בעיית הפליטים הפלסטינים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף בעיית הפליטים)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פליטים פלסטינים, 1948
פליט פלסטיני מהכפר סומייל שבלב תל אביב, מצביע בעת סיור לאזרחים ישראלים על בית שלטענתו היה בית ילדותו, 2006
ילדה פלסטינית נושאת שלט עם ציורו הסמלי של המפתח

בעיית הפליטים הפלסטינים היא שאלת מעמדם וגורלם של ערביי ארץ ישראל אשר יצאו את תחומי המנדט הבריטי ומדינת ישראל במהלך מלחמת העצמאות (המכונה על ידיהם בשם הנכבה), אלו שהפכו פליטים ממקום מושבם בגדה המערבית במהלך במלחמת ששת הימים וכן צאצאיהם, שמדינת ישראל מנעה את שיבתם לבתיהם בתום המלחמה. רבים מן הפליטים וצאצאיהם חיים במחנות הפליטים, בערים ובכפרים ברצועת עזה, ביהודה ושומרון, בירושלים המזרחית, בירדן, בלבנון ובסוריה וכן במדינות אחרות בעולם.

מדינות ערב סירבו לסייע ביישוב הפליטים בשטחיהן, מחשש שצעד כזה יתפרש כהשלמה עם קיום מדינת ישראל ויחליש את המאבק בה.[1]

להבדיל משאר פליטי העולם המטופלים על ידי נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR), בעלי סטטוס של פליטים פלסטינים מטופלים על ידי אונר"א - סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלסטינים (UNRWA). בערך זה המונח "פליט" מתייחס לפליט לפי הגדרת אונר"א.[2] בתור שכאלה הפליטים הפלסטינים הם אוכלוסיית הפליטים היחידה בעולם שבה גם צאצאי הפליטים ובני-זוגם זכאים למעמד של פליט. הגדרת הפליטים של אונר"א אף אינה מחריגה ממצבת הפליטים את אלה מהם שקיבלו אזרחות במקום מושבם החדש או את אלה שביצעו פשעים שונים או אף פעלו נגד מטרות האו"ם (תנאים שיכולים לפסול זכאות של פליטים רגילים). המנדט שניתן לאונר"א, בניגוד למנדט הנציבות, אינו כולל טיפול בהשבת הפלסטינים למקום ממנו יצאו.[3]

אוכלוסייה נוספת הקשורה במונח הם אלה מערביי ישראל שעזבו את ביתם הקבוע כתוצאה מהמלחמה אך עדיין נותרו בתחומי מדינת ישראל.

סמל מוכר של המאבק על זכויות הפליטים הוא מפתח המייצג את זכויותיהם על הבתים והקרקעות אשר נעזבו.

היציאה ההמונית במהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר החלטת החלוקה של ארץ ישראל באו"ם ב-29 בנובמבר 1947, למדינה ערבית ומדינה יהודית, החלו התקפות של ערביי ארץ ישראל על מטרות יהודיות. בין מועד החלטת החלוקה למועד פלישת צבאות ערב לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ב-15 במאי 1948, הייתה המלחמה בין יהודים וערבים בארץ ישראל מלחמת אזרחים, בין "כנופיות" ערביות מקומיות ולצדן צבא ההצלה של הליגה הערבית, לבין הארגונים הלוחמים של היהודים.

כבר בתחילת המלחמה, בדצמבר 1947 ובינואר 1948, החלו לצאת מארץ ישראל, במתינות יחסית, משפחות ערביות אמידות. העיתון הערבי היפואי "אל-שעב" ("העם") גינה את התופעה ב-30 בינואר 1948: "הקבוצה הראשונה של הגיס החמישי שלנו כוללת אותם אנשים הנוטשים את בתיהם ומסחריהם והולכים לגור במקום אחר... לנוכח סימן ראשון של תלאה הם נושאים רגליהם כדי להימלט מלשאת בעול המאבק". כעבור חודשיים, ב-30 במרץ, האשים השבועון "אל-צריח" את תושבי הכפר שייח' מוניס וכפרים אחרים בסביבת תל אביב, ש"המיטו חרפה על כולנו" על ידי "נטישת כפריהם". ב-5 במאי דיווח הכתב של ה"טיימס" הלונדוני בירושלים כי "הרחובות הערביים שוממים להפליא, וכפי הנראה בעליל היתה, בעקבות הדוגמה העלובה של המעמד המבוסס יותר, יציאה המונית גם מירושלים, אם גם לא באותו היקף כמו ביפו ובחיפה". ב-16 באוגוסט, סמוך לסיומה של היציאה ההמונית, הסביר הבישוף היווני-קתולי של הגליל, ג'ורג' חכים את פשרה לעיתון "צדא אל-ג'נוב" מביירות: "הפליטים היו סמוכים ובטוחים כי לא ימים רבים ייעדרו, וכי שוב ישובו בתוך ימים מעטים, בתוך שבוע או שבועיים. מנהיגיהם הבטיחו להם כי קל-מהרה ימחצו הצבאות הערביים את 'הכנופיות הציוניות' וכי אין כל מקום לבהלה או לחשש של גלות ממושכת". ב-2 באוקטובר הסביר השבועון הלונדוני "האקונומיסט" את הגורמים לבריחת הערבים מחיפה: "כמעט אין כל ספק שהאדיר בגורמים הללו היו ההכרזות שהושמעו על גלי האתר על ידי הוועד הערבי העליון, שדרש מן הערבים לצאת... נרמז בבירור כי אותם ערבים שיישארו בחיפה ויקבלו את חסות היהודים ייחשבו כבוגדים". ב-3 באפריל 1949, בתחנת השידור הערבית של המזרח התיכון מקפריסין נאמר: "אין לשכוח שהוועד הערבי העליון עודד את בריחת הפליטים מבתיהם ביפו, חיפה וירושלים". אדוארד עטיה, מזכיר המשרד של הליגה הערבית בלונדון ואחד התועמלנים הראשיים בזמן המלחמה, הסביר בספרו מ-1955: "היציאה הסיטונית הזאת נבע בחלקה מאמונתם של הערבים, ששאבה עידוד מדברי-הרהב של עתונות ערבית בלתי-מציאותית ומן הדיבורים חסרי-האחריות של כמה מן המנהיגים הערבים, שכעבור שבועות אחדים לכל היותר יוכו היהודים על ידי צבאות המדינות הערביות וערביי ארץ ישראל יוכלו לשוב ולהיכנס ליטול לידיהם את מולדתם". העיתונאי האמריקאי קנת בילבי, ששהה בארץ ישראל וסיקר את המלחמה, הסביר בספרו שיצא זמן קצר אחריה, את ההגיון, לדעתו, שעמד מאחורי עידוד הבריחה בתחילתה על ידי ההנהגה הפלסטינית: "יציאת הערבים, לפחות בתחילתה, קיבלה עידוד מצד הרבה מנהיגים ערביים כגון חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי הירושלמי הפרו-נאצי הגולה, ומצד הוועד הערבי העליון לארץ ישראל. הם ראו בגל הראשון של תבוסות הערבים תופעה חולפת בלבד. יברחו ערביי ארץ ישראל אל הארצות השכנות. דבר זה יסייע לעורר את יתר העמים הערביים למאמץ מוגבר, וכאשר תהלום הפלישה הערבית יוכלו הפלסטינים לשוב לבתיהם ולקבל פיצוי מרכושם של היהודים שייזרקו לים".[4]

