המנדט הבריטי

שטח המנדט הבריטי ב-1920.

בול דואר מנדטורי בן 3 "מילים" עם ציור של קבר רחל

המנדט הבריטי, או, בשמו הרשמי המלא (בעברית): המנדט הבריטי מטעם חבר הלאומים על פלשתינה (א"י), הוא כינוי למנדט (ייפוי כוח) שהוענק לבריטניה על ידי חבר הלאומים ואשר מכוחו שלטו הבריטים בארץ ישראל (פלשתינה) בין השנים 1920 ל-1948.

• "שלטון המנדט" הוא כינוי מקוצר לשלטון הבריטי שפעל בתוקף המנדט הבריטי על ארץ ישראל.
• המונח "תקופת המנדט" משמש לתיאור התקופה שמתחילת תוקפו של המנדט הבריטי ועד לסיומו בחצות הלילה שבין ה-14 וה-15 במאי 1948.
• הביטוי "ממשלת המנדט" מציין את הממשלה הבריטית שפעלה בארץ בתקופת המנדט.

לשלטון המנדט הבריטי קדם שלטון צבאי בריטי בארץ ישראל (בשנים 1917 - 1920). ביולי 1920 הועבר השלטון מממשל צבאי למנהל אזרחי בראשות "נציב עליון". החל ב-11 בספטמבר 1922 בריטניה החלה בשלטון המנדטורי באופן רשמי.

הביטוי "המנדט הבריטי", כשהוא נאמר בעברית, מתייחס למנדט הבריטי על ארץ ישראל, זאת מפני שהתקיימו שטחי מנדט בריטיים גם בארצות אחרות. המנדט על ארץ ישראל הוענק לבריטניה על ידי חבר הלאומים על-פי ההסדרים שהיו מקובלים אז. ארץ ישראל לא הייתה מעולם מושבה בריטית, ולפיכך החוק והמשפט בה היו שונים במקצת מאלה שנהגו במושבות הבריטיות.

תקציר

דגל צי הסוחר של פלשתינה תחת המנדט הבריטי

תקופת המנדט הייתה תקופה סוערת, שבה שלטו שבעה נציבים עליונים, ובהם אנשי אצולה ואנשי צבא. בתקופה זו נאבקו הבריטים בשאיפותיהם הלאומיות של הערבים תושבי פלשתינה (המכונים כיום פלסטינים) ושל היהודים, מתוך רצון להקים סוג של שלטון שבו הבריטים יהיו מעורבים ודומיננטים. המאבק נגד הלאומיות היהודית התבטא בין היתר באיסור על עלייה והגבלת רכישת אדמות בחבלים שונים, ובמאבק במחתרות: ההגנה, האצ"ל והלח"י. כמו כן מונו ועדות שונות לחקור את המצב בארץ, ולנסות להגיע לפתרונות שיפתרו את מה שהחל להסתמן כהתנגשות חזיתית בין התנועה הלאומית היהודית והתנועה הלאומית הערבית-פלסטינית.

המנדט, שהחל מתוך כוונה מוצהרת להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, על פי עקרונות הצהרת בלפור, נראה בשלב מאוחר יותר לאנשי היישוב היהודי כמכשול להקמת הבית הלאומי היהודי וקיפוח זכויותיהם של היהודים. המחלוקת החריפה בסוגיית עליית היהודים לארץ התעוררה במיוחד על רקע עליית השלטון הנאצי בגרמניה, והתחזקה לאחר מפלתו - על רקע הצורך לשקם את פליטי השואה.

ליחסי שלטון המנדט עם היישוב היהודי היו פנים לכאן ולכאן. המנדט, שהתבסס על הצהרת בלפור, תרם לא מעט לביסוס הנוכחות היהודית בארץ ישראל, ואף אפשר קליטה מוגבלת של עולים יהודים מגרמניה וממזרח אירופה ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, עת התרחשה השואה. אף-על-פי-כן, משעה שהחלו מרידות בשלטון המנדט מצד התושבים הערבים הפלסטינים, ובמיוחד בשנים האחרונות לקיומו, נראה היה כי הבריטים מנסים למנוע הקמת מדינה יהודית בארץ. ועדה אנגלית-אמריקאית מיוחדת שזומנה לחקור את סוגיית ארץ ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה סברה כי יש להקים מדינה דו-לאומית בשטח המנדט. מדיניות זו הביאה לסכסוך אלים בין שלטון המנדט לבין היישוב היהודי, ערב הקמת מדינת ישראל.

התפתחות היסטורית

בין השלטון הטורקי ובין המנדט

כניעת ראש עיריית ירושלים ופמלייתו בפני הבריטים ב-9 בדצמבר 1917

ב-9 בדצמבר 1917 נכנעה ירושלים לגנרל הבריטי אדמונד אלנבי. לאחר ארבע מאות שנות שלטון טורקי עות'מאני, החלה תקופה קצרה של שלטון צבאי בריטי בארץ ישראל.

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה הוקם חבר הלאומים שמחד ראה כתפקידו את עידוד עקרון ההגדרה העצמית, אך מאידך נשלט על ידי אותם כוחות שניצחו במלחמה - מעצמות קולוניאליות כבריטניה וצרפת. התוצאה הייתה החלטה כי אומות שעדיין אינן מסוגלות לשלטון עצמי, תישלטנה בידי אומות מפותחות יותר, עד שניתן יהיה בתהליך הדרגתי להעביר את השלטון לידי המקומיים.

