לדלג לתוכן

יהדות ספרד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף יהודים ספרדים)
יהדות ספרד
סְפָרַדִּים
ציור המתאר יהודים-הולנדים ממוצא ספרדי-פורטוגלי, היושבים בסוכה יחדיו במהלך חג הסוכות (ברנאר פיקאר, תַחרִיט, 1724)
ציור המתאר יהודים-הולנדים ממוצא ספרדי-פורטוגלי, היושבים בסוכה יחדיו במהלך חג הסוכות (ברנאר פיקאר, תַחרִיט, 1724)
אוכלוסייה
100,000 עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות
עברית, ערבית יהודית, לדינו, ספרדית, ערבית, אנגלית, צרפתית
דת
יהדות (בפרט יהדות-ארתודוקסית)
קבוצות אתניות קשורות
היישוב הישן, יהדות פורטוגל, יהדות אשכנז, יהדות צפון אפריקה, יהדות אמריקה הלטינית
נוסח תפילה
נוסח הספרדים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
כתובה מסגורה שבספרד, 1480; מאוספי הספרייה הלאומית של ישראל

יהדות ספרד היא קהילה יהודית דרום-מערב אירופאית, שהתקיימה בחצי האי-האיברי (ספרד ופורטוגל) החל מהתקופה הרומית[א] בספרד דרך התקופה הוויזיגותית, המוסלמית ולאחר מכן בממלכת ספרד הנוצרית, עד גירוש ספרד בשנת 1492. יהדות ספרד הגיעה לשיא תפארתה במאות ה-9 ועד ה-13, תחת השלטון המוסלמי. תקופה זו נקראת תור הזהב, והיא מצטיינת בפריחה תרבותית וכלכלית שבמהלכה היוותה ספרד את המרכז הדתי, התרבותי והכלכלי של כל יהודי העולם.

יהדות ספרד פיתחה מאפיינים ייחודיים, שכללו את נוסח הספרדים ומסורת פסיקת הלכה דומיננטית.[1] מסורת זו החלה לכל המאוחר עם רבנו חננאל, ידעה שיא בתור הזהב ובימי הרב יוסף קארו, נמשכת עד ימינו, והשפיעה על יתר התפוצות.

רוב ספרות ההגות היהודית של חכמי יהדות ספרד בימי הביניים ("מורה נבוכים", "הכוזרי", "מקור חיים", חובות הלבבות", "ספר העיונים והדיונים", "אור השם" וספרים נוספים שחוברו) נכתבה בערבית יהודית וכך גם חלק מספרי פרשנות המקרא וההלכה. זאת לעומת שירת ימי הביניים של יהדות ספרד, שנכתבה בעיקר בעברית.

בעקבות גירוש היהודים שהחל ב-1492, נאלצו רבים מהם שלא התנצרו או נרצחו; להימלט תחילה מספרד לפורטוגל הסמוכה. לאחר-מכן (ראו גירוש פורטוגל) נאלצו לברוח מהן גם ולהגר לכלל מדינות אגן הים התיכון, למדינות אחרות באירופה ולצפון אפריקה. חלק מהמגורשים היגרו מאוחר יותר גם לעולם החדש. המגורשים, שבלטו מבחינה תרבותית ודתית, השליטו בהדרגה את מסורותיהם ואת נוסח התפילה שלהם על קהילות יהודי ארצות האסלאם, על המוסתערבים ועל הרומניוטים. כך נוצרה זהות דתית-הלכתית משותפת שבגינה כונו "ספרדים" – וזאת בערך למן המאה ה-19.[2]

במדינת ישראל מרבית עולי ארצות חבל הבלקן, חלק גדול מעולי צפון אפריקה וצאצאי הישוב הספרדי הוותיק בישראל, מזוהים בשם "ספרדים", בשל עברם התרבותי-גאוגרפי, שפות הלאדינו והערבית-יהודית בהן דיברו ויצרו, נוסח התפילה הספרדי, שמות פרטיים ושמות משפחה בעלי זיקה ליהדות ספרד והיותם צאצאים למגורשי ספרד ופורטוגל שהיגרו למדינות אגן הים התיכון.[3][4][5][ב]

