אנטישמיות נוצרית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף נצרות ואנטישמיות)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
ערכים בנצרות
נצרות
P christ2.png
פורטל נצרות
מושגים בנצרות
השילוש הקדוש:
האבהבןרוח הקודש

אנטישמיות נוצרית היא שנאת ישראל שמקורה בנצרות וקיימת בקרב נוצרים כלפי היהדות והעם היהודי. עוינות זו התפתחה כבר בשנותיה הראשונות של הנצרות והתחזקה לאורך מאות השנים שבאו לאחר מכן, כשלשיאה הגיעה בשואה.

האנטישמיות הנוצרית, שיוחסה לגורמים רבים, מתייחסת להבדלים התאולוגיים מבחינה דתית ולתחרות שבין הכנסייה לבתי הכנסת.‏[1] לרוב מקובל לפרש את הסיבות לאנטישמיות הנוצרית כנובעת מאי-הבנת האמונות והמנהגים היהודים ותגובה בלתי רציונליות למחשבה כי קיימת עוינות יהודית כלפי הנוצרים. עמדות אלו התחזקו בקרב הנוצרים דרך הטפה, אמונות והוראות פופולרית נוצריות שנמשכו במשך אלפיים שנה, המכילות בוז כמו גם חוקים שנועדו להשפיל ולהכפיש יהודים. כמו כן, אמונות וסטריאוטיפים אלו נועדו לבטל ולהשליך את הרעיונות היהודים שבשלילת הנצרות וישו, אל היהודים עצמם, תוך הצגתם כנבזים וכשליחי השטן עצמו המנסה את המאמין הנוצרי.‏[2] הרעיונות האנטישמים שהנצרות הניחה, כביכול כמקור אמין, היוו אבן פינה לרעיונות אנטישמים מאוחרים יותר שצצו, התבססו והתווספו לאלו שבאו לפניהם, ובעצם הזינו והעצימו אחד את השני בסינרגיה.‏[3]

האנטישמיות המודרנית לרוב מתוארת כשנאה גזעית נגד יהודים, לאור תאוריות גזעניות שהחלו לצוץ במהלך המאה ה-18, ואילו האנטי-יהדות תוארה כעוינות לדת היהודית. עם זאת במהלך המאה ה-12, האנטישמיות הגזעית מוזגה ביעילות לתוך האנטישמיות הדתית בנצרות המערבית. כאשר חוקרים רבים טענו כי האנטישמיות הנוצרית שיחקה תפקיד מרכזי באנטישמיות של תקופת גרמניה הנאצית, מלחמת העולם השנייה והשואה.‏[4]

לא ניתן לקבוע כי כל או אפילו רוב, פעולתם של אינדיבידואלים, מנהיגים או אפילו אנשי דת מונעים מהדת כגורם בלעדי. מקובל להניח כי הפעולות מונעות מגורמים שונים כשלחלקם השפעה גדולה יותר ולאחרים השפעה פחותה יותר, כשלרוב לגורם הפוליטי יש את התפקיד המכריע.

התקופה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – שנאת ישראל ברומא העתיקה, אפולוניוס מולון, ליסימכוס (נגד אפיון), כאירמון מאלכסנדריה, אפיון (מדקדק), עלילת קורבן האדם, עלילת המצורעים

שורשיה של האנטישמיות הנוצרית נטועים בדעות הקדומות כלפי היהודים, שרווחו בקרב תושבי המרחב ההלניסטי והרומי ומצאו להן ביטוי בספרות היוונית-רומית. כבר בשנים הראשונות של המאה הראשונה לספירה, התחילו עלילות הדם נגד היהודים, כאשר הסופר המצרי-יווני אפיון מאלכסנדריה כתב על הידוע לו על היהודים דרך החכמים המצרים. בין היתר האשים את היהודים בכך שאין להם תרבות וחוקים אמיתיים, שהם בדלנים ופרמיטיביים ושהם נוהגים להרוג פעם בשנה אדם יווני למטרת פולחן. כתביו לא נשתמרו, טענותיו נשתמרו דרך הספר נגד אפיון של יוסף בן מתתיהו, שהשיב להן. האשמות וטיעונים אלו המשיכו שנים רבות אחריו, כאשר גם האימפריה הרומית הנוצרית אימצה אותן למטרותיה.

מיהו העם הנבחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

"היהודי הנצחי" מאת שמואל הירשנברג, 1900
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – מיהו העם הנבחר

מבחינה דתית, עצם "הבחירה האלוהית" היה לנושא מאוד מהותי ביחסי הנצרות-יהדות וכסיבה לאנטישמיות. המאבק העיקרי היה על מיהו "ישראל האמיתי"; הנצרות טוענת שהנצרות, והיהדות היהדות. דבר שבסופו הביא את הנוצרים להאשמה דמונולוגית של היהודים כעושי דברו של השטן, מרעילי בארות – התגלמות הרשע בעולם.‏[5] אלא שבעוד ביהדות הבחירה בישראל לא נגדה בחירת עמים אחרים או הייתה תלויה בעם אחר, אלא רק בעצם קיומם של היהודים את מצוות האל; בנצרות הבחירה האלוהית בנוצרים הייתה לתלויה במעבר הבחירה מהיהודים לנוצרים, ובדחייתם של היהודים את ישו. לאור בכך הועמדה הנצרות ביחס רופף מבחינה תאולוגית ליהדות. ולא זאת בלבד אלא גם שההסברים התאולוגים הנוצרים התבססו על היהדות ואמיתותה, ומכאן שאם היהדות מוטעית או אם לא הייתה בחירה אלוהית ביהודים, הדבר גורר ישירות את אי-נכונות הנצרות ושלילת בחירת הנוצרים. בנוסף הברית הישנה התקבלה כאמת וכבסיס הנצרות ולכן לא הייתה ניתנת, מבחינה אמונית, לביקורת והפרכה באופן מושכל או שיפוטי. לאור זאת הביקורות לרוב גלשו לפסים אישיים או לביקורת על התורה שבעל-פה, התלמוד או מגילת אסתר שלא נכללו בקנוניזציה של התנ"ך הנוצרי.

הנצרות נוצרה והופצה על ידי יהודים משיחיים ולכן הקדישה את מירב כוחותיה, החל מראשיתה ביהודים. תחילה הנוצרים הראשונים, שהיו יהודים שהבדלם היחיד מכל יהודי אחר הייתה האמונה שישו היה המשיח, ניסו להרחיב בקרב היהודים את האמונה בישו כמשיח כמו לקחת לעצמם את הזהות היהודית. מאוחר יותר בעקבות חלומו של פטרוס החלו הנוצרים להרחיב את אמונתם גם בקרב הגויים, כשגם בשלב על מנת להיות נוצרי היה על המאמינים החדשים לנהוג לפי כל כללי היהדות בנוסף לאמונה בישו, שבשלב זה עדין לא היה אל. רק בשלב הרבה יותר בסביבות המאה ה-2 החלה הנצרות לגבש את צורתה כפי שהיא קיימת היום; אין עוד צורך במצוות אלא רק באמונה בישו ובסיפורי הביבליה, בשלב זה ניסו הנוצרים החדשים להבדיל את עצמה מהיהדות. לנצרות לא היה בסיס אתני עצמאי וניסה להתלבש על זה של היהדות בהבטחות משיחיות על קיום הבטחות נביאי ישראל. לאחר שנדחתה על ידי היהודים, לקחה לעצמה הנצרות את זהות היהודים על חשבון היהודים. פאולוס, הרחיב את תשומת לבו מהיהודים לפגאנים הרומיים והטיף להם שהם "ישראל החדשה" לאחר שהאל נטש את "ישראל הישנה" והוריד אותה מבימת ההיסטוריה.‏[6] התנ"ך היה נחוץ בנצרות על-מנת להצדיק את הברית-החדשה ולבסס אותה כשווה לה. בקביעת הביבליה הנוצרית, במאה ה-4 לספירה, מעמדה של הברית החדשה הועלה ונקבע כשווה להברית הישנה, ולא מעליה. בנוסף לכך שעל-פי המסורת ההשתנות הציבה את ישו במעמד שווה, אך שוב לא עולה, על משה ואליהו שעמם הוא נראה מדבר. דבר שלפי האמונה הנוצרית אישר את מעמדו כבן האלוהים, כפי שאושר בבת קול שנשמעה במהלך האירוע. לאחר שהנצרות התפשטה באימפריה הרומית ובאירופה נתקלו הנוצרים החדשים בבעיה תאולוגית קשה; הכיצד דת הנצרות, שהתקבלה בקרבם תוך התבססות על התנ"ך ואמיתותו, נדחתה על ידי היהודים שמכירים היטב את התנ"ך, ויותר מכך הכיצד יכלו היהודים לדחות את המשיח שלהם. בעיה תאולוגית חמורה זו בנוסף למעמד השווה בלבד שקיבלה הנצרות ביחס ליהדות יצרה בעיה קיומית עבור הנצרות. במצב זה על-מנת להוכיח את נכונותה על-פני היהדות, אותה היא מתיימרת להחליף ולעדכן, הנצרות גיבשה את תאולוגיית החילופין. לפי תאולוגיה זו הוכחת נכונות הנצרות ניתנת מעצם סטטוס קיומם ומעמדם של היהדות והיהודים. מעמד וסטטוס שעליו להתקיים תחת אחת מהגרסאות הבאות;‏[7]

  • להיכחד דרך התנצרות - דבר שיעיד על כך שגם היהודים קיבלו עליהם את הנצרות וזו האמת.
  • להיות מושפלים ונרדפים - דבר שיעיד ויוכיח שהיהודים בחרו בדרך הלא נכונה ולכן הם נענשים על ידי האל.
  • להיות שטניים ורעים - דבר שיסמל את עצם השטניות שביהדות וביהודים ובכך יוכיח שהם לא יכולים להיות העם הנבחר והמועדף על האל.

לאורך ההיסטוריה מנהיגים וראשי דת נוצריים עשו כל שביכולתם על-מנת להוכיח או להביא לכך שהיהודים יראו בעיני הנוצרים בדרכם האלו, לעתים דרך יצירת הבמה ולעתים אף דרך עלילות שקר ועלילות דם.‏[7]

תאולוגיית החילופין[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי תאולוגיית החילופין גלות היהודים וסבלם הנמשך, הם ההוכחה ההיסטורית המתמדת לבחירת הנוצרים ולעונש שהעניק האל ליהודים על אי-הכרתם בישו כמשיח. כשלמעשה תאוריה זו והשלכותיה היו לנבואה הנוצרית היחידה. לאור סירובם של היהודים להכיר בישו כאל וכמשיח, האל בעצם העביר את בחירתו מהיהודים לכנסייה שהיא כעת ישראל האמיתית - "ישראל של הרוח". לפי רעיון זה הכנסייה הופכת למען כל ברכות התנ"ך והיהודים יועדו לשאת בכל הקללות המקראיות של הגלות, חוסר-הצלחה לאומית ושעבוד עד קץ הימים, או קבלתם את "האמונה הנכונה".‏[8]

ראשית הנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודי קורא לשטן דרך כלי המכיל את דמו של ישו, פריז, 1560
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – שיתוף פעולה עם הסאסאנים

