אונורה דה בלזק
אונורה דה בלזק (בצרפתית: Honoré de Balzac; 20 במאי 1799 - 18 באוגוסט 1850) היה סופר ומחזאי צרפתי וממייסדי הזרם הריאליזם בספרות. יצירתו הגדולה של בלזק היא "הקומדיה האנושית" - מקבץ של רומנים וסיפורים קצרים המציגים תמונה פנורמית של חיי החברה הצרפתיים במחצית הראשונה של המאה ה-19, ובפרט בתקופה שאחרי נפילת נפוליאון וחזרת בית בורבון לשלטון בשנת 1815.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] משפחה
בלזק נולד בעיר טור שבצרפת, צאצא למשפחת איכרים שמוצאם בכפר לה-נוגיארי שבמחוז טראן[1]. סבו, ברנאר בלסה, היה בעל שדות וכרמים. אביו, ברנאר-פרנוסואה בלסה, הבכור מבין 11 אחים ואחיות, שינה את שמו לבלזק לפני שהחל לעבוד במשרד פרקליטים בפאריס בגיל 22. בשם זה הוא החל לשמש בשנת 1776 כמזכיר במינהל השלטון המלכותי, ומשם התקדם לתפקיד אחראי על המזונות לאוכלוסייה ולחציר לבעלי החיים, ולתפקיד מנהל אספקת חומרי הגלם לפאריס ולצבא. אחרי 1794 הוא הועבר לברסט ולאחר מכן לטור, שם הוא שימש אחראי לאחזקת הגדודים שנשלחו לדכא את המרד במחוז ונדה.
בטור נשא ברנאר-פרנסואה לאישה את אן-שרלוט לור סלמבייה, ביתו של ראש מינהל בתי החולים בפריז. בעת הנישואים, שנערכו בינואר 1797, ברנאר-פרנסואה היה כבר בן 51, ואילו אן-שרלוט היתה בת 19 שנים בלבד[2]. שנה ושלושה חודשים לאחר הנישואים נולד לבני הזוג בן ראשון, שנפטר כעבור 33 ימים. כשנה לאחר מכן, ב-20 במאי 1799, בדירה ברחוב לארמה-דאיטלי בעיר טור, נולד אונורה, שנקרא על שם הקדוש הנוצרי הונורטוס מאמיין. אביו החליט שלא להטביל אותו[3].
קצת יותר משנה לאחר מכן, בספטמבר 1800, נולדה אחותו לור, שנמסרה, בדומה לאונורה, למינקת כפרית בסן סיר סור לואר[4]. בזכרונות שכתבה לור מהתקופה היא מספרת כי אונורה היה מגן עליה מפני הזוג הכפרי ונהג לבקש כי יענישו אותו במקומה. שנה וחצי לאחר מכן, באפריל 1802, נולדה במשפחת בלזק אחות נוספת, הזוכה לשם לורנס סופי. באותה שנה נפטר סבו של בלזק מצד אמו, וסבתו, מאדאם סלמבייה, שהתגוררה בפאריס עד מות בעלה, עברה לבית המשפחה בטור[5]. בשנה שלאחר מכן חזרו אונורה ולור לחיק המשפחה. באותה תקופה התמנה אביו של בלזק למנהל בית החולים הכללי של טור, ולאחר מכן לסגן ראש העיר. בדצמבר 1807 נולד לאונורה אח נוסף, אנרי, ככל הנראה בן לא חוקי, פרי רומן שניהלה אמו של בלזק עם ז'אן דה מרגון, אחד מאורחי הקבע בביתה[6]. בלזק עצמו אישר בשנת 1848 כי אנרי הוא בנו של דה מרגון - שאף הוריש לו בצוואתו 200 אלף פרנק[7].
