משתמש:Nadav M. Perlman/אריסטו

Nadav M. Perlman/אריסטו
Αριστοτέλης
	אריסטו, פרוטומה משיש, העתק רומי של יצירה מאת ליסיפּוֹס מסביבות 330 לפנה"ס
לידה	384 לפנה"ס
פטירה	322 לפנה"ס (בגיל 62 בערך)
זרם	האסכולה הפריפטטית, אריסטוטליאניזם
תחומי עניין	לוגיקה, מטאפיזיקה, פילוסופיה של המוסר, פילוסופיה פוליטית, פילוסופיה של הנפש, פילוסופיה של המתמטיקה, פילוסופיה של החינוך, אסתטיקה, פילוסופיה של המדע, פיזיקה, ביולוגיה, זואולוגיה
הושפע מ	סוקרטס, אפלטון, אמפדוקלס, הרקליטוס, דמוקריטוס
השפיע על	כמעט כל הוגה שקם לאחריו בתרבות המערבית

אריסטו (ביוונית: Αριστοτέλης, אריסטוטלס; 384 לפנה"ס, סטאגירה – 322 לפנה"ס, כלקיס) היה פילוסוף יווני, מבכירי הפילוסופים של העת העתיקה, ומאבות הפילוסופיה המערבית.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריסטוטלס נולד בסטאגירה (אנ') שבחצי האי כלקידיקי בשנת 384 לפנה"ס. עיר הולדתו נכבשה על ידי פיליפוס השני בשנת 348 לפנה"ס ונהרסה, אך כאות הוקרה לאריסטו וכחלק משכרו שיקם אותה פיליפוס בהמשך חייו. אביו, ניקומכוס, היה רופא החצר של מלך מוקדון, אמינטס השלישי, וממנו קיבל, ככל הנראה, את ידיעותיו הראשונות בתחום הביולוגיה. בגיל עשר התייתם ממנו והושם בחזקת דודו, פרוקסנוס.

בגיל 17 הגיע לאתונה והיה לתלמיד באקדמיה של אפלטון, ונשאר בה כתלמיד וכמורה במשך 20 שנה. עם מותו של אפלטון, ציפה לרשת את מקומו בניהול האקדמיה, אולם התפקיד ניתן תחת זאת לאחיינו של אפלטון. לאחר מכן עזב את אתונה ועבר לאסיה הקטנה. בשנת 343 לפנה"ס נשכר על ידי מלך מוקדון, פיליפוס השני, כדי לשמש מורה לבנו, אלכסנדר. אריסטו היה מורהו של אלכסנדר במשך שלוש שנים, אך המשיך את הקשר עמו גם אחרי שתקופת הלימוד הסתיימה.

בשנת 335 לפנה"ס שב אריסטו לאתונה וייסד בה מוסד למחקר ולהוראה בליקיאון. בתקופה זו חיבר את רוב כתביו. בדומה לאפלטון, חיבר גם הוא דיאלוגים, אבל אלו לא השתמרו. כתביו שהשתמרו הם סיכומי הרצאותיו אשר נערכו בידי תלמידיו. בשנת 323 לפנה"ס, עם מותו של אלכסנדר, גברה באתונה העוינות כלפי מוקדון ובשל קרבתו לבית המלוכה המקדוני הועלתה נגד אריסטו אשמת כפירה. הוא נמלט מאתונה ועבר לגור בכלקיס – לדבריו, משום שלא רצה שהאתונאים יחטאו פעם נוספת נגד הפילוסופיה (הפעמים הקודמות היו הוצאתו להורג של סוקרטס והגלייתו של אנקסגורס) – ושם נפטר כשנה לאחר מכן. את מקומו בניהול הליקיאון ירש תלמידו, תאופרסטוס.

משנתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטאפיזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – המטאפיזיקה של אריסטו

תלמידי אריסטו אחראים להמצאת המילה מטאפיזיקה (ביוונית - אחרי הפיזיקה). בספר הנקרא "פיזיקה" אריסטו מתאר את ההתנהלות של הטבע והספר עוסק בעיקר במה שאנו קוראים לו היום ביולוגיה. המטאפיזיקה הוא החיבור שבא בסדר הדברים אחרי הפיזיקה ומכאן מקור השם. היא עוסקת על פי אריסטו ב"יש באשר הוא יש" כלומר במאפיינים שיש לכל דבר שקיים בעולם. אריסטו דחה את תורת הצורות של אפלטון, וראה בקיום הדברים הפרטיים הקיום הממשי היחיד. הוא טען כי כל דבר בעולם קיים מתוקף ארבע סיבות שהן למעשה ארבעה סוגים של הסברים; הסיבה החומרית עונה על השאלה "ממה מורכב הדבר" והיא מתייחסת הן לחומר הפיזי שממנו מורכב הדבר והן לחלקים שמהם הוא עשוי. הסיבה החומרית של פסל אדם הבנוי מארד הוא הארד וגם החלקים של הפסל - ראש, יד, עיניים וכו' ; הסיבה הצורנית עונה על השאלה "מה זה להיות הדבר הזה" והיא מתייחסת הן לצורה הפיזית שלו וכן לפעולה שלו שלו בעולם. הצורה של פסל הארד היא פסל וכן היותו יצירת אמנות. באותו אופן הצורה של כיסא היא גם הצורה הפיזית שלו וגם היותו משמש חפץ שיושבים עליו; הסיבה הפועלת עונה על השאלה "מי יצר את הדבר" ומתייחס למי שהביא אותו לידי קיום. הסיבה הפועלת של הבית היא הבנאי; הסיבה התכליתית עונה על השאלה "לאיזו מטרה נוצר הדבר" ומתייחסת למטרה שלשמה הוא קיים. הכיסא נוצר כדי שישבו עליו ולכן זו המטרה שלו.

כחלק מן המטאפיזיקה עסק אריסטו באל ובבריאה והוא טען כי האל לא פועל בעולם, והעולם עצמו לא נברא אלא תמיד היה קיים כפי שהוא. בנוגע ליחסי גוף ונפש טען אריסטו כי קיום הנפש תלוי בפעילות של איברים גופניים. הוא הגדיר אותה כ"צורה" של גוף. לכן הנפש לא שורדת את מות הגוף.

אתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – האתיקה של אריסטו

על-פי אריסטו, לכל פעולה אותה מבצע האדם יש תכלית שלשמה היא מתבצעת; כל תכלית מובילה לתכלית גבוהה יותר, עד לתכלית העליונה, שאותה זיהה אריסטו עם האושר. האושר, על-פי אריסטו, אינו מושג מסיפוקן המיידי של התאוות - שכן אלו הן זמניות וחולפות, ואילו האושר הוא מצב יציב, הנמשך באופן קבוע - אלא על ידי חיים בהתאם למידות הטובות. את המידות הטובות כולן ראה כשמירה על איזון ראוי בין עודף לבין חוסר של תכונות שונות. האדם הנבון הוא מי שבוחר בעקרון "שביל הזהב" (דרך האמצע) ומשתמש בו כהלכה על ידי שימוש בשיקול דעתו בבחירת מעשיו.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הפוליטיקה של אריסטו

אריסטו זיהה שלוש צורות משטר חיוביות (מונרכיה, אריסטוקרטיה ודמוקרטיה) ושלוש צורות משטר שליליות (טירניה, אוליגרכיה ואוכלוקרטיה) שמבטאות את ההרס של כל אחת מצורות המשטר החיוביות. צורות המשטר האלה מתחלפות ביניהן באופן מחזורי: העדר שלטון מרוכז מוביל את הציבור להמליך עליו מלך, ולתת בידיו את סמכויות השלטון. אולם כאשר המלך מרכז בידיו יותר מדי סמכויות, הוא הופך לרודן, וכתוצאה מכך נכבדי העם בוחרים להפיל אותו ולהעביר לידיהם את השלטון, כמשטר אריסטוקרטי. כאשר השלטון האריסטוקרטי נשחת ומתנוון, הוא הופך לאוליגרכיה, שהפלתה מובילה את העם לתפוס את השלטון ולכונן דמוקרטיה. הדמוקרטיה, בתורה, מתנוונת ומובילה לאוכלוקרטיה - שלטון האספסוף, מצב זה מוביל לכינון מחדש של מלוכה וחוזר חלילה.

פואטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הפואטיקה של אריסטו

בחיבורו "הפואטיקה", אריסטו מנסה לנתח את העקרונות על-פיהם בנויה השירה והמחזאות, ובעיקר מתמקד בטרגדיה. לפי אריסטו, העניין בטרגדיה נוצר מתוך ההתנגשות בין ערכים שונים הסותרים זה את זה, ויוצרים מתיחות מתוך הרצון לראות אותם באים על פתרונם. התרת המתיחות כאשר היא מגיעה לשיאה מביאה לפורקן רגשי, שאותו אריסטו מכנה "טיהור", או ביוונית, "קתרזיס" (κάθαρσις).

כמו כן, אריסטו עומד על ההבדלים בין אמנות המציגה את המציאות כפי שהיא (זרם שאוריפידס היה נציגו הבולט), ואמנות המציגה את המציאות כפי שהיא ראויה להיות (זרם שאייסכילוס היה נציגו הבולט).

לוגיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הלוגיקה של אריסטו

חיבוריו של אריסטו על הלוגיקה מאוגדים באופן מסורתי כספר אחד, האורגנון.

אריסטו הוא הראשון שניסח את חוקי היסוד של תורת ההיגיון. אריסטו ניסח שלושה חוקי יסוד בלוגיקה והם:

חוק הסתירה: שתי טענות סותרות לא יכולות להיות אמיתיות באותו זמן ומאותה בחינה. לדוגמה: "יורד עכשיו גשם בתל אביב" ו"לא יורד עכשיו גשם בתל אביב" לא יכולות להיות שתיהן אמיתיות ביחד.
כלל השלישי הנמנע: כל טענה היא בהכרח אמיתית או שקרית, ואין אפשרות שלישית. לא תימצא טענה שאיננה שקרית ואיננה אמיתית. לכן "או שיורד גשם או שלא יורד גשם" נכונה בהכרח כיוון שאחת מהחלופות חייבת להיות נכונה.
חוק הזהות: כל דבר זהה לעצמו.

מדע / פיזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הפיזיקה של אריסטו

אריסטו עסק רבות גם במחקר מדעי, וכתב על ביולוגיה ואנטומיה של בעלי-חיים שונים, ותאוריות בתחום הפיזיקה, האסטרונומיה והקוסמולוגיה.

כתביו המדעיים של אריסטו הם הספרים המדעיים השיטתיים הראשונים אשר קבעו את היסודות למדע למשך כאלפיים שנה. התאוריה של אריסטו הייתה הבסיס למחקרים שעסקו בתחומי האסטרונומיה והפיזיקה, ומערכת הכוכבים התלמאית (המודל הגאוצנטרי), המבוססת על האסטרונומיה שלו הייתה הבסיס למחקר השמיים, והייתה לאסכולה הבלתי מעורערת עד לתקופתם של קופרניקוס וגלילאו.

להבדיל מהמדע המודרני אריסטו חשב שההסבר הנכון לטבע הוא הסבר תכליתי, הסבר של אירועים ותופעות במונחי התכליות שלשמן הן נעשו. הנחה זו לא מקובלת במדע המודרני המסביר תופעות ואירועים על ידי פניה לסיבות קודמות. אף על פי שלמחקריו המדעיים אין ערך רב כיום, שכן הסתבר שרבים מהם מכילים שגיאות מהותיות, נודעה להם חשיבות רבה בשל תרומתם לביסוס המתודולוגיה המדעית.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעתו של אריסטו על הפילוסופיה הייתה עצומה, והוא נחשב אחד מהפילוסופים החשובים ביותר בכל הזמנים. בימי הביניים, היה הפילוסוף היווני הראשי שכתביו השתמרו ונקראו בתרבות המערב. כה רבה הייתה ההערכה אליו, עד שכונה בפשטות "הפילוסוף", ללא שיהיה צורך לפרט למי הכוונה. בעיקר הייתה רבה השפעתו על הגותו של הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" ועל תומאס אקווינס שניסה לשלב את התפיסות האריסטוטליות בסכולסטיקה הנוצרית. האסכולה הפריפטטית שנוסדה ע"י אריסטו ומורכבת מתלמידיו נחשבת לממשיכת דרכו והינה משמעותית בעולם הפילוסופיה עד ימינו.