גישה זו באה לידי ביטוי בסעיף 22 לאמנת חבר הלאומים, שנחתמה בועידת פריז בשנת 1919. לאחר מכן הוכנס סעיף זה אף לחוזה ורסאי שנחתם ב-28 ביוני 1919.

באפריל 1920 נפגשו נציגי המעצמות בועידת סן רמו על מנת לדון בדרכים ליישום סעיפים אלו. אז חולקו השטחים שנכבשו במלחמת העולם הראשונה, ובריטניה קיבלה את המנדט על ארץ ישראל ועבר הירדן, במטרה להיות אחראית על יישום הצהרת בלפור - "תוך מתן אפשרות לעליית יהודים... ותוך עידוד התיישבות צפופה בארץ". בוועידה הוכר גם הקשר ההיסטורי בין העם היהודי וארץ ישראל.

למעשה, כבר ב-1916 הגיעו בריטניה וצרפת להסכם - הסכם סייקס-פיקו - על חלוקת אותם שטחים, מתוך הנחה שטורקיה תיאלץ לוותר על כל שטחי האימפריה העות'מאנית. ועידת סן רמו שינתה את החלוקה של הסכם סייקס-פיקו במידה ניכרת. בריטניה לחצה לקבל שליטה בלעדית על ארץ ישראל במטרה ליצור רצף טריטוריאלי של האימפריה הבריטית בין המפרץ הפרסי למזרח הים התיכון. גבולות המנדט הסופיים נקבעו רק בשנת 1923, לאחר הכנסת תיקונים קטנים בתוואי הגבול.

תחילת תקופת המנדט

היסטוריה של ארץ ישראל

לוח התקופות בארץ ישראל

ביולי 1920 קיבל הממשל האזרחי הבריטי את סמכויות השלטון הצבאי. בשנת 1922 העניק חבר הלאומים לבריטניה מנדט על ארץ ישראל. שטח המנדט כלל את ארץ ישראל המערבית כמו גם את עבר הירדן המזרחי. מסמך המנדט כלל את הצהרת בלפור באופן מלא. באותה שנה, הופרדו שטחי עבר הירדן מינהלית מארץ ישראל המערבית (שכונתה פלשתינה), על פי החלטתו של וינסטון צ'רצ'יל, שהיה אז שר המושבות הבריטי, וניסח נייר עמדה אשר כונה "הספר הלבן של צ'רצ'יל". מבחינה טכנית נותרו "פלשתינה" ו"עבר הירדן" תחת מנדט אחד, אך מבחינה אדמיניסטרטיבית, נוהלו באופן שונה. ב-14 במאי 1923, באישור מועצת חבר הלאומים, העניקה בריטניה אוטונומיה לעבר הירדן (במסגרת אמירות עבר הירדן בראשות האמיר עבדאללה) והיא המשיכה להחזיק בשלטון על עבר הירדן במסגרת המנדט עד 1946. שינוי טריטוריאלי נוסף בוצע ב-1923 כאשר הוחלפו אדמות באזור רמת הגולן שהיו תחת המנדט הבריטי, כנגד אדמות באזור מטולה שהיו תחת מנדט צרפתי.

התנגדות האוכלוסייה הערבית לעלייה

במשך שנות העשרים של המאה ה-20, נכנסו לארץ כמאה אלף עולים, וכששת אלפים מהגרים לא יהודים. עלייה זו נקלטה בארץ על ידי תנועות מיישבות, אשר רכשו אדמה, בתנאי שזו תעובד על ידי יהודים, ותשמש לצרכי קליטת העלייה. הדבר גרם להתמרמרות בקרב האוכלוסייה הערבית, אשר בתקופה זו אף הייתה מושפעת מגלי האנטישמיות שהגיעו מאירופה.

במקרים מסוימים רכישות קרקע גדולות, מבעלי קרקעות שישבו בחו"ל, גרמו לסילוק התושבים הערבים, שעיבדו את האדמה כאריסים. תופעה זו גרמה להתנגדות רבה לעלייה בקרב ערביי ארץ ישראל.

על מנת להשקיט את הרוחות החליטה הממשלה הבריטית על מכסות לעלייה. הערבים והיהודים כאחד התנגדו להחלטה זו, כל צד מסיבותיו שלו. המתחים גרמו לגלים של "מאורעות" שבהם הותקפו בריטים ויהודים, ונרצחו תושבים יהודים. שיאי המאורעות היו בשנים 1921, 1929, ו-1936 - 1939. גל המאורעות האחרון מכונה "המרד הערבי", כיוון שכלל פעולות נרחבות נגד השלטון הבריטי, ביניהן השבתת נמלי הים.

המדובר, באופן כללי ביותר, בשלושה גלי אירועים שהולידו, כל אחד, ועדות חקירה, דו"חות רשמיים, ו"ספר לבן" משלו ("ספר לבן" - מסמך עמדה רשמי, בדרך כלל מטעם משרד המושבות הבריטי, הקרוי על שמו של שר המושבות)

• פרעות תרפ"א (התפרעויות בשנת 1921 של המון ערבי באזור יפו, בהן נרצחו 43 יהודים ונפצעו 140, ביניהם הסופר יוסף חיים ברנר), הולידו את "ועדת הייקראפט", ובעקבותיו "הספר הלבן הראשון".
• פרעות תרפ"ט (התפרעויות בשנת 1929 באזור ירושלים, שהובילו לחורבן היישוב היהודי בחברון ולהרוגים יהודים רבים), הולידו את ועדת שאו, שגררה אחריה את דו"ח הופ-סימפסון, ובעקבותיו "הספר הלבן של פאספילד".
• מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936). תחילתו, בשנת 1936 של המרד הערבי המזוין כנגד השלטון הבריטי שארך כשלוש שנים. מאורעות אלו הולידו את ועדת פיל, ובעקבותיה ועדת וודהד ו"הספר הלבן של מקדונלד".