הנצרות החלה את דרכה ככת משיחית ביהדות של המאה הראשונה לספירה, אולם התפתחה לדת עצמאית, בעיקר עקב השפעתו של פאולוס (שאול הטרסי), אחד מהשליחים - תלמידיו של ישו. הנצרות והיהדות הפכו לדתות מתחרות, והדבר ניכר היטב בדמותו של פאולוס עצמו, שהיה יהודי פרושי שעסק (על-פי עדותו) ברדיפת הנוצרים, אך בסופו של דבר התנצר. במטרה לזכות בהכרה מצד רומא האלילית ולהצדיק את תחושת עליונותה, הכנסייה החדשה פיתחה דוקטרינה תאולוגית אנטי-יהודית. תוקפה של הדת היהודית הועמד על ידי האל רק על מנת לפתחה מאוחר יותר עם בואו של המשיח, ישו, לדת המושלמת והיא הנצרות. מאחר שהיהודים דחו את ישו, אלוהים דחה את היהודים והעביר את הבחירה מהיהודים-"ישראל הישנה" לנוצרים- "ישראל החדשה". שנים מאוחר יותר, בשנת 313 לספירה הפכה הנצרות לדת מותרת באימפריה הרומית. זמן-מה קודם לכן נחלשו הקהילות היהודיות שהיו כפופות לאימפריה הרומית, בפרט אלה שישבו בארץ ישראל, עקב מרידות בלתי-מוצלחות בשלטון הרומי (המרד הגדול, מרד בר כוכבא). בשנת 380 תאודוסיוס הראשון הכריז על הפיכת הנצרות מדת נסבלת לדת רשמית באימפריה הרומית וב-392 הנצרות הפכה לדת המותרת היחידה, כל פולחן שאינו נוצרי נאסר לחלוטין. הענקת מעמד רשמי ובכיר לנצרות, החליש עוד יותר את הקהילות היהודיות באימפריה. עם הפיכת הכנסייה לדת הרשמית ברומא על ידי הקיסר קונסטנטינוס רעיון "הדחייה האלוהית" שימש צידוק לצמצום שיטתי בתנאים המגנים על היהודים תחת האימפריה הרומית. כאשר נמנעו מן היהודים זכויות מהן נהנו שנים רבות, והוטלו עליהם הגבלות ואפליות רבות, כדי להמעיט את השפעתם ולהשפילם. הכנסייה בראשיתה לא ראתה בעין יפה במיוחד את ההתנגדות היהודית למיסיון הנוצרי וכן התייהדות עובדי אלילים רומיים, שכן נדרשה לעוקבים רבים על-מנת להבטיח את קיומה.‏[6]

אבות הכנסייה מצדם נדרשו להסביר את קיומם של היהודים ושל היהדות גם בעידן שבו ניצחון הנצרות הוכח כביכול. אוגוסטינוס ואבות הכנסייה באותה העת פיתחו את "דוקטרינת העדות", שהייתה הדוקטרינה הרשמית של הכנסייה, שעל-פיה גלותם של היהודים ופיזורם ברחבי האימפריה הרומית היא אות אזהרה מתמיד לנוצרים שלא להתכחש לישו, לפיה האל מקיים את היהודים במצבם המושפל כעדות חיה לניצחון הנצרות. לשיטתו היהודים רשאים לחיות בארצות הנוצריות, אך מעמדם נחות בהכרח לעומת מעמדם של הנוצרים (ראו: "עיר האלוהים" ספר 18, פרק 46). על-פי דוקטרינה זו, שהייתה קו מנחה ביחס הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית ליהודים, עתידים היהודים להתנצר ולקבל את מרותו של ישו לכשישוב לארץ בשנית ובכך ייעודם של היהודים הוא שיעידו ברבות הימים על אמיתות הנצרות בהתנצרותם בביאתו החוזרת של המשיח. רעיון זה מיתן את פעילויות האיבה והצדיק את ההגנה על היהודים.‏[6]

רצח האל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיפור המשפט לפני פילאטוס בברית החדשה מתוארים היהודים ואנשי הסנהדרין כגוררים את ישו למשפט מוות באשמת הנהגת מרד בפני פילאטוס כאשר הכוהנים הגדולים, הסנהדרין והזקנים הם אלו המשמיעים את ההאשמות נגד ישו. פילטוס שואל את ישו "האתה מלך היהודים?", וישו עונה; "אתה אמרת." לאחר מכן לפי יוחנן ישו מששתק למול האשמות היהודים, כי הוא מסית ומדיח את העם שלא לשלם מס לקיסר וכי הוא מלך היהודים. אז אומר פילאטוס לישו "אלי לא תדבר? האינך יודע שיש לאל ידי לצלוב אותך?" ועל כך השיב ישו, "אין לך רשות עלי, כי אם זו שניתנה לך מלמעלה. ועל כן עוונם של אלו שהסגירוני בידך גדול מעוונך." על פי לוקאס ויוחנן יצא פילאטוס מספר פעמים אל ראשי הכהנים שנקהלו מחוץ לחצר המשפט ואמר כי לא מצא כל עוון בישו, אולם אלו דרשו כי יצלוב את ישו. אז על פי מתי, הופיעה בפני פילאטוס אשתו ואסרה עליו לגרום לישו כל רע וזאת בעקבות חלום שחלמה. לבסוף מתואר פילאטוס כלא עומד בלחץ ההמונים, וכשהוא מסגיר את ישו לצליבה הוא רוחץ את ידיו אל מול העם, ואמר כי הוא נקי מדמו של ישו. אז ענו לו העם כי דמו של ישו "עלינו ועל בנינו".

פרדריק שוייצר ומרווין פרי בספרם "אנטישמיות: מיתוסים ושנאה מעת העתיקה ועד ימינו" (באנגלית: Anti-Semitism: myth and hate from antiquity to the present) טוענים כי מחברי הבשורות ביקשו להטיל את האחריות על צליבתו של ישו ומותו על היהודים, ולא על הקיסר הרומי או פונטיוס פילטוס. כתוצאה מכך, נוצרים במשך מאות שנים נתפסו ליהודים כ "רוצחי ישו". חורבן בית המקדש השני נתפס כעונש ופסק דין אלוהי ליהודים על רציחתו של ישו, והיהודים נתפסו כ" אנשים שלעד נידונו לסבול גלות והשפלה." לדברי ההיסטוריון אדוארד ה. פלאנרי, הבשורה על פי יוחנן בפרט מכילה פסוקים רבים המתייחסים ליהודים באופן מזלזל.‏[9][10]

יהדות כדת אלימה וגסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישופים מהעידן הקדום של הכנסייה, כמו אמברוזיוס הגדירו את היהודים כתת-גזע של אלו המיועדים לגיהנום. תלמידו אוגוסטינוס טען שהיהודים צריכים להישאר בחיים ולסבול כתזכורת מתמדת לרצח האל ישו על-ידם, כשהצורך שבלאהוב אותם היא רק על-מנת לגיירם לנצרות. לעתים הוא אף זיהה את כל היהודים עם יהודה איש קריות. אבות כנסייה אחרים, כמו יוחנן כריסוסטומוס הלכו עוד יותר רחוק בגינוי היהודים; אפרים הסורי כתב במאה ה-4 פולמוס נגד היהודים, הכולל ההאשמה החוזרת ונשנית שהשטן שוכן ביניהם כשותף. כתבים אלה התייחסו ליהודים כאויבי הנצרות וכשטן, ליהדות ככוזבת, שטנית, אלימה וגסה והנצרות כדת אדוקה, אמיתית, טובה אוהבת ורודפת שלום. כיוחנן כריסוסטומוס, מטרתו של אפרים הסורי הייתה להניא את הנוצרים מלחזור ליהדות על ידי הדגשת מה שראה כרשעותם של היהודים ודתם. כריסוסטומוס סבר, כיתר הכמרים בני זמנו, כי חטאיהם של כל היהודים הם קהילתיים ואינסופיים, כשהיהודים בני-זמנו הם הייצוג הקולקטיבי לכל הפשעים לכאורה של כל היהודים שהיו קיימים עד אז. כולם זכאים למחילה, ללא קשר לדתם; הפנה את הלחי השנייה, מלבד היהודים שאין להם אפשרות להימחל לאור חטאם ברצח ישו, כאשר כל חטאותיהם רק נערמים ומצטברים זה על זה, זאת עד שיתנצרו.

בנוסף יש התעלמות מוחלטת או חלקית מיהדותם של דמויות שעוד נתפסו כחיוביות לפי המסורת הנוצרית, כמו ישו, מרים, יוחנן המטביל, פאולוס ועוד. זאת תוך הדגשת יהדותם של דמויות שנתפסו כשליליות בברית החדשה והישנה.

מיניות והאישה היהודייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד המאה הרביעית לספירה תיאור היהודים והמתייהדים כתאווי בשרים וסוטי מין הפך למוטיב בטקסטים ובתרבות הנוצרית המוקדמת. היהודי לרוב תואר כסוטה מין המנצל ואונס נשים נוצריות, לעומת הנוצרים המוסריים מינית. כמו כן תואר היהודי כמנצל את מיניות בנותיו לשם קידום מטרותיו (לדוגמה וכביכול: אסתר, ח'דיג'ה, היהודי ממלטה ועוד). היהודייה נתפסה כמופקרת ובעלת חופש מיני לעומת הנוצריות הצדיקות והטובות (לדוגמה וכביכול: מרים המגדלית, הסוחר מוונציה, היהודי ממלטה ועוד).‏[11][12]

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלי אקלזיה וסינגוגה מקתדרלת נוטרדאם. מימין סינגוגה: כתרה נפל והיא אוחזת עיוורת ומכוסת עיניים במוט ההנהגה ובלוחות הברית השבורים. משמאל אקלזיה: מוארת ועטורה בכתר המלכות אוחזת בידה האחת בצלב ובידה השנייה גביע יין
חזירת יהודים בקתדרלה של רגנסבורג
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – גירוש ספרד

ליהודים באירופה לרוב לא ניתן מעמד חוקתי דבר ששם אותם כנתונים לגחמות חד-צדדיות של השליטים. לרוב תוך אילוץ לתשלום שוחד על-מנת שיגנו עליהם, כשהדבר לא התאפשר לרוב היו סובלים מרדיפות מצד ההמונים.‏[6] האנטישמיות הסלימה בתרבות נוצרית אירופאית הפופולרית מתחילה במאה ה-13 ועלילות דם ששגשגו בתקופה זו הפנו את תשומת הלב הפופולרית והובילו למקרים רבים של רדיפות יהודים.

בתקופה זו בולטים במיוחד היו אירועי המאה ה-14 בספרד. בסוף המאה ה-14 החלו להתגבש בספרד הנוצרית חוקים שמטרתם הייתה לנצר את כל תושבי ספרד, היהודים כמוסלמים. החוקים אלו הוסילו להפליה ורדיפת לא-נוצרים וזאת במטרה לעודד את התנצרותם. בשלב מסוים הממשל הספרדי חייב ניצור בכפיה, השיא הגיע בגירוש ספרד בו גורשו אלו שלא הסכימו להתנצר. גם לאחר שהתנצרו היו האנוסים כפופים לחשד והטרדות מתמידים מצד הממשל; נאסר עליהם כל קיום מגע עם יהודים, מעמדם גזעית היה נחות לשל הנוצרים המקוריים, הם לא קיבלו שוויון משפטי, הם הפכו למטרה לפוגרומים מזדמנים בזמני מתח חברתי, ויותר מכל נתונים תחת מעקב והטרדות האינקוויזיציה הספרדית והאינקוויזיציה הפורטוגזית.‏[13]

בימי הביניים דימויים אנטישמיים כמו היהודי הנודד, חזירת יהודים והיהדות המושפלת חזרו על עצמם באמנות ובאדריכלות נוצריות. רבות מרדיפת היהודים מקורן היו באי הסובלנות הדתית הנוצרית של ימי הביניים, כלפי דתות ועמים לא אירופיים (ובכללם המוסלמים והצוענים). ובאו לידי ביטוי בפוגרומים והגליות. רדיפות אלו באו לידי ביטוי בכמה תהליכים עיקריים:

  • האשמת העם היהודי בצליבתו של ישו, עקב בגידתו של יהודה איש קריות, לאשמה זו יש סימוכין בברית החדשה.
  • הגדרת היהדות כ-extra Deum (מלטינית: "מחוץ לאלוהים", כפירה)
  • פרעות ביהודים, שהידועות בהן התרחשו בזמן מסעי הצלב. פרעות אלו כונו עם הזמן פוגרומים, והן התאפיינו בהמון איכרים נוצרים שפשט לתוך ריכוזי יישוב יהודיים, וגרם נזק רב.
  • יצירת תודעה אנטישמית על ידי פרסום מידע כוזב בכלים שונים. מידע זה, המקעקע את דימוי היהודי בעיני העולם, קרוי "עלילת דם". עלילת דם מפורסמת היא הטענה כי המצות הנאכלות בפסח מוכנות מדם של ילדי נוצרים שחוטים.
  • פעולות האינקוויזיציה, ששיאן בגירוש היהודים מספרד, כללו ניסיון נרחב לחסל את הדת היהודית ולהמירה בנצרות.
  • איסור על יהודים לעבוד במקצועות שונים מלבד הלוואת כספים ורוכלות, כשגם אלו נאסרו לעתים.
  • איסור על יהודים להיות בעלי אדמות.
  • היו כפופים למסים מפלים בכניסה לערים או למחוזות.
  • נכפה עליהם להישבע את שבועת היהודים.
  • יצירת גטאות - אזורי מגורים מתוחמים - בהם חיו היהודים, עם מגע מועט ביותר עם החוץ. היהודים היו מוגבלים לגטאות עד שנת 1870.

