יין בארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: כתוב כמו הרצאה, מחסור במקורות ועוד.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ביקבוק יין בזכרון יעקב, 1952

היין היווה חלק משמעותי במסגרת החקלאות במהלך ההיסטוריה של ארץ ישראל. גידול הגפן וייצור יין התקיימו באזור כבר בתקופת הברונזה, הגפן היוותה חלק משבעת המינים המאפיינים את ארץ ישראל, ותושבי הארץ המשיכו לגדל אותה לאורך השנים. ייצור היין תפס מקום מרכזי במיוחד בתקופת היישוב בארץ ישראל, במאה ה-19 וה-20. היין מהווה ענף פעיל במדינת ישראל גם כיום, ושוק היין כולל יינות מיקבים ותיקים, יקבים מסחריים גדולים וקטנים ויקבי בוטיק.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באגן הים התיכון המזרחי נפוצה הגפן כבר בתקופת הברונזה. הכרם הראשון מיוחס לנח: "ויחל נח איש אדמה וייטע כרם ויישת מן היין וישכר" (בראשית ט' פס' י"ח).

הגפן נחשבת לאחד משבעת המינים המאפיינים את הארץ. מצוות שתיית היין (במידה) היא חלק בלתי נפרד מהיהדות. החל מקידוש ליל שבת וארבע הכוסות בליל הסדר ועד מסורת העדלאידע בפורים. זאת בניגוד לאסלאם האוסר על שתיית יין לחלוטין ולפלגים מסוימים בנצרות שיוצאים נגד שתיית היין מחוץ לטקס המיסה.

במהלך השנים הפכה הגפן לסמל ארצישראלי. סגנון הבנייה החד קומתי שטוח הגג איפשר לבעלי הבתים לטעת גפן אשר השתרגה על סוכה שנבנתה על הגג ויצרה צל. רבים בארץ התנסו בהכנת יינות ביתיים מהפירות שגידלו. מלבד זאת גתות לדריכת ענבים, המעידות על כרמים גדולים, הן תגליות ארכאולוגיות שכיחות בארץ ישראל. גתות רבות מתקופת בית המקדש פרושות בדרום הארץ. ידוע על גת מהתקופה ההלניסטית בצפון תל אביב, גת מהתקופה הביזנטית בלוד ובראשון לציון ועוד. (ברושי, 1985). באזור ההר הפכה גפן היין לגידול מרכזי ובמרחב זה נותרו אלפי גתות במגוון צורות. במהלך התקופה הביזנטית התפתחה תעשיית היין בערי הנגב. שרידי כרמים המבוססים על מי שטפונות ונגר עילי פרושים בהר הנגב. ובערים דוגמת עבדת ושבטה נתגלו מבני גתות משוכללים וגדולים. מקורות תלמודיים מאותן שנים מזכירים עשרות סוגי יין.

בתקופה החדשה של היישוב, החל מאמצע המאה ה-19, היה גידול הגפנים ענף חקלאי חשוב במושבות של הברון רוטשילד וחברת פיק"א. לא בשל איזשהו יתרון כלכלי, שכן ענפי חקלאות אחרים היו דחופים יותר לכלכלת היישוב, אלא בשל יתרון תדמיתי שעזר לקשר בין יהדות אירופה העשירה והתורמת לבין העשייה הציונית להפרחת השממה. ב-1870, עם ייסוד מקווה ישראל, הוחל בגידול מסודר של גפנים וייצור יין במפעלים.

בשנת 1887 הוקם היקב בראשון לציון, שבמשך שנים רבות היה היקב הגדול בארץ ישראל. היקב תרם רבות להתפתחות המושבה, אבל שנים אלה בתולדותיה מתאפיינות במאבקים מרים בין פקידי הברון רוטשילד, שהתנכרו להם עד שהגיעו הדברים, ב-1887, לידי מרד ממש. יקב נוסף שפעל בשיטות צרפתיות הוקם בזכרון יעקב. מרגע פתיחתם ועד למלחמת העולם הראשונה הפך היין למוצר החקלאי המוביל של היישוב היהודי בארץ ישראל. לאחר קום המדינה, הוגדל השטח שהוקצה לכרמים וליקבים הוותיקים ששוכללו והתווספו גם יקבים חדשים בבנימינה, פתח תקווה ומקווה ישראל.

עם התפתחות ענף היין בעולם החדש ובעיקר בארצות הברית ובאוסטרליה, נאלצה גם התעשייה הארצישראלית לשדרג את מוצריה והחלה לייצר יינות איכותיים.

סוגי הגפן הנפוצים בארץ מושפעים מסדרה של "החלטות היסטוריות" שקיבל הברון רוטשילד וצוות המומחים שלו שהגיעו לכאן מצרפת בסוף המאה ה-19. לפלסטינה המדברית ים-תיכונית הובאו גפנים מסוג קריניאן, גרנאש ואליקנט. גפנים אלה נפוצות בדרום צרפת וידועות בחוסנן לעומס חום גבוה, אך היינות המופקים מהן אינם נחשבים באיכות משובחת. מזנים אלה מייצרים את יינות הקידוש ואת היינות השולחניים הזולים.

גפנים אלה מורישים את מקומם כיום לזני הקברנה, המרלו והסירה המשובחים יותר. תהליך ההחלפה הוא איטי, בשל הצורך להתאים את המיקרו-אקלים הטוב ביותר לכל אחד מהזנים העדינים יותר. גורם חשוב בהאצת תהליך ה"שדרוג" הוא יצירת ביקוש גבוה ליינות האיכותיים.