בתגובה למאורעות, בפרט אלו של השנים 1936-1939, הקים היישוב היהודי כמה ארגונים צבאיים, העיקרי שבהם, ההגנה, פעל בתקופות מסוימות בשיתוף פעולה עם השלטון הבריטי, ובתקופות אחרות באופן מחתרתי. אצ"ל ולח"י הוקמו כתאים מחתרתיים של יהודים שהתנגדו לקו המדיני של הנהגת התנועה הציונית, ופעלו בעיקר בלוחמת גרילה. בשלהי תקופת המנדט פעלו הארגונים הללו כהתנגדות מזוינת לשלטון הבריטים, ובתקופה זו אף שיתפו פעולה ביניהם לזמן-מה. רוב הזמן פעל ארגון "ההגנה" נגד אצ"ל ולח"י.

מאירוע לאירוע, ומ"ספר לבן" ל"ספר לבן" חזרה בה ממשלת המנדט מרעיון התמיכה ב"בית היהודי הלאומי", עידוד העלייה וקליטת העולים, והתרופה שמצאו כל שרי המושבות שנדרשו לעניין הייתה הגבלות, גוברות והולכות, הן על העלייה (בתקופה הרגישה ביותר בחיי העם היהודי, בה נזקקו פליטים יהודים רבים למפלט מציפורני הצורר הנאצי) והן על רכישת הקרקעות.

פתרון "החלוקה" הועלה לראשונה על ידי אנשי ועדת פיל, אך לאחר מכן נדחה כבלתי מעשי על ידי ועדת וודהד, ושר המושבות מקדונלד. הפתרון שמצא מקדונלד היה הקמת מדינה ערבית על כל השטח של ארץ ישראל, תוך כדי הגבלות חמורות ביותר על העלייה. "הספר הלבן של מקדונלד" הוא המסמך מרחיק הלכת ביותר מבחינת ההבדלים בין מדיניות המנדט בפועל ובין הצהרת בלפור שעמדה בבסיסו.

המרד הערבי

ערך מורחב – המרד הערבי הגדול

המרד הערבי הגדול היה מרד מאורגן ביישוב הערבי שפרץ בארץ ישראל בשנת 1936 ונמשך שלוש שנים עד לשנת 1939. ביישוב היהודי כונתה תקופה זו בשם מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. המרד הערבי כלל פעולות איבה אלימות כנגד היהודים בארץ באותה תקופה - יהודים נורו בזמן שעבדו, נסעו וטיילו, וגידולים חקלאיים רבים נשרפו. כמו כן כלל המרד סדרה של תקיפות כלפי שלטונות המנדט הבריטי שהבולטת בהן הייתה רציחתו של לואיס אנדרוס, מושל הגליל בספטמבר 1937.

מלחמת העולם השנייה והשואה

כמו ברוב העולם הערבי, לא הייתה אחדות דעים בקרב הפלסטינים בשאלה באיזה צד לתמוך במלחמת העולם השנייה. רבים הצטרפו לצבא הבריטי, אך אחרים, בהנהגתו של המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני תמכו בגרמניה, על מנת לשחרר את פלסטין מהשליטה הציונית היהודית והבריטית, כפי שהם ראו את מצב הדברים אז. ב-25 בנובמבר 1941 הכריז המופתי (שבשלב זה גורש מהארץ) על ג'יהאד כנגד כוחות בעלות הברית, ובילה את זמנו ביוגוסלביה הכבושה בידי הנאצים, כשהוא מגייס מוסלמים אתנים ליחידות אס אס.

יש לציין כי היו משכילים ערבים שהתנגדו באותו הזמן לרדיפות היהודים, וביניהם התוניסאי חביב בורגיבה לימים נשיאה הראשון של תוניסיה העצמאית, וכן אינטלקטואלים מצרים כתאופיק אל חכים ועבאס מחמוד אל ארקד.

היישוב היהודי לעומת זאת התייצב לימין הבריטים. ה"כלל" שטבע דוד בן-גוריון היה: "נילחם בנאצים כאלו אין ספר לבן, ובספר הלבן - כאילו אין נאצים". הוקמה הבריגדה היהודית והמוסדות המאורגנים לא רק שעודדו את הגיוס אלא הייתה חובת גיוס שנכפתה למעשה בלחץ חברתי (מי שלא התגיסו ולא נשאו "תעודת פטור מגיוס" הוכרזו "משתמטים"). גם ארגון האצ"ל שיתף פעולה במלחמה ומפקדם דוד רזיאל נפל בשליחות הבריטים בעיראק.

בשואה נספו שישה מיליון יהודים בידי הנאצים. לעובדה זו הייתה השפעה ניכרת על המצב בארץ ישראל. במהלך המלחמה לא התירו הבריטים כניסת יהודים רבים שנמלטו מידי הנאצים, ושלחו את אלו שניסו להגיע למחנות מעצר במאוריציוס ובקפריסין. היה זה צעד מחושב שנועד להגביר את התמיכה בקרב האוכלוסייה הערבית, שכן תמיכת האוכלוסייה היהודית במטרת בעלות הברית הייתה מובטחת.

