הלחימה בדרום לבנון (1985 - 2000)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
הלחימה בדרום לבנון
Beaufort1982.jpgמוצב הבופור, שהיה לאחד מסמלי הלחימה בדרום לבנון
עימות:

הסכסוך הישראלי ערבי

תאריך:

1985 - 2000

מקום:

דרום לבנון

תוצאה:

נסיגה ישראלית מלבנון

הצדדים הלוחמים
Flag of Israel.svg ישראל
Flag of the Government of Free Lebanon.pngצבא דרום לבנון
Hezbollah Flag.jpg חזבאללה
Flag of the Amal Movement.svg אמל
מפקדים

מנחם בגין
אריק שרון
שמעון פרס
יצחק שמיר
יוסי פלד
בנימין נתניהו
אהוד ברק
סעד חדאד (מפקד צד"ל)
אנטואן לאחד (מפקד צד"ל)

עבאס מוסאווי
חסן נסראללה

הלחימה בדרום לבנון המשיכה גם לאחר סיום מלחמת לבנון (6 ביוני 1982 - 29 בספטמבר 1982), שבסופה נסוג צה"ל מרוב השטח שכבש במלחמה והתייצב על גבול רצועת הביטחון. לאחר סילוק ארגוני הטרור הפלסטיניים שגלו בעקבות המלחמה לתוניס, המשיכו הארגונים השיעים אמל וחזבאללה להלחם בכוחות צה"ל וצד"ל בדרום לבנון, בתמיכת סוריה ואיראן. הלחימה המשיכה עד לנסיגה החד-צדדית של ישראל לגבול הבינלאומי במאי 2000.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת לבנון (1982)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת לבנון

במהלך מלחמת לבנון אשר התנהלה בשנת 1982, ישראל נלחמה בסוריה וארגוני טרור פלסטיניים שפעלו נגד ישראל בשטח לבנון. הלחימה החלה כאשר ישראל פלשה ללבנון ב-6 ביוני, על מנת לשים קץ להתקפות פלסטיניות משטח לבנון על אזרחי הצפון. מלחמת לבנון התנהלה בין התאריכים 6 ביוני 1982 ל 29 בספטמבר 1982.

התקופה שלאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מאוקטובר 1982, בסיום מלחמת לבנון, צה"ל ביסס ופרס את כוחותיו, במוצבים שנבנו לאורך הקו שנוצר לאחר סיום המלחמה. ביוני 1985 השלימה ישראל נסיגה מרוב שטח לבנון, למעט רצועת ביטחון צרה לאורך הגבול ובה מספר מוצבים, כאזור חיץ עם גבול ישראל. רוחב הרצועה היה קילומטרים ספורים במערב, ומעט יותר במזרח. צה"ל נעזר במיליציה מקומית - צד"ל - צבא דרום לבנון, בהנהגתו של סעד חדאד ולאחר מכן אנטואן לאחד. צד"ל ניהל במידה רבה את חיי היום יום ברצועת הביטחון, והחזיק את כלא אל-חיאם ומובלעת ג'זין מצפון לרצועת הביטחון.

הקמת החזבאללה והעימות עם אמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – חזבאללה, אמל

בשנים הראשונות לאחר נסיגת צה"ל ב-1985 הייתה הרצועה שקטה יחסית, והפעילות של צה"ל הוגדרה על יד המטכ"ל כתעסוקה מבצעית, אולם עם השנים התגברה ההתנגדות הלבנונית לשהות הישראלית ברצועה. עד אמצע שנות השמונים, נעלמו מהזירה הארגונים הפלסטיניים שנגדם נועד מבצע שלום הגליל, וישראל מצאה את עצמה מתמודדת מול ארגונים מקומיים, שיעים לרוב, בהנהגת ארגון חזבאללה. החזבאללה נוסד בראשית שנות השמונים על בסיס פורשי אמל וחברי קבוצות איסלמיות נוספות, אשר זכו לברכת האייתוללה חומייני ולאימונים מצד כ-1500 אנשי משמרות המהפכה האיראניים שהקימו מחנות אימונים בבקעת הלבנון בהסכמה סורית. החזבאללה ניסה לתפוס את מקומה של תנועת אמל (התקווה) הוותיקה, בין היתר על ידי הלהט הדתי שאפיין אותו והשכר הגבוה שהציע ללוחמיו.