בית הכנסת של השטן וילדי השטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

השילוש השטני: האנטיכריסט, ילדי השטן ובבל הגדולה. מעל סימונינו (סימון) אונפרדורבן. חריטה מהמאה ה-18, פרנקפורט.

לפי תרגום הבשורה על-פי מתי:

"לכו אבל אל הכבשים האבודות של ישראל. וכשתלכו הכריזו את המסר הבא: קרובה מלכות השמים... אני שולח אתכם החוצה ככבשים בין זאבים לכן היו חדים/חכמים כנחשים וחפים מפשע כיונים. היו תחת המשמר; אתם תועברו לידי בתי המשפט המקומיים ותוצלפו בבתי הכנסת. אך כשהם יעצרו אתכם, אל תדאגו לגבי מה להגיד ואיך להגיד את זה. בזמן זה יינתן לכם מה להגיד, שכן זה לא יהיה הדיבור שלכם, אך רוח אביך שמדבר דרכך. אח יקבור אח למוות, ואב את בו; ילדים יתמרדו מול הוריהם ויהרגו אותם. אתם תהיו שנואים על ידי כולם בגללי, אך אלו שיעמדו איתנים עד הסוף יגאלו. כשתירדפו במקום אחד, ברחו לאחר. אני מספר לכם בכנות, אתם לא תסיימו לעבור בין כל ערי ישראל לפני שבן האדם יגיע. התלמיד אינו מעל מורו, ואין העבד מעל אדונו. זה מספיק עבור התלמיד להיות כמורו, ועבד כאדונו... אל תפחדו מאלו שהורגים את הגוף אך אינם יכולים להרוג את הנשמה. אלא, פחדו מהאחד שיכול להרוס את השניים נשמה וגוף בגיהינום... כל מי שיכיר בי על פני האחרים, אני גם אכיר בו בפני אבי בגן עדן. אך מי שיתכחש לי בפני אחרים, אני אתכחש לו בפני אבי בגן העדן. אל תניחו שהגעתי להביא שלום לאדמה. לא הגעתי להביא שלום, אלא חרב. כי באתי להפוך אדם נגד אביו, בת נגד אמה, כלה נגד חמותה - אויבי האדם יהפכן להיות בני ביתו. כל מי שאוהב יותר את אביו או אמו ממני לא ראוי לי; מי שאוהב יותר ממני את בנו או בתו לא ראוי לי. מי שלא לוקח את הצלב שלו והולך אחרי אינו ראוי לי. מי שמוצא את חיו יאבד אותו, ומי שיאבד את חיו למעני יצא אותם. כל מי שמברך אותך מברך אותי, וכל מי שמברך אותי מברך את מי ששלח אותי. מי שמברך נביא כנביא יקבל את תגמול הנביא, ומי שמברך אדם צדיק יקבל תגמול של אדם צדיק. ואם מישהו אפילו נותן כוס מים קרים לאחד מהקטנים שהם שליחי, אני אגיד לכם בכנות, האדם הזה בהחלט לא יאבד את גמולו." (הבשורה על-פי מתי 10:6-42 - הגרסה העברית)

לפי תרגום הבשורה על-פי יוחנן:

"כשישו דיבר שוב אל האנשים, הוא אמר, אני האור לעולם. מי שילך אחרי לעולם לא ילך בחשכה, אלא יהיה לו את אור החיים. הפרושים אתגרו אותו, הנה אתה, מעיד על עצמך, עדותך אינה תקפה. ישנו ענה, אפילו אם אעיד על עצמי, עדותי תקפה, שכן אני יודע מאין באתי ולאן אני הולך. אך לכם אין מושג מאיפה אני בא או לאן אני הולך. אתם שופטים לפי סטנדרטים אנושיים; אני לא דן אף אחד. אך אם אני אכן שופט, החלטותיי אמת, כי איני לבד. אני עומד עם האב, ששלח אותי. בחוק שלכם כתוב שעדות שני עדים תקפה. אני אחד שמעיד על עצמי; ועדי האחר הוא האב, ששלח אותי. אז הם שאלו אותו, היכן אביך? אתה לא מכיר אותי או את אבי, ישו ענה. אם אתה מכיר אותי אתה גם יודע מי אבי. הוא אמר את המילים האלו בעודו מלמד בחצר בית המקדש בסמוך למקום בו הונחו המנחות. ועדין איש לא תפס אותו, כי שעתו עוד לא הגיעה. שוב ישו אמר להם, אני הולך, ואתם תחפשו אחרי, ואתם תמותו בחטאיכם. לאן שאני הולך, אתם לא תוכלו לבוא. זה גרם ליהודים לשאול, האם הוא יהרוג את עצמו? האם זו הסיבה שהוא אמר, לאן שאני הולך, לא תוכלו לבוא? אך הוא המשיך, אתם מלמטה, אני מלמעלה; אני איני מהעולם הזה. אמרתי לכם שתמותו בחטאיכם; אם לא תאמינו שאני הוא, אתם אכן תמותו בחטאיכם. מי אתה? הם שאלו. רק מה שאמרתי לכם מההתחלה, ישו ענה. יש לי הרבה מה להגיד בשפיטתכם. אך הוא ששלח אותי ראוי לאמון, ומה ששמעתי ממנו אני מספר לעולם. הם לא הבינו שהוא סיפר להם על אביו. אז ישו אמר, כשהעליתם את בנו של האדם, אז תדעו שאנו הוא ושאיני עושה דבר מעצמי אלא רק אומר את שהאב אמר דרכי. האחד ששלח אותי איתי; הוא לא השאיר אותי לבד, שכן אני תמיד עושה את מה שמרצה אותו. בעודו מדבר, רבים האמינו בו. ליהודים שהאמינו בו, ישו אמר, אם תחזיקו בלימודי אתם באמת תלמידי. אז תדעו את האמת, והאמת תשחרר אתכם. הם ענו לו, אנו צאצאי אברהם ומעולם לא היינו עבדים של אף אחד. איך אתה יכול להגיד שנשתחרר לחופשי? ישו ענה, אני מספר לכם בכנות, כל מי שחוטא הוא עבד לחטאיו. כעת לעבדים אין מקום קבוע במשפחה, אך הבן שייך אליו לעד. אז אם הבן משחרר אותך לחופשי, אתה אכן תהיה חופשי. אני יודע שאתם צאצאי אברהם. ועדין אתם מחפשים אחר דרך להרוג אותי, כי אין לכם מקום למילותיי. אני מספר לכם את שראיתי בנוכחותו של האב, ואתם עושים את ששמעתם מאביכם. אברהם אבינו, הם ענו. אם הייתם ילדי אברהם, אמר ישו, אז הייתם עושים את שעשה אברהם. כפי שזה, אתם מחפשים אחר דרך להרוג אותי, אדם שסיפר לכם את האמת ששמעתי מאלוהים. אברהם לא עשה דבר שכזה. אתם עושים את עבודתם של האבות שלכם. אנחנו לא ממזרים, הם מחו. האב היחיד שיש לנו הוא אלוהים עצמו. ישו אמר להם, אם אלוהים היה אביכם, הייתם אוהבים אותו, שכן הגעתי הנה מטעם אלוהים. לא הגעתי לכאן לבדי; אלוהים שלח אותי. למה שפתי אינה ברורה לכם? כי אינכם מסוגלים לשמוע את מה שאני אומר. אתם שייכים לאביכם, השטן, ואתם רוצים לבצע את תשוקתו של אביכם. הוא היה רצחני מההתחלה, לא אחז באמת, שכן אין בו אמת. כשהוא משקר, הוא מדבר בשפת אמו, כי הוא שקרן ואבי השקרנים. ועדין כי אני אומר את האמת, אינכם מאמינים לי. היכול מישהו מכם להוכיח אותי בחטא? אם אני אומר את האמת, למה אינכם מאמינים לי? מי ששייך לאלוהים שומע את שאלוהים אומר. הסיבה שאינכם שומעים היא שאינכם שייכים לאלוהים. היהודים ענו לו, האין אנו צודקים באומרנו שאתה שומרוני ואחוז שד? אני לא אחוז בידי שד, אמר ישו, אך אני מכבד את אבי ואתם מבזים אותי. איני מחפש אחר תהילה עבוד עצמי; אך יש אחד שמחפש אותה, והוא השופט. אני מספר לכם בכנות רבה, מי שיציית למילותיי לעולם לא יראה מוות. לזאת הם קראו, כעת אנו יודעים שאתה אחוז שד! אברהם מת וכך גם הנביאים, ועדין אתה אומר שמי שיציית למילותיך לא יטעם לעד מוות. האם אתה גדול יותר מאבינו אברהם? הוא מת, וכך גם הנביאים. מי אתה חושב שאתה? ישו ענה, אם אאדיר את עצמי, אדרותיי לא תאמר דבר. אבי, שאתם טוענים כי הוא אלוהיכם, הוא זה שמאדיר אותי. למרות שאינכם מכירים אותו, אני מכיר אותו. אם אגיד שאיני, אהיה שקרן כמוכם, אך אני מכיר אותו ומציית למילותיו. אביכם אברהם מתמלא משמחה מהמחשבה לראות את יומי; הוא ראה את זה ושמח. אתה עדין לא בן חמישים שנה, הם אמרו לו, וראית את אברהם! אני אומר לך בכנות, ישו ענה, לפני שאברהם נולד, אני הייתי! בזאת, הם הרימו אבנים לסקול אותו, אך ישו החביא עצמו, מתחמק ממתחם בית המקדש." (הבשורה על-פי יוחנן 8:12-59 - הגרסה העברית).