שלהי המנדט

הנציב העליון אלן גורדון קנינגהם מושבע לתפקידו, ירושלים, נובמבר 1945

קצת לאחר תום המלחמה, באוגוסט 1945 הוקמה בבריטניה ממשלת לייבור בראשותו של קלמנט אטלי. כשר החוץ כיהן ארנסט בווין. תקווה גדולה התעוררה בישוב. ראשי מפלגה זו הביעו בעבר התנגדות למדיניות הספר הלבן והציפיה הייתה שמדיניות זו תשתנה. בווין הכזיב את המקווים בקובעו שיש להמשיך במדיניות זו שכן יש להתחשב בדעת הקהל הערבית.

בסוף ינואר 1946 הוקמה ועדה נוספת לחקירת שאלת ארץ ישראל. בניגוד לוועדות המלכותיות הקודמות, שהיו על טהרת הבריטים, וועדה זו כללה שישה בריטים ושישה אמריקנים (ומכאן כינויה: "הוועדה האנגלו-אמריקנית"). לוועדה היו שני יושבי ראש, בריטי ואמריקאי. בחודש מרץ הגיעה הוועדה לירושלים וגבתה עדויות מנציגים יהודים וערבים. בין נציגי היישוב היו ד"ר חיים ויצמן ודוד בן-גוריון. אך הוועדה גם קיימה מגעים בלתי רשמיים עם נציגי הרוויזיוניסטים. ממצאיה, שכללו שני דוחות, אחד מכל יושב ראש, הוגשו ב-20 באפריל 1946. עיקר המלצותיה היו:

• מתן 100,000 רישיונות עליה ("סרטיפיקטים") לפליטים יהודים מאירופה.
• ביטול "חוק הקרקעות" המגביל רכישת קרקעות על ידי יהודים בארץ ישראל.
• לא תוקם מדינה יהודית או ערבית. המנדט הבריטי ימשיך לשרור עד ששני העמים הניצים יגיעו ליחסי שלום ביניהם, ולאחר מכן תקום מדינה דו-לאומית, שבה יחלקו היהודים והערבים את השלטון באופן שווה.
• שני העמים, בייחוד היישוב היהודי המאורגן, ישתפו פעולה עם שלטונות המנדט ויפרקו את הכוח המזוין מנשקו (דרישה שהופנתה בעיקר כלפי היהודים).

כל הצדדים דחו את המלצות הוועדה, לרבות הבריטים. הם הקימו ועדה מעורבת נוספת ליישום ההמלצות של ועדת החקירה. ועדה זו הגישה את תוכניתה, הידועה בשם "תוכנית מוריסון-גריידי" ובה הצעה לחלק את הארץ לקנטונים אוטונומיים בכפוף לשלטון בריטי, ולצמצם מאוד את האזור להתיישבות יהודית, אם כי גם ועדה זו המליצה לאשר את 100,000 הסרטיפיקטים. גם תוכנית זו נדחתה.

ניסיונם הכושל האחרון של הבריטים היה בין סוף שנת 1946 תחילת 1947. הם ניסו לכנס ועידה כוללת של התושבים בארץ ישראל (יהודים וערבים), מדינות ערב, ממשלת בריטניה וארצות הברית. הוועידה נפגשה פעמיים אבל ללא נציגים מתושבי הארץ, הן המנהיגות היהודית והן המנהיגות הערבית סירבו לקיים את הוועידה.

לאחר כשלון זה החליטה ממשלת הוד מלכותו להעביר את כל הנושא לטיפול מוסדות האו"ם. האו"ם, שראה עצמו כשממשיכו של חבר הלאומים, ממילא דרש לאשרר את כל כתבי המנדט שניתנו לפני מלחמת העולם השנייה, ובריטניה לא יכולה הייתה עוד לחמוק מדרישה זו. ייתכן שבריטניה קיוותה לקבל גושפנקה מן האו"ם להמשיך את שלטון המנדט כפי שהוא.

בחזית המאבק חלה החרפה. הכרזתו של בווין על המשך מדיניות הספר הלבן הביאה בעקבותיה גל מעשי טרור נגד הבריטים. המחתרות היהודיות התאחדו לתנועת המרי העברי אשר פעולתה הנודעת כ"ליל הגשרים" ביוני 1946, בוצעה במחאה על סגירת שערי הארץ והסירוב להעניק את 100,000 הסרטיפיקטים. בעקבות פעולה זו ואחרות פשטו כוחות בריטים (ב"שבת השחורה", ה-29 ביוני 1946) על אתרים ומקומות ישוב בארץ, עצרו רבים ממנהיגי היישוב, חיפשו ומצאו נשק מוסתר.

הגראפיטי: "הלאה האימפריאליזם האנגלי!", שנותר עד ימינו על קיר בית חפץ בשכונת הבוכרים בירושלים

תגובה אחרת, מתונה יותר של היישוב, הייתה ארגון מבצעי העפלה שבהם עלו שבעים אלף עולים בחשאי. מספר דומה של עולים בלתי-לגאליים נתפס בחופי הארץ ונשלח למחנות מעצר בקפריסין (שהייתה אז מושבה בריטית). הפגנות ענק לביטול הספר הלבן התקיימו בכל ערי הארץ. במקרה אחד - המקרה של אוניית המעפילים אקסודוס (שכונתה גם "יציאת אירופה תש"ז") - החליטו הבריטים להחזיר את האונייה לצרפת כאמצעי הרתעה. צרפת סירבה לתת לאונייה לעגון בנמליה, ולפיכך הובלה האונייה אל שטח הכיבוש הבריטי בגרמניה. התנועה הציונית יצאה בעקבות המקרה למסע תעמולה רחב היקף, בטענה שהבריטים מחזירים פליטי שואה אל גרמניה, המקום שממנו נמלטו בעור שיניהם.