במאי 1988 פרצה מלחמה בין אמל לחזבאללה על השליטה בדרום לבנון, התחרות סביב אותו מאגר מגויסים פוטנציאלי וחילוקי דעות שונים בין הארגונים. אמל שקיבל סיוע מסוריה, הצדיק את מאבקו בחזבאללה בטיעון שחזבאללה מנסה להשתלט על דרום לבנון ולהפוך אותה למדינת הלכה איסלמית שיעית נוסח איראן. החזבאללה מצא את עצמו לכוד בין אמל לצה"ל, לוחמיו גורשו מדרום לבנון ולכן ביצע רק התקפות אקראיות כנגד צה"ל בעוד שבקרב שני הארגונים השיעים נמנו כאלף הרוגים. בסיוע איראן, הצליח חזבאללה להדוף את אמל מהפרברים השיעים בדרום לבנון ובסוף 1988 אף יזם מתקפת נגד והשתלט בחזרה על איקלים-אל-תופאח בדרום לבנון. הפסקת האש הראשונה שהושגה בין הארגונים בתיווך סוריה ואיראן ב-1989 במסגרת הסכם דמשק הופרה במהרה. אך לבסוף הושג ב-9 בנובמבר 1990 הסכם דמשק השני, בו הובטחה חזרתו של חזבאללה לדרום לבנון. הסכם זה איפשר לחזבאללה להתקרב לסוריה ולהדק עמה את קשריו.

לאורך כל שנות העימות מטרתו המוצהרת של חזבאללה הייתה שחרור כל האדמות הלבנוניות וסילוק צה"ל. חזבאללה עשה מאמצים רבים לתקוף את מוצבי צה"ל בהתקפות שצולמו ושודרו בתחנת הטלוויזיה של הארגון - אל-מנאר, לגרום לנפגעים בקרב חיילי המוצבים, ולהניף את דגלו בהם. התנועה בדרכים הפכה מסוכנת, וכוחות צה"ל הסתגרו יותר ויותר במוצביהם כאשר ארגון החזבאללה ניהל מלחמת גרילה נגד כוחות צה"ל ונגד צבא דרום לבנון. חזבאללה התבסס בכפרים השיעיים והשתמש באוכלוסייה כמקור תמיכה פוליטי-אידאולוגי וכמחסה אנושי וכבסיס יציאה לפעולות גרילה. חזבאללה החזיק רקטות קטיושה בכפרים על מנת ליצור משוואת הרתעה וכדי למנוע פעילות מסיבית כנגדו. עד שנות ה-90 נמנע הארגון מירי רקטות לעבר היישובים בצפון ישראל, והתמקד ביצירת לחץ על צה"ל לאורך הקו האדום במטרה להסיגו מרצועת הביטחון. לפי פרסומי המכון הבינלאומי ללימודים אסטרטגיים, בין השנים 1991-1997 מנה החזבאללה בין 3000 ל-3500 פעילים חמושים בעיקר בנשק קל, טילים נגד טנקים, וארטילריה קנית ורקטית.

מבצע חוק וסדר (1988)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע חוק וסדר
תמונה של מוצב שומריה בשנת 1987 בדרום לבנון
שיירה של צה"ל העוברת בגשר חרדלה בשנת 1988 בדרום לבנון

ב- 2 - 4 במאי 1988 במסגרת "מבצע חוק וסדר" פשטו כוחות צה"ל ובהם צנחנים ושריון, תחת פיקודו של אל"מ שאול מופז על בסיס מחבלי החזבאללה בעיירה מיידון שבדרום לבנון. 3 חיילי צה"ל נהרגו בפשיטה ונפצעו שבעה עשר חיילים נוספים. הפעולה הייתה הגדולה בהיקפה במבצעי צה"ל בלבנון מאז "מבצע שלום הגליל". כ-50 מחבלי חזבאללה נהרגו בקרב, והמבנים והבונקרים ששימשו אותם נהרסו. כן נתפס שבוי אחד והושמדו רכבים ורכבי נ"מ. גם מצבא לבנון דיווחו על נפגעים באדם וברכוש כולל טנק, שריונית ומשאית תחמושת.