שוק היין הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקבוקי יין ישראלי
יקב ומרכז מבקרים ביקב בגוש עציון, 10/06

כ-15 מיליון בקבוקים בשנה נצרכים מתוצרת ישראל. כמו כן מיובאים לישראל כ-22 מיליון בקבוקים. סך כל הצריכה הישראלית לנפש עומדת על כשמונה ליטר לאדם לשנה (לא כולל האוכלוסייה הערבית וילדים מתחת לגיל 18)[דרוש מקור]. לשם השוואה, במדינות אירופה צרכו בעבר הלא רחוק 75 ליטר לאדם לשנה וכעת, לפי מחקר שנעשה בבית ספר אוון לניהול בנאשוויל[דרוש מקור], ניכרת ירידה בצריכת היין בארצות שבהן יש תרבות יין מפותחת כצרפת ואיטליה עד כדי 25% בשלושים השנה האחרונות. כיום נצרכים שם 60 ליטר לנפש לשנה והגיל הממוצע של שותי היין עלה מ-35 ל-55.

בארצות בהן אין תרבות יין מפותחת ניכרת מגמה הפוכה, היין נחשב כמוצר אופנתי וצריכתו עולה. בבריטניה ובסקנדינביה הצריכה כיום היא 15 ליטר לנפש ועולה בהתמדה. יוצאת דופן היא ארצות הברית, מיצרניות היין הגדולות, שבה ישנה ירידה חדה של צריכה החל משנות ה-80 בשל דה-לגיטימציה של צריכת משקאות חריפים. המחקר גם מציין כי הירידה בצריכה הביאה לכך שהצרכן הממוצע כיום צורך יין איכותי יותר.

בישראל נצרכו עד סוף שנות השמונים בעיקר יינות שולחניים באיכות נמוכה. פתיחת השוק לייבוא בשנות ה-90 חשפה את הציבור ליינות איכותיים. בתחרות שנוצרה החלו גם היקבים המסחריים לייצר יינות איכותיים יותר.

כיום נפתחים יקבים במטרה מוצהרת לייצר יינות שיזכו בפרסים בינלאומיים. בעקבות תחרות זו 40% מהישראלים דיווחו בסקר שנערך עבור יקבי כרמל כי הם שותים יותר מבעבר. צריכת היין הישראלית עלתה לפי הסטטיסטיקה ב-50% בחמש השנים האחרונות, והיא מהווה כשליש ממחזור המכירות בחנויות היין. השוואה לארצות אחרות ב"עולם החדש" (הגדרה לארצות שבהן אין מסורת גידול יין קפדנית כצ'ילה ואוסטרליה), מראה כי לשוק היין בישראל צפויות עוד מספר שנים של גידול בטרם יתייצב.

על פי נתוני מדד נילסן מדצמבר 2002 - שוק היין הישראלי העיקרי מתחלק בין יקבי כרמל הוותיקים (40%), יקבי ברקן (15%), יקב טפרברג (13%), ויקבי רמת הגולן הצעירים יחסית (8%). 12% נוספים מתחלקים בין היקבים המסחריים הקטנים יותר: בנימינה, תשבי, סגל ודלתון, רקנאטי ותבור מסחה. שתים עשרה האחוזים הנותרים מתחלקים בין יותר מ-200 יקבי בוטיק.

בשנים 1997-1948 הייתה צריכת היין בישראל כ-3.9 ליטר לנפש, כיום (2010) הצריכה נאמדת בכ-7 ליטר לנפש, זאת לעומת הצרפתים הצורכים כ-56 ליטר לנפש והאיטלקים הצורכים כ-49 ליטר לנפש. הצרכנים בישראל עוברים מיינות חצי יבשים ליינות יבשים, מיינות קלים לכבדים יותר וגוברת הנטייה לרכוש יינות איכות. ‏[1] ישראל מייצאת 36 מיליון בקבוקי יין בשנה וקיימת צמיחה של 10%-5% לשנה בכמות הבקבוקים המיוצאים ב-5 השנים האחרונות (נכון ל-2010). בישראל 48,000 דונם כרמים, זוהי עלייה של 55% לעומת 1995. כ-60% מהיינות השולחניים הם אדומים יבשים (נכון ל-2010) בעוד שב-1955 היו 70% מהיינות השולחניים לבנים ו-30% אדומים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין שמחה אלא בבשר ויין

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דניאל רוגוב, מדריך רוגוב ליינות ישראל, הוצאת טובי, ראה אור בשנים 2011-2005 באנגלית בשם Rogov Guide to Israli Wines וב-2011 הופיע גם בעברית.
  • מיכאל בן-יוסף, יינות ישראל, ידיעות אחרונות, 2011.
  • אליעזר זקס, יין ישראלי: מבחר יינות ישראל, תל אביב: קורדינטה, ספטמבר 2011
  • עמוס הדס, הגפן והיין בארכאולוגיה של ארץ-ישראל, בהוצאת קרוננברג.
  • א. סרנת, ענבים בישראל, 2001.
  • Ben-Yosef, M., The bible of Israeli wines, Moshav Ben-Shemen : Modan, 2002.
  • שלמה פפירבלט, עולם היין, הוצאת אריה ניר, 2002.
  • אליעזר זקס וירון גולדפישר, טיול ביקבי ישראל, קואורדינטה, 2007.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דניאל רוגוב, "מדריך רוגוב ליינות ישראל 2011"; תרגם מאנגלית: עמית יריב, הוצאת טובי, 2011; עמ' 26.