בהמשך אותה שנה, במה שהוגדר כמחאה על המדיניות הבריטית שלא להתיר עלייה של פליטים יהודים לארץ, פוצץ האצ"ל את מלון המלך דוד בירושלים. בניין המלון שימש מרכז אדמיניסטרטיבי של ממשלת המנדט ומפקדת הכוחות הבריטיים בארץ. בפיצוץ נהרגו 92 בני אדם, חלק גדול מהם אזרחים יהודים, ערבים ובריטים, שעבדו במקום כפקידים או הגיעו למקום כדי להסדיר את ענייניהם. האירוע עורר זעם רב גם בקרב היישוב היהודי, והביא את "ההגנה" לסיים את התקופה הקצרה של שיתוף פעולה עם אצ"ל ולח"י, ולפעול להסגרת אנשי אצ"ל ולח"י לידי שלטונות המנדט (ידועה בשם "הסזון הקטן").

החלטת האו"ם על חלוקת הארץ ותום המנדט

הבריטים, שהיו נתונים בין הדרישות הסותרות של היהודים והערבים בנוגע לגורל הארץ, החליטו להעביר את ההחלטה לארגון האומות המאוחדות. ניתן לייחס זאת למספר סיבות. הנטייה הבריטית לאחר מלחמת העולם השנייה לפרק את האימפריה, ולעזוב את המושבות, שהייתה תהליך כלל עולמי בקרב אימפריות קולוניאליסטיות רבות. או שמא פעילות המחתרות, אשר המאיסו על הבריטים את השהות בארץ. כך או כך, החל להתברר לאחר המלחמה כי הבריטים עומדים לעזוב את הארץ ולהכריז על סיום המנדט, והם מחפשים דרך מכובדת לעשות זאת, תוך גרימת נזק מזערי לעצמם ולתושבי הארץ.

ההחלטה על יציאת הבריטים מארץ ישראל הייתה חלק מהתהליך הכולל והרחב יותר של התפרקות האימפריה הבריטית לאחר מלחמת העולם השנייה. תוך זמן קצר עזבה בריטניה את הודו, בורמה, ציילון ומקומות נוספים באימפריה. בריטניה מצאה את עצמה לאחר מלחמת העולם הארוכה במשבר פיננסי חמור. המושבות היוו נטל כלכלי על קופת המדינה. ההחלטה לסגת מחלק ממושבותיה מעבר לים נועדה לחסוך בהוצאות החזקת הפקידות והחיילים שם וגם להביא להחזרה לבריטניה של כוח אדם נוסף שיוכל להשתלב ולתרום לשוק העבודה המקומי. בארץ ישראל היו קרוב למאה אלף חיילים ואנשי מינהל בריטים.

ארגון האומות המאוחדות, כיורשו של חבר הלאומים, ניסה לפתור את המתיחות האתנית הגוברת בין היהודים והערבים, שאך החריפה, משנראה כי המנדט מתקרב לסיומו. על מנת לבחון את פתרון הבעיה, מינה האו"ם ועדה מיוחדת לעניין ארץ ישראל - ועדת אונסקופ, אשר כללה נציגים מארצות שונות. כדי לתת להחלטות אופי נייטרלי, לא הייתה מיוצגת בה אף אחת מן המעצמות הגדולות. ועדת אונסקופ בחנה שתי הצעות מרכזיות. לפי האחת, תחולק הארץ בין שתי מדינות, ערבית ויהודית, כשהבירה, ירושלים, תהיה תחת מנדט בינלאומי. ההצעה השנייה הייתה ליצור מדינה פדרלית דו-לאומית. רוב אנשי הוועדה תמכו בהצעה הראשונה, שנודעה בשם תוכנית החלוקה, וזו אומצה על ידי מליאת האו"ם, על מנת שתיושם עם סיום המנדט. ההחלטה, החלטה 181, התקבלה על ידי האו"ם ב-29 בנובמבר (כ"ט בנובמבר) 1947.

רוב היהודים תמכו בתוכנית, ובמיוחד הסוכנות היהודית אשר תפקדה כממשלה בפועל של היישוב. עד היום מציינים במדינת ישראל את כ"ט בנובמבר, יום קבלת ההחלטה באו"ם, כיום שמחה, וכאחד התאריכים החשובים בתולדות העם היהודי. לעומת זאת, התוכנית נדחתה על ידי ההנהגה הערבית, ועל ידי רובו המוחלט של הציבור הערבי. דחיית התוכנית הייתה מלווה במאבק מזוין, כנגד היישוב היהודי, מצד הארגונים העיקריים של ערביי ארץ ישראל שנעזרו בכוחות מתנדבים מארצות ערב. המאבק כלל הן פיגועים ובעיקר מלחמה על צירי התחבורה ובשלב מאוחר יותר גם נסיונות השתלטות על יישובים. מאבק מזוין זה, שהיה עדיין מוגדר כמלחמת אזרחים, והתגובות לו מצד הציבור היהודי, היוו את ראשיתה של מלחמת העצמאות.

