוע זה נפצעו קשה שני נוסעים נוספים. אבישר תושב עלי-זהב נפגע מירי המחבלים, הוא ירד מהג'יפ וניסה להסתער עליהם, אולם הם הצליחו להרוג אותו.[121] במקביל לפיגועים נמשכו הפגנות סוערות בחאן-יונס, "חמאס" האשים את ישראל בהסלמה ודרש את החרת המגורשים מדרום-לבנון.

ב-27 במרץ 1993 נהרג בטול-כרם החייל ג'מאל מסאלחה ז"ל. מסאלחה היה מוסלמי מכפר דבוריה שהתגייס למג"ב וחלק מבני-משפחתו החרימו אותו בשל כך. במהלך פעילות מבצעית הותקף הסיור של כוח מג"ב ביריות של מחבל מטווח קצר, מסאלחה נהרג מהירי.[122]

ב-28 במרץ 1993 נרצח יהודה גאווי ז"ל תושב ניסנית בצפון רצועת עזה. שני המחבלים שבנו את ביתו רצחו אותו בדקירות סכין, חטפו את אקדחו והצליחו להימלט ללא פגע. פיגוע אחר באותו יום בארמון הנציב נפצע קשה תושב ירושלמי שהותקף בדקירות סכין כאשר יצא לריצת בוקר.[123] בעקבות הפיגועים ישראל הטילה פעם נוספת סגר על עזה, ימים ספורים לאחר שהוסר הסגר בעקבות הפיגועים הקודמים.

ב-29 במרץ 1993 נרצח בכפר-ים בגוש קטיף שעיה דויטש ז"ל. דויטש נרצח על-ידי פועל שהועסק בחממות שלו. הפועל רצח אותו בדקירות סכין, דויטש הצליח לירות בפועל ולהימלט מהמקום, אולם נפטר כעבור זמן קצר מאיבוד דם.[124]

ב-30 במרץ 1993 נרצחו השוטרים דני חזוט ז"ל ומרדכי ישראלי ז"ל. הרצח בוצע בצומת תלמי-אלעזר ליד חדרה, שני השוטרים ישבו ברכב המשטרתי במהלך סיור לילה, מחבלים מארגון "חמאס" רצחו אותם בזמן שהם יישובים באוטו והצליחו לגנוב את אקדחיהם ולהימלט מזירת הרצח. השוטרים נמצאו רק כעבור מספר שעות על-ידי עובד "תנובה". בעקבות הרצח הוטל סגר גם על יהודה ושומרון, הייתה זאת הפעם הראשונה שכל השטחים היו נתונים תחת סגר.[125]

תגובה ישראלית

שר הביטחון, יצחק רבין, בביקור בעיר עזה בשבועות הראשונים של האינתיפאדה

תחילה לא ידעה ישראל כיצד לטפל במשבר ואף זלזלה בו במכוון (דבר שהתבטא בין השאר ביציאה של יצחק רבין למשך שבועיים לארצות הברית מיד לאחר פרוץ המהומות). במשך החודש הראשון לאינתיפאדה ציפתה ישראל כי המהומות ידעכו מעצמן (כפי שהיה בגלי אלימות קודמים).

לאחר חודש, כאשר המהומות לא דעכו מעצמן, הזרימה ישראל כוחות צבא גדולים לאזורי יהודה ושומרון ורצועת עזה, אך בלי שהייתה תוכנית פעולה רצינית לפעילות הכוחות. ב-21 בדצמבר 1987 החליט הרמטכ"ל דן שומרון, לשנות את היערכות הכוחות ביהודה ושומרון. על גזרת שומרון הופקד מפקד אוגדה 162, תא"ל זאב ליבנה, ועל גזרת יהודה הופקד מפקד אוגדה 720, תא"ל בני טרן. מפקד חטיבת איו"ש נשאר לפקד על גזרת בנימין. גזרת מרחב שומרון חולקה לשלושה מרחבים חטיבתיים, כלהלן: על גזרת ג'נין הופקד אל"ם גבי אשכנזי, מפקד חטיבת גולני; על גזרת טול כרם-קלקיליה הופקד אל"ם משה גבעתי מפקד מחוז דן; ועל גזרת שכם הופקד מפקד המרחב הקבוע, סא"ל יהודה מאיר. מפקד אוגדה 162 קבע את מפקדתו בבניין הממשל בשכם. גזרת מרחב יהודה חולקה לשני מרחבי משנה. מפקד המרחב, סא"ל גבי אביב, הופקד על גזרת חברון, והוקם מַשלָ"ט (מֶרכז שליטה) סדיר בגזרת בית לחם. שניהם הוכפפו למפקד אוגדה 720, שקבע את מפקדתו בבניין הממשל בחברון. מאוחר יותר הוקמה אוגדת יהודה ושומרון, בפיקודו של תא"ל גבי אופיר, והוקמו שש חטיבות מרחביות חדשות: חטיבת 'יהודה', חטיבת 'שומרון', חטיבת 'אפרים', חטיבת 'מנשה', חטיבת 'בנימין' וחטיבת 'עציון'.

עם הזמן, התאוששה ישראל מההלם והגיבה במדיניות של יד קשה שנועדה לדכא את ההתקוממות בכוח. ההוראות הבלתי רשמיות שניתנו לחיילים היו, כפי שניסח זאת שר הביטחון, יצחק רבין, "לשבור ידיים ורגליים". ישראל נקטה במדיניות של הטלת עוצר המוני (60% מהאוכלוסייה הייתה נתונה בשלב כלשהו במהלך השנתיים הראשונות לעוצר ממושך), מאסרים המוניים, הכבדה של הממשל הצבאי המוטל על השטח, הרס ואטימת בתים (150 ב-1988 לבדה), אכיפה נוקשה של חוקי המס על התושבים (עד כדי עלייה בגביית המיסים ביחס לשנת 1986 בחלק מהמקומות) וכן סגירת בתי ספר (היו פתוחים רק 40 יום בשנת הלימודים 1988/89). בתחילת האירועים לא שונו אמנם הוראות פתיחה באש אולם הסמכות לתת היתרים לביצוע פעולות ענישה שונות (כמו הריסת בתים, גירוש, הטלת עוצר וכדומה) הועברו לדרגים נמוכים יותר מאשר קודם לכן.