היסטוריה מוקדמת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסורת על יישוב יהודי בחצי האי האיברי, מספרת כי כבר בתחילת ימי בית ראשון התיישבו יהודים בספרד. היהודים בספרד נהגו להראות את קברו של אדנירם, גובה המס של שלמה המלך שלפי האגדה נהרג בספרד, בעיר סגונט[דרוש מקור][מפני ש...]. המסורת מספרת גם כי העיר טולדו, שכינויה הערבי היה "טוליטולא", נבנתה בידי גולי יהודה לאחר חורבן בית ראשון.[דרוש מקור] משפחת אברבנאל, מהמשפחות המיוחסות והוותיקות בספרד, מיוחסת לשושלת דוד המלך. על פי מסורת משפחתית, היא הגיעה לספרד עוד קודם חורבן בית שני. מסורת מקובלת בקרב יהודי ספרד בימי הביניים הייתה שהם צאצאים של גולים מהעיר ירושלים. הרב והמלומד היהודי-ספרדי רבי אברהם אבן דאוד כתב בשנת 1161: "בקרב הקהילה [היהודית] בגרנדה ישנה מסורת שמקורם בתושבי ירושלים, מבני יהודה ובנימין, ולא מהכפרים והעיירות במחוזות המרוחקים". במקום אחר, הוא ציין כיצד משפחת סביו מצד אימו הגיעו לספרד: "כשגבר טיטוס על ירושלים, פייס אותו הקצין שלו שמונה על היספניה, וביקש שישלח אליו שבויים מאצילי ירושלים, ולכן שלח אליו כמה מהם, והיו ביניהם מי שעשו וילונות ומי שהיו בקיאים במלאכת המשי, ו[אחד] מהם שמו היה ברוך, והם נשארו במרידה".[6] תחת השלטון הרומי, גדל היישוב היהודי בספרד. יהודים התיישבו בעיקר בערי החוף המזרחי ובערים הדרומיות. קיימות ראיות על קשרים בין יהודים לנוצרים ועל חקלאים יהודים.

חותם של הקהילה העתיקה סביליה בספרד

התיעוד הארכאולוגי ליהודים בספרד בעת העתיקה מועט. נמצאה מצבה מהמאה ה-3 לספירה ועליה שם של נערה יהודייה, מצבה אחרת מטורטוסה מהמאה ה-4, וכן תבליט מבית כנסת באלש. כמו כן, נמצאה בטרגונה מצבה בשלוש שפות: עברית, לטינית ויוונית.[7]

הידיעה ההיסטורית הברורה הראשונה על יישוב יהודי בספרד היא משנת 306 לספירה. בשנה זו התכנסה בגרנדה, אנדלוסיה, ועידה כנסייתית בראשות הבישוף מקורדובה, וקיבלה שורת החלטות, ובהן ארבע החלטות הנוגעות להפרדה בין יהודים ונוצרים.[8] מאוחר יותר, בשנת 418, התחוללו באיים הבלאריים פרעות ביהודים.

תחת השלטון הוויזיגותי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הממלכה הוויזיגותית, חל על היהודים החוק הרומאי, שכלל (בגרסה המחייבת משנת 506) חוקים מפלים כנגד יהודים: איסור לכהן במשרות ציבוריות המקנות לנושאיהן סמכות להעניש נוצרים, נישואים עם נוצרים, החזקת עבדים ובניית בתי כנסת חדשים. כל עוד החזיקו השליטים הוויזיגותים בנצרות האריאנית, חוקים אלו כמעט ולא נאכפו, ואנחנו שומעים על יהודים שהחזיקו במשרות שלטוניות ומעמד גבוה, ועל פניה של נוצרים לרבנים כדי שיברכו את שדותיהם.

כשבחודש מאי 589 קיבל עליו המלך הוויזיגותי רֶקָארֶד הראשון, את הנצרות הקתולית, מצבם של היהודים השתנה לרעה. החוקים נאכפו מעתה בקפדנות, הוספו בהדרגה חוקי הגבלה חדשים נגד היהודים, ולקראת אמצע המאה ה-7 הוחלו החוקים גם נגד מומרים יהודים. החקיקה האנטי-יהודית הגיעה לשיאה בשנת 613, כשהמלך סיסבוט הוציא צו האוסר על יהודים להתגורר בספרד, והוביל לגירוש ספרד במאה השביעית. יהודים רבים עזבו את ספרד לצרפת הסמוכה ולארצות צפון-אפריקה. רבים אחרים נאנסו להתנצר ולו למראית עין[9], אך הצו לא בוצע במלואו כך שנותרו יהודים בספרד, וכעבור כמה שנים, בימי המלך סוינטילה, שבו מרבית המתנצרים ליהדותם.