גירושם של 415 אנשי חמאס וג'יהאד ללבנון (1992)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גירוש פעילי החמאס ללבנון

ב 13 בדצמבר 1992 חטפו פעילי חמאס את שוטר משמר הגבול ניסים טולדנו ורצחו אותו, הרצח הוביל לגירושם של 415 אנשי חמאס וג'יהאד ללבנון כעבור ארבעה ימים. במאהל המגורשים במארג' א-זוהור, בתיווך איראני, נוצר הקשר בינם ובין חזבאללה. המגורשים קיבלו מהם הדרכה בהרכבת מטעני נפץ ומכוניות תופת. כשישראל נאלצה להחזיר את המגורשים, שימש הידע הזה בסיס שעליו השתיתו המגורשים את גלי הפיגועים בישראל באותה תקופה‏[1].

מבצע דין וחשבון (1993)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע דין וחשבון
מכלית מים בדרך למוצב טייבה ברצועת הביטחון 1993
פתיחת ציר של צה"ל בלבנון ליד מוצב עיישיה (1993)
תמונה מתוך נגמ"ש שצולמה דרומית למנצוריה,על הכביש הישן בין שער פאטמה לריחן,- ברקע ניתן לראות את ג'בל רפיע (1993)

בשנת 1993 החלה הסלמה חמורה בלחימה ברצועת הביטחון. בין ה-13 באפריל ל-24 במאי נהרגו תשעה חיילים ישראלים‏[2], בין ה-8 ל-22 ביולי נהרגו שישה חיילים ישראלים בדרום לבנון[3] וחזבאללה שיגר טילים ליישובי הצפון מספר פעמים. בעקבות רצף האירועים הורתה הממשלה בראשות ראש הממשלה ושר הביטחון דאז יצחק רבין לרמטכ"ל אהוד ברק לצאת למבצע מבצע דין וחשבון. מטרת המבצע הייתה להוציא את אוכלוסיית ישובי הצפון ממעגל הלחימה, האמצעי היה ליצור פאניקה ותנועה של פליטים על ידי הפגזה ארטילרית מסביב כפרים ובתוכם, מתוך תקווה שתושביהם ילחצו על ממשלת לבנון לפעול נגד חזבאללה. במהלך המבצע, אשר נמשך שבעה ימים (מ-25 ביולי 1993 ועד 31 ביולי 1993) הותקפו כפרי חזבאללה רבים בידי תותחים, טנקים ומטוסי חיל האוויר שזרעו בהם הרס רב. המבצע הופסק אחר שבעה ימים, לאחר שהושגו הבנות בין ישראל לחזבאללה. המבצע זכה לכינוי מלחמת שבעת הימים בלבנון.

מביטחון שוטף למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על-פי צ'יקו תמיר, בספרו, "מלחמה ללא אות", אמנון ליפקין שחק, שנכנס לתפקיד הרמטכ"ל בשנת 1995, החליט על שינוי תפיסתי ביחס ללחימה בדרום לבנון - מפעילות ביטחון שוטף למלחמה[4]. השינוי בא לידי ביטוי בעיקר בהפניית משאבים ואמצעים - אימוני היחידות עסקו בהרחבה בתרחישי לחימה נגד גרילה, והוקם בית ספר ללחימת גרילה ששאב השראה מצבא בריטניה והידע שרכש מלחימתו בצפון אירלנד. למרות השינוי התפיסתי ביחס ללחימה ברצועת הביטחון הלוחמים שלחמו ברצועת הביטחון לא קבלו את אות מלחמת לבנון הראשונה. בינואר 2012 הסכים שר הביטחון אהוד ברק לבדוק מחדש את נושא הענקת אות לחימה "ללוחמי רצועת הביטחון" בעקבות פניה של הפורום "רצועת הביטחון מלחמה ללא שם"‏[5].

מבצע ענבי זעם (1996)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע ענבי זעם

החל מסוף שנת 1995 גבר המתח בין חזבאללה לצה"ל באזור הגבול הצפוני של מדינת ישראל. חזבאללה ירה פעם אחר פעם קטיושות לעבר יישובים ישראלים גבול הצפון, והפר בכך את הבנות "דין וחשבון" שנחתמו עם סיום מבצע דין וחשבון (1993).