האחריות לבעיית הפליטים הופנתה גם כלפי מדינות ערב. ב-6 בספטמבר 1948, עוד בעיצומה של המלחמה, אמר מזכיר הוועד הערבי העליון אמיל אל-ע'ורי בראיון לדיילי טלגרף בביירות: "העובדה שפליטים אלה מצויים היא תוצאה הישרה מפעולתן של המדינות הערביות בהתנגדן לחלוקה...המדינות הערביות הסכימו פה-אחד על המדיניות הזאת והן חייבות להשתתף בפתרון הבעיה". ב-19 בפברואר 1949, הסביר העתון הירדני "פלסטין": "המדינות הערביות עודדו את ערביי פלסטין לעזוב את בתיהם באופן זמני כדי שלא יפריעו לצבאות הפלישה הערביים". נימר אל-חווארי, מפקד ה"נג'אדה", ארגון הנוער הפלסטיני, ציטט בספרו "סוד הנכבה" (נצרת, 1952) את דבריו של נורי סעיד, ראש ממשלת עיראק: "נמחה כל מקום בו יתורו להם היהודים מפלט. הערבים צריכים להוליך את נשיהם וילדיהם למקומות בטוחים עד שוך הקרבות". ב-8 ביוני 1951, כתב חביב עיסא ביומון הלבנוני הניו-יורקי "אל-הודא", על התפקיד שמילא עזאם פאשה, המזכיר הכללי של הליגה הערבית: "עצת אחים ניתנה לערביי פלסטין לעזוב את אדמתם, בתיהם ורכושם ולשבת ישיבת-ארעי במדינות-אחיות שכנות, לבל יבואו תותחי הצבאות הערביים הפולשים ויקצרו בהם קציר". תזכיר של הוועד הערבי העליון אל מדינות הליגה הערבית ב-1952, האשים אותן בעידוד היציאה: "אחדים מן המנהיגים הערביים ומווזיריהם בבירות הערביות...הכריזו שהם מקדמים בברכה את הגירתם של ערביי פלסטין לארצות הערביות עד אשר יושיעו את פלסטין. רבים מערביי פלסטין הלכו שולל אחר הכרזותיהם... טבעי היה הדבר שאותם מערביי פלסטין שראו הכרח לעצמם לעזוב את ארצם יתורו להם מפלט בארצות ערביות... וישארו במקומות קרובים מעין אלה כדי לקיים את המגע עם מולדתם למען יקל עליהם לשוב אליה כאשר תכשר השעה לכך, לפי ההבטחות של רבים מן האחראיים בארצות הערביות". לעתון הירדני "אל-דפאע", סיפר ב-6 בספטמבר 1954 פליט פלסטיני: "הממשלות הערביות אמרו לנו: צאו כדי שנוכל אנחנו להיכנס. וכך יצאנו, אבל הן לא נכנסו".[5] אולם כבר ביולי 1948 טען אמיל אל-ע'ורי כי הפליטים הפלסטינים עצמם הם אלה שהפיצו את הסיפורים על הוראות שקיבלו מההנהגה הפלסטינית לפנות את בתיהם, כדי להצדיק את "עריקתם" ובריחתם.[6]

עד אפריל 1948, עדיין נותרו בשטח שקבע האו"ם למדינה היהודית כמחצית מהאוכלוסייה הערבית. אולם לאחר כיבוש הכפר דיר יאסין ליד ירושלים וההרג הרב שהתרחש בו ב-9 באפריל, החל שלב חדש ביציאה ההמונית. הכפרים מלאו שמועות על מעשי זוועה של היהודים וחלק גדול מהאוכלוסייה הערבית נתקף בהלה. במאמר שכתב ב"דיילי מייל" הלונדוני ב-12 באוגוסט 1948, כתב מפקד הלגיון הערבי, ג'ון גלאב: "האזרחים הערבים נתקפו בהלה ונסו מנוסה מבישה. לעתים קרובות נעזבו כפרים עוד בטרם יאיים עליהם מהלך המלחמה". כך, בסוף האביב ובראשית קיץ 1948, עזבו עוד רבע מיליון ערבים את שטחה של המדינה היהודית.[7]

ב-6 באוגוסט פרסם אמיל אל-ע'ורי מאמר על שאלת הפליטים ב"טלגרף" בביירות, בו הציע לרכז את הפליטים בבקעת הירדן ובנגב - כך יהיו קרובים לחזית ויוכלו לתרום למאמץ המלחמתי, ותיחסך מהם העוינות שהופגנה כלפיהם בארצות ערב.[8] ע'ורי האשים בדבריו לעיתון את מנהיגי מדינות ערב בהיווצרות בעיית הפליטים וטען כי ניתן לפתור את הבעיה "רק על ידי כיבוש מחדש של השטח שנכבש בידי היהודים והחזרת יושביהם", אולם שלל את אפשרות החזרת הפליטים "לבתיהם הכבושים", מאחר שהיהודים "יחזיקום כבני ערובה ויענום קשות". הוא טען כי הסכמה פוליטית להחזרת פליטים תהיה "התחמקות האחראים מן האחריות לעניין, ותשמש צעד ראשון להכרת הערבים במדינת ישראל ובחלוקה... עלינו עתה לחזור ולהפוך את העניין לעניין של ג'יהאד. שומה עלינו לטעת בלב כל ערבי את האיבה ליהודים".[9]

מספר הפליטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יציאת הערבים מרמלה-יולי 1948

מספר הפליטים הפלסטינים שעזבו במהלך מלחמת העצמאות נע ככל הנראה סביב 710,000.