במשך המאה ה-7 כינסו מלכי ספרד הוויזיגותית ועידות כנסייה רבות שעסקו גם בדיכוי היהודים. בשנת 633 קבעה ועידת טולדו הרביעית בראשות איזידור מסביליה כי אין להמיר את דתם של היהודים בכפייה, אך אישרה את ההמרות שנעשו בעבר. ב-638 הוכרז שוב כי אסור למי שאינו קתולי להתגורר בספרד אך ההחלטה לא מומשה, וב-653 הוחמרו ההגבלות נגד מומרים לנצרות. בשנת 681 גזר המלך ארוויג איסור מוחלט על קיום מצוות הדת היהודית בפרהסיה, שכתוצאה ממנו נטשו יהודים רבים את ספרד אל צפון אפריקה. לבסוף בוועידת טולדו השבעה-עשר בשנת 694, הוכרז כי היהודים הם בוגדים ועל כן יש להחרים את רכושם ולקחת אותם כעבדים.[10]

תחת השלטון המוסלמי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – תור הזהב של יהדות ספרד
בית הכנסת טראנסיטו בעיר טולדו, בספרד, הפך לכנסייה לאחר גירוש ספרד

ביולי 711 כבשו המוסלמים את מרבית ספרד, כשלצידם נלחמו גם שבטים יהודים-ברבריים (רובם מתייהדים) מהרי מרוקו, בהנהגת קאולה היהודי (en:Kaula al-Yahudi). הכיבוש המוסלמי ביטל את החוקים האנטי יהודיים הנוצריים, ואפשר לאנוסים לשוב ליהדותם. מעת הכיבוש היהודים שימשו כמתווכים בין הנוצרים למוסלמים, ואף הופקדו בידיהם ערים ומבצרים לשמירה. עידוד התיישבות היהודים בערים אסטרטגיות הביא להתפתחות הקהילות היהודיות בטולדו, לוסינה (הסמוכה לבירה החדשה קורדובה), גרנדה, סביליה ועוד.

אמנם גם בחוק המוסלמי, מי שאינם מוסלמים נחשבים בני חסות שחייבים במס גולגולת תמורת הגנתם ואסור להם להחזיק במשרות בעלות שליטה על מוסלמים, אך אך היחס הזה רוכך בספרד המוסלמית מכמה סיבות. האחת, השותפות הנזכרת בכיבוש ספרד מידי הנוצרים, והשנייה קיומם של שבטים יהודים לוחמים לצד הערבים-הברברים שהתגבשו כמעמד צבאי, הנוהג הערבי להעניק זכויות בהתאם למידת ההתנגדות או התמיכה של הקבוצה הנכבשת, והעובדה המתמשכת שחצי האי האיברי לא נכבש מעולם בשלמותו ולכן היה עניין ברכישת תמיכתם של התושבים.

במאה העשירית, החלה תקופת תור הזהב של יהדות ספרד. בתקופה זו הייתה רווחה ליהודים, שמילאו תפקידי מפתח וחוו תקופה של פריחה ושגשוג רוחני דתי ותרבותי. מדינאים ומלומדים יהודים פעלו בחצרות השליטים המוסלמים, ולראשונה תפס יהודי, רבי חסדאי אבן שפרוט עמדה רבת השפעה בחצר הח'ליף בקורדובה (המאה ה-10). במאה ה-11 נפלה השושלת האומיית, וספרד נחלקה לנסיכויות שונות, שהפרו לעיתים קרובות את האיסור למינוי לא מוסלמים, והגדילו את ההזדמנויות של יהודים להגיע לעמדות השפעה. החשוב והמפורסם שבהם הוא רבי שמואל הנגיד שהתבסס כדמות הפוליטית המשפיעה ביותר בגרנדה (מחצית המאה ה-11), ובנו יוסף ירש אותו. עבור רוב היהודים נחסמה האפשרות להשתלב בצבא או בפקידות הציבורית, והם פנו למקצועות חופשיים כמו רפואה, מדעים ותרגום.

תקופת "תור הזהב" העמידה רבנים ואנשי רוח, הן בלימודי קודש והן בפילוסופיה, בשירה ובדקדוק. הפילוסופיה היהודית ניסתה לגשר בין המסורת וההיגיון, כשהיא מושפעת מהפילוסופיה היוונית ומהעולם המוסלמי. כמו כן עסקו היהודים בתורת הסוד היהודית – הקבלה. תקופה זו התאפיינה גם ביוצרים, משוררים והוגים יהודיים חשובים רבים כמו רבי שלמה אבן גבירול, רבי יהודה הלוי, רבי משה אבן עזרא, רבי שמואל הנגיד, רבי מנחם בן סרוק, רבי יונה אבן ג'נאח, ובמיוחד הרמב"ם, שהשפעתו על יהדות ספרד הייתה מכרעת.