המדיניות הישראלית תואמה על ידי "פורום השטחים" בראשות שר הביטחון ודווחה לקבינט. למרות ההשתתפות של כל הגורמים בפורום היו שינויים מקומיים (במיוחד בירושלים) בדרך הטיפול באירועים. למרות צעדיה, ישראל לא הצליחה למנוע את התמוטטות הממשל האזרחי שלה ביהודה, שומרון ועזה.

בירושלים נקטה ישראל תחילה מדיניות של "סיוע" לחסימת השכונות הערביות שבודדו על ידי תושביהן, כענישה לתושבים. מדיניות זו החלה להשתנות באמצע ינואר 1988 כאשר משטרת ישראל החלה לשלוח כוחות גדולים לתוך השכונות הערביות. ב-5 בפברואר פתחה ישראל במבצע "במחשבה תחילה" במסגרתו בוצעה השתלטות מחדש על השכונות הערביות, הטלת עוצר על מרביתן וסגירה למעשה של הר הבית בפני מתפללים לא ישראלים.

המדיניות הבלתי רשמית של הכאת מתפרעים, מדיניות שבוצעה בהפרות פקודה רבות (רובן המכריע לחומרה), זכתה בביקורת נוקבת.

באוגוסט 1988 הוכנסו כדורי פלסטיק לשימוש ישראל, דבר שהביא לשינוי הוראות הפתיחה באש וליותר הרוגים אצל הפלסטינים.

ערביי ישראל

ב-17 בדצמבר 1987 התכנסה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל (לראשונה השתתפה בכינוס גם הנהגת התנועה האסלאמית) והחליטה על שביתה כללית בקרב ערביי ישראל ב-21 בדצמבר שכונתה "יום השלום". השביתה שהתקיימה הייתה כמעט מלאה ולוותה בפרצי אלימות (זריקות אבנים ובקבוקי תבערה, חסימות כבישים וכדומה) במקומות מעטים.

דינמיקה פנים-ערבית

שבוע לאחר תחילת האינתיפאדה הכריז ארגון "המערך האיסלאמי" על הקמת "חמאס" ותחילת המאבק האלים בישראל. "המערך האיסלאמי" הוקם על-ידי אחמד יאסין בשנות ה-70' ופעל כתנועה חברתית שצברה אחיזה נרחבת ברצועת עזה בעשור שקדם לאינתיפאדה, אך נמנעה מלחימה בישראל. הרעיון המנחה היה לייצר איסלאמיזציה בחברה הפלסטינית ורק בשלב מאוחר יותר לעבור למאבק בישראל. עם פרוץ האינתיפאדה חששו יאסין ושותפיו כי ללא הצטרפות לאינתיפאדה הם יאבדו את מעמדם המתחזק מול אש"ף שיתפוס את ההובלה ו"ג'יהאד איסלאמי" שיגביר את הפיגועים נגד ישראל וימשוך אליו את הקיצוניים[126]

בין 3 בפברואר ל-15 בו 1988 הצליחה ישראל לעצור את ההנהגה הראשונה של המפקדה הלאומית ולעצור את מערכת ההפצה שלה. אף על פי שהדבר לא מנע את התאוששות המפקדה, הרי מתקפה זו ואלו שבאו בעקבותיה הצליחו לדחוק את המפקדה הלאומית למגננה, להביא אותה להקטנת פעילותה, ולהגביר את תלותה הארגונית והכספית באש"ף, בעיקר מאמצע 1988.

אף על פי כן, המשיכה המפקדה הלאומית להוות גורם מרכזי ביהודה והשומרון, הוראותיה בוצעו לרוב, בין השאר בשל הנכונות שלה לסגת מהוראות שהתגלו כבלתי ניתנות לביצוע וכן לימוד הלקחים של אנשיה מההתארגנות בבתי הסוהר הישראלים. לעומת זאת ברצועת עזה, נתקלה ההתארגנות במאבקי כוח עם התנועות האסלאמיות ולאחר מכן ישראל הצליחה למוטט את ההתארגנות בפברואר 1988.

ב-16 באפריל 1988 התנקשה ישראל באבו ג'יהאד, שהיה האחראי מטעם אש"ף על ארגון האינתיפאדה. התנקשות זו אמנם הועילה בטווח המיידי (בשל ניתוק קשרים מסוימים בין הנהגת החוץ של אש"ף לבין הנהגת הפנים) אולם התגלתה לאחר מכן כחסרת השפעה ממשית.

במאי 1988 הצליחה ישראל לשתק למעשה את תנועת הג'יהאד האסלאמי על ידי מעצר מרבית ראשיה.

ב-12 ביוני 1988 התדרדר המאבק בין חמאס לבין אש"ף לעימות גלוי כאשר בהפגנה במחנה ג'בליה נרמסו תמונותיו של יאסר ערפאת. מאבק זה התחדד בשל שמועות על סיוע ישראלי לחמאס, כישלון ניסיונות התיאום בין הארגונים ומאבקים פנימיים בתוך אש"ף. כישלון ניסיונות ההידברות הביא לחתימת אמנת חמאס ב-18 באוגוסט.

ביוני-יולי 1988 נעשו ניסיונות להשליט את שלטון הוועדות העממיות על השטח. בשלב זה היו מאות ועדות עממיות, חלק נפוצות (ועדות חינוך למשל) וחלקן ייחודיות (ועדת אדמות לדוגמה) ורובן קשורות ברשת של שיתוף פעולה, תוך כפיפות לוועדות אזוריות ולמפקדה הלאומית שעמדה בראשן.

התפתחויות אלו הרעו את המצב הכלכלי של משתתפי האינתיפאדה (כמו גם הפלסטינים בכלל), מצב שהביא את סרי נוסייבה ב-1 באוגוסט 1988 אף לפרסם מאמר הדורש מאש"ף להזרים כסף או לחדול ממתן הוראות.