בתרגום חזון יוחנן נכתב:

"למלאך הכנסייה באפסוס כתוב: אלו הם מילים של זה המחזיק בשבעת הכוכבים בידו הימנית והולך בין שבעת המנורות המוזהבות. אני יודע את מעשיך, את עבודתך הרבה והתמדתך. אני יודע שאינך יכול לסבול אנשים רשעים, שבחנת את אלו הטוענים להיות שליחים אך אינם, ומצאת אותם כשקריים. התמדת ועברת קשיים למען שמי, ולא התעייפת. ועדין אני מחזיק זאת נגדך: נטשת את האהבה שהייתה לך בהתחלה. התחשב בכמה רחוק נפלת! חזור בתשובה ועשה את הדברים שעשית בהתחלה. אם לא תחזור בתשובה, אבוא אליך ואקח את מנורתך ממקומה. אך יש לך את זה לטובתך: אתה שונא את מעשי הניקלסים, שגם אני שנוא. למי שיש אוזניים, הנח להם לשמוע את שהרוח אומרת לכנסיה. לאחד שמנצח, אתן את הזכות לאכול מעץ החיים, שבגן עדן האלוהים. למלאך הכנסייה בזמירנא אכתוב: אלו מילותיו של מי שהוא הראשון והאחרון, שמת וחזר לחיים שוב. אני מכיר את הנגעים והעוני שלך - ועדין היינך עשיר! אני יודע על ההשמצות של אלו שאומרים שהם יהודים ואינם, אלא הם בית הכנסת של השטן. אל תפחד ממה שאתה עתיד לסבול. אני אומר לך, השטן ישים חלקים מכם בכלא על מנת לבחון אתכם, ואתם תסבלו רדיפות למשך 10 ימים. אך מלאי אמונה, גם בנקודת המוות, ואתן לכם חיים כמנצחים עם כתר. למי שיש אוזניים, תן להם לשמוע את מה שהרוח אומרת לכנסיות. מי שינצח לא יפגע כלל על ידי המוות השני. למלאך הכנסייה בפרגמוס אכתוב: אלו מילותיו של זה שיש לו חרב חדה ודו-להבית. אני יודע איפה אתה חי - איפה שהשטן חובש את כתרו. ועדין יש לי מספר דברים נגדך: יש כמה ביניכם שמחזיקים בדרכיו של בלעם, שלימד את בלק לפתות את בני ישראל לחטוא כך שהם יאכלו אוכל שהוקרב עבור אלילים ויבצעו יחסי מין לא מוסריים. בדומה גם לך יש את אלו המחזיקים המחזיקים בלימודיהם של ההניקלסים. עם כך חזור בתשובה! אחרת, אני אגיע אליך ואלחם נגדם עם חרב פי. לכל שיש אוזניים, הנח להם לשמוע את מה שהרוח אומרת לכנסיה. לאלו שינצחו אתן כמה מהמן הנחבא. אני גם אתן לאותו אדם אבן לבנה עם שם חדש הרשום עליו, שייוודע רק לזה שיקבל אותו. למלאך הכנסייה בתיאטירא... התייחסת הסובלות לאישה איזבל, שקראה לעצמה נביאה. בלימודיה הולכה שולל את משרתי לאי-מוסריות מינית ואכילת מזון שהוקרב לאלילים. נתתי לזמן לחזור בתשובה מחוסר מוסריותה, אך היא לא מוכנה. אניח אותה על מיטת ייסורים, ואגרום לאלו שמבצעים עמה בגידה לסבול רבות, אלא אם יחזרו בתשובה מדרכיהם. אהרוג את ילדיה. אז כל הכנסיות ידעו שאני הוא שמחפש אחר לבבות ומחשבות, ואתגמל כל אחד מכם לפי מעשיכם. ועכשיו אני אומר ליתר בתיאטירא אתם שמחזיקים בלימודיה ולא למדתם את שנקראים דרכיו העמוקים של השטן, אני לא אניח עליכם עוד עול, מלבד להחזיק במה שהיה לכם לפני שהגעתי. לאלו שינצחו וילכו בדרכי עד הסוף, אתן סמכות על העמים - שאחד ימלוך בהם עם שרביט ברזל ויטיח בהם עם חתיכות כמו חרס - כפי שאני קיבלתי סמכות מאבי. אני גם אעניק את האחד לכוכב הבוקר. לכל שיש אוזניים, הניחו להם לשמוע את שהרוח אומרת לכנסיות." (חזון יוחנן 2:1-9 - הגרסה העברית)

"אני יודע את מעשיך. ראה, הצבתי בפניך דלת פתוחה שאיש לא יוכל לסגור. אני יודע שיש לך כח מועט, ועדין שמרת את מילתי ולא הכחשת את שמי. אני אהפוך את אלו שהם בית הכנסת של השטן, אלו שטוענים שהם יהודים למרות שאינם, אלא שהם שקרנים - אני אגרום להם לבוא וליפול לרגליך ולהכיר בכך שאהבתיך. מאחר ושמרת את ציוויי לסבול בסובלנות, אשמור עליך משעת המבחן שעתידה להגיע על העולם כולו ויבחן את כל תושבי הארץ. אני מגיע בקרוב. שמור על מה שיש לך, כך שאף אחד לא ייקח את כתרך. את אלו שינצחו אהפוך לעמודים במקדש האלוהים שלי. לעולם לא עוד יעזבו אותו. אני אכתוב עליהם את שם אלוהי ואת שם עיר אלוהי, ירושלים החדשה, שיורדת מגן עדן מאלוהי; ואני גם אכתוב עליהם את שמי החדש. לכל מי שיש אוזניים, תנו לשמוע את מה שיש לרוח להגיד לכנסיה... אתה אומר, אני עשיר; רכשתי עושר ואיני זקוק לדבר. אך אינך מבין שאתה עלוב, מעורר רחמים, עני, עיוור ועירום. אני מייעץ לך לקנות ממני זהב צרוף באש, כך שתוכל להפוך לעשיר; ובגדים לבנים ללבוש, כך שתוכל לכסות את עירומך מעורר הבושה; ומשחה לשים על עינייך, כך שתוכל לראות. את אלו שאני אוהב אני נוזף ומחנך למשמעת. אז היו כנים וחזרו בתשובה... לאלו שיצליחו, אתן את הזכות לשבת איתי על הכס, כפי שאני ניצחתי וישבתי עם אבי על כיסאו. לכל מי שיש אוזניים, תנו להם לשמוע את מה שהרוח אומרת לכנסיה." (חזון יוחנן 3:8-22 - הגרסה העברית).

גרסות תרגום אלו שונות באופן משמעותי מגרסתם בעברית.[דרושה הבהרה] בין היתר, המילה כנסייה לא מופיעה אפילו פעם אחת וכן לא "בית הכנסת של השטן" אלא "כנסת השטן". דיוויד שטרן טוען כי יוחנן התייחס בזמנו ב"כנסת השטן" לגויים שבאותה התקופה התחזו ליהודים וניסו להסיט את היהודים והיהודים-נוצרים מדתם.‏[14] רעיון בית הכנסת של השטן תפס תאוצה בימי הביניים והתבטא באומנות, כשלקטעים לעיל היה חלק משמעותי ביחסי היהדות נצרות לאורך ההיסטוריה. לקטעים אלו היה חלק גדול בתפיסה הדיכוטומית של הנצרות בין הטוב לרע; שהדרך היחידה להיגאל היא על ידי ישו ואמונה בו; מי שמאמין שהוא יכול להגיע לגאולה בלי האמונה בישו הוא רע ומתנשא; שהיהודים שמערערים את האמונה של המאמין הנוצרי בישו, הם בעצם בית הכנסת של השטן; שיש לחשוד באלו הקוראים לעצמם יהודים ולא מקבלים את דבריו של ישו, שכן הם בית הכנסת של השטן ואינם באמת יהודים. לאור חזון יוחנן 10:6 אף נעשה עידוד יתר למשימה להמיר את היהודים לנצרות.‏[15]

היהודי הנודד[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – היהודי הנודד

בימי הביניים התעוררה אגדת היהודי הנודד; שהייתה והתקבלה כמטפורה ליהודים. ברוב גרסאות האגדה, היהודי הנודד היה סנדלר בשם אחשוורוש. אחשוורוש סירב לאפשר לישו לנוח על כסאו בדרכו לצליבה, ולכן האחרון הענישו בקללה שלעולם לא ימות או ימצא מנוחה אלא ינדוד סובל בעולם עד לחזרתו של ישו ביום הדין הסופי. בדרך כלל, המצב הארור הזה מתפרש לאמור שאחשוורוש יכפר על חטאיו בנדידה ממושכת עד שבסופו של דבר ישו יגאל אותו באחרית הימים.‏[16] הנדודים המתמידים של היהודי מוגברים לאור פחדו מגילוי זהותו האמיתית על ידי הנוצרים, דבר שגורם לו לעבור ממקום למקום ללא הרף ולחוסר יציבות או שגשוג.‏[17]

בגלל שישו מתואר בדרך כלל כאוהב וסולח; יצחק-אדרשים מציע הסבר אלטרנטיבי והוא שהיהודי הנודד אינו מייצג חוטא בודד, אלא את כוחות ההתנגדות לישו. סוג של דמות על-אנושית שיש להביס. היהודי הנודד מרגיש לרוב אשמה גדולה על חטאו, אשמה שהופכת לבלתי נסבלת. לכן, מתוך השתתקות לברוח מעונשו, מנסה לעתים קרובות היהודי הנודד להתאבד, אך אינו מצליח משום שהוא לא יכול למות עד לחזרתו של ישו: אם היהודי מנסה להטביע את עצמו, המים מתרחקים ממנו; אם הוא מנסה לקפוץ לתוך הר געש, הר הגעש ירק אותו חיים. בקרב, איש לא יכול לפגוע בו, וכך הופכים חייו לממושכים ומלאי אומללות.‏[18]

הופעתו של היהודי הנודד לרוב נתפס כמבשר פרעות ואסונות, וכך זכה לאהדה בקרב המדינות האירופאיות שנהגו לגרש ולשדוד את הקהילות היהודיות שלהם.

שנאת הנצרות והנוצרים ורצון להשמידם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – הרעלת בארות, בהלת המצורעים, שודדי ים יהודים, עלילות דם, משפט פריז, היהדות - המגולה, על היהודים ושקריהם

לאורך השנים רבים מהקהילה הנוצרית התמקדה בטענה כי יהודים שונאים את הנצרות או מנסים להרוס אותה. על היהודים ושקריהם, היא דוגמה הבולטת ביותר לטענה זו. הטענה משמיכה עד לימינו, בטענות כי היהודים "שונאים את הנצרות" ו"משתמשים בפורנוגרפיה ככלי חתרן נגדנו".‏[19]

לאורך ימי הביניים ניסו רבים להציג את היהדות כדת שקרית ולא נכונה. כשלרוב דובר על נוצרים ואנשי כמורה שכלל לא היו בקיאים בתנ"ך היהודי או בשפה העברית (שכן ישנם הבדלים מרחיקי לכת בין פשט שפת התנ"ך לתרגומים השונים); היהודים עצמם אינם יודעים לפרש את הדת שלהם, לאור ההשפעה והעיוות של פירושי הרבנים: פרשני המקרא, התורה שבעל-פה, התלמוד והקבלה, שעיוותו את שיקול דעתו של המאמין היהודי. בתקופה זו התלמוד והקבלה הפכו למשוקצים, ולמילות מפתח בתקיפת היהדות והיהודים. לאור זאת נתפסו היהודים כאילו: אינם שמים לב לרמזים בבברית הישנה המעידים על כך שהיהדות והברית הישנה אינם אלא בלבד רק המבשרת על הנצרות וישו; או שהם מודעים לכך, שכן זו האמת והיא ברורה לכל הקורא מהברית הישנה, וממשיכים להכחיש את נכונות הנצרות מתוך כוונות זדון ומטרה להרע בערעור אמונתם של הנוצרים ומכאן הם בעצם שליחי השטן שבא לבחון את אמונת הנוצרי. כשאמונת הנוצרי בישו היא הדבר החשוב ביותר נצרות.