אריסטו והיהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, גם הפילוסופים היהודים למדו את דברי אריסטו והושפעו ממנו. לפי טענה רווחת ופופולרית בימי הביניים, אריסטו למד את תורתו מחכמי היהודים הקדמונים. בספר שלשלת הקבלה^[1] מובאת שמועה כי בעיר אלקהרה (קהיר) נמצא ספר שחיבר אריסטו בסוף ימיו, בו הוא חזר בו מכל דעותיו הקודמות (בנוגע לבריאת העולם, הישארות הנפש, השגחה פרטית וכו') לאחר ש"השמעוני" (הכוונה כנראה לשמעון הצדיק) הוכיח לו אחרת, ושבסוף הספר מופיע "כתב" (אותו מביא 'שלשלת הקבלה' בשלמותו) ששלח אריסטו לתלמידו אלכסנדר מוקדון, בו אריסטו מסביר כי הוא חזר בו מכל מה שכתב בעבר לאחר שהתווכח עם "חכם מחכמי ישראל", אימץ את האמונה היהודית, ושאילו היה יכול לקבץ את כל ספריו אשר הופצו ברחבי העולם היה "שורפם באש בל יישאר אחד". מ"שלשלת הקבלה" הועתק ה"מכתב" לספרים נוספים, כגון ילקוט מעם לועז.

שאלת יחסם של אריסטו וחכמי יוון ליהדות, כפי שנזכרו בכתבי מלומדים עתיקים, נדונה בספרים "עולמות נפגשים: מחקרים על מעמדה של היהדות בעולם היווני-הרומאי" מאת יוחנן לוי, "מחברים יוונים ולטינים על יהדות ויהודים" מאת מנחם שטרן, "הספרות היהודית ההלניסטית" מאת יהושע גוטמן, "תדמית היהודים בספרות היוונית" מאת בצלאל בר כוכבא, "רקחות וטבחות: המיתוס על מקור החכמות" מאת אברהם מלמד וכן במאמרים "מקור חכמת אומות העולם מעם ישראל" מאת יעקב ישראל סטל ו"האם למדו חכמי יוון מתורת ישראל?" מאת יצחק דב פריז.

אריסטו זכה להתייחסות נרחבת בספרי הפילוסופיה היהודית. גדולי הפילוסופים היהודיים למדו את תורתו ושיבחו אותו מאוד. רבי יצחק עראמה, מצטט פעמים רבות בספריו את דבריו של אריסטו ומכנהו בתואר "ראש הפילוסופים".

הרמב"ם הקדיש לאריסטו התייחסות נכבדת ורחבה בכתביו, והחשיבו ליחיד שממנו ניתן ללמוד בכל מה שקשור לעניינים ש"מתחת לירח", כלומר לענייני העולם הגשמי.^[2]במכתב שכתב לרבי שמואל אבן תבון המתרגם הראשון של הספר מורה נבוכים כותב הרמב"ם: "דעת אריסטו היא תכלית דעת האדם מלבד מי שנשפע עליהם השפע האלהי עד שישיגו אל מעלת הנבואה אשר אין מעלה למעלה ממנה". המהר"ל מפראג עושה שימוש רב במונחים הפילוסופיים של אריסטו.

כתביו בתרגום עברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים עיקריים אחדים של אריסטו ראו אור בסדרת "ספרי מופת פילוסופיים" של הוצאת מאגנס. רובם הודפסו במהדורות חוזרות, וחלקם תוקנו ושופרו במהדורות חדשות.