החל מתחילת האינתיפאדה, הלכה וירדה התמיכה בירדן בשל הגאות הלאומית הפלסטינית, כתוצאה מכך הכריז חוסיין מלך ירדן ב-31 ביולי 1988 על "התנתקות מהגדה המערבית", קרי, ניתוק כל הקשרים בין ירדן והגדה המערבית. החלטה זו החמירה את התדרדרות השירותים ביהודה והשומרון משום שעד אותה עת סיפקה ירדן במידה רבה את השירותים האזרחיים באזור זה.

הניתוק של ירדן מיהודה והשומרון חייב את אש"ף לתפוס את מקומה כמקור הכספי לתשלום חלק מעובדי המדינה (ירדן שילמה כחמישית ממשכורתם) ולארגן את השירותים שאורגנו עד אז על ידה. התפתחות זאת הייתה אחת הסיבות להכרזה של אש"ף ב-15 בנובמבר 1988 בתוניס על הקמת מדינת פלסטין. ההכרזה התקבלה בסיום של המושב ה-19 של המועצה הלאומית הפלסטינית שנערך ללא השתתפות מעשית של נציגי האינתיפאדה. באותו לילה נותק החשמל בכל רחבי יהודה, שומרון ועזה והוטל עוצר כללי.

אירועים בולטים בהמשך האינתיפאדה

בדצמבר 1988 נגזרו על טוראי אלי ידיד 21 חודשי מאסר, לאחר שהרג בכפר בידו את יוסף אבו עווד, בירי בראשו מטווח קצר בלי שנשקפה לו סכנה.[127]

ב-12 בינואר 1989 הורשה יאסר ערפאת לנאום במועצת הביטחון כנציג פלסטין. באותו יום הוטל בצעד חריג עוצר על מזרח ירושלים ונערכו חיפושים נרחבים בסילואן. ב-19 בינואר, הציע יצחק רבין לערוך בחירות לאוטונומיה פלסטינית אבל ההצעה נדחתה הן על ידי אש"ף והן על ידי המפקדה הלאומית כעבור שלושה ימים.

באמצע פברואר 1989 נערכו מספר דיונים בין־אישים ממפלגת העבודה לבין נציגים פלסטיניים מיהודה, שומרון ועזה המקורבים לאש"ף בראשות פייסל חוסייני. ב-13 במרץ הוחלט על חלוקת תעודות חדשות לכאלו האסורים בכניסה לישראל. ב-24 באפריל 1989 החליטה המפקדה הלאומית על אי־הזזת שעונים לשעון קיץ.

ב-20-21 בספטמבר 1989 פעולה לגביית מיסים בבית סחור הסתבכה ונפתחה אש על התושבים.

ב-15-17 בדצמבר 1989 החליט הוועד הפועל של אש"ף על מוכנות לדיאלוג עם ישראל, אבל רק בתנאי שייעשה על ידי אש"ף.

במהלך 1990 נרגעו במקצת האירועים האלימים, בין השאר בשל מעצרים רבים אותם ביצעה ישראל.

ב-8 באפריל 1990 הוקמה ועדת ירושלים של הליגה הערבית, דבר שירדן התנגדה לו בעבר.

ב-1991 הביאה מלחמת המפרץ שבה הפלסטינים תמכו בסדאם חוסיין למצב חדש. בשל תמיכתם זו במנהיג ערבי שכבש מדינה שכנה, נחלשה עמדת הפלסטינים בזירה הבינלאומית בכלל ובזירה הערבית בפרט, והתחזק מאוד מעמדה של ארצות הברית (גם בעקבות המלחמה וגם בשל סיום המלחמה הקרה) דבר שאיפשר את כינוס ועידת מדריד.

עם זאת, לא התקבלה החלטה על סיום האינתיפאדה ולמעשה ב-3 במרץ 1991 אף קראה המפקדה הלאומית להגברת ההתנגשויות עם כוחות הביטחון.

ב-17 בדצמבר 1992 החליט ראש הממשלה, יצחק רבין, לגרש ללבנון 415 פעילי חמאס במטרה להרגיע את יהודה, שומרון ועזה. הגירוש נכשל מכיוון שהמגורשים התרכזו בסמוך לגבול רצועת הביטחון וקיבלו סיוע מחזבאללה.

אף על פי שוועידת מדריד לא גרמה לסיום האינתיפאדה, הרי שהוועידה מציינת את המעבר המוחלט מאירועים המוניים לאירועי טרור על ידי יחידים, תוך שימוש בסכינאות ותחילת שימוש בפיגועי התאבדות.

ארגונים פלסטיניים

ועדות עממיות ברחבי יהודה, שומרון ועזה - בכל יישוב הוקמה ועדה מרכזית אחת לפחות (לעיתים היה פיצול לפי ארגונים) שהייתה אחראית לתיאום הפעילות הפלסטינית וכן ועדות משנה שהיו אחראיות על התחומים השונים. מנהיגות ההתקוממות הלאומית למעשה כללה ארבעה גורמים עיקריים: פת"ח, החזית העממית לשחרור פלסטין, החזית הדמוקרטית ומפלגת העם הפלסטינית.

    • "המפקדה הלאומית המאוחדת להסלמת ההתקוממות בשטחים הכבושים" - הוקמה פורמלית בסוף דצמבר 1987 והכרוז הראשון שלה יצא ב-10 בינואר 1988. עמדה למעשה בראש הוועדות העממיות והיוותה את הנהגתם, ככל שעבר הזמן נחלשה השפעתה והחברים בה נהיו זוטרים יותר ויותר.
    • ועדות ההלם או כוחות ההלם - הזרוע הצבאית של הוועדות העממיות, הוקמו לראשונה ב-17 בספטמבר 1987 על מנת לפגוע במשתפי פעולה. ככל שהתקדמה האינתיפאדה הפכו לגורם משמעותי יותר בתוך הוועדות העממיות עד כדי השתלטות עליהן.