[עריכה] נעורים
לאחר שחזר לבית משפחתו בגיל 4, אונורה הצעיר נשלח לפנימיה בעיר. הוא הורשה לבקר את משפחתו רק פעם אחת בשבוע, בימי ראשון[8]. בגיל 8 הוא נשלח לפנימיה בעיר ונדום, 60 קילומטר צפונית מזרחית לטור, בדרך לפריז. קולג' דה ונדום, שנוהל בעבר בידי אנשי דת אך נהפך לחילוני בעקבות המהפכה[9], נחשב לאחד מבתי הספר הטובים ביותר בצרפת, שאליו נשלחים "הטובים והמובחרים" מערי השדה השונות, בהן טור[10]. ברשומות בית הספר מופיע הרישום הבא בנוגע לבלזק:
| "מס' 460, אונורה בלזק. בן שמונה שנים וחודש אחד. חלה באבעבועות שחורות, ללא השפעות לאחר המחלה... נוטה להתחמם בקלות, ומפעם לפעם סובל מעליית טמפרטורות... נכנס לבית הספר ב-20 ביוני 1807, עזב ב-22 באוגוסט 1813. מכתבים יש למסור למונסייר בלזק, אביו, בטור"[11] | ||
במכתב ששלח בלזק להוריו במאי 1809 הוא מספר כי קיבל ציון לשבח על חיבור בלטינית, אבל בסך הכל נראה כי ציוניו במוסד היו בינוניים למדי, וכך גם התנהגותו. לזאר פרנסואה מרשל, אחד משני הכמרים שמנהלים את בית הספר, כתב עליו: "אי אפשר להוציא ממנו כלום, לא בשיעורים ולא בשיעורי הבית. הוא מסרב באופן מוחלט לעסוק בכל עבודה המוטלת עליו"[12]. בין מורי בית הספר התחבר בלזק בייחוד עם הכומר היאסניסט לורן לפברה, שהיה ממונה על הספריה העשירה של המוסד. לפברה לימד את בלזק הצעיר מתמטיקה, ועודד אותו לקרוא במהלך השיעורים יצירות ספרותיות. ברומן לואי לאמבר מתייחס בלזק לאותה תקופה, וכותב על לפברה כי "בזכות ברית חשאית שכרתנו ביננו, לא התלוננתי כלל שאיני לומד דבר וגם הוא לא אמר מאומה על השאלת הספרים שלי"[13].
בשנים שהעביר בלזק בקולג' דה ונדום מתפתחת אהבתו הגדולה למלה הכתובה. הוא קורא ספרים שלמים במהירות מסחררת, בעיקר ספרות דידקטית, ומנסה לראשונה את כוחו בחיבור יצירה משל עצמו. הוא מפגין זיכרון מופלא, ודי לו לעבור במהירות על הכתוב כדי לזכור כמעט בשלמות את הטקסט שלפניו[14]. בין היתר הוא כותב חיבור בשם "מאמר על הרצון", שמוחרם על ידי מנהל בית הספר.
בתקופת שהותו בבית הספר מקבל בלזק מהוריו דמי כיס של שלושה פרנקים בחודש בלבד[15], אותם הוא מוציא בחנות בית הספר, שמוכרת בין היתר עפרונות, אולרים וספרי תפילה. בשל התנהגותו הבעייתית, נכלא בלזק לעתים קרובות בתאו שבאולם השינה, או ב"גומחה", תא קטן פרוץ לרוח שנמצא מתחת למדרגות בית הספר. שנים לאחר מכן העיד שמש בית הספר על אותה התקופה: "האם אני זוכר את מסייה בלזק? אני אמור לזכור! היה לי הכבוד ללוותו לצינוק יותר ממאה פעמים"[16]. את הזמן שהעביר בכלאו הקדיש בלזק בעיקר לקריאה.