בין הטיעונים לשקר היהדות (גם דרך האלימות שכביכול נמצאת בה);

  • בתנ"ך רשום שלמנורה שישה קנים, ועם זאת המנורות שהיהודים יוצרים ומציירים הם עם שבעה או תשעה קנים (כהגדרה: העמוד האמצעי אינו נחשב ונספר כקנה אלא כעמוד. בנוסף, מנורת שישה הקנים מסמלת את מנורת בית המקדש ומנורת שמונה הקנים מסמלת את חנוכה ונס פך השמן). התנגשות והתנגדות נוצרית זו לרעיון ששת הקנים מגיעה מהסתירה שקיימת בחזון יוחנן 3:1 בתיאור ישו כמתהלך בין שבעת הקנים המוזהבים.
  • היהודים כביכול נוטים לאלימות בחג הפסח ופורים וזאת על מנת לזלזל ולנקום בשליטים המדכאים.
  • הדת היהודית מתירה לאנוס תינוקות בנות פחות מ-3 (פירוש לא נכון לכל הפחות, אונס אסור בתכלית האיסור "ומת האיש אשר שכב עמה לבדו. ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות, כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה. כי בשדה מצאה, צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה." (דברים פרק כ"ב, פסוקים 24-25.) מדובר על מקרה ספציפי, שאם קרה, התינוקת עדין נחשבת לבתולה (בהתאם לתקופה: על מנת שהדבר לא יפגע בעתידה - זיווג עתידי)).
  • הדת היהודית אכזרית והתירה לקיחת שבוית מלחמה לאישה רק לאחר השפלתה: גזיזת שיערה, ציפורניה וגיורה (ביהדות לקיחת שבויים נחשב כאקט לא אתי- "הסובלים מהמוות הם השורדים לא המתים". לכן כדי לוודא שהאיש שרוצה לקחת את שבוית המלחמה לאשתו באמת אוהב אותה וידאג ויאהב אותה לגם לאחר שישא אותה; מאחר שהיא עברה טראומה חמורה ואין לה איש והיא הולכת לחיות בקרב אלו שייתכן והרגו את כל משפחתה; מורידים ממנה את כל סממני היופי כדי לוודא שהוא אכן אוהב אותה ורוצה בה בשל עצמה ולא בשל יופייה).
  • הדת היהודית מתירה להרוג: בעשרת הדיברות שבתנ"ך מופיע "לא תרצח" ואילו בגרסת הברית הישנה מופיע "לא תהרוג": סיפורי הברית הישנה ואף הברית החדשה בנצרות לרוב הוצגו על ידי הכמורה שלא בהקשרם, ומכאן נוצר הרושם, דרך הסיפורים, שביהדות אם מישהו חוטא, מקובל שהעם מעניש אותו ללא משפט, גם עונש מוות וסקילה (כמובן שלא כך הדבר: כל מקרה היה מגיע לבית דין אצל הסנהדרין שהיו ממוקמים בכל עיר, כשפסיקה לגזר דין מוות גם היה מאוד נדיר).
  • הדת היהודית גזענית ולא מתירה שתית יין שנמזג בידי לא יהודי (ב-306 לספירה הכנסייה אסרה על אכילה משותפת של נוצרים עם יהודים, מקרי שדידה, נסך לעבודה זרה, ומניעת התבוללות).
  • הדת היהודית גזענית ולא מתירה סעודה משותפת בין יהודיים ללא-יהודים (ב-306 לספירה הכנסייה אסרה על אכילה משותפת של נוצרים עם יהודים, וכן על-מנת למנוע מקרה של עבירה על דיני הכשרות).
  • הדת היהודית גזענית ואקסקלוסיבית ליהודים בלבד, לא-יהודים אינם יכולים להמיר ליהדות (איסור שהחילה הכנסייה על היהודים להמיר נוצריים, וכן על רבנים לסרב 3 פעמים לפני שמסכימים להמיר לא-יהודי ליהדות על-מנת לוודא שכוונותיו ורצונו להמיר ליהדות אמיתיים ומוחלטים).
  • הדת היהודית מתירה לשקר ולהגן על פורעי חוק יהודים - היהדות אוסרת על הסגרת פושעים יהודיים לרשויות החוק (לאורך ההיסטוריה בתי-הדין הנוצרים שנחשבו לעריצים הפלו את היהודים באופן שיטתי, לא התייחסו אליהם כשווים או כאזרחים, כשלרוב פסק-הדין כלל המרה לנצרות או מוות. לאור הסכנה לחייו ורכושו של היהודי גזרו הפוסקים שאין חובה ואף יש איסור למסור מידע על פורע החוק היהודי).
  • היהדות אינה אמונה או דת אלא סט חוקים וטיעונים.

מעניין לציין כי חלקים מהטיעונים נגד היהדות יכולים לחול גם על הנצרות. בנוסף לכך שהנצרות עצמה, בתקופות מסוימות, הגבילה את היהודים בעניינים אלו בעצמה.

לפי הליגה נגד השמצה רעיונות אלו ממשיכים עד לימינו כשלרוב נעשים "ציטוטים שלא בהקשרם" מהתלמוד והקבלה על מנת לבסס כי קיימת סלידה יהודית נגד הנצרות. כמו שהיהדות והיהודים לא רואים בנוצרים כבני אדם, אלא כחיות. הם מוסיפים כי "זה לא אומר שיהודים מבחינה היסטורית לא נשאו איבה כלפי ישו והשליחים או לנצרות בכללותה, לאורך מערכת היחסים בת האלפיים שנה. היהדות והנצרות, נפגמו על ידי הפולמוס האנטי-יהודי והרדיפות הנוצריות של יהודים. כמה רבנים גינו בחריפות את הכנסייה, ובמקומות מסוימים יהודים פיתחו ספרות עממית שהשפילה את הנצרות. אך הפולמוס האנטישמי העכשווי אינו מעוניין בלמידה או דיווח על ההתפתחות ההיסטורית של יחסי היהודים-נוצרים. אלא מטרתו להסית לשנאה נגד היהדות והיהודים על ידי הצגתם כקנאים ושונאים."‏[20]

עלילות דם[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאגת עינוייו של סימון אונפרדורבן; איור מתוך כרוניקת נירנברג (אינקונבולום), 1493
יהודים דוקרים את לחם הקודש והאחרון מדמם
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – עלילות דם, עלילת קורבן האדם, מגילת אסתר, פורים, פסח

הירונימוס הגדיר את הטקסים היהודים כ"מזיקים וקטלניים לנוצרים", זאת בהשראת טענותיו של אפיון. לעתים קרובות היהודים הואשמו בשתית דמם של ילדים נוצרים זאת במטרה ללעוג כביכול על אלו השולטים בהם, באותה התקופה הנוצרים. נקודות הזמן שבחרו להעליל עלילות אלו על היהודים היו פסח ופורים. לרוב הנוצרים באותה התקופה האמינו וטענו כי הנצרות מבטאת בסמליות את הדברים שהיהודית עושה ומצווה עליהם - היהדות אכזרית ואלימה ואילו הנצרות טובה והומנית. ומכאן היהודים מקריבים בפסח קורבן אדם וממשיכים בכך עד היום. שכן הם אינם מכירים בקורבנו של ישו ונדרשים לקורבן טהור, כשהנוצרי הוא טהור שנגאל על ידי ישו. דרך עלילות אלו הרחיקו אנשי הכנסייה את הנוצרים מהיהודים ומרעיונות התאולוגיה היהודית. כמו ביססו ביתר שאת את הנצרות, שכן ההוכחה לאמיתות הנצרות היא שאפילו היהודים מכירים בטוהר הנצרות; שכן בחגם הם נדרשים לקורבן טהור לצורך פולחנם, והנה הם בוחרים בנוצרי טהור, שנגאל על ידי ישו. בנוסף חיזקו הנוצרים דרך עלילות אלו את ההומניות של הנצרות שרק מבטאת בסמליות את הקורבן; קורבנו של ישו' בחג הפסחא ובמיסה שמסמל את הקורבן שהקריב ישו במותו על-מנת לטהר את בני האדם מחטאיהם. זאת בלי הכרה בכך שהיהדות אינה מתירה רצח ושתית דם או בני-אדם, שנמנים בין המאכלים הלא כשרים בנוסף לכן שחל איסור על הקרבת קורבנות מחוץ לבית המקדש.‏[21]

בפורים נושא רצח הילדים הנוצרים על ידי היהודים סבב סביב הטיעון שפורים מסמל את העמידה של היהודים נגד מדכאם ונקמתם בהם. שכן כביכול במגילת אסתר היהודים במקום להפוך לקורבן ולהיטבח קמו וטבחו במקום, ולכן בכל פורים היהודים כביכול רוצחים נוצרים. באופן אירוני דווקא בפורים שאמור לסמל את השתלבותם של היהודים בעמים בהם הם חיים דרך שליחת משלוח מנות והשתתפות במנהגי המקום - פסטיבלים. זאת בלי הכרה בכך ששוב היהודות אינה מתירה רצח, ובנוסף לכך שהיהודים בסיפור המגילה בפרס לא הרגו אנשים ללא אבחנה, אלא את הזוממים (המן ומשפחתו) ואת אלו שהעידו על כך שהם עומדים להרוג יהודים ביום המיועד. בנוסף לכך שגם רבים מהיהודים נהרגו בלחימות וכן נטבחו טרם תחילת הלחימות.

חילול המארח - שחזור רצח ישו ודקירת לחם הקודש[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים לאורך ההיסטוריה הואשמו בחילול המארח שהוא לחם הקודש, בו שימוש בזמן המיסה, ובכך בזלזול ושחזור רצח ישו. חילול המארח(אנ') נחשב לאחד מחילולי הקודש החמורים ביותר בנצרות שעונשו נידוי, שכן לחם הקודש מהווה ביטוי ולא רק סמל, לפי הקתולים, לגופו של ישו; "גוף, דם, נשמה ואלוהות".‏[22] לרוב תואר הלחם כמדמם דם לאחר הדקירה על ידי היהודים.‏[23][24]

שחצנות, הסתרת מידע ושקרים יהודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – שבועת היהודים, משפט פריז

עד לרפורמה שהחילה ועידת טרנטו (1563-1545) ביחס להשכלתם של הכמרים, בעקבות התפשטות הפרוטסטנטיות ברחבי אירופה, שכללה יצירת מערכת הכשרת כמרים מובנית במטרה להעלות את רמתם האינטלקטואלית והמוסרית; רמת השכלתם הדתית של הכמרים עד אז לא הייתה כה טובה. וכך לרוב הכמרים לא יכלו לענות לשאלות הציבור וכך כשהתשובה לא הייתה מתקבלת או כשהכמרים לא ידעו מה לענות הם היו מסיתים במקום את הקבל נגד היהודים. הטיעונים המרכזיים היו שהיהודים יודעים יותר מהכמרים והכנסייה על יסודות האמונה (שכן התאולוגיה הנוצרית מסתמכת על התאולוגיה היהדות ובנויה עליה מבחינה תאולוגית) ואלו אינם מוכנים לחלוק מידע זה ולכן אין להאשים את הכמרים והכנסייה בחוסר הכשרתם, אלא את היהודים שאינם מוכנים לחלוק את המידע.

בנוסף על-מנת שהנוצרים מחפשי התשובות שינסו אצל היהודים לא יתחברו ליהדות וימירו מהנצרות, טענו הכמרים שהיהודים שחצנים ושאין לסמוך עליהם שכן היהודים משקרים, זוהי דרכם והיא מותרת מתוקף דתם. כהוכחה הסתמכו על תפילת כל נדרי והכפרות שאומרים היהודים ביום כיפור שכביכול מתירה את הנדרים שננדרו במהלך השנה, וכביכול מכפרת על כל החטאים שהאדם עשה (כשלמעשה כל נדרי וכפרות מכפרים רק על עבירות שבין אדם למקום, ולא בין אדם לחברו ומהווים רק עניין סמלי של כפרה. כשבנצרות הקתולית קיים שטר מחילה והוידוי שלמעשה מכפר על הכל. ובנצרות הפרוטסטנטית כלל אין צורך בבקשת כפרה שכן מעצם ההכרה והאמונה בישו כל החטאים נסלחים). רעיון יום כיפור, כפרות והחזרה בתשובה עוררו אנטגוניזם ושנאה כלפי היהודים מסיבה נוספת והיא שלפי הנצרות אין מחילה וגאולה ללא ההכרה בישו ובנצרות. לכן הרעיון שהיהודים מאמינים שבדרכים אלו העוונות, ובכללם עוון רצח ישו ודחיתו, נסלחים הייתה בלתי מתקבלת ויותר מכך בלתי נסבלת על ידי הנוצרים ששמעו על מסורות אלו. שכן לפי תאולוגית החילופין לעד נידונו היהודים לשאת בעוונם ולחיות תחת משקל חטאם.