החמאס - הוקם בתחילת האינתיפאדה והיה לגורם מרכזי בה, אך לא היה שותף למנהיגות ההתקוממות הלאומית.

הג'יהאד האסלאמי - היה אחראי על ההתפרצות הראשונית של האירועים אולם במהירות נדחק והיה לגורם שולי בהם, בין השאר בשל היותו מורכב למעשה משלוש קבוצות ללא קשר ביניהן.

תפקיד אש"ף

אש"ף לא יזם את האינתיפאדה, אבל התערב במהירות תוך מאבק פנימי בין הארגונים השונים וחיצוני (עם התנועות האסלאמיות):

מטרות האינתיפאדה

המטרות של האינתיפאדה התחלקו לשניים:

  1. מטרות מיידיות שקשורות ליהודה, שומרון ועזה עצמם.
  2. מטרות מדיניות ארוכות טווח.

מטרות מיידיות

  • חסימת כבישים בפני צה"ל
  • השתלטות על ריכוזי האוכלוסייה
  • סילוק שרון מהרובע המוסלמי[5]
  • ביטול צווי הגירוש ושחרור העצורים
  • הפסקת הפקעת אדמות
  • ביטול המע"מ
  • עריכת בחירות מוניציפליות וכינון ממשל עצמי
  • הריגת יהודים

מטרות ארוכות טווח

המטרות המדיניות של האינתיפאדה היו תלויות בגורמים השונים:

  • אש"ף - הקמת מדינה פלסטינית ביהודה, שומרון ועזה, שבירתה ירושלים.
  • התנועות האסלאמיות - הריסת מדינת ישראל והקמת מדינה פלסטינית אסלאמית על חורבותיה.

אבדות

על פי נתוני ארגון בצלם נהרגו באינתיפאדה, מפריצתה ועד סיומה בשנת 1993 165 ישראלים ו-1,160 פלסטינים. בנוסף נהרגו למעלה מאלף פלסטינים על ידי פלסטינים אחרים במהלך האינתפאדה, בעקבות סכסוכים פוליטיים פנימים או האשמות בשיתוף פעולה עם ישראל.

הרוגים ישראלים באינתיפאדה הראשונה ואחריה, עד לשנת 1999 (שנה לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה). מתחת לקו האדום אזרחים. מעל לקו האדום חיילים (על פי נתוני "בצלם").

השלכות

בפסקה זו אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב בה וייתכן שמדובר במחקר מקורי. אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.

ההשפעות המדיניות של האינתיפאדה היו מרחיקות לכת, בפעם הראשונה הצליחו הפלסטינים להביא להכרה מדינית רחבה בשאיפתם למדינה. הפלסטינים הצליחו להציג במהירות את מאבקם כמאבק בכיבוש אכזרי ומדכא וכבר ב-11 בדצמבר 1987 התקבלה החלטת גינוי לישראל במועצת הביטחון. בנוסף על כך, הדיון על מעמד יהודה, שומרון ועזה שהוקפא מאז התמוטטות שיחות האוטונומיה התחדש ולבסוף הביא לנסיגה ישראלית מעמדותיה הקודמות.

במאי 1989 הציע ג'יימס בייקר, מזכיר המדינה של ארצות הברית תוכנית של 4 נקודות להפסקת האלימות. הצדדים אמנם לא דחו רשמית את התוכנית אולם היא לא התממשה ולכן הציעה בספטמבר תוכנית דומה של 5 נקודות. גם תוכנית זו לא מומשה אולם גרמה לקשיים קואליציוניים בישראל (שגרמו מאוחר יותר לנפילת ממשלת האחדות) וכן היווה בסיס לועידת מדריד.

בשורה התחתונה הצליחה ישראל לדכא את ההתקוממות, שכן הכוחות הפלסטינים היו נחותים בהרבה מכוחות צה"ל. אולם האינתיפאדה הצביעה על בעיות רבות בהתנהלותו של צה"ל במישור האופרטיבי והטקטי. האינתיפאדה חייבה את ישראל להסיט כוחות רבים מאוד של צה"ל ליהודה, שומרון ועזה, שיבשה את מערך האימונים שלו וגרמה להרס תוכנית העבודה שלו.

בישראל הובילה האינתיפאדה לדיון מחודש בסוגיית יהודה ושומרון: בעוד בימין הטילו את האחריות לכישלון בדיכוי האינתיפאדה על צה"ל, בשמאל נטען כי שורש הבעיה הוא המעמד של יהודה, שומרון ורצועה עזה. ויכוח זה גרם לפירוקה של ממשלת האחדות הלאומית וגרם להאשמות חריפות כלפי הפיקוד העליון צה"ל, בטענה שאינם מעוניינים בפתרון המצב ולא נוקטים בפעולות המתבקשות, וכלפי שר הביטחון יצחק רבין, שנטען כי מנע מצה"ל לפעול נכון. בקרב המתנחלים הביאה האינתיפאדה להתערערות תחושת הביטחון בשל ההתקפות המרובות עליהם, לתביעות חוזרות ונשנות כלפי צה"ל לספק להם ביטחון ואף גרמה להתקפות של קבוצות קטנות מהימין הקיצוני על כוחות צה"ל. במקביל נערכו ניסיונות של קבוצות ימניות קיצוניות ליצור פרובקציות כלפי הערבים מתוך מגמה להצית מלחמה שתגרום לגירושם של ערביי יהודה, שומרון ועזה. יש הטוענים כי האינתיפאדה הובילה לעלייה בתמיכה הציבורית בתנועות השמאל (כגון שלום עכשיו) בישראל, ולבחירתו המחודשת של יצחק רבין לראשות הממשלה ב-1992.

לעומת זאת הביאה האינתיפאדה להקצנה בקרב הפלסטינים, תוך שהארגונים הקיצוניים מנצלים את "הצלחתם" על מנת לבנות את הדימוי שלהם בקרב הציבור.