תקופת לימודיו של בלזק בקולג' דה ונדום מסתיימת באקורדים צורמים, כשהוריו של אונורה מקבלים באפריל 1813 מכתב דחוף מהנהלת המוסד, שבו הם מתבקשים לבוא ולקחת את התלמיד הסורר מבית הספר. לפי מכתב של אחותו לור, "הוא היה נתון במין קהות חושים, שהדאיגה במיוחד את המורים כיוון שלא יכלו למצוא את הסיבה לכך. לדעתם אחי הוא תלמיד עצל, ולכן לא ניתן לייחס את המחלה המוחית שלו לעייפות נפשית. אונורה נעשה רזה וירוד. הוא דמה לאותם סהרורים הישנים בעיניים פקוחות. הוא לא שמע את רוב השאלות שהוצגו לו"[17]. כשחזר לביתו במצב גופני זה, העירה סבתו: "ראו איך האקדמיה מחזירה לנו את אלה היפים שאנחנו שולחים אליהם".
[עריכה] לימודים בפריז ועבודה במשרד עורכי דין
בתחילת הקיץ של 1813 נשלח בלזק לפריז, שם הוא מתגורר בפנימיה ברחוב תורינגי שברובע המארה[18], ולומד בבית הספר הפרטי קולאג' שרלמאן. באותה התקופה מצליח נפוליאון בונפרטה לנצח את כוחות הקואליציה השישית בקרב דרזדן, אך כחודשיים לאחר מכן, באוקטובר 1813, מפסידים הכוחות הצרפתיים בקרב לייפציג, ונפוליאון נאלץ לסגת בחזרה לצרפת. בינואר 1814 נערך בפאריס מצעד צבאי מפואר, אותו יתאר בלזק ברומן אישה בת שלושים, אך למרות מספר ניצחונות, כוחות הקואליציה ממשיכים להתקדם לעבר בירת צרפת. בתחילת חודש מארס ממהרת אמו של בלזק להחזירו לטור, ובסוף אותו החודש נכנסים חיילי בעלות הברית לפריז[19].
בנובמבר 1814 התמנה אביו של בלזק, ברנאר-פרנסואה, לאחראי על האספקה לדיוויזיה הראשונה של הצבא שחנתה בפריז[20], במשכורת שנתית נאה של 7,500 פרנק. המשפחה מכרה את ביתה בטור ועברה להתגורר ברחוב דו טמפל 40 (כיום 122) שברובע המארה[21]. בתחילת שנת 1815 נשלח בלזק לפנימיה של ז'ק-פרנסואה לפיטרה, שנמצאת לא רחוק מבית המשפחה. לפיטרה היה מלוכני שהשתתף בעבר בקשר להבריח את מארי אנטואנט מכלאה[22]. לאחר שלטון מאה הימים שבמהלכו מפגינים תלמידי בית הספר נאמנות לקיסר המודח, וכמה מהם אף יוצאים לסייע לתומכי הקיסרות לאחר התבוסה בקרב ווטרלו, החליט אביו של בלזק להחזירו לפנימיה ברחוב תורינגי[23]. בספטמבר 1816 סיים בלזק את לימודיו, עזב את הפנימיה ושב לביתו[24].
