האימפריה העות'מאנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האימפריה העות'מאנית
Ottoman flag.svg
דגל
Osmanli-nisani.svg
סמל
הוקמה 1299
אירועי פירוק מלחמת העולם הראשונה
התפרקה 1923
ישות קודמת סולטנות רום
ישות יורשת Flag of Turkey.svg טורקיה
משטר סולטאני
שפה טורקית עות'מאנית
יבשת אירואפרסיה
עיר בירה איסטנבול
קואורדינטות הבירה 41°00′00″N 28°50′00″E / 41.00000°N 28.83333°E / 41.00000; 28.83333קואורדינטות: 41°00′00″N 28°50′00″E / 41.00000°N 28.83333°E / 41.00000; 28.83333
העיר הגדולה ביותר איסטנבול
שטח נכון ל-1680 5,000,000 קמ"ר
אוכלוסייה נכון ל-1856 כ-35,000,000
מטבע אקצ'ה
סמל האימפריה העות'מאנית (מעל הכניסה לבית החולים העירוני העות'מאני בירושלים

האימפריה העות'מאניתטורקית עות'מאנית: دولت علیۂ عثمانیہ, בטורקית מודרנית: Osmanlı İmparatorluğu, בערבית: الدولة العثمانية) הייתה מדינה טורקית שהתקיימה משלהי המאה ה-13 עד תחילת המאה ה-20, והשתרעה מדרום-מזרח אירופה עד לצפון אפריקה וחצי האי ערב. האימפריה העות'מאנית הייתה בין הכוחות הפוליטיים העיקריים בעולם מהמאה ה-15 עד המאה ה-18, והיוותה איום על מדינות אירופה עד שהתפרקה לאחר מלחמת העולם הראשונה והייתה לטורקיה המודרנית. ארץ ישראל נכללה גם היא בתחומיה של האימפריה העות'מאנית.

שלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – סולטאן עות'מאני, חלוקה מנהלית של האימפריה העות'מאנית

הסולטאן העות'מאני, או פאדישאה (טורקית Osmanlı padişahı), היה שליט האימפריה העות'מאנית, וזאת פרט לשלושת שליטיה הראשונים שנקראו ביי (Bey) - עות'מאן הראשון, אורהן הראשון ומוראט הראשון. סולטאן הוא תואר של שליט מוסלמי בעל משמעות דתית ומוסרית המוגדרות בקוראן. למרות זאת, נוצרה הפרדה בין תפקיד הסולטאן שפעל בכל תחומי האימפריה לבין הח'ליפה שהיה בעל תפקיד דתי בעיקר. דמות הסולטאן באימפריה העות'מאנית הייתה אוטוריטטיבית ומרכזית, והוא שימש כשליט חילוני בעל סמכויות צבאיות ומנהלתיות.

השושלת העות'מאנית שלטה למעלה משש מאות שנה והעניקה את שמה לאימפריה. החל מהמאה ה-15 היה הסולטאן שליט אבסולוטי. תפקידו היה לנהל את המדינה והמועצה האימפריאלית ולהוביל את הלוחמים בקרבות. הוא היה מוגבל אך ורק על ידי חוקי השריעה החלים על כל מוסלמי. הסולטאן יכול היה להחליט על שלום ומלחמה, למנות בכירים במערכת הבירוקרטית והדתית, לחוקק חוקים (קאנון) ולהוציא צווים, פירמנים, בנושאים שונים. בנוסף החזיק הסולטאן ברוב אדמות המדינה (מירי) והיה זכאי לקבל מס של חמישית מכל שלל מלחמה לאוצרו הפרטי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של האימפריה העות'מאנית

מוצא ורקע: העות'מאנים עד כיבוש קונסטנטינופול ב-1453[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-10 החלה הגירת השבטים הטורקים מטורקסטן מערבה, ומאה שנה לאחר מכן החלו הסלג'וקים לחדור לאסיה הקטנה, דבר שהציבם ביריבות עם האימפריה הביזנטית. לאחר קרב מנזיקרט במזרח טורקיה של ימינו ב-1071, הואצה התקדמות הסלג'וקים מערבה, ובתוך שנים בודדות הם קנו דריסת רגל ברובה של אנטוליה. המדינה הטורקית העיקרית שהתגבשה באסיה הקטנה הייתה הסולטנות הסלג'וקית של רום שבירתה בעיר קוניה. עם זאת, באמצע המאה ה-13, בעיקר בעקבות הכיבוש המונגולי, החלה סולטנות רום להתפרק לנסיכויות שכונו "בייליק" ובראש כל אחת מהן עמד נסיך שכונה "ביי".