הקדמת ארבעה פרקים לרמב"ם - בתרגומו של רבי יהודה אלחריזי (זהו למעשה תרגום הפרק הפותח של 'המטפיסיקה' מערבית)
ספר המדע מתוך 'היד החזקה' לרמב"ם - תרגומו העברי המקורי בלשון המשנה לפרקים מתוך 'המטפיסיקה' וכן 'האתיקה'.
המטפיזיקה - ספר א, תרגם חיים יהודה רות, עיבד שמואל שקולניקוב, הוצאת מאגנס, תשנ"ב.
המטפיזיקה - ספר דלתא, תרגמו מרסל דיבואה ואביטל וולמן, הוצאת מאגנס, תשנ"ח.
מטאפיזיקה - ספרים ז-ט, תרגמו חנה רוזן וחיים רוזן, הוצאת מאגנס, תשכ"ו.
המטפיזיקה - ספר יא, תרגם חיים יהודה רות, הוצאת מאגנס, תרצ"ד.
המידות, תרגם חיים יהודה רות, הוצאת מאגנס, תש"ג.
אתיקה: מהדורת ניקומאכוס, תרגם יוסף ג. ליבס, הוצאת שוקן, תשל"ג.
על הנפש, תרגם והוסיף מבוא והערות מנחם לוז, הערות ופירושים אהרן בן-זאב, הוצאת סמינר אורנים, 1989.
הפוליטיקה, תרגם חיים יהודה רות, הוצאת מאגנס, תרצ"ו. (ספרים א-ב, מתוך שמונה ספרים)
פוליטיקה - ספרים א, ב, ג, רסלינג,, תרגום: נורית קרשון, עריכה מדעית: ד"ר רחל צלניק-אברמוביץ, 2009.
פואטיקה, תרגום, מבוא והערות מרדכי הַק, מחברות לספרות, תש"ז.
פואטיקה, תרגום, מבוא והערות שרה הלפרין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1977.
פואטיקה, תרגום, מבוא, הערות ומאמר סיכום יואב רינון, הוצאת מאגנס, תשס"ג.
מבחר מן החיבורים בביולוגיה, לקט ומבוא - יעקב לורך, תרגם והעיר - נמרוד ברי, הוצאת מאגנס, תשל"ד.
מדינת האתונאים, תרגום ומבוא - דוד אשרי, הוצאת מאגנס, תשכ"ז. (ייחוסו של חיבור זה לאריסטו מוטל בספק)
פיזיקה א-ב, תרגם והוסיף מבוא והערות יהודה לנדא, הוצאת מאגנס, תשס"ו.
רטוריקה, תרגם והוסיף מבוא והערות גבריאל צורן, ספרית פועלים, 2002.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

	ספר: אריסטו
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמואל שקולניקוב ואלעזר וינריב, פילוסופיה יוונית: אריסטו, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1998.
זאב בכלר, פילוסופיית המדע של אריסטו, סדרת האוניברסיטה המשודרת, 1992.
יהודה לנדא, השתוקקות החומר לצורה במחשבת אריסטו, הוצאת אוניברסיטת תל אביב - הפקולטה למדעי הרוח, 1972.
יהודה לנדא, מבוא למטפיזיקה ולפילוסופיית הטבע של אריסטו, סדרת האוניברסיטה המשודרת, 1988.
קנת מק'ליש, אריסטו, סדרת הפילוסופים הגדולים, תרגם אמיר צוקרמן, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001.
שלמה אבינרי, רשות הרבים: שיחות על מחשבה מדינית, הוצאת ספרית הפועלים, 1966
מוריי ברומברג, ד"ר ג'יי גרין, ד"ר בראתר ק. ג'יימס, רוברט ליפטון, מאה אנשי מדע, תל אביב: הוצאת הדר, 1967, עמ' 31–33
David Ross, Aristotle. Methuen &co. Reprinted 1971