חזרת השלטון הנוצרי והגירוש

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – גירוש ספרד

עם תחילת הרקונקיסטה, כיבושה מחדש של צפון ספרד על ידי הנוצרים, החלה התדרדרות במעמדם של היהודים. אולם הממלכות הנוצריות בצפון נזקקו לשירותי היהודים במלחמותיהם וסמכו עליהם את נאמנותם. כך ישבו רבים מהם על קרקע באזורי הספר. הכנסייה תבעה אומנם להחמיר עם היהודים, אך כל עוד השליטים היו זקוקים לשירותם, לא הקפידו בביצוע ההגבלות.

במאה ה-11 החלה גם הסתה אנטי-יהודית, גם בשל קנאה בהצלחתם, ובשנת 1066 חלו פרעות גרנדה, שפגעו קשות בקהילת היהודית הגדולה בעיר. לקראת סוף המאה התחזקו הנוצרים והוקמו ממלכות חזקות - אראגון, קסטיליה ופורטוגל. בעקבות כיבוש טולדו בידי קסטיליה ב-1086, נאלצו הנסיכויות המוסלמיות לקרוא לעזרת המוראביטון, התנועה הדתית הלוחמת שפרצה בצפון אפריקה וכבשה לעצמה שטחים נרחבים. המוראביטון נענו להזמנה, אך השתלטו על ספרד המוסלמית ובשל קיצוניותם הדתית ביטחון היהודים החל להתערער ומעמדם המשפטי והחברתי הורע. מקובל לסבור שתור הזהב ליהדות ספרד הגיע בכך לקיצו. במאה ה-12 עלתה שושלת אל-מוואחידון שרדפה באכזריות את היהודים בשטחה, יהודים רבים נהרגו ואחרים נמלטו לנסיכויות הנוצריות או לצפון אפריקה ומצרים הפאטמית. בין הפליטים היו הרמב"ם ור' אברהם אבן עזרא. האחרון חיבר קינה על חורבן הקהילות, בשם אהה ירד עלי ספרד, בה הוא מונה את הקהילות שנחרבו אחת לאחת. עם זאת הקהילות היהודיות בספרד התחדשו לאחר נפילת השושלת, ועל אף חוסר היציבות נמשכה היצירה התרבותית היהודית גם בחלק מהממלכות המוסלמיות וגם בחלקים מספרד הנוצרית.

במאות ה-12 וה-13 שגשגו הישיבות בספרד, ומרכז הכובד של הישיבות באירופה עבר מצרפת לספרד. התפרסמו במיוחד בתקופה זאת רבי משה בן נחמן, רבי שלמה בן אדרת, רבי יונה גירונדי, ורבים נוספים. במאה ה-13 התחדשה התעמולה האנטי-יהודית ואף עלילות הדם, במקומות אחדים הונהג אות הקלון, ועל יהודים נאסר לשמש במשרות מטעם המדינה. נכפו על היהודים ויכוחים פומביים עם כמרים נוצריים (כמו ויכוח ברצלונה), וכן נפסלו היהודים מלשמש עדים במשפט. היהודים הוגדרו כעבדי המלך ובכך זכו להגנה מעוינות העירוניים (שראו בהם תחרות כלכלית) והכנסייה, אך היו תלויים בגחמות השליט. למשך תקופה ארוכה אפשרו לקהילות היהודיות לקיים אוטונומיה פנימית, אך בסוף המאה ה-14 החלו להגביל אותה, ובשנים 14121413 בוטלה לחלוטין האוטונומיה היהודית במלכויות קסטיליה ואראגון, אם כי בצקופות מסוימות בהמשך המאה היא הוחזרה חלקית.

בקיץ 1391 התחוללו בספרד פרעות כנגד היהודים המכונות גזירות קנ"א. פרעות אלו התחילו בסביליה ומשם התפשטו לשאר חלקי קסטיליה ואראגון. רבים מתו על קידוש השם, בסרבם להמיר את דתם. רבים אחרים המירו את דתם למראית עין אך בסתר המשיכו להחזיק בדתם ובאמונתם, ויש שברחו לאזורים כפריים, לפורטוגל או לצפון אפריקה. הנזיר ויסנט פרר היה עובר בליווי אספסוף בין הקהילות היהודיות, הופך בתי כנסת לכנסיות ולוחץ על היהודים להתנצר. ב-1412, בהשפעתו, הוקמו בספרד הגטאות הראשונים (iudecarias) והועברה חקיקה אנטי יהודית.[11]