אחת מנסיכויות אלה הייתה נסיכות אוסמנאואולו (Osmanoğlu - "בני עות'מאן") שנקראה על שם ביי עות'מאן הראשון (Osman Gazi). עות'מאן הראשון היה בנו של ביי ארטואורול (Ertuğrul) אשר קיבל מסולטנות רום קרקע בצפון מערבה של אסיה הקטנה וביסס בה את נסיכותו. עם מות אביו ב-1281 ירש עות'מאן הראשון את הנסיכות בהיותו בן 24, ולאחר שכבר הוכיח את כישוריו כמנהיג ולוחם. בשנת 1299 הכריז עות'מאן הראשון על עצמאותה של נסיכותו וקבע את בירתו בבורסה.

המצור על קונסטנטינופול

לאחר מותו של עות'מאן הראשון ב-1326, החלו העות'מאנים להתפשט מזרחה ודרומה אל תוככי אסיה הקטנה, וצפונה ומזרחה אל הבלקן. לאחר חציית מיצרי הדרנדנלים אל גליפולי ב-1354, קנו העות'מאנים בראשות מוראט הראשון דריסת רגל ראשונה בתראקיה, ושנתיים לאחר מכן, ב-1356 העבירו את בירתם לאדירנה שבתראקיה. ניצחונם את הסרבים בקרב קוסובו 45 שנה לאחר מכן, ב-15 ביוני 1389, סימל את סוף השליטה הסרבית באזור וסלל את דרכם של העות'מאנים לאירופה.

מהמט השני "הכובש"

ב-1390 כבש באיזיט הראשון, השליט העות'מאני הראשון שהתהדר בתואר סולטאן ולא ביי, את אחרון מעוזיה של האימפריה הביזנטית באסיה הקטנה, ושאריות האימפריה המוקפות בטריטוריה עות'מאנית מכל עבריה, הפכו למדינה וסאלית של העות'מאנים.

עם זאת, נסיגה של ממש בהתקדמותם של העות'מאנים חלה בשנת 1402, כאשר ניגפו מפני טימור לנג בקרב אנקרה ובאיזיט הראשון נלקח בשבי הטימורים. טימור לנג השפילו עד עפר על ידי הצגתו בכלוב כשלל מלחמה, ולפי גרסה נוספת, עשה בו שימוש כהדום לרגליו. באיזיט הראשון מת ב-1403 ולפי סברה אחת הוא שלח יד בנפשו. הנסיכות נכנסה לתקופת כאוס שנמשכה 11 שנים ושזכתה לכינוי "תקופת בין המלכים" (Fetret Devri), עד שמהמט הראשון הצליח להשתלט על השלטון ב-1413. הוא ובנו מוראט השני, הצליחו להשיב את מצב המדינה לקדמותו בתוך 25 שנה לערך. בשנת 1453 הטיל הסולטאן מהמט השני "הכובש" (Fatih Sultan Mehmed) מצור על קונסטנטינופול. 85,000 חייליו הכריעו את 7,000 מגיניה של העיר וכבשו אותה ב-29 במאי. קונסטנטינופול הייתה לאיסטנבול, בירתם השלישית והאחרונה של העות'מאנים, והאימפריה הביזנטית באה אל סופה.