מבחינה כלכלית גרמה האינתיפאדה נזק משמעותי, בעיקר לפלסטינים שנותקו מהעבודה בישראל וכן הושמו בעוצר. גם ישראל נפגעה מהבחינה הכלכלית אולם עם תחילת העלייה מברית המועצות לשעבר הצליחה להתאושש.


ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: האינתיפאדה הראשונה

הערות שוליים

  1. ^ בצלם - נתונים - הרוגים באינתיפאדה הראשונה
  2. ^ אילן בכר, "הפיגוע ליד הכותל: מי לא איבטח", מעריב, 17.10.1986
  3. ^ אורי מילשטיין, ‏"יצחק, לצה"ל אין תשובה": כשלי הממשלה במהלך האינתיפאדה הראשונה, באתר מעריב אונליין, 9 בדצמבר 2017
  4. ^ עמירם אזולאי ואורן כהן, "איש שב"כ נהרג בקרב עם מחבלים", חדשות, 9.10.1987
  5. ^ 1 2 זאב שיף ואהוד יערי, אינתיפאדה, הוצאת שוקן, 1990
  6. ^ Gād G. Gîlbar, Population dilemmas in the Middle East, pages 52-62
  7. ^ מרדכי א' שורץ, לא מהחרם תצמח לפלסטינים הישועה, באתר ynet, 30 במאי 2010
  8. ^ Ziyād Abū Amr, Islamic fundamentalism in the West Bank and Gaza, pages 61-62
  9. ^ יעל פישביין, "יצא מהבונקר של שמיר", דבר, 26 בפברואר 1988
  10. ^ Robert Owen Freedman, The Intifada: its impact on Israel, the Arab World, and the superpowers, page 22
  11. ^ שלום ירושלמי, "פרשת עמירב - רטרוספקטיבה", כל העיר, 15 בדצמבר 1989, עמ' 35
  12. ^ רוני שקד, "כך החמיץ משה עמירב את פרס נובל", ידיעות אחרונות, 13 בספטמבר 1993
  13. ^ 1 2 3 אורי מילשטיין, ‏""יצחק, לצה"ל אין תשובה": כשלי הממשלה במהלך האינתיפאדה הראשונה", באתר מעריב אונליין, 9 בדצמבר 2017
  14. ^ Intifada - Encyclopedia.com, באתר Encyclopedia.com (באנגלית).
  15. ^ תומאס פרידמן, מביירות לירושלים, עמ' 307-306.
  16. ^ יאיר פידל ושמואל טל, "חייל נרצח בבית-לחם, חשש מפיגועים נוספים", חדשות, 21.3.1989
  17. ^ אורן כהן ושמואל טל, "הרגשתי שאנחנו גמורים הנה הם הורגים אותנו", מעריב, 7.4.1988
  18. ^ יאיר פידל ורן לוי, "רצתי 200 מטרים עם סכין תקוע בגב", מעריב, 27.5.1988
  19. ^ קלוד אפללו ושמואל טל, "מצוד אחר תוקפי אלי כהן. חברי מושב שקף: ננקום", מעריב, 21.6.1988
  20. ^ שמואל טל, גילה רזין ואלכס ליבק, "שתי אמהות וארבעה ילדים נפצעו מבקבוק תבערה, עוצר מוחלט בעזה", מעריב, 15.8.1988
  21. ^ אורן כהן, אורי שטיין ושמואל טל, "אם ושלושת ילדיה נשרפו אמש למוות בהתקפת בקבוקי תבערה", מעריב, 30.10.1988
  22. ^ עמנואל רוזן, "הפועל צעק אללה אכבר ודקר את דניאלי למוות", מעריב, 8.11.1988, עמ' 3
  23. ^ שמואל טל, "רועה ערבי רוצץ ראש של מתנחל, לקח את נשקו והרג חייל מילואים", חדשות, 14.12.1988
  24. ^ שמעון אלקבץ, "החייל נדקר בלב ומת במקום", חדשות, 19.2.1989, עמ' 3
  25. ^ קלוד אפללו, "הצנחן הנעדר נחטף: נמצאו נעליו ודיסקית", חדשות, 19.2.1989, עמ' 4
  26. ^ שמואל טל ואורון מאירי, "צנחן נהרג במארב בלוקים בקסבה של שכם", חדשות, 26.2.1989, עמ' 4
  27. ^ בוקי נאה, "אללה אכבר צעק המחבל ודקר את ד"ר שלינגר", חדשות, 21.3.1989
  28. ^ שמעון אלקבץ, "בזעקות אללה אכבר דקר התוקף למוות שני ישישים, 3 נוספים נפצעו", חדשות, 4.5.1989
  29. ^ קלוד אפללו, "החייל הנעדר אילן סעדון עלה על סובארו בו ישבו 2 חובשי כיפות", ‏7.5.1989
  30. ^ דוד חכם, עזה בגובה העיניים: מבט לאינתיפאדה מבפנים, מודן: הוצאה לאור, 2016
  31. ^ "וועידת הליכוד - מי בעד חיסול הטרור? קרב הצעקות בין שמיר לשרון", ‏1990
  32. ^ אילן כפיר ויוסי ורטר, "לא הושגה פשרה לפני ישיבת הקבינט, הערכה: פירוק בדרך", חדשות, 11.3.1990
  33. ^ אורן כהן ושמואל טל, "נהרסו בתי המחבלים שנהרגו בהיתקלות", חדשות, 21.5.1989
  34. ^ אורון מאירי ושמואל טל, "תושב אריאל נרצח בשומרון: צה"ל ערוך למנוע מעשי נקם", מעריב, 19.6.1989
  35. ^ שמעון אלקבץ, "קו 405: גיא ההריגה", חדשות, 7.7.1989, עמ' 1-9
  36. ^ שמעון אלקבץ וישראל פרץ, "הוא לפת את ההגה בכוח וניסה למשוך את האוטו הצידה לתהום", מעריב, 25.8.1989
  37. ^ שמואל טל ואורן כהן, "החטוף קרא לאליהו הנביא וראה את האלוף", חדשות, 27.8.1989
  38. ^ מיכל קדם ושמואל טל, "חייל נהרג וחברו נפצע ממארב בעזה", מעריב, 14.11.1989
  39. ^ אילן כפיר ודורון מאירי, "חשש מגל פיגועים כנקמה על הרצח בראשון-לציון", מעריב, 29.5.1990
  40. ^ סופרי מעריב, "צעירה מקנדה נהרגה ו-18 נפצעו בפיצוץ מטען בחוף תל-אביב", מעריב, 29.7.1990