על אף ביקורם של מזכיר המדינה האמריקאי וראש ממשלת צרפת באזור, וניסיונות ההרגעה שלהם, ירי הקטיושות נמשך. ב-9 באפריל 1996 נחת מטח קטיושות כבד על יישובי גבול הצפון. ראש הממשלה, שמעון פרס, החליט כי ישראל לא תוכל להמשיך ולהבליג והורה לצה"ל לצאת למבצע ענבי זעם אשר מטרתו הייתה להפסיק את ירי הקטיושות ולהביא לשקט בגבול הצפוני של מדינת ישראל.

במהלך המבצע הותקפו מאות מטרות של חזבאללה הן על ידי חיל האוויר והן על ידי חיל התותחנים. בנוסף הטיל חיל הים מצור ימי על חופיה של לבנון. במהלך כל אותה התקופה המשיך חזבאללה לירות קטיושות לעבר שטח ישראל כאשר צה"ל מגיב בירי לכיוון עמדות הירי.

ב-18 באפריל ירתה סוללת תותחים אש לחילוץ לטובת כוח מיוחד שהיה בפעילות באזור כפר קאנא ונתקל במארב; בעת ירי אש לחילוץ, טווח הביטחון מוקטן ופגז תועה נחת בתוך הכפר, ופגע בריכוז של פליטים ובכוח האו"ם ששהה בסמוך. מההפגזה נהרגו 102 אזרחים, ו-100 נפצעו, מתוכם ארבעה חיילים מהאו"ם. באותו יום הותקפו גם מטרות אחרות באזור אל-נבטיה שם נהרגו 11 אזרחים נוספים, ביניהם אשה ושבעת ילדיה. ישראל הביעה צער על הפגיעה בחפים מפשע, אך ההרג עורר בעולם תגובות נזעמות, והחל לחץ בינלאומי להפסקת המבצע. בעקבות האירוע בקאנא ראש הממשלה, שמעון פרס, אמר במסיבת עיתונאים: "אנו מאוד מצטערים אך איננו מתנצלים".

ב-25 באפריל התקבלה במועצת הביטחון של האו"ם החלטה שכללה גינוי מפורש לישראל, ודרישה להפסיק את הפעילות בדרום לבנון. ישראל המשיכה בפעילות יומיים נוספים, והמבצע הסתיים בחתימת הסכם הבנות חדש בין ישראל, סוריה ולבנון ב-27 באפריל 1996 (הבנות מבצע ענבי זעם).

הנסיגה הישראלית מלבנון (מאי 2000)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחיר הדמים ההולך וגובר ששילם צה"ל לאורך השנים על השהות ברצועת הביטחון הוביל ללחץ ציבורי גובר לפינויה, כמו זה של ארגון "ארבע אמהות" שהוקם לאחר אסון המסוקים. אירועים אחרים שהגבירו את הלחץ הציבורי לפינוי היו: אסון השריפה בוואדי סלוקי, אסון השייטת ונפילתו של מפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל ארז גרשטיין, בפברואר 1999. בישראל נוצר לחץ ציבורי לצמצם את מספר ההרוגים והפצועים בלבנון אשר הוביל את צה"ל לנקוט משנה זהירות בפעולותיו. ואכן, ממוצע שנתי של 26 הרוגים ו-88 פצועים מקרב חיילי צה"ל בשנים 1993-1997, פחת ל-12 הרוגים ו-56 פצועים ב-1999, עקב אימוץ נהלי התנהגות זהירים ומתגוננים יותר.