התפשטות (אמצע המאה ה-15 עד סוף המאה ה-17)[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה העות'מאנית, 1481-‏1683

על אף שעוד לפני כיבוש קונסטנטינופול בשנת 1453 השתלטו העות'מאנים על חלקים נרחבים בבלקן, מסמן מועד זה את הפיכתה של "בייליק (נסיכות) בני עות'מאן" (Osmanoğlu beyliği) ל"אימפריה העותמאנית" (Osmanlı Devleti - "המדינה העות'מנאית"), ממעצמה אזורית למעצמה עולמית. כיבוש קונסטנטינופול, שנקראה מעתה איסטנבול, ביסס את מעמדה של האימפריה ככוח המוביל בדרום-מזרח אירופה ובמזרח הים התיכון. המדינה התעשרה משליטתה על דרכי היבשה בין אירופה לאסיה ומהקמתו של צי סוחר נרחב. שמונה שנים לאחר כיבוש העיר, בקיץ 1461, עלה מהמט השני על טרבזון וכבש אותה. בכך באה גם האימפריה של טרפזונטס אל סופה והקיץ הקץ על הטריטוריה הרומית האחרונה בעולם. עם מותו של מהמט השני ב-1481 השתרעה האימפריה העות'מאנית על כל הבלקן, למעט החוף האדריאטי, על רובה של אסיה הקטנה ועל חופו הצפוני של הים השחור.

הסולטאן סלים הראשון "האמיץ" (Yavuz Sultan Selim) אשר עלה לשלטון ב-1512, הרחיב את גבולות האימפריה במזרח התיכון, בכובשו את מזרח אסיה הקטנה וקביעת הגבול המזרחי עם האימפריה הספווית השיעית (איראן) ב1514. ב-1517 (המלחמה הממלוכית-עות'מאנית) כבש את הלבנט, כולל ירושלים, את חופי ים סוף עד מכה ומדינה ואת כל מצרים. בעקבות כך שלטה האימפריה על כל המקומות המקודשים לאסלאם ועל קהיר, והסולטאן יכול היה לתבוע לעצמו את תואר הח'ליף.

סולימאן המפואר

סולימאן הראשון "המפואר" הביא את האימפריה לשיאה בכל הזמנים. הוא כבש את בלגרד ב-1521 ואת ממלכת הונגריה ב-1526, ובכך הרחיב את השלטון המוסלמי מעבר לבלקן אל מרכזה של אירופה. במזרח התקדמו העות'מאנים וכבשו את בגדאד ב-1534 והשלימו את השתלטותם על מסופוטמיה עד לחופי המפרץ הפרסי. זו הייתה גם תקופת הזוהר של האדריכלות העות'מאנית וגדול אדריכליה, סינאן, שהחל מפאר את איסטנבול וסביבותיה במחצית המאה ה-16. עם זאת אמצע המאה ה-16 סימל גם את כניסתה של האימפריה לקשיים, וקרב לפנטו ב-1571 סיים את השפעתה על מערב הים התיכון והחל גם את סוף שליטתה על מזרחו.

תקופת כיבושים קצרה נוספת באה בימיו של הסולטאן מוראט הרביעי אשר הצליח להשתלט על ירוואן בשנת 1635 ולהשיב לעצמו את השליטה בבגדאד שלוש שנים לאחר מכן, ב-1638. שנה לאחר מכן נחתם הסכם קסר-אה שירין עם הספווים ובו הוסדר קו הגבול.

בשנת 1683 התחולל קרב וינה ובו הובסו העות'מאנים בידי קואליציה נוצרית "קדושה" בראשות מלך פולין יאן סובייסקי, אשר פיקד על צבאות אוסטריה, האיחוד הפולני-ליטאי, ומספר נסיכויות גרמניות. קרב זה הוביל לחתימת הסכם קרלוביץ ב-1699, שלפיו ויתרו העות'מאנים על שטחים נרחבים באירופה. הוא סימן את קץ איומם של הטורקים על מרכז אירופה, ואת ראשית שקיעתה האיטית של האימפריה.

שקיעה (המאה ה-18 עד סוף המאה ה-19)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית המאה ה-18 הביאה שקט יחסי ואת "תקופת הצבעונים" (Lâle Devri) שהחלה ב-1718 ונמשכה עד 1730. התקופה זכתה לשמה בשל הצבעונים שהיו חביבים על הסולטאן אהמט השלישי ושלטו באופנה באימפריה ולמעשה באירופה כולה. הסולטאן השקיע מאמצים בשיפור מצבה של המדינה- הוא הורה על הורדת מיסים, איפשר השקעה פרטית ושיפר את ביצוריהן של ערי הבלקן. עם זאת, שליטתה של האימפריה במחוזותיה הייתה מוגבלת ומספר אזורים כמו מצרים ואלג'יריה תיפקדו כישויות ריבוניות לכל דבר, למעט שמן.