בעוד הכנסייה שמחה על המרת הדת, העירוניים המשיכו להיאבק במתחריהם הכלכליים, והמשיכו בתעמולת שטנה נגד המומרים, שהגיעה עד לפרעות בטולדו ובקורדובה. מומרים רבים שמרו בסתר על יהדותם (הם נקראו "אנוסים") ונרדפו בשל כך על ידי האינקוויזיציה שהוקמה ב־1 בינואר 1481, וגרמה לפגיעה קשה בחייהם של היהודים. רבים אולצו להמיר את דתם בפומבי, לאחר שאיימו להוציאם להורג אם יסרבו. בפרעות חלה אמנם רגיעה, אך המצב לא חזר לקדמותו. נגזרו עליהם גזרות ונקבעו הגבלות על משרות שבהן מותר ליהודים להחזיק. הם נאלצו לעמוד בוויכוחים דתיים פומביים, וכן אסר השלטון על היהודים להתרועע עם האנוסים.

הדיכוי נגד היהודים הלך והחריף לאחר נישואי פרננדו השני ואיזבלה ואיחוד אראגון וקסטיליה לממלכת ספרד. ב-1483 גורשו היהודים מאנדלוסיה, וב-1486 מסרגוסה. בשנת 1492 גורשו היהודים מספרד: בין 40,000 ל-160,000 נאלצו לעזוב את הארץ. רוב המגורשים הגיעו לפורטוגל, בה הוצאה גם כן פקודת גירוש בשנת 1496, אולם הובטח כי לא יתקיים פיקוח על נאמנותם הדתית של המומרים, ולכן רוב היהודים העדיפו להישאר כאנוסים. קיימת מסורת שבעקבות הגירוש גזרו מגורשי ספרד חרם שלא לשוב לספרד, אך עם חלוף השנים התעמם זכר המכה. את האנוסים שנותרו בספרד המשיכה האינקוויזיציה לרדוף, רבים מהם הצליחו לצאת במשך הזמן מהארץ, ואף לשוב בגלוי ליהדות. בשנת 1802 הוציא קרלוס הרביעי, מלך ספרד, צו המחדש את גירוש היהודים.

הפזורה היהודית הספרדית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יהדות ספרד (העידן המודרני)
בית הכנסת הטורקי (ספרדי) בעיר וינה, באוסטריה

לאחר גירוש ספרד נפוצו יהודי ספרד ברחבי העולם. הם הקימו קהילות יהודיות חדשות ומשגשגות ברחבי האימפריה העות'מאנית (כולל בארץ ישראל), בצפון אפריקה, בהולנד, באיטליה, בבולגריה, בדרום אמריקה ובמקומות נוספים, והשפיעו השפעה רבה על מקומות ישובם. כדוגמה ניתן לציין את ברוך שפינוזה, דונה גרציה נשיא, דון יוסף נשיא, והרב יצחק אברבנאל ממשפחת האצולה אברבנאל שעבר לאיטליה.

רבים מקרב צאצאי מגורשי ספרד הצמידו לשמם את הכינוי ס"ט. יש שסברו שאלו ראשי תיבות של המילים "ספרדי טהור", שנועדו להדגיש את היותם צאצאים של אלו שלא נאלצו לנהוג כ"אנוסים" בספרד במשך מאות שנים, ונשארו תמיד בגלוי ביהדותם,[12] אולם ישנם שלושה פירושים לראשי התיבות: "סין [ו]טין" (עפר ואפר – ביטוי ענווה בפני הבורא); "סופו טוב"; או "סימנא טבא".[13] בנוסף, לא רק יוצאי ספרד הצמידו לשמם את הכינוי, אלא גם חלק מרבני יהדות אשכנז.[14]