בינואר 2000 התנקש חזבאללה במפקד מצבא דרום לבנון, האלוף משנה אקל האשאם בביתו באזור רצועת הביטחון. האשאם היה אחראי למבצעים בשיגרה של צד"ל. ב 5 במרס 2000 ימים אחדים לפני שנקבר המשא ומתן במסלול הסורי באופן סופי, החליטה ממשלת ישראל לסגת מדרום לבנון. החלטה זו הגבירה את הדאגה בקרב תושבי דרום לבנון, אזרחים ואנשי צבא כאחד. ב 6 במאי פקדה מפקדת החטיבה המזרחית בצה"ל על מחלקת החיילים והטנק היחיד שהיו בבסיס לסגת. הידיעה על נסיגת המחלקה והטנק התפשטה במהירות באזור והתושבים, שסברו שהנסיגה הכוללת החלה, ירדו אל הרחובות כשנשקם בידיהם, לאחר שהסכימו בצה"ל לדחות את נסיגתו של הטנק נרגעו התושבים. ב-8 במאי כינס מפקד היק"ל ישיבה בהשתתפות מפקדי החטיבה המזרחית וגדוד 10 של צד"ל והוסכמו הנקודות הבאות: צה"ל לא יסוג מחצביא, אלא לאחר שיסוגו מריחן לעישייה, על מנת לאפשר לפלוגה של צד"ל, שאנשיה דרוזים וישבו במוצב ריחן, לסגת דרומה. כמו כן הוסכם שלא יסוגו מחצביא לפני סיום שנת הלימודים בסוף חודש יוני. לאחר שהגדוד העשירי היה מוכן לסגת מריחן הציעו מפקדי צה"ל לדחות את הנסיגה עד אשר יחזור גנרל לחאד מצרפת. ב-15 במאי פונה מוצב טייבה בגזרה המרכזית והועבר לידי צד"ל לאחריותו של גדוד 70. ב-16 במאי פונה מוצב רותם (ראס אל-בידה) על שפת הים, בקצה הצפון מערבי של רצועת הביטחון וגדוד 81 של צד"ל קיבל עליו את האחריות. במוצב זה הייתה תחנת מכ"ם של חיל-הים. סטי"לים של חיל הים השתתפו באבטחת הפינוי. ב-18 במאי תקף חזבאללה את מוצב רותם אך נסוג לאחר שספג 47 הרוגים ועשרות פצועים. ב-20 במאי תקפו לוחמי ארגון אמל את מפקדת הגדוד באל-חרדון בגזרה המערבית, אך נאלצו לסגת כשספגו כשמונה הרוגים. בקרב זה השתתף צה"ל בירי ארטילרי על מקום ההתקפה. לאחר כישלון ההתקפה על מוצבי גדוד 81 במערב רצועת הביטחון שינה ארגון חזבאללה את האסטרטגיה שלו והחל להשתמש באזרחים ובאנשי חזבאללה המוסווים כאזרחים, על מנת לחדור למוצבי צד"ל. ב-22 במאי החלה שיירה גדולה של מכוניות אזרחיות להתקדם מאל-פנדוריה אל עבר ואדי א-סלוקי ומשם נכנסה לעיירה אל-קנטרה, באותו יום התקדמו קבוצות גדולות של אזרחים, בכללם נשים וילדים אל עבר מוצב א-טייבה ומפקד הגדוד פקד על חיילי המוצב לסגת לכפר. באותו יום מפקד גדוד 90 יחד עם מפקד גדוד 70 הצליחו לכבוש מחדש את העייקה אל-עדיסה ללא כל התנגדות רצינית. ב-23 במאי החלו להתקדם אל עבר מוצבי גדוד 30 קבוצה של אזרחים שהשתייכו ברובם למפלגה הלאומית הסורית, למפלגה הקומוניסטית ולמפלגה הסוציאליסטית-פרוגרסיבית של ג'ונבלאט. הלחץ של קבוצות אלו הביא לנסיגת חיילי צד"ל ממוצבי גדוד 30 . ב-23 במאי בשעה אחת-עשרה בבוקר פקד צה"ל על כל יחידות צד"ל לסגת אל הגבול הישראלי עד השעה שש בערב. רבים מחיילי צד"ל פנו צפונה כדי להסגיר את עצמם לשלטונות לבנון, ואילו אחרים פנו עם בני משפחותיהם אל מעברי הגבול בישראל.