חלק מן הציבור היהודי, כמו הארגון הצבאי הלאומי שבראשות מנחם בגין דחה את התוכנית. אך דעה זו הייתה במיעוט. הערבים טענו כי הסכמת המוסדות היהודיים לתוכנית היא תעמולה, וכי דעתו של בגין משקפת את דעת רוב היהודים. מנגד, לאחר הצהרת גרומיקו בעצרת האו"ם, תמך הפלג הערבי של התנועה הקומוניסטית בארץ (שהיה, כמו הפלג היהודי, עושה דברה של ברית המועצות) בתוכנית החלוקה. בין התומכים המובהקים ממפלגה זו היה אמיל חביבי.

הבריטים שנמנעו בהצבעה על תוכנית החלוקה, בחרו לא לשתף פעולה עם ועדת החמישה שהוקמה בידי האו"ם, כדי לאפשר העברה מסודרת של המנדט הבריטי לידי היהודים והערבים וגרמו לירידה לטימיון של עמל ארגוני ופקידותי רב. עם ראשית מלחמת העצמאות ופרוץ מעשי האיבה בין הפלסטינים ליהודים לאחר החלטת החלוקה, הם המשיכו לעצור מעפילים יהודיים, הקפיאו כספים של הסוכנות היהודית, שהיו מופקדים בבנקים באנגליה, והפריעו ליהודים להתגונן, תוך שהם לא מונעים פעולות תקיפה מצד הערבים (גוש עציון למשל). לעתים מצאו עצמם הבריטים מעורבים בתקריות אש שונות משני הצדדים. הן היהודים והן הפלסטינים האשימו את הבריטים שהם מסייעים לצד השני. בחודשים ינואר-מאי 1948 נהרגו 144 בריטים.

הבריטים החליטו לסיים את המנדט בשעת חצות שבין ה-14 במאי ל-15 בו, כאשר הנציב העליון הוריד את דגל בריטניה בנמל חיפה. ביומו האחרון של המנדט הבריטי, ב-14 במאי 1948 הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל, ופרסם צווים ראשונים להחלת השלטון החדש החל מחצות הלילה.

בפועל המשיכו הבריטים להחזיק במובלעת צבאית דרומית לחיפה במחנות באזור טירת הכרמל. אחרוני החיילים הבריטים עזבו את אדמת ארץ ישראל רק ב-30 ביוני 1948.

ההיבט החוקי

כריכת דרכון של נתין ארץ ישראלי מתקופת המנדט, שעליה כתוב "British Passport" ו"Palestine"

דרכון של נתין ארץ ישראלי מתקופת המנדט. הדרכון כולל כיתוב בעברית - "פספורט מאת הנציב העליון של הוד מלכותו לפלשתינה (א"י)"

תעודת זהות של יהודיה (רחל אוני) מימי המנדט. החותמת בראש התעודה אומרת "נשיאת תעודת זהות זו אינה יוצרת בשום פנים זכות למגורים חוקיים בארץ ישראל". הסעיף המקביל לסעיף ה"לאום" בתעודות הזהות הישראליות הוא כאן הסעיף "גזע" (Race).

נוסחו של המנדט הכיר בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל (Palestine) וחזר על עקרונות הצהרת בלפור שעיקרן הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. כתב המנדט אושר על ידי חבר הלאומים ב-24 ביולי 1922, ובו נקבע, בין היתר, כי "אף שטח ארץ-ישראלי לא יינתן לצמיתות או בחכירה לממשלתה של מעצמה זרה כלשהי ולא יושם באופן כלשהו תחת שלטונה", וכי "ממשלת ארץ-ישראל תעודד... התיישבות צפופה של יהודים על קרקע, לרבות אדמות מדינה ואדמות שוממות שאינן דרושות למטרה ציבורית".

חקיקה ומשפט

שלטונות המנדט החילו מערכת חוקים שהתבססה הן על המג'לה והן על דבר המלך במועצתו על ארץ ישראל, 1922. סימן 46 קבע כי במקרה שאינו מוסדר בחקיקה העות'מאנית, ישפטו בתי המשפט בהתאם למשפט המקובל ודיני היושר האנגליים. במהלך השנים הוציא הנציב העליון פקודות בתחומים שונים אשר החליפו את החוקים העות'מאנים.

מערכת החוקים הייתה אחידה עבור כל האזרחים והתושבים בפלשתינה-א"י (למעט כוחות השלטון הבריטיים שהיו כפופים למערכת חוקים מקבילה).

הוקמה רשת בתי משפט, שבעיקרה נותרה זהה גם אחרי קום המדינה. בתי המשפט בישראל המשיכו אף לשפוט על פי החוקים המנדטוריים, אלא אם אלו הוחלפו או תוקנו בידי מועצת המדינה הזמנית או מאוחר יותר הכנסת.

השלטון האזרחי

את השלטון האזרחי בפלשתינה (א"י) ניהלו הבריטים על פי "חוק השיפוט לארצות נכר" האומר כי "דבר המלך במועצתו" בהתיחסו לפלשתינה (א"י) הוא האסמכתא השלטונית והתקנות שתוקנו על פיו הן הכללים והנורמות, כלומר החוקים על פיהם יוסדרו היחסים בין השלטון לאזרחים ובין האזרחים לבין עצמם.