  • מדינות ערב נקבו במספרים שהגיעו ל-900 אלף.
  • ישראל הרשמית נקבה ב-520,000. ישראל טענה כי סך כל הערבים שחיו בשטחים שהועברו לשליטתה מנו 722,000, וכי נשארו בהם 102,000 (על פי מפקד נובמבר 1948). עוד נטען כי עשרות אלפים חזרו לשטחים שבשליטת ישראל לאחר המפקד.[10]
  • משרד החוץ הבריטי העריך כי מדובר ב-711 אלף, במסגרת אומדן שנע מ-600 ל-760 אלף.
  • אונר"א העריכה את מספר הפליטים ב-726,000.[11]
  • לפי אוריה שביט וג'לאל בנא, ב-1949 מנתה האוכלוסייה הפלסטינית 1.38 מיליון בני אדם, מהם 730 אלף פליטים.[12] (על פי נתוני האו"ם, 932 אלף חיו בתחומי הגדה המערבית ורצועת עזה ב-1950).
  • על פי נייר העמדה של מרכז מציל"ה[13] במהלך מלחמת העצמאות עזבו את מדינת ישראל בין 600,000 ל 700,000 פלסטינים.

כאשר הוקם אונר"א ב-1950 נרשמו כ-750 אלף נפש כפליטים ברישומיו.[14] אחרי מעל 60 שנה, נוסף לדור הראשון של הפליטים דור שני, שלישי ורביעי. ריבוי טבעי מהגדולים בעולם הכפיל את מספרם פי שישה לפחות. האוכלוסייה הפלסטינית מנתה נכון ל-2006 כעשרה מיליון בני אדם לפי מפקד האוכלוסין הפלסטיני ורישומי אונר"א.[15] אונר"א אמד את מספר הפליטים הפלסטינים בשנת 2001 ב-3.7 מיליון, אולם ההערכה היא כי נתוני הארגון נוטים להפרזה[12] מספרם של הפליטים ב-2005 נאמד בכ-4.25 מיליון.[16] לפי הערכות של גורמים פלסטינים המספר עומד על חמישה מיליון,[17] ולפי הערכות של גורמים ישראליים,[12] כשלושה מיליון אם סופרים לשיטתה של אונר"א, ועל פי רות לפידות,[18] אם סופרים לשיטתה של נציבות הפליטים של האו"ם שהגדרת הפליט שלה אינה כוללת את צאצאיו ושוללת את מעמד הפליט מפליטים שקבלו אזרחות במקום מושבם החדש מספר הפליטים קטן משמעותית מחצי מיליון איש.

על פי נתוני אונר"א, מספר הפליטים ב-2014 הוא כ-5 מיליון. להלן חלוקת מספר הפליטים לפי מדינות, בהתאם לנתוני אונר"א לשנת 2013:[19]

בנוסף למספרים אלה קיימים פליטים שאינם מתגוררים במדינות הרשומות מעלה (למשל במצרים, ערב הסעודית ומדינות המפרץ) ולא מופיעים ברישומי אונר"א כי המנדט של הארגון לא כולל מדינות אלו.

מרכיבים עיקריים של בעיית הפלסטינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זכות השיבה - התביעה לשיבה של הפליטים וצאצאיהם לתחומי מדינת ישראל נסמכת, לטענתם, על החלטת עצרת האו"ם ועל תביעה כלל ערבית. פרשנות ישראלית לסוגיה שוללת קיומה של הוראת או"ם מחייבת בנושא זה.[20]
  • התביעה לרכוש - התביעה לרכוש אשר נעזב או ננטש או לפיצויים תמורתו. תביעה זו כוללת בעלות על חלק גדול מקרקעות מדינת ישראל, שהיו רכוש הפליטים והועברו לבעלות המדינה אחרי עזיבת הפליטים באמצעות חוק נכסי נפקדים וחוק רכישת מקרקעין.
  • שיקום ותמיכה באוכלוסיות הפליטים אשר נמצאות לרוב במצוקה כלכלית בולטת.
  • שאלת אזרחותם של הפליטים

הפלסטינים טענו לאורך השנים שזכות השיבה הוכרה על ידי הקהילה הבינלאומית. להוכחת טענתם הסתמכו על כמה אמנות בינלאומיות (ובהן הצהרת זכויות האדם), החלטות של מועצת הביטחון (ובהן החלטה 242) ועל כמה החלטות של עצרת האו"ם, שדרשה לאפשר לפליטים לשוב. העוגן המשפטי העיקרי של הפלסטינים הוא החלטת עצרת האו"ם מדצמבר 1948 (החלטה 194) אשר הדרישה לזכות השיבה או תשלום פיצויים זכתה בה לתמיכה:

"הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית. בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ישולמו פיצויים לפי עקרונות המשפט הבינלאומי".

לעומת זאת, ישראל מתנגדת לכך בחריפות וטוענת כי לא ניתן להשיב את הפליטים הן מסיבות מעשיות (ישראל טוענת שהגירת הפליטים לישראל תביא לחיסולה כמדינה יהודית ותגרור מלחמת אזרחים) והן מסיבות מוסריות (ישראל טוענת שמדינות ערב והפלסטינים עצמם הם האחראיים לבעיית הפליטים[21]).