התפוצה של המגורשים מחצי האי האיברי התפרשה לכמה קבוצות, שהוסיפו לקיים ביניהן סולידריות וקשרים נרחבים. החלוקה הבסיסית הייתה בין "ספרדים מערביים" ל"ספרדים מזרחיים", או "עות'מאניים". האחרונים פנו לארצות האסלאם, והתיישבו בשולטנות העות'מאנית ובצפון אפריקה. במגרב הייתה להם השפעה גדולה על אורחות היהודים המקומיים שהשתנו במידה רבה בעקבות בואם, אך למעט כיסים מבודדים כטנג'יר ותטואן שהוסיפו לדבר בהם בניב היהודי-ספרדי (חכיתיה), רובם נטמעו בבני האזור. לקדמת המשריק, בארצות כמו סוריה ומצרים, הגיעו גלים גלים של יהודים ספרדים. על אף המגעים והשיתוף עם המקומיים, חלקם שמרו על ייחוד ניכר עד המאה ה-19. נוסח התפילה וההלכה שלהם נעשו דומיננטיים בכל המרחב והרחק הלאה, אף שרוב יושביו, כמו יהדות בבל, נעדרו כל קשר למגורשים; בשלהי המאה ה-18 עוד שכנע השד"ר יוסף ממן את יהודי בוכרה להחליף את נוסח פרס העתיק בנוסח ספרד. בארצות הבלקן ובטורקיה נטמעו הקהילות הוותיקות, רומניוטים ואשכנזים בקהילות הספרדיות, ובכך שמרו היהודים הספרדים על ההגמוניה בקהילות אלו. באזורים אלה שגשגה שפת הלדינו עד המאה ה-20. בפרס שקדמה לאיראן גם נטמעה הקהילה הספרדית.[15]

רבים מאלה שפנו לארצות הנצרות לא יצאו ב-1492, אלא היו אנוסים שנמלטו מחצי-האי האיברי, בעיקר מפורטוגל, במאות ה-16 וה-17.[16] ספרדים מערביים אלה לא דיברו בניב היהודי-ספרדי הישן אלא הביאו עמם את הספרדית והפורטוגזית של ארצותיהם, שהשתמרה בקרבם במידה מסוימת עד המאה ה-19. תפוצה זו הייתה קטנה יחסית (בשיאה מנתה לא יותר מ-15,000 איש) אך השפעתה התרבותית הייתה עצומה. היא שמרה על קשר קרוב לאנוסים, ובעקבותיהם הצליחה לחדור בהדרגה לאנגליה ולעולם החדש. קהילותיה המקוריות התקיימו במערב אירופה, בעיקר בצרפת וארצות השפלה. בגלל ההתנגדות לנישואים עם יהודים אשכנזים הקימו הספרדים אגודה בין-לאומית לקידום נישואים בינם לבין עצמם.[17] סביב שנת 1800 חלה בה הידרדרות דמוגרפית והיא איבדה במידה רבה את צביונה. באיטליה, בה השתקעו יוצאי ספרד רבים במחצית המאה ה-16, נעלם הניב היהודי-ספרדי בתוך פחות ממאה שנה. אף כי הספרדים שימרו את ייחודם בקהילות כליבורנו, ברוב הבחינות הם התמזגו עם האיטליאנים והאשכנזים ליצירת יהדות איטלקית אחת.

לצד התפוצות העיקריות היו יחידים ומשפחות שנעו אל מזרח אירופה, כמו משפחת דון יחיא בלטביה.

במאה ה-21 נמצאים יהודים צאצאי גירוש ספרד בעיקר במדינת ישראל (יהודים יוצאי צפון אפריקה, הבלקן ודרום אירופה המהווים את רובם של צאצאי המגורשים מספרד), בארצות אירופה (כגון צרפת, הולנד, איטליה, הבלקן וכו') ובצפון אמריקה (בארצות הברית ובקנדה, בעיר מונטריאול ישנה קהילה גדולה של יהודים צאצאי גירוש ספרד שהגיעו לעיר ממרוקו). בארץ ישראל נהגו לקרוא לצאצאי המגורשים ספניולים, זאת כדי להבדילם מצאצאי המוסתערבים ואחרים שאימצו את ההלכה ונוסח התפילה שלהם, אך אינם צאצאי יהדות ספרד.

ביטול צו הגירוש

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1869 בוטל צו הגרוש, וישיבת היהודים בספרד הפכה לאפשרית מבחינה חוקית, ובזרם דק החלו יהודים להגיע ולהתיישב בה מחדש.

ב-7 בפברואר 2014, הודיעה ממשלת ספרד כי אישרה הצעה לתיקון חוק האזרחות. החוק יקל על צאצאיהם של המגורשים (שמספרם מוערך בין כ-400,000 לכ-3.5 מיליון) לקבל אזרחות ספרדית, מבלי לוותר על אזרחות המדינה שבה הם מתגוררים, ומבלי שיהיו חייבים לגור בספרד. התיקון לחוק מאפשר הענקת אזרחות למבקשים, בלא קשר למקום מגוריהם, בתנאי שיוכיחו את מעמדם באמצעות שמות משפחה, שפה, מורשת או קשר למנהגים הספרדיים ובכפוף לאישור רשם האוכלוסין בספרד, וכן בתנאי שייבחנו על השפה הספרדית. ב-11 ביוני 2015 אישר הפרלמנט הספרדי סופית ורשמית את החוק, המאפשר הגשת בקשה לאזרחות במהלך תקופה של שלוש שנים החל מ-1 באוקטובר 2015, עם אופציה להארכת התקופה בשנה נוספת אם יוחלט על כך על ידי שלטונות ספרד.