כמו כן, לאור התפשטות סיפורי האנוסים, אנשים שהוכרחו להמיר לנצרות בבעל כורחם, נטען כי היהודים משקרים ומתחזים לנוצרים על-מנת לקדם את ענייניהם בתרבות ובדת הנוצרית. לאחר שמשימתם נשלמת הם חוזרים לחיק היהדות, כשהדבר המאפשר להם דרך תפילת כל נדרי.‏[25]

בשיטות אלו ועוד מנעו הכמרים כל אפשרות לשיח כנה בין הנוצרים ליהודים ובעצם יצרו חוסר אמון כמו מצב בו הנוצרים סלדו מהיהודים על כך שלא חלקו עמם את חוכמתם ובקיאותם בדת, וכן סלדו מהיהודים כשדיברו ושיתפו מידע מתוך מחשבה שבדיבורם, הכביכול חכם, הם מתנשאים ומשתחצנים. בנוסף לכך שהם לא האמינו למילה שיצאה מפי היהודים שכן האחרונים מערימים ומסתירים את האמת בשקריהם. שכן, כביכול, בלתי אפשרי שיהודי יאמר את האמת. שכן היהודי קנאי לתורתו ולא רוצה לחלוק אותה על-מנת שרק הוא ילך בדרך האמת ולא אחרים, ויזכה לשכר גבוהה יותר דרך קיומן בעולם הבא. יש להדגיש כי רוב, אם לא כל, הרעיונות האנטי-יהודים נבנו סביב הטיעונים היהודים האפשריים שיכולים לעלות בשיח הדתי תאולוגי שבין הנצרות ליהדות. במצב שכזה במקרה בו יוצר שיח שכזה, הנוצרי יסיק בראשו, תוך כדי השיח, מסקנות לשלילת טיעוני היהודים, באמצעות ההכפשות והטיעונים השקריים ששמע של היהודים דרך הכמורה, כמו האמונה שאם היהודים אמורים אחרת ממה ששמע זה לוודאי שקר, ולא יעלה על דעתו לשאול או להציג את הדברים בפני היהודים. כיש לציין כי הנצרות רואה ביהדות כדת שבטלה מן העולם וכראשי הכנסייה הראשונים כמניחי אבני היסוד של הכנסייה תחת הפירושים הנכונים "היחידים" של התנ"ך. לכן לא ברור למה הרעיונות והפירושים היהודים נתפסים כמוסתרים ומוחבאים בכוונת זדון, אם בין כה וכו הם נתפסים כלא רלוונטיים ולא נכונים.

האשמות בדבר קנונית השתלטות על העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודי אוחז בעולם

הכתב העברי נע מימין לשמאל, וכאן מתבטאת כביכול שאיפתם של היהודים להשתלט על העולם מהמזרח למערב. בתקופת מסעות הצלב בימי הביניים עלה סוג חדש של גישה אנטי-יהודית. בשנת 1096 התבצע טבח ביהודי עמק נהר הריין בידי צלבנים. המנטליות העממית יחד על הכמורה הנבערת הולידו תאולוגיה חדשה לפיה היהודי הוא בעל בריתו של השטן ומטרתו להשמיד את עולם הנצרות. תאולוגיה גסה זו חיזקה את רעיון כי עלילות הדם ואת הפוגרומים.‏[6] עד 1120 לספירה בערך ועד להוצאת הבולה האפיפיורית "בעניין היהודים" הוותיקן העמיד, ראה והזכיר את היהודים באותה הנשימה עם המוסלמים.

האשמות בדבר שיתוף פעולה עם המוסלמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – בהלת המצורעים, שודדי ים יהודים

היהודים גם הואשמו בשיתוף פעולה עם המוסלמים, כמו בצרות הנוצרים עם המוסלמים; הועלו טיעונים על כך שהיהודים עמדו מאחורי מלחמות האסלאם ותקיפותיהם את המדינות הנוצריות. כשייעודן היה להשמיד את הנוצרים והנצרות, כלומר את כוחות האור, ולנקום בנוצרים על שעשו ליהודים. הרעיון היה כי בתקופה זו התקיים מקרה אסתר המחודש. כפי שאסתר השתמשה כביכול באחשוורוש ובפרס על-מנת לאפשר ליהודים לנקום בקמים עליהם, כך ח'דיג'ה אשתו הראשונה של מוחמד, שכביכול הייתה יהודיה, השתמשה במוחמד ובמוסלמים (למרות שהיה מדובר במאות שנים שלאחר מותו של מוחמד, בנוסף לכך שהוא החל בכיבושים רק לאחר מותה של ח'דיג'ה).‏[26] הכמורה הלהיטה את רעיון הקשר והנאמנות היהודי-אסלאמי בהצגתה את מקרה היהודים תושבי ירושלים שנלחמו שכם אחד עם שכניהם המוסלמים נגד הנוצרים בלהגן על העיר במהלך מסעות הצלב הראשונים[27]. מאוחר יותר הואשמו היהודים גם בשיתוף פעולה עם המוסלמים נגד הנוצרים, כדוגמת מקרה בהלת המצורעים. כמו גם הצגת גולי ספרד שהשתלבו בחברה ובצבא המוסלמי, שאף נלחמו נגד הנוצרים.‏[28]

חזונות אפוקליפטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישו המלך ביום הדין, על תקרת הבפטיסטריום של פירנצה, מעשה ידי קופו די מרקוולדו
היהודי רוצה לבלוע את העולם
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – אסכטולוגיה

לפי המסורת הנוצרית יום הדין יגיע כאשר היהודים ישובו לארצם, אז יופיע האנטיכריסט, שיהיה מבני ישראל. עד תחילת המאה ה-20 רוב הנוצרים האירופאים (בעיקר הקתולים) האמינו כי האנטיכריסט יהיה יהודי שיוביל את היהודים, במלחמתם נגד הנוצרים, אז תתחיל מלחמה גדולה באירופה שבה רוב היהודים ימותו - ומכאן כל היהודים רעים כי הם בעצם יצדדו באנטיכריסט. בסוף המלחמה, ישו יקום לתחייה, יקים את בית המקדש השלישי, ישפוט את העולם כשהטובים יעלו לגן עדן והרעים ישארו בעולם הזה. לאורך השנים היו סברות שונות בנוגע למתי יתקיים יום הדין כאשר רבים מהנוצרים ניסו לדחות את הקץ והאמינו כי ימיהם הן ימי מלחמת גוג ומגוג, כדוגמת: המרד הגדול, מסעי הצלב, מלחמת העולם השנייה.

לפי חזון דניאל דווקא היהודים יהיו בצד של הטובים, כאשר העמים האירופאים לא יכנסו ויתערבו במלחמת יום הדין ועל כן ייענשו בסופו של דבר. כמו כן יום הדין לא יביא לקץ העולם אלא לשלום ואחווה בין כל העמים, כאשר התרבויות והדתות השונות ישמרו ויחיו בהרמוניה אחד עם השני. חזון דניאל גם מציין כי בעת הזו כל עמי העולם יכבדו ויבקשו את הנהגת היהודים כאשר בית המקדש השלישי יהפוך למרכז דת ומשפט עולמי. רעיון זה שמובנה בדת הנוצרית כחלק מהברית הישנה, יצר אנטגוניזם נוצרי כלפי היהודים שכביכול חושבים שהם עתידים לשלוט בהם ובעולם, כחלק מייעודם כ"עם הנבחר" והביא לשנאה גבוה של הנוצרים כלפי היהודים.

יש לציין כי שתי הנבואות האפוקליפטיות העיקריות הן: חזון דניאל ביהדות וחזון יוחנן בנצרות. כאשר שתיהן נכתבו בעתות שפל ליהודים ולנוצרים, רבים מהחוקרים טוענים כי מטרת הנבואות האפוקליפטיות היא לשמש כמקור לעידוד ותקווה לעתיד לבוא וכי אינן באות לנבא את העתיד לבוא (יש גם הגורסים כי הם נכתבו בהשראת הדת והרעיונות הזורואסטרים מממלכת פרס העתיקה שהשפיעו על היהדות באותה התקופה). תאולוגים וחלק מהפרשנים טוענים כי מטרת רעיון יום הדין וביאת המשיח הוא פסיכולוגי - על מנת שאנשים יצפו למשפט בכל עת ובכך יתנהגו באופן הטוב ביותר שביכולתם, וזאת מתוך חשש למשפט אלוהי.

חמדנות יהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דימוי היהודי עם שק כסף ביד. העיר העתיקה של ורשה, פולין, 2006.

בימי הביניים המוקדמים רבים היו היהודים שעבדו כסוחרים; מקצוע שנתפס על ידי הנוצרים (בהשפעה רומית) כמקצוע בזוי, לאור הצורך שבנדידה מתמדת וחוסר השתקעות. עם תחילת המעבר הגדול לערים התגבשו גלידות מקצועיות של סוחרים נוצריים, אליהן לא יכלו היהודים להצטרך וזאת לאור החובה שבלהישבע את שבועת הנוצרים לצורך ההצטרפות. כתוצאה מכך היהודים נדחקו ממקצועות המסחר וכן מהעבודות היצרניות לשדה מחיה יחיד והוא הלוואה בריבית. הלוואות אלו יצרו יחסי מלווה לווה, שהיפכו את היחס ההיררכי הרצוי בין היהודי והנוצרי והזינו את שנאת ההמון והבורגנות נגד היהודים, כמו הזינו את השנאה החברתית והדתית. תחושות אלו התחזקו במהלך המאה ה-12 בה הכנסייה יצאה נגד נגע ההלוואה בריבית תוך שילוב אלמנטים כלכליים ודתיים, ופגיעה בפרנסת היהודים. במאה ה-13 התחילה הכנסייה להדגיש את "דוקטרינת השעבוד הנצחי" של היהודים ודרשה מהמלכים והשליטים לאסור על היהודים לעסוק בהלוואה בריבית ולבודד אותם מהנתינים הנוצרים. זאת כחלק ממאבק הכוחות בין הכנסייה לשלטון החילוני הנפרד, הכנסייה זכתה להצלחה מעל למצופה.‏[6]

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עליית השלטון האבסולוטי ועידן הנאורות המשיכה הכנסייה למנוע את מגע בין נוצרים ליהודים. בתקופה זו הכנסייה המשיכה להדגיש את הבידול והשוני הדתי והתרבותי שבין היהודים לנוצרים, למרות שהגישה המדינית הייתה כי מעמד אזרחי ושוויון זכויות לא צריכים להיות תלויים בהשתייכות דתית. בעקבות עבודה המבוססת על ארכיון הוותיקן ,ההיסטוריון דוד קרצר, טען בספרו האפיפיורים נגד היהודים (The Popes Against the Jews) כי לאורך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הכנסייה דבקה בהבחנה בין "אנטישמיות טובה" ו- "אנטישמיות רעה". כאשר הסוג "הרע" טיפח את שנאת היהודים בשל מוצאם, דבר שנחשב בלתי-נוצרי משום שהמסר הנוצרי היה מיועד לאנושות כולה, ללא קשר למוצא אתני. וסוג "הטוב" שהיה ביקורת קונספירציות כלפי היהודים שלכאורה תכננו לשלוט בעיתונים, בבנקים, ובמוסדות אחרים; וזאת על-מנת להתעשר וכדומה. בישופים קתולים רבים כתבו מאמרים המבקרים את יהודים מטעמים אלו, וכאשר הואשמו בקידום שנאת יהודים, הם היו מזכירים לאנשים שהם גינו את הסוג "הרע" של האנטישמיות.‏[29]

בתרבות הבידור[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הסוחר מוונציה" של שייקספיר, נחשב לאחת מהקומדיות רומנטיות הגדולות של כל זמנים. בסיפור זה הנבל שיילוק היה מלווה בריבית יהודי ובסופו של המחזה, לאחר שהוא מואשם בבית הדין, שהוא זימן, בניסיון רצח של אזרח איטלקי - בעקבות חוזה שחתם עמו, כופים עליו התנצרות ולועגים לו ברחובות לאחר שביתו בורחת עם נוצרי.

בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה העשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הטענות המועלות נגד הכנסייה הקתולית היא שלא השמיעה קולה באופן פומבי נגד השמדת היהודים במלחמת העולם השנייה. האפיפיור פיוס השנים עשר נמנע מלגנות את גרמניה הנאצית בעת המלחמה, למרות בקשות חוזרות מצד מנהיגי מדינות המערב ומנהיגים יהודים שונים. במקום, חתר לאחד את המערב עם גרמניה הנאצית, למאבק משותף נגד ברית המועצות הקומוניסטית והאתאיסטית.‏[8] מספר כנסיות ומנזרים פעלו באופן אינדיבידואלי וחשאי בהענקת מסתור ליהודים והיו גם אחרים ששיתפו פעולה עם הנאצים ואף עודדו את ההמונים בשנאתם.

במהלך המאה ה-20 הוציא האדמירל ויליאם גאי קאר ספר בו הוא טוען כי היהודים מתכננים לתפוס את מקומם כאדוני העולם בעוד הגויים יהיו לעבדים. כשהיעד הראשון יהיה להגביר את המיליטריזם בארצות הברית, ולהאשים את הרוסים באנטישמיות, כפי שהואשמו הגרמנים בתקופה הנאצית. המטרה הסופית תהיה להביא למלחמת עולם שלישית – הקרב האחרון של היהודים נגד הגויים שתוביל לשליטת היהודים על העולם. במלחמה זו ישראל תישאר נייטרלית ולכן לא תסבול מתוצאות המלחמה, ובעקבות כך בסוף המלחמה ישראל תהווה כגורם מתווך ומפקח לאור הנטרליות בו נקטה בעת המלחמה, דבר שיקנה לה שליטה על כל האומות שישרדו.‏[31]

התפיסה שאין ישועה מלבד דרך הנצרות הייתה ליבת הכנסייה הנוצרית עד 1965, עת בה הוחלט בועידת הוותיקן השנייה על יחס יותר סובלני כלפי הדתות האחרות. השיא היה ב-1986, כאשר האפיפיור פאולוס השישי הכריז מעל במת בית הכנסת היהודי ברומא: "אתם האח הבכור". מאז העמדה הרשמית של הכנסייה הקתולית היא שהיהודים כבר זכו לגאולה על ידי דמו של ישו, גם ללא האמונה בישו שכן דמו של ישו יכול רק לכפר ולא לפגוע. וזאת מרגע הכרזתם בפני פונטיוס פילאטוס כי דמו של ישו יהיה עליהם ועל בניהם (הבשורה על-פי מתי; 27:25).‏[32] עם זאת עודם קיימים זרמים שונים בנצרות שעדין מחזיקות באמונות והתפיסות העתיקות על היהודים והיהדות מתוך התנגדותם לעמדות הוותיקן.

כיום רבים הם הנוצרים באירופה שעדין מחזיקים בתפיסות האנטישמיות המסורתיות תפיסתם כאמת או/וגם אי הבנת רקעם. זאת לרוב תוך חוסר בקיאות בנצרות עצמה, כמו במיוחד ביהדות, העברית ובתנ"ך היהודי. כשרובם אינם מודעים לכך שתפיסות אלו אנטישמיות וכוונו על ידי הכנסייה מטעמים פוליטיים, ושאינן מבוססות על האמת.

בית הכנסת של השטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיון ההיהודים כבית הכנסת של השטן הוביל לפיתוח תאוריות שונות לגבי כך שהיהודים המודרניים אינם באמת יהודים - אלא האדומים. היו אף כאלו שהאמינו שהגרמנים בתקופת מלחמת העולם השנייה היו למעשה היהודים האמתיים והיהודים שנרצחו היו למעשה יהודים מתחזים.‏[33]

מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

העוינות הנוצרית המסורתית ליהודים הומרה בהדרגה להתנגדות הממסדים הנוצרים ללאומיות היהודית בארץ-ישראל. לאחר הקמתה של מדינת ישראל תאולוגיית החילופין הפכה לבלתי-רלוונטית ויצרה ואקום תאולוגי עמוק בנצרות, שכן היהודי יועד לעד להשפלה ואילו הנה יש להם מדינה. הפרוטסטנטים העניקו לדבר פרשנות דתית והיא התקרבות ימי חזרתו של ישו; הקתולים דחו רעיון זה. הוותיקן, ה-WCC וה-NECC, מסיבות פוליטיות-פרגמטיות, העניקו למדינת ישראל "יחס עוין ומנוכר כבר מראשיתה". ביוני 1967, במסמך שיועד ל-NECC, פרסמו "קבוצת תאולוגים מזרח-תיכוניים" מסמך לשלילת האנטישמיות. בתוכנו טענו כי סיבת שלילת נוצריי המזרח את היהדות והיהודים היא אי הבחנתם בין העם היהודי למדינת ישראל ובין היהדות לציונות. ואילו הגורם המרכזי לטעותה של נצרות המערב בתמיכתה הבלתי-מסויגת במדינת ישראל היא רגשות האשם כלפי היהודים. הפתרון לבעיה שהציעו היה "להביא לידי הפרדה מושגית ומעשית בין היהדות לציונות בתודעה הנוצרית המזרחית והמערבית." כלומר יש להגדיר את היהדות כנטול כל סממן לאומי או זיקה לארץ ישראל, זאת תוך הדגשת החובה שבמאבק בציונות. מאוחר יותר התפיסה הרווחת בקרב הקתולים הייתה כי מדינת ישראל היא דבר חולף שכנראה נוצר באופן זמני לאור האנטישמיות, וכשהאנטישמיות תיעלם כך גם יקרה עם הדחף הלאומי היהודי. בנוסף נתפסה זהותה היהודית של ישראל כבעיית ההמזרח התיכון, ומכשתיעלם הזהות היהודית של מדינת ישראל תיווצר מציאות צודקת באזור. בסביבות שנות השישים ישראל החלה להיות מוצגת בחברה הקתולית, בעידוד הכנסיות האורתודוקסיות מברית המועצות, כ"גוליית קולוניאלי" תוקפן המתאווה לאדמת שכניו הערבים השלווים. הפלסטינים ומאבקם נגד ישראל הפכו בהתאם לסמל למאבק העולם השלישי והילידים המדוכאים המנוצלים נגד הקולוניאליזם המערבי.‏[8]

יש לציין כי ממסדי הכנסייה נמנעים באופן עקבי וגלוי מלהתערב בענייני ריבונות מדינתיית ובפרט בוויכוחים לאומיים, כשהסכסוך הישראלי-פלסטיני יוצא מכלל זה. בשנת 1983 בוועדת ה-WCC בוואנקובר הוחלט והתבקש מנוצריי המערב להכיר בכך שרגשות האשם שיש להם כלפי היהודים עשויים להשפיע על עמדתם בנושא הסכסוך במזרח התיכון ואף להוביל לתמיכה בלתי-מסויגת במדינת ישראל. החלטה זו, מעבר לכך שגרמה לאפקט פסיכולוגי הפוך, שחררה נוצרים מערביים רבים מ"האשם" וההתגוננות ואפשרה חלופה נוחה להיעלמות "תאולוגיית החילופין" ותחושת העליונות על היהודים שעם היעלמותם היה להם קשה להשלים: "נמצאה כעת דרך חדשה המשחררת מכובד הזיכרון ההיסטורי ובה בעת משפילה את היהודי: השפלת מדינת-היהודים. האי-צדק שנעשה לפלסטינים בידי היהודים מאפשר ולמעשה מחייב, את הנוצרי להשתחרר מעול יחסו המיוחד ליהודים ובו בזמן מציב את הנוצרי, תומך הפלסטינים והצדק, בעמדת יתרון מוסרי."‏[8] כשלפי עמדה זו אין באמת צורך אמיתי בוויתור על "תאולוגיית החילופין", לאור כך שהעמדה הרשמית שהתקבלה על ידי הכנסייה היא התעלמות מוחלטת מנסיבות המצב אליו נקלעה ישראל. שכן היהודים עודם מוכיחים את נחיתותם המוסרית על פני הנוצרים, וזאת למרות ובהקבלה למה שאירע על ידי הנוצרים במלחמת העולם השנייה. שכן מה שהיהודים עשו ועושים לפלסטינים חמור בהרבה; ואף מייצג ובכך מעביר את כלל פשעי הקולוניאליזם' אל מדינת היהודים, דבר שמוכיח את היות היהודים דימונים ורעים.

החל משנת 2013 ארגונים נוצריים, הפועלים בשטחי הרשות הפלסטינית, החלו להשתמש בתעמולה דתית אנטישמית נגד ישראל, תוך טיעון כי ישו היה פלסטיני שחי בפלסטין. ד"וח קרן עמוס הבריטית (Amos Trust) הפועל בתחומי הרשות הפלסטינית בנוגע לפעולותיה בבית לחם כתב: "בתור יהודי שחי בנצרת, ישו לא יורשה על ידי הנהגה שלו להיכנס לבית לחם. יהיה עליו להיכנס באופן בלתי חוקי לבית לחם ואולי אף לעבור [‏בידוק ביטחוני]] במחסום. ואז הוא כנראה יבכה על מקום הולדתו כפי שבכה על ירושלים... אם ישו היה נולד היום בבית לחם, שדות מרעה רבים היו מוחרמים לטובת ההתנחלויות ישראליות הבלתי חוקיות.". בכריכת הקטלוג לשנת 2013 אף מתואר ישו מנסה לעבור את חומת הביטחון באמצעות חבל.‏[34][35]

בשנת 2014 לכבוד חג המולד התחפשו מפגינים לסנטה קלאוס ויצאו להפגין ולתקוף חיילי צה"ל תוך צילום תמונות תגובות החיילים והפצתם כתקיפת חיילי צה"ל את סנטה קלאוס. באותה שנה Kairos Palestine הפיצו איגרת מיוחדת ובה נכתב: "באשר לאסירים, הם אלו שסובלים הכי הרבה מקרב הפלסטינים. הם הקריבו שנים ארוכות מחייהם לטובת אחרים. ישו אמר 'אלוהים שלח אותי לדרוש חופש לכלואים, להשיב את הראייה לעיוורים ולשחרר את המדוכאים' (הבשורה עפ לוקאס, 18,4). זכרו כי הפלסטינים הנוצרים הם שומרי המקומות הקדושים. זכרו אותם במשך כל השנה, לא רק בזמן חג המולד... אנו צריכים את עמידתכם לצדנו במאבק על מטרתנו החוקית והצודקת, באמצעות פעילות בממשלות שלכם כדי לסיים את הכיבוש הישראלי הנוראי של מולדתנו." הכנסייה הפרסביטראנית באותה השנה פרסמה "כשאנו חוגגים את לידתו של הילד הנוצרי, (קשה שלא לתהות) איך היו חייו נראים כילד או של מריה כאם, אם הוא היה נולד בבית לחם היום."[36][37] באותה השנה החלו לדמות את מדינת ישראל לשלטון הכיבוש הרומי, שדיכא את היהודים בימיו של ישו; ואת היהודים אז לפלסטינים היום. הכנסייה המתודיסטית המאוחדת פרסמה: "מנקודת המבט הפלסטינית, ישנו דמיון מסוים בין התנאים הפוליטיים בפלסטין בזמנו של ישו והמצב הנוכחי בפלסטין. יש כיבוש בוטה ששולט ומדכא את העם; ויש מילות שתתארנה את מה שהאנשים עוברים: פחד, חוסר ביטחון, חוסר יציבות, סבל, צער, ייאוש, ורגשות שליליים אחרים שאימפריה מדכאת וממשלת ימין ישראלית יכולים ליצור."[38]