  41. ^ יוסי לוי, "מסוק, פרשים ומתנדבים מחפשים את רונן וליאור", מעריב, 6.8.1990
  42. ^ יוסי לוי, "הגופות היו כפותות ומלאות דקירות", מעריב, 7.8.1990
  43. ^ עזרא ינוב, "המילואימניק נרגם והוצת למוות", מעריב, 23.9.1990, עמ' 3
  44. ^ עמנואל רוזן ועזרא ינוב, "בג"ץ ביטל את הצו - צה"ל הרס 33 מבנים באל-בורג'", מעריב, 26.9.1990
  45. ^ יוסי לוי ושפי גבאי, "זעם ומתיחות בירושלים בעקבות רצח השלושה", מעריב, 22.9.1990
  46. ^ 1 2 שמואל טל, "יום של פיגועים ומעשי נקם. סגר על השטחים", חדשות, 24.10.1990
  47. ^ בוקי נאה, בתיה פלדמן ודורון מאירי, "חשש מפיגועי התאבדות נוספים באיזור תל-אביב", חדשות, 3.12.1990
  48. ^ עמנואל טל ואמרי שטיין, "נשק חם באינתיפאדה: שוטר ו-3 אזרחים נפצעו", חדשות, 6.12.1990
  49. ^ שוקי לבנון, "כוח פליטים הותקף ביריות במחנה הפליטים שועאפט", חדשות, 8.12.1990, עמ' 7
  50. ^ אורי שטיין ושמואל טל, "צנחן נהרג בבית-לחם", מעריב, 10.12.1990
  51. ^ עזרא ינוב, "הנהג מעזה חיפש קורבן ומחץ בעוצמה את המכונית הצבאית", מעריב, 6.1.1991
  52. ^ דורון מאירי, "רצח תלמיד הישיבה - נקמה על תבוסת סדאם", מעריב, 1.3.1991, עמ' 7
  53. ^ דורון מאירי, "הר אדם רץ עם סכין כמו מאכלת לשחיטה", מעריב, 11.3.1991, עמ' 2
  54. ^ ראובן יגיל ושוקי לבנון, "בן 72 נרצח בחדרה, בת 11 נפצעה מאבן, נסיון לדרוס חייל בגדה", חדשות, 21.3.1991
  55. ^ מאיר תורג'מן ובוקי נאה, "3 נפצעו בשתי התקפות סכינים. מילוא: לא נכניס ערבים רווקים", חדשות, 22.3.1991
  56. ^ שוקי לבנון, "תושב ההתנחלות דולב נרצח בירי ומהלומות ליד רמאללה", חדשות, 27.3.1991
  57. ^ אלכס פישמן ודורון מאירי, "ירי נוסף על רכב ישראלי בגדה", חדשות, 28.3.1991
  58. ^ אלכס פישמן, "מספר פיגועי הטרור עלה מ-411 ב-87' ל-3,750 ב-90' ", חדשות, 25.3.1990, עמ' 3
  59. ^ אבינועם בר-יוסף ושפי גבאי, "בייקר ידון על וועידה אזורית. שמיר: יש לנו רעיונות חדשים", מעריב, 4.4.1991
  60. ^ אבינועם בר-יוסף, "ביקור חשאי של מרידור בוושינגטון סלל את הדרך להבנה עם בייקר", מעריב, 11.4.1991
  61. ^ דורון מאירי, "דקירות בירושלים: מחבל חמוש בסכין תקף שלושה יהודים ונמלט", חדשות, 20.5.1991
  62. ^ פאיז עבאס ויורם בינור, "רצח במזרח העיר: ערבי העובד בקול ישראל נורה ומת", חדשות, 20.5.1991
  63. ^ יורם בינור, "תושב הבקעה נרצח בדקירות אחרי מאבק ממושך עם רוצחיו", חדשות, 30.6.1991, עמ' 2
  64. ^ שרגא ציינר, "הסתובבתי לאחור וראיתי שני אקדחים שלופים", חדשות, 9.7.1991, עמ' 5
  65. ^ יורם בינור, "הראשון דקר אותי בגב, השני התנפל עלי עם סכין מקדימה", חדשות, 31.7.1991, עמ' 5
  66. ^ יורם בינור, "יורם הספיק לירות לפני שנפגע בראשו", חדשות, 16.9.1991, עמ' 2
  67. ^ עופר אלפסי, "שמעתי על הפיגועים בארץ ולא האמנתי שזה יקרה לי", מעריב, 17.9.1991, עמ' 5
  68. ^ יורם בינור, "3 ערבים חמושים נהרגו מירי חיילים", מעריב, 26.9.1991, עמ' 9
  69. ^ ראובן יגיל, "הגופה נמצאה בתוך שוקת ולידה כרוזים של חמאס", חדשות, 27.9.1991, עמ' 4
  70. ^ מאיר תורג'מן, "נהג הטרנזיט חתך והעיף את החיילים 30 מטר", חדשות, 13.10.1991, עמ' 2
  71. ^ פאיז עבאס ויורם בינור, "הם ירו בחסון ממרחק של מטר", חדשות, 16.10.1991, עמ' 7
  72. ^ מאיר תורג'מן ושלמה דרור, "הרוגי הפיגוע אם ל-7 ואב ל-4", חדשות, 29.10.1991
  73. ^ עופר אלפסי וסולימן אל שאפעי, "מתנחל נורה ונהרג בצומת דיר-אל-בלח ברצועת עזה", חדשות, 2.1.1992, עמ' 7
  74. ^ יורם בינור ושלמה דרור, "7 פצועים במארב יריות", חדשות, 15.1.1992
  75. ^ סולימאן אל-שאפעי, "מתנדבת נפצעה ממטען בקיבוץ נצרים, שני חיילים נפצעו ממטען נוסף", חדשות, 10.2.1992, עמ' 8
  76. ^ עופר אלפסי, "התחבא בשיחים כל הלילה מהפועל שלו", חדשות, 10.2.1992, עמ' 8
  77. ^ אבי שמול ואהרון קליין, "המחבלים חדרו למאהל הצבאי והפתיעו את הטירונים בשנתם", חדשות, 16.2.1992
  78. ^ מאיר תורג'מן ויורם בינור, "המאבטח נרצח, הנשק נחטף", חדשות, 25.2.1992
  79. ^ אהרון קליין, "בן-שמעון נורה מהמארב בשמונה כדורים ונהרג", מעריב, 6.3.1992, עמ' 5
  80. ^ בוקי נאה, "ערבי ענק עם חרב מגואלת בדם רץ לתוך ההמון ודקר", חדשות, 18.3.1992, עמ' 4
  81. ^ יורם בינור, "משתף פעולה הרג חייל, המ"פ נבהל ונסוג מהשטח", חדשות, 5.5.1992