במהלך דיוני ועידת לוזאן, כתוצאה מלחץ אמריקאי כבד, הביעה ממשלת ישראל בפני ממשלת ארצות הברית נכונות לקלוט 100 אלף פליטים, כ-15% מכלל הפליטים הפלסטינים ב-1949. הובהר כי הוצאתו לפועל של הצעד הישראלי מותנית בהשגת הסדר שלום עם הערבים ובמציאת פתרון כולל לבעיית הפליטים. כ-30 אלף חזרו במסגרת איחוד משפחות, אבל בעייתם של שאר הפליטים לא נפתרה.[21]

בשנת 2004 הכירה ארצות הברית רשמית בעמדת ישראל שבמסגרת הסדר הקבע לא יחזרו פליטים פלסטינים לישראל.[22]
אחת מהטענות המועלות כנגד זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים היא סוגיית הפליטים היהודים ממדינות ערב, שמספרם לפי הערכות היה דומה לזה של הפליטים הפלסטינים.[23]

בשנת 2008 פרסם ה-"וושינגטון פוסט" מאמר מאת היועצים לביטחון לאומי לשעבר בממשלי ג'ראלד פורד וג'ורג' בוש האב וג'ימי קרטר, ברנט סקאוקרופט וזביגנייב בז'ז'ינסקי שהציע תוכנית לנשיא הנבחר ברק אובמה הכוללת ארבע נקודות עיקריות, בהן ש"לא תהיה שיבת הפליטים, שכמוה כ"התאבדות לאומית" לישראל, ובמקומה תתגייס הקהילה הבינלאומית לפצות את הפלסטינים".[24][25]

הפזורה הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפזורה הפלסטינית

הפליטים בירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר הפלסטינים בירדן נע בין שלושה מיליון לארבעה מיליון וחצי לפי הערכות שונות, כלומר כ-35%-60% מאוכלוסיית ירדן, וכשני שליש מתוכם נחשבים לפליטים. רוב האוכלוסייה הפלסטינית בירדן, כולל הפליטים שהגיעו משומרון ומיהודה, אשר היו תחת שלטון ירדני לפני מלחמת ששת הימים, נהנית מזכויות אזרחיות וחופש עיסוק אך יחסה של המדינה אליהם הינו מורכב. כיוון שמרבית הפליטים נחשבים לאזרחים, המלך מעוניין בנאמנותם ומנסה לתמוך בהם, אך חשוב לו לשמור על הזכות לסיוע הכלכלי אותו נותן האו"ם. הפליטים עצמם חושדים בכל תוכניות לשיפוץ או מעבר ממחנות הפליטים כניסיון לגרום להם לוותר על תביעתם לזכות השיבה. ירדן מצהירה בעקביות נאמנות לתביעה הערבית לזכות השיבה ולפיצויים לפליטים.

בירדן יש עשרה מחנות פליטים. ירדן הייתה למדינה הערבית היחידה אשר העניקה אזרחות לפליטים הפלסטיניים. זאת, כחלק משאיפתו של המלך עבדאללה הראשון, ואחריו המלך חוסין, לגרום לכך שהגדה המערבית, על תושביה, יהפכו לחלק אינטגרלי מהממלכה ההאשמית של ירדן.

מחנות שהוקמו לאחר מלחמת העצמאות:

  • מחנה אל-זרקאא: המחנה הוקם על ידי הוועדה הלאומית של הצלב האדום ב-1949 עבור 8,000 פליטים על שטח של 180 דונם בסמוך לעיירה זרקא. בתחילה התגוררו הפליטים באוהלים ובהמשך סופקו על ידי אונר"א מקלטי בטון, והפליטים עצמם הוסיפו חדרים. המחנה כעת דומה לרובע עירוני כמו בעיירה אל-זרקאא.
  • מחנה ארביד: המחנה הוקם בשנת 1951 ל-4,000 פליטים על שטח של 244 דונם בסמוך לעיירה ארביד בצפון ירדן. מאז 1954 סופקו על ידי אונר"א מקלטי בוץ במקום אוהלים. במהלך השנים החליפו הפליטים את מקלטי הבוץ במקלטי בטון, והמחנה נעשה דומה לרובע עירוני כמו ארביד עצמה.
  • מחנה ג'בל אל-ח'סין: המחנה הוקם בשנת 1952 על שטח של 421 דונם עבור 8,000 פליטים, וממוקם צפונית-מערבית לרבת-עמון. הפליטים המקוריים התגוררו תחילה באוהלים עם קירוי אזבסט, שסופקו על ידי אונר"א. מאז גדל המחנה והפך דומה לרובע עירוני ולחלק מרבת-עמון.
  • מחנה עמאן החדש: המחנה נוסד בשנת 1955 לכ-5,000 פליטים, על שטח של 488 דונם דרומית מזרחית לרבת-עמון. הפליטים שוכנו בתחילה ב-1400 מקלטים, שהוקמו על ידי אונר"א, וב-1957 שוכנו ב-1260 מקלטים נוספים, שהוקמו גם כן על ידי הסוכנות. במהלך השנים הפליטים הוסיפו חדרים כדי לשפר את תנאיהם והמחנה התרחב לתוך האזור האורבאני.