לאחר חופשה קצרה התחיל בלזק לעבוד כפקיד זוטר במשרדו של עורך הדין ז'ן-באטיסט גיונה דה מארוויל, ברחוב קוקייר 42[25]. דה מארוויל ישמש לאחר מכן מודל לדמותו של הפרקליט ההגון דרוויל, שיופיע כאחד השחקנים ב"הקומדיה האנושית". בנובמבר 1816 מציעים הוריו כי יירשם לפקולטה למשפטים. הוא מתחיל ללמוד ב"אקול דה דרואה" ברובע הלטיני[26] ובמקביל עובד בלשכות של פרקליטים, תחילה בזו של דה מארוויל, ומאפריל 1818 אצל הנוטריון ויקטור פאסה, ידיד המשפחה, שלשכתו נמצא באותו הבית שבה מתגוררת משפחת בלזק עצמה ברחוב דו טמפל. בשנים אלה רכש בלזק ידע משפטי רב, שיבוא לידי ביטוי ברומנים שיכתוב. ב-4 בינואר 1819 הוא עומד בהצלחה בבחינה המשפטית הראשונה[27], אך מייד לאחר מכן נסגר בית הספר למשפטים בהוראת הממשלה, לאחר שאחד המרצים מעלה את השאלה האם המהגרים החוזרים לצרפת עם שובם של הבורבונים לשלטון זכאים לקבל את רכושם בחזרה[28]. למרות הצעה מצד פאסה להצטרף כעורך דין למשרד ובבוא היום להחליף אותו, בלזק מנצל את האירוע כדי להביא לסיומה את הקריירה המשפטית הקצרה שלו - החלטה שמצערת מאוד את הוריו. אביו אומר: "ריככו אותו בתענוגות הבל בשעה שהיה עליו לצעוד במסלול העמל והסבל המוביא להצלחה". בלזק עצמו הודיע באופן רשמי על כוונתו להיעשות סופר, ובקרב בני המשפחה התעורר דיון סוער בעניין[29]. בסופו של דבר הגיעו הצדדים לפשרה: לבלזק הוקצו שנתיים בדיוק להוכיח את יכולתו, ובתקופה זו יקבל מהוריו מענק כספי שיאפשר לו להתקיים בדוחק ולהקדיש את עצמו לכתיבה.
באפריל 1819 הגיע אביו של בלזק לגיל פרישה, וקצבתו השנתית נחתכת ל-1,695 פרנק בלבד[30]. המשפחה נאלצה לצמצם את הוצאותיה, בפרט על רקע ההשקעה הכושלת של ברנאר-פרנסואה בבנק דומרק-את-סי שפשט את הרגל שנתיים קודם לכן, השקעה שעלתה לו ברכוש רב. המשפחה עברה מפריז לכפר ווילפריזי, 25 קילומטר צפון מזרחית לעיר הבירה, שם שכרה בית שנמצא בבעלות בן דוד קרוב של גברת בלזק במחיר נמוך יחסית. עבור בלזק שכרה האם חדר בפריז, סמוך לספריית הארסנאל, עליית גג ברחוב לדיגייר (Lesdiguieres) מספר 9. לידידי המשפחה סיפרו ההורים כי אונורה יצא לבקר קרובים באלבי[31].
באותה תקופה הוצא להורג דודו של בלזק מצד אביו, לואי בלסה, בטענה כי חנק למוות איכרה שהיתה בחודש השישי להריונה. נראה כי ההרשעה התבססה על עדויות כוזבות ושמועות לא מבוססות[32]. במשך כל תקופת המשפט נמנע אביו של בלזק מלפעול למען אחיו, ככל הנראה מחשש לפגיעה בשמו הטוב[33].