  82. ^ נפתלי אדרי וסולימן אל-שאפעי, "המחבלים פתחו את דלת הרכב וירו בכהן 3 כדורים", חדשות, 18.5.1992, עמ' 3
  83. ^ בוקי נאה, "הוא פשוט טבח בה - חתך אותה כמו קצב עם הסכין", חדשות, 25.5.1992, עמ' 3
  84. ^ סולימאן אל-שאפעי ואהרון קליין, "שוטר מג"ב נהרג בדו-קרב יריות עם מחבלים בעזה", חדשות, 25.5.1992, עמ' 8
  85. ^ סלימאן אל-שאפעי, "מהומות בכפר-דרום לאחר רצח הרב", חדשות, 28.5.1992
  86. ^ סולימאן אל-שאפעי, "עמיקם ראה שדוקרים את משה, רץ לעזור וגם נרצח", מעריב, 26.6.1992, עמ' 3
  87. ^ אהרון קליין ויורם בינור, "חייל נהרג בהיתקלות באיזור ג'נין", חדשות, 26.6.1992, עמ' 3
  88. ^ שלמה דרור, "מתנחל נפצע באורח קשה ממחבלים בשומרון", מעריב, 26.6.1992, עמ' 4
  89. ^ שלמה דרור ויורם בינור, "המחבל לפת את השוטר ודקר אותו למוות", מעריב, 31.7.1992, עמ' 8
  90. ^ אהרון קליין וסולימאן אל-שאפעי, "הקצין נפגע ואחריו 2 הלוחמים", חדשות, 3.8.1992
  91. ^ מאיר חג'ג', "בין הערוגות מתחת לקרטונים נמצאה גופתו של בעל החממה", חדשות, 20.8.1992, עמ' 3
  92. ^ אהרון קליין, "8 שעות ניסו המסתערבים לחלץ את גופת מפקדם", מעריב, 27.8.1992, עמ' 4
  93. ^ עבד אל רחים אבו-רמוז ז"ל, באתר אזרחים חללי פעולות איבה
  94. ^ אמציה בן-חיים ז"ל, באתר הביטוח הלאומי - חללי פעולות האיבה
  95. ^ שמעון אברהם ז"ל, באתר חללי פעולות האיבה
  96. ^ יהודית אידה אוסטרן ז"ל, באתר הביטוח הלאומי - חללי פעולות האיבה
  97. ^ מרדכי ביטון ז"ל, באתר הביטוח הלאומי - אזרחים חללי פעולות האיבה
  98. ^ שלוה אוזנה ז"ל, באתר חללי פעולות האיבה
  99. ^ אלכס פישמן ואהרון קליין, "אנו מטרות לטרור בלי יכולת להגיב", מעריב, 8.12.1992
  100. ^ יורם בינור ואהרון קליין, "הכוח פרץ בגלל הערכה מוטעית של האלוף דני יתום", מעריב, 13.12.1992
  101. ^ אהרון קליין ושוקי לבנון, "חייל נהרג בלבנון", מעריב, 14.12.1992
  102. ^ אהרון קליין ויורם בינור, "4:30 ליד הבסיס בלוד, נחטף השוטר ניסים טולדנו", מעריב, 14.12.1992, עמ' 2
  103. ^ אלכס פישמן, "הערכה: טולדנו נרצח אחרי תום האולטימטום", מעריב, 16.12.1992
  104. ^ שרה לייבוביץ-דר, "השחרור של רוצחי איש השב"כ מסעיר משפחתו", באתר מעריב, ‏2.8.2013
  105. ^ שרה שרון ז"ל, באתר הביטוח הלאומי - חללי פעולות האיבה
  106. ^ סמל אריק ארפי, באתר יזכור
  107. ^ סמל סולימאן אלעול, באתר יזכור
  108. ^ יחזקאל חזי אברהם ז"ל, באתר חללי פעולות האיבה
  109. ^ יחזקאל חזי מזרחי ז"ל, באתר הביטוח הלאומי - חללי פעולות האיבה
  110. ^ יזהר זורי מנסור ז"ל, באתר הביטוח הלאומי - חללי פעולות האיבה
  111. ^ "חווה נתניה אווה וקסברג ז"ל", באתר הביטוח הלאומי - חללי פעולות האיבה
  112. ^ בוקי נאה ומשוה טוב-אל, "המחבל רץ 600 מטר ותקף בסכינים כל מה שעמד בדרכו", חדשות, 2.3.1992, עמ' 2
  113. ^ בוקי נאה, "הרצועה סגורה מהבוקר", חדשות, 2.3.1992
  114. ^ סולימאן אל-שאפעי, "איפה הטרף? שאל רעול הפנים וירה בוייסבורד 4 כדורים מטווח קצר", חדשות, 3.3.1993
  115. ^ רותי זוטא ואהרון קליין, "שבוע לאחר שנרצח נתגלתה גופתו של יהושע פרידברג", חדשות, 14.3.1993, עמ' 3
  116. ^ אלכס פישמן, "חשש בצה"ל מאיבוד השליטה ברצועת עזה", חדשות, 9.3.1993
  117. ^ סולימאן אל-שאפעי, "2 המחבלים התחפשו לנשים ורצחו את שמחה לוי במכות גרזן", חדשות, 14.3.1993, עמ' 3
  118. ^ יורם בינור ואהרון קליין, "שני חיילים נפצעו מירי בחברון", חדשות, 14.3.1993, עמ' 4
  119. ^ אהרון קליין וסולימאן אל-שאפעי, ", "צה"ל יקים גדר מערכת סביב ישובי גוש קטיף", 15.3.1993
  120. ^ סולימאן אל-שאפעי, "55 פלסטינים נפצעו בחאן-יונס", חדשות, 18.3.1993, עמ' 5
  121. ^ מאיר תורג'מן, "אני רוצה נקמה אם הצבא לא יעשה את זה, אנחנו נעשה את זה", חדשות, 22.3.1993, עמ' 2
  122. ^ אהרון קליין ופאיז עבאס, "שוטר מג"ב נורה למוות", חדשות, 28.3.1993
  123. ^ סולימאן אל-שאפעי, "יהודה נמלט מהבית, אך המחבלים גררו אותו והמשיכו לדקור אותו", חדשות, 29.3.1993, עמ' 2
  124. ^ סולימאן אל-שאפעי ונפתלי אדרי, "התעקש להעסיק פועלים ערבים ולבסוף נרצח", חדשות, 30.3.1993, עמ' 3
  125. ^ נירית זך, "מנוקבים בכדורים ושותתים דם שכב השוטרים ברכב", מעריב, 31.3.1993, עמ' 4
  126. ^ דוד חכם, "ותמלא הארץ חמאס - השייח יאסין ומלחמתו בישראל", 2006
  127. ^ איתן לוין, חייל שירה בערבי מטווח 20 ס"מ והרגו - למאסר, מעריב, 16 בדצמבר 1988