הנציב העליון

ראש ממשל המנדט נקרא הנציב העליון. הנציב העליון הראשון היה היהודי הרברט סמואל. סגנו וממלא מקומו של הנציב העליון כונה המזכיר הראשי ובתפעול השטוף היה אחראי על כל הפעילות האדמיניסטרטיבית השלטונית. הנציב העליון היה בא כוחו של המלך, ובכך מונה לעמוד בראש השלטון, הן הצבאי והן האזרחי. מעשית היה כפוף למשרד המושבות הבריטי (Secretary of State for the Colonies) ולשר המושבות כנציגו של המלך. סמכות הנציב העליון כללה הוצאת צווים, פקודות ותקנות שנועדו להסדיר את השלטון ואת חיי האזרחים. בנוסף, היה הנציב הסמכות למינוי שופטים.

אריח מימי המנדט, המשמר את שמו של ג'ון צ'נסלור. כיום זהו רחוב שטראוס בירושלים.

רשימת הנציבים העליונים:

1. סר הרברט סמואל 1922-1925
2. הלורד הרברט פלומר 1925-1928
3. ג'ון צ'נסלור 1928-1931
4. ארתור ווקופ 1931-1938
5. הרולד מקמייקל 1938-1944
6. ג'ון ורקר, הוויקאונט השישי מגורט 1944
7. אלן גורדון קנינגהם 1945-1948

האוכלוסייה בזמן המנדט

תעודת זהות מנדטורית של כנעאן עאסי, ערבי נוצרי תושב ירושלים

בשנת 1922 ערכו הבריטים את מפקד האוכלוסין הראשון בזמן המנדט. האוכלוסייה מנתה 752,048 נפשות, מהן 589,177 מוסלמים, 83,790 יהודים, 71,464 נוצרים, ו-7,617 בני דתות אחרות. אחרי מפקד אוכלוסין נוסף, בשנת 1931 האוכלוסייה גדלה ל-‏1,036,339 אנשים, מהם כשלושת רבעי מיליון מוסלמים, 175,000 יהודים, וכמאה אלף נוצרים. לא נערכו מפקדים נוספים, אך ניתן להעריך את האוכלוסייה בשנת 1945 על פי רישומי לידות, פטירות, והגירה. עם זאת, מרכיבים רבים, כהגירה בלתי ליגאלית, ניתן להעריך רק בקירוב. לפי הערכה זו ב 1945 היו בארץ כמיליון ושבע מאות וחמישים אלף איש, מתוכם למעלה ממיליון מוסלמים, למעלה מחמש מאות וחמישים אלף יהודים, וכמאה שלושים וחמישה אלף נוצרים.

התארגנות היישוב היהודי בזמן המנדט

תקופת המנדט הייתה תקופה של עיצוב והתארגנות היישוב היהודי. היישוב היה מאורגן כך, שעם תום תקופת המנדט, היו רבים מהמוסדות הנדרשים לצורך פעולתה של מדינה עצמאית כבר קיימים ופועלים מזה שנים. המדובר במספר סוגי מוסדות:

• מוסדות נבחרים - בשנת 1927 אושרו המוסדות היהודים הנבחרים תחת השם הקיבוצי "כנסת ישראל". המדובר היה בשלושה מוסדות - "אספת הנבחרים" מעין פרלמנט של יהודי הארץ. "הועד הלאומי" - הזרוע המבצעת של אספת הנבחרים, ו"הרבנות הראשית". גופים אלו עסקו בכל אותם נושאים הדרושים להסדרת חיי היום יום, כגון סעד, חינוך, תרבות ושירותי דת.
• הסוכנות היהודית- על פי הצהרת בלפור, הממשלה הבריטית תקיים מגעים עם "סוכנות ראויה" של יהודי העולם. בשנת 1929 הוקם גוף ייצוגי ששמו "הסוכנות היהודית", אשר איחד כמה גופים קיימים כגון "ועד הצירים", "המשרד הארצישראלי", "הועד הפועל הציוני" ועוד. הסוכנות היהודית פעלה במיוחד בתחום העלייה והקליטה, והייתה מעין "משרד החוץ" של המדינה שבדרך.
• ההסתדרות- בשנת 1920 הוקמה "ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל". תפקידה של זו היה כפול. ראשית, שימשה כאיגוד מקצועי חזק לעובד היהודי. שנית, יצרה מקורות תעסוקה, וגופים כלכליים רבים כחברות בנייה, חברת ביטוח, הוצאה לאור של עיתון ועוד, שהיו דרושים לפיתוח המדינה, וליצירת מקומות תעסוקה. כן דאגה ההסתדרות לרווחת העובדים (באמצעות "משען") ולבריאותם (באמצעות "קופת חולים").
• ההגנה- על אף תפקידן ההיסטורי החשוב של המחתרות האחרות, עיקר התרומה לבניין הכוח הצבאי של המדינה שבדרך הייתה של מחתרת "ההגנה", שהיוותה את אבן הבניין העיקרית ממנה נבנה צבא ההגנה לישראל לאחר קום המדינה.

מורשת המנדט הבריטי

קובץ:MIPO.jpg

בניין בריטי קלאסי ברחוב יהודה הלוי בתל אביב בעבר שימש כמרכז פעילות בריטי בתל אביב וכיום משמש כמרכז למיפוי ישראל

הדרך הבריטית הישנה שנסללה מירושלים ליריחו. ניתן לראות את אבני התמך האופייניות לשיטה הבריטית.