ב-24 במאי בעקבות התמוטטות צד"ל וההתקדמות המהירה של חזבאללה, החליטה ממשלת ישראל על הסגת כוחות צה"ל לקו הגבול הבינלאומי. הנסיגה החד-צדדית של ישראל מלבנון הזניקה את הפופולריות של ארגון החזבאללה בלבנון. נסיגת צה"ל מדרום לבנון נעשתה מתוקף הבטחת בחירות שנתן ברק לפני היבחרו לתפקיד ראש הממשלה, ולפיה אם ייבחר לתפקיד יסיג את צה"ל מ"רצועת הביטחון" בתוך שנה. ההחלטה לבצע את המהלך באורח חד-צדדי, ללא הסכם עם סוריה או לבנון, הייתה פועל יוצא של כישלון המשא ומתן לשלום שניהל ברק עם סוריה בחודשים שקדמו לנסיגה. מערכת הביטחון, שתמכה ברובה בהשגת הסדר מדיני עם הסורים ונסיגה מדרום לבנון בחסות הסדר מעין זה, התנגדה התנגדות חריפה ליציאה חד-צדדית של צה"ל, בלא ערובות או הבנות לגבי הריבון בדרום לבנון בעקבות נסיגה כזו. החשש הרווח היה, כי נסיגה ללא הסדר תוביל למציאות בה ישתלט חזבאללה על האזורים המפונים תוך ביצוע פיגועים באופן יומיומי נגד היישובים הישראלים לאורך הגבול. באמ"ן היו מי שסברו כי מדובר במתכון ודאי להידרדרות שתוביל למלחמה עם סוריה.

ישראל בחרה במהלך הנסיגה כמהלך אסטרטגי משום שאזור רצועת הביטחון שימש כאזור חיץ אשר מטרתו הייתה לנהל את הלחימה הרחק ככל שניתן מקו הגבול. שנית, עם הסרת עילת הכיבוש הישראלי של דרום לבנון, יכלה ישראל להשתמש בכך כדי לקבל תמיכה בינלאומית כדי להשיג רגיעה באזור הצפון, הנחה שהתגלתה כלא מדויקת במהלך מלחמת לבנון השנייה.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפגעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פתיחת ציר שיצאה ממוצב עיישיה למוצב ריחן 1995
אנדרטה לזכר הגשש האני פאעור הייב שנפל בלבנון ב-1995 המונצח על קיר הנופלים בשנות ה-80 וה-90 באתר הנצחה ללוחם הבדואי

בשנים 1984 עד 1985 היו כ-1,400 פיגועים נגד כוחות צה"ל וצד"ל בהם נהרגו כ-53 חיילי צה"ל ו-263 נפצעו,11 חיילי צד"ל נהרגו ו- 35 נפצעו 9, אנשי המשמר האזרחי (משא"ז) הדרום לבנוני נהרגו וכ-18 נפצעו.

בשנת 1985 היו באזור הביטחון כ-1,260 פיגועים נגד כוחות צה"ל וצד"ל בה נהרגו כ-13 חיילי צה"ל ו-69 נפצעו 2 חיילים נעדרו, 29 חיילי צד"ל נהרגו ו-89 נפצעו, 3 אנשי משא"ז הדרום לבנוני נהרגו ו 4 נפצעו. כמו כן נהרגו כ 22 סייענים לבנונים.

בשנת 1987 היו באזור הביטחון כ-580 פיגועים נגד צד"ל בפעילות המחבלים בשנה זו נהרגו 20 חיילי צה"ל ו 63 נפצעו. 39 חיילי צד"ל נהרגו ו 136 נפצעו.

בשנת 1989 אירעו כמה פיגועים, בהם היו לצה"ל 3 הרוגים ו 33 פצועים ואילו לצד"ל היו 9 הרוגים ו 18 פצועים.

בשנת 1991 היו כ 185 פיגועים במהלך שנה זו נהרגו כ 9 חיילי צה"ל ונפצעו 19. לצד"ל היו 12 הרוגים ו41 פצועים.

בשנת 1993 נהרגו כ 27 חיילי צה"ל ו60 נפצעו.

בשנת 1997 נהרגו 39 חיילי צה"ל (בנוסף ל-73 חללי אסון המסוקים) ו 83 נפצעו‏[6].