היסטוריה של מדינת ישראל
ביטחון • תעשייה • מדע וטכנלוגיה • חינוך • כלכלה • משפטים • דת • תרבות
שנות ה-40 הכרזת העצמאות • מלחמת העצמאות • אלטלנה • הסכמי שביתת הנשק • הממשל הצבאי על ערביי ישראל • מבצע על כנפי נשרים
שנות ה-50 העלייה ההמונית • תקופת הצנע • המדיניות הכלכלית החדשה • הסכם השילומים • חינוך ממלכתי • העסק הביש • פעולות התגמול • ייבוש החולה • מלחמת סיני • אירועי ואדי סאליב
שנות ה-60 הקמת המוביל הארצי • המלחמה על המים • משפט אייכמן • הקמת הקריה למחקר גרעיני - נגב • מיתון 1966 • תקופת ההמתנה • מלחמת ששת הימים • מלחמת ההתשה
שנות ה-70 הפנתרים השחורים • מלחמת יום הכיפורים • הקמת גוש אמונים • מבצע יונתן • יום האדמה • המהפך • הקמת שלום עכשיו • מבצע ליטני • הסכם השלום עם מצרים
שנות ה-80 מלחמת לבנון הראשונה • המערכה ברצועת הביטחון • פרשת קו 300 • האינפלציה • משבר מניות הבנקים • תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 • משבר הקיבוצים • האינתיפאדה הראשונה
שנות ה-90 מלחמת המפרץ • העלייה מברית המועצות לשעבר • ועידת מדריד • הסכמי אוסלו • טבח מערת המכפלה • הסכם השלום עם ירדן • רצח יצחק רבין • המהפכה החוקתית • אסון המסוקים
עשור ראשון של המאה ה-21 הנסיגה מרצועת הביטחון • אירועי אוקטובר 2000 • האינתיפאדה השנייה • מבצע חומת מגן • חומת מגן כלכלית • הקמת גדר ההפרדה • תוכנית ההתנתקות • מלחמת לבנון השנייה • מבצע עופרת יצוקה
עשור שני של המאה ה-21 אסון הכרמל • המחאה החברתית • מבצע עמוד ענן • מבצע צוק איתן • הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל • הכרת ארצות הברית בריבונות ישראל על רמת הגולן • המשבר הפוליטי
עשור שלישי של המאה ה-21 מגפת הקורונה בישראל • הסכמי אברהם • אסון הר מירון • מבצע שומר החומות • הרפורמה המשפטית • מלחמת חרבות ברזל
פורטל ישראל • היסטוריה של עם ישראל • היסטוריה של ארץ ישראל • ציר הזמן של ההיסטוריה של ישראל
יצחק שמיר
בשירות לח"י כליאה במחנה המעצר מזרעה • רצח הלורד מוין • גולי אצ"ל ולח"י • הבריחות ממחנות המעצר באפריקה
בשירות המוסד יחידת קיסריה • המדענים הגרמנים במצרים
אירועים במהלך כהונותיו
כראש ממשלת ישראל
הממשלה ה-20 אסון צור השני • משבר מניות הבנקים • ועדת זורע • חוק יסוד: השפיטה
הממשלה ה-22 פרשת קו 300 • הסכם לונדון • משפט דמיאניוק • ביטול פרויקט הלביא • פרשת פולארד • האינתיפאדה הראשונה • אוטובוס האמהות • מבצע חוק וסדר
הממשלה ה-23 העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 • תוכנית שמיר • התרגיל המסריח
הממשלה ה-24 מהומות הר הבית • מלחמת המפרץ • מבצע שלמה • ועידת מדריד • חוק הבחירה הישירה • משבר הערבויות
משפחתו שולמית שמיר (בת זוג) • יאיר שמיר, גלעדה שמיר (ילדים)
הנצחתו המרכז הרפואי שמיר • דרך יצחק שמיר
שונות מפלגת הלוחמים • ליל המיקרופונים
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=האינתיפאדה_הראשונה&oldid=37713570"