הבריטים שלטו בארץ למעלה משלושה עשורים והשאירו חותם ברור על אופייה וגם על דמותה של מדינת ישראל לעתיד לבוא. השפעה זו באה לידי ביטוי במספר תחומים:

תשתיות- מאחר שארץ-ישראל הפכה לצומת אסטרטגי, השקיעו הבריטים משאבים רבים בתשתיות תחבורתיות שאפשרו ניעות ברחבי הארץ וחיבורה לארצות מסביב. במיוחד ניכרה בנייה של תשתיות לכניסה לערים כדוגמת תל אביב וירושלים והרחבת מסילות ברזל ופיתוח מערכת רכבות.

סדרי שלטון ומשפט - הבריטים הנהיגו מערכת שלטון מסועפת הבנויה על עקרונות ניהול וארגון מודרניים. מדינת ישראל ירשה הרבה מעקרונות המשפט המנדטורי האנגלי לתוך מערכת המשפט שלה לאחר קום המדינה.

פיתוח ירושלים - הבריטים קבעו את ירושלים כבירת הארץ והשפיעו על עיצוב נופה לדורות כאשר תיקנו את התקנה המחייבת לבנות בנינים מצופי אבן בירושלים.

צה"ל - חלק נכבד מהקצינים הבכירים ביותר בצה"ל לאחר הקמתו רכשו את עיקר ניסיונם הצבאי במסגרת הצבא הבריטי ועובדה זו הביאה להשפעת המורשת הבריטית על עיצוב דפוסיו של הצבא החדש.

חללי האימפריה הבריטית בארץ ישראל

במהלך כיבוש סיני וארץ ישראל ובשנות המנדט הבריטי איבדה האימפריה הבריטית על כיבוש ארץ ישראל והחזקת המנדט 14,493 חיילים: 12,197 - ממלחמת העולם הראשונה, ועוד 2,296 מתום מלחמת העולם הראשונה, עד תום המנדט הבריטי על ארץ ישראל.

לפי נתוני "הוועדה האימפריאלית", הממונה על הנצחת זכרם של חיילי האימפריה הבריטית, עולה כי מספר חללי המלחמה (1914-1918) שנקברו בבתי הקברות הצבאיים הוא 12,197: מזה 75% בריטים, 6% מתת היבשת ההודית בטרם ניתן לה עצמאות ו-6% מאנזא'ק (אוסטרליה וניו זילנד).

עוד קבורים בבית הקברות 1,025 חיילים שמתו לא בעקבות פעילות מלחמתית.

בקפלות זיכרון הוצבו לוחות זיכרון ל-3,647 חללי מלחמת העולם הראשונה ועוד 28 לוחות זיכרון לאלה שמתן לאחר מכן. סך הכל הונצחו 13,350 חללי מלחמה. יוצא כי חלק מהחללים שנקברו בבתי הקברות הונצחו גם בקפלות שהיו רק בבתי הקברות בירושלים וברמלה.

בבתי הקברות הוטמנו גם חיילים בריטיים שנהרגו לאחר מלחמת העולם הראשונה, בין השאר בזמן המרד הערבי הגדול וכתוצאת מפעולות תנועת המרי העברי ובמלחמת העולם השנייה - סך הכל 2,296 חללים, מתוכם 1,933 בריטים. מבין הסך הכולל היו 561 חיילים שלא מתו עקב פעילות מלחמתית.

לקריאה נוספת

• תום שגב, ימי הכלניות - ארץ ישראל בתקופת המנדט, הוצאת כתר, 1999.
• ימי המנדט הבריטי 1917 - 1948. חלק בסדרה: "מאה שנה ועוד עשרים" בעריכת רוברט שרשבסקי ואחרים, הוצאת ספרית מעריב, 1968.
• גדעון ביגר, מושבת כתר או בית לאומי, יד יצחק בן צבי, תשמ"ג.
• הדרה לזר, המנדטורים - ארץ ישראל, 1940-1948, הוצאת כתר, 1990.
• יעקב ראובני, ממשל המנדט בא"י -ניתוח היסטורי מדיני, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ג.
• יהושע בן אריה (עורך), מורשת המנדט הבריטי, יד בן-צבי, 2003.
• חיים שנהב, המנדט ושברו - על אהבה ובגידה, הוצאת עם עובד, 2007.
• קובי כהן-הטב, לתור את הארץ - התיירות בארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי, יד בן-צבי, 2007.
• ג'ואן פיטרס, מאז ומקדם - מקורות הסכסוך היהודי ערבי על א"י , הוצאת הקיבוץ המאוחד.

קישורים חיצוניים

• כתב המנדט, באנגלית, באתר האו"ם
• ירושלים בתקופת המנדט הבריטי
• הצעות לגבולות במהלך המנדט באתר מט"ח
• תצלומים של דייוויד דאגלס דאנקן:
  • חשיפת סליק נשק בקיבוץ (כנראה מהשבת השחורה), 1946
  • חייל בריטי ויהודי חרדי בירושלים, 1946
  • ספינות מעפילים, 1946
  • רחוב במזרח ירושלים לאחר פשיטה של אצ"ל על סניף בנק ערבי, 1946
• אלי א.הרץ, המנדט על פלשתינה (א"י) - ההיבטים החוקיים של זכויות היהודים - ארץ זו היא ארצי
• המנדט הבריטי. שרון שגב ותמי רון - זקנות ציון