מחנות שהוקמו לאחר מלחמת ששת הימים:

  • מחנה אל-בקעה: זהו המחנה הגדול בירדן, הממוקם כ-20 ק"מ צפונית לרבת-עמון. בין יוני 1967 לפברואר 1968 היו במחנות זמניים באזור בקעת הירדן, אך בעקבות הסלמה צבאית באזור הם עברו לאל-בקעה, שכבר היו בו חמשת אלפים אוהלים ל-26,000 פליטים על שטח של 1.4 קמ"ר. בין 1969 עד 1971 החליפה אונר"א את האוהלים ב-848 מקומות מחסה בשל החורף הקשה, הודות לתרומות שהגיעו מגרמניה.
  • מחנה מארכא: נודע בשם "חיטין". הוקם ב-1968 עבור 15,000 פליטים. אוהליו הוקמו על שטח של 917 דונם במרחק 10 ק"מ צפונית מזרחית לרבת-עמון. הסוכנות היהודית[דרוש מקור] סיפקה אוהלים, כדי שהפליטים יוכלו להתמודד עם החורף הקשה, עד לבנייתם של 4,000 מבנים, שנבנו בין השנים 1969–1971 תוך תמיכה של גרמניה, איטליה, ירדן ותרומות מהמזרח הקרוב.
  • מחנה סופ: המחנה משתרע על-פני 500 דונם וממוקם ליד החורבות הרומיות המפורסמות של ג'רש, 50 ק"מ צפונית לרבת-עמון. באוקטובר 1967 ננטש המחנה בשל תנאי מזג האוויר הקשים, והתושבים שוכנו באוהלים בבקעת הירדן. בעקבות הסלמה של פעילויות צבאיות בבקעת הירדן ב-1968 הוחזרו הפליטים חזרה לסופ.
  • מחנה ג'רש: ידוע גם בכינוי מקומי "מחנה עזה", שהוקם ב-1968 עבור 11,500 פליטים פלסטינים ועקורים שיצאו מרצועת עזה כתוצאה ממלחמת ששת הימים. המחנה משתרע על שטח של 750 דונם וממוקם כ-5 ק"מ מהחורבות הרומיות המפורסמות של ג'רש. מ-1967 דואגת הסוכנות למתקני מזון, לשיפור איכות הסביבה, לשרותי בריאות, לחינוך ולתברואה. הוחלפו 1,500 אוהלים במקלטים טרומים עמידים בין השנים 1968- 1971 ונבנו עוד כ-2,000 מקלטים בתמיכה ובסיוע המזרח הקרוב.
  • מחנה אל-טאלביה: הוקם ב-1968 עבור 5,000 פליטים. בניגוד למחנות אחרים בירדן, תושבי אל-טאלביה הם בעיקר עקורים. המחנה הוקם על שטח של 130 דונם כ-35 ק"מ דרומית לרבת-עמון. האוהלים נתרמו על ידי איראן וחברת סאן. מאוחר יותר הוחלפו האוהלים במקלטי בטון.[26]
  • מחנה אל-חצן: המחנה ידוע גם בכינוי מקומי כמחנה "עזמי אל-מופתי", הוקם בשנת 1968 עבור 12,500 פליטים. הוא ממוקם 80 ק"מ צפונית לרבת-עמון. בתחילה גרו הפליטים באוהלים על שטח של 774 דונם. את האוהלים החליפו במקלטים טרומיים בשנים 1969–1971 במימון תרומות מגרמניה ומתוכנית לפיתוח ירדן המערבית.

הפליטים בלבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי נתוני האו"ם, בלבנון כ-350,000 פלסטינים. כרבע מהפליטים קיבלו אזרחות לבנונית באמצעות נישואים ולחצים של עדות שונות בלבנון. בשנת 1994 הוענקה אזרחות לבנונית למתואלים משבעת הכפרים ומעט לאחר מכן הוענקה אזרחות לבנונית לקבוצה של פליטים סונים ולפליטים הנוצריים.[27] בלבנון קיימת התנגדות רבה להימצאות הפליטים בשטחה, בשל החשש מערעור שיווי המשקל העדין בין העדות השונות. רוב הפליטים בשטח לבנון יושבים במחנות, ללא זכויות אזרחיות, ללא שירותי בריאות וחינוך ממשלתיים, מוטלות עליהם הגבלות רבות בנושאים כגון חופש התנועה ונאסרת עליהם העבודה במקצועות רבים. הגבלות רבות נוספות מוטלות על שיפוצים ובנייה במחנות הפליטים.

בשנת 1993, לאחר הסכמי אוסלו, הודיעה ממשלת לבנון כי אין בכוונתה להרשות לפליטים להישאר בתחומה עוד זמן רב. תוכניות רבות הועלו במהלך השנים לגבי פינוי הפלסטינים מלבנון לארצות אחרות תוך מתן סיוע כספי למדינות אלו.

בעקבות לחץ של פליטים מתואלים תושבי שבעת הכפרים, תובע חזבאללה את שטח הכפרים הללו כחלק מלבנון, והם אינם רואים את עצמם עוד כפלסטינים.

הפליטים בסוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוריה כ-300,000 פליטים. רובם הגדול נהנה מזכויות תעסוקה וחינוך ומצבו דומה למצב יתר האוכלוסייה, אך הוא נעדר אזרחות וזכויות פוליטיות. סוריה מצהירה כי היא תומכת בתביעה הערבית לזכות השיבה.

הפליטים בערב הסעודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כ-500,000 פליטים גרים בערב הסעודית. אין להם אזרחות סעודית ואף אסור להם לבקש אזרחות זו.

הפליטים בעיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעיראק הגיעו פליטים מעטים בשנת 1948. גל נוסף של פליטים הגיע ב-1967. בשנת 1991 הגיעו לעיראק פלסטינים שעבדו בכווית וגורשו משם בגלל תמיכתם בפלישה העיראקית לכווית. בסך הכל כ-450,000 פלסטינים גורשו מכווית ב-1991. עיראק סירבה להעניק לפלסטינים אזרחות, ואסרה עליהם לרכוש אדמה ובתים. עיראק גם נמנעה מלהעניק לפלסטינים מעמד של פליט וסרבה לאפשר לאונר"א להעניק לפליטים סיוע. במקום זאת, שלטונות עיראק העניקו סיוע לפלסטינים שהתגוררו בה. רובם התגוררו בדירות בבעלות ממשלתית או קיבלו סיוע בשכר דירה. פלסטינים קבלו תעודות מסע לצורך נסיעות לחוץ לארץ וזכו לזכויות סוציאליות, כולל שירותי חינוך ובריאות. מצב זה הביא את האוכלוסייה הפלסטינית בעיראק המונה עשרות אלפים לתמוך בשלטון ובתקופת סדאם חוסיין אף נחשבה לתומכת הנלהבת ביותר של השליט. לאחר מלחמת עיראק הורע מצבם באופן דרמטי, כאשר מתנגדי סדאם חוסיין, במיוחד שיעים, מתנכלים להם בגלל היחס המועדף שקבלו ממשטרו של סדאם חוסיין.[28]