התיקון לחוק האזרחות הספרדי כולל תנאים רבים, בהם: מבחני שפה ומורשת בספרדית, הוכחת קשר היסטורי לקהילת המגורשים, וזיקה עכשווית לספרד. נכון לשנת 2017, רק כשבעה מתוך 885 ישראלים שביקשו לקבל דרכון ספרדי עמדו בתנאי הסף.[18]

שמות משפחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-21 קיימים שמות משפחה יהודיים המצביעים על כך ששורשי המשפחה מגיעים עד ליהודים ממגורשי ספרד. למשל, שמות משפחה עבריים, שלא עוברתו והיו במשפחות עוד בטרם עלייתן לארץ ישראל (עובדיה, אלעזר, בכור, גיגי, ממן, עוזיאל, קמחי, כספי, צדקה, מימון, נחמיאס, שמש, בודוך, חורש ועוד), שמות משפחה ספרדיים או פורטוגזים (בֶטיטו – Betito, ניניו, משאש, דה שפינוזה, ד'יזרעאלי, פררה, קלדרון, אזולאי, פינטו, אמזלג, שלוש ועוד). שמות על שם ערים ספרדיות (טרגן (העיר טרגונה שבקטלוניה), סביליה, טולדו, טולדנו (העיר טולדו), לרדו, סרגוסטי (העיר סרגוסה), מרציאנו (העיר מורסיה), קורדובה, קסלסי, זוארץ, מויאל (העיירה מויה) ועוד[19]), שמות על שם תפקידים (ספורטה: שומר השער, זאפאטרו: הסנדלר וכו') וכן שמות ששרדו מהתקופה המוסלמית בספרד (בן טולילה, אלגרנטי, אבן עזרא, אבודרהם, אלנקווה ועוד). מאפיינים נוספים של צאצאי מגורשי ספרד הם, לעיתים קרובות, ידיעת שפת הלדינו, ידיעת ערבית יהודית (השפה המרכזית בה יצרו חכמי יהדות ספרד את ספרות ההגות) וקריאת שמות פרטיים ספרדיים, כגון, ז'אק, פרסיאדו, איז'ו (בן בלדינו), קומפרדה, מואיז, וידאל, ושמות נשיים כגון, אלגרה, פאלומבה, אסטריאה, סניורה (גברת בלדינו).

בקרב צאצאי מגורשי ספרד שהתחתנו בארצות הבלקן, נרשם בכתובה, כי הם משתייכים לעדה הקסטיליאנית, באופן דומה, בקרב צאצאי מגורשי ספרד בצפון אפריקה, בכתובה נוסף המשפט "לזכר הקהילות המפוארות בקסטיליה וארגון".

בית כנסת ספרדי בעיר פילדלפיה, בארצות הברית
בית כנסת ספרדי בעיר מונטריאול, בקנדה
ספר: יהדות ספרד
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אליהו אשתור, קורות היהודים בספרד המוסלמית, 2 כרכים, ירושלים: קרית-ספר, 1960–1966
  • יוסף הקר, גאון ודיכאון – קטבים בהוויתם הרוחנית והחברתית של יוצאי ספרד ופורטוגל, באימפריה העות'מאנית, בתוך: ר' בונפיל, מ' בן ששון, י' הקר (עורכים), תרבות וחברה בתולדות ישראל בימי הביניים, ירושלים תשמ"ט, עמ' 541–586.
  • יוסף הקר, יוצאי ספרד באימפריה העות'מאנית במאה הט"ז – קהילה וחברה, מאגנס, בתוך: ח' ביינארט (עורך), מורשת ספרד, ירושלים תשנ"ד, עמ' 460–478.
  • יצחק בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תל אביב: עם עובד "דעת", ה'תש"ה, 1945
  • יוסף קפלן, מקורות לתולדות היהודים בספרד הויזיגוטית, בהוצאת האוניברסיטה העברית, ירושלים ה'תשל"ב
  • יוסף קפלן ויום טוב עסיס, דור גירוש ספרד, מרכז זלמן שזר, ירושלים ה'תשנ"ט
  • אלפרדו מרדכי ראבילו, היהודים בספרד לפני הכיבוש הערבי, ירושלים: מכון זלמן שזר, תשמ"ג
  • עליזה מיוחס ג'יניאו, יהודים, אנוסים ונוצרים חדשים בספרד, ספריית האוניברסיטה המשודרת, תל אביב: משרד הביטחון, 1999
  • עליזה מיוחס ג'יניאו, קרובים ורחוקים: עיונים בסוגיות שבין יהודים לנוצרים בספרד של ימי הביניים, תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים, 2000
  • חיים ביינארט, אנוסים בדין האינקויזיציה, תל אביב: עם עובד, תשכ"ה, 1965
  • חיים ביינארט, גירוש ספרד, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשנ"ה 1994
  • חיים ביינארט, פרקי ספרד, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1998
  • חיים ביינארט, The Expulsion of the Jews from Spain‏, 2002
  • ירון בן-נאה, 'וכי לא אחיהם אנחנו?' יחסי אשכנזים וספרדים בירושלים בסוף המאה השבע-עשרה, קתדרה 103 (תשס"ב), עמ' 33–52.
  • Trujillo, a jewish community in Extremadura on the ewe of the expulsion from Spain/ by Haim Beinart. Jerusalem: Magnes Press, Hebrew University, 1980