קרב נאווארינו

נסיונות לרפורמות בצבא העות'מאני נתקלו בהתנגדותם של גורמים שמרניים, כמו היניצ'רים, כוח העלית הוותיק של האימפריה, שהחזיק בכוח פוליטי עצום. עם זאת, ב-1808 עלה מהמוט השני לכס השלטון וחידש את תנופת הרפורמה. ב-1826 הוא הורה על הקמת יחידה עלית חדשה וכאשר ה"יניצ'רים", חיל הרגלים הוותיק, התקומם בתגובה ב-14 ביוני 1826, טבח בהם הסולטאן וחיסל אותם באמצעות כוחות ארטילריים. ביתר החזיתות ספג מהמוט השני כשלונות צורבים. מלחמת העצמאות היוונית נפתחה ב-25 במרץ 1821 והיוונים זכו בתמיכה בינלאומית. באוקטובר 1827 נערך קרב נאווארינו בין ציי המלחמה של בריטניה, צרפת ורוסיה, לבין הצי העות'מאני. הקרב, בו הובסו העות'מאנים, נחשב לאחד המהלכים המכריעים במלחמה, ולבסוף נחתמה אמנת קונסטנטינופול ביולי 1832 אשר בה נאלצו העות'מאנים להכיר בעצמאות יוון. במקביל איבדה האימפריה את אלג'יריה והצרפתים השתלטו עליה ב-1830.

מול כשלונות אלה ביססו הסולטאנים את מדיניות הטנזימאט (Tanzîmât - "ארגון מחדש"). ב-3 בנובמבר 1839 פרסם הסולטאן אבדילמג'יט הראשון את הצהרת הטנזימאט (Tanzimat Fermanı) שמטרתה "להביא את יתרונות הממשל התקין לרחבי האימפריה באמצעות הקמתם של מוסדות חדשים". חידושים רבים בתחום הכלכלי, האזרחי והצבאי נכנסו לתוקפם, החוק הצרפתי האזרחי והפלילי אומץ, והונהג מעמד אזרחי אחיד לכל תושבי המדינה ב-1869.

קרב סינופ

המחצית השנייה של המאה ה-19 התאפיינה בשתי מלחמות חשובות בחזיתות האירופיות. ב-30 בנובמבר 1853, תקפו הרוסים את ספינות הצבא העות'מאני שעגנו בנמל סינופ והטביעו כמה מהן. התקפה זו הביאה להתערבותן של בריטניה וצרפת, והיא נחשבת ליריית הפתיחה של מלחמת קרים שבה נלחמו שתי האחרונות לצד העות'מאנים ונגד הרוסים. המלחמה הסתיימה ב-30 במרץ 1856 בלא שהושג בה ניצחון חד משמעי למי מהצדדים. מאידך במלחמת רוסיה-טורקיה, 1878-1877 (93Harbi - "מלחמת ה-93") בין רוסיה ורומניה לבין האימפריה העות'מאנית, הגיעו הרוסים לשערי איסטנבול, ורק התערבות בריטית מנעה את כיבושה. בעקבות מלחמה זו נחתם חוזה סאן סטפנו, אך בוטל ארבעה חודשים לאחר מכן בקונגרס ברלין. החלטות ברלין הטיבו את מצבה של האימפריה לפי ההסכם הקודם, אך גם לפיו היא איבדה שטחים עצומים - רוסיה זכתה בשטחים בקווקז, ואנגליה זכתה בקפריסין בתמורה לתמיכתה בסולטאן במלחמה. עצמאותן של סרביה, רומניה ומונטנגרו אושרה, בוסניה והרצגובינה עברה לשליטת אוסטריה ובולגריה זכתה באוטונומיה. מלחמת קרים ומלחמות רוסיה-טורקיה המחישו היטב את חולשתה של האימפריה העות'מאנית, ששוב לא יכלה לנהל את מאבקיה הצבאיים בגפה ונזקקה לעזרתן של מעצמות אירופה האחרות.