הפליטים בכווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד 1991 היוו הפליטים הפלסטינים כ-30% מאוכלוסייתה של כווית (כ-2 מיליון איש). בעקבות התמיכה הגלויה של אש"ף בראשות יאסר ערפאת בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ, גורשו כ-450,000 פלסטינים מכווית (בעיקר לעיראק). עד 2006, מעטים חזרו אליה, והיום חיים בכווית כ-40,000 פלסטינים, המהווים פחות מ-3% מאוכלוסייתה. ב-12 בדצמבר 2004, התנצל מחמוד עבאס על תמיכת הפלסיטינים בכיבוש כווית ב-91.[29]

הפליטים בצ'ילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצ'ילה מסורת של קליטת מהגרים ופליטים מקרב ערביי ארץ ישראל. כבר מראשית המאה ה-20 הגרו ערבים מארץ ישראל לצ'ילה בגלל הפקעת רכושם על ידי השלטונות העות'מאניים. לאורך המאה ה-20 מתקיימת בצ'ילה קהילה משגשגת מקרבם המונה כ 350,000 נפש, רובם נוצרים. מדובר בקהילת הפליטים הגדולה ביותר מקרב ערביי ארץ ישראל מחוץ למזרח התיכון.

ב-2008 החל מבצע לקליטתם ויישובם מחדש בצ'ילה של 20,000 פליטים מקרב ערביי ארץ ישראל אשר שהו מאז 2003 במחנה הפליטים המדברי אלטאנף על גבול עיראק סוריה. אל המחנה הגיעו הפליטים (המתגוררים בעיראק מאז 1948) כתוצאה מרדיפתם על ידי מיליציות עיראקיות לאחר נפילתו של סאדם חוסיין. את המבצע יזמה והובילה נציבות האו"ם לפליטים - UNHCR, בשיתוף פעולה עם שלטונות צ'ילה וארגונים אזרחיים צ'יליאנים. לנציבות האו"ם לפליטים המנדט לשקם את הפליטים במקומות אליהם הגיעו או למצוא עבורם פתרונות אחרים שלא בארץ ממנה באו בה בעת שהמנדט של אונר"א, אשר באחריותה הטיפול במרבית הפליטים מקרב ערביי ארץ ישראל, אוסר עליה שיקום קבע של הפליטים שלא במקום ממנו באו, ארץ ישראל. הפליטים שוכנו בדירות מאובזרות במתחמי דירות מרווחים בשכונות צ'יליאניות רגילות, רכשו מיומנות בשפה הספרדית בפרק זמן קצר יחסית והחלו להשתלב בשוק העבודה בסיועה של קהילת הפליטים הוותיקה הנחשבת לעשירה ובעלת השפעה בצ'ילה. בחלוף שנה לשהותם בצ'ילה יקבלו הפליטים תעודת פליט ובתום שבע שנים יקבלו דרכון צ'יליאני.[30]

ירושלים: מחנה פליטים שועפאט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחנה הפליטים היחיד בתחומה המוניציפלי של העיר ירושלים הוא מחנה פליטים שועפאט, הממוקם בצפון-מזרח ירושלים. המחנה הוקם בשנים 1966-1965, עת שלטה ירדן על מזרח ירושלים והגדה המערבית, במטרה לפנות אליו את תושבי מחנה הפליטים אל-מועסכר ששכן בעיר העתיקה של ירושלים, בתחומי הרובע היהודי הנטוש. המחנה הוקם על קרקע שהוקצתה לארגון אונר"א על ידי שלטונות ירדן והיה המחנה האחרון שהוקם עבור הפליטים. זמן קצר לאחר הקמתו פרצה מלחמת ששת הימים, שבעקבותיה אוכלס המחנה בפליטים נוספים ממלחמה זו. שינוי גבולותיה המוניציפליים של ירושלים לאחר המלחמה כלל את מחנה הפליטים בשטחה המוניציפלי של העיר, והקנה זכות תושבות ישראלית לאוכלוסייתו.

הערכות שונות קיימות על מספר תושביו, החל מ-8,000 (לפי עיריית ירושלים[31]), ועד 20,000 (לפי עמותת עיר עמים[32]).

הפליטים בשטחי הרשות הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינת הרשות הפלסטינית מעמדם של הפליטים הפלסטינים, כלומר הפלסטינים אשר גרו בשטחי 48 ובחלק משטחי 67 שלא הועברו לשליטת הרשות, ארעי בדיוק כמו מעמדם בשאר המדינות. מעמדם של הללו כ"פליטים" נשמר בקפדנות על ידי הרשות בעזרת הפליטים עצמם ובתמיכתם, כדי לאשש את התביעה לזכות השיבה. אף כי הרשות מנסה לשפר את מצב הפליטים, היא עושה זו בהסתייגות רבה, ועל כן השיפורים עצמם נעשים בצורה ארעית במכוון.

רצועת עזה נמצאת במוקד בעיית הפליטים. נכון לשנת 2000, גרים ברצועה כ-1.1 מיליון איש[דרוש מקור] מתוכם 700,000 מוגדרים כפליטים, ומתוכם 400,000 יושבים במחנות הפליטים. ברצועה גרה חמישית מאוכלוסיית הפליטים הפלסטינים והם מהווים את מרבית האוכלוסייה בחבל כולו.

אזור הרצועה הוא אזור עני, מיושב בצפיפות אשר כלכלתו הולכת וקורסת, הן בשל הריבוי הטבעי הגבוה ומיעוט העבודה והן בשל האינתיפדה השנייה. אחוזי האבטלה והמצוקה הכלכלית גבוהים יותר בקרב הפליטים מאשר בקרב שאר התושבים.

באזור יהודה ושומרון גרים כ-2,000,000 פלסטינים[דרוש מקור], מהם מוגדרים 400,000 כפליטים וכ-100,000 מתוכם מתגוררים במחנות הפליטים. מרבית הפלסטינים אינם עובדים במחנות עצמם אלא בעבודות שונות בישראל[דרוש מקור].