קרן Holy Land Trust היא מבין הקרנות המארגנות את הכנס השנתי 'ישו במחסום' בבית-לחם המעביר תכנים אנטישמים החל מ2010. בין התכנים העיקריים המועברים בכנס הם נושאי גזע הישראלים החיים כיום בישראל, כשמקורותיהם האמיתיים אינם יהודים אלא אירופאים, כוזרים. כפי שטען מיטרי ראהב, כומר מבית-לחם: "הנשיא הישראלי נתניהו הוא לא באמת יהודי עם קשרים לישראל, משום שהוא מגיע במקור משבט מזרח אירופאי שהמיר את דתו ליהדות בימי הביניים." ויקטור בטרסה ראש העיר הנוצרי של בית-לחם גם טען כי "הפלסטינים נצלבו בידי כוחות הביטחון הישראליים, בית-לחם היא כלא עצום, וישו – השוהה בגופם של הפלסטינים – כלוא בעיר המוקפת בגדר ההפרדה."‏[36]

רשימת חוקים מפלים מטעם הכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – ההגבלות היהודיות, Cum nimis absurdum

לא כל החוקים הופעלו בבת אחת ובאותו המקום, אלא התרחשו בנקודות זמן ואזורים גאוגרפיים שונים בהיסטוריה (לרוב בעקבות בעיות פנימיות ובזמנים של שפל כלכלי).

  • ב-306 לספירה, הכנסייה אסרה על אכילה משותפת של נוצרים עם יהודים.
  • ב-309 לספירה, הכנסייה אסרה על נישואים בין נשים קתוליות ליהודים, אלא אם כן התנצרו לקתוליות תחילה.
  • נאסר על לקיחת פילגשות קתוליות.
  • נאסר על הענקת ברכה לשדות של קתולים.
  • ב-589 לספירה, בקתולי איבריה, המועצה השלישית של טולדו הורתה להטביל בכח ילדים שנולדו כתוצאה מהנישואין בין היהודים וקתולים.
  • בשנת 681 לספירה, הכנסייה שרפה בפומבי ספרי התלמוד וספרים יהודים אחרים.
  • בשנת 1215 לספירה, לאור החלטת ועידת לטראנו הרביעית, הכנסייה הורתה ליהודים לענוד טלאי מיוחד, בצבעי אדום ולבן, על בגדיהם.
  • בשנת 1215 לספירה, לאור החלטת משפט פריז, הוחלט כי יש לאסור על יהודים לעסוק בתפקידים ציבוריים.
  • בשנת 1267 לספירה, הכנסייה קבעה שחובה על היהודים לחיות בחלקים מיועדים ליהודים בלבד או גטאות (השימוש הראשון במילה "גטו" נעשה לראשונה בוונציה, איטליה, בסביבות 1516 לספירה).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Nancy Calvert Koyzis (2004). Paul, monotheism and the people of God : the significance of Abraham traditions for early Judaism and Christianity. Continuum International Publishing Group
  2. ^ Jerusalem Center for Public Affairs. May 5, 2009. The Origins of Christian Anti-Semitism: Interview with Pieter van der Horst
  3. ^ Perry, Marvin, and Frederick M. Schweitzer. Anti-Semitism: myth and hate from antiquity to the present. Palgrave Macmillan, 2002.‏
  4. ^ Heschel, Susannah, The Aryan Jesus: Christian theologians and the Bible in Nazi Germany, p. 20, Princeton University Press, 2008
  5. ^ מרק ר. כהן, האסלאם והיהודים: מיתוס, מיתוס נגדי, היסטוריה. בתוך: חוה לצרוס יפה. 1996. סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות; היהודים בקרב שכניהם המוסלמים. מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים. עמ' 7-21.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 יוסף סדן, פולמוס ככתיבה ספרותית וככתיבה דתית (אלג'אחט' לעומת סופרים מאוחרים ממנו). בתוך: חוה לצרוס יפה. 1996. סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות; היהודים בקרב שכניהם המוסלמים. מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים. עמ' 22-36.
  7. ^ 7.0 7.1 אבי בקר, מיהו העם הנבחר? סיפור מאבק הרעיונות הגדול בהיסטוריה, ידיעות ספרים, תשע"ד, 2013.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 בריאל זלדין, (1994), ממסדי "הכנסייה הנוצרית" והבעיה היהודית-ישראלית למן אמצע שנות הארבעים ועד ראשית שנות התשעים, אחוה- המכללה האקדמית לחינוך, כתב עת לעיון ומחקר 1. עמ', 79-92.
  9. ^ Flannery, Edward H. The Anguish of the Jews: Twenty-Three Centuries of Antisemitism. Paulist Press, first published in 1985; this edition 2004,
  10. ^ Perry, Marvin, and Frederick M. Schweitzer. Anti-Semitism: myth and hate from antiquity to the present. Palgrave Macmillan, 2002.‏
  11. ^ Drake, Susanna. Slandering the Jew: Sexuality and Difference in Early Christian Texts. University of Pennsylvania Press, 2013.‏
  12. ^ Drake, Susanna Laing. Sexing the Jew: Early Christian Constructions of Jewishness. ProQuest, 2008.‏
  13. ^ Nelson Novoa, Being the Nação in the Eternal City: New Christian Lives in Sixteenth-Century Rome (Peterborough: Baywolf Press, 2014)
  14. ^ David H. Stern. (1992). The Jewish New Testament Commentary: A Companion Volume to the Jewish New Testament – Jewish New Testament Publications, Jerusalem. P.795.
  15. ^ Trachtenberg, Joshua. The devil and the Jews. New Haven: Yale University Press, 1943.
  16. ^ Hurwitz, S. "Ahasver, The Eternal Wanderer: Psychological Aspects." Ed. Galit Hasan-Rokem and Alan Dundes. The Wandering Jew: Essays in the Interpretation of a Christian Legend. Bloomington: Indiana UP (1986). P.222.‏
  17. ^ Tichelaar, Tyler Richard. The Gothic wanderer: from transgression to redemption. University Microfilms, 2003.‏
  18. ^ Tichelaar, Tyler Richard. The Gothic wanderer: from transgression to redemption. University Microfilms, 2003.‏
  19. ^ "James Edwards: In His Own Words". Archived from the original on 20 February 2010. גישה: 2 ביוני 2015.
  20. ^ Anti-Defamation League (2003). The Talmud in Anti-Semitic Polemics. Anti-Defamation League. p. 11.
  21. ^ ארה לימור. בין יהודים לנוצרים: יהודים ונוצרים במערב אירופה עד ראשית העת החדשה. Vol. 5. Open University of Israel, 1998.‏ ע' 158.
  22. ^ "Sacrilege", Catholic Encyclopedia, 1912,. גישה: 2 ביוני 2015.
  23. ^ דרור בר-ניר. (2006). לא כל אדום הוא דם; תעלומת כתמי הדם על הלחם. גליליאו גיליון 95, עמ' 65-62.
  24. ^ "Desecration of the Host", Jewish Encyclopedia. גישה: 2 ביוני 2015.
  25. ^ ששון סומך, דמויות יהודים בספרות הערבית של ימינו. בתוך: חוה לצרוס יפה. 1996. סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות; היהודים בקרב שכניהם המוסלמים. מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים. עמ' 241-245.
  26. ^ http://www.thechristiansolution.com/doc2013/586_Khadija.html
  27. ^ Brown, Michael L. Our Hands Are Stained with Blood: The Tragic Story of the "Church" and the Jewish People. Shippensburg, PA: Destiny Image Publishers, 1992
  28. ^ Lowney, Chris. A vanished world: Muslims, Christians, and Jews in medieval Spain. Oxford University Press, 2006.‏
  29. ^ Kertzer, David I. The popes against the Jews: The Vatican's role in the rise of modern anti-Semitism. Vintage, 2007.‏
  30. ^ Luther, Martin. "On the Jews and Their Lies, 1543." Luther Works: The Christian in Society IV, ed. Franklin Sherman, trans. Martin H. Bertram (Philadelphia: Fortress Press, 1971): 268-72.‏
  31. ^ ויליאם מ ברינר, ספרות מצרית אנטי-מזרחנית. בתוך: חוה לצרוס יפה. 1996. סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות; היהודים בקרב שכניהם המוסלמים. מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים. עמ' 251-254.
  32. ^ David Lewis. Jews and the Death of Jesus: Reading Matthew 27:25 by David Lewis. Concordia Theology. March 9, 2011
  33. ^ Jack Harper. Just What Is The "Synagogue of Satan"?. 20 april 2008
  34. ^ amos trust, Bethlehem Pack, 2013. גישה: 2 ביוני 2015.
  35. ^ amos trust, Bethlehem Pack, 2014. גישה: 2 ביוני 2015.
  36. ^ 36.0 36.1 מתן אשר, אתר מידה, מסעות ישו הפלסטיני בארץ הקודש הכבושה. גישה: 3 ביוני 2015.
  37. ^ ADAM LEVICK, The murder of Vittorio Arrigoni and the morality of “resistance”. UK Media Watch. APRIL 17, 2011.
  38. ^ Dr. Naim Ateek, President of the Board, Sabeel. 2014. Sabeel Christmas Message 2014. גישה: 3 ביוני 2015.

ביביליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אבי בקר, מיהו העם הנבחר? סיפור מאבק הרעיונות הגדול בהיסטוריה, ידיעות ספרים, תשע"ד, 2013.
  • יוסף חיים ירושלמי, משה של פרויד: יהדות סופית ואינסופית, הוצאת שלם, ירושלים, התשס“ו, 2005.
* Perry, Marvin, and Frederick M. Schweitzer. Anti-Semitism: myth and hate from antiquity to the present. Palgrave Macmillan, 2002
  • Perry, Marvin, and Frederick M. Schweitzer, eds. Antisemitic myths: a historical and contemporary anthology. Indiana University Press, 2008.‏
  • Laqueur, Walter. The changing face of anti-Semitism: From ancient times to the present day. Oxford University Press, 2006.‏
  • Brown, Michael L. Our Hands Are Stained with Blood: The Tragic Story of the "Church" and the Jewish People. Shippensburg, PA: Destiny Image Publishers, 1992
  • Kertzer, David I. The popes against the Jews: The Vatican's role in the rise of modern anti-Semitism. Vintage, 2007.‏
  • חרוב, דן, and Dan Haruv. "Shmuel Etinger and the Jews of Soviet Union/ספרא וסייפא—שמואל אטינגר ויהודי ברית-המועצות." מדעי היהדות (2000): 179-184.
  • וייס, יפעת, and Yfaat Weiss. "Mixed Marriages,'Mischling'and'Rassen-Schande'(racial disgrace)—Borderline Cases in National Socialist Germany/מקרי גבול—על'נישואים מעורבים','בני תערובת'ו'חילול גזע'בהיסטוריה הגרמנית." היסטוריה (2000).
  • Joshua. The devil and the Jews. New Haven: Yale University Press, 1943.