הנרי קיסינג'ר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הנרי קיסינג'ר
(27 במאי 1923; פירת שבגרמניה)
Henry Kissinger.jpg

הנרי קיסינג'ר
שם בשפת המקור Henry Alfred Kissinger
מדינה ארצות הברית
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
מזכיר המדינה של ארצות הברית ה-56
תקופת כהונה 22 בספטמבר 1973 - 20 בינואר 1977
הקודם בתפקיד ויליאם רוג'רס
הבא בתפקיד סיירוס ואנס
תחת נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון, ג'רלד פורד

הנרי אלפרד קיסינג'ראנגלית: Henry Alfred Kissinger; נולד ב-27 במאי 1923) הוא מדינאי אמריקאי, היהודי הראשון שכיהן כמזכיר המדינה של ארצות הברית. איש השנה של המגזין טיים בשנת 1972 וזוכה פרס נובל לשלום ב-1973.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בפירת שבגרמניה למשפחה יהודית מסורתית. משפחתו נמלטה מפני רדיפות הנאצים ב-1938 לארצות הברית. שירת בצבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, במודיעין קרבי, החל מ-1943. לקראת סוף המלחמה, בעודו בדרגת טוראי בלבד, מונה לתפקיד מושל העיר הגרמנית קרפלד, עיר בינונית בגודלה, ליד דיסלדורף. הוא הצליח לארגן שם, בתוך שמונה ימים בלבד, את המינהל האזרחי. בעקבות הצלחתו זו הועלה לדרגת סמל והוצב במודיעין הנגדי, במאמץ לתפוש פושעי מלחמה נאצים שנמלטו מכוחות הברית. על תפקודו ואומץ ליבו בתפקיד זה הוא קיבל את כוכב הארד, העיטור הרביעי בחשיבותו בצבא ארצות הברית.

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיסינג'ר הוא בוגר אוניברסיטת הרווארד במדיניות וממשל. עבודת הדוקטור שלו הייתה בנושא "ארגונה של אירופה אחרי תבוסת נפוליאון". בעקבות עבודתו זו שימש לו מטרניך כמודל של מדינאי היוצר סדר מדיני המבוסס על מאזן כוחות כבסיס ליציבות בעולם. מודל זה שימש אותו בעת כהונתו כמזכיר המדינה של ארצות הברית.

הוא כיהן כפרופסור בתחומי מדיניות וממשל באוניברסיטה החל מ-1962, וכן עמד משנה זו בראש מוסדות ומכונים בארצות הברית שעסקו בתחומים אלה.

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1955-1968היה קיסינג'ר יועצם לענייני ביטחון של הנשיאים ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון. הוא הגיע למעמדו בזכות ספרו "מלחמה גרעינית ומדיניות חוץ", שהיה לספר פולחן לגורמים המשפיעים על האסטרטגיה המדינית באמריקה.

קיסינג'ר המציא את מושג "התגובה הגמישה" במסגרת מלחמה גרעינית, לעומת אלה שהחזיקו באופציה של מה שהוגדר כ"תגובה המאסיבית" שבין מיצגיה היה מזכיר המדינה ג'ון פוסטר דאלס.

כשעלה ריצ'רד ניקסון לנשיאות, שימש קיסינג'ר כראש המועצה לביטחון לאומי ולמעשה היה הקובע המוביל של מדיניות החוץ של ארצות הברית, בהתעלותו על מזכיר המדינה ויליאם רוג'רס. מעמדו זה בא לידי ביטוי בין היתר בעת הסכם סאל"ט 1 (SALT) מ-1969 בנושא הגבלת הנשק הגרעיני. השפעתו על תהליך הדטאנט בין ארצות הברית וברית המועצות הייתה ניכרת. הוא השפיע על ניקסון להתקרב לסין בעת המהלך שלווה במשחק טניס השולחן המפורסם בין ארצות הברית לסין. במהלך ההתקרבות לסין ניצל קיסינג'ר את הבנתו שקיימים חילוקי דעות בין המאואיזם ללניניזם, הבנה ייחודית במדיניות האמריקאית שנטתה לראות את כל הקומוניזם כמקשה אחת. התקרבות ארצות הברית לסין, שכללה הכנסתה כחברה באו"ם ובמועצת הביטחון, במקום טיוואן (שייצגה את סין בעיני ארצות הברית עד אז), הרחיבה את הטריז בין סין לברית המועצות, עצרה את ההתערבות הסינית בוייטנאם והכניסה את ברית המועצות ללחץ שאיפשר סחיטת ויתורים והגעה להסכמים בהמשך[1].

קיסינג'ר היה נציג ארצות הברית שחתם ב-1973 על הסכם פריז על הפסקת האש שהייתה אמורה לסיים את מלחמת וייטנאם (מה שלא קרה מיד בפועל), כשמולו ישב ראש המשלחת של צפון-וייטנאם, לה דק טהו. על הסכם זה זכה קיסינג'ר לקבל את פרס נובל לשלום (לעומת לה דק טהו, שסירב לקבל את הפרס).

בספטמבר 1973 מונה על ידי ניקסון לתפקיד מזכיר המדינה והיה היהודי הראשון שכיהן בתפקיד זה בארצות הברית.

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, כאשר היה הנשיא ניקסון שקוע בפרשת ווטרגייט, ניהל קיסינג'ר את מדיניות החוץ האמריקאית כמעט לבדו. הדיונים עם השגריר הסובייטי דוברינין ברגעים הקשים ביותר של המלחמה, כמו גם השיחות עם ישראל ומדינות ערב, התנהלו כולן דרך קיסינג'ר, שמספר על כך בספרו "משבר: מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם". הוא ביצע במהלך המלחמה דילוגים לברית המועצות וישראל כדי להביא להפסקת אש "מסע דילוגים" בין ישראל ומצרים. הוא היה מהארכיטקטים של הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים וישראל לבין סוריה.

לאחר התפטרותו של ניקסון עקב ווטרגייט המשיך בתפקיד מזכיר המדינה בקבינט של הנשיא ג'רלד פורד. בתקופה זו היה אחראי למסע דילוגים נוסף בין ישראל ומצרים שבסופו, ב-1975, נחתם הסכם הביניים בין ישראל למצרים. לאחר שפורד הפסיד בבחירות לנשיאות ב-1976 לג'ימי קרטר, חזר קיסינג'ר לקתדרה האקדמאית ושימש כפרשן לאמצעי התקשורת בנושאים על סדר היום בתחום הפוליטיקה. ב-1977 הוענקה לו מדליית החירות הנשיאותית.

רקע ואידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפיסת העולם של קיסינג'ר הושפעה מהדיפלומטיה של הקרדינל רישלייה, שטבע את המונח רזון ד'טהצרפתית: raison d'état, טובת המדינה), לפיה על המדינה לנהל את מדיניות החוץ שלה בכפוף לאינטרסים שלה, בניגוד למדיניות הרואה את המעצמה כאוכפת "סדר עולמי" או דרכי פעולה מוסריות (מדיניות אותה מייחס קיסינג'ר לנשיאים מן המפלגה הדמוקרטית ובפרט לוודרו וילסון).

גיבור נוסף במחשבה המדינית של קיסינג'ר הוא שר החוץ האוסטרי, מטרניך, שניסה להחזיר על כנו את הסדר הפוליטי באירופה השסועה לאחר תקופת נפוליאון והמהפכה הצרפתית והיה הדמות המובילה בקונגרס וינה ב-1815. המדיניות שלו עוצבה תוך כדי התחשבות במאזן הכוחות הגלובאלי ותוך שימור מקסימלי של הסדר הקיים תוך סלידה ממהפכנות. מאזן כוחות בין המעצמות הוא לדידו של קיסינג'ר הבסיס לשלום וליציבות בעולם.

יחסיו עם היהדות וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנרי קיסינג'ר היה צריך להתמודד עם רקעו היהודי ובשאלה שעלתה לגביו באיזו מידה הוא יכול להיות אובייקטיבי בשאלות הנוגעות לגורל ישראל ומעמדה במזרח התיכון, בו כלולות גם מדינות ערב. לראשונה הוא ביקר בישראל בשנת 1962.

בעת "מסע הדילוגים" שלו לאחר מלחמת יום הכיפורים זכה דווקא להפגנות מחאה נגדו בישראל, שהמסר בהן היה שהוא כיהודי מוביל למהלכים הפוגעים בישראל. "Mr. Kissinger No" היה מנוסחי השלטים שהונפו אז נגדו. תגובתו האירונית הייתה "טוב, לפחות שהם פונים אלי בתואר מר!". קיסינג'ר גם טבע את האימרה, שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים.

בישראל, ובפרט בקרב חוגי הימין, זכה קיסינג'ר לשינאה ובוז על רקע בגידתו כביכול באינטרסים היהודיים, כפי שהם באים לידי ביטוי במדיניות הישראלית. כינוייו בשיח הפוליטי בישראל היו "ג'ו בוי" (יהודון) ו"בעל הגויה" (כך כינה אותו מנהיג גוש אמונים, הרב צבי יהודה קוק)‏[2].

זכור בכיו בשידור בטלוויזיה האמריקאית לאחר רצח יצחק רבין, שידור בו הספיד את רבין באופן חם ונרגש במיוחד.

בשנת 2010 נחשפו הקלטות של קיסינג'ר משנות ה-70, ובהן אמר שבמקרה שברית המועצות תשלח את היהודים שבשטחה לתאי גזים - לא תהיה זו בעיה של ארצות הברית, והיא לא תצטרך להתערב‏[3]. ביוני 2012 קיבל את עיטור נשיא מדינת ישראל מהנשיא שמעון פרס כאות הערכה על פעילותו למען מדינת ישראל.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הנרי קיסינג'ר - נשק גרעיני ומדיניות חוץ; תירגם יוסף עוזיאל, תל אביב: הוצאת סדן, 1969.
  • הנרי א. קיסינג'ר - מדיניות החוץ האמריקאית; תירגם יוסף עוזיאל, תל אביב: עם עובד, תשל"ה 1974.
  • הנרי קיסינג'ר - שנותי בבית הלבן; תירגם אהרן אמיר. תל אביב: ידיעות אחרונות, תשמ"א 1980.
  • הנרי קיסינג'ר - משבר: ניהול מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם. הוצאת שלם, 2004.
  • הנרי קיסינג'ר - דיפלומטיה, הוצאת שלם, 2007.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דיפלומטיה, פרק 28 (עמודים 681-710)
  2. ^ דעה: מקיסינג'ר עד גלאון, באתר ערוץ 7
  3. ^ איציק וולף, קיסינג'ר: יהודים בתאי גזים? לא בעיה אמריקנית, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 12 בדצמבר 2010


מזכירי המדינה של ארצות הברית
תומאס ג'פרסון · אדמונד רנדולף · טימות'י פיקרינג · ג'ון מרשל · ג'יימס מדיסון · רוברט סמית' · ג'יימס מונרו · ג'ון קווינסי אדמס · הנרי קליי · מרטין ואן ביורן · אדוארד ליווינגסטון · לואיס מקליין · ג'ון פורסית' · דניאל ובסטר · אבל אפשור · ג'ון קלהון · ג'יימס ביוקנן · ג'ון קלייטון · דניאל ובסטר · אדוארד אברט · ויליאם מרסי · לואיס קאס · ג'רמיה בלאק · ויליאם סיוארד · אליהוא וושבורן · המילטון פיש · ויליאם אברטס · ג'יימס בליין · פרדריק פרלינגהויסן · תומאס בייארד · ג'יימס בליין · ג'ון פוסטר · וולטר גרשם · ריצ'רד אולני · ג'ון שרמן · ויליאם דיי · ג'ון היי · אליהוא רוט · רוברט בייקון · פילאנדר נוקס · ויליאם ג'נינגס ברייאן · רוברט לאנסינג · ביינברידג' קולבי · צ'ארלס אוונס יוז · פרנק קלוג · הנרי סטימסון · קורדל הול · אדוארד סטטיניוס · ג'יימס פ. ברנס · ג'ורג' מרשל · דין אצ'יסון · ג'ון פוסטר דאלס · כריסטיאן הרטר · דין ראסק · ויליאם פירס רוג'רס · הנרי קיסינג'ר · סיירוס ואנס · אדמונד מאסקי · אלכסנדר הייג · ג'ורג' שולץ · ג'יימס בייקר · לורנס איגלברגר · וורן כריסטופר · מדליין אולברייט · קולין פאוול · קונדוליזה רייס · הילרי רודהם קלינטון · ג'ון קרי החותם של משרד החוץ האמריקאי