הפליטים הפנימיים בישראל - עקורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מערביי ישראל הם עקורים או צאצאי עקורים כתוצאה ממלחמת העצמאות, כלומר אנשים שעזבו את מקום יישובם ולא הורשו לחזור אליו. לעתים האנשים עקרו ליישוב אחר בתחילת המלחמה וכשמקום מושבם השני נכבש הם נשארו תחת שלטון ישראלי וקיבלו אזרחות ישראלית ואדמותיהם נתפסו על פי חוק נכסי נפקדים. דוגמה כזאת הם עקורי מיסכה החיים בטירה. לעתים הם הקימו יישובים לא מוכרים, כדוגמת עין חוד (שהוכר לאחר שנים). במקרים אחרים פונו יישובים ערביים מסיבות שונות ותושביהם עברו לשטח אחר שליטת ישראל. דוגמה ידועה היא עקורי איקרית ובירעם. על פי הלל כהן, כ-25,000 מ-165,000 הערבים שקיבלו אזרחות ישראלית לאחר הקמת המדינה היו עקורים. נתונים אלה אינם כוללים את הבדווים בנגב שתחום מחייתם הוגבל.[33]

על פי דוח של המרכז לניטור עקירה פנימית (IDMC) מיסודה של מועצת הפליטים הנורווגית (NRC) מנובמבר 2009 יש הרואים ב-150,000 עד 300,000 איש מהאוכלוסייה הערבית בישראל כעקורים וצאצאיהם.[34]

הפליטים בארצות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פליטים שיכלו להרשות לעצמם והשיגו ויזה מתאימה, עברו למדינות שונות בעולם. ברוב המקרים כלל המעבר מתן אזרחות לפליטים אלה או לדור הבא. בין המדינות שקלטו פליטים: אוסטרליה, אנגליה, ארצות הברית, ברזיל, צ'ילה, צרפת, קנדה וירדן שנתנה אזרחות למיליון פלסטינים. אף על פי שפליטים אלה כבר איבדו את מעמד הפליט על פי הגדרת נציבות הפליטים של האו"ם, רובם חשים עדיין כפליטים ותומכים במאבק הפלסטיני, ונמנים במצבת הפליטים של אונר"א.

פליטים פעם נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמות נוספות במזרח התיכון הפכו פעמים אחדות פליטים פלסטינים, לאחר שהתיישבו במחנות פליטים ובערים, לפליטים פעם נוספת או לעקורים פנימיים. אחדות ממלחמות אלה:

טענות הכופרות בקיום בעיית הפליטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיח הפוליטי והציבורי יש הטוענים כי בעיית הפליטים הפלסטינים היא בעיה שנפתרה למעשה, והצגתה כבעיה פתוחה נובעת אך ורק ממניעים פוליטיים. גישה זו גורסת כי מאחר שהפליטים הפלסטינים גרים כיום ברובם בבתי קבע, יהיה זה לא מדויק ולא נכון לכנותם בהגדרה 'פליטים' וכן להתייחס לתנאי חייהם כתנאי חיים של פליטים. המצדדים בגישה זו מצביעים על כך שההגדרה 'פליט' בכל מקום אחר חלה על האנשים עצמם שאיבדו את ביתם, ולא על בניהם וצאצאיהם כפי שמחילים הגופים הבינלאומיים על הפלסטינים שבפזורה. בנוסף נטען שהגדרת האו"ם את המונח 'פליט' נוצרה לצרכים הפוליטיים של המדינות הערביות - שעשו לכאורה בפליטים הפלסטינים שימוש ציני ולא עשו כל מאמץ לשקמם, זאת כדי להשאיר אותם כקלף פוליטי.

חלק מהטענות נגד אונר"א, שמתחזק את הבעיה באופן תמידי, בתמצית, הן:

  • עצם קיומו של ארגון לטיפול בפליטים מיוחד רק לפלסטינים, בנפרד לארגון הכללי שמטפל בכל שאר הפליטים (נציבות האו"ם לפליטים).
  • הארגון מחשיב כפליט כל אדם ששהה בארץ ישראל שנתיים בלבד לפני מלחמת השחרור, בניגוד להגדרה של הנציבות הכללית שהיא: "מאז ומקדם".
  • הארגון משמר את הבעיה ומנציחה.

כמו כן נשמעת הטענה כי הליך איחוד המשפחות[35] בצד תביעת השיבה - הם אסטרטגיה שמטרתה להפוך את ישראל למדינה דו-לאומית ובהמשך למדינה פלסטינית. הפליטים הפלסטינים הם הפליטים היחידים בעולם מהשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, שחרף השנים שחלפו מאז האירוע שהביא לפליטותם (במקרה הנוכחי אירועי 1948; אפילו מאז 1967 חלפו מעל ארבעים שנה) לא שוקמו עדיין ולא זכו למעמד.

ההיסטוריון יואב גלבר טען שעד אפריל 1948 עזבו הערבים בעיקר בגלל המצב הכלכלי הגרוע אליו נקלעו. בחודשים אלו ניהלו שני הצדדים בעיקר "לוחמה כלכלית" שכוונה להרס התשתית הכלכלית של היריב ופגיעה במוראל וכושר העמידה שלו. לטענתו, כתוצאה מלוחמה זו קרסה החברה הפלסטינית, שהייתה "מלוכדת פחות וחלשה יותר". הקריסה הארגונית, הכלכלית והחברתית הביאה למנוסה המונית, וזה הסימן המובהק ביותר לתבוסתם במלחמה.[36]

הפליטים היהודים ממדינות ערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפליטים היהודים ממדינות ערב