[עריכה] ניסיונות ספרותיים ראשונים
עדות על תקופת מגוריו בעליית הגג ברחוב לידיגייר ניתן למצוא ברומן "הקמיע (עור היחמור)", שבו מתאר גיבור הסיפור מחויבות דומה שלקח על עצמו:
| "אלף ומאת הפרנקים שברשותי הוצרכו לכלכלני תקופה של שלוש שנים, וקצבתי לי זמן כדי להביא לידי גמר יצירה ספרותית שתוציא לי מוניטין או שתקנה לי ממון. ליבי עלץ בי למחשבה שעתיד אני לחיות על לחם וחלב, כנזיר במדבר נא-אמון, משוקע בתוך עולם של ספרים ורעיונות... התקנתי את עצמי לסכן את חיי כדי לחיות... לחם בשני סו, חלב בשני סו, נקניק בשלושה סו לא הניחוני למות ברעב וקיימו את מוחי במצב של צלילות משונה... כלל ההוצאות האלה נצטרף כדי 18 סו ביום, ונשתיירו לי עוד שני סו לדברים בלתי צפויים מראש"[34] | ||
באותו רומן מתאר בלזק את עליית הגג בה התגורר כ"כלוב שהיה ראוי לשמש ב'פיומבי' של ונציה"[35]. בשבועות הראשונים לשהותו במקום התלבט בלזק בנוגע לנושא כתיבתו. הוא שקל לכתוב מאמרים פילוסופיים, אך בסופו של דבר הגיע למסקנה כי אינם רווחיים מספיק, ועליו להתרכז בכתיבות רומנים ומחזות[36]. במכתב לאחותו לור מה-6 בספטמבר 1819 נכתב: "סוף כל סוף החלטתי לקחת את קרומוול כנושא, מכיוון שהוא מספק את החומר המשובח ביותר בהיסטוריה המודרנית"[37]. מדובר במחזה בחרוזים בן חמש מערכות, אותו השלים בלזק בשנה שלאחר מכן. מייד לאחר נישואיה של לור עם אז'ן סורוויל, באביב של 1820, הוזמן בלזק להקריא את יצירתו בפני בני המשפחה וידידיה. לאחר הקראת המחזה השתררה שתיקה של מבוכה בקרב קהל המוזמנים, ואיש לא החמיא למחבר[38]. בעלה הטרי של לור הראה את כתב היד לאחד ממוריו לשעבר ב"אקול פוליטכניק", ובדברי הביקורת שלו נכתב: "המחבר יכול לעשות כל מה שירצה חוץ מספרות"[39].
בלזק לא נתן לכישלון של קרומוול לייאש אותו, וזמן קצר לאחר מכן ניסה את כוחו ביצירה נוספת, רומן בשם "פלאתרון" שעלילתו מתרחשת בנאפולי של המאה ה-10. גיבור הרומן הוא דמות דו-מינית בעלת כוחות על טבעיים, שזוכה לתשומת לב ועניין מצב ראשי הכנסייה הקתולית[40]. לפי סיפור המסגרת, כתב היד תורגם מאיטלקית על ידי מורה בית הספר, מעזבונו של האב סאוונטי. בלזק לא סיים את כתיבת הרומן. במקביל הוא עבד על רומן מכתבים בשם "סטני או המשגים הפילוסופיים", שעלילתו מתרחשת בצרפת[41].
בלזק הוסיף לכתוב סיפורים עממים, בין לבדו ובין בשיתוף עם סופרים אחרים. הוא עצמו לא ראה את כתיבתו זו באור חיובי, וכמובן שלא החשיב זאת כיצירת חייו. בצעדיו הראשונים בדרכו הספרותית פרסם בעילום שם סיפורי הרפתקאות כגון "סטני" ו"ארגו שודד הים". נסיונות אלה לא עלו יפה והוא שקע בחובות כבדים.
ב-1825 החל לעסוק במו"לות, דפוס, יציקת אותיות - עסקים שלא עלו יפה, ואחרי זמן מה הגיע כמעט לפשיטת רגל. נכשל במועמדותו לבית הנבחרים בשנת 1832. ניסה להתקבל לאקדמיה הצרפתית בשנים 1848 ו-1849 וגם כאן נכשל.
אחר כך התחיל לפרסם רומנים בשמו. הוא הוסיף לשמו את קידומת האצולה "דה" למרות שלא היה שייך לאצולה.
יצירתו החשובה הראשונה הייתה "אז'ני גראנדה", על בת הקמצן. באותו זמן הוא החל לרקום את תוכניתו הספרותית, סדרה רבת היקף בשם "הקומדיה האנושית", המתארת את החברה שבימיו על כל שכבותיה. הוא מתאר את האצולה ואת אנשי הבורגנות הזעירה בתחושת מציאות, ודמיון פורה. הסדרה כוללת כ-100 רומנים וסיפורים, עם דמויות השבות ומופיעות בספרים שונים.