התמוטטות (המאה ה-20)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות מלחמת הבלקן הראשונה (למעלה) והשנייה (למטה)
הפגנות באיסטנבול, 1908

ב-1906 הקימו הטורקים הצעיריםצרפתית Jön Türkler) את "מועצת האיחוד והקידמה" (İttihad ve Terakki Cemiyeti). המושג "טורקים צעירים" היה כינוי כללי לקבוצות פרוגרסיביות רבות שהחלו להיווצר בקרב סטודנטים וקציני צבא החל בעשור האחרון של המאה ה-19. רוב הטורקים הצעירים הצטרפו למועצת האיחוד והקידמה אך היא לא הייתה למפלגתם בלבד, אלא הפכה לארגון גג של אזרחים רבים ברחבי האימפריה, בני לאומים שונים, אשר נפשם קצה במצבה ואשר שאפו לשינוי; ובשנת 1907 החליטה גם הפדרציה המהפכנית הארמנית לאחד כוחות עם מועצת האיחוד והקידמה מתוך תקווה שכאשר תשיג האחרונה את השינוי המיוחל, יזכו הארמנים במדינה עצמאית. ב-3 ביולי 1908 פרץ מרד הטורקים הצעירים וזכה לתמיכה רחבה בקרב הכוחות המזוינים ובקרב אזרחים, והתפשט ברחבי המדינה. הסולטאן נאלץ להשיב את החוקה על כנה ב-24 ביולי 1908 ולכנס שוב את הפרלמנט, ובכך נפתחה "תקופת החוקה השנייה" (İkinci Meşrûtiyyet Devri). מהפכת נגד שהתחוללה ב-13 באפריל 1909 דוכאה בתוך ימים ספורים ולאחר שבועיים לערך הודח הסולטאן ונשלח לגלות בסלוניקי. במקומו הומלך אחיו מהמט החמישי "רשאד" ביום 27 באפריל 1909 והיה לשליט נטול סמכויות.

בחמש השנים שנותרו עד מלחמת העולם הראשונה התרגשו על האימפריה שלוש מלחמות שונות, אשר המשיכו וקרעו ממנה שטחים. ב-29 בספטמבר 1911 פלש הצבא האיטלקי למחוזות טריפוליטניה וקירנאיקה, מעוזיה האחרונים של האימפריה העות'מאנית בצפון אפריקה, ופתח במלחמת איטליה-טורקיה. האיטלקים כבשו את לוב וכן את רודוס והאיים הדודקאנסיים. הסכם שלום נחתם ב-18 באוקטובר 1912, אך הקלות בה הצליחו האיטלקים במלחמתם, עוררה את מדינות הבלקן להתקומם כנגד העות'מאנים, ובטרם הסתיימה מלחמת טורקיה-איטליה, נפתחה מלחמת הבלקן הראשונה. במלחמת זו חברו סרביה, מונטנגרו, יוון ובולגריה כנגד האימפריה העות'מאנית. ב-9 בנובמבר נכנעה סלוניקי לצבא היווני שהקדים את הצבא הבולגרי ביום אחד, ואילו אדירנה נפלה לידי הבולגרים בקרב אדריאנופול ב-11 במרץ 1913. הסכם לונדון סיים את המלחמה ב-30 במאי 1913, והעות'מאנים איבדו את צפונה ומערבה של תראקיה שעברה לשליטת בולגריה, את מקדוניה וצפון יוון. שבועיים לאחר מכן החלה מלחמת הבלקן השנייה ביוזמתה של בולגריה וב-23 ביולי 1913 עזבו הבולגרים את אדירנה וזו הושבה לטורקים בלא ירייה בודדת.

אירופה ב-1914

בעקבות הפיכה נוספת בינואר 1913 בראשותו של אסמאיל אנוור פאשה, הוא תפס את רסן השלטון בפועל. ב-1914 התקיימו בחירות לפרלמנט, אך הפעם התמודדה רק מועצת האיחוד והקידמה על קולות הבוחרים, וזכתה בכל המושבים. מעתה הונהגה המדינה בידי טריאומווירט בו היו חברים שר המלחמה איסמאיל אנוור פשה, שר הפנים מחמט טלאט פאשה (Talat Paşa) ושר הימייה אחמד ג'מאל פאשה.

גלויה גרמנית: ברית שלושת הקיסרים בתמונה מימין לשמאל דמויותיהם של פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה, מהמט החמישי ווילהלם השני, קיסר גרמניה

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה

ב-2 באוגוסט 1914 נחתמה ברית סודית בין גרמניה לאימפריה העות'מאנית (Osmanlı-Alman İttifakı), אשר הביאה להצטרפותה של האימפריה למעצמות המרכז. הסולטאן מהמט החמישי רצה כי המדינה תשמור על ניטראליות, אולם לחץ גרמני הביא לתוצאה שונה. מבחינת האימפריה העות'מאנית החלה מלחמת העולם הראשונה ב-29 באוקטובר 1914 כאשר ספינות עות'מאניות הפגיזו את אודסה ומספר ערים נוספות לחופי הים השחור. המלחמה התנהלה במספר זירות: זירת מסופוטמיה, זירת הקווקז ופרס, זירת הלבנט והמרד הערבי וזירת הדרדנלים. בתחילה האירה ההצלחה פנים לצבא העות'מאני - פלישת כוחות מדינות ההסכמה לגליפולי נהדפה לחלוטין בתחילת ינואר 1916, שלושה חודשים לאחר מכן הסתיים המצור על כות במסופוטמיה בתבוסה מבישה לצבא הבריטי והחזית בחצי האי סיני הייתה סטטית; אך לאחר מכן התהפכו היוצרות, והעות'מאנים נחלו מפלות בכל החזיתות, למעט בחזית הקווקז בה נטלו את היוזמה החל באפריל 1918. בעיצומה של המלחמה הורה שר הפנים מחמט טלאט פאשה על גירוש הארמנים לסוריה במסגרת "חוק הטרנספר" (Tehcir). בכך החלה הגלייתם של הארמנים מתחומי אסיה הקטנה ולאחר מכן התפתחה לרצח העם הארמני אשר ליווה את כל ימי המלחמה. מעשי טבח נעשו גם באשורים ובתושביה היוונים של אסיה הקטנה.

מחאה נגד הכיבוש - איסטנבול: 23 במאי 1919

המלחמה הסתיימה באופן רשמי עם חתימת הפסקת האש של מודרוס ביום 30 באוקטובר 1918 בנמל מודרוס שבאי למנוס ביוון. בין היתר איפשרה הפסקה האש למנצחים לעשות כרצונם בכל שטחי אסיה הקטנה ואף להחזיק עמדות תצפית ושליטה לאורך מצרי הבוספורוס והדרדנלים. משמעותו של תנאי זה הייתה כי איסטנבול, בירת האימפריה, הפכה לשטח כבוש. ב-13 באוקטובר 1918 הגיע שלטונה של מועצת האיחוד והקידמה לסופו עם התפטרותה של הממשלה, ושלושת חברי הטריאומווירט נמלטו מאיסטנבול ב-2 בנובמבר 1918 ויצאו לגלות. כוח צבאי צרפתי נכנס לאיסטנבול ב-12 בנובמבר 1918 ולמחרת הגיע כוח בריטי בעקבותיו. בדצמבר 1918 הוקם מנהל צבאי בעיר וזה החל לחפש אחר פושעי מלחמה על מנת להעמידם לדין בגין פשעים כנגד הארמנים והיוונים.

טורקיה (צהוב) לפי הסכם סוור: סגול-ארמניה, אדום-בריטניה, תכלת-צרפת, ירוק-איטליה, כחול-יוון, כתום-אזור המצרים (מנהל אנגלי-צרפתי משותף)

הבחירות האחרונות לפרלמנט העות'מאני נערכו בדצמבר 1919 תחת שלטון הכיבוש שהתקיים מכוח הפסקת האש. רוב 140 חברי הפרלמנט הרביעי והאחרון של האימפריה נמנו עם "האגודה להגנה על זכויות אנטוליה ותראקיה" בראשותו של מוסטפא כמאל, בעוד הוא עצמו נותר באנקרה. על אף שפרלמנט זה היה קצר ימים, הוא הספיק לקבל שש החלטות חשובות בעניין דרישותיה של טורקיה לריבונות ואשר זכו לשם הכולל "מיסק-אה מילי" (Misak-ı Millî - "שבועת הלאום"). בליל 15 במרץ 1920 החלו כוחות בריטים להשתלט על בניני מפתח בעיר וכן עצרו חמישה חברי פרלמנט. ב-18 במרץ 1920 התכנס הפרלמנט העות'מאני בפעם האחרונה ומחה על מעצר חבריו, וב-5 באפריל 1920, תחת לחץ המינהל הצבאי, הורה הסולטאן מהמט השישי על פיזורו של הפרלמנט. ב-10 באוגוסט 1920 חתמה האימפריה העות'מאנית על הסכם סוור (טורקית Sevr Antlaşması, אנגלית Treaty of Sèvres) שנוסח בעקבות ועידת סן רמו. ההסכם השלים את חלוקתה של אסיה הקטנה בין המדינות המנצחות.

קשה לקבוע מהו המועד המדויק בו חדלה האימפריה העות'מאנית להתקיים, אם כי מקובל שמלחמת העצמאות של טורקיה החלה בחודש מאי 1919. במקביל לכיבוש בירתה וחלוקת כל שטחה של האימפריה, החל תהליך מקביל של התעוררות לאומית במרכז אסיה הקטנה, ובד בבד עם פיזור הפרלמנט העות'מאני האחרון, נוסדה, בניצוחו של מוסטפא כמאל אתא תורכ, "האסיפה הלאומית הגדולה של טורקיה" ביום 23 באפריל 1920. האסיפה עתידה להפוך לפרלמנט של טורקיה. בתוך שלוש שנים הדפו הטורקים את הכוחות הזרים מאסיה הקטנה ומתראקיה ומוסד הסולטנות בוטל ב-1 בנובמבר 1922. הסולטאן האחרון, מהמט השישי יצא לגלות ב-17 בנובמבר 1922, וזמן קצר לאחר מכן בוטל גם מוסד הח'ליפות. יהא המועד המדויק אשר יהא, למעלה מ-600 שנות עצמאות עות'מאנית שהחלה בשנת 1299 באו לסיומן בשנים הסוערות שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היהודים באימפריה העות'מאנית

במקומות שאותם כבשה האימפריה העות'מאנית (כגון קונסטנטינופול וכו'), היו קהילות יהודים רבות, שנקראו בפי העות'מאנים "רומניוטים" (האימפריה הביזנטית נקראה בפיהם רום, ולכן היהודים נקראו בפיהם "רומניוטים"). לאחר כיבושה של קונסטנטינופול, החליט הסולטאן דאז ליישב אותה מחדש, והוא העביר לשם אלפי יהודים (בעיקר ממרכז יוון ומקדוניה).

מלבדם, גם מגורשים יהודיים רבים (בעיקר מצרפת, פורטוגל וספרד) התיישבו באימפריה העות'מאנית במאות ה-14 - 15. לאחר גירוש ספרד ופורטוגל, גירוש צרפת וכו', נודע לסולטאן באיזיט השני על גירושם של יהודים אלו, והוא רצה לשכן אותם בממלכתו.

לאחר מכן, ישבו המגורשים כמעט בכל ערי האימפריה העות'מאנית, ובייחוד התפרסמו קהילות היהודים של הערים איסטנבול, סלוניקי, אדריאנופול (אדירנה), סופיה ואיזמיר.

באימפריה העות'מאנית היו גם קהילות של יהודים שאינם ממוצא ספרדי, כלומר אינם מצאצאי היהודים שישבו בספרד. היהודים בצפון אפריקה כונו היהודים המוגרבים או היהודים המערביים (מגרב פירושו מערב, וזהו הכינוי בערבית לצפון אפריקה להבדיל מארצות המזרח). קהילה של יהודים ממוצא צפון אפריקאי הייתה קיימת גם בארץ ישראל, והייתה נפרדת מהקהילה הספרדית. לעומת היהודים המוגרבים, היהודים במצרים, בסוריה ובארץ ישראל כונו מוסתערבים, וזאת משום שדמו באורחות חייהם לשכניהם הערבים. יהודים אלו לא היו מצאצאי מגורשי ספרד אלא ישבו תמיד בארצות המזרח.

פרנסותיהם של היהודים באימפריה העות'מאנית היו מגוונות מאוד. היו יהודים רבים שעבדו באספקת מזון ונשק, ואף סיפקו דברים אלו לצבא העות'מאני והיו יהודים אחרים עבדו בתעשיית העורות והבגדים. כאמור, המגורשים הביאו איתם פיתוחים חדשים לאימפריה העות'מאנית.

יהודים רבים עסקו במלאכות הקשורות בים, כגון פועלי נמל, סבלים ועוד. קהילת סלוניקי התפרסמה יותר מכל שאר הקהילות בפעילותה הימית. משום שהיו אלה יהודים ששלטו בעיקר בנמלים, הנמלים היו סגורים בשבת, חג ומועד. הסולטאן עודד את היהודים גם לעסוק במסחר, וזאת משום שרצה לפגוע בעליונות הכלכלית של מדינות אירופה. יהודי סלוניקי ואיסטנבול, הרבו לסחור עם ארצות אירופה השונות.

היהודים הורשו לנוע באופן חופשי, להתיישב בכל מקום באימפריה, ולרכוש נדל"ן. מלבד זאת, היהודים הוכרו גם כעדה דתית (אם כי לא הורשו בדרך כלל להבליט את דתם ברבים), ונהנו מאוטונומיה בתחומי הדת, המשפט והחברה. היו יהודים רבים שהגיעו לעמדות מפתח באימפריה העות'מאנית, כגון רבי יוסף המון ובנו רבי משה המון, שניהם היו רופאי החצר של הסולטאנים שבתקופתם. גם דון יוסף נשיא, חתנה של דונה גרציה, הגיע למעלת דוכס ואף בשלטון בכמה איים בים האיגאי.

בימיו של הסולטאן מהמט השני, היה לבוש היהודים - כובע אדום, מעיל עליון מכותנה, ונעליים שחורות. לאחר מכן, בתקופתו של הסולטאן מוראט השלישי, נאסר על היהודים ללבוש בגדי משי, לנשים נאסר לענוד תכשיטים יקרים, ולגברים נאסר ללכת עם כובעים "מטופשים". הגזירות הללו חלו על כל היהודים באימפריה העות'מאנית, מלבד יהודי הפרנקוס, שהם נתינים יהודים המקורבים למלכות.

הסולטאן מוראט הרביעי החמיר עם היהודים יותר מכל שאר הסולטאנים שהיו באימפריה העות'מאנית.

בעקבות מצב זה של היהודים, נהייתה הגירה מרובה למחוזות הספר של האימפריה, לערים בפנים המדינה ולחוץ גבולות האימפריה.

דלדול הקהילות המשיך במאה ה-18 וגם בתחילת המאה ה-19. עלילות, מסים ומעשי שוד היו מנת חלקם היומי של היהודים באימפריה העות'מאנית באותו הזמן.

מהעשור הרביעי של המאה ה-19, חלו שינויים משמעותיים מאוד בחייהם ובמעמדם הפוליטי של היהודים. היהודים ביקשו מינוי אחד שיהיה שווה במעמדו לפטריארכים היווני והארמני, והזוכה במינוי זה, שאושר על ידי הסולטאן מהמוט השני בשנת 1836, הוא רבי אברהם הלוי שנתמנה לחכם באשי. הוא היה אחראי לגביית מס הגולגולת, וגם על הענשת יהודים.

לאחר מכן, במחצית השנייה של המאה ה-19, פרצו כ-40 עלילות דם ברחבי האימפריה העות'מאנית. אך למרות זאת, השלטונות הטורקיים הגנו על היהודים, בעיקר משום התערבותו של משה מונטיפיורי.

בסוף המאה ה-19 נטשה רוב האוכלוסייה היהודית שבאימפריה העות'מאנית את קהילותיה היהודיות, ונשאר מספר מצומצם של יהודים, בעיקר בערי המסחר הגדולות. סבורים שבימיה האחרונים של האימפריה היו בה 375,000 יהודים (כולל בשטחי ארץ ישראל).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]