החלטה של הקונגרס של ארצות הברית משנת 2008 יוצרת זיקה בין שיח הפליטות של היהודים ממדינות ערב ובין שיח הפליטות הפלסטיני.[37] גם המשפטן המומחה לזכויות אדם ארווין קוטלר גורס כי קיימת סימטריה בין שני הנושאים לעניין הזכויות הלגיטימיות וההכרה בסבל.[38]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'ואן פיטרס, מאז ומקדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תרגום: אהרן אמיר, 1988
  • בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947, הוצאת עם עובד.
  • יואב גלבר, קוממיות ונכבה, הוצאת דביר, 2004.
  • מרדכי להב, חמישים שנות הפליטים הפלסטינים 1999 - 1948, הוצאת בית עלים, 2000.
  • יעקב טובי, על מפתן ביתה: התגבשות מדיניותה של ישראל בסוגיית הפליטים הפלסטינים, 1948 - 1956, הוצאת מכון בן-גוריון, 2008
  • אריק אריאל ליבוביץ, קדושת הסטטוס-קוו - ישראל וסוגיית הפליטים הפלסטינים 1948 - 1967, רסלינג, 2015

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ איל זמיר, איל בנבנישתי, 'אדמות היהודים' ביהודה, שומרון חבל עזה ומזרח ירושלים, עמוד 30
  2. ^ הגדרת אונר"א לא אושרה על ידי העצרת הכללית של האו"ם והיא השתנתה עם הזמן; הכתוב מבוסס על המסמכים הנוכחיים.
  3. ^ יפה זילברשץ ונמרה גורן-אמיתי, שיבת פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל, עמוד 29
  4. ^ שמואל כץ, אדמת מריבה, פרק 2: פליטים, עמ' 26-25.
  5. ^ שמואל כץ, אדמת מריבה, פרק 2: פליטים, עמ' 28-27.
  6. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 184.
  7. ^ שמואל כץ, אדמת מריבה, פרק 2: פליטים, עמ' 29-28.
  8. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 253, 540 (הערה 85).
  9. ^ בני מוריס, 1948, עמ' 427-426.
  10. ^ בני מוריס, מספר הפליטים הפלסטינים, באתר מט"ח http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=20012
  11. ^ [1]
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 אוריה שביט וג'לאל בנא, החלום הפלסטיני הסיוט הישראלי, באתר הארץ, 05/07/2001
  13. ^ יפה זילברשץ ונמרה גורן-אמיתי, שיבת פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל, עמוד 15
  14. ^ http://www.unrwa.org/who-we-are?tid=86
  15. ^ Drummond, Dorothy Weitz (2004). Holy Land, Whose Land?: Modern Dilemma, Ancient Roots. Fairhurst Press. ISBN 0974823325 עמוד 50,
    Cohen, Getzel M. (2006). The Hellenistic settlements in Syria, the Red Sea Basin, and North Africa (Illustrated ed.). University of California Press. ISBN 0520241487, 9780520241480. עמוד 415
    מפקד האוכלוסין הפלסטיני ורישומי אונר"א
  16. ^ 4,255,120 פליטים נכון ל-2005 לפי TOTAL REGISTERED REFUGEES PER COUNTRY AND AREA As at 31 March 2005
  17. ^ יונתן גונן, "דיווח: ארצות הברית שלחה למזרח התיכון צוות שיבחן את יישוב הפליטים", נענע10, 04/04/2010
  18. ^ The Loopholes in 194
  19. ^ אונר"א במספרים, דו"ח מעודכן ל-1 בינואר 2013
  20. ^ יפה זילברשץ ונמרה גורן-אמיתי, שיבת פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל;
    רות לפידות, מתוך אספקטים חוקיים של שאלת הפליטים הפלסטינים: "לא קיימת חקיקה בינלאומית, הוראות מחייבות של האו"ם או הסכמים בין ישראל לפלסטינים הדורשים את שיבת הפליטים"
  21. ^ 21.0 21.1 תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל
  22. ^ אלוף בן ונתן גוטמן, "מכתב בוש": ישראל לא תחזור לקו הירוק, הפליטים לא ישובו לישראל, באתר הארץ, 15 באפריל 2004
  23. ^ להרחבה ראו פליטים יהודים ממדינות ערב
  24. ^ אמיר אורןקווי 67', ללא שיבה לפליטים: האם זוהי תוכנית אובמה למזרח התיכון?, באתר הארץ, 22/11/2008
  25. ^ Brent Scowcroft ו- Zbigniew Brzezinski,‏ Middle East Priorities For Jan. 21, באתר עיתון הוושינגטון פוסט, 21 בנובמבר 2008
  26. ^ אתר אונר"א
  27. ^ Julie Marie Peteet, Landscape of hope and despair: Palestinian refugee camps, page 177
  28. ^ Iraq: Human rights abuses against Palestinian refugees, Amnesty International, pages 4-5
  29. ^ בן-דרור ימיני - האפרטהייד הערבי
  30. ^ פליטים פלסטינים מעיראק מצאו מקלט בצ'ילה, באתר ynet, 5 באפריל 2008
    אורנית עצר, 'אונר"א מפריעה לצ'ילה לשקם פליטים', באתר ערוץ 7, 2 בספטמבר 2009
    נועם בדין, עדי רבינוביץ', צ'ילה מציגה: פליטים פלשתינים סוג א', באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 6 במאי 2011
    נדב שרגאי, פלסטין דצ'ילה, ישראל היום, 20 במאי 2011
  31. ^ שועפט באתר עיריית ירושלים
  32. ^ פרופיל שכונה ירושלמית: מחנה הפליטים שועפאט - סקירה, לארה פרידמן ועו"ד דן זיידמן, לקוח מתוך Ir Amim Jerusalem Bulletin מ-28 באוגוסט 2006
  33. ^ Land, Memory, and Identity: The Palestinian Internal Refugees in Israel
  34. ^ ISRAEL: Short-term and protracted displacements following various conflicts, Internal Displacement Monitoring Centre
  35. ^ מתוך [2]
  36. ^ גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 131-133.
  37. ^ החלטה 185 של הקונגרס האמריקאי להכיר ביהודים ממדינות ערב כפליטים
  38. ^ Jewish Refugees from Arab Countries: The Case for Rights and Redress, Co-authored by: The Hon. Irwin Cotler, David Matas, Stanley A. Urman, NOVEMBER 5, 2007, P -4