סך הכל בתקופה שבין יוני 1985 עד ספטמבר 1997 נהרגו כ-212 חיילי צה"ל ו-677 נפצעו. בנוסף נהרגו כ-358 חיילי צד"ל ו-1210 נפצעו. מספר זה לא כולל את 73 חללי אסון המסוקים. בשנים 1998-1999 נהרגו במלחמת רצועת הביטחון, לפי דובר צה"ל, 23 חיילי צה"ל ו-57 נפצעו.מספר הפצועים מקרב חיילי צה"ל לא כולל את מספר הלוחמים שאובחנו כסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומתית‏[7]. בתקופה זו אובחנו חיילים הסובלים מ"הלם קרב" כסובלים מ"תסמונת וייטנאם" [8]. ממוצע הפיגועים כנגד כוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון היה כ 60 פיגועים לחודש‏[9].

מלחמת לבנון השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת לבנון השנייה

לאחר הנסיגה, שרר בגבול הצפון שקט יחסי, שהופר לעתים בהתקפות בודדות של ארגון חזבאללה לאורך הגבול - במיוחד באזור הר דב.

הרגיעה באה לסיומה באופן חד ב-12 ביולי 2006, עם חטיפת שני חיילי צה"ל אלדד רגב ואהוד גולדווסר בידי חזבאללה והריגת חיילים נוספים. בתגובה לאירוע זה, פתחה ישראל בלחימה בחזבאללה בתוך שטח דרום לבנון, שהתפתחה למלחמת לבנון השנייה. במלחמה ספגו שני הצדדים אבידות קשות, כאשר הצד הלבנוני ספג למעלה מ-1200 הרוגים, מתוכם כ-800 לוחמי חזבאללה וחמושים לבנונים והצד הישראלי 163 הרוגים - 119 חיילים ו-44 אזרחים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לפי כתבה בידיעות אחרונות של רונן ברגמן במוסף 7 ימים ב 18 באוקטובר 2013
  2. ^ ב-13 באפריל נהרגו שלושה צנחנים מגדוד 101 שנעו בסיור רגלי באזור הכפר קנטרה והכוח עלה על מטען ממולכד. ב-18 במאי נהרגו בקרב עם מחבלי החזבאללה שני חיילים מעורב צנחנים. ב-24 במאי התרחש דו"צ (ירי דו צדדי) בין שני כוחות של צנחנים במהלך מארב באזור כבריחא בו נהרגו ארבעה צנחנים מגדוד 101
  3. ^ ב-8 ביולי נהרגו שני חיילים מחטיבת גבעתי בעיישיה שבדרום לבנון. למחרת נהרגו שלושה חיילים מעורב צנחנים מירי של טיל סאגר על מוצב סוג'וד, בגבול הצפוני של רצועת הביטחון. ב-20 ביולי שיגר החזבאללה קטיושות ליישובי הצפון, וכעבור יומיים נהרג חובש נ"מ בפעולה מבצעית בדרום לבנון
  4. ^ משה (צ'יקו) תמיר, מלחמה ללא אות, הוצאת מערכות - משרד הביטחון, 2005, עמוד 116, "ההחלטה המרכזית שקיבל הרמטכ"ל וששינתה הלכה למעשה את הנחת העבודה של הצבא כולו הייתה שההתמודדות בלבנון היא מלחמה ולא פעילות ביטחון שוטף".
  5. ^ אות מלחמה יוענק ללוחמי לבנון,http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4175157,00.html
  6. ^ על פי נתונים משנתון הממשלה של ישראל, כפי שהועלה באתר פרש.
  7. ^ ב 17 בספטמבר 1987 פורסמה כתבה במעריב- 60% מהחיילים שלקו בהלם קרב בלבנון "עדיין בגיהנום פרטי"
  8. ^ כתבה ממעריב מ24 בינואר 1986 , כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/t-584856-%D7%9E%D7%94_%D7%94%D7%99%D7%90__%D7%AA%D7%A1%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%AA_%D7%95%D7%99%D7%99%D7%98%D7%A0%D7%90%D7%9D פרש.
  9. ^ ב-5 באוגוסט 1986 בראיון לעיתון מעריב אמר תא"ל דני רוטשילד המפקד היוצא של יחידת הקישור ללבנון שהצלחנו להפוך את הדרום לאטרקציה של לבנון ובכל חודש מצטרפות לשם מאות משפחות נוספות מביירות. כמו כן טען תא"ל רוטשילד שבכל ערב יש לפחות נסיון פיגוע אחד נגד צד"ל הממוצע החודשי הוא 60 פיגועים