בלזק היה אחד הסופרים הפוריים והחרוצים ביותר הידועים בתולדות הספרות, הוא היה כותב עד 15 שעות ביממה תוך כדי שתית ספלי קפה שחור רבים. בשנת 1850 נשא לאשה את אהובתו מזה עשרים שנה הרוזנת הפולניה דה האנסקה, אשר קשריו עימה הביאוהו לכתיבת הרומן "סרפיטה" 1834. בלזאק מת בפריז חודשים ספורים לאחר נישואיו.
בפריז הוקם מוזיאון בית בלזאק המוקדש לסופר.
[עריכה] ספרים וסיפורים שתורגמו לעברית
- התליין תורגם על ידי ר. זמיר
- גובסק (1830)
- הקמיע (עור היחמור) (1831) תורגם על ידי מנשה לוין ויצא לאור בשנת 1964 בהוצאת עם עובד.
- קולונל שאבר (1832) תורגם על ידי יצחק שנהר ויצא לאור בשנת 1964 בספרית תרמיל.
- הרופא הכפרי (1833)
- אז'ני גראנדה (1833) (Eugénie Grandet), תירגם מנשה לוין יצא לאור בהוצאת עם-עובד.
- חוזה־הנישואים (1835) (Le Contrat de Mariage) תורגם מצרפתית על ידי חיים אברבאיה ו- מריאנה פרל ויצא לאור בשנת 1978 בהוצאת עם עובד.
- אבא גוריו (Le Père Goriot) (1835), תורגם מצרפתית על ידי שמואל שניצר ויצא לאור בהוצאת ברונפמן. מהדורה נוספת הופיעה בהוצאת מעריב.
- בקשת המוחלט (1836)
- חבצלת העמקים (1836)
- סֶזאר בּירוֹטוֹ (1837) תרגם מצרפתית יהושע קנז, עם עובד 2010.
- אשליות אבודות (1837)
- עובדי האדמה (1844)
- הדודנית בט (1846) (La Cousine Bette) תורגם על ידי בבה ינאי ויצא לאור בשנת 1983 בהוצאת דביר.
- הדודן פונס (1847) (Le Cousin Pons), תירגם מצרפתית יהושע קנז ויצא לאור בהוצאת עם-עובד.
- זוהרן ושקיעתן של יצאניות צמרת (1847)
- האצילה מפאריז/משפט הפסלות תורגמו מצרפתית על ידי מנחם הרטום ויצאו לאור יחד בהוצאת מקור.
- הנערה והכומר, ספר נועז, יצא לאור בהוצאת דפדפת ללא ציון שנה ומתרגם.
- הדוכסית מלאנג'י (La Duchesse de Langeais) תורגם מצרפתית על ידי מנחם הרטום ויצא לאור בהוצאת הקורא (ספרי כיס).
- תאווה וממון תורגם על ידי ר. זמיר ויצא לאור בהוצאת ספרי כיס.
- אשה בת שלושים (La Femme de trente ans), תירגמה אירית עקרבי יצא לאור בהוצאת עם-עובד.
- אהבה במדבר/האכסניה האדומה/פאצ'ינו קאני (Une passion dans le désert/L'Auberge rouge/Facino Cane) בתרגומו של מ. א. ז'ק יצא לאור בהוצאת תרשיש ובמהדורה נוספת בשנת 1972 בספרית תרמיל.
- הנקמה (La Vendetta) תורגם על ידי ז. הלמן ויצא לאור בשנת 1966 בספרית תרמיל.
- הסכנות שבהתנהגות נלוזה, מתרגמת: מירי ליטבק, עם עובד, נהר ספרים ואמנות לעם, 2009.
- סרזין, תרגום: יהושע קנז, סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד 1979.
[עריכה] ספרים שלא תורגמו לעברית
- סרפיטה, 1834, פריז. סיפור על יכולתה של סרפיטה להופיע בדמות נשית ובדמות גברית בשם "סרפיטוס". לפי מירצ'ה איליאדה, זהו אחד הרומנים החשובים ביותר והבלתי ידועים של בלזאק, העוסק באנדרוגינוס[42]. הרומן עובד למחזה המועלה ב-2010 בתיאטרון Théâtre de l'Île Saint-Louis בפריז, בריסל, יוון, קונגו-ברזוויל וחיפה, בבימוי אוריאל זוהר ובעיבודו, עם ברברה היימן.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אנרי טרויה, בלזק. מצרפתית: חגית בת-עדה. תל אביב: דביר, תשנ"ז 1997.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- אריאנה מלמד, אבא יש רק אחד, ynet 12.12.03
- נעמה צאל, הסכנות שבהתנהגות נלוזה, אונורה דה בלזק, באתר הארץ
- לנה שילוני, כמה אבות נרצחים במחשבות הבנים, באתר הארץ, 21/02/09
- יצחק לאור, דבר אינו נסתר מעיניו, באתר הארץ, 21/02/09
- תלמה אדמון, העולם על פי בלזק הוא צרור סחורות, nrg , 6/7/2009
- מיצירותיו של בלזק באנגלית ובצרפתית בפרויקט גוטנברג
- אונורה דה בלזק, ברודי ויהודיה, "הארץ"
- אונורה דה בלזק, פותחים ספר: הסכנות שבהתנהגות נלוזה, באתר הארץ, 28/01/09
- הספרים של אונורה דה בלזק באתר סימניה
- רן יגיל, יוליוס סזאר: על "סזאר בירוטו" של בלזק, nrg, 17 ביוני 2010
- משה סקאל, הנדל"ניסט - מאמר על ספרו של בלזק, "סזאר בירוטו", מתוך הארץ
- יפתח אשכנזי, קיומי הוא האשראי שלי, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2010
[עריכה] הערות שוליים
- ^ טרויה, עמ' 11
- ^ טרויה, עמ' 12
- ^ רוב, עמ' 20
- ^ טרויה, עמ' 13
- ^ רוב, עמ' 21
- ^ טרויה, עמ' 14
- ^ רוב, עמ' 29
- ^ Zweig, p. 10
- ^ טרויה, עמ' 16
- ^ רוב, עמ' 24
- ^ Zweig, p.11
- ^ טרויה, עמ' 17
- ^ טרויה, עמ' 18
- ^ טרויה, עמ' 18
- ^ רוב, עמ' 26
- ^ רוב, עמ' 27
- ^ רוב, עמ' 33
- ^ טרויה, עמ' 23
- ^ טרויה, עמ' 24
- ^ רוב, עמ' 45
- ^ טרויה, עמ' 26
- ^ טרויה, עמ' 28
- ^ טרויה, עמ' 29
- ^ רוב, עמ' 49
- ^ טרויה, עמ' 30
- ^ רוב, עמ' 50
- ^ טרויה, עמ' 31
- ^ רוב, עמ' 58
- ^ טרויה, עמ' 35
- ^ טרויה, עמ' 33
- ^ רוב, עמ' 59
- ^ רוב, עמ' 57
- ^ טרויה, עמ' 34
- ^ עור היחמור, עמ' 80. הוצאת עם עובד, בתרגום מנשה לוין
- ^ שם, עמ' 83
- ^ טרויה, עמ' 36
- ^ Zweig, p.32
- ^ טרויה, עמ' 39
- ^ רוב, עמ' 66
- ^ רוב, עמ' 69
- ^ טרויה, עמ' 43
- ^ מירסה אליעד,MIRCEA ELIADE Méphistophélès et l'androgyne au XIXe siècle pp. 141-142
[עריכה] מקורות
- בלזק, מאת אנרי טרויה בתרגום חגית בת עדה, הוצאת דביר, 1997
- אונורה דה בלזק, מאת גרהם רוב, הוצאת דביר, 2002
- Balzac, by Stefan Zweig, Viking Press, 1946