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהדות ספרד בוויקישיתוף
  1. ^ התיעוד המוקדם ביותר להתיישבות יהודית בחצי האי האיברי היא מתחילת המאה ה-4 לספירה, תקופת השלטון הרומי בספרד.
  2. ^ דוגמאות לשימוש בשפה הערבית-יהודית בספרד: מורה הנבוכים של הרמב"ם, ספר "הדיוואן" של טודרוס בן יהודה אבולעפיה.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ הגיית לשון הקודש המכונה "הברה ספרדית" מקורה עתיק יותר וקודם ליהדות ספרד.
  2. ^ אריאל פיקאר, להחזיר עטרה ליושנה: משנתו של הרב עובדיה יוסף, עמ' 40–42
  3. ^ התפתחות הלאדינו ומעמדה בתהליך המודרניזציה והחילון, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
  4. ^ זמן יהודי חדש, שפת הלאדינו וכינוייה, אבנר פרץ
  5. ^ עיתונות לאדינו, באתר הספרייה הלאומית של ישראל
  6. ^ סדר עולם רבה וזוטא – ספר הקבלה לראב"ד, ירושלים 1971, עמ' 43–44; 51
  7. ^ שושנה וייך-שחק, אין בואן סימן! מחוזות פיוט ומוזיקה של יהודי ספרד, פרדס הוצאה לאור, חיפה, 2006, עמ' 13
  8. ^ History of the Christian Church, Volume II: Ante-Nicene Christianity. A.D. 100–325. The Councils of Elvira, Arles, and Ancyra
  9. ^ אנציקלופדיה יהודית דעת – ספרד ;, באתר www.daat.ac.il
  10. ^ אלי בר נביא, האטלס ההיסטורי תולדות עם ישראל מימי האבות עד ימינו, ידיעות אחרונות, 1993, עמ' 78
  11. ^ Istorie si memorie evreiasca. Volum omagial dedicat doamnei Lya Benjamin, ed. Anca Ciuciu si Camelia Craciun, Bucuresti, Editura Hasefer, 2011, עמוד 52 (ברומנית)
  12. ^ ברוך אפשטיין, מקור ברוך, פרק א' סעיף ב', עמ' 696.
  13. ^ ד"ר אברהם שפיר, ס"ט: שמות משפחה, באתר אנציקלופדיה יהודית דעת
  14. ^ הרב שלום משאש, שו"ת שמ"ש ומגן חלק ד' סימן י"ד (עמ' קצ"ג)
  15. ^ An Ashkenazic Rabbi in a Sephardic/Persian Community | jewishideas.org, www.jewishideas.org
  16. ^ Moreno-Goldschmidt, Aliza, Conversos de origen judío en la Cartagena colonial, Universidad Javeriana, 2018
  17. ^ An Ashkenazic-Sephardic Marriage against the Father’s Will, Key Documents of German-Jewish History (באנגלית אמריקאית)
  18. ^ דיאנה בחור ניר, השער החדש לאירופה: הישראלים נוהרים לדרכונים פורטוגליים, באתר כלכליסט, 11 במרץ 2017
  19. ^ Family Name Unit Reservation(הקישור אינו פעיל, 1.10.2020